מאגר פסקי דין

החלטה

לאחר העיון בכתב הערעור, בתשובה לו ואף בתגובה לתשובה באתי למסקנה כי דינו של הערעור שלפנינו להדחות על הסף, מאחר שההחלטה שבעניינה הוגש הערעור אינה החלטה המקימה זכות ערעור ובקשת רשות ערעור בעניינה – לא הוגשה, ואף לו הייתה מוגשת ספק גדול אם הייתה מתקבלת.

המערערת טוענת כנגד שני מרכיבים בהחלטתו הקצרה של בית הדין קמא, נגד מועד הקרע שנקבע בהחלטה ונגד הקביעה כי בית הדין לא מצא עילה לסטייה מן הכלל בנוגע לאופן עריכת איזון המשאבים ובדרך של הוראה כי זכויותיו העתידיות של המשיב יהוונו ויאוזנו עתה למרות העדפתו (לכאורה) כי יאוזנו רק לעת הבשלתן.

קביעת מועד הקרע לפי מהותה ואופייה היא החלטת ביניים שעל בסיסה מחושבות זכויות הצדדים, תחשיב המהווה מסד לפסק הדין הסופי שבו נקבע אם חייב אחד הצדדים לשלם למשנהו לצורך איזון זכויותיו (נכון למועד הקרע) העודפות על אלה של משנהו וכמה הוא חייב לשלם. פסק הדין המקים את זכות הערעור – וכך בכל החלטה הקובעת את מועד הקרע ואף ללא הטענות הייחודיות למקרה דנן – הוא רק זה הקובע בסיומו של ההליך כי על פלוני לשלם לפלונית, או להפך, סכום כזה או אחר לצורך איזון המשאבים.

מן הדין די בכך כדי לקבוע כי בעניין זה לפחות מדובר בהחלטה שאינה מקימה זכות ערעור, ורשות ערעור לא התבקשה וכל שכן שלא ניתנה, כאמור לעיל.

אולם כאמור לעיל גם לו הייתה הרשות מתבקשת ספק אם הייתה ניתנת בענייננו, ולאמור גם השלכה בנוגע לאפשרות כי נשקול להתעלם מהפגם הפרוצדורלי של אי הגשת הבקשה (אף כי התעלמות כזו כשלעצמה אינה דבר שנקל לעגן אותו או להגן עליו משפטית):

אחד השיקולים המרכזיים העשויים לתמוך בהיעתרות לבקשה להתיר ערעור על החלטה הקובעת את מועד הקרע, כשמוגשת בקשה כזו, הוא כי עריכת החישובים בהתאמה למועד קרע מסוים עשויה להתברר כיגיעה לריק והשחתת זמנם וכספם של הצדדים לתוהו, אם לבסוף ייקבע מועד קרע שונה, ועל כן ככל שיש טענה נגד המועד שנקבע יש הצדקה לברר אותה גם טרם ימשיך בית הדין קמא במלאכתו ולא להמתין עד לפסק הדין הסופי ורק לאחריו לבחון את הטענות נגד המועד שנקבע, עם בחינת טענות נוספות העשויות לעלות אז בערעור.

על דרך כלל אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקולי ערכאה קמא בנוגע לשאלה כיצד ינוהל ההליך, שאלה שהתשובה לה עשויה להיות מושפעת ממגוון שיקולים שאליהם חשופה ערכאה קמא המכירה את הצדדים ואת ההליך יותר מערכאת הערעור.

אך עיקרון זה אינו עומד לו לשיקול דלעיל לרועץ, בדרך כלל, שהרי אין להניח כי בית דין קמא סבור בדווקא כי יש לזרז את סיום מלאכתו – גם במחיר האפשרות כי ייקבע מועד קרע שונה והמלאכה תצטרך להיעשות בשנית, אלא כי בטוח הוא בקביעתו בעניינו של מועד הקרע ואינו סבור כי עלול להיווצר המצב האמור, ומה גם שאף אם היה סבור כי אפשר שלעת ערעור תשונה קביעתו בסוגיית מועד הקרע, הלוא אין בידיו שלו לעשות דבר – וכי יגיש הוא עצמו ערעור על קביעתו בדבר מועד הקרע טרם ימשיך במלאכתו? ועל כן, משביקש אחד הצדדים לערער בעניין מועד הקרע והתעורר השיקול דלעיל יש בנותן טעם להכריע בערעור זה מבלי להמתין לתוצאותיו הסופיות של ההליך בבית דין קמא.

אולם לא כך בנידוננו. בענייננו כתב בית הדין קמא כי מועד הקרע שנקבע נקבע "בשלב זה" – ואם יכול היה מישהו לסבור כי לשון זו לא בדווקא נאמרה הרי חזר בית דין קמא ושנאה בהחלטה נוספת, וכל זאת בהיות הטענות השונות לנגד עיניו. משמעותם של דברים אינה רק כי קביעתו של בית הדין אינה קביעה סופית וכי משום כך מתחזק ביתר שאת האמור לעיל לעניין העדרה של זכות הערעור, אלא גם כי בית דין קמא עצמו הביא בחשבון את האפשרות כי לבסוף ייקבע מועד קרע שונה – וכי ייתכן שאף הוא עצמו יקבע כך – וממילא:

א. הצורך והתוחלת שבערעור פוחתים, שהרי אפשר שקביעתו הסופית של בית דין קמא תייתר אותו;

ב. ברור כי בית דין קמא החליט להמשיך בהליך ונתן הוראות לאקטואר – הוראות שההחלטה בדבר מועד הקרע האמור היא חלק מהן – למרות האפשרות האמורה ולאחר ששקלל את מחירה של אפשרות זו וההיתכנות של צורך בחישוב נוסף ומעודכן אם לבסוף ייקבע מועד אחר אל מול המחיר של השלמה של הבירור העובדתי והמשפטי הנחוץ לצורך קביעת מועד הקרע הסופי (ולפחות המועד הסופי כל עוד לא ייקבע אחרת בערעור) טרם המשכו של ההליך.

במצב כזה משמעותו של הדיון בערעור אינה רק התערבות בשאלת מועד הקרע כשלעצמה, טרם סיים בית הדין קמא את כל מלאכתו, אף שהדבר מצריך רשות ערעור, אלא גם ובעיקר – נוכח האפשרות שבית דין קמא עצמו יחליט לבסוף על מועד שונה – התערבות בשיקול דעתו לעניין דרך ניהול ההליך וסדר הדברים בו. התערבות כזו נדירה היא כאמור, ואיני מוצא לה הצדקה במקרה זה, ומה גם שהמערערת עצמה לא העלתה שיקול התומך בה אלא אך ורק טענות לגופה של קביעת מועד הקרע.

אשר לטענה לעניין דרך האיזון – גם כאן אין מדובר בהחלטה סופית לפי מהותה, שהרי אין מדובר במצב שבו עומדת לפני בית הדין כבר חוות דעת סדורה הכוללת את שתי האפשרויות (איזון תוך היוון הזכויות העתידיות ואיזון בלעדיו) ובית הדין מורה הלכה למעשה כיצד יתבצע האיזון, אלא בהחלטה טרום חוות דעת המבטאת אומנם את עמדתו העקרונית, לכאורה, של בית הדין ומורה לאקטואר לערוך את החישובים על פיה, אבל לא החלטה סופית.

אכן, גם כאן, היה מקום לשקול להרשות את הערעור על קביעה כזו, לו הוגשה בקשת רשות ערעור ואולי אף היה מקום להתעלם מאי־הגשתה, לו היה ברור כי מבחינת בית דין קמא עצמו הקביעה היא סופית, אך גם בעניין זה לא בכך מדובר.

לשונו של בית דין קמא כשלעצמה אינה לשון של קביעה קטגורית וסופית בהכרח, והדברים נאמרים במשנה תוקף נוכח הרקע העולה מהחומר שבתיק:

המערערת העלתה בדיון לפני בית דין קמא את הטענה כי קיימת פסיקה המאפשרת הוראה על היוון, נגד רצונו של בעל הזכויות, בנסיבות מסוימות בכלל, וכי עניינם של הצדדים בפרט תואם פסיקה כזו נוכח הצידוק לה לפי הפסיקה. בית דין קמא עצמו ציין כי אינו מכיר פסיקה כזו, ואף באת כוח המשיב טענה כי אינה מכירה פסיקה כזו, אולם בית דין קמא לא דחה מכול וכול את האפשרות כי יורה על היוון כאמור אם תומצא לו פסיקה כזו והוא יסיק ממנה על קיומה של האפשרות האמורה, בכפוף כמובן לשכנועו גם כי אכן המקרה דנן מצדיק הכרעה כמבוקש.

בית דין קמא הורה לבא כוח המערערת, נוכח הטענה כי קיימת פסיקה כזו, להמציאה לבית הדין בתוך שלושים יום, אולם הפסיקה לא הומצאה לבית הדין.

בנסיבות אלה קבע בית הדין כפי שקבע, אך נוכח האמור ונוכח לשונו כי "לא מצא סיבה" שאף נאמרה לא במפורש כלפי אפשרות ההיוון אלא כלפי האפשרות לאיזון לא שוויוני – והיוון אומנם מהווה סטייה מדרך האיזון הרגילה אך אינו איזון לא שוויוני – נראה כי ספק אם הכריע בבירור בשאלת ההיוון וודאי לא בהכרעה סופית, ולא מן הנמנע כי אם תמציא המערערת את הפסיקה שעליה ביקשה שיסתמך בית דין קמא תוכל עוד לשכנעו הן בדבר האפשרות העקרונית להיוון למרות התנגדותו של המשיב לכך והן בדבר ההצדקה ליישומה של אפשרות זו בנדוננו.

גם כאן אפוא מדובר לא רק בהחלטה לא סופית במובן זה שההליך טרם הסתיים אלא, לפחות בהקשר של ההיוון, אף בהחלטה שגם בית דין קמא עצמו לא קבע בה עדיין מסמרות, ומשכך קשה להצדיק מתן רשות ערעור בעניינה ולא כל שכן שקשה להצדיק את האפשרות לערער עליה ללא בקשת רשות כזו.

בעניין זה, יש לומר גם את זאת, כי גם השיקול האפשרי של מניעת טרחה כפולה ומיותרת קלוש הן משום שבכל מקרה קשה להניח כי תתקבל הכרעה על היוון ללא תמונה מלאה של צורת האיזון הצפויה ללא היוון, הן משום שלעניין זה ודאי שאין למערערת שהתבקשה להמציא את הפסיקה התומכת לדבריה בעמדתה בתוך שלושים יום ולא עשתה כן להלין אלא על עצמה, שהרי אפשר שלו המציאה את הפסיקה כפי שנתבקשה היה בית הדין קמא מקבל כבר עתה את עמדתה ולחילופין מוציא מתחת ידיו החלטה מנומקת הדוחה אותה, החלטה שאפשר שהייתה מביאה אף אותה עצמה למסקנה כי אין מקום לערער עליה ולחילופין, לו הייתה בוחרת לערער עליה, הייתה מאפשרת את הדיון בערעורה בצורה יעילה, כשנימוקי בית דין קמא פרושים לעיני הצדדים ולעינינו וכוללים את בחינת הפסיקה המדוברת, ניתוחה וההסבר מדוע לדעת בית דין קמא אין לקבלה ככלל או אין ליישמה במקרה זה, הסבר שעימו יכולה הייתה המערערת להתעמת בערעורה ויכולים היינו אנו לבחון אותו אל מול טענותיה. אפשרויות אלה נעדרות מעימנו עתה לכאורה בשל השתהותה של המערערת עצמה מלהמציא את הפסיקה הנטענת, והדבר מוסיף עוד – אף שמדובר בתוספת שלמעלה מן הצורך – למסקנה כי אין הצדקה לבחון את טענותיה הערעוריות עתה, טרם פסק דין סופי של בית דין קמא.

סוף דבר

א.         בשלב זה נדחה הערעור כאמור על הסף בשל היותו על החלטה שאינה מקימה זכות ערעור וללא בקשת רשות ערעור קודם לו.

המערערת תוכל לשוב ולהעלות את טענותיה, אם תרצה, לעת מתן פסק דין סופי.

ב.         התיק ייסגר.

ג.         ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ט' בשבט התשפ"ג (31.1.2023).

הרב ציון לוז־אילוז