מאגר פסקי דין

פסק דין

לפנינו ערעור האישה על החלטת בית הדין הרבני האזורי חיפה (להלן: בית דין קמא) מיום ו' במרחשוון התש"ף (4.11.19) המחייבת את הצדדים לערוך התמחרות בבית הצדדים (ברח' […]) עד לתאריך י"ז בכסלו התש"ף (15.12.19). בית הדין קבע כי צד שלא ימלא אחר החלטת ההתמחרות ייחשב כמבזה את צו בית דין.

כמו כן לפנינו ערעור האישה על החלטת בית דין קמא מיום ד' בטבת התש"ף (1.1.20), המאשרת את מכירת רכב המרצדס (מ"ר […]) לאחי האיש במחיר מחירון לאחר קיזוז ההלוואה, ומורה לאישה להעביר את מפתחות הרכב לקונה (אחי האיש). בהמשך ניתן צו המורה למשרד הרישוי לרשום את הרכב הנ"ל על שם אחי האיש.

יצוין כי בית דין קמא נתן להחלטותיו תוקף של צו וקבע כי אם האישה לא תמלא אחר החלטת בית הדין בעניין מפתחות הרכב, בית הדין "לא יהסס להטיל הוצאות שלא יפחתו מ־10,000 ש"ח".

במקביל הגיש הקונה, אחי האיש ([ר']), בקשה לביטול החלטת בית הדין הגדול לעכב את ביצוע העברת המפתחות מהאישה לקונה ([ר']), עד לאחר שמיעת הערעור. לדבריו כל עיכוב במסירת המפתחות, ועיכוב זה כבר קיים כחמישה חודשים, הוא פגיעה בזכות הקניין, זכותו ברכש שרכש במיטב כספו. החלטה בבקשה זו ניתנה בנפרד מפסק הדין בערעור האישה.

חלוקת רכוש בין בני זוג – עקרונות

לפני שנבאר את עמדתנו להלכה במקרה שלפנינו נבהיר תחילה את אופן חלוקת הרכוש בבני זוג.

א.         המציאות השכיחה היא שבני זוג צוברים רכוש משותף במשך שנות נישואיהם. חלוקת הרכוש בבני זוג שמתגרשים אמורה להיעשות לעת גירושין והיא חלק מתהליך הפירוד ביניהם. ויש לדון אימתי ובאיזה אופן תיערך חלוקת הרכוש.

הרכוש המשותף שצברו הצדדים מתחלק לשלושה:

1.   רכוש שיש עליו רישום של בעלות משותפת, בין נדל"ן כגון דירה בין נכסי דניידי כגון רכב, וכן מטלטלין שרכשו הצדדים ואין עליהם רישום – רכוש זה הוא רכוש שותפין שהאיש והאישה שותפים בו הן כיוון שקנוהו בשותפות הן בגלל רישומו על שם שניהם, או משום שנקנה לצורך שניהם – דבר הכולל בדרך כלל את כל המטלטלין בבית. רכוש זה הוא רכוש שותפות ודינו להתחלק בגין מעמדם המשפטי של האיש והאישה שהם שותפים ברכוש אף ללא קשר הנישואין.

2.   מלבד רכוש זה ישנו רכוש נוסף שלגביו קבע המחוקק את שותפות הצדדים. סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, (להלן: חוק יחסי ממון) קובע בדבר איזון המשאבים:

(א)     עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט […]

סעיף זה קובע שכל מה שנצבר בנישואין יתחלק בחלקים שווים בין בני הזוג, בין מה שנרשם על שם שניהם בין מה שלא נרשם (מפני שאין דרך לרושמו) ובין רכוש או זכויות שנרשמו על שם כל אחד מיחידי הצדדים, דהיינו נכסים וזכויות שצבר כל אחד מיחידי הצדדים במשך שנות הנישואין והרשומים על שמו.

3.   ברכוש שנרשם על שם כל אחד מיחידי הצדדים, לא רוכש הצד השני זכות מיידית, במשך תקופת הנישואין (כפי שהיה בהלכת השיתוף שנהגה עד לחקיקתו של חוק זה ושהקנתה חזקת שיתוף מיידית עם רכישתו מתוך ההנחה והאומדנה שנרכש לצורך שני בני הזוג), אלא השותפות תתממש לעת פירוד וכלשון סעיף 6 לחוק האמור שזו לשונו:

(א) לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.

(ב) היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.

משמעות הדברים היא שהרכוש או הזכויות הרשומים על שם כל אחד מהצדדים יישארו על שמו. עם זאת אחרי החישוב של שווי הרכוש שצבר כל אחד מהם, חובה עליו להעביר לשני מחצית ההפרש בין בעין ובין בכסף או בשווה כסף. החיוב הוא חיוב תשלום ולא זכות הונית של אחד בנכסי משנהו. העברת הזכויות מאחד למשנהו נעשית בחלקה בעת הגירושין ולאחר מכן בהיגמל כל זכות.

דבר זה יצר תלות של בן הזוג הזכאי לאיזון בבן הזוג השני ומלבד זאת סרבול בגביית הזכויות, ולכן בהמשך לחוק זה נקבע החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד – 2014. מטרתו של חוק זה הייתה לקבוע הסדרים בעניין חלוקה של חיסכון פנסיוני בין חוסך ובין בן זוגו לשעבר, כפי שנקבעה בפסק דין. על פי חוק זה ניתנת הוראה למשלם או למחזיק תחת ידו את הזכויות להעביר ישירות לבן הזוג את זכויותיו, כדי שלא יהיה תלוי ברצונו ובהתנהלותו של בן זוגו לשעבר.

בין כך ובין כך לגבי נכסים אלו שנקבעה לגביהם הזכות לאיזון, אופן האיזון, אם ייעשה, תלוי ברצונו של הצד החייב בתשלום כסף, שווה כסף או זכויות.

ב.         והנה לגבי הנכסים שרכשו הצדדים בין לפני הנישואין ובין לאחריהם לצורך קיום ביתם ושימושם המשותף, בין נכסים רשומים ובין שאינם רשומים, שני הצדדים שותפים בנכסים אלו. לפיכך בעת פירוק השותפות נכסי השותפות אמורים להתחלק באותה צורה ששותפין יחלקו ביניהם את רכושם המשותף – בין לעניין זמן חלוקת נכסי השותפות ובין לעניין צורת החלוקה.

זמן ואופן חלוקת השותפות נקבע בדברי הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין פרק ד הלכה ד), ונפסק להלכה בדברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן קעו סעיפים טו–כא). נעתיק תחילה את הסעיפים (מהשולחן ערוך שם) הנוגעים לאופן חלוקת השותפות במקרים השונים בשותפים בעלמא, ואחר נבאר באיזה אופן תהיה חלוקת הרכוש בבני זוג המתגרשים:

(סעיף טו)

השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב – כל אחד מהם מעכב על חבירו, ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות; ואין אחד מהם יכול ליטול מהקרן ולא מהשכר עד סוף הזמן […]

(סעיף טז)

נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן – הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהם, ויטול כל אחד חלקו מהסחורה. ואם לא היה באותה סחורה דין חלוקה או שהיה בחלוקתה הפסד, הרי אלו מוכרים אותה וחולקים הדמים.

(סעיף יז)

היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה – יש לכל אחד מהם לעכב שלא יחלקו עד שתמכר בזמן הידוע למכירתה, ואין אחד מהם נוטל לא מהקרן ולא מהריוח עד זמן החלוקה אלא אם התנו ביניהם.

(סעיף יח)

אם לא קבעו זמן לשותפות או שקבעו זמן ונשלם, ובא אחד לחלוק שלא מדעת חבירו […] אם היו מעות שכולם מטבע אחד ושוים, יש לו לחלק שלא בפני בית דין, ומניח חלק חבירו בבית דין […]

(סימן כ)

היה להם חוב אצל אחרים – אינו יכול לומר לחבירו "לא נחלק עד שנגבה כל חוב שיש לנו", אלא חולקים, וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו […] היה עליהם חוב לאחד – אם פירשו שאינם אחראים זה לזה, חולקים, וכשיגיע זמן החוב לפרוע יתן כל אחד חלקו.

עולה מהאמור ששניים שנשתתפו וקבעו מועד לפירוק השותפות – השותפות תתקיים עד המועד שקבעו, ואין אחד מהם רשאי לדרוש את פירוק השותפות בתוך הזמן לפני שיגיע המועד (סעיף טו). מקורה של הלכה זו הוא מסוגיות הגמרא בבבא מציעא (קה, א ושם סט, א), ואין כאן מקום להאריך. הוא הדין אם לא קבעו זמן לפירוק השותפות אלא השתתפו בסחורה שיש לה זמן מכירה קבוע, שאין אחד יכול לדרוש את חלוקת השותפות לפני שיגיע זמן מכירתה, וזכות כל אחד מהם לדרוש שהשותפות תתקיים עד מועד מכירת הסחורה (סעיף יז). מקורה של הלכה זו הוא מסוגיית הגמרא בגיטין (לא, ב ועיין שם בתוספות ד"ה לשותפין). וטעמו של דבר שאף שלא התנו במפורש אנן סהדי דבסתמא אדעתא דהכי נשתתפו להיות שותפין, עד המועד שבו יוכלו למקסם את רכוש השותפות. והרי זה כאילו התנו שהשותפות תימשך עד אותו זמן.

אומנם היכא שהשתתפו בסתמא ולא קבעו זמן למשך השותפות יכול כל אחד מהשותפים לדרוש את חלוקת השותפות, שיכול לומר לחברו "איני רוצה להיות שותפך לעולם". ומקור הדין מבבא מציעא (סט, א ושם לא, ב) ועיין ברי"ף (בבא מציעא פרק המקבל סב, ב מדפי הרי"ף) ששותף יכול לחלוק שלא מדעת חברו.

אך במה דברים אמורים? דווקא במקרה שבו אחרי חלוקת השותפות כל אחד יכול להשתמש בחלקו, שאז יכול לדרוש חלוקה, וכדאיתא בבבא בתרא (יא, א) "אין חולקין את החצר עד שיהיה ד' אמות לזה וד' אמות לזה", שכל אחד יוכל להשתמש בחלקו.

אומנם במקום שאם יחלקו לא יוכל כל אחד מהם להשתמש בחלקו ודאי שאין השותף יכול לדרוש חלוקה. ובזה שנינו (שם יג, א) דינא דגוד או אגוד, שיכול לומר אחד לחברו "או שאתה תקנה חלקי או שאני אקנה חלקך". ובזה נחלקו הראשונים אם במקרה שהשתתפו יחד וקנו דבר שאין אפשרות לחלקו, אם יוכל אחד לומר לחברו "חשבתי שנוכל להתנהל בשותפות, אך עתה איני רוצה וגוד או אגוד": נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד (הלכות שכנים פרק א הלכה ג), שדעת הרמב"ם שגם בנשתתפו מדעת יכול לטעון "גוד או אגוד", אך הראב"ד סובר שנשתתפו מדעתם לא נוהג הך דינא, והר"י מגאש סבר כדעת הראב"ד. ונחלקו בזה גם עוד ראשונים (בבבא בתרא יג, א). ועיין שולחן ערוך (סימן קעא) ובש"ך (שם ס"ק א) ובאחרונים, ואין כאן מקומו.

ובטעם הדבר ששותף יכול לדרוש את חלוקת השותפות כתב החזון איש (בבא בתרא סוף סימן ו), וזו לשונו:

הא דכופין לחלוק בדבר שיש בו כדי חלוקה אינו מתקנת חכמים אלא עיקר קנין השותפות בזמן שאין חלקם מסומן לזה ולזה, דיש לכל אחד בכולו, וכל מה דשפיר ליה טפי ליהנות מהשותפות קנוי לו, ובכלל זה חלוקה. ואין צריך דעת שותפו להקנות לו אלא בית דין מחלקין על כרחו, וחברו קונה חלקו על כרחו.

הרי שדין זה הוא מהותי ביצירת שותפות והוא חלק מתנאי השותפות וזה כסברת הלחם רב וכפי שיתבאר להלן.

ובמקום שהדין שיחלקו את השותפות, או מפני שהגיע הזמן או מפני שלא קבעו זמן, צורת החלוקה תהיה באופן שלא יהיה הפסד ובדבר שאין בו דין חלוקה מוכרים לאחר וחולקים הדמים (סעיף טז) אך יכול לדרוש גוד או אגוד. עיין בש"ך ועיין לקמן.

ובמקום ששותפים במעות, יכול לחלק לבדו ולקחת את חלקו ואת החלק האחר ישאיר לשותפו (סעיף יח). משכך בחשבון בנק משותף יכול לקחת על דעת עצמו מחצית מהסכום.

ובמקום שחלק מממון השותפות – אפשר לממש את חלוקתו בהגיע הזמן, אך חלק אינו יכול להיחלק עתה, כגון שיש ממון בר־חלוקה ומלבד זאת חובות שעתידין להיגבות לאחר זמן, מחלקים את הראוי לחלוקה מייד, והשאר יחולק לכשימומש לאחר זמן (סעיף כ). והוא הדין אם השותפות יכולה להתחלק עתה, אך יש חובות המוטלים עליה שפירעונם יגיע לאחר זמן: מחלקים את הראוי לחלוקה עתה, ואת מחצית החובות ישלם כל אחד מחלקו כשיגיע זמן הפירעון (שם).

זו תמצית הלכות חלוקת שותפות בעלמא המבוארים בסעיפים אלו, שכאמור מקורם בדברי הרמב"ם והש"ס, והראשונים לא נחלקו על צורות חלוקה אלו.

ג.          ומעתה ניהדר להגדיר אופן חלוקת הרכוש בבני זוג:

השותפות בין בני זוג במהותה היא שותפות ללא הגבלת זמן, שהרי זוהי מהות נישואין בסתמא. אלא ששותפות זו מסתיימת באחת משתי דרכים: בגירושין או במות אחד מבני הזוג וכדברי המשנה בריש קידושין. משכך כל מה שרוכשים בני זוג – בין מיטלטלין המשמשים לצורכי הבית, בין רכב המשמש לצורכי המשפחה (ואין זה משנה אם שני בני הזוג נוהגים ברכב או רק אחד מהם) ובין דירה שנקנית למגוריהם – הכול נרכש במטרה שישמש לשניהם בשותפות ובסתמא ללא הגבלת זמן כל עוד הם נשואים.

ואין זה דומה לשותפין הנזכרים (בסעיף טז), השותפין שלא קבעו זמן, דהתם אין הם קשורים וענובים זה בזה, ולא התחייבו להמשיך בשותפות עולמית, אדרבה: זוהי מהות השותפות, שכשירצה אחד לחלוק יחלקו. אך בני זוג הרוכשים נכסים לצורך חייהם המשותפים – הרי זה כשותפויות (המוזכרות בסעיפים טו ויז) או – יותר מדויק – כשותפים שקנו סחורה שאין אחד יכול לדרוש מכירתה לפני שיגיע זמן מכירתה, וזמן פירוק שותפות זו של בני זוג נשואים הוא בעת הגירושין ,שאף שלא קבעו במפורש הרי זה אומדנא דמוכח שהשותפות תהיה עד שיתגרשו. ואף שאין זה דומה לגמרי, דהך דינא (דסעיף יז) מיירי שהסחורה מצד עצמה ראויה להימכר בעת הגעת הזמן, מה שאין כן ברכוש שקנו בני זוג, שמערכת היחסים ביניהם המצריכה גירושין היא הסיבה להגעת הזמן ולפירוק השותפות בנכסים, איכא למימר מסברא ואומדנא דמוכח דהוו כאילו התנו שכשייווצר פירוד ביניהם תפורק השותפות, ואף שלא התנו במפורש – מחמת אומדנא הווי כהתנו.

ועיין בשו"ת מבי"ט (חלק ג סימן קג):

ראובן שנתן צמר כמו ש' ככרים ביד ד' אנשים שיוליכוהו לצפת תוב"ב וימכרו כפי אשר יראה בעיניהם לחשבונו, והמעות ילבישום בסחורות אחרות עם דמי סחורתם […] וכשראה […] שנתעכבו […] ולא מכרו […]

תשובה […] עוד אני אומר כי אפילו היו ארבעתם פה ולא נמכרה הצמר, שמחייבים למוסרה למורשה שלו כי כשמסרה להם בסתם על הקדמה שתמכר באותה שנה, כמו שהוא דרך השולחים צמר משם למכור שאינם יכולים להתעכב ומוכרים כפי מה שיכולים למכור. ודומה לשותפים שנשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן – הרי אלו חולקים כל זמן שירצה אחד מהם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ד' מהלכות שלוחין ושותפין. ובנדון דידן נמי: כיון שלא קבעו זמן יכול הוא להסתלק מהם.

ומוכח מדבריו שאף שלא קבע במפורש זמן למכירת הצמר, וצמר הווי דבר שאינו מתקלקל, אנן סהדי שהאומדנה היא שימכרוהו בתוך שנה, שמע מינה שהמנהג והאומדנה מגדירים את זמן הפעולה והשותפות, והוא הדין שיגדירו את משך זמן השותפות, אף שלא הותנה במפורש.

משכך זמן פירוק השותפות בבני זוג נשואים הוא עם הגירושין, דאנן סהדי דאדעתא דהכי נישאו ואדעתא דהכי השתתפו, בין בנכסים שיש בהם רישום ובין בנכסים שאין בהם רישום.

מעתה לכאורה נראה דהיכא שאחד מבני הזוג רוצה לפרק השותפות לפני הגירושין, יכול השני למונעו, וכדאיתא שם (בסעיף טו), דמכיוון שהשתתפו לצורך חייהם המשותפים כל עוד לא התגרשו לא הגיע מועד סיום השותפות, והשותפים מעכבים זה על זה.

אך יש להעיר שסעיף 5א לחוק יחסי ממון קובע:

(א) הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן:

(1)            חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים האלה:

(א)     הליך להתרת נישואין;

(ב)     תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרבות: תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין המשותפים לבני הזוג לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969; תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויות בני הזוג ברכוש; בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לפי פרק זה או בקשה לפי סעיף 11.

(2)            קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה.

בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג.

(ב) בית המשפט או בית הדין רשאי בהחלטה מנומקת בכתב, לקצר את התקופות האמורות בסעיף קטן (א) או, אם הוגשה בקשה לביצוע הסדר איזון המשאבים לפי פרק זה ומצא בית המשפט או בית הדין כי קיימות נסיבות המצדיקות זאת, להקדים […]

 ומעתה יש לומר דאדעתא דהכי נישאו והשתתפו, ויוכל אחד הצדדים לדרוש להקדים את מועד פירוק השותפות אף לפני הגירושין, ובכהאי גוונא מועד חלוקת השותפות יהיה אף לפני הגירושין, ויש לדון בזה בכל מקרה לגופו.

אך כאמור, מאידך גיסא, בעת הגירושין ודאי הגיע זמן פירוק השותפות וזכותו של כל צד לדרוש את פירוק השיתוף מייד ואין חברו יכול לעכב, אלא בתנאים מסוימים וכפי שיתבאר.

ד.         אומנם אף שאלו הם הכללים, נבאר את אופן ביצוע החלוקה בנכסים המשותפים להלכה ובאופן מעשי:

 לעניין המטלטלין והרכוש המצוי בבית שבו משתמשים בני הזוג וילדיהם, כגון: מיטות, שולחנות, כיסאות, מוצרי חשמל לסוגיהם השונים ושאר כלי הבית – אף אם התגלע סכסוך בין הצדדים, אין אחד מהם יכול לדרוש חלוקת המטלטלין כל עוד לא הוחלט על גירושין בפועל או – יותר נכון – כל עוד לא התגרשו הצדדים בפועל. עם זאת בעת הגירושין, שהם מועד סיום השותפות, הרכוש המשותף יחולק מיידית. חלוקה זו אמורה להיעשות באותה עת, מפני שאחד מבני הזוג חייב לעזוב את הבית המשותף וזכותו לקבל את חלקו ברכוש כדי שיוכל להשתמש בו, ולחילופין לקבל את תמורתו. אין הכרח לקשור חלוקת פריטים אלו עם חלוקת שאר הרכוש.

אופן חלוקת השותפות ומטלטלי בני הזוג בדבר שאין אפשרות לחלקו, (ובדרך כלל כל מטלטלי הזוג הם כאלה) תהיה כמפורש שולחן ערוך (שם סעיף טז): "ואם לא היה באותה סחורה דין חלוקה, או שהיה בחלוקתה הפסד, הרי אלו מוכרים אותה וחולקים הדמים."

וכתב שם הש"ך (ס"ק כט): "פירוש: כשאין אחד מהם אומר 'גוד או אגוד' אבל פשיטא דיש לומר 'גוד או אגוד'."

ומשמעות הדברים היא שבמקרים שבהם שני הצדדים אינם מעוניינים בחפץ המשותף הוא יימכר ותמורתו תחולק, אך כשאחד מהם רוצה להשאירו לעצמו, זכותו לומר לאחר "קנה אתה את חלקי, ואם לא אני אקנה חלקך". וזאת יש לדעת: אם החלוקה היא על ידי 'גוד או אגוד', משורת הדין אופן החלוקה וההתמחרות לא יהיה בחדא מחתא על כל נכסי בני הזוג שכל אחד ייקח מחציתם, אלא התמחרות ודיון על כל חפץ בפני עצמו – עיין בבא בתרא (יג, ב):

והא רבין בר חיננא ורב דימי בר חיננא – שבק להו אבוה תרתי אמהתא: חדא ידעא אפיא ובשולי, וחדא ידעא פילכא ונוולא; ואתו לקמיה דרבא, ואמר להו "לית דינא דגוד או אגוד"? שאני התם, דלמר מיבעי ליה תרוייהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו, כי קאמר ליה: "שקול את חדא ואנא חדא" – לאו גוד או אגוד הוא.

וכתב רש"י (שם): "לאו גוד או אגוד הוא – אי לא אמר ליה 'או קח שתיהם או אקח שתיהם' דכל אחת אין בה כדי לאחד."

ועיין בחידושי הריטב"א (שם):

ופרקינן דשאני התם דלמר מיבעיא ליה תרוייהו. פירוש: דכל שאין תשמישן שוין, אפילו שוין בדמיהם ושבחם, כשם שאין בו דין חלוקה כך אין בו דין גוד או אגוד, וכן הלכה, אלא אם ירצה יאמר בכל אחת בפני עצמה או בשתיהן ביחד.

ומבואר מדברי הגמרא והראשונים דכל היכא ששניים שותפים בכמה חפצים, וכל חפץ משמש לתכלית אחרת, וכל אחד מעוניין בשני החפצים, אין אחד יכול לומר לחברו "קח אתה חפץ אחד ואני אקח את השני", דיכול השני לומר לו "שני החפצים נצרכים לי ואיני רוצה לחלוק מכיוון שאני צריך את שניהם". משכך יידונו בדין גוד או אגוד על כל אחד ואחד מהחפצים, ובאיזה אופן יעשו – אם יאמר "גוד שניהם או אני אגוד שניהם", כדמשמע מדברי רש"י, או שיאמר "גוד או אגוד" על כל חפץ בנפרד או על שניהם ביחד – עיין ביד רמ"ה בזה והובא בטור (סימן קעא) ובדרישה ובפרישה (שם) ועיין שו"ת רדב"ז (חלק א סימן תעב). ולעניין הלכה אזלינן בתר מה שפסק השולחן ערוך (סימן קעא סעיף יג):

דבר שאין תשמישו שוה, כגון שתי שפחות שהאחת יודעת לאפות ולבשל והאחת יודעת לטוות, או שני כלים שאין מלאכתן שוה, וכל אחד צריך לשניהם – אפילו אם דמיהם שוים, אין אחד יכול לומר לחבירו "טול אתה זה ואני השני או איפכא", לפי שכל אחד צריך לשניהם. וכן אם יש להם שדה וכרם, ואין בשום אחד מהם כדי חלוקה – אפילו אם דמיהם שוים, לא יאמר "טול אתה שדה ואני כרם או איפכא", ואפילו אם יאמר לו "גוד או אגוד בשניהם כאחד" – אין שומעין לו, אלא אם ירצה יאמר לו באחד מהם "גוד או אגוד" והשני ישאר בשותפות, או יאמר בכל אחד זה אחר זה "גוד או אגוד".

ושני דברים שתשמישן שוה ודמיהן שוין, ואין בשום אחד מהם כדי חלוקה – הא ודאי שיכול לומר כל אחד מהם לחבירו "גוד או אגוד" (דהיינו שחולקין אחד נגד חבירו, ואחד נוטל אחד והשני – שני) (טור). והוא הדין לאם אין דמיהם שוים.

הגה: ואין חילוק בין אם אחד נותן לשני מה דביני ביני או שאומר לו שיקח אחד מהן בלא תוספת דמים והוא יקח השני או להפך (טור). ויש מי שחולק בזה.

ונבהיר את הדברים: לגבי כלי הבית השונים, שכל אחד משמש לשימוש שונה – זכותו של כל אחד מהצדדים לומר "קנה חלקי במיטה או שאני אקנה חלקך", "קנה חלקי בשולחן או שאני אקנה חלקך", "קנה חלקי במקרר או שאני אקנה חלקך" וכו'. ועל כל חפץ וחפץ צריך השני לומר "אני רוצה לקנות חפץ זה ואשלם לך את שווי מחציתו", ואין יכול לומר "קח אתה מיטה ואני אקח שולחן", מפני שיאמר לו "אני זקוק לכל כלי הבית".

אין ספק שחלוקה שכזו והתמחרות על כל חפץ וחפץ היא הליך ארוך ומסורבל, הליך לא פשוט שסביר שיגרום לפעמים להעצמת הסכסוך, אם כל אחד מהצדדים מעוניין להשאיר את כלי הבית שהשתמשו בהם לשימושו. אך זוהי הדרך המשפטית והחוקית המאפשרת לכל שותף למצות את זכויותיו ומחלקת ביושר את חפצי השותפות.

במקרה שיש שני חפצים המשמשים לאותו שימוש כגון שני מחשבים, שתי טלוויזיות שני סירים וכו', וערכם שווה, יכול כל אחד לומר "קח אתה אחד ואני את השני" ואין יכול לדרוש לערוך מכירה או לקבל את שני חפצים לרשותו.

אומנם אם יש שני חפצים ששימושם שווה אך ערכם אינו שווה – בזה נחלקו אם יכול אחד לומר לחברו "כל אחד ייקח אחד מחפצים אלו וישלם את הפרש השווי לחברו" – וכך סוברת הדעה הראשונה בשולחן ערוך – או שגם כהאי גוונא הווי כשני חפצים שונים שאין יכול לטעון "קח אתה אחד ואני את השני ואשלם לך את ההפרש" – עיין בחידושי הרמב"ן ובראשונים (בבבא בתרא שם), ואין כאן מקום להאריך. והדברים מצויים בין בחפצים הנזכרים ובין במקרה שלבני הזוג שני רכבים, שאם הם שווים כל אחד ייקח רכב אחד, אך באינם שווים – תלוי דינם בשתי הדעות בשולחן ערוך. ויש לעיין אם אזלינן רק בתר השווי הממוני, או שברכבים אזלינן גם אחרי סוג הרכב, שנת יצורו וכו', ואין כאן מקום להאריך.

וזה מה שדרשו (בסנהדרין ז, ב) בביאור הפסוק "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו"(דברים א, יז) והובא ברש"י (דברים שם): "ובין גרו – אמר רב יהודה: אפילו בין תנור לכירים."

ופירש רש"י: "בין גרו – לשון מגור, תשמישי דירה, אל תאמר 'יטול זה תנור וזה כירה', שהרי תנור עודף על הכירה וצריך להוסיף דמים."

ובמאירי שם:

אפילו בחלוקת דברים השוים בתשמישם ידקדק בשוויים ויעלה האחד לחבירו בדמים כפי הראוי לו. וזהו שאמרו: "'בין איש ובין אחיו' – אפילו בין בית לעלייה, 'ובין גרו' – אפילו בין תנור לכירים."

והנה כבר הקשו המפרשים מאי קא משמע לן, שהרי ברור שהחלוקה צריכה להיות שווה, ונדחקו בדבר. ואולי קא משמע לן שאף דמיירי בנכסים משומשים ששוויים פחות, ו"בין איש ובין אחיו" מיירי בחלוקת ירושה שבאה אליהם בחינם, בכלל "ושפטתם צדק" שלא יזלזלו אפילו בסכום פעוט, ו'דין פרוטה כדין מאה'. וכך צריכה להיות החלוקה של כלי הבית בבני זוג המתגרשים. (ומדברי רש"י והמאירי משמע כשיטה הראשונה בשולחן ערוך שבכלים שתשמישם שווה, אך אין שווים בערכם מחלקים ביניהם, ואין כאן מקום להאריך.)

ה.         והנה אף שביארנו את שורת הדין, וכך הוא הדין של "ושפטתם צדק" שזוהי חובת הדיינים, הצדדים יכולים לעשות פשרה ולמחול זה לזה.

משכך בפועל המנהג הפשוט בבתי הדין הוא שכשאחד מבני הזוג עוזב, נשאר הרכוש בידי בן הזוג שנשאר עם הילדים לשימוש הילדים ונקבע סכום גלובלי לפיצוי עבור הצד השני. ולפעמים נשאר אחד הצדדים עם רוב החפצים והשני נוטל הנצרך לו. אך אם שני הצדדים דורשים את החפצים המנהג הפשוט הוא שעורכים שתי רשימות של חפצים ששווי כלל החפצים ברשימה דומה, ואחד בוחר את הרשימה האחת והשנייה נשארת ביד השני.

אין ספק שנוהג ונוהל זה הוא הראוי והרצוי ויש בו להשקיט מריבות, שאין ספק שיתגלעו אם יבואו לדון על כל חפץ. חלוקה שכזו היא פשרה, וראוי שתיעשה. אך כאמור משורת הדין החלוקה אמורה להיות פרטנית על כל חפץ, ב'גוד או אגוד', ואמורה להיעשות מייד עם הגירושין, שאז מועד פירוק השותפות, ואין מקום לדחותה לאחר זמן.

זוהי הדרך הראויה גם לעניין חפצים יותר גדולים ובעלי ערך, כגון פירוק השיתוף ברכב המשותף: אם יש לצדדים שני רכבים שערכם דומה, יחלקו ברכבים באופן שכל אחד יקבל רכב שיהיה שלו לשימושו. אך באין ערכם שווה יש לדון אם יאמרו 'גוד או אגוד' על כל רכב בנפרד ואף שזכה ברכב אחד יוכל לזכות גם בשני, שהרי אינם שווים, או שיערכו 'גוד או אגוד' על אחד מהם ואת השני ייקח בעל הדין השני ויקבל תשלום על מחצית ההפרש. אין ספק שזוהי הדרך הראויה וזהו הנוהג, אך משורת הדין תלוי הדבר בשתי הדעות בשולחן ערוך הנ"ל.

כמו כן בבני זוג שיש להם רכב אחד: זמן פירוק השיתוף הוא בעת הגירושין, לעת הזו חייבים לפרק את השיתוף באחד האופנים, או שהרכב יימכר ותמורתו תחולק בין הצדדים או שאחד יקנה את חלקו של השני וישלם מחצית שוויו. והנה בכהאי גוונא ינהגו כאמור – מכירה לצד ג' או קניית האחד את חלק חברו.

ואומנם מצינו דרך שלישית בחלוקת שותפין והיא חלוקה לזמנים וכדאיתא בבבא בתרא (יג, א–ב) לגבי אחים שאביהם הוריש להם מרחץ או בהמה, שדינם לחלוק בזמני השימוש, ופסקו השולחן ערוך (סימן קעא סעיף ח):

אמר כל אחד מהם "איני מוכר", אלא כל אחד מהם רוצה שיקנה חלק חבירו, או שאין אחד מהם רוצה לא לקנות חלק חבירו ולא למכור חלקו אלא ישארו שותפין, אם היה המקום עשוי לשכור שוכרין אותו וחולקים שכרו […] וכל מקום שיכולין להשוות עצמם בדינא דגוד או אגוד, עדיף מחלוקת אלו. (טור והמגיד פרק א דשכנים ותשובת רשב"א סימן תתקנו). ואם אין המקום עשוי לשכור, אם הוא חצר או חנות או בית שאי אפשר להם לדור ביחד (טור), שוכנים בה שנה שנה, שאי אפשר שישכנו שניהם כאחד […] ואין אדם עשוי לטרוח כל שלשים יום לפנות מחצר לחצר, אלא משנה לשנה […] וכן כל דבר שראוי להשתמש בו (ביחד) ואינו עשוי לשכור, כגון ספר תורה או מצע – אינו יכול לומר לו "השתמש אתה יום ואני יום", שהרי אומר לו "בכל יום אני רוצה להשתמש בו". ואם הוא דבר שאין יכולין להשתמש בו כאחד, חולקין אותו בימים.

אך נראה לומר שאין לאפשר הדבר בבני זוג שהתגרשו, שהרי על פי דין אסור שיהיו קשרים ביניהם וכדאיתא בכתובות (כח, א) ונפסק באבן העזר (סימן קיט סעיפים ז–ט). וכבר פלפלו האחרונים איך התירו לדון בין בני זוג שהתגרשו, כנגד פשט דברי הגמרא והשולחן ערוך, וודאי שאין להתיר ולאשר חלוקה לימים או לשעות המצריכה קשר בין בני הזוג.

ו.          העולה מכל האמור לעיל:

חלוקת הנכסים בין בני הזוג שמתגרשים אמורה להיות בעת הגירושין. כל אחד יכול לכוף את חברו לפרק את השותפות מיידית, ואין אחד מהם יכול לעכב את חלוקת הנכסים. הפירוק יעשה או על ידי מכירה לאחרים וחלוקת התמורה או על ידי 'גוד או אגוד'.

אומנם זאת למודעי: אף שעל פי דין פירוק השותפות אמור להיות מייד כשתם זמן השותפות, כבר כתב בשו"ת לחם רב (סימן קיא):

כשנשתתפו על הסתם לא נשתתפו באופן שיגיע הפסד לשותפות אלא לתועלת השותפות, וכיון דהתועלת הוא שלא לחלוק אותה הסחורה עד שימכרו אותה, ודאי דדעתם כן היה מתחלה, ושניהם נתכוונו לכך מתחלה, כיון דאם לא היו עושים כך נמשך היזק לשותפותם. על כן נראה דהרמב"ם קאי אפילו אחלוקה קמייתא, דנשתתפו לזמן קצוב, ואם יש בסחורה הפסד בחלוקתה ימכרו אותה ואחר כך יחלקו, או אם יש זמן ידוע למוכרה ימתינו עד הזמן ההוא וימכרוה ויחלקו הדמים.

ומבואר מדבריו שחלוקת השותפות תהיה באופן שלא יהיה נזק לממון השותפות בחלוקתו, ולכן אף אם קצבו זמן לחלוקת השותפות והגיע הזמן, אם יהיה הפסד בחלוקה ידחו את מועד החלוקה עד שתיעשה באופן המועיל. ולפי זה אם צריכים לדחות את מועד החלוקה – ידחוהו, ואם צריכים להאריך את המועדים – יאריכו וימכרו באופן היותר מועיל. ומדבריו משמע שדבר זה הוא תנאי מתנאי השותפות שיחלקו באופן היותר מועיל שלא יגרם נזק לצד מן הצדדים, ואדעתא דהכי השתתפו. ודבריו הובאו בשער המשפט ובעוד אחרונים והסכימו לדבריו.

מעתה יש לקבוע שאף אם הגיע הזמן וצריכים לפרק את השיתוף דבר זה ייעשה באופן שיאפשר לשני הצדדים שלא להיכנס להוצאות ולהפסדים מיותרים וכפי שיתבאר.

ז.          ונעתיק עצמנו לברר את אופן פירוק השיתוף בנדל"ן.

והנה לכאורה הדברים שכתבנו נכונים גם לגבי דירת בני הזוג ושאר נכסי הנדל"ן, שהרי עיקר דין 'גוד או אגוד' הוזכר בגמרא לגבי קרקע. ויש להעיר בזה דלגבי דירת מגורים או דירות מגורים שהצדדים גרים ומשתמשים בהן, אף שקנו אותן בסתמא, איכא הך סברא שהזכרנו לעיל שכל השותפות הייתה לצורך חיי הנישואין. ומשכך כשהגיע זמן הגירושין הגיע זמן פירוק השיתוף, והוא אמור להיעשות מיידית, ואין אחד מהצדדים יכול לדחות את פירוק השיתוף לאחר זמן. אך מה שיש לעיין הוא בנכסי נדל"ן שנקנו להשקעה, או אף קודם הנישואין, ונראה לומר שבנכסים שנקנו אחרי הנישואין אף שלא לצורכי החיים המשותפים, מכל מקום השותפות היא מחמת הנישואין וללא הנישואין אין להם עניין בשותפות, וחזרה האומדנה דאדעתא דהכי הם שותפים ועת הגירושין היא העת לפירוק השותפות. אומנם בשותפות שנוצרה ללא קשר עוד לפני הנישואין, בזה יש לדון אם נחיל כללי השולחן ערוך שהבאנו, או דנימא שאף שלפני הנישואין היה להם עניין בשותפות, משנישאו והתגרשו – לפעמים "גדולה השנאה אשר שנאה' מאהבה אשר אהבה", ולכן גם בכהאי גוונא אנן סהדי דאדעתא דהכי השתתפו וזה זמן פירוק השותפות, ועדיין צריך עיון.

אך יש לעיין עוד בשותפות בין בני זוג בנדל"ן, ואף בדירה שקנו לצורך מגוריהם המשותפים: הרי סעיף 37 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, קובע:

(א)     כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף.

(ב)     היתה בהסכם שיתוף תניה השוללת או מגבילה את הזכות לדרוש פירוק השיתוף לתקופה העולה על שלוש שנים, רשאי בית המשפט כעבור שלוש שנים לצוות על פירוק השיתוף על אף התניה, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות הענין.

סעיף זה בחוק מחיל על כל שותפים, בין בשותפות שנוצרת בעלמא ובין בשותפות שנוצרת בגין הנישואין, את היכולת לדרוש פירוק שותפות. ומעתה יש לומר שכל הקונה קרקע במדינת ישראל אדעתא דהחוק והמנהג קנה. משכך, מדין שותפין זכותו של כל צד לדרוש פירוק השיתוף אף לפני הגירושין, והרי זה כאילו היה תנאי בשותפות שכשצד אחד יתבע את פירוקה הצד השני ייענה לו אף אם אין הוא מעוניין בדבר. ולא עוד: חוק זה קובע שאף הסכמה למניעת פירוק שיתוף לא תועיל אלא לזמן מוגבל, משכך לגבי שותפות בנדל"ן – מדיני חושן משפט רשאי כל צד לתבוע את הפירוק אף לפני הגירושין.

אומנם סעיף 40א לחוק האמור מגביל ומתנה את ביצוע הפירוק בהבטחת מדור הילדים, וזו לשונו:

(א)     החליט בית המשפט, לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים בדרך של מכירה – לא יורה על ביצועה, והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע.

אך תנאי זה אינו מונע את פירוק השותפות אף שבני הזוג נשואים עדיין.

כמו כן היכא שלאחד הצדדים זכויות בנכס מדיני אבן העזר, כגון זכות מדור ייחודי, הוא יוכל למנוע את פירוק השיתוף בפועל בגין זכויותיו. עם זאת בכהאי גוונא מקרי שהגיע זמן חלוקת השותפות כנ"ל.

ח.         והנה בבני זוג השותפים בכמה דברים, כשהגיע זמן פירוק השותפות אין הכרח לכלול את פירוק כל הדברים בחדא מחתא, אף שכך עדיף ושזמן פירוק השותפות חל באותה עת – לא תמיד הדבר מתאפשר.

משכך, לעניין מטלטלין נראה פשוט שחלוקת השותפות תהיה עם הגירושין, ובאופן שביארנו לעיל. גם מכירתם לצד שלישי אם שני הצדדים לא מעוניינים תהיה לפי הזמן והמקום וכדברי הלחם רב שהבאנו. והוא הדין לעניין פירוק השיתוף ברכב, שבדרך כלל נעשה בהליך יחסית מהיר אף אם על ידי מכירתו לאחרים ובודאי ב'גוד או אגוד', ואין לתלות את פירוק השותפות במטלטלין בפירוק השיתוף ברכב ואת פירוק השיתוף בשני אלה בפירוק השותפות בדירה, הליך הדורש זמן רב יותר, ולפעמים חודשים או אף שנים, שכל אחד יש לו זמן מכירה וצורת מכירה בפני עצמו. אין באי־האפשרות לערוך את הליך הפירוק בבת אחת כדי לעכב את פירוק השיתוף במה שאפשר וכדברי השולחן ערוך (סימן קעו סעיף כ) שהזכרנו לעיל שזו לשונו: "היה להם חוב אצל אחרים, אינו יכול לומר לחבירו 'לא נחלק עד שנגבה כל חוב שיש לנו', אלא חולקים, וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו."

ט.         והנה זה ברור שאין לומר שכשצריכים למכור פריט מפריטי הרכוש המשותף שימכרוהו מיידית, ואפילו בהפסד, שעל פי דברי הלחם רב יש למוכרו כדרך בני אדם, ואין דרך בני אדם למוכרו בהפסד. משכך יכול להיות שאף אם יש חפצים דומים כגון שיש שני רכבים, אחד הרכבים יימכר מיידית והאחר לאחר זמן. ובמקום שהרכב משועבד והתשלומים עבורו מבוצעים בתשלומים, אין היגיון להשאיר את הרכב כרכב שותפים ולשלם את התשלומים אם סופו למכירה. ובכהאי גוונא יכול לומר כל אחד מהצדדים "אם ברצונך לקנות את הרכב, שלם לי בעבור חלקי וטול עליך את תשלום ההלוואה, ואם לא תרצה בכך זכותי למכור את הרכב ולפרוע את ההלוואה, ובנותר נתחלק."

אומנם מה שיש לעיין הוא בפירוק השיתוף בדירה (אך למעשה אף בשאר דברים), היכא שאחד אומר "אני רוצה לקנות אך תן לי זמן להשיג מימון". דין זה מבואר בדברי היד רמ"ה (בבא בתרא יג, א) והובא בטור (סימן קעא):

והרמ"ה חילק בזה וכתב: "אם לאחר שאמר התובע 'גוד או אגוד' אמר נתבע 'אגודנה, והב לי זמן תלתין יומין, זמן בית דין לפרעון' – נותנין לו."

דברי הרמ"ה נאמרו מסברת עצמו ולא מצאתי בדברי הראשונים מי שדן בהאי מילתא, אכן הטור הביא דבריו ללא חולק והפוסקים הכריעו כדבריו דנותנים לו שלושים יום שהוא זמן בית דין, אך יש לעיין אם דבריו הם בדווקא, שלושים יום ולא יותר, ומה יהיה הדין אם מבקש שירחיבו לו את הזמן.

והנה לשון הרמ"ה היא שנותנים לו "זמן בית דין", ובעניין זמן בית דין כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תתקמה):

מה ששאלת על זמן פרעון, כמה – נראה דזמן בית דין לפרעון ל' יום. ואף על גב דלא אשכחן הא מלתא אלא בפרק הבית והעלייה (קיח ע"א) גבי "נתנו לו זמן לקוץ האילן או לסתור הכותל" וכו' ומיבעי בגמרא "וכמה?" "אמר רבי יוחנן: זמן בית דין ל' יום" ויש לומר הוא הדין בכל דבר שצריך יציאה, ותדע: דאי סלקא דעתך לההוא מלתא לחודיה, אם כן [הכי] הווי ליה למימר "אמר רבי יוחנן: ל' יום" [אכן כך הוא בדפוסים שלפנינו אלא שלפני כן "וכמה זמן בית דין" ולא "וכמה" – ואפשר לדקדק כדקדוקו של מהר"ם. ומכל מקום בכתבי היד הגרסה כדברי מהר"ם – ר' דקדוקי סופרים] […] וכן פירש ר"י ריש פרק הפרה (מו ע"ב) דזמן בית דין לפרעון ל' יום גבי "נזקקין לתובע תחלה". אבל היכא דנתחייב שבועה נראה דאין נותנים זמן ל' יום, אלא ביום כניסה ראשון יש לו לשבע, כי ההוא דפרק הגוזל בתרא (קיב ע"ב) דאי אמר "לא [אתינא]" לאלתר כתבינן. והתם נמי משמע דזמן פרעון ל' יום, דקאמר תלתין יומי קמאי לא נחתי לנכסיה דאמרינן "דלמא קא טרח בזוזי [למיזבן]" כו', והיינו נמי טעמא דזמן בית דין ל' יום.

ודבריו הובאו במרדכי (בבא מציעא פרק י רמז תיד). ומבואר טעמו, שמכיוון שפעמים רבות אין מעות תחת ידו של אדם, או אין בידו לעשות את הנצרך ממנו מיידית, לכן הרחיבו לו חז"ל את הזמן כל היכא שחייב לשלם ממון למשך שלושים יום, כדי שיוכל לגייס ממון לתשלום חובו. ויש לומר דהוא הדין בכל דבר שאינו יכול לעשות על אתר.

ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (חלק ד סימן טז) שנשאל כמה זמן יקצבו בית דין לבעל דין להביא עדיו, והשיב:

לא ידעתי זמן בית דין קצוב בגמרא בהבאת העדים וראיותיו יתר מל' יום, כמו שאמרו בפרק זה בורר (סנהדרין לא ע"א) כל ראיות שיש לך להביא הבא מכאן ועד ל' יום, כזמן שנותנין בית דין לפריעת חוב או סתירת כותל או אילן העומד ליפול. ועל אלו אמרו דרך כלל בפרק הבית והעליה (בבא מציעא קיח) "וכמה זמן בית דין ל' יום". וכן מדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל בבבא קמא (מו ע"ב) גבי "נזקקין לתובע תחילה". ומיהו אם התובע גברא אלמא, שאם יביא עדים הנתבע לאחר ל' יום ולא [צ"ל "לא" וכן העתיק בבית יוסף] יוכל הנתבע להוציא אחר כך מן התובע מה שכבר לקח על פי הבית דין, מסתברא שמאריכים הזמן ואפילו עד י"ב חֹדש. כמו שאמרו בפרק הגוזל (בבא קמא קיב ע"ב): "רבינא שהיה" כו' "תריסר ירחי שתא", פירוש דלא כתב ליה אדרכתא עד י"ב חֹדש. ופרישנא טעמא התם משום דמרא דאחא בר סמא גברא אלמא הוה, ואי מתייא אדרכתא לידיה לא הוה אפשר לאפוקה מיניה. אלמא כל שהתובע גברא אלמא אין ממהרין לפרעו כשאר בני אדם משום חשש שמא לא יוכלו להוציא מידו אם שמא יביא הנתבע עדים ומרע לשטרא, והכא נמי דכוותא היא.

ובנדון שלפנינו יראה בעיני שאין דנין את הכותי אלא בדיני ישראל ממש […] אבל [אם] ראוי להאריך הזמן מפני שהתובע גברא אלמא כמו שאמרנו [כלומר: לעניין השאלה אם ראוי כו'] – נראה שצריך לפרש [את שמות העדים, כדרישת התובע כמבואר בשאלה] כדי שלא ידחנו במתכוין עד י"ב חֹדש. ובכענין זה אמרו "פרעתיך בפני פלוני ופלוני, והלכו להם למדינת הים". ומכל מקום מסתברא שכל מה שתלוי היא אחר ראיית הבית דין שלא יהא השמטה בדבר.

ומבואר בדבריו דגם לעניין הבאת עדים הזמן הוא שלושים יום וכדברי המשנה בסנהדרין. ונראה דגם טעמו הוא כטעם מהר"ם מרוטנבורג, שנותנים לאדם זמן למצוא את עדיו ולמצוא ממון לפרוע, וכמו שאמרו בבבא קמא (קיב, ב) שנותנים ל' יום כדי שיטרח ויביא כסף. אך חידש הרשב"א שזמן זה אינו זמן קבוע ומוכרח, שלפעמים יאריכו לו את הזמן כגון במקרה שהתובע אדם אלים, שלא יוכלו להוציא ממנו, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין. ומסתבר שגם דברי הרמ"ה בנויים על הדין הכללי של 'זמן בית דין'.

ונראה דיסוד דברי הרשב"א מקורם מדברי הגמרא בבבא קמא (שם – קיב, ב) דשם איתא בתחילת הסוגיה:

ואי אמר "נקיטו לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא" – נקטינן ליה; אי אתא – אתא, אי לא אתא – נטרינן ליה בה"ב [– שני, חמישי ושני]; אי לא אתא – כתבינן פתיחא עלויה תשעין יומין; תלתין קמאי לא נחתינן לנכסיה, דאמר: קא טרח בזוזי וניזוף; מציעאי נמי לא נחתינן ליה לנכסיה, דאמר: דלמא לא אשכח למיזף וקא טרח ומזבין; בתראי נמי לא נחתינן לנכסיה, דאמר: לוקח גופיה קא טרח בזוזי; לא אתא – כתבינן אדרכתא אניכסיה.

ומשמע שנותנים לו זמן להביא עדים ובהמשך הסוגיה שם רצו לומר שאם יהיה במקום רחוק נמתין עד י"ב חודש ודחו דדווקא בגברא אלמא ממתינים, וכמו שכתב הרשב"א בתשובתו. והנה בתחילת הסוגיה קתני שאם אמר "אביא עדים" ממתינים לו ולא נאמר בגמרא איזה זמן ממתינים לו. ובהמשך קתני דגם אחרי שקצבו לו זמן ולא הביא עדים, אף שכותבים עליו שטר חרם, עדיין ממתינים על סמך ההשערה שבוודאי מנסה למצוא מימון לפרוע את מה שמחויב, ועד תשעים יום. ושמא מינה שהדבר תלוי בראות עיני בית הדין ובשיקול דעתם.

ולדברי הרשב"א בתשובתו הא דקתני בגמרא דנותנים לו זמן, היינו זמן של שלושים יום ככל זמן של בית דין. וכן כתב הרא"ש בהלכותיו (שם פרק י סימן ה):

ואי אמר "קבעו לי זימנא" – כשאמרו לו בית דין "פרעהו כי קיים שטרו" אמר "קבעו לי זמנא ואייתי סהדי ומרענא לשטרו" – קבעינן ליה. ומדלא פירש הגמרא שיעור זה הזמן מסתמא שלשים יום כשיעור זמן בית דין.

הרי שלדברי הרשב"א והרא"ש יילמד סתום מן המפורש.

י.          והרמב"ם הביא דין זה בהלכות מלווה ולווה (פרק כב הלכה ב) וזו לשונו:

אם נראה לדיינין שיש ממש בדבריו – קובעין לו זמן להביא עדיו. ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי – אומרים לו "שלם ואחר כך אם יש לו ראיה יחזור", ואם היה מלוה אלם ושמא אינו יכול להוציאו מידו – מניחין על ידי שליש.

וכתב שם המגיד משנה: "ומתוך שלא פירשו חכמים זמן זה כמה הוא נראה שהניחו הדבר למראית עיני הבית דין לפי מה שהוא הענין."

ופשטות דבריו שמדסתמה הגמרא ולא פירשה, השאירה את הדבר לשיקול דעתם של הדיינים אם לתת לו זמן להביא עדיו, כשדבריו נראים אמינים, ולא הגבילו את הזמן לשלושים יום בדווקא. אך כשאין דבריו נראים אמינים לא נדחה את הפירעון, וטעמא דמילתא משום דעל כל פנים הדבר ניתן לתיקון שהרי כל שמביא עדים וראיות סותרים את הדין. משכך ב'אלם', שלא יוכלו להוציא מידו, אף שיוציאו מיד החייב לא ייתנו עדיין לתובע עד שיתברר הדבר. והכול תלוי בשיקול דעתם הרחבה של הדיינים.

הן אמת שעל דבר זה נשאל הרי"ף בתשובותיו (סימן רה):

שאלה: מי שהוציא שטר חוב על חבירו מקויים, וטען הלוה שיש לו ראיות כגון עדים או מודעא לפסול בהם עדי השטר ואמר כי אין עדים מצויין ובקש שיתאחר הדין עד שיבואו – יש לו מן הדין, והוא דומה לזה שאמרה המשנה "אמר 'כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלשים יום'" וכו', או אין נראה ממשנה זו שיתאחר הדין עד שיביא ראיותיו, אלא גומרין את הדין ואין נותנין לו זמן להביא ראיותיו ויסתור את הדין.

הרי שהסתפק השואל אם יש ללמוד מהמשנה שיתנו זמן שלושים יום, או זמן אחר להביא טענותיו או דנימא דבשטר מקוים פוסקים מייד. הכרעת הרי"ף היא כשל הרמב"ם:

תשובה: יש מן הדין שיתנו בית דין זמן עד שילך לאותו מקום ויביא ראיה. ואם נתברר לבית דין שאינו כן אלא לדחות מעליו את הדין ולאשתמוטי ממרי רשותי [נדצ"ל "רשותיה" וכבחלק מכה"י] – אין נותנין לו זמן כל עיקר, אלא אומרים לו "פרע את שעליך, ואם תביא ראיה תסתור את הדין". ואם התובע עני, שאם אינו [תיבת "אינו" נוספה, בשיבוש לכאורה, בדפוסים ואינה בכה"י] נותן לו ממון מאבדו לאלתר, ואנו חוששין שמא יביא הלוה ראיה ויסתור בה את הדין לא [נדצ"ל "ולא" וכבחלק מכה"י] ימצא לתובע כלום מאותו ממון – כשנוטלין את הממון מן הלוה אין נותנין אותו אל המלוה, אלא נותנין אותו על ידי שליש ואומר לנתבע "אם לא תביא ראיה עד זמן פלוני, ינתן הממון למלוה".

ומבואר מדבריו כמו שביאר המגיד משנה בדברי הרמב"ם, שמרחיבים לו זמן להביא עדיו, ומשמע אף מעבר לשלושים יום, וכשנראה להם שעושה כן להשתמט מחיובו אין נותנים אף שלושים יום. אך ביאר שגם במקום שלא מרחיבים לו את הזמן – אם יש חשש שייפסד הממון, מפקידים ביד שליש, אלא שהרמב"ם נקט דוגמה לכך ב'אלם' וכדברי הגמרא בבבא קמא, והרי"ף צייר את הדברים בעני שיאכל את הדמים ולא תהיה אפשרות להוציא ממנו. אך הכול אחד ותלוי בשיקול דעת הבית דין.

ונראה לומר שגם הרא"ש והרשב"א יודו לדעת הרי"ף והרמב"ם, שהרי הרשב"א בהמשך תשובתו כתב (כנ"ל):

ומיהו אם התובע גברא אלמא, שאם יביא עדים הנתבע לאחר ל' יום ולא [צ"ל "לא" וכן העתיק בבית יוסף כנ"ל] יוכל הנתבע להוציא אחר כך מן התובע מה שכבר לקח על פי הבית דין, מסתברא שמאריכים הזמן ואפילו עד י"ב חֹדש.

ומשמע דבגברא אלימא מאריכין הזמן להביא עדים ואין מוציאין מידו כלל, ואפילו לא לצורך הפקדה ביד שליש, שמע מינה דתלוי בשיקול דעתם לפי הזמן, המקום והצדדים. וכן מוכח גם מדברי הרא"ש בתשובתו (כלל פ סימן ב) שכתב:

ומי שלא הביא עדותו תוך זמן שנתנו לו בית דין, דהיינו שלושים יום: ודאי אם הדבר ידוע וגלוי שהיו עדים פלוני ופלוני באותו דבר והרחיקו נדוד, נותנין לו זמן בית דין עד שיוכל להביא עדים. ואם אינו ידוע, אין נותנין לו זמן יותר, דאם לא כן אין לדבר סוף, אלא חכמים קבעו זמן הקצוב לכל שלושים יום.

מבואר מדבריו שאם ידוע שעדיו הרחיקו נדוד מאריכים לו את הזמן כדי שיוכל להביאם ואף מעבר לשלושים יום, ומשמע שמה ששנו "זמן בית דין שלושים יום", וכן פירש בהלכותיו, היינו בסתמא, שאינו ידוע לנו כמה זמן יצטרך, שלא מרחיבים לו הזמן למעלה משלושים יום. אבל בידוע לכמה זמן יזדקק, אכן מאריכים לו כפי הצורך וכמו שביארנו. ולא כיילינן לכולי עלמא בחד כילא.

שוב ראיתי שהדברים מבוארים בגידולי תרומה (שער ג חלק ז), עיין שם במה שהאריך להשוות שיטות הראשונים השונות ומסקנתו:

ועוד אפשר לומר על כל האמור, ובתקון דברי הטור שמביא כל לשון הרמב"ם – שיהיה כפשוטו, שנותנין לו זמן הנראה לבית דין, וגם להסכים הסברות שלא יחלוקו המרדכי והטור עם הרמב"ם ז"ל, כשנדקדק בלשונו – דלכאורה נראה שהוא סותר את עצמו שכתב "אם נראה לדיין שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן, ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי אומרים לו 'שלם'" וכו'. ומדקאמר מעיקרא "אם נראה שיש ממש בדבריו" משמע שצריך שיראה הדיין איזו אמתלאה או סמך בדבריו להורות שיש בהן ממש – הא בסתם, שאינו רואה בהם כלום לומר שיש ממש במה שטוען, אין קובעין לו אף על פי שאינו מוצא בהם גם כן עלילה ודופי; ומדקאמר בתר הכי "ואם נראה שאינו בא אלא בעלילות דברים וטענות של דופי אומרים לו 'שלם'" וכו' משמע דדוקא מפני שנראה להם שהם טענות של דופי – הא בסתם, שאין נראה שהם טענות של דופי אף על פי שאין בהם ממש, נותנין לו זמן. על כן אפשר דג' חלוקות בדבר:

הא', כשאומר הנתבע שיש לו עדים או ראיה במקום פלוני, והדיין רואה ומכיר שיש בדבריו ממשות – אז קובעין לו זמן להביא עדיו דהיינו הזמן שיראה לבית דין שיספיק להביא העדים אפילו מרחוק אף על פי שיצטרך זמן הרבה.

והב', בהפך זה, שרואה הדיין ומכיר שיש דופי בטענתו – אז אין נותנין לו שום זמן כלל לא הרבה ולא מעט.

והג', כשהוא אומר בסתם שיש לו עדים לזייף השטר, ואין לדיין נטייה בדבריו לא לזכותו ולא לחובתו – אז קובעין לו זמן בית דין סתם שהוא ל' יום ולא יותר, אפי' יאמר שעדיו רחוקים.

ובזה אמרו הטור והמרדכי שאין מוסיפין וגם הרמב"ם ז"ל יסכים עמהם. וגם במה שאמר הרמב"ם דאם נראה לדיין שיש ממש לדבריו קובעין זמן וכו', דהיינו אפילו טפי מל' – גם הטור והמרדכי יסכימו בזה, וזהו מאי דכתב הטור סימן ק' בשם הרי"ף ז"ל, ובזה הכל עולה כהוגן.

ודעת הרמב"ם והטור הובאו בשולחן ערוך (חושן משפט סימן צח סעיף ד):

טען הלוה ואמר "שטר זה שנתקיים בפניכם מזוייף הוא, אני אביא ראייה ואבטלנו, ועדים במקום פלוני, והם פלוני ופלוני" – אם נראה לדיינים שיש ממש בדבריו, קובעים לו זמן להביא עדיו; ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי, אומרים לו "שלם", ואחר כך, אם יש לו ראייה – יחזיר. ואם היה המלוה אלם (פירוש: תקיף, תרגום "חזקו ואמצו" (דברים לא, ו) "תקיפו ואלימו"), ושמא אינו יכול להוציאו מידו, מניחין על ידי שליש. (ומן הסתם, נותנין לו זמן שלשים יום) (טור).

חזינן שהשולחן ערוך פסק כדברי הרמב"ם, והרמ"א הביא דברי הרא"ש. ולמה שכתבנו אין מחלוקת ביניהם. ועיין בסמ"ע (שם ס"ק ז) ובתומים (ס"ק ב) ובאחרונים שמסקנתם שהשהות שנותנים היא לפי שיקול דעת בית הדין.

יא.        וסברה זו מבוארת בדברי הרשב"א (בחידושיו לבבא קמא שם) לגבי הזמנים שמחכים לנתבע כדי שיופיע עם עדיו בבית דין אחרי שחלפו שלושים יום, עיין שם שכתב:

אי אתא אתא, ואי לא אתא נטרינן ליה שני וחמישי ושני – מסתברא דדוקא בדאמר דאית ליה סהדי לאורועי שטרא הכא, אבל אי טעין ואמר "אית לי סהדא באתר רחיק, דלא אפשר לאתויינהו גו שני וחמישי ושני" – הא מלתא תליא בהכרת בית דין: אם מכירין שהוא גברא מהימנא ולא מכוון לאערומי – נטרינן ליה טפי, ואי לא – לא.

שמעינן מדבריו שאף בזמנים שאמרה הגמרא במפורש, הדברים נאמרים בסתמא, אך הדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין בנסיבות העניין. יש להוסיף שאף הזמנים והאַרְכּוֹת שנתנו חז"ל הם באופן שיתאפשר לבית הדין לעקוב ולהוציא הדין לאמיתו, ועיין בחידושי הרשב"א (שם) שהסביר את אופן מתן האַרְכּוֹת:

ומכל מקום למדנו מן הירושלמי דאותן צ' יום דאמרו בגמרא, דממתינין ואין כותבין אדרכתא, לא צ' יום רצופים הן, כלומר שנמתין ולא נשלח לו ולא נכתוב האדרכתא עד סוף התשעים, אלא כל שלשים ושלשים שולחין לו. וזהו שחלקום בגמרא משלשים לשלשים, ואמרו: "תלתין יומין קמאי לא נחתינן לנכסיה, דאמרינן דילמא קא טרח ויזיף"; "מציעאי – דילמא לא אשכח לאוזופי ומזבין"; "בתראי – דאמר לוקח גופיה קא טרח אזוזי". והוא הדין לקביעות זמן דאמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני – לא שניתן לו ג' זמנים אלו יחד, אלא: קובעין לו מיד שני, ואי לא אתא קובעין לו עוד חמישי, ואי לא אתא קובעין לו שני, וכן פירש רש"י ז"ל (דף קיג, א): "קובעין לו יום שני בשבת, ואם לא יבא מזמנין אותו ליום ה', ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני." ע"כ.

אומנם עד אימתי יאריכו לו הזמן לא נכתב בדברי הרמב"ם והרי"ף, אך מדשנינן דבגברא אלמא ממתינים עד י"ב חודש משמע שזה הזמן המקסימלי להארכה, ותו לא. וכן כתב במאירי בבבא קמא (שם):

אם היה התובע אלם ותקיף, ומתיראין שאם יחזיק באדרכתא לא תצא מתחת ידו אלא בקושי, משהין אותו עד שיודיעוהו על כל פנים כפי מה שיראה לבית דין. אלא שאף לתקיף שבתקיפים אין משהין יתר על שנים עשר חדש.

ועיין בתוספות (בבא קמא מו, ב ד"ה שאין, וכעין זה גם ברשב"א) שכתבו:

ואם תאמר: היכי דמי, אי יש לשמעון עדים מוכנים או טוען שיביא עדים תוך ל' יום שתפס ראובן משלו – למה יגבה ראובן תחילה, והלא אם שואל ל' יום לפרוע חובו נותנים לו שהוא זמן בית דין; ואם שמעון אומר שיביא עדים שלו לאחר ל' יום – אפילו בלא קרא נמי לא היינו שומעין לו, ואפילו זילו נכסיה, דאטו אם אומר שלאחר שנה או שנתים יביא עדים מי שומעים ליה כלל? ויש לומר כגון דשמעון אומר "פלוני ופלוני בשעת מעשה היו יודעים שכדברי כן הוא", ואנו יודעים שהוא אומר אמת בזה שהיו בשעת המעשה, ואי לאו קרא הווה אמינא שראוי להמתין להם אפילו סופן לבא לזמן מרובה.

חזינן מדבריהם דפשיטא להו שנותנים לו זמן בית דין שלושים יום לפרוע חובו, ומשכך יכול להביא עדיו בתוך שלושים יום, ועוד פשיטא להו שלמעלה משלושים יום לא ייתנו לו, ומשמע שדין זה הוא מדאורייתא מדהקשו קרא למה לי. אך באמת הדברים צריכים ביאור מנא להו שלא יאריכו לו למעלה משלושים יום, הא חזינן בבבא קמא (קיב, ב) שדוחים את הפירעון תשעים יום. והתוספות הוסיפו לשאול: וכי אם יבקש שנה או שנתיים ייתנו לו? משמע ששנה ודאי אין נותנים לו, ואולי סמיך על האי אלמא (בבבא קמא קיב, ב) וכדברי המאירי. וסיימו התוספות דמיירי שאומר שיש לו עדים ואנו יודעים שאכן הנ"ל עדים על המעשה, והווא אמינא שנאריך לו הזמן, קא משמע לן שאין מאריכין לו מפני שנזקקין לתובע תחילה. ודברים אלו לכאורה סותרים את דברי הרמב"ם והרי"ף, שביארנו לעיל ששאר הראשונים מודים להם. אומנם נראה לומר שגם התוספות לא יחלקו על עיקר סברתם דמגברא אלמא ילפינן דהיכא שיש צורך מרחיבים הזמן.

ובעיקר דברי התוספות יש לעיין מה כוונתם דנותנים לו שלושים יום, אם נימא דמשום הכי זמן הפירעון הוא לכתחילה בסוף שלושים יום ולא יכול לכפותו ליתן מייד אפילו יש בידו לפרוע, או נימא שזמן הפרעון מייד אלא שהאריכו לו הזמן בשלושים יום להשיג מעות, והוא הדין הכא (שטוען: יש לי עדים) שאינו חייב לפרוע מיידית, דאפוכי מטרתא למה לי ועוד דאטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן (עיין רשב"א בזה), וכן נראה עיקר.

ויש לעיין בעיקר הך דינא אם הוא תקנת חז"ל גרידא מפני תיקון העולם, שאין אפשרות לדרוש מאדם שיקיים חיוביו על אתר, או דהווי דין תורה כמו שמשמע מדברי התוספות – מדינא או ממידת החסד, ועיין בספר יראים (סימן תל [דפוס ישן – רלד]) שכתב:

צדק את הדין – צוה הקדוש ברוך הוא לצדק את הדין, דכתיב בפרשת משפטים "ושפטתם צדק", פירוש: שיעשה הדיין צדקה בדין, כיצד? נתחייב אדם בדין – אל יאמר אדם "מכור שדותיך מיד ותן לו", נמצא מוכר שדותיו בזול ומפסיד שדותיו, מכאן למדו חכמים הא דאמרינן בבבא קמא (קיב, ב) בהגוזל ומאכיל: תלתין יומין קמאין לא נחתינן לנכסיה, דאמרינן קא טרח בזוזי.

ומשמע מדבריו דהווי דין דאורייתא וחובת הדיינים לצדק את הדין ולהורות לפרוע באופן שלא יהיה לחייב הפסד. ומהתם יש ללמוד שנותנים תשעים יום כדאיתא התם בגמרא ועיין בישועות ישראל (סימן י) מה שכתב בזה.

יב.        ומעתה נהדר לנידון דידן, למה שכתב הרמ"ה שנותנים לנתבע ב'גוד או אגוד' זמן בית דין שלושים יום: למה שביארנו בדעת הרמב"ם והרי"ף, וביארנו גם ששאר הראשונים מודים להם, יש להרחיב את הזמן לפי הצורך והיכולת לקיים את הדין, ומעתה הרחבת הזמן לנתבע בדין 'גוד או אגוד' וכן בחלוקת שותפות תהיה תלויה ביכולת לגייס סכום כסף לצורך הרכישה, כמקובל.

משכך אין ספק שבזמן הזה, שרוב העולם נזקקין להשגת הלוואת משכנתה לצורך קניית נדל"ן, הזמן הדרוש לכך הוא הזמן שייתנו לאחד מבני הזוג המעוניין לרכוש את חלקו של חברו, ובפרט לסברת הלחם רב דאדעתא דהכי השתתפו שבעת פירוק השותפות יחלקו באופן שלא יהיה הפסד, ומסתבר דאדעתא דהכי השתתפו, שיוכלו לעת הפירוק לקבל הלוואת משכנתה – הליך שאינו הליך ארוך בדרך כלל. כשמונים וחמישה עד תשעים אחוזים מקוני הדירות קונים דירות באמצעות משכנתה. וכיוון שקניית דירה על ידי משכנתה היא מנהגם של רוב האנשים – ובפרט בבני זוג שמתגרשים, שכמעט בלתי־מציאותי שיהיו להם חסכונות בסכומים כל כך גדולים שיוכלו לקנות חצי חלקו של בן זוגם, והרי אנו רואים במעשים בכל יום הבאים לפנינו שכשאישה או איש קונים זה חלקו של זה הם עושים זאת באמצעות משכנתה – אם מבקש האחד לקנות חלקו של האחר על ידי משכנתא איך נימא ליה לקנות את הדירה באופן אחר מהאופן המצוי הרגיל והנוהג במדינת ישראל (ולעניות דעתי, אף שלא ביררתי את הדבר כל צורכו, גם בכל העולם)? וודאי שכל חוזי מכירות וקניית דירות נעשים אדעתא דהכי שהקונה ישיג הלוואת משכנתה ובזה יקנה את המכר. ונהוג גם להוסיף בחוזה שידוע למוכר שהקונה מתעתד לקחת הלוואת משכנתה וכו'.

כמו כן ידוע שכשבני זוג נשואים לקחו הלוואת משכנתה יחד, אם אחד מהם רוצה לקנות חלקו של השני, מצריך הדבר בדרך כלל שני שלבים: העברת כל המשכנתה על שם הקונה ומלבד זאת לקיחת משכנתה נוספת. הליך זה יותר מסורבל ולוקח זמן רב יותר ואף על פי כן מסתבר דהווי בכלל הזמן שמרחיבים לו.

הדברים אמורים כשאין מניעה מהצד המוכר המונעת מהקונה למצות את זכויותיו ולקבל משכנתא. אך אם נוצר עיכוב נוסף בגינו של המוכר, כגון שמוטל עיקול על חלקו, חובתו היא להסיר את המום מהמקח שהוא מוכר – דבר שהוא בוודאי מחויב בו ומחויב בו אף אם פירוק השותפות יתבצע במכירה לאחר, והסרת מום זה תאפשר לקונה לקחת הלוואה. הסרת מום זו אינה בכלל דרישה מהמוכר שאין הוא חייב בה, אלא דרישה לגיטימית, לקיים את חובתו. ואדרבא אי איכא לדמויי – להא איכא לדמויי, שכל עוד אין הוא מסיר העיקול שהוטל על חלקו באשמתו (שלא שילם חובו) הוא מונע מהצד השני את מימוש זכויותיו.

ומצינו כהאי גוונא שחובה על האדם לסלק את שמונע מחברו את מימוש זכותו בגמרא בבבא מציעא (צ, ב) המדברת לגבי האיסור לדוש בחסימה: "הרביץ לה ארי מבחוץ – 'הרביץ לה'? חסימה מעליתא היא! אלא רבץ לה ארי מבחוץ – מהו?" ופירוש הדברים דהיכא ש'הרביץ לה ארי' – אף שאינו מונע מהבהמה לאכול אלא שהיא נמנעת מאימתו, מיקרי שהוא חוסם. ומסתפקת הגמרא אם גם היכא שלא הרביץ לה ארי, אלא שרבץ לה, מיקרי 'דש בחסימה' ועובר על לאו דחסימה. ונהי דבעיא לא איפשיטא וממילא אינו לוקה בכהאי גוונא, ועיין במרכבת המשנה (סוף פרק יב מהלכות שכירות) שכיוון שאינו לוקה אינו חייב לשלם לבעל הבהמה את הכמות שהייתה אוכלת, על כל פנים איסור איכא בדבר. ואף על פי שלכאורה לא עשה שום מעשה, אלא שעצם המציאות שהרביץ או רבץ לה ארי מונעת ממנה לממש את 'זכויותיה' שעל פי דין תורה, איכא איסור בדבר.

ואף מי שיש עיקול המוטל על חלקו בדירה הווי כ'הרביץ' או כ'רבץ לה ארי' – ואין מקום לדון אם הווי כהרביץ או כרבץ, דעל כל פנים די במאי דלא גרע מרבץ לה ארי – שוודאי עובדה זו מונעת מן הצד הקונה לממש זכויותיו ללוות הלואת משכנתה, שהרי אין בנק שייתן הלוואת משכנתה לקניית דירה שרובץ עליה עיקול, ומשכך אי־הסרת העיקול היא 'הרבצת ארי' המונע את לקיחת ההלוואה, ומי שאינו מסיר את העיקול בכהאי גוונא לא מיקרי 'אינו אשם' במניעת ההלוואה, שוודאי מעשיו או – ויותר נכון לומר – אי־מעשיו גרמו ל'הרבצת ארי' זו.

עולה מכל האמור לעיל שהדרישה מהמוכר לבטל את העיקולים היא דרישה שיסודה בחובה לנקות את המכר מכל מום כדי שיוכל לעבור בשלמותו על שם הקונה, וממילא בקיום התחייבותו מתקימת האפשרות המעשית של הקונה לקחת הלוואה לצורך מימוש קנייתו. ומכיוון דאתינן להכי יש לקבוע שכל הזמן הנצרך לקבל הלוואת משכנתה על דירה זו הוא בכלל הזמן שירחיבו לו בית הדין לגיוס הכסף כדי שיוכל לקנות את חלקו של חברו בדירה.

ונראה פשוט דהך מילתא ששותף הקונה חלקו של חברו יכול לעשות זאת גם על ידי הלוואה, ואפילו במקום שמכריח את חברו למכור לו חלקו מפורש בשולחן ערוך (סימן קעא סעיף ו): "אמר לו 'קנה ממני או מכור לי, והריני לוה וקונה' […]"

ועיין שם בדברי הסמ"ע (ס"ק טו) שזו לשונו: "אבל ודאי כשיכול ללוות מאחרים ולקנות ולהחזיקו לנפשו, בזה ליכא מאן דפליג דיכול לומר 'אגוד על ידי הלואה'." ומבואר דאף דמכריח את חברו למכור את חלקו בדין 'גוד או אגוד' יכול לעשות כן אף אם אין לו מעות ומשיגן בהלוואה. ומשמע מלשון הש"ך ושאר מפרשי השולחן ערוך שהסכימו עם הסמ"ע להלכה, דמחלוקת הרמ"א והשולחן ערוך היא רק באומר "אמכור לאחרים את כל השדה".

וביאר בערוך השולחן דלא נימא שמכיוון שמצינו שבגאולת שדה אחוזה "אינו לוה וגואל", דבעינן דווקא "השיגה ידו ונגאל", אבל אם לא "השיגה ידו" אלא על ידי הלוואה אינו יכול לכפות את הקונה שדה אחוזה למכור לו את השדה בחזרה, לכן השמיענו הסמ"ע דהך דינא הוא חידוש במוכר שדה אחוזה דווקא, שאינו יכול לכפות את הקונה למכור על ידי דמים שהשיג בהלוואה. וקמ"ל דבגוד או אגוד יכול לכפות שותפו למכור לו חלקו אף שהדמים הושגו בהלוואה. ועיין בכסף הקדשים שכתב שאפילו החולקים על הסמ"ע בהך דינא מודים דהנתבע, דאומרים לו "גוד, ואי לאו – אגוד אנא", ודאי יכול לגוד על ידי מעות שמשיג בהלוואה, ולפיכך אין ספק שזכות אחד הצדדים לקנות חלקו של השני אפילו אם אין לו כספים משלו אלא רק כספים שיוכל להשיג בהלואה.

יג.        והנה למה שכתבנו, היכא שיש נכס כלשהו השייך לשניהם זמן חלוקת השותפות הוא בעת הגירושין, וכל פריט ופריט שיכולים לחלק את השותפות בו – יחולק ואינו תלוי בדברים אחרים שלעת עתה אין הם ברי חלוקה. ולכן בחלוקת מטלטלין ורכב חלוקתם תהיה מייד, אך חלוקת השותפות בדירה היא תהליך יותר ארוך ומורכב, אף שאמור להתחיל מיידית, כיוון שאופן החלוקה על ידי 'גוד או אגוד' או על ידי מכירה לאחרים דורש זמן ממושך. ולמה שכתבנו, בכהאי גוונא אם אחד הצדדים רוצה לקנות על ידי הלוואת משכנתה – אם יביא אישור עקרוני מהבנק נאריך לו הזמן.

ויש להוסיף עוד שכשיש לצדדים שתי דירות,: אם ערכן שווה ודאי יכול כל אחד לטעון "קח אתה דירה אחת ואני אקח את השנייה", והווי כשני חפצים שעושים אותה מלאכה, אך אם אין ערכן שווה אתינן למחלוקת הראשונים (שהובאה בסימן קעא סעיף יג). ולא מיבעיא למאן דסבר שבתשמישן שווה אף אם אינם שווים חולקים חפץ כנגד חפץ, אלא אף למאן דאמר דלא אמרינן הכי בכהאי גוונא, נראה דאחד הצדדים הרוצה לקנות את חלקו של משנהו באחת הדירות – זכותו לעכב קנייתו עד שתימכר הדירה האחרת שדמיה ישמשו לקניית חלקו של חברו, דנראה דגם זה בכלל ההסכמות שהיו לכתחילה בשותפות זו, שכשתתחלק – תתחלק כולה בבת אחת, ולכן יאריכו לו את הזמן. ועל כל פנים ודאי הדבר תלוי בשיקול דעת הדיינים, אם להאריך את הזמן ועד כמה יאריכו.

אך הדברים אמורים בדברים השייכים לשני בני הזוג ואפשר לערוך חלוקה עתה. אומנם בזכויות השייכות לכל אחד מיחידי הצדדים בזה קבע המחוקק שלא תהיה חלוקה בעין, אלא ישומו הזכויות שצבר כל אחד, ומחצית ההפרש שצבר אחד מהם יתר על חברו ישלם לצד השני. והנה אף באיזון המשאבים ישנם שני סוגי איזון: איזון אחד הוא של סכומים שנצברו עתה ואפשר לממשם עתה; והשני – איזון סכומים עתידיים שהזכויות בהם ייגמלו לאחר זמן, ולפעמים אחרי שנים רבות. והנה למה שכתב השולחן ערוך (סימן קעו סעיף כ) במה שאפשר לחלוק עכשיו יחלקו עכשיו, ואת חובות יחלקו כשיהיה אפשר לגבותם. מטעם זה בכל דו"ח אקטוארי מוצגות שתי חלופות, והחלופה השנייה בדרך כלל היא חלוקה של כל זכות בעת שניתן לממשה. משכך נקבע איזה סכום יעביר בן זוג אחד למשנהו עתה, שזוהי חלוקת נכסים עתה, ושאר הזכויות יחולקו לכשייגמלו על פי החוק לחלוקת חסכון פנסיוני או באופן אחר. וזוהי החלוקה הנכונה על פי דין תורה.

ואומנם בדרך כלל יש גם הצעה לחלוקה מיידית על ידי היוון זכויות העתידות להיגמל בעתיד. אך אין חובה על אחד מהצדדים להיענות להצעה עתה. וכדין עושה אם אינו מוכן להוון. יש לציין שברוב הדוחות האקטואריים בחלופה השנייה הצד שצבר יותר זכויות מעביר עתה רק סכום נמוך, ושאר הזכויות מועברות בתשלומים לכשייגמלו, ואילו בחלופה הראשונה הוא משלם עתה סכום גבוה ולאחר זמן לא ישלם דבר. וברוב המקרים הצד המשלם אינו מעוניין לשלם תשלום גבוה עתה. אומנם יש לציין שאף שזה היחס בין שתי ההצעות בדרך כלל, לפעמים הצד שצבר יותר זכויות וצריך להעבירן – רוב זכויותיו הן עתידיות, וזכויותיו העכשוויות מינימליות. במקרה כזה יכול להיות שאף שבעתיד הצד השני יקבל זכויות רבות, בסכום שצברו שניהם עד עתה ושניתן לחלוקה מיידית – זכויותיו עודפות על זכויות חברו, ומשכך מוטל עליו עתה לשלם לחברו, והוא יקבל את זכויותיו בחזרה לאחר זמן כשייגמלו הזכויות של חברו. וכתבתי להעיר.

יד. והנה במקרה שיש רכוש שהוא בר־חלוקה, שדינו להתחלק עתה, ומלבד זאת יש רכוש נוסף שלגביו אמור להתנהל איזון משאבים שכאמור מחייב תשלום מצד אחד לצד השני (ובדרך כלל זה המצב בזוגות הנשואים שנים רבות, שלהם דירה משותפת מצד אחד וצבר זכויות מצד שני), איזון משאבים הוא תהליך ש'פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה':

לפעמים כל הזכויות גלויות ותפקידו של האקטואר הוא חשבונאי גרידא ואפשר לערוך אותו בזמן קצר. במקרה שכזה ודאי זכותו של הצד שעתיד לקבל סכום כסף בעת איזון המשאבים להשהות מכירת חפץ משותף בטענה "ממוני גבך, שהרי זה חוב שאתה חייב לפרוע לי, ורצוני לקנות בסכום זה את חלקך", ובוודאי שמעינן ליה לעכב את המכירה כדי לאפשר לו לגוד חלקו של חברו, דלא גרע מהליכים ללקיחת הלוואת משכנתה, שממתינים להם. אומנם במקום שיש רכוש שאינו ידוע או שיש טענות על רכוש שמגיע לאחד מחברו, והדבר צריך להתברר בדינא ובדייני או אף על ידי רואה חשבון חוקר – בזה יש לעיין מהו הזמן שנמתין, אם נמתין. נידון זה אינו דומה למה שכתב הרמ"ה, שהאחד מבקש זמן להשיג מעות לקנות את חלקו של חברו, שהרי כאן הוא טוען "ממוני גבך כבר עתה, אלא שמחוסר בירור איני יכול להוכיח לך שקיבלת ממון כנגד חלקך בדירה, שהרי כבר הגיע זמן התשלום, ואם כן לטענתי: אפוכי מטרתא למה לי". והדבר תלוי בחילוקי הדינים בסוגיית הגמרא בכתובות כפי שיתבאר, והשאלה היא אם נימא דלגבי הרכוש בר־החלוקה הגיע זמן חלוקת השותפות ולגבי דמי האיזון עדיין לא הגיע הזמן עד שתהיה המלצת אקטואר והכרעת בית הדין, או נימא שהזמן הגיע עם הגירושין, ואף שעדיין לא נתברר בפועל כיצד לחלק עדיין לא נימא שזמן חלוקת הדירה קודם. והדבר צריך הכרעה בכל מקרה לגופו בנסיבות העניין.

(ולכאורה הדברים דומים למהות החיוב שמחייבים בית דין: אם הם מבררים את החיוב שקיים זה מכבר או שהם יוצרים את החיוב עתה, שיש לחלק בזה בין חיוב ממון לחיוב קנס, שבחיוב ממון תפקיד הדיינים הוא הבירור ובחיוב קנס הם יוצרים את החיוב. ועיין בדברי רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס מכות ה, א ועיין זכר יצחק חלק ב סימן מז אות ד, ואין כאן מקום להאריך.)

ונראה לומר שאם טוען "אקנה בוודאי את חלקו של חברי אך המתינו לי שאגייס מעות", יש מקום לקבל טענתו ולהגביל את הזמן עד אימתי נמתין לו. אבל אם אינו מתחייב לקנות בוודאי – לא ימתינו לו. ובמקרה שאומר "המתינו לי עד שאמצה את זכויותיי המגיעות לי מפירוק השיתוף" – אף אם נמתין, לא נמתין אלא אם הוא משתף פעולה ומברר את הדברים, הא לאו הכי לא דחינן את פירוק השיתוף. וגם דינו של הרוצה לערוך איזון מדורג תלוי בזה, מהו משך הזמן הדרוש למצות את שווי הנכסים לחלוקה, דאם הזמן הוא סביר ממתינים לו, דאדעתא דהכי השתתפו וכדברי הלחם רב, אך כשהזמן נדחה לאין תכלית ודאי יש לאזן את המשאבים מיידית.

נוסיף ונבאר את הדברים:

זמנה של חלוקת הרכוש הוא עם התרת הנישואין. ולכתחילה חלוקת כל הרכוש – ראויה שתיעשה בחדא מחתא, בעת ועונה אחת ככל האפשר, ועל פי מה שיתבאר. והנה מעשים בכל יום בעת חלוקת הרכוש, כעובדא דידן, שאחד הצדדים דורש לערוך את פירוק השיתוף בדירה (שהיא בדרך כלל הנכס העיקרי של בני הזוג) ולהוציאה למכירה באופן מיידי, והצד השני טוען "אני רוצה לקנות את חלקך בדירה בסכומים שאתה חייב להעביר לי במסגרת איזון המשאבים". (לגבי איזון המשאבים בשאר הנכסים, אין בדרך כלל מחלוקת והאיזון נערך אכן מיידית עם הגירושין.) והיכי לנהוג בית דין למעשה בהאי דינא – לא מיבעיא היכא שברור שאחד הצדדים יצטרך להעביר סכומים נכבדים לצד השני במסגרת איזון המשאבים, אלא אף אם טוען הצד הדורש את פירוק השיתוף בדירה מייד "איני חייב לך דבר, ועל כל פנים גם אם יוטל עליי חיוב, סכום החיוב יהיה מזערי – לא כנגד חלקי בדירה, ומשכך אין לעכב את החלוקה במה שאפשר לחלק מייד"? ויש לברר דבר זה גם במקום שטוען "מדוע להטיל עליי הוצאות עתה למימון קניית חלקו של חברי?" ובפרט במקום שטוען "אם שותפי יקבל את מחצית הנכסים שיחולקו, לא ברור אם יוכל אחר כך להעביר לי את מה שהוא חייב לי":

בכתובות (קי, א) איתא:

אתמר: שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה – רב נחמן אמר: זה גובה וזה גובה; רב ששת אמר: הפוכי מטרתא למה לי? אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו.

ופירש רש"י שם: "הפוכי מטרתא למה לי – הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה מה יתרון לו להפוך של ימין לשמאל ושל שמאל לימין."

וביאור הדברים דהיכא ששני אנשים מוציאים שטר חוב איש כנגד רעהו ומועד הפירעון שווה בשניהם – אף שמשורת הדין כל אחד יכול לומר לחברו "תפרע לי חובי ואני אפרע לך חובך באופן מיידי", דלכל אחד זכות גבייה בשטרו, אין סיבה הגיונית לעשות כן, וכמו שפירש רש"י שאין סיבה לעשות פעולה ללא תכלית דזה יפרע וזה יפרע וכל אחד ישאר במה שבידו. ואף רב נחמן מודה לסברת רב ששת דהפוכי מטרתא למה לי, אלא שמעמידה הגמרא את דברי רב נחמן במקום שאם יגבה האחד את חובו והשני יחזור ויגבה ממנו, תהיה טובת הנאה מגבייה זו, כדמפרש בגמרא שם.

זהו גם ההיגיון העומד מאחורי סעיף 6 לחוק הקובע את אופן איזון המשאבים בצורת חישוב סכום הזכויות שצבר כל אחד, דבכהאי גוונא לא נימא שכל אחד יעביר לשני מחצית מה שצבר, אלא מקזזים תחילה את שווי הנכסים שצברו שניהם בשווה, שעל זה נימא "הפוכי מטרתא למה לי", ורק את מחצית ההפרש יעביר האחד למשנהו.

הדבר נכון גם אם אי אפשר לממש את החישוב והתשלום מיידית, אך אפשר לחשבו בתוך שלושים יום, וכפי שכתבו התוספות (בבא קמא מו, ב ד"ה שאין) שהקשו על מה שאמרו שם שנזקקין לתובע תחילה לגבות חוב תביעתו וכתבו שם:

ואם תאמר: היכי דמי, אי יש לשמעון עדים מוכנים או טוען שיביא עדים תוך ל' יום שתפס ראובן משלו – למה יגבה ראובן תחילה, והלא אם שואל ל' יום לפרוע חובו נותנים לו, שהוא זמן בית דין?

ומשמע שמכיוון שאם יבקש הנתבע להרחיב את זמן פירעון לשלושים יום ייענו לו, אין להזדקק לתובע בתוך שלושים יום אלו, אם מבקש הנתבע יביא עדים או ראיות שגם התובע חייב לו, ושוב הדרינן לדין הפוכי מטרתא למה לי. משכך ודאי שבכהאי גוונא נעכב את חלוקת חלק מנכסים, כשיוכל להוכיח תוך זמן קצר שמגיע לו סכום נגדי.

טו.       אומנם יש לעיין מה יהיה הדין כשאחד מבני הזוג דורש לעכב את פירוק השיתוף בדירה בטענה שזכותו להוכיח שהאחר צריך לשלם לו סכום כסף במסגרת איזון המשאבים, ואם עתה ייערך פירוק השיתוף ייתכן שלא יוכל להוציא ממנו אחר זמן את מה שהוא חייב לו. בעלמא אנו מטילים עיקול להבטחת פירעון חוב, ומקור האי דינא ממה דאיתא בבבא קמא (ח, ב – ט, א):

אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין, עד שלא החזיק בה – יכול לחזור בו, משהחזיק בה – אין יכול לחזור בו […] ואיכא דאמרי: אפילו באחריות נמי, דאמר ליה "אחוי טירפך ואשלם לך".

וביאר הרא"ש בהלכותיו שם (פרק א סימן ה):

איכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמר ליה "אחוי טירפך ואשלם לך" לפי שכל המעוררים אין זכאין בדין – ונראה דמיירי שלא נתברר הערעור עדיין, אלא בא אדם וערער ואמר "שדה זו גזלה ראובן ממני, ואני רוצה להביא עדים" או "יש לי חוב על ראובן, ואני רוצה להביא השטר". ומשום דברים בעלמא לא יבטל שמעון כחו של ראובן.

אבל אם ראו בית דין אמתלא בדברי המערער, כגון שהביא שטר שאין מקוים ואומר שרוצה לקיימו, או אם הוא אומר שיביא העדים בתוך שלשים יום – לא יוציא שמעון המעות מתחת ידו אלא ימתין עד שיעבור זמן שלשים יום דהפוכי בי מטרתא למה לי. אבל אם המערער ירחיק זמן הבאת עדים או אית ליה לראובן מקרקעי או אמיד במטלטלי, שיוכל שמעון לחזור עליו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו, צריך ליתן לראובן מעותיו ולא לבטל כוחו בשביל הערעור. אבל אי לא אמיד הוא ואין לו קרקע – כיון שיש אמתלא בערעור אין לו לדיין להוציא המעות משמעון עד שיהא בטוח שלא יפסיד מעותיו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו. ועל זה וכל כיוצא בזה נאמר: אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, הכל לפי הענין. וכן נמי מי שבא לפני בית דין ואומר "יש לי תביעה על פלוני, ומצאתי לנכסיו במקום ידוע ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובי", ומבקש שיעכבו בית דין הנכסים עד שיתברר תביעתו.

וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עג סעיף י):

מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר "מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי" – אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר. וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע, או שהלוה רוצה לילך למדינת הים, ותובע המלוה את שלו או שיתן לו ערב – שומעין לו.

הגה: והוא הדין בכל מקום שנראה לבית דין לעכב מעות הנתבע (פסקי מהרא"י סימן סד). ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אף על פי שאין בו צורך כולי האי.

ומדברי הרא"ש משמע דמיירי אף במחזיק בשטר שאינו מקוים, היינו שאפילו תביעתו וחובו ספק, אפילו הכי ממתינים על כל פנים שלושים יום משום דהפוכי מטרתא למה לי.

וכן כתב הש"ך (שם ס"ק לג):

שטר – אף על פי שאינו מקוים – מעכבים המעות על ידו עד שיקיימו ויטול בשבועה, וכן משמע בהרא"ש פרק קמא דבבא קמא (סימן ה). ועיין בב"ח (סעיף יז). ולפי שדינים אלו תלויים במנהג ולפי ראות עיני הדיינים, קיצרתי.

ומשמע מדבריו ששלושים יום ודאי ממתינים, ומעבר לזה – תלוי במנהג ובראות עיני הדיינים.

סברה זו יש להוכיח גם ממה דהבאנו לעיל מבבא קמא (קיב, ב):

[…] כי הא דרבינא שהא למר אחא תריסר ירחי שתא, עד דאזלא ואתייא שיירתא מבי חוזאי. ולא היא, התם איניש אלימא הוה – אי הויא מטיא אדרכתא לידיה לא הוה אפשר לאפוקי מיניה.

והרשב"א בחידושיו (שם) ובתשובתו (חלק ד סימן טז הנ"ל) ולפניו הרי"ף (בתשובתו סימן רה הנ"ל) והרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פרק כב הלכה ב, כנ"ל) למדו מסוגיה זו דהיכא דאתי לידי הפסד מחמת גברא אלמא או עני שיבזבז את הכסף – משהינן את הפירעון, והכול תלוי בראות עיני הדיינים. והכי נמי יש להתייחס לטענתו שרוצה לקנות את חלק חברו בדירה, דבר שהוא זכאי לו מדינא. וצריכים לדון בכל מקרה לגופו, שאף שבפריטי הרכוש לחלוקה ברכב ומטלטלין יפורק השיתוף מיידית בדרך כלל – בחלק העיקרי של הרכוש, ודאי יש להמתין ועל כל פנים ודאי שבשלושים יום לא סגי. והנה בכלל 'ראות עיני הדיינים' הוא להבטיח מקום ראוי למגורים לילדים, כפי חיובו ההלכתי של האב וכפי שקובע חוק המקרקעין, ומטעם זה נדחה לפעמים פירוק השיתוף. ועל כורחך שהכול לפי הזמן, המקום והמקרה.

ולכן נראה שבמקרים שיש רכוש רב במחלוקת נכון לבצע את פירוק השיתוף בו בחדא מחתא ולא באופן מדורג, וכפי שמתווה סעיף 6 לחוק יחסי ממון הקובע שיש לשום תחילה את כלל הנכסים שצברו הצדדים בין במשותף ובין כל צד בנפרד ורק אחר כך ייעשה פירוק השיתוף. וכאמור לעיל: כל הנישא נישא על דעת המנהג, ואף פירוק השיתוף הוא על דעת המנהג, וכמו שכתב הש"ך שיש לנהוג על פי מנהג המקומות.

טז. משכך וכיוון שמנהג המקום נקבע גם על פי פסקי דין של בתי המשפט וההתנהלות שנוהגים בה בפועל, צורת החלוקה תהא באופן זה. להלן ציטוט כמה פסקי דין של הערכאה האזרחית שיש בהם כדי להורות ולברר את המנהג:

בע"א 1229/90‏‏ חנוך נגד חנוך פסק בית המשפט העליון:

האיזון בעת פקיעת הנישואין נערך איפוא תוך קביעת שוויים של כלל נכסי בני הזוג. הווי אומר, אין נוטלים כל חשבון בנק או כל נכס בנפרד ומחלקים אותם לשניים כדי לקבוע שווייה של המחצית בחשבון שהיא חלקו של כל אחד מבני זוג, אלא מצרפים את כלל המשאבים בהערכה מקיפה וכוללת, וכלל המשאבים הוא שמחולק בין בני הזוג. אין צריך לומר שזו גם הדרך ההגיונית, שהרי איזון שייערך בשלבים ובנפרד לגבי פרטים קנייניים נבחרים (להבדיל מכלל הנכסים) עלול להביא להיפוכה של התוצאה המבוקשת, היינו לאי־איזון בכלל הנכסים […]

כמובא בחוק, עורכים שומה של נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים. משווי הנכסים של כל בן זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים. לאחר מכן נערך האיזון לפי סעיף 6(ב), הקובע:

היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.

עינינו הרואות שאף כאן אין התייחסות לכל פריט קנייני בנפרד, אלא לכל נכסי בן הזוג האחד מול כל נכסי בן הזוג האחר, ובין אלו נערכים חישוב ההפרש וחלוקתו.

אין ספק שכוונת פסק הדין היא לנכסים העיקריים של בני הזוג, שחובה לאזנם בחדא מחתא, כשמצד שני אין היגיון לדחות את האיזון במטלטלין וברכב הצריכים להעשות מיד עם פירוק הנישואין. פסיקת בתי המשפט קובעת שאף שלכתחילה עדיף לשאוף ולערוך את פירוק השיתוף בחדא מחתא אין לקבוע מסמרות בדבר, וצריך לדון בכל מקרה ומקרה לגופו ולפעמים פירוק שיתוף מדורג עדיף וכפי שביארנו לעיל, שבכלל "ושפטתם צדק" כלולה הרחבת הזמן לביצוע ההחלטה לפי הזמן המקום וראות עיני הדיינים.

וזו לשון פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4358/01‏‏ בראל נגד בראל:

הגישה הראויה הינה כי יש לאפשר לבית המשפט מרווח של גמישות דיונית בבואו להכריע בדבר הדרך הטובה ביותר לפתרון הסובין המתדיינים בפניו. מכאן המסקנה כי בית המשפט לענייני משפחה יכול בנסיבות המתאימות לעכב את ההוראה על פירוק השיתוף בדירת המגורים בין בני הזוג אם ברצונו להגיע למצב שבו כל עניינם של בני הזוג יוסדר באופן כולל. יתרונותיה של הגישה האמורה הינם ברורים, ונראה כי אלה שימשו כיסוד לעמדתו של השופט מצא, בציינו:

"אילו נוכחתי שבני הזוג מצויים לפני מהלך שיוביל, בתוך זמן לא רב, לאיזון משאביהם, נוטה הייתי להיעתר לבקשה [לעכב את פירוק השיתוף בדירת המגורים – א' ב']. לא משום סיכוייו של הערעור, שבעיניי אינם גדולים, אלא מתוך התחשבות באינטרס של המבקשת להסדר רכושי כולל. אף עליי מקובל שכל אימת שהנסיבות מאפשרות את הדבר, ראוי לדון בפירוק השיתוף בדירתם של בני זוג לא כעניין נפרד אלא במסגרת בירורן של כלל הסוגיות הרכושיות השנויות ביניהם במחלוקת" (ע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג (להלן – פרשת גולדברג [7]).

כדי להשיג התכלית האמורה יש לאפשר לבית-המשפט לענייני משפחה לעכב את מימוש דרישת אחד מבני-הזוג לפרק את השיתוף בנסיבות המתאימות. עם זאת אין משמעות הדברים כי יש לנקוט כאן גישה דיונית נחרצת האוסרת על בית-המשפט לענייני משפחה להורות על פירוק השיתוף בדירת המגורים בשלבים מוקדמים של הדיון שלפניו. לעתים, ובמיוחד כאשר התדיינות בפני בית-המשפט עלולה להיות מורכבת וארוכה, יהיה מקום להורות על פירוק השיתוף באופן מהיר. כך, למשל, ציין הנשיא שמגר:

"…ההסדר הרצוי הוא הסדר המאפשר לבן הזוג החפץ בהפרדות זכויותיו ברכוש המשותף עוד בטרם ניתן פסק הגירושין, על מנת להחליש את כוח המיקוח והסחיטה של בן הזוג האחר, ועל מנת להבטיח כי שני בני הזוג מקבלים את שהם זכאים לו כתוצאה מקשר הנישואין – להשיג את מבוקשו" (פרשת יעקובי [1], בעמ' 553).

דחיית הליכי פירוק השיתוף בדירה יכולה להכביד על אחד הצדדים באופן שאינו נאות. במצב שכזה טוב יעשה בית המשפט אם יורה לפרק את השיתוף ללא עיכובים נוספים מלבד אלה הנקובים בסעיף 40א לחוק המקרקעין. דיון מורכב שצפוי להימשך זמן רב יכול שיהווה שיקול המתנגד לעיכוב פירוק השיתוף בדירת המגורים (ראו פרשת גולדברג [7]). לפעמים יכול פירוק שיתוף מהיר יחסית בדירת המגורים להסיר "…אבן נגף להסדרת יתר הנושאים הנתונים במחלוקת…" (ע"א 736/85 לזר נ' לזר [8], בעמ' 669). לכן גם כשקיימת יכולת לבית המשפט לענייני משפחה לעכב פירוק שיתוף בדירת המגורים של בני זוג, יהיו מקרים שבהם פירוק שיתוף מהיר יהיה ראוי.

עיון בפרשה שלפנינו מלמד כי עניין לנו בסכסוך מורכב וטעון. זהו סכסוך שלא יבוא על פתרונו בקרוב. נראה כי טעם זה הוא העומד בבסיס החלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה שלא להמתין עם פירוק השיתוף בדירת המגורים בכפוף להוראות סעיף 40א לחוק המקרקעין.

ועיין ע"א 1692/97 גולדברג נגד גולדברג; בג"ץ 4988/09; בע"מ 8873/06‏‏ ופסקי דין נוספים.

סוף דבר:

המנהג הנוהג והראוי הוא לחלק את כל הרכוש המשותף בבת אחת. עם זאת, הדברים אינם חתוכים וצריכים להישקל בכל מקרה לגופו, אם להמתין בחלוקת הרכוש עד שיתברר היקפו או לערוך פירוק מדורג, תוך הבאת שיקולים רבים. ועם זאת, חובת בית הדין לנמק שיקוליו בכל מקרה לגופו בנסיבות המקרה שלפניו.

המסקנות העולות מן האמור לעיל הן כדלהלן:

א.  זמן פירוק השיתוף וחלוקת הנכסים המשותפים הוא בעת הגירושין.

ב.   לכתחילה פירוק השיתוף בכל הנכסים צריך להיעשות באותה עת.

ג.   אם אי אפשר לפרק את השיתוף באותה עת בכל הנכסים, יש לערוך את חלוקת הנכסים במה שאפשר לחלקו באותה עת, והשאר יחולק לכשיתאפשר.

ד.   מסיבה זו פירוק השיתוף במטלטלין וברכב ייעשה סמוך למועד הגירושין.

ה.  פירוק השיתוף בנדל"ן ואיזון המשבים ייעשו לכתחילה בבת אחת ובמועד מוקדם.

ו.   יש לאפשר לאחד הצדדים הרוצה לרכוש את חלקו של חברו בנדל"ן 'זמן בית דין', כפי ראות עיני בית דין, להשיג מימון לרכישה.

ז.   פירוק השיתוף בדירה ואיזון המשאבים ייעשו לכתחילה בבת אחת, אך גם דבר זה נתון לשיקול דעת בית הדין – אם להפריד את הדברים, אם לדחות את מועד הפירוק ולכמה זמן תהיה הדחייה. קביעה זו תהיה על פי נימוקים שיירשמו.

עד כאן הכללים לחלוקת השותפות, לאחר שהבהרנו את אופן חלוקת הרכוש נעתיק עצמנו מן הכלל אל הפרט.

טענות המערערת בעניין הרכב

המערערת טוענת כי ההוראה לפרק את השיתוף ברכב המרצדס הנ"ל, ששימש אותה אישית וגם לצורכי המשפחה – הסעת ילדי הצדדים, מבלי שבית הדין דן בפירוק השיתוף ברכב מסוג רינג'רובר הרשום על שם המשיב (שלטענת המערערת שייך לו, ולטענת המשיב שייך לחברה שבבעלות אביו) לוקה בחוסר סבירות, באשר הרכב שבשימוש האיש, ולדבריה בבעלותו, לא פורק ולא נמכר, בעוד היא זכאית למחצית שוויו מכוח איזון המשאבים.

לדבריה, לוּ היה בית הדין דן בעניין רכב היוקרה רינג'רובר שבשימוש או בעלות האיש והיה מכריע כי האישה זכאית למחצית משוויו, כי אז יכולה הייתה לרכוש בעבורה רכב אחר בהתאם לרמה שלה הייתה רגילה בשנות הנישואין, במקום רכב המרצדס הנ"ל שנמכר לאחי האיש.

העובדה שבית הדין לא דן בעניין רכב הרינג'רובר, שלדברי המערערת הוא בבעלות האיש – המשיב וניתן לו כדיבידנד מחברת […] חברה מצליחה שבבעלות משפחת האיש – ולדברי האישה האיש מחזיק בחמישה אחוזים ממניות החברה – בעודו מפרק את השיתוף ברכב שבחזקתה, אינה בדין ואינה צודקת. פירוק השיתוף החלקי פוגע בה וכן בילדים בהיות הרכב נועד בין השאר לשימושם בדרך הסעתם על ידי אימם.

טענות המשיב בעניין הרכב

האיש טוען שפעל בהתאם להחלטת בית דין קמא, וכי הרכב נמכר לאחיו במחיר מחירון. המכירה בוצעה והרכב נרשם על שם הקונה. הקונה שילם את ההלוואה לחברת האשראי, וכן שילם את היתרה בסך 18,000 ש"ח. העובדה שהקונה אינו יכול להשתמש ברכב שנקנה בהתאם להחלטת בית הדין, מקפחת גם אותו, צד ג' שאינו צד להליך חלוקת הרכוש שבין הצדדים.

הכרעה בעניין הרכב

לאחר שבית הדין שמע את באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים בתאריך י"ט בסיוון התש"ף (11.6.20) ועיין בחומר שבתיק, דעתנו שבעניין הרכב יש לדחות את הערעור.

התערבות בית הדין במקרים אלה של פירוק שיתוף ברכב תהיה אם לדעת בית הדין מדובר בהחלטה בלתי־סבירה ובלתי־צודקת בעליל. בית הדין מסכים שעל דרך הכלל יש לפרק במקביל את השיתוף בכל רכבי המשפחה כאחד, אולם במקרה שלפנינו שבו רכב המרצדס הוא בבעלות משותפת באופן ודאי, ויש לאזנו, ואילו היות רכב הרינג'רובר בר־איזון נתונה בדין ודברים בין הצדדים, במחלוקת שעדיין לא הוכרעה – יש מקום לפירוק השיתוף ברכב בדחיפות ובטרם הכרעה בעניין הרכב הנתון במחלוקת, עקב נסיבות מיוחדות.

במקרה שלפנינו מדובר ברכב שעל כולו (כמעט) רבצה הלוואה מחברת האשראי, והרכב ממושכן לפירעון ההלוואה. האלטרנטיבה למכירה מיידית של הרכב הייתה לחייב את האיש להמשיך ולשלם את חוב ההלוואה לחברת האשראי. לדבר זה אין בסיס הלכתי או חוקי: מדובר בבני זוג גרושים; האיש – האב משלם מזונות בעבור ילדיו; במסגרת תביעת הרכוש, אין אפשרות לחייבו לשלם את תשלומי ההלוואה על הרכב, גם אם הוא לשימוש ילדיו – אין הוא חייב לממן רכב לגרושתו או לילדיו, אלא אם כן תפסוק זאת הערכאה העוסקת בחיובו במזונות ילדיו, דבר שככל הנראה לא נעשה.

משכך במקרה שלפנינו, וכדי למנוע נזק לשני הצדדים – כאשר חברת האשראי עשויה לממש את המשכון ולמכור את הרכב, לחייב את הצדדים בהוצאות ובנוסף למכור את הרכב במחיר פחות ממחיר השוק ולחייב את הצדדים ביתרת ההלוואה – הייתה דחיפות בפירוק השיתוף ברכב, מכירתו לצד ג' ותשלום ההלוואה, בטרם קיום דיון והכרעה בעניין הרכב האחר (הרכב שמסוג רינג'רובר).

אם בית דין קמא היה מקיים דיון בעניין רכב הרינג'רובר לפני החלטתו לפירוק השיתוף, ייתכן שהדבר היה אורך זמן והיה גורם נזק לצדדים, וכנ"ל. משכך איננו מוצאים לנכון להתערב בהחלטת בית דין קמא בעניין הרכב.

לאור האמור אנו דוחים את הערעור בענין הרכב. הרכב ישאר רשום על שם הקונה – [ר']. על האישה להעביר לו את מפתחות הרכב בתוך חמישה ימים מיום מתן פסק הדין, והקונה יעשה בו כמנהג בעלים. אם המערערת תעשה כאמור ותעביר את המפתחות בתוך חמישה ימים מיום מתן פסק הדין, אין מקום לחייבה בהוצאות כאמור בהחלטת בית דין קמא מיום ה' בטבת התש"ף (2.1.20), מאחר שהעיכוב עד עתה היה בהתאם להוראת בית הדין הגדול.

בית הדין מבהיר כי במסגרת המשך ההליכים בעניין הרכוש, ידון בית דין קמא גם בנושא הבעלות ברכב הרינג'רובר ואם האישה זכאית לדמי איזון מחמתו.

טענות הצדדים בעניין ההתמחרות ופירוק השיתוף בבית הצדדים ברח' […]

האישה – המערערת טוענת כי פירוק שיתוף לעת הזאת פוגע בזכותה ובאפשרותה לרכוש את הבית. אי־הכרעת בית הדין בשאר נושאי האיזון, כגון חוות דעת האקטואר, לא מאפשרת לה לכלכל את צעדיה – אם לרכוש את חלק האיש – המשיב בבית.

לטענת האישה יש עוד נכסים רבים שבית הדין לא דן בהם. בין השאר גילתה נכס הרשום גם על שמה ועל שם האיש (ולכאורה גם על שם הילדים). לטענתה יש לדון תחילה גם בזכותה לאיזון זכויות האיש בחברת […] (שמא למנות רואה חשבון חוקר לבחינת הזכויות שצבר האיש בחברה עצמה במהלך שנות הנישואין), וכן באיזון הרכב מסוג רינג'רובר. כל אלה לא נידונו, ובוודאי לא הוכרעו. משכך אין באפשרותה לדעת אם יש לה את היכולת הכלכלית לשקול באופן רציני את רכישת חלקו של האיש בבית. על כן פירוק השיתוף בדרך התמחרות, ובכל דרך אחרת, בטרם נפסק הסכום שתקבל במסגרת איזון המשאבים, מפלה אותה ביחס לאפשרות רכישת הבית.

האיש טוען כי כיום האישה מתגוררת בבית ללא תשלום של דמי שימוש. ההליך בעניין איזון המשאבים יכול להימשך זמן רב, ואין זה צודק שכל העת תישאר האישה בבית ללא חיוב בדמי שימוש. מלבד זאת זכות הקניין שלו נפגעת, ורצונו לממש את הנכס כדי להמשיך בחייו.

הכרעה בענין פירוק השיתוף בבית

בית הדין סבור שצודקת האישה בטענתה כי פירוק השיתוף בבית בעת הזאת, כאשר הכספים מצויים בידו של האיש ולאישה אין כל מושג מה תהיה הכרעתו של בית דין קמא בעניין סכום הכסף שיגיע לאישה במסגרת איזון המשאבים, פוגעת באפשרותה לרכוש את הבית, שהרי אין האישה יכולה ליטול על עצמה התחייבויות כשאינה יודעת אם תוכל לעמוד בהן. וביארנו לעיל שלכתחילה איזון המשאבים צריך להתבצע לכתחילה בשעה אחת.

מאידך גיסא טוען האיש כי הישארותה של האישה בבית ללא חיוב בדמי שמוש עלולה לגרום 'גרירת רגליים' מצד האישה בהליך הרכושי ולהימשך לזמן רב אחרי הגירושין (יצוין כי הצדדים התגרשו לפני כשנה). דעתנו שאין לחשש זה על מה להתבסס, שהרי קידום הדיון בעניין הרכוש המצוי ביד האיש, הוא אינטרס מובהק של האישה. משכך על בית הדין לאפשר עקרונית דחיית פירוק השיתוף בדירה, עד שייגמרו הליכי איזון המשאבים.

לכן, לאחר העיון ותוך שמירת איזון הזכויות בין הצדדים, מחליט בית הדין כי פירוק השיתוף בבית ברח' […] יצא לפועל עקרונית לאחר שבית דין קמא ידון במכלול הטענות בעניין הרכוש ואיזון המשאבים, ויפסוק בהם. מאחר שללא צל של ספק מדובר במשפחה אמידה שהתנהלה ברמת חיים גבוהה ושנסעה במכוניות פאר יוקרתיות וכו' כמו כן אין ספק שגם טובת הילדים להמשיך ולהתגורר באותה הדירה. משכך נראה סביר שיש להיענות לבקשתה של האישה ולאפשר לה לנסות ולרכוש את הדירה, כרצונה ולטובתה וטובת הילדים, אך תוך שמירת זכויותיו של האיש.

אף שבעת הדיון לפנינו, עדיין לא נמסר דוח האקטואר, עתה כבר נמסר הדוח הראשוני של האקטואר. בחוות דעת זו ציין האקטואר שרכב הרינג'רובר רשום על שם החברה ולכן לא הובא בכלל איזון המשאבים, כמו כן ציין הלה שבעבר היו ביד האיש חמישה אחוזים ממניות החברה, אך הם הוחזרו לאביו בשנת 2016 וכיום אין לו מניות בחברה. בעקבות כך פנו שני הצדדים לבית דיננו, מפני שלדעתם הדוח משליך על פסק דיננו: לדעת האיש חוות הדעת מסכמת את זכויות האישה על פי איזון המשאבים ומוכיחה שטענתה בדבר סכומים גבוהים המגיעים לה מופרכת. לעומתו אומרת האישה כי אדרבה: חוות הדעת מוכיחה שתביעותיה לא נידונו משפטית ושעל בית הדין לדון בתביעתה בנוגע לזכויותיה, ולכן יש להמתין עד שתינתן החלטתו.

אין ספק שתביעתה בנוגע לזכויות עדיין לא הסתיימה, זכות הצדדים לדרוש את השלמת ההליך ואת בחינת חוות הדעת, ובעיקר את בחינת זכויות האיש בחברה שבה היו לו זכויות עם הנישואין, זכויות שהוחזרו בשנת 2016 לאביו. משכך זכותה של האישה לדרוש בירור עניין זה, ומתן פסק דין סופי בענייני הרכוש. ומשכך יש לעכב את ההתמחרות בנוגע לדירה עד להתבהרות מסוימת של היקף הנכסים המשותפים. וזאת עד לתאריך י"ז באדר התשפ"א (1.3.21) או עד להכרעה סופית בעניין כלל הרכוש ואיזון המשאבים, המוקדם מביניהם. כך תישמר לאישה, מצד אחד, הזכות להמשיך להתגורר בדירה ולעכב את ההתמחרות, עד המועד הנזכר.

מאידך גיסא: החל ממועד הגירושין, מועד איזון המשאבים, תישא האישה בדמי שימוש על שימושה בחלקו של האיש ובהפחתת זכות המדור המגיע לילדים מאביהם. בנסיבות אלו סכום דמי השימוש ירד מחלקה של האישה רק בעת איזון המשאבים. כך לא יפגעו זכויות האיש, אלא במידה מועטת.

עניין זה של תשלום דמי השימוש יהיה מותנה במסקנות דוח האקטואר: אם יתברר שלאישה אכן יש בנכסים הרשומים על שם האיש זכויות כספיות שבעת הגירושין היו עלומות – ייקבע שיש לקבל את טענתה לדחיית פירוק השיתוף עד לבירור זכויותיה, ואין לחייבה דמי שימוש, שהרי המניעה לקניית חלקו של האיש הייתה חוסר היכולת לברר עניין זה, ועל כל פנים טענתה היא "ממוני גבך, ותמורת חלקך בדירה נמצאת בידך", ואין מקום לחייבה בדמי שימוש. אומנם אם יתברר שאין לאישה זכויות בנכסי האיש או שזכויות אלו מועטות – איגלאי מילתא למפרע שהיא מתגוררת בחלקו, ועל כן יש לחייבה בדמי שימוש כאמור ומשעה ראשונה. יש להוסיף שאף אם תחליט האישה בסופו של דבר ליטול הלוואת משכנתה ולקנות את חלקו של האיש בבית, הדבר לא יפטור אותה מדמי שימוש, שהרי כל עוד לא קנתה את הדירה הרי היא משתמשת בחלקו.

מסקנות[1]

לאור האמור בית הדין קובע:

א.         בית הדין מקבל ערעור האישה בחלקו.

ב.         אנו דוחים את ערעור האישה על ההחלטה בדבר מכירת רכב המרצדס שהיה רשום על שם הצדדים וקובעים שמכירתו הייתה כדין. על האישה להעביר את מפתחות הרכב לקונה, אחי האיש, בתוך חמישה ימים.

ג.          אנו מקבלים את ערעור האישה בנוגע לפירוק השיתוף בדירה. יש לדחות את פירוק השיתוף עד לאחר שיתקבל פסק דינו של בית הדין האזורי בעניין הסכומים שעל האיש להעביר לאישה לצורך איזון המשאבים.

ד.         האישה תמשיך להתגורר בדירה עם ילדי הצדדים לעת עתה.

ה.         בית הדין יקיים דיון בתביעותיה של האישה על הזכויות השייכות לה לטענתה ברכוש האיש וייתן הכרעתו. מבוקש מבית הדין האזורי להוציא את פסק דינו בעניין זה בהקדם האפשרי.

ו.          ביום י"ז באדר תשפ"א (1.3.21) או לכשתינתן הכרעה סופית בעניין כלל הרכוש ואיזון המשאבים – המוקדם מביניהם – תיערך התמחרות בין הצדדים בעניין הדירה, וזכותו של כל אחד מהצדדים לקנות את חלקו של חברו.

ז.          אם יתברר שזכויותיה הכספיות של האישה באיזון המשאבים הן בשווי חלקו של האיש בדירה והדירה תימכר לאישה אגב גירושין בתמורה לחלקה באיזון המשאבים, האישה תיפטר מדמי שימוש.

ח.         אם יתברר שחלקה של האישה באיזון המשאבים פחות מחלקו של האיש בדירה, האישה תשלם לאיש דמי שימוש בעבור השתמשותה בחלקו בדירה החל מיום הגירושין. הסכום יופחת מחלקה של האישה בתמורת הדירה, בהתחשב במדורם של הילדים הגרים עם אימם.

ט.         גם אם תרכוש האישה את חלקו של האיש בדרך כלשהי שלא באמצעות חלקה באיזון המשאבים תשלם האישה דמי שימוש כנ"ל.

י.          בנסיבות תוצאות הערעור אין חיוב בהוצאות. מזכירות בית הדין תחזיר למערערת את דמי ההפקדה שהפקידה בחשבון בית הדין.

ט.         עם מתן ההחלטה בית הדין סוגר את התיק.

הרב שלמה שפירא

מצטרף למסקנות.

הרב צבי בן יעקב

מצטרף.

הרב אליעזר איגרא

א.         נפסק כאמור.

ב.         פסק הדין לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ה' באב התש"ף (26.7.2020).

הרב אליעזר איגרא                         הרב שלמה שפירא                          הרב צבי בן יעקב

[1] נוסח סעיפים ו–ז למסקנות פסק הדין תוקן בהחלטה שניתנה ביום ו' באלול התש"ף (26.8.2020) בתיק הצדדים מס' 1245822/7, (פורסמה – ראה בקישור סתירת הדין משנתגלתה בו טעות מקור הדין עקרונות ויישום – 1245822-7 – ביה"ד הגדול, או בקישור1245822/ פלוני נ' פלונית (נבו 26.08.2020)‏‏). הנוסח המתפרסם כאן – בהתאם לתיקון.