פסק דין
לא מכבר פסק בית דיננו לבטל את החלטתו של בית דין קמא בעניינם של הצדדים לאחר שמצא כי ההחלטה נחתמה שעה שאחד מחברי ההרכב פרש לגמלאות. הובהר כי אותו חבר בהרכב חתם על ההחלטה טרם פרישתו ואין עליו אפוא כל תלונה, אלא שחבריו השתהו מלחתום – שמא מחמת חוסר שימת לב למועד פרישת חברם או משום שסברו שלאחר שחתם הוא אין פגם באיחור חתימתם שלהם – ולמעשה הייתה ההחלטה להחלטה שיפוטית, עם השלמת שלוש החתימות, שעה שכבר לא הייתה יכולה להיות החלטה שיפוטית חוקית שכן אחד מחברי ההרכב כבר פרש לגמלאות.
במסגרת פסק דיננו הורינו כי התיק יושב לבית דין קמא ויידון לפני ההרכב החדש היינו ההרכב שאליו התווסף דיין אחר במקום הדיין שפרש לגמלאות, ובית הדין קמא ינהג בו בהתאם לתקנה עא לתקנות הדיון ולאחר מכן יחליט כפי שיחליט.
עתה לפנינו בקשה לפסילת מותב בית דין קמא, ששניים מדייניו שותפים היו להחלטה שבוטלה. הבקשה – או ליתר דיוק הערעור על אי־פסילת בית דין קמא את עצמו – נסמכת על הטיעון כי מהאמור בהחלטתנו מיום כ"א בתמוז התש"ף (13.7.20) כי אותו דיין שפרש לגמלאות חתם על ההחלטה ביום 19.1.20 עולה לכאורה שאותו דיין חתם על ההחלטה טרם נכתבה, או למצער כי ההחלטה שונתה שינויים שיש בהם ממש (ובחלק שהוא "דעתו" של אותו דיין – כדעת מיעוט או כחלק מדעת הרוב שבפסק הדין) לאחר חתימתו.
מדובר בהאשמה חמורה שמשמעותה היא כי אותו דיין (אם כי לגביו אין משמעות לבקשת הפסילה משפרש כבר) וחבריו גם יחד היו שותפים למצג שווא כביכול שותף הוא להחלטה שאינו שותף לה כלל, למעשה קרובים הדברים להאשמת חברי בית הדין הנותרים במעשה זיוף בנוגע לדעתו של אותו דיין ולהאשמה שבספק של אותו דיין (ספק שעניינו הספק אם חתם על מסמך רֵק או חתם על מסמך שבו כתב את דעתו ולאחר מכן שונו הדברים) כי אִפשר להם לעשות כן.
לעילת פסלות זו מוסיפה המערערת טענה נוספת העוסקת באי־ביטול מינויו של המומחה שמינה בית הדין למרות טענות שונות שמעלה המערערת נגד כשירותו לשמש מומחה מטעם בית הדין. בעניין זה נאמר כבר עתה בטענה זו למעשה אין כל עילת פסלות אלא לכל היותר עילת ערעור או בקשת רשות ערעור ולפיכך בהקשר הנוכחי דינה דחייה על הסף.
אולם הטענה הראשונה והעיקרית, שהיא האשמה חמורה ביותר כאמור, היא לכאורה טענה שיש בה ממש. ברם "לכאורה" בלבד:
בהחלטה קודמת התבקשה תגובת המשיב לערעור. התגובה התקבלה ועיינתי אף באמור בה. עיינתי שנית גם בפסק דיננו ובהחלטה הקודמת שצוינו וכן בנתונים שבמערכת המחשוב של בית הדין ומצאתי כי הצדק עם המשיב בנקודה העיקרית שעליה מושתתת טענת הפסלות ושבנפילתה נפל יסודה של הטענה וקרס הבניין הבנוי עליו.
אעיר גם כי המשיב מעלה בתשובתו גם כמה טיעונים הנוגעים למישור הפרוצדורלי. בהקשר זה ייאמר כי אף שטיעונים אלה יש בהם ממש מכל מקום אם במישור המהותי היה יסוד להניח כי צודקת המערערת לא הייתי שועה במקרה זה לטענות הפרוצדורליות, שכן הפרוצדורה שפחתה של המהות היא ולא גבירתה כידוע, ושעה שהטענה המועלה בערעור היא כה חמורה אין מקום לדחותה מטעמי פרוצדורה בלבד, אלא שכאמור במישור המהותי מתברר כי אין יסוד לטענה.
המערערת מסתמכת על עובדה פשוטה לכאורה: בהחלטתנו שנזכרה לעיל נאמר כי הדיין הפורש חתם על החלטת בית דין קמא ב־19.1 ואילו המעיין בגוף ההחלטה יראה כי עיקרה מושתת על מסמכים שהגיעו לבית הדין ב־23.1.
אלא שהמשיב מציין כי בפסק דיננו נאמר שהדיין הפורש חתם על ההחלטה ב־29.1, וכי אזכור ה־19.1 אינו אפוא אלא טעות סופר בהחלטה, ומשכך נפל יסוד הטענה וקרס כאמור הבניין הבנוי עליו.
ואכן כך הדבר.
ושמא נאמר אולי דווקא המועד האמור בפסק הדין הוא שנפלה בו טעות סופר והאמור בהחלטה שקדמה לו הוא המדויק – על "שמא" אי אפשר להשתית טענת פסלות וודאי לא האשמה חמורה נגד דייני בית דין קמא וערעור חזקת כשרותם. אלא ש"שמא" כזה מצריך בדיקה, אכן בדקתי ועיינתי שוב בנתונים שנשלחו אליי מיחידת המחשוב, ומצאתי כי הצדק עם המשיב ולא כפי שנכתב בהחלטתנו מיום כ"א בתמוז התש"ף (13.7.20) כי אותו דיין שפרש לגמלאות חתם על ההחלטה ביום 19.1.20. כמו כן עיון נוסף בתיק בית הדין האזורי מורה שתאריך יצירת המסמך היה ביום 23.1.20 וכך אין שום היתכנות למה שנכתב בהחלטתנו הנזכרת בטעות שהדיין הפורש, הרב זר, חתם על המסמך ביום 19.1.20, משום שלא הייתה אפשרות לחתום במועד זה על מסמך שאינו קיים. ואכן כאמור בפסק הדין – הדיין הפורש חתם על ההחלטה ב־29.1.20.
משכך, דינה של טענת הפסלות להידחות על הסף.
מן הדין היה לחייב את המערערת בהוצאות משפט נכבדות בגין הטחת דברים חמורים כגון אלה בדייני בית דין קמא, ללא שיהיה לדברים בסיס אמיתי.
עם זאת ומאחר שבפסק הדין לא צוין בפירוש שהאמור בהחלטה הקודמת היה טעות סופר (משום שלא היינו מודעים לטעות סופר זו בעת כתיבת פסק הדין) – איני יכול להוציא מכלל אפשרות שהמערערת טעתה בתום לב לחשוב שדווקא האמור בהחלטה האמורה הוא המדויק, ואולי אף לא שתה ליבה להבדל בין האמור התם לאמור בפסק הדין. על כן איני מטיל הפעם הוצאות משפט על המערערת.
יובהר כי להבא מצופה מהמערערת ומבא כוחה לבחון היטב את הדברים טרם יאשימו את זולתם – ובפרט את דייני בית הדין – בהאשמות חמורות כגון אלה. אם לא כך ינהגו לא נשוב לדון לכף זכות ולפטור מהוצאות משפט מחמת הספק.
ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן ביום כ"ו בטבת התשפ"א (10.1.2021).
הרב שלמה שפירא
