החלטה
בקשה דנא
לפניי בקשת רשות ערעור שנייה באותו עניין שעימה – וכדי לאפשרה למעשה – בקשה לעיון חוזר בהחלטתי הקודמת שבה דחיתי את בקשת רשות הערעור הקודמת.
דחיית הבקשה במישור התקנוני
נעיר תחילה כי בהיבט התקנוני אין מקום להגשת בקשות ממין זה כלל, דחיית בקשת רשות ערעור היא החלטה סופית בתיק – ולכל היותר רשאית הייתה המבקשת הטוענת כי החלטה זו חסרה הייתה נימוקים , לבקש כי בית הדין ינמק את החלטתו.
בית הדין הגדול אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיו הסופיות שלו עצמו. בקשה לעיון חוזר שהיא למעשה בקשה לסתירת הדין – בין שמושאה הוא החלטה של דחיית בקשת רשות ערעור ובין שהוא כל החלטה אחרת – מצריכה עמידה בתנאי סף הקבועים בתקנות הדיון בהקשר של סתירת הדין, היינו הצבעה על עובדות או ראיות חדשות שלא היו לפני בית הדין עת נתן את ההחלטה שמבוקשים העיון הנוסף בה וסתירתה והנמקה בדבר אי־היכולת להביא את אותן עובדות או ראיות לפני בית הדין בפעם הראשונה.
בהעדר קיומם של תנאים אלה מן הדין לדחות בקשה כזו על הסף.
דחיית הבקשה לגופה
ברם גם לגופו של עניין דין בקשה זו להידחות וכפי שיבואר להלן.
אליבא דהמבקשת:
ביום 9.9.19 פסק בית הדין הגדול […] אין תוקף להסכם הגירושין […] וזכותו של כל אחד מיחידי הצדדים להגיש תביעה לאיזון משאבים […]
אולם כאשר […] מתבקש לבצע התחשיב […] נערם מכשול […] בזבוז כספיה של המבקשת במימון האקטואר ולחוסר תכלית […] הצדדים היו נשואים מאז 2003 […] הנכסים […] נצברו בתקופת החיים המשותפת […] ולטענת המבקשת מאז שנת 1998. במסגרת פסק הדין קבע בית הדין […] הסכם הממון שנחתם בין בני הזוג בחודש יוני 2003 בוטל […] משמעות פסק הדין […] בני הזוג לשעבר הנם שותפים בכל משאבים שצברו […] בתקופת החיים המשותפים. הסכם הממון עובר לנישואין בוטל.
לאחר דברים אלה מצטטת המבקשת, לכאורה כאסמכתה להם, מהאמור בפסק דיננו:
מעתה עצם רישום הדירות החדשות על שם שני הצדדים מורה על כוונת מתנה – כוונת שיתוף שמבטלת את הסכם הממון.
לאחר ציטוט זה ממשיכה היא לטעון כי לאור האמור דברי בית הדין האזורי בהחלטתו שבה מונה האקטואר לצורך איזון הנכסים כי "בית הדין עורך חלוקת רכוש על פי חוק כפי שהסכימו הצדדים, זאת בהתחשב גם בהסכם הממון שנערך על ידם בזמן נישואיהם" יביאו להיותו של תחשיבו של האקטואר חסר משמעות ושכר טרחתו שאותו תשלם ישולם לשווא, שהלוא "בתחשיב האקטואר ייאלץ הוא לעשות הבחנה מה נכנס תחת הסכם הממון […] כאשר […] הסכם הממון בוטל". היא מוסיפה לטעון כי תחשיב זה גם יהיה בלתי אפשרי שהרי בית הדין הגדול כבר קבע בפסק דינו האמור כי כספי הצדדים "התערבבו" כהגדרתה.
לו הכרנו את פסק דיננו רק מתוך בקשת המבקשת היינו אכן תמהים על בית הדין האזורי, אלא שלפחות את דברינו שלנו מכירים אנו באופן בלתי־אמצעי. בית דיננו קבע בפסק דינו כי להסכם הגירושין שכרתו הצדדים אין כל תוקף, למרות אישורו בשעתו בבית הדין, מהטעמים שפורטו בפסק הדין. אולם לגבי הסכם הממון שכרתו הצדדים טרם נישואיהם לא נכללה קביעה קטגורית בדבר בטלותו במסקנות פסק דיננו.
הציטטה שהביאה המבקשת לקוחה מנימוקיו של החתום מטה, לא ממסקנות פסק הדין, ואף בזיקה לנימוקי החתום מטה הרי שהיא לוקה בהוצאת דבר מהקשרו. להלן נביא שוב את הציטוט כפי שהביאתו המבקשת ולאחר מכן נביא את הציטוט בהקשרו המקורי. אך קודם לכן נזכיר ונסביר גם כמה עובדות וכמה עקרונות יסוד משפטיים שהמבקשת התעלמה מקיומם ושאף מטעמם אין טענותיה צודקות ואין רלוונטיות לציטוט שהביאה מדבריי.
עובדות ועקרונות משפטיים
א. פסק דיננו עסק בערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי שקבע כי הסכם הגירושין בתוקף ובכלל זה סעיף 36 לו שעסק בחלוקת רכוש הצדדים וקבע למעשה כי לא יחול עליהם משטרו של חוק יחסי ממון וכל אחד מהם ייוותר בעליהם של הזכויות והחובות הרשומים על שמו. זה עניינו של פסק הדין שעליו הוגש הערעור וזה עניינו של פסק הדין שבו אכן התקבל הערעור: הסכם הגירושין, לא הסכם הממון.
ממילא אף לו נאמר בתוך פסק דיננו כי גם הסכם הממון בטל הוא – ולא כך נאמר – כל עוד הייתה זו אמירת אגב שאינה מליבת פסק הדין ולא עליה נשענת מסקנתו – אולי היה מקום להניח שהייתה זו נשארת עמדתנו גם אילו הייתה שאלה זו עצמה מגיעה לפתחנו בגלגול שני, אך כל עוד לא כך היה לא הייתה היא מחייבת את בית הדין האזורי. וכמובן לא מן הנמנע גם כי גם עמדתנו הייתה משתנה בגלגול שני שבו היינו צריכים לעסוק בטענות על אודות הסכם הממון לגופן ובראיות הנוגעות אליהן כשהללו נחוצים ועיקריים להכרעתנו, ומה גם שחלו תמורות גם בהרכב בית הדין ואפשר שעמדה שהייתה בשעתו עמדת רוב תהיה בהרכב החדש לעמדת מיעוט, ולצורך העניין אין זה משנה בעיניי כי עמדתי היא.
ב. בפסק דיננו הובאה תחילה דעתי ונימוקיי ואחריהם דעת חברי הגר"א כץ שהצטרף למסקנתי. עד לאותו שלב עסקו הדברים אך ורק בהסכם הגירושין ולא בהסכם הממון שנכרת טרם הנישואין, פרט לאמירת אגב מובהקת שנאמרה כחלק מתיאור הרקע להסכם הגירושין ולצורך ההסבר מה הביא אולי את הצדדים לצורך לחזור ולקבוע בהסכם הגירושין את שכבר קיבל מענה לכאורה בהסכם הממון, וכך נאמר בפסק הדין:
[…] הבעל שהיה בעת הנישואין בשירות קבע רכש זכויות רבות לפני הנישואין, ולפיכך אישרו הצדדים הסכם ממון […] ההסכם קובע שלאשה אין זכויות במה שצבר הבעל לפני הנישואין. בני הזוג חיו ביחד כשבע־עשרה שנה. בשנים אלו מכר הבעל חלק מהרכוש […] והצדדים קנו בית שנרשם על שם שניהם. דבר זה לכשעצמו ריקן לכאורה מתוכן את הסכם הממון, שהרי הבעל נתן, הקנה ורשם מרצונו רכוש השייך לו בלבד על שם האישה […]
זו אמרת אגב מובהקת שאף בעצמה לא נאמרה בהחלטיות אלא "לכאורה" כפי שמפורש בה, שלא עסקה בעניינו של מושא הערעור עצמו ושאף לא קבעה קביעות משפטיות בדבר בטלות ההסכם אלא תיארה רקע עובדתי לכאורי.
לא זו בלבד שאין אמירה זו מחייבת את בית הדין האזורי עתה אלא שבהיותה חלק מנימוקיי שלי אי אפשר אף לקבוע כי היא אמירתו של בית הדין הגדול כאורגן, שהלוא חברי הגר"א איגרא חלק על דעתי וחברי הגר"א כץ שהצטרף לעמדתי שהייתה משום כך לעמדת הרוב לא אמר אלא שמצורף הוא למסקנותיי, לא בהכרח לכל נימוקיי וכל שכן שלא לאמירות אגב שנכללו בהם.
ג. אחר הדברים האלה הובאה בפסק הדין דעתו החולקת של חברי הגר"א איגרא שבה עלתה שאלת הסכם קדם־הנישואין לא כשאלת אגב אלא כדבר העומד בליבת נימוקי פסק הדין. כמוני וכמו חברנו הגר"א כץ עסק הגר"א איגרא כמובן בשאלת הסכם הגירושין. עמדתי הייתה כי הסכם הגירושין אינו תקף מאחר שיש בסיס איתן לקביעה כי בעת שנכרת ואושר לא הבינה המערערת אל נכון את היקפי ויתוריה הכלכליים וכי בית הדין שאישר את ההסכם לא מילא אחר דרישת החוק לוודא כי היא מבינה את משמעויותיו ותוצאותיו של ההסכם ועושה אותו מרצון חופשי. על כך חלק הגר"א איגרא שנימק את עמדתו בין השאר בהתאמה שהייתה לדעתו בין הוראות הסכם הגירושין להוראות ההסכם שקדם לנישואין שאיש מעימנו לא חלק על תוקפו המשפטי העקרוני וספק בדבר תוקפו כלל לא עלה לדיון לפנינו.
בהקשר זה שבתי אני והבהרתי את עמדתי, הבהרה שממנה לקוח הציטוט שבטענות המבקשת השתא ושכמובן אינה משקפת את דעת הגר"א איגרא עצמו ואף הגר"א כץ – אומנם ייתכן שהסכים לה, אך – לא הביע דעתו אחריה שוב, ומשכך אף לו היה עולה ממנה כדברי המבקשת השתא, ואי אפשר לקבוע כך וכדלהלן, ודאי שאי אפשר לקבוע כי היא עמדת בית הדין כולו או עמדת הרוב.
הקשרו של המצוטט מפסק דיננו בדברי המבקשת
וכאמור, אף מהבהרתי האמורה, ואף לו הייתה מוסכמת, אי אפשר ללמוד כנטען עתה.
כך ציטטה המבקשת:
מעתה עצם רישום הדירות החדשות על שם שני הצדדים מורה על כוונת מתנה – כוונת שיתוף שמבטלת את הסכם הממון.
וכך נאמר בפסק הדין (הדגשות נוספו עתה לצורך האמור כאן ואינן בהכרח במקור):
ראיתי מה שכתב עמיתי הגר"א איגרא, ולהבנתו הצדדים השתיתו יחסיהם על הסכם הממון שנחתם ביניהם לפני הנישואין […] בהמשך לקביעה זו מניח עמיתי שכל הנכסים שצברו הצדדים במשך הנישואין כולם הם פירות הרכוש שנצבר לפני הנישואין. ומשכך על פי הסכם הממון הם שייכים לבעל בלבד […]
ואכן לו היינו קובעים שהנכסים שהיו בבעלות הבעל בעת הנישואין הם או חליפיהם נשארו בידו בעת הגירושין, ודאי שהכל היה נשאר ברשותו […]
עם זאת אין אני יכול לקבל כדבר מוכרח ופשוט שמי שהיה בעל מפעל בעת הנישואין וערך המפעל עלה, עליית הערך שייכת לו בלבד […] יש להבדיל בין עליית ערך דממילא, שבזה ודאי אין לצד השני חלק, לבין השבחה בגין יוזמות והשקעות שנוצרו ממאמץ ועבודה אחרי הנישואין […]
עם זאת דברים אלו אינם שייכים למקרה שבפנינו ולדעתי הסכם הממון שנחתם בעת הנישואין אינו מעלה ואינו מוריד […] הממון נקב בנכסים שהיו שייכים לבעל בעת הנישואין והיו רשומים על שמו […] הדירה ואחת החנויות בבאר שבע נמכרו, לאחר מכן נקנה בית […] נמכר ונקנתה דירה ב[…] שנרשמה על שם הצדדים. כמו כן הבעל מכר זכויותיו בחברה […] על פי ההסכם הוא שייך לו. אך לטענת האישה הבעל הקים אחרי הנישואין מספר חברות […]
מעתה עצם רישום הדירות החדשות על שם שני הצדדים מורה על כוונת מתנה – כוונת שיתוף שמבטלת את הסכם הממון. גם לגבי העסקים החדשים – אין ראיה כלשהי שהיו חליפי הנכסים שהוזכרו בהסכם הממון וגם אם כן, הדבר מצריך בדיקה, האם הם רק חליפיהם, או נוצרו בגין עבודת ומאמצי הבעל אחרי הנישואין. סוף דבר אין ראיה כלשהי שהאמור בהסכם הינו חליפי הרכוש שהוזכר בהסכם הממון. כשעל פניו זהו רכוש חדש שנצבר.
הפסקה הבאה בדבריי שבה לדבר בהסכם הגירושין, מושא הערעור, ולמדה לגביו ולגבי קביעותיי בדבר הבנתו בידי הצדדים והבנת בית הדין את תוכנו וממילא יכולתו לוודא את הבנת הצדדים את משמעויותיו ותוצאותיו מהאמור לגבי הסכם קדם־הנישואין. וכך כתבתי:
לאור האמור מאחר ולדעתנו משמעות סעיף 36 להסכם לא הייתה ידועה לבית הדין, אין ראיה שהנכסים המוזכרים שם באופן כללי, הם חליפי הרכוש שהוזכר בהסכם הממון, ובשעת אישור ההסכם לא הובהר מהו הרכוש הרשום על שם כל אחד מיחידי הצדדים, משכך יש לקבוע כפי שכתבנו לעיל, שאין תוקף חוקי לאישור ההסכם.
במסקנות פסק הדין כאמור לעיל הוזכר אך ורק הסכם הגירושין.
אין בפסק הדין כל קביעה בדבר היות הסכם הממון הקודם משולל תוקף משפטי, ולהפך: הגר"א איגרא הדגיש כי תקף הוא והחתום מטה הדגיש גם הוא כדבר פשוט וברור את הנגזרת מקביעה זו כי לו קבענו זהות בין הנכסים מושאי הסכם זה לאלה שהיו רשומים על שם הבעל בעת הגירושין היה עלינו לקבוע כי כולם שייכם לו מבלי שנזדקק כלל לבחינת תוקפו של הסכם הגירושין.
אף לגבי הסכם הגירושין סבר הגר"א איגרא כי ההנחה בדבר הזהות או למצער הזיקה בין הנכסים האמורים בו לאלה שבהסכם הראשון דיה כדי לבסס גם את הסברה כי הסכם הגירושין עצמו אכן הובן כראוי.
החתום מטה הסכים במפורש כאמור עם הקביעה העקרונית הראשונה אלא שקבע, קביעה שכאמור דינה גם כאמירת אגב – אף כי עודני סבור כמובן כי נכונה היא – כי הדירות שנרכשו מתמורת הנכסים שהוזכרו בהסכם הראשון ונרשמו על שם שני הצדדים שותפו כך בין הצדדים, ונעיר כי לא כוונת שיתוף גרידא היא אלא מעשה שיתוף וקניין, ומשכך בנוגע לאותם נכסים ולאותן דירות נותר ההסכם הראשון תקף משפטית אבל משולל משמעות מעשית. לעניין העסקים החדשים קבע החתום מטה כי אין ראיה שהם חליפי אלה שהוזכרו בהסכם הראשון וכי לכאורה לא כך הוא. קביעה שנאמרה במפורש 'לכאורה' אינה יותר מכך. וודאי שאין מניעה לבחון אותה ולסותרה. האמירה 'אין ראיה' אין פירושה בהכרח כי לא כך הדבר אלא כי על הטוען לכך להביא ראיה וכי לעת הזו לא הובאה כזו לפנינו, לא נדרשנו גם לתור אחר ראיה כזו שכן כאמור עניינו של פסק דיננו היה בהסכם הגירושין ולא בהסכם שקדם לנישואין או בחלוקת הרכוש בהעדר הסכם גירושין ובהתקיים או בהעדר הסכם קדם הנישואין. מובן מאליו שאין זה מונע מבית הדין האזורי מששב העניין לפתחו לצורך הדיון בתביעה לחלוקת הרכוש לבחון שאלה זו על פי הראיות שהובאו או שיובאו עתה לפניו. ומובן מאליו שיכול הוא ואף מצווה, אם סבור הוא שיש לו צורך בכך, להסתייע בבדיקות אקטואריות שיוכלו לבסס או לשלול גם את ההנחה בדבר זיקה זו או אחרת בין נכס שהוזכר בהסכם הממון לנכס אחר הרשום עתה על שם הבעל.
העדר הראיה האמורה די היה בו לעניין הדיון בהסכם הגירושין, שהרי משהוברר כי אין ראיה לזהות או לזיקה בין תוכנו לתוכנו של הסכם הממון יכולנו לקבוע כי הללו לא בהכרח היו ידועות ומובנות למבקשת במועד כריתת הסכם הגירושין וכי בית הדין שאישר את הסכם הגירושין ודאי לא וידא כנדרש את הבנתה של המבקשת את תוכן ההסכם, משמעויותיו ותוצאותיו. קביעה זו אינה עשויה להשתנות אף אם עתה ייקבע ויוכח כי אכן קיימת זיקה כאמור. אך פשיטא כי אם יוכח כאמור ישליך הדבר על חלוקת הרכוש בפועל, לא מכוחו של הסכם הגירושין נעדר התוקף אלא מכוחו של הסכם הממון שעקרונית תקף הוא וכל הנצרך הוא בירור מעמיק ובחינת ראיות לעניין הזיקה בין תוכנו לבין שאלת חלוקת הרכוש המצוי עתה , ראיות שלעת ההיא כאמור לא הובאו לפני בית הדין ואף לא נדרשו אך עתה נדרשות הן משקיימת תביעת חלוקת רכוש שאינה תלוית הסכם הגירושין.
לפיכך אין כל מקום לבטל את הוראת בית דין קמא לאקטואר או אף לדון בביטולה ולתת רשות ערעור עליה. כך היה בעת שדחיתי את בקשת רשות הערעור הראשונה וכך גם עתה. לכל היותר אפשר היה לבקש מבית הדין קמא להבהיר יותר את החלטתו שאותה אולי לא הבינו המבקשת ובא כוחה כראוי, ואולי גם חששו כי האקטואר עצמו לא יביננה כראוי, אך לא היה כל מקום לערער עליה.
יוער כי בבקשת רשות הערעור הראשונה נכללה אכן גם בקשת הבהרה, אלא שבמקום לבקש מבית דין קמא להבהיר את דבריו כדי למנוע טעויות של האקטואר בהבנת ההוראה – לו לכך היה החשש – ביקשה המבקשת מבית דיננו 'להבהיר' כביכול את פסק דינו ולומר כי כביכול נאמר בו כי הסכם הממון משולל תוקף, הבהרה שכמובן לא היה מקום ליתנה שכן אין היא נכונה. כן יוער כי גם הבקשה שהפנתה המבקשת לבית דין קמא הוגדרה כבקשה להבהרה, אלא שתוכנה לא היה בקשה להבהרת ההוראה בדבר ההתחשבות בהסכם הממון אלא בקשה לביטולה של הוראה זו, ובצדק דחה בית דין קמא את הבקשה.
בית דין קמא מצווה לפעול בהתאם לפסק דיננו וחזקה כי כך יעשה, אך יכול הוא לסבור כי לשם יישומו של פסק דין זה שממנו עולה כי חלוקת הרכוש תתעלם מהסכם הגירושין אך לא מהסכם הממון הקודם – אלא שייתכן כי יתברר שבפועל חסר הוא משמעות, ואכן סברתי כי הסיכוי שכך יתברר גדול הוא, אך עדיין אינו בגדר ודאי – עליו לבחון, גם בסיוע האקטואר, את הזיקות בין הנכסים. לא בכדי נקט בית דין קמא בהחלטה מכ"ד בטבת תש"ף (21.1.20), שעליה מלינה המבקשת בבקשת רשות הערעור, לשון זהירה של "בהתחשב גם בהסכם הממון", וזאת אף לאחר שהדגיש כי הסכם הגירושין אכן בטל. גם בהחלטה נוספת מי"ח בשבט תש"ף (13.2.20) נקט בית דין קמא לשון זהירה "להביא את החישובים מתוך התייחסות להסכם הממון".
נוכח האמור יש לשוב ולדחות את בקשת רשות הערעור לגופה לבד מדחייתה בהיבט התקנוני בהיותה חזרה על בקשה שנדחתה כבר ובהעדר צידוק תקנוני לבחינתה מחדש במסגרת בקשה לעיון מחדש וסתירת דין.
הוצאות משפט
מן הדין לחייב את המבקשת בהוצאות משפט לטובת הצד שכנגד ולטובת אוצר המדינה בשל הליך זה המנוגד לתקנון ושגם עניינית עולה כי הליך סרק הוא שבו הוטרח בית הדין בכדי ואף המשיב הוזקק לטרוח ולהגיב לבקשה שבקשת סרק היא.
מכל מקום נוכח האפשרות כי מדובר בטעות שבתום לב ובחוסר הבנה מצד המבקשת את האמור בהחלטת בית הדין קמא, ואף שהדרך הנכונה הייתה בקשה להבהרה ולא בקשת רשות ערעור – על אחת כמה וכמה שלא בקשת רשות ערעור חוזרת – ייפסקו הוצאות המשפט הפעם לטובת המשיב בלבד ואף זאת על דרך הצמצום.
תגובתו של המשיב שלא ממין העניין
בשולי דבריי אלה אוסיף ואומר כי בקביעה זו של חיוב על דרך הצמצום לבד תובא בחשבון גם תגובתו של המשיב לבקשה, תגובה שאולי היה ראוי לחייב בגינה דווקא את המשיב בהוצאות לטובת אוצר המדינה – אף שבהליך לגופו זוכה הוא, שכן גם הוא הטריח את בית הדין בתגובתו ללא כל צורך. זאת בהגיבו תגובה בת ארבעים ושלושה סעיפים המתפרשׂים על פני חמישה עמודים כשלרובו המוחלט של המלל שבהם אין כל קשר לתוכנה ולעניינה של בקשת רשות הערעור. המשיב העמיס בתגובתו הכול, בכול מכול – את עילות הגירושין, את מועד הקרע, את הליכי המזונות, סמכויות, הליכים שבערכאות אחרות וכהנה וכהנה – בעוד לגופו של עניין נאמרו (ונצרכו) סעיפים 3–4, 15, 17–20 (רק שליש מסעיף 20 בעוד שני השלישים האחרים שבים לעניין מזונות הקטין), 31–36 וסעיפי הסיכום 41–43 המוסבים על הללו ועל יתרה סעיפים גם יחד. ריבוי מלל שלא ממין העניין אינו מקים למשיב עילה לתבוע החזר הוצאותיו של מלל זה וכאמור אולי ראוי היה לחייב גם אותו בגינו בחלק מהוצאותיה של המדינה בהליך.
מסקנה ומתן הוראות
א. בקשתה החוזרת של המבקשת לרשות ערעור על הוראות בית דין קמא לאקטואר נדחית.
ב. המבקשת תישא בהוצאותיו של המשיב בגין הליך זה בסך של 500 ש"ח.
ג. החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום י"ג בתמוז התש"ף (5.7.2020).
הרב שלמה שפירא
