מאגר פסקי דין

החלטה

רקע

לפנינו ערעורה של המערערת ובמצורף בקשה לצו מניעה ובקשות נוספות, בקשות לסתירת דין ולעיון מחדש בהחלטות קודמות של בית הדין הגדול, תגובות המשיב לכל אלה ועל כולם מאות עמודי מסמכים הגדושים בהוכחות או במה שמתיימרות להיות הוכחות לטענות השונות.

נזכיר בקצירת האומר:

הצדדים חיו כמה שנים כ'ידועים בציבור', חלק ניכר מתקופה זו בעוד המשיב נשוי לאישה אחרת – מה שמנע מהצדדים אפשרות למסד את קשריהם שלהם בנישואים, ולאחר מכן, לאחר גירושי המשיב מאשתו, נישאו. בעת היות הצדדים 'ידועים בציבור' חתמו על הסכם שאושר אצל נוטריון ןבו הם מסדירים את יחסיהם הממוניים והרכושיים ושבו גם חלק העוסק בטיבם של יחסים אלה לכשיינשאו, אם יינשאו.

בהליך הרכושי שניהלו הצדדים בבית הדין התקבלה עמדת המשיב כי מכוחו של הסכם זה יש לקבוע כי אין המערערת שותפה בנחלתו ואינה זכאית לחלק בה (אם כי לא נשללה האפשרות כי תהיה זכאית לפיצוי חלף השקעתה בנחלה, ככל שתוכיח השקעה זו).

המערערת מצידה החזיקה בעמדה כי ההסכם אינו בר־תוקף, טענה שהושתתה על כמה עילות וטיעוני משנה ושנדחתה בהכרעתו של בית דין קמא ואף בהכרעתו של בית דין זה (במותב קודם), בערעור. לא מכבר דחה בית דיננו גם את בקשתה של המערערת לסתירת הדין בעניין זה (וראה להלן).

נוסף לאמור טענה המערערת, ועודנה טוענת, כי אף אם ההסכם תקף הוא יש לקבוע כי זכאית היא לחלק מנחלתו של המשיב מטעמי כוונת שיתוף ספציפית שלשיטתה יש בה כדי לגבור על הוראות ההסכם. זאת ועוד, לשיטתה עיקרן של ההוראות השוללות זכאות כזו נכתב כלפי תקופת היות הצדדים 'ידועים בציבור' ואילו כלפי תקופת נישואיהם אין בו אלא הוראה בדבר חלות ההסדר שבחוק יחסי ממון, שאומנם אף הוא שולל את הזכות לאיזון משאבים בנוגע לנכסים שהיו בבעלות אחד הצדדים ערב הנישואין, אך כלפיו ודאי שיכולה להיווצר זכות כזו, על פי הפסיקה, מכוחה של כוונת שיתוף.

בסופו של ההליך שהתקיים בין הצדדים בבית דין קמא ולאחר שהמערערת לא הצליחה להוכיח את טענותיה בדיון הוכחות שנועד לכך, נקבע בהתאם להצעת בא כוח המערערת כי זו תנסה להוכיח את צדקת טענותיה באמצעות מסמכים שתגיש לבית הדין ושעליהם יגיב המשיב.

בהחלטת בית הדין שניתנה בכ"ח באלול התש"ף (17.9.20) נקצבו למערערת שלושים יום להגשת המסמכים הרלוונטיים. בח' במרחשוון התשפ"א (26.10.20) קבע בית הדין כי המערערת לא הגישה ראיה כלשהי לטענתה בנוגע לכוונת השיתוף ולפיכך דין תביעתה להידחות. בהחלטה נוספת – החלטה מכ"ז במרחשוון התשפ"א (14.11.20) – הסמוכה על שולחנה של קודמתה נדחתה גם בקשת המערערת למינוי (מחודש) של שמאי, דחייה שנימוקה עימה כי משנדחתה התביעה העיקרית אין טעם ותוחלת במינויו של שמאי שאינו אלא סעד ביניים לתביעה זו.

על החלטות אלה הוגש הערעור שלפנינו.

הערעור שלפנינו וההליך בבית דיננו

ערעור יכול להיות מושתת כידוע, על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, (להלן תקנות הדיון), על טעות הלכתית, והוא הדין לטעות משפטית במקום שהדין נותן כי יפסוק בית הדין על פי חוק זה או אחר, של בית דין קמא או על טעות שלו בנראית לעין בעובדות או בשיקול הדעת.

בענייננו טענה המערערת באמצעות בא כוחה כי קביעתו של בית דין קמא כי לא הגישה את ראיותיה במועד שנקבע לוקה בטעות המצויה בתווך בין טעות עובדתית לטעות משפטית, ובא כוח המערערת הוסיף על שני אלה – או הכלילם יחד – ובמודגש, גם את העילה של "פגם בניהול הדיון". ובמה דברים אמורים? לטענת המערערת בית דין קמא בקובעו כי חלפו שלושים הימים לא הביא בחשבון כי על פי תקנות הדיינים (פגרות), תשע"ג – 2013, (להלן: תקנות הדיינים), ימי פגרה אינם עולים למניין שלושים הימים שקצב בית הדין בהחלטתו. ומשטעה בית הדין בכך בא לכלל טעות עובדתית – לקביעה כי חלפו שלושים יום ולא הוגשו הראיות ומכאן פסיקתו השגויה, לכאורה, כי דין התביעה להידחות.

לטענות אלה של המערערת מתווספת הטענה כי אין בחלוף המועד, אף לו חלף, יכולת להצדיק את דחיית התביעה, שהלוא קיימא לן "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין" ו"מה יעשה זה שלא נמצא בתוך שלושים ומצא לאחר שלושים?" כלשון רבן שמעון בן גמליאל, שהלכה כמותו, במשנתנו (שלא כדין האומר "אין לי עדים ואין לי ראיה" שבמשנתנו – "ראיה אחרונה" שבלשון הגמרא, שבה אין הלכה כמותו). וכבר הורה הריטב"א (בשו"ת סימן כג ושוב בסימן צד) שפסק כי דיין שהורה על בטלות ראיותיו של צד שלא הביאן במועד – טועה הוא.

מן הדין היה לבחון טענה זו כמות שהיא, ללא הזדקקות כלל לעצם הראיות שמבקשת המערערת להביא, ובהתאם לכך לקבוע אם יש לקבל את הערעור וכנגזרת של מסקנה זו להורות לבית דין קמא לסתור את דינו ולבחון את הראיות לגופן, אם לאו. אלא שאף על פי כן עמס בא כוח המערערת על שולחן בית דיננו, שכמעט קרס תחת המעמסה, את הראיות עצמן בדמות מאות עמודי מסמכים. לא נתקררה דעתו עד שטען גם כי אין מקום להשיב את ההליך לבית דין קמא לבחינה מחודשת אלא להעבירו להרכב אחר שכן, לטעמו, בכהאי גוונא אין בית דין קמא רשאי לשוב ולדן במה שהוכרע כבר על ידו שכן יהיה הוא בבחינת "עביד לאחזוקי דיבוריה".

בתוך הדברים גם ביקשה המערערת לבטל החלטות קודמות של בית דין קמא שניתנו בדן יחיד ושאף בהן נקבע כי לא הוכיחה את קיומו של השיתוף בנכס, החלטות שכלפיהן הועלה טענה כפולה – הן הטענה כי לגופו של עניין אכן די היה במסמכים שהגישה כבר לפני אותן החלטות כדי לקבוע כי כן הוכיחה את השיתוף, ולכל הפחות נדרשה הנמקה מדוע לא יהיה די באותן ראיות, הן הטענה כי החלטה כאמור אינה יכולה להינתן בדן יחיד.

משכך נטען וכך הוגש ביקש בית דיננו לנסות ולבחון את הדברים לגופם ממבט רחב מעט יותר ולא להסתפק רק בבחינה הצרה של הטענה בנוגע למניין שלושים הימים. זאת אף שכפי שנכתב בפירוש בהחלטתנו מכ"ו באדר התשפ"א (10.3.21) "בעניין בירור עובדות ככלל בית הדין הגדול לא נוטה להתערב", מאחר, כפי שנכתב שם, ש"בא כוח המערערת טוען שוב ושוב שבידו הוכחות" ומתוך מגמה לנסות ולייעל את ההליך.

בשל מגמה זו גם הורינו באותה החלטה כי המסמכים שיוגשו יהיו מכל מקום רק מסמכים שיוכיחו באופן ממוקד "את נתיב העברת הכספים מכספי האישה – כספים שלה מהכנסותיה היא ומתקופה שקדמו לנישואיה – להשקעתה בבית […] ולא להציף את בית הדין בכתבי טענות". התרנו אומנם לצרף אסמכתאות ככל שנדרש לטיעונים עצמם, אולם הורינו כי הטיעונים יוגשו בתמציתיות והאסמכתאות יהיו רק אלה ברורות והמוצקות.

דרך זו, סברנו, תאפשר לנו להתרשם אם יש ממש, לכאורה, בטענות כי ישנן הוכחות לכוונת השיתוף וממילא יש מקום לבחון אותן לגופן או להורות לבית דין קמא לבחון אותן, אם ייקבע (וכפי שייאמר להלן) כי יש מקום לבחון אותן למרות חלוף שלושים הימים דלעיל (או משום שמשפטית הללו "לא חלפו" בהתחשב בימי הפגרה).

בפועל שוב הוצפנו במסמכים כחול הים, מהם שאפשר שאכן יש בהם ראיות כלשהן לנטען (במישור העובדתי על כל פנים ובלי להיכנס עתה לשאלה מה משמעותן המשפטית של העובדות שאותן מבקשים מסמכים אלה להוכיח) ומהם שנגיעתם לעניין או שיכולתם להיחשב ראיה ל"נתיב העברת הכספים" – ללא שנזדקק לשם כך לבחינת מכלול הטענות שנטענו בבית דין קמא ואולי גם לקיום דיוני הוכחות וחקירות שאין מקומם בערכאת ערעור – מוטלת בספק, בלשון המעטה.

לכך נוספה ערמת מסמכים שהגיש גם המשיב כתשובה לטענות המערערת, כששוב מדובר בדברים שחלקם אולי נוגע לגופו של עניין אבל לאו דווקא לתפקידה של ערכאת ערעור. המשיב אף טען – ורגליים לדבר שכך הוא לפחות בנוגע לחלק מהדברים – כי מדובר במחזור של מה שכבר הוגש בעבר לערכאה קמא. ואומנם טענה זו תואמת גם לדברי המערערת כי הגישה מסמכים בעבר וכי שגה בית דין קמא בקובעו עבר כי "לא הוכיחה שיתוף" בלי לנמק זאת. זו כשלעצמה אינה עילה לדחיית הערעור כמובן, אך גם אינה עילה – לא טענתו זו של המשיב ולא תאומתה שנטענת בדברי המערערת – להביא את ערכאת הערעור למלא את מקום ערכאה קמא ולבחון את כל המסמכים הללו כדי לקבוע אלו עובדות יכולת להתבסס עליהן ואלו אינן יכולות להתבסס עליהן, ולאחר מכן לקבוע על בסיס המסד העובדתי שיתקבל אם הוכחה כוונת שיתוף או לא, קביעה המצריכה הנמקה על יסוד של שיקול דעת, פסיקות משפטיות קיימות או שני אלה גם יחד.

משכך חובתנו לחזור אל הבסיס: לבחון את הטענה כי המערערת לא מיצתה את הבאת ראיותיה, ואם תתקבל טענה זו – להשיב את העניין לבית דין קמא, למותב שדן בעניין עד כה או למותב אחר, כבקשת המערערת.

האם כלה הזמן שקצב בית הדין למערערת להביא את ראיותיה בעת שקבע זה כי אכן כלה?

נתחיל אפוא בשאלה אם חלפו שלושים יום אם לאו.

כאמור, בהחלטת בית הדין שניתנה בכ"ח באלול התש"ף (17.9.20) נקצבו למערערת שלושים יום להגשת המסמכים הרלוונטיים ובח' במרחשוון התשפ"א (26.10.20) קבע בית הדין כי המערערת לא הגישה ראיה כלשהי. היינו בית הדין קמא הניח כי במועד ההחלטה השנייה מבין שתי אלה חלפו כבר שלושים הימים.

המערערת טוענת, כאמור, כי מדובר במשגה שכן ימי הפגרה אינם עולים למניין.

האם הדין עימה?

תקנות הדיינים מונות שלוש תקופות של פגרה, לענייננו הרלוונטית, הראשונה שבהן "פגרת סוכות" – "מיום י"ד בתשרי עד יום כ"ב בתשרי", כלשון תקנה 2(1) לתקנות אלה. ימים אחרים, לרבות שבתות ומועדים וערביהם, אינם נחשבים ימי פגרה על פי תקנות אלה ועל פי תקנות הדיון אלא אם חלו ביום האחרון לפתיחת הליך או לביצוע פעולה במהלכו (תקנה רד(2) לתקנות הדיון; תקנה 5 לתקנות הדיינים).

את שלושים הימים יש למנות מכ"ט באלול שכן ההחלטה שהורתה על הגשת הראיות בתוך שלושים יום ניתנה בכ"ח באלול והוא עצמו אינו מובא אפוא בחשבון שלושים הימים (כך על פי תקנה רד(1) לתקנות הדיון).

מכ"ט באלול ועד י"ג בתשרי (ושני ימים אלה בכלל) יש ארבעה־עשר יום. מי"ד בתשרי ועד כ"ב בו (ושניהם בכלל גם כאן וכן להלן) – פגרה. מכ"ג בתשרי ועד ל' בו – שמונה ימים, ומא' במרחשוון עד ח' בו שמונה נוספים, יחדיו שישה־עשר יום, הנוספים על ארבעה־עשר הימים שטרם הפגרה ומשלימים אותם לשלושים יום בדיוק.

המועד המדובר, ח' במרחשוון (26.10) חלק ביום ב' בשבוע, ויתר השבתות והמועדים וערביהם שחלו בתווך ואינם בכלל ימי פגרה דלעיל עולים למניין כאמור.

טענת המערערת בדבר משגה במניין הימים ביקשה להתבסס על 'מחשבון נבו', ואפשר שמשום כך לא טרח בא כוח המערערת 'למנות ימינו כן הודע' – למנות את הימים ולהיוודע בעצמו כמה הם, אולם לא זו בלבד שהמחשבון אינו 'אורים ותומים' כהערתו הצודקת של בא כוח המשיב, אלא שהיה על בא כוח המערערת להניח גם שאין הוא מכויל לפי פגרות בתי הדין אלא לפי אלה של בתי המשפט. ואומנם על דרך כלל פגרת סוכות בבתי המשפט ובבתי הדין שווה היא, אלא ששנה זו שונה הייתה, כידוע, ונתקנו בה תקנות חירום מיוחדות בשל נגיף הקורונה. שר המשפטים (דאז) התקין את תקנות בתי המשפט (פגרות) (הוראת שעה), התשפ"א – 2020, ואת תקנות בתי המשפט (פגרות) (הוראת שעה מס' 2), התשפ"א – 2020, שמכוחן הוארכה פגרת סוכות בבתי המשפט מבני קצותיה בבחינת "מאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא", הארכה שתוצאותיה השתקפו ב'מחשבון נבו'. אך בבתי הדין לא חלו תקנות אלה והוראות השעה שבהן.

למרות האמור, הצדק עם המערערת – אומנם לא בכל טענתה אך אכן כן בחלקה המרכזי והמהותי:

'מחשבון נבו' והתקנות שעליהן התבסס אומנם אינם נוגעים לענייננו כאמור, וראוי היה לבא כוח המערערת שהאשים את בית הדין במשגה חשבוני לקשוט את עצמו תחילה ולוודא כי חשבונו של יש לו על מה שיסמוך. אולם למעשה גם בבתי הדין חלו תקנות שעת חירום (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד), תש"ף – 2020, שבהן נקבע בין השאר:

2.(א)  תקנות 3 עד 5, כולן או מקצתן, יחולו על בתי הדין, כולם או מקצתם, אם פרסם השר לשירותי דת הודעה על כך בשל מצב חירום מיוחד (להלן בתקנות שעת חירום אלה – ההודעה) […]

4.       תקופת תוקפה של ההודעה לא תבוא במניין הימים לעשיית דבר שבסדרי דין או בנוהג, שנקבעו בחיקוק או שקבע בית הדין […]

השר לשירותי דת פרסם בי"ט בתשרי התשפ"א (7.10.20) הודעה שהתאם לסעיף 2 לתקנות אלה, ובה קבע:

אני מודיע כי בשל מצב חירום מיוחד חלות תקנות 3 עד 5 לתקנות על בתי הדין הרבניים, מיום כ"ג בתשרי התשפ"א (11 באוקטובר 2020) עד יום כ"ז בתשרי התשפ"א (15 באוקטובר 2020).

תוצאת האמור היא שבענייננו היה על המערערת להגיש לבית הדין את ראיותיה עד י"ג במרחשוון התשפ"א (31.10.20) שכן לימים שאין להביאם במניין נוספו עוד חמישה ימים מלבד ימי הפגרה, ומאחר שי"ג במרחשוון (31.10) חל בשבת הרי שהיה עליה להגישן למוחרת ביום ראשון.

בנקודה זו אפוא עלינו לקבל את הערעור.

האם היה רשאי בית הדין לפסוק את דינו משהסתיים המועד להבאת הראיות, לו אכן הסתיים, והללו לא הובאו?

האמור מייתר לכאורה גם את דיונו הארוך של בא כוח המערערת בשאלת זכאותו להביא את ראיותיו אף לאחר המועד. אולם פטור בלא כלום אי אפשר, ומה גם שהדברים נוגעים להאשמותיו החמורות את בית דין קמא לא רק בטעות חשבונית או משפטית בנוגע למניין ימי פגרה אלא גם בטעות הלכתית חמורה 'טעות בדבר משנה'.

כאן נאמר בקצרה כי אין הדין עם המערערת.

אכן "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין", אולם אין משמעות הדבר שאין בית הדין רשאי לפסוק את הדין במועד שקבע כי עד אליו יובאו הראיות ועל פי המצוי לפניו באותו מועד וכלשון בא כוח המערערת "שכן אף אילו היו עוברים שלושים יום, לא היה בדבר בכדי לדחות את תביעת המערערת". בית הדין רשאי ואף חייב לפסוק לפי המצוי בידיו, ואם וכאשר תימצא ראיה – "סותר את הדין". גם בא כוח המערערת עצמו בבקשות שהגיש לבית דיננו לסתור את דינו ואת הכרעתו בנוגע לתוקף ההסכם שבין הצדדים האריך בציטוטים שזו הוראתם.

נמצא איפוא שבית דין קמא, לפי סברתו כי כלה הזמן שקצב להבאת ראיות – כדין פסק.

לו היה הצדק עם חשבונו של בית הדין אומנם הייתה רשאית המערערת לבקש אחר כך לסתור את הדין על בסיס הראיות שמצאה, ובהתאם לתקנה קכט לתקנות הדיון, אך לא היה מקום להלין על בית הדין שפסק ללא שיהיו ראיות אלה בידיו, ולא היה מקום לערער על פסיקת בית הדין מכוחן של הראיות החדשות ללא שתבקש המערערת מבית הדין גופו לסתור את דינו, אדרבה: ערעור אינו אפשרי אלא על יסוד חומר שאכן הובא לפני בית הדין הפוסק (תקנה קלו לתקנת הדיון).

מגבלותיה של הבאת ראיות "לסתור את הדין" אחר פסיקתו

ונעיר גם זאת: על פי תקנות הדיון היכולת לבקש את סתירת הדין מותנית גם בהצגת נימוקים לאי הבאת הראיות מלכתחילה (תקנה קכט (2)).

אפשר שבא כוח המערערת, כנראה מדבריו בערעור לרבות בקשתו לפטור מערובה להוצאות שבה שב ופירט את טענותיו כי גם לו חלפו שלושים יום לא היה מקום לדחות את תביעתו, וכנראה גם מבקשותיו החוזרות לסתירת הדין בסוגיית תוקפו של ההסכם שבין הצדדים, מתקשה להשלים עם הוראה זו וסבור שנוגדת היא את הדין "כל זמן שמביא ראיה סותר" ואת דברי הריטב"א (בשו"ת סימן כג ושוב בסימן צד) שפסק כי דיין שהורה על בטלות ראיותיו של צד שלא הביאן במועד – טועה הוא.

אולם אין הדין עם בא כוח המערערת. הריטב"א עצמו כתב (בסימן כג הנ"ל) "אני נפלא מאד על הדין הזה שפסקו הבית דין הנכבד ההוא אם כפי שורת הדין פסקו אותו" – אפשר אומנם שלשונו "אם כפי שורת הדין" מוסבת על "אני נפלא" לאמור: מתפלא אני ותמה אם שורת הדין היא כפסקם, מילים הנכתבות כמעין מה שמכונה היום 'שאלה רטורית' שתשובתה בצידה, ששורת הדין אינה כן. אך אפשר שכוונת דבריו היא כפשוטם, כמשפט תנאי, "אם כפי שורת הדין", לאפוקי אם מכוח תקנה הוא. היינו שתקנה המגבילה את אפשרות הבאת הראיות – אפשרית היא, אלא שאם אין תקנה כזו, שהרי השואל לא גילה אם יש במקומם תקנה כזו, ו"כפי שורת הדין פסקו" – "אני נפלא" וכו'

ועל כל פנים בין שיהיה פירוש דברי הריטב"א כך ובין שיהיה כך, בתשובת הרשב"א (מיוחסות סימן נט) מבואר שאף ששורת הדין היא שכל זמן שמביא ראיה סותר – רשאים לתקן תקנה שלא יוכל לסתור את הדין לאחר זמן. ומינה שכל שכן שרשאים לתקן שהיכולת לסתור את הדין לאחר זמן תהיה מובלת, ובענייננו היינו ההגבלות שבתקנות הדיון.

ואומנם אפשר שתהיה יד הדוחה נטויה לומר שתקנות הדיון לא נתכוונו ולא נתקנו לשם הגבלת היכולת לסתור את הדין (האפשרית כאמור) אלא שנדרשה בהן ההנמקה לאי הבאת הראיות תחילה בשל אותם המקרים שהכרעת הדין ניתנה לאחר אמירה מפורשת "אין לי ראיה" שלאחריה אפשרית סתירת הדין רק בגוונא ש"באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו […] מופקדת ביד אחרים […] ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיותיו" דכהאי גוונא "יכול לטעון ולומר: זה שאמרתי 'אין לי עדים ואין לי ראיה' מפני שלא היו מצויים אצלי", כמבואר בחושן משפט (סימן כ סעיף א). אבל משמעות לשון תקנות הדיון אינה כן, אלא שלעולם נצרך נימוק מניח את הדעת לאי הבאת הראיות במועד.

כאמור, בעניינו של האיחור בהבאת הראיות לבית דין קמא הדין עם המערערת, שכלל לא איחרה, ואף לו לא כך היה – היה מקום לומר שהסבריו של בא כוחה כי לא יכול היה להשלים את איסוף המסמכים (לרבות מתיקי בית הדין) בתוך שלשים יום מתקבלים על הדעת הם ועומדים בדרישת התקנה (אלא דאי משום הא היה לו לפנות לבית דין קמא ולבקש לסתור את הדין נוכח הראיות שמצא, גם אם באיחור, ולאו דווקא לערער על פסק הדין).

אך למרות זאת נזקקנו להוציא מליבו ולסתור את טענתו וסברתו שלעולם יוכל לסתור את הדין גם בלי נימוק המניח את הדעת – הן משום השתלחותו בבית דין קמא שאותו הוא שם בדבריו פעם אחר פעם כ'טועה בדבר משנה' והן משום דרישתו גם מבית דיננו לסתור את הדין בסוגיית תוקפו של ההסכם ובלי שיביא טעם נכון לכך למעט הטענה כי הוא עצמו קיבל את הייצוג בתיק רק לאחרונה (וראה להלן).

החלטות בין דין קמא שניתנו בדן יחיד ולפי הנטען גם ללא נימוקים – הכדין ניתנו אם לאו?

במסגרת האשמותיה של המערערת את בית דין קמא בעיוותי דין ובטעויות מטעויות שונות באה גם הטענה כי בית דין קמא קבע כבר בעבר כי לא הביאה ראיות, ואת קביעתו זו נתן בדן יחיד וללא נימוקים לדחייתן של הראיות שכן הביאה. כן נטען נגד הכרעתו של בית דין קמא ללא דיון הוכחות וללא שמיעת הצדדים מהתחלה, לאחר שבא שינוי בהרכב בית הדין.

טענות אלה – בטלות הן ומוטב היה שלא ייטענו.

בית דין קמא בהרכבו הקודם פסק כבר בכ"ג בטבת התשע"ט (31.12.18) כי הסכם הממון שבין הצדדים תקף, דחה את הטענות לשיתוף ספציפי בנחלה למרות ההסכם והסיק מכך שאין למערערת חלק ונחלה בנחלתו של המשיב. על פסק דינו זה הוגש ערעור שנדחה (וכאמור עוד היד נטויה בבקשות לסתירת הדין בעניין זה), אך אף קודם לדחייתו (וכל שכן לאחריה ולמרות אותן בקשות) – בהעדר החלטה שיפוטית אחרת יש למלא אחר פסק הדין ולגזור ממנו את המסקנות והתוצאות המתבקשות. כדי להורות על ביצוען של הללו אין צורך בפסיקה חוזרת של שלושה דיינים.

אכן המערערת בקשה מבית דין קמא לשוב ולדון בטענותיה לשיתוף ספציפי. כאן ייאמר כי למדנו מהעיון בתיק בית דין קמא כי אכן הייתה בקשה כזו, אולם לא מצאנו דבר ברור בהקשר למועדה ולמסגרתה. מסגרתה של בקשה כזו לאחר פסק הדין שניתן הייתה צריכה להיות בקשה לסתירת הדין, איננו רוצים לקבוע מסמרות ולומר כי לא הייתה כזו – שמא נעלמה מעינינו בתוך המים שאין להם סוף של המסמכים שבתיקי הצדדים בבית דין קמא, אולם אנו כאמור לא מצאנוה. מה שמצאנו הוא בקשות למינוי שמאי שיסודן לכאורה בקביעה שקבע גם בית דין קמא עצמו כי ייתכן שיש למערערת זכות לתבוע את השבת השקעותיה בנכסי המשיב, אם אכן השקיעה בהם כטענתה, בקשות שבשלב מסוים הפכו – לכאורה שלא בדרך המלך – לבקשה לבצע 'פניית פרסה' בנוגע לקביעה שכבר נפסקה בדבר בעלותו הבלעדית של המשיב בנחלה עצמה.

כך ניתנה תחילה החלטה בט"ו בתמוז התשע"ט (18.7.19) – בדן יחיד, נעיר, אותו יחיד שעל החלטותיו בהמשך מלינה המערערת – שבה נאמר "על האישה להמציא אסמכתאות המוכיחות את טענותיה להשקעת כספים בנכס שבבעלות הבעל". בי"ב באב (13.8) הגישה המערערת בקשה נוספת שבה כבר נאמר בפירוש כי האסמכתאות שהיא מגישה עימה "בהתאם להחלטת בית הדין […] מיום 18.7.19" – ההחלטה הנ"ל – "מעידות על השקעותיה הכספיות בנכס, שיתוף רכושי שהיה בין הצדדים במיוחד לעניין נכס המקרקעין הרשום ע"ש הבעל ובניגוד גמור לאמור בהסכם […]"

מכל מקום, ואף שהבקשה לכאורה הוגשה שלא בסדר הדין הראוי, לא דחה אותה בית דין קמא – זה שעליו מלינה המערערת כי עשה לה עוול – על הסף אלא אפשר למערערת להביא את ראיותיה לשיתוף הספציפי הנטען: תחילה הורה בית הדין, אותו דיין יחיד, על תגובת המשיב לבקשה זו, ובהמשך – לאחר שהלה הגיב קבע בית הדין, שוב אותו דיין ש'משום מה' אין המערערת מלינה על החלטותיו הקודמות שניתנו בדן יחיד, ביחיד, בד' באלול התשע"ט (4.9.19):

לאחר העיון בבקשה ובתגובה כמו גם בנספחים שהציגו הבעל והאישה, מבהיר בית הדין כי עד עתה לא הוכיחה האישה שותפות בנכס האמור, באם רצונה לטעון לבעלות מכוח שיתוף ספציפי בנכס זה, עליה מוטלת חובת ההוכחה וזאת לא נעשה עד כה.

כאמור, אם רצונה של האישה לטעון לשיתוף ספציפי בנכס, יש לקיים דיון הוכחות מקיף וממצה, בו יוצגו טענות האישה והוכחותיה ככל וישנן וכמו כן תינתן זכות התגובה לבעל.

מחליטים: באם רצון האישה לקיים דיון הוכחות כאמור, עליה לפנות לבית הדין בבקשה מתאימה.

ימים ספורים לאחר החלטה זו ניתנה החלטה נוספת, גם היא של אותו דיין, ובה אכן נקבע דיון הוכחות כמבוקש.

אלא שבעוד החלטה, מי"ט באלול התשע"ט (19.9.19), קבע אותו דיין עצמו:

התקבלה בקשת הבעל להורות על פינוי האישה מהנחלה […] בהתאם להסכם הממון שנחתם בין הצדדים. האישה הביעה לבקשתו והתנגדה לפינוי, עקב טענות שהעלתה לשיתוף ספציפי בנחלת הבעל […]

בית הדין מבהיר כדלהלן:

בתאריך 27.8.07 חתמו על הצדדים על הסכם ממון, הסכם שאושר וניתן לו תוקף, טענות האישה לבטלות ההסכם נדחו הן בבית הדין האזורי והן בבית הדין הגדול. סעיף א2 להסכם קובע […] הנה כי כן, זכות המגורים של האישה בנחלה היא מכוח רשות האיש בלבד, רשות הנתונה לביטול בכל עת בכפוף להסכם, כאמור.

בסעיף ב5 להסכם נכתב כדלהלן: "[…] האיש מצהיר בזאת כי הוא מסכים שהאישה תתגורר עימו בנכס כל עוד הם מנהלים משק בית משותף וחיים חיים משותפים".

אין חולק כי הצדדים אינם מנהלים משק בית משותף ואינם חיים בחיים משותפים […] על פי ההסכם, על האישה לפנות את הנכס לאלתר.

הגם שיש לאישה טענות לשיתוף בנכס, אין בהן כדי לאפשר את המשך ישיבתה בנכס בניגוד לרצונו של הבעל ובניגוד לאמור בהסכם החתום, שאושר על ידי בית הדין הרבני בשתי ערכאותיו.

טענותיה של האישה יידונו על ידי בית הדין בדיון שנקבע לצורך כך, אך אין בקיומן הצדקה להמשך ישיבתה בנכס […]

אין ספק כי שתי ההחלטות, הן זו שמתאריך ד' באלול והן זו שמתאריך י"ט באלול, הן החלטות שיכול היה דיין יחיד ליתנן. הראשונה, משום שאינה אלא החלטת ביניים שאינה מכריעה דבר במחלוקת שבין הצדדים אלא קובעת כי לעת עתה לא שוכנע בית הדין מראיותיה של המערערת וכי אם תרצה זו – ייקבע דין לשמיעת ראיותיה, והשנייה, משום שאינה אלא מתארת עובדות ומסקנות משפטיות שכבר נקבעו בפסקי דין חלוטים ומורה על יישום תוצאתן ההכרחית, ובצד זה גם שבה ומאשרת כי בית הדין ימשיך וידון בטענותיה של המערערת, אלא שהללו אינן יכולות כשלעצמן למנוע את מימוש הדין שכבר נפסק ושלא נקבע מעולם כי ביצועו יעוכב עקב טענות לסתירתו.

טענותיה של המערערת כי יש לבטל החלטות אלה בשל נתינתן בדן יחיד בניגוד כביכול לדין 'דיני ממונות בשלושה' אין בהן כלום שכן אף אחת מהחלטות אלה לא פסקה את הדין.

גם טענת המערערת כי ההחלטה הראשונה צריכה להיבטל בשל העדר נימוקים – תמוהה היא, שכן האמירה כי לעת עתה לא הוכיחה המערערת את טענותיה, כשהיא באה כהקדמה לאמירה כי בית הדין ימשיך וידון בטענות אלה ובהוכחות להן אם תבקש זאת המערערת, היא בבחינת 'החלטה דיונית' שאינה מצריכה נימוקים (על פי תקנה קיד לתקנות הדיון), שהלוא אין בה כל הוראה מעשית מלבד ההוראה בדבר האפשרות להמשך הדיון. לא זו בלבד אלא שאף לו הייתה הוראה זו מצריכה נימוק – הלוא הנימוק אכן ניתן לה בגוף ההחלטה: כיוון שלעת עתה סבור בית הדין שאין די בראיות, לפיכך הוא מורה כי אם יתבקש – יקיים דיון. הבקשה לנמק את הנימוק – לנמק מדוע סבור בית הדין כי אין די בראיות שכבר הובאו, כשסברתו זו עצמה אינה אלא נימוק לאמירה בדבר דיון נוסף – ודאי שאין לה כל יסוד בדין או בתקנות.

ולא זו אף זו: אף לו צדקה המערערת בטענתה על העדר נימוק – הלוא רשאי בית הדין (על פי אותה תקנה) לדחות את נימוקי החלטתו לפסק הדין הסופי.

וגם זאת נוסיף:

אם נקבל את עמדת המערערת כי החלטות ממין זה צריכות להיבטל בשל העדר נימוקים, כביכול, או בשל נתינתן בדן יחיד – שומה עלינו לבטל את כל סדרת ההחלטות האמורות לעיל (ולא רק אותן) ולא להסתפק בביטול שתי ההחלטות שאינן נושאות חן בעיני המערערת. התוצאה תהיה כי ייוותר על כנו פסק הדין המקורי, היינו כי ההסכם תקף וכי לא היה שיתוף ספציפי בין הצדדים בנחלה המדוברת, וכי אם רוצה המערערת לטעון אחרת עליה להגיש עתה בקשה לסתירת הדין ולנמק עתה מדוע לא הביאה את ראיותיה לשיתוף הספציפי לפני פסק הדין המקורי ולפני מותב קמא של בית הדין, ועתה טרם ידון בית הדין קמא במותבו הנוכחי בטענותיה לגופן – יצטרך הוא לשקול אם בכלל יש מקום לעיין מחדש בדין שכבר הכריע המותב קודם. כשלעצמנו נאמר כי ספק אם תוצאה כזו תהיה רצויה למערערת: כפי שכבר הערנו נכונותו של בית הדין קמא במותב הנוכחי לבחון מחדש את הטענות בדבר שיתוף ספציפי הושגה לכאורה שלא בהליך מסודר של בקשה לסתירת הדין, ושמא דווקא בזה טעה בית הדין קמא כשלא שם ליבו לכך. ספק אם טעות זו תישנה אם אכן נבטל את כל אותן ההחלטות ותצטרך המערערת לשוב ולבקש את האמור, הפעם בדרך המלך…

 אם היה מי שרשאי היה להלין על החלטותיו של בית דין קמא, בדן יחיד, שאפשרו דיון מחודש במה שכבר נפסק – היה זה המשיב, ולא המערערת שלאחר שכל כך נהג בה בית הדין לפנים משורת הדין ולא דקדק עמה בנהלים ולא המערערת המאשימה את בית הדין שנהג בה באורך רוח בעיוות הדין.

האם רשאי מותב בית דין קמא שדן בעניינם של הצדדים לשוב ולדון בו אם יידרש או שמא משקבע עמדה בעניין לא יוכל לבחון שנית את עמדתו?

בהמשך להחלטות האמורות קבע בית דין קמא מועד לדיון בטענות המערערת. המערערת, יש לציין, לא טענה כי נוכח האמירה כי עד כה לא הוכחו טענותיה אין אותו מותב של בית הדין יכול להמשיך ולדון בעניינה שכן כבר קבע עמדה, ובדין לא טענה כן: הדבר פשוט וברור כי דיין האומר "לעת עתה לא שוכנעתי מראיותיו של התובע אך אני מבקש להמשיך ולשמוע את הראיות והטענות ושמא עוד אשתכנע" אינו בגדר מי שקבע עמדה ושמעתה "עביד לאחזוקי דיבוריה" ואינו רשאי להמשיך ולדון באותו עניין.

משכך אין גם מקום לטענה שמעלה המערערת עתה כי יש להבעיר את הדיון למותב אחר של בית דין קמא. מה נשתנה? אכן עתה כבר פסק בית דין קמא את דינו, אלא שהיא הנותנת: את דינו פסק בית דין קמא משלא הביאה המערערת ראיות נוספות, והדין הוא, כפי שמכריזה המערערת, "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין". "סתירת דין" זו אינה בבית דין אחר אלא באותו בית דין שכבר פסק את הדין, כך תמיד וכך בענייננו – ולעניין זה פשוט וברור גם שהעובדה שטעה בית דין קמא במניין הימים וסבר שכלה המועד שעד אליו היה על המערערת להביא את ראיותיה אינה מעלה ואינה מורידה: כשהכריע דיין בשאלה נתונה יש מקום, לעיתים, לטעון כי מעתה לא יוכל לבחון שאלה זו שוב באופן אובייקטיבי "עביד איניש לאחזוקי בדיבוריה", אך כשהשאלה שאלה אחרת היא – אין מקום לחשש זה, ומשמוצגות ראיות שטרם הוצגו – השאלה שאלה אחרת היא, עוסקת היא בנתונים אחרים. כך תמיד ועל אחת כמה וכמה בעניין שבו מלכתחילה היה ההליך שבבית דין קמא הליך של הבאת ראיות לסתירת הדין לאחר שכבר נפסק, אותו בית דין שכבר נכון היה לשמוע ראיות ולסתור את שכבר נפסק – יוכל להמשיך ולעשות כן גם עתה.

האם ניתן למערערת יומה בבית דין קמא והאם נהג בית הדין, במותבו החדש, כראוי כשלא שב על עקבי קודמו והחל בהליך מתחילתו?

כאמור בית דין קמא קבע מועד לשמיעת הטענות והראיות, מועד הדיון נדחה כמה פעמים – חלקן לבקשת המערערת עצמה. לבסוף התקיים הדיון ובמהלכו הציע בא כוח המערערת עצמו כי בית הדין יכריע על פי כתבי טענות וללא צורך הדיון פרונטלי נוסף.

ברי אפוא שאין גם מקום לטענות המערערת כי לא ניתן לה יומה ולתלונתה על בית הדין הפוסק כביכול ללא דיון במעמד הצדדים. דיון כזה התקיים גם התקיים ואי המשכו – לבקשתה ולרצונה היה. כל זאת אף לולי שמותב קודם של בית הדין קמא כבר הכריע את הדין והשאלה עתה היא שאלת סתירת הדין שכבר הוכרע.

ונוסיף גם זאת, וכאן גם מענה – למעלה מן הצורך – לטענות כי על בית הדין היה לקיים את ההליך מתחילתו בשל השינוי שבא בהרכבו של בית הדין:

שינוי בהרכב בית הדין אינו מחייב את קיום ההליך מתחילתו אלא מחייב את שמיעת עמדת הצדדים בשאלה מהיכן יתחדש ההליך והחלטה על כך לאחר מכן. כך על פי תקנה עא לתקנות הדיון וכך עשה בית דין קמא. על החלטה כזו של בית דין אפשר כמובן להשיג לגופה, אלא שבענייננו צודקת ההחלטה גם לגופה, שכן עיקר המחלוקת שבין הצדדים היא כזו הצריכה להתברר מתוך מסמכים וראיות שבכתב, ומה עוד שפסק דין כבר ניתן וההחלטה לעיין בו מחדש היא רק בהקשר לטענה כי יש מסמכים היכולים להוכיח את שיתוף הספציפי. אין כל הצדקה כי לאחר שהוכרע כבר הדין ידון בית הדין, וקל וחומר מותבו החדש שאינו ערכאת ערעור על קודמו, בהליך כולו מתחילתו, ואין כל ספק שאין עליו חובה – ואף אינו רשאי – אלא לבחון את הראיות החדשות הנטענות.

סיכום

סוף דבר,

כלל טענותיה של המערערת כלפי בית הדין – אין להן כל יסוד, לא בעובדות ולא בדין, הטענות כי מדובר בבית דין שעשה לה עוול ועיוות את דינה גובלות בעזות מצח כלפי מותב שהאריך רוחו הרבה למעלה מן המתחייב ושמע את טענותיה הרבה מעבר לאשר מחויב היה לשומען מצד סדרי הדין. גם טענותיה כי מדובר במותב שדעתו 'ננעלה' ו'עביד לאחזוקי דיבוריה' – חסרות כל יסוד הן.

הטענה היחידה שבה אכן צודקת המערערת היא הטענה בנוגע לטעות במניין הימים, שכתוצאה שלה אכן יש לאפשר לה להשלים את הגשת ראיותיה לבית דין קמא. נוכח קבלת טענה זו יש להשיב את ההליך לבית דין קמא, אולם נוכח האמור לעיל אין כל מקום לדרישה כי ההליך יועבר להרכב אחר שבאותו בית דין.

הבקשה לסתור את דינו של בית דין קמא ושל בית הדין הגדול בנוגע לתוקף ההסכם שבין הצדדים

העניין הנוסף והאחרון שבו נדרשת הכרעתנו הוא הבקשה החוזרת לסתירת הדין, דינו של בית דין קמא ושל בית דין זה בנוגע לתוקף ההסכם.

בקשה זו כבר נדחתה בהחלטה של מותבו הקודם של בית דין זה, המותב שדחה את הערעור בנוגע לתוקף ההסכם, שניתנה בג' בכסלו התשפ"א (19.11.20) ובה שני נימוקים: האחד, הגשת הבקשה שנה וחמישה חודשים לאחר פסק הדין וללא נימוק מספק לכך; והשני, העדר עילה המצדיקה עיון מחדש.

אכן מדובר בהחלטה קצרה אך פירושה ברור:

ראשית קבע בית הדין כי הבקשה לא עמדה בדרישתן של תקנות הדיון (תקנה קכט(2)) לנמק מדוע לא הובאו הטענות או הראיות החדשות בדיון הקודם.

בית הדין הוסיף – למעלה מן הצורך – וציין כי הללו לא הובאו אף סמוך לאחר הדיון הקודם אלא באיחור רב, אולם עיקרו של דבר אינו תלוי במידת האיחור אלא בעצם האיחור בהבאת הטענות לאחר הדיון עצמו. תוספת ההדגשה בנוגע לגודל האיחור באה להוסיף ולחדד עוד כי היעתרות לבקשה לדיון מחודש לאחר עיכוב כזה יש בה גם עוולה גדולה יותר כלפי הצד שכנגד, אך כאמור אינה עיקרו של דבר.

שנית קבע בית הדין כי לא זו בלבד שלא הובאו נימוקים כנ"ל אלא שגם עצם העובדות והראיות שהובאו בבקשה אינן מצדיקות אותה, לאמור: לא הובאה בבקשה כל טענה או ראיה חדשה שיש בה כדי לשנות את מסקנת פסק הדין.

המערערת לא נואשה והגישה בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו גופה.

דחיית הבקשה בהיבט התקנוני־נוהלי

בבקשה שלפנינו משיב בא כוח המערערת על הנימוק הראשון באומרו כי קיבל את הייצוג בתיק רק לאחרונה ועל כן אין מדובר באיחור, ובנוסף: מאחר שהדין הוא "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין" – אין משמעות לאיחור.

חלקו הראשון של טיעון זה בטל מאליו ומוטב היה לו שלא ייטען כלל. הזכויות הדיוניות, הן ההלכתיות והן החוקיות, נתונות לבעלי הדין, לא למייצגיהם. אין בא כוח המערערת טוען לדבר ואינו זכאי לטעון לדבר בזכות עצמו, אלא מכוחה ובזכותה של מרשתו. זו הייתה צד בדיון ויכולה הייתה להעלות את טענותיה טרם פסק הדין, ומשלא עשתה כן – ככל שיש משמעות לאי־עשייתה כן במועד, והוא הדין ככל שיש משמעות לעיכוב הנוסף (אם כי כאמור אין עיקרם של דברים תלוי בעיכוב הנוסף) – לא יוכל לעשות כן בא כוחה במקומה "מאי דאיהו לא מצי עביד – לא מצי שוויי שליח".

החלפת הייצוג אינה מעניקה זכויות מהותיות או דיוניות חדשות ואינה עילה לפתיחתו מחדש של הליך שתם ונשלם זה מכבר.

הדברים פשוטים וידועים, וכמעט מביך שזקוקים אנו להסבירם לא לצדדים בהליך, שבדרך כלל הדיוטות הם, אלא למייצג בו שאמור לדעת דת ודין.

אשר לחלקו השני של הטיעון: הזכרנו כבר לעיל כי תקנות הדיון הגבילו את היכולת לסתור את הדין למקרים שבהם מבקש סתירת הדין מנמק מדוע לא העלה את טיעוניו והביא את ראיותיו טרם פסק הדין. כוח של התקנה, כאמור לעיל, הוא בתשובת הרשב"א שבה מבואר כי אפשר לתקן תקנה שתגביל את היכולת לסתור את הדין.

מן הדין די בכך.

די בנימוק אחד משני הנימוקים דלעיל כדי לדחות את הבקשה לסתירת הדין. מכל מקום לפנים משורת הדין נחזור להלן ונבהיר גם את נימוקו השני של בית הדין.

העדר טענות עובדתיות וראיות חדשות והעדר הזכות לבקש את סתירת הדין שלא על סמך אלה

תקנות קכח – קכט לתקנות הדיון קובעות כדלהלן:

קכח. חושש בית הדין שטעה בפסק דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית הדין לעכב את ביצוע פסק הדין עד לבירור.

קכט. (1) בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.

בענייננו עיקרם של טיעוני המערערת אינם עובדות חדשות או ראיות חדשות אלא התפלמסות משפטית עם פסיקת בית הדין. הזכות לסתירת הדין אינה עוסקת באלה אלא בעובדות וראיות חדשות, כך על פי לשון המשנה "כל זמן שמביא ראיה – סותר", כך על פי הנפסק בשולחן ערוך וכך על פי תקנות הדיון.

בית הדין עצמו הסובר שטעה יכול אומנם לסתור את דינו גם על בסיס סברתו זו, אולם בעניין זה לא הוקנתה לבעל דין זכות כלשהי. רשאי הוא כמובן לסבור שבית הדין טעה, אולם כדי לסתור את הדין צריך שבית הדין עצמו יסבור שטעה ולא שבעל הדין יסבור כך.

כל עוד בית הדין אינו סובר שטעה – אין הוא חייב להשיב כלל לטענות בעל הדין, מעבר למה שכבר כתב ונימק בפסק דינו, בעל הדין אינו זכאי לבקש את סתירת הדין בשל סברתו כי בית הדין טעה ואינו יכול לחמוק מביצוע הוראות פסק הדין אף אם אין הן נושאות חן בעיניו.

דחיית טענות המערערת בנוגע להסכם – לגופן

לגופו של עניין טענות המערערת הן כי אין לראות את ההסכם שבין הצדדים כ'הסכם ממון' אלא כחוזה בעלמא, שכן רובו ועיקרו עוסק בתקופת היות הצדדים ידועים בציבור בלבד. לשיטתה יש לכך השלכות על האפשרות לבטל את ההסכם בעילות כאלה ואחרות שלא נאריך עתה לפורטן.

אשר לחלקו של ההסכם העוסק בתקופת נישואי הצדדים סבורה המערערת כי אין הוא מוסיף על שנקבע גם בלעדיו בחוק יחסי ממון שממנו נובע כי מן הדין אכן צריכה הנחלה להיוותר בבעלותו של המשיב, אלא שלשיטת המערערת משאין הדבר נובע מהסכם מיוחד אלא מהוראות החוק נקל יותר לכוונת השיתוף הספציפי הנטענת לסתור את הנובע מאותן הוראות.

נאמר אפוא בקצרה:

1. הסכם זה עוסק הן בתקופת היות הצדדים ידועים בציבור והן בתקופת נישואיהם, ונכרת כשהוא צופה פני נישואין. גם אם לא מדבר בציפייה ודאית, שהלוא בעת כריתתו טרם התגרש האיש מאשתו הקודמת ולא יכולה היית להיות ודאות שיצליח להתגרש ממנה ויוכל להינשא, הלוא לעולם אין ודאות כזו בעת כריתת הסכם קדם נישואין.

השאלה אם הסכם כזה נחשב הסכם ממון כהוראתו בחוק יחסי ממון היא שאלה משפטית, לא עובדתית, כאמור לעיל. ייתכנו בה גישות שונות, אך אין בה 'הלכה משפטית' מחייבת או פסיקה גורפת המכניס תחת כנפיה את כל תתי הגוונים האפשריים בהסכם כזה. משכך אין מקום ואין משמעות לפסיקות השונות, שניתנו במקרים שונים, שהביאה המערערת. טרם פסק הדין היה אולי מקום לנסות ולשכנע את בית הדין באמצעות הללו, אולם משנפסק הדין ומבוקשת סתירתו נצרכת קביעה פוזיטיבית בדבר היותו טעות, ואת זאת ודאי שאי אפשר לקבוע.

2. הסכם, מחייב גם אם אינו הסכם ממון. אכן בנוגע להסכם שאינו בין בני זוג אין הסמכות לקבוע את תוקפו או בטלותו נתונה לבית הדין. אך בענייננו מדובר בבני זוג ובשאלת חלוקת רכוש שבין בני זוג, שאלה נתונה לסמכותו של בית הדין, ומשנזקק הוא לדון ולהכריע בה מוסמך הוא לברר אגבה ולצורכה את שאלת תוקפו של ההסכם. בית הדין קבע כי ההסכם תקף. קביעתו היא במסגרת סמכותו וגם לגופה אין בטענות המערערת דבר היכל לסותרה – לא טענות וודאי שלא ראיות להטעיה, לא לאונס ולא לעילות בטלות אחרות.

בהקשר זה ייאמר גם כי טענת המערערת כי הנוטריון לא היה רשאי לאשר את ההסכם שכן אין הוא 'הסכם ממון' שבעניינו אפשר החוק את אישורו בידי נוטריון – לאו טענה היא. אדרבה, חוזה שבין צדדים בעלמא תקף ומחייב אף ללא אישור כלל. בהסכם ממון העלה המחוקק דרישה ייחודית של אישור, ובעניינה הבחין בין הסכם שלפני הנישואין שאישורו יכול שיהיה על ידי רב רושם נישואין או ע"י נוטריון לבין הסכם שלאחריהם שאישורו צריך שיהיה בבית הדין או בבית המשפט.

ההסכם שבענייננו לכולי עלמא לא נערך לאחר הנישואין, ומכאן: או שתקף הוא אף ללא אישור כלל או שתקף הוא מכוח אישורו של הנוטריון. אי אפשר לתפוס את החבל משני קצותיו ולומר כי טעון אישור הוא מכוח היותו הסכם ממון אך אינו הסכם ממון ולכן אין נוטריון יכול לאשרו.

3.   ונאמר גם זאת:

 בא כוח המערערת ציטט מפסיקת בית המשפט בעמ"ש (מחוזי ירושלים) 26693-04-13 פלונית נ' פלוני (נבו 14.11.2013)‏‏ שקבע כי הסכם הממון שנחתם בין צדדים בהיותם ידועים בציבור אינו תקף שכן בהיותם ידועים בציבור, לא הייתה לנוטריון או לכל רָשות אחרת (לרבות לבית המשפט) סמכות לאמת או לאשר הסכם ממון בין הצדדים. אלא שבא כוח המערערת מתעלם באלגנטיות מההבדל המהותי בין ענייננו שבו כבר בעת כריתת ההסכם ביקשו הצדדים להינשא אלא שמנועים היו מכך באותה עתה בשל נישואי הקודמים של המשיב, וכפי שמוצהר בפירוש בפתח ההסכם ב"והואיל" החמישי, לבין עניינו של פסק הדין הנ"ל שבו נאמר ונומק בפירוש (ההדגשות אינן במקור):

[…] בעת כריתת ההסכם חיו הצדדים יחדיו (כאמור ב"הואיל" הראשון של ההסכם), אך לא היו נשואים ולא תכננו להינשא. המשיב התגרש מאשתו הראשונה שנתיים קודם לכן, בהליך שלא היטיב עמו […] הביא אותו להחלטה שלא להינשא בשנית […] עמד על כך המשיב בסעיף 34 לתצהיר עדותו הראשית:

[…] החלטתי שאני לא אנשא בשנית. סמוך לאחר שהכרתי את [המערערת] אף הבהרתי לה היטב את רצוני זה ואת החלטתי שלא להינשא בשנית […]

בחקירה הנגדית הוסיף […] "אני גמרתי מערכת נישואין אז קשה מאד ונדרתי נדר שלא אתחתן שוב" […]

הצדדים שיצאו ממשרד הנוטריון כשבידם הסכם הנחזה להיות תקף כהסכם ממון למעשה לא החזיקו בהסכם כזה אלא בהסכם "רגיל" התקף לפי דיני החוזים הכלליים. מאחר שבאותה עת לא הייתה למשיב כל כוונה להינשא למערערת, וההיתכנות של נישואין הייתה אז מבחינתו בגדר היפותזה רחוקה, אף לא ניתן לומר כי במועד כריתת ההסכם התקיים סיכוי טוב לכך שהוא יהפוך בעתיד להסכם ממון לפי חוק יחסי ממון […] מה שנראה היה במועד כריתת ההסכם ואימותו כאפשרות שהסתברותה נמוכה ביותר, נעשה מוחשי כתוצאה מתהפוכות החיים. האם יש בהתפתחות זאת כדי להפוך את ההסכם, החל ממועד הנישואין, להסכם ממון לפי חוק יחסי ממון?"

לא זו בלבד שפסיקה זו אינה מנוגדת לפסיקת בית הדין האזורי ובית הדין הגדול בענייננו אלא שאף מסייעת היא לה, שכן מכלל לאו אתה שומע הן. התם לא תכננו הצדדים להינשא ודווקא משום כך לא היה הסכם שכרתו הסכם ממון – בענייננו כן תכננו הצדדים להינשא, אומנם לא הייתה ודאות שיוכלו לעשות כן, וודאי לא מייד, אך זו הייתה המגמה והכוונה והייתה אפשרות ריאלית שכך יקרה שהרי המשיב כבר היה בהליכי גירושין מאשתו הקודמת.

כך גם בנוגע לפסק הדין השני שבו מבקש בא כוח המערערת להסתייע, פסק הדין בעמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 17125-03-19 נ' ל' נ' ס' ר' (נבו 31.10.2019)‏‏ המדבר בהסכם שאמור בפסק הדין:

לשונו […] חד משמעית וברורה […] ומכוונת לתקופה […] בה יחיו השניים כידועים בציבור. הפתיח להסכם […]

הואיל [ובני הזוג] מנהלים מזה מספר חודשים מערכת יחסים זוגית, שלא במסגרת נישואין; והואיל וברצון בני הזוג להסדיר ביניהם את ענייניהם הממוניים והרכושיים הנובעים ממערכת היחסים הזוגית שהם מנהלים […] והואיל וברצון בני הזוג להחיל על מערכת היחסים שביניהם את ההסדרים הממוניים המפורטים בהסכם זה […]

ההסכם נחתם לאחר שנתקבעה לה מערכת יחסים זוגית בין בני הזוג "שלא במסגרת נישואין" והשניים ביקשו להסדיר את העניינים הממוניים והרכושיים הנובעים ממערכת יחסים זו […]

בית המשפט הדגיש וביאר שברור מן ההסכם שאין הוא נוגע אלא לאותה מערכת יחסים, ומשום כך – ורק משום כך, לא משום שהנישואין היו עוד רחוקים או לא ודאיים אלא משום שכלל לא בהם דובר – אין זה הסכם ממון. ושוב מכלל לאו נשמע הן בכל הנוגע להסכם העוסק בפירוש באפשרות הריאלית ואף המתוכננת של נישואין.

לאחר שני פסקי דין אלה שביקש בא כוח המערערת לתמוך בהם יתדותיו וכאמור אין הם אלא ראיה לסתור (ולא לסתור את הדין כפי שביקש הוא…) הביא פסק דין שלישי, שהוא אומנם קרוב במידת מה לענייננו שכן דובר בו בהסכם שכרתו ידועים בציבור וקבעו כי יחול אף בתקופת נישואיהם. מדובר בפסק הדין בתלה"מ (משפחה ק' גת) 43805-11-17 פלונית נ' אלמוני (נבו 15.12.2019)‏‏. אלא שגם פסק דין זה אינו ראיה לענייננו – וכל זאת, שוב, אף לו היו פסיקות אלה מחייבות את בית הדין, ואין הן מחייבות אותו – שהרי שם נאמר (ההדגשות אינן במקור):

צא ולמד כי הסכם שערכו בני זוג בהיותם ידועים בציבור ואומת בידי נוטריון בשלב בו נישואין לא היו על הפרק, גם אם נכתב בו כי הוראותיו תחולנה על יחסי הממון של הצדדים ככל שיחליטו בבוא היום לבוא בברית הנישואין, אינו יכול להיחשב הסכם ממון שאושר כדין בהתאם להוראותיו של חוק יחסי ממון […] ההסכם, על אף שנושא הוא כותרת של הסכם ממון, לא נערך ערב נישואי הצדדים שלפניי, ולמצער אינו צופה פני נישואין בעתיד הנראה לעין.

לא כן בענייננו שבו נישואין אומנם לא יכולים היו להיערך מייד, טרם השלמת הליך גירושי המשיב מאשתו הראשונה, אך היו גם היו על הפרק. אין מדובר בהסכם שבו נאמר רק כי יחול אף אם יינשאו הצדדים אלא בהסכם שנאמר בו בפירוש כי בכוונתם להינשא לאחר גירושי האיש.

ואומנם תטען המערערת מן הסתם כי בצד אמירה זו גם האמירה "אם יחליטו להינשא" שמשמעה כי טרם החליטו, אך אין אמירה זו יכולה להינתק מהאמור בראש ההסכם כי זו אכן הכוונה, הדעת נותנת לפרש את ניסוחה בלשון "אם" כנועד לשלול התחייבות להינשא לכשיתגרש האיש מאשתו הראשונה (ועל כן לא נאמר "אם יינשאו" – נוסח שיכול להתפרש כאילו נאמר בלשון ספק אך משום שייתכן שהאיש יעוגן והצדדים לא יוכלו להינשא, אלא "אם יחליטו") או פרשנות שלפיה ההסכם כולו תלוי בנישואי הצדדים בעתיד וכדומה, אך הנחת המוצא היא כאמור ב"הואיל" "הצדדים מתכוונים להינשא".

4. אשר לטענה כי התנהלות הצדדים בפועל סתרה את ההסכם – ראשית, טענה זו צריכה להתברר במסגרת הדיון בשאלת כוונת השיתוף. גם אם ייטען כי נקל יותר לפסוק על פי כוונה זו כשאין ההסכם הסכם ממון או בעדר הסכם כלל – תחילה יש להוכיח אכן כוונה זו.

לעצם העניין נראה כי תמונת הדברים הפוכה היא. כל עד לא היו הצדדים בני זוג קשה יותר לבסס אף משפטית (ואין צריך לומר הלכתית) את הסברא כי האחד קנה זכויות ברכושו של האחר מכוחה של "כוונה". הלכתית: קניין מצריך 'מעשה קניין', ואף חוקית ומשפטית, ובוודאי שעה שמדובר בנכסי נדל"ן, כבענייננו – אין מכר או מתנה אלא בחוזה שבכתב. 'כוונת השיתוף' היא חידוש משפטי שאין לך בו אלא חידושו – שיתוף בין בני זוג, לא בין מי שאינם כאלה.

ולעניין זה ייאמר כי אף אם ייתכן הדבר ב'הלכת השיתוף' קשה יותר לאומרו בכוונה ספציפית, שכן הלכת השיתוף אינה עוסקת במישרין בנכס מסוים שעל פי מערכת דיני הקניין הרגילים קניינו מצריך חוזה כתוב, אלא במעמד כללי של יחסי הצדדים, ולא כך כוונה ספציפית. בלי הרחיב נאמר כי הדבר דומה להבדל בין הסכם שעושים בני זוג לגבי נכס מסוים שאינו הסכם ממון לבין הסכם ממון העוסק ביחסיהם בכלל, ועוד יותר מכך דומה הוא להבדל לבין צו ירושה העוסק בזכות הכללית של יורשים בנכסי המוריש לבין הסכם – אף אם הוא נערך בין יורשים – העוסק בבעלות על נכס ספציפי. זה נדון על פי דיני הירושה וזה על פי דיני הקניינים והחוזים.

כוונת שיתוף ספציפי כיוצרת בעלות שלא על פי דיני הקניין הרגילים היא חידוש משפטי שנאמר במישור יחסיהם של בני זוג בלבד.

5. כל זאת אף ללא שנביא בחשבון את שצריך להיכנס לתוך גדרי הדיון בשאלת היותה של כוונה זו בכלל, את עצם הסתירה שבין ההסכם – בין שייקרא 'הסכם ממון' ובין שלא ייקרא כך – ל'כוונה' הנטענת. הסיבה שנטל הראיה ל'כוונה' כזו גדול יותר שעה שיש הסכם ממון אינה נובעת מהגדרתו 'הסכם ממון' אלא מהיותו הצהרה המבטאת כוונה הפוכה ושיש בה כדי לומר "אף אם אעשה מעשה הנראה כמבטא כוונת שיתוף – לא זו כוונתי", מעין המונח ההלכתי 'מודעא'. הקושי בסתירתה של 'הצהרה' כזו נובע מעצם קיומה ואינו תלוי בהגדרתה 'הסכם ממון' דווקא.

6.   אותו חלק של ההסכם העוסק בפירוש בתקופת הנישואין קובע, לדעת המערערת, "רק" כי יחול על הצדדים חוק יחסי ממון. אולם כיוון שאף לשיטת המערערת היה בין הצדדים הסכם שקבע כי הנחלה תיוותר בבעלות המשיב בלבד, בעת היות הצדדים ידועים בציבור, ואף לשיטתה – שנסתר לעיל – כי להסכם זה לא היה תוקף של הסכם ממון, מכל מקום בנוגע לתקופה שבה לא היו הצדדים נשואים היה לו תוקף מדיני חוזים הרגילים, ואף בפסיקות האזרחיות שבהן ביקשה להסתייע נאמר כך בנוגע להסכמים שנדונו בהן, אלא שתוקף זה לא יכול היה להימשך הלאה אל תוך תקופת הנישואין, הרי שכל עוד לא נחדש שכוונת שיתוף מועילה אף בין מי שאינם בני זוג ובנוסף לכך יש בה כדי לגבור על חוזה שביניהם נצטרך לקבוע כי ערב נישואי הצדדים שבענייננו אכן הייתה הנחלה עדיין בבעלות הבלעדית של המשיב, הן משום שכך היה אף לולי ההסכם (כל עוד לא 'נחדש' שכוונת שיתוף יוצרת קניין בין מי שאינם בני זוג) הן משום שכך קבע ההסכם (שאף אם אינו הסכם ממון – מחייב הוא כל עוד אין הצדדים נשואים).

התוצאה של היות הנחלה בבעלות האיש בלבד ערב נישואין ושל חוק יחסי ממון יא שהנחלה תיוותר בבעלותו הבלעדית גם בפקוע הנישואין. כך עם הסכם ממון או בלעדיו, אכן בתקופת הנישואין יכולה כוונת שיתוף לשנות מכך – על פי הפסיקה – אך כאמור את קיומה של זו על המערערת להוכיח הן ברובד הבסיסי והן ברובד של היותה כוונה אמיצה ומוכחת דיה כדי לסתור את ההסכם שאף לולי היה הסכם ממון מגלה כאמור על כוונה הפוכה ושלפני הנישואין לכולי עלמא היה בר תוקף.

7. ולא זו בלבד אלא שההסכם כלל, גם בנוגע לתקופת הנישואין, אמירה נוספת: "מוסכם כי הנחלה אשר בבעלותו של האיש תישאר בבעלותו ורכושו הבלעדית, וזאת גם אם יינשאו הצדדים בעתיד."

אמירה זו, שמבחינת חוק יחסי ממון היא מיותרת ומובנת מאליה, עוסקת ללא כל ספק בהסדר שבתקופת הנישואין, ולא יכולה להיאמר לגביה טענת המערערת שלגבי עיקרו של ההסכם כי עוסקת היא בתקופת היות הצדדים ידועים בציבור בלבד.

גם לו הנחנו שיחסי הצדדים בתקופת היותם ידועים בציבור היו מאפשרים לנו לראותם כמבטלים את האמור בהסכם בנוגע לתקופה זו וכיוצרים בעלות משותפת מכוח כוונת שיתוף – וכאמור לעיל הנחה זו בעייתית הן מבחינת הערכת הכוונה עצמה, הן מבחינת יכולתה לגבור על הסכם והן מבחינת הצורך לחדש כי כוונת שיתוף יוצרת קניין בנדל"ן אף שלא בין בני זוג – או גם לו הנחנו שלמרות ההסכם ייווצר שיתוף בין הצדדים מכוח הלכת שיתוף הכללית, עדיין משעה שנישאו וחלו עליהם הוראות ההסכם העוסקות בתקופת נישואיהם, הרי שאפילו נניח שערב נישואיהם הייתה למערערת זכות בנחלה (מכוח הלכת השיתוף או כוונת השיתוף בעת היותם ידועים בציבור) – וכאמור אין אנו סבורים כך, ואף לשון סעיף האמור אינה מאפשרת לומר כך שהרי מדובר בו בהיוותרות הנחלה ברשות האיש לבדו "גם אם יינשאו" ומשמע: "גם, וכל שכן, אם לא" – מכל מקום מעת נישואיהם חזרה זו להיות בבעלות האיש בלבד מכוח ההסכמה המפורשת האמורה.

סוף דבר,

טענות המערערת לסתירת הדין בנוגע לתוקפו של ההסכם שבין הצדדים בטלות מעיקרן הן בהיבט התקנוני־נוהלי (פרוצדורלי) והן בהיבט המהותי שלגופם של דברים.

מסקנות

העולה מהמקובץ עד כה הוא כדלהלן:

א.       בין הצדדים קיים הסכם חוקי ותקף, חוקיותו ותוקפו הן גם בנוגע לתקופת היות הצדדים ידועים בציבור – ובנוגע לה בנויות הן על דיני החוזים ואינן נזקקות לאישור, אך האישור שניתן כמובן אינו מגרע מהן – וגם בנוגע לתקופת נישואיהם.

כך נפסק בבית הדין קמא וכך נפסק בערעור בבית הדין זה.

הטענות כי יש לסתור פסק זה נדחו בעבר ונדחות עתה שוב הן בהיבט התקנוני־נוהלי שכן הללו לא התבססו על עובדות או ראיות חדשות המאפשרות לבקש את סתירת הדין ובנוסף לא כלו הנמקה מניחה את הדעת לאי העלאתן של הטענות טרם פסק הדין, הן בהיבט המהותי לאחר שהראינו לדעת כי הטענות המשפטיות שנטענו בהן נגד תקפו של ההסכם: חלקן אינן יכולות כלל לגרע מתוקפו ואין הן נוגעות אלא – לכל היותר – לשאלה אם תוקפו, בנוגע לתקופה מסוימת, הוא מכוח חוק יחסי ממון או מכוח חוק החוזים; חלק אינו רלוונטי לענייננו וחלקן אף מבקשות להסתייע בפסיקה שלא זו בלבד שאינה מחייבת את בית הדין ולא זו בלבד שאינה מסייעת להן אלא שהיא אף מסייעת פסיקתו של בית הדין.

לעניין ההיבט התקנוני נשוב ונדגיש – אף שהבקשה נדחתה גם לגופה – כי אין ההחלטה סותרת להלכה ש"כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין" ולתקנות הדיון אלא תואמת אותן ומעוגנת בהן.

ככל שתשוב המערערת לטעון לסתירת הדין בעניין זה יהיה מן הדין להשית עליה הוצאות משפט נכבדות הן לטובת המשיב והן לטובת אוצר המדינה.

ב.         תוצאת ההסכם היא, ללא כל ספק, שהנחלה שבמוקד המחלוקת שבין הצדדים והרשומה על שמו של המשיב אמורה להיוותר כולה בבעלותו המלאה.

ג.          הוראותיו של בית דין קמא על פינויה של המשיבה מהנחלה נובעות מכך. אין בהן פסיקה חדשה כלשהי אלא יישום של האמור לעיל שנפסק כבר לפניהן, ולפיכך לא הייתה כל מניעה לתת אותן בדן יחיד.

ד.         החלטתו של בית דין קמא – לפני כמעט שנתיים – כי עד אותה עת לא הביאה מערערת ראיות מספיקות לטענתה בדבר שיתוף בנכס למרות ההסכם וכי אם תחפוץ בכך ימשיך בית הדין לדון בטענותיה ובראיותיה אלה – היא החלטת ביניים ואף החלטה דיונית מובהקת.

משכך לא הייתה כל מניעה ליתנה בדיין יחיד ולא היית חובה גם לנמקה, וזאת מלבד שיש לראותה אכן כהחלטה מנומקת, החלטה בדבר המשך ההליך המנומקת באי הבאת ראיות מספיקות עד אותה עת, נימוק שדי בו לעניין זה ושלא היה צורך לפרט אותו יותר.

ה.       לפיכך נדחה הערעור על החלטות אלה שהוגש כחלק נלווה לערעור העיקרי שלפנינו.

ו.        בית דין קמא איפשר למערערת לטעון לסתירת הדין בנוגע לשאלת כוונת השיתוף הספציפי בנחלה ולטענה כי כוונה זו הייתה וגברה על הוראות ההסכם, ונהג עם המערערת בעניין זה לפנים משורת הדין משלא עמד אף על כל דקדוקי הנוהל (הפרוצדורה) בנוגע לבקשה זו.

את ההחלטה כי בסופו של יום יוכרעו הדברים על פי כתבי טענות וראיות שבכתב ולא על בסיס המשך התדיינות שבעל פה קיבל בית הדין קמא לבקשתה של המערערת עצמה.

טענותיה של המערערת, שעלו שעה שלא הייתה מרוצה מתוצאת ההליך, כי בית הדין לא נתן לה את יומה וכי עיוות את דינה – ראויות לכל גינוי בהיותן לא רק טענות שאינן צודקות ואינן נכונות אלא אף בגדר עלילה שלולי ראייתנו את עשיית הדין, ולעיתים אף את ההנהגה לפנים משורת הדין, כחובה ולא כ"טובה" שעושה בית הדין לצדדים היינו קוראים אותה גם בשם "כפיות טובה".

ז.          בסופו של יום דחה בית הדין קמא את טענת המערערת בעניין כוונת השיתוף בסוברו כי תם המועד שנקצב להגשת הראיות לטענה זו – והמערערת אף לא ביקשה ארכה נוספת לכך – והללו לא הוגשו. בנסיבות אלה אם מוחלט שיש מקום לבחון ראיות אלה גם עתה, וכדלהלן, אין כן מניעה שבית דין קמא ידון בהן באותו הרכב דיינים שדן בעניינם של הצדדים עד כה. אין כל מקום לטענת "עביד איניש לאחזוקי דיבוריה" כלפי בית דין שעד כה לא דחה את הראיות לגופן אלא סבר, בצדק או בטעות, כי הללו כלל לא הוגשו לו.

ח.         הזכות הקיימת, עקרונית, להגיש ראיות חדשות גם לאחר כלות הזמן שנקצב מוגבלת בתקנות הדיון בהבאתן עם נימוקים מספקים לאי הבאתן תחילה. היכולת לתקן כך – יסודה בדברי הרשב"א, ומשנתקנו התקנות אין מקום לטענה כי ההלכה מחייבת את בית הדין לדון בראיות חדשות "כל זמן שמביא ראיה" ללא כל מגבלה, כדברי הריטב"א, שכן הללו נאמרו בהעדר תקנה.

ט.         בין כך ובין כך משכלה הזמן שנקצב להבאת ראיות רשאי ואף חייב בית הדין לפסוק את הדין. האפשרות להביא ראיות בהמשך יש בה כדי לאפשר את סתירת הדין לכשיובאו הראיות אך לא כדי למנוע את פסיקת הדין לשעתה.

י.        ברם בענייננו צודקת המערערת בדבר אחד, היחיד שבו צודקת היא מכל טענותיה בערעור ובבקשות לסתירת הדין, ואף בו שלא מטעמה הנסמך על 'מחשבון נבו' שאינו רלוונטי לחישובי פגרות בית הדין:

בפועל טעה בית דין קמא בהחלטתו שבה קבע כי הגיע המועד האחרון להבאת ראיותיה של המערערת לקיומה של כוונת השיתוף, וממילא בהחלטתו על דחיית התביעה בהעדרן של ראיות אלה. בית הדין לא הביא בחשבון – ואולי בשל העדר פרסום מספיק בקרב הדיינים ובכלל – את הודעת השר שהחילה על הימים שלאחר פגרת סוכות התשפ"א את תקנות החירום שבגין מגפת הקורונה. מכוחן של תקנות אלה לא באו הימים האמורים במניין ונמצא שעמדו לרשות המערערת עוד ימים מספר להגיש את ראיותיה.

פסק דין ומתן הוראות

תוצאת האמור היא שהערעור מתקבל בחלקו:

1.         פסק דינו של בית דין קמא שקבע כי התביעה נדחית – מבוטל.

2.         בית הדין קמא ישוב ויקצוב למערערת מועד להגשת כלל המסמכים שעל בסיסם היא מבקשת להוכיח את קיומה של כוונת השיתוף בנכס.

3.         בית הדין רשאי להורות למערערת לפצל את טענותיה וראיותיה ולהגיש בנפרד: (א) את הטיעונים העובדתיים שעל בסיסם היא רוצה לטעון לכוונת השיתוף והטיעונים המשפטיים שמכוחם היא מבקשת לקבוע כי עובדות אלה הנטענות כוחן יפה כדי להוכיח את כוונת השיתוף למרות ההסכם וכי כוונה זו, אם אכן הייתה, אכן גוברת על ההסכם; (ב) את הראיות לטיעונים העובדתיים הנ"ל, ובכלל זה הראיות להשקעה בנכס והשבחתו, הראיות למסלול העברת הכספים הקושר את ההשבחה לכספיה המערערת דווקא וכל ראיה אחרת לכוונת השיתוף הנטענת.

אם יקבע בית הדין כי יש לפצל כאמור – רשאי הוא לקבוע כי מרכיב (א) הנ"ל ייבחן תחילה ורק אם יוכרע כי ככל שאלה העובדות הרי שנוצר שיתוף יבחן בית הדין אם אכן אלה העובדות, ורשאי הוא לקבוע את ההפך כי תחילה תיבחנה העובדות – מרכיב (ב) הנ"ל, ורק לאחר מסקנות שבנוגע אליהן תיבחן השלכתן על טענת השיתוף.

ככל שייקבע מכל מקום כי טענת כוונת השיתוף נדחית, תעמוד למערערת הזכות לתבוע על סמך ראיותיה הנ"ל (מרכיב (ב) האמור) – בין שכבר יוגשו בעת דחיית טענת השיתוף ובין שזו תידחה בלי שיוגשו (על יסוד קביעה כי אף אם היו העובדות כנטען אין בהן די) – החזר בגין השקעותיה בנכסי המשיב, ובית דין קמא ידון בתביעה זו (שכבר עלתה בעבר טרם שהתגלגלה שוב לטענת השיתוף) תוך שישמע את טיעוני הצדדים, העובדתיים והמשפטיים, בעניינה.

4.         בקשת המערערת לצו למניעת דיספוזיציה בנכס – נדחית.

הליך דנן מתמשך זמן רב, לא מעט מההתמשכות יש לזקוף גם לחובת המערערת עצמה, ובכלל זה דחיית דיוני ההוכחות בבית דין קמא; ההליך כולו הוא במסגרת של סתירת הדין לאחר שכבר נפסק ולאחר שאף ערעור קודם נדחה; עיקרה של התביעה היא על יסוד 'כוונת שיתוף' – חידוש משפטי שמעמדו ההלכתי שנוי במחלוקת – והיא מורכבת על הליך סתירת הדין שהוא פריווילגיה שמצויה בהליכי בית הדין ואינה נתונה בדרך כלל בערכאות האזרחיות; נטל הראיה שעל המערערת להרים, לכוונת שיתוף ברורה ואמיצה עד כדי סתירת הסכם מפורש וברור, כבד הוא מאוד.

בהינתן כל אלה הסעד המבוקש אינו מוצדק ויש בו פגיעה לא מידתית בזכויותיו של המשיב.

אם תחפוץ המערערת להגיש בקשה מוגבלת לצו עיקול על חלק מהנכס להבטחת זכויותיה ככל שתיפסקנה בנוגע להשבחה שהשביח הנכס מעבר לקרן, עניין שגם הוא אומנם לאו מילתא זוטרתא אבל נטל הראיה הנדרש בעניינו פחות מעט מזה הנדרש לגבי הטענה על הנכס כולו, או להשבת הוצאותיה – ישקול בית דין קמא אם להיעתר לבקשה זו לאחר שיבחן את תגובת המשיב.

5.         מאחר שהערעור התקבל בחלקו תושב למערערת הערובה להוצאות המשפט שאותה הפקידה כתנאי לשמיעת ערעורה.

6.         החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

7.         בית הדין מורה על סגירת התיק.

ניתן ביום כ"ט באייר התשפ"א (11.5.2021).

הרב אברהם שינדלר                         הרב מימון נהרי                           הרב ציון לוז־אילוז