החלטה
לפני בקשת המשיב למתן ארכה להגשת טיעוניו והסימוכין להם בהתאם להחלטתי מט' בכסלו התשפ"א (25.11.2020) שבה הוריתי לו להגישם בתוך שלושים יום.
שלושים הימים (מלבד יום ההחלטה) הסתיימו ביום ו', י' בטבת (25.12), והבקשה הוגשה ביום א', י"ב בטבת (27.12). לו היו מוגשים אז הטיעונים עצמם היה מקום להחשות ולקבלם למרות האיחור, במיוחד משכלה המועד בסוף בשבוע (אף שעל פי החוק והתקנות רק שבת אינה עולה למניין הימים כשהיא חלה ביום האחרון להם, לא יום ו' – ראה תקנה רד(2) לתקנות הדיון).
משבמועד זה הוגשה רק בקשה למתן ארכה, אין אנו רשאים להחשות ושלא להביע מורת רוח מהתנהלות המשיב.
הוסף לכך גם שהנימוק לבקשת הארכה מזכיר את תירוציו של ילד הנשאל על אודות שיעורי הבית ומתרץ "הכלב אכל לי את המחברת"…
המשיב, נזכיר, גם מיוצג ולכאורה מתבקש היה שתגובתו תוגש בידי מרשו (מה שגם היה פותר את הבעיה שמתאר המשיב ומתרץ בה את האיחור). אומנם מורגלים אנו בתיק זה לתופעה של בקשות המוגשות לסירוגין בידי המשיב עצמו ובידי בא כוחו, אולם אין זאת אומרת כי אנו שווי נפש לכך ומסכימים עם התנהלות משונה זו, שכמדומה שכבר הערנו עליה בעבר.
נזכיר כי ברע"א 4716/18 כתב בית המשפט העליון:
נקודת המוצא היא שבעל דין המיוצג על ידי עורך דין, הריהו מייפה את כוחו לייצג אותו בבית המשפט כפי שהוא מוצא לנכון. מרגע שהודיע בעל דין לבית המשפט על ייצוגו, התקשורת עם בעל הדין נעשית ככלל דרך ב"כ המייצג, ולא באופן ישיר […] ובהעדר טעם משכנע לנהוג אחרת, מצופה שבעל הדין ימסור את המושכות לידי מייצגו.
אכן שם גם נאמר "על אחת כמה וכמה" בנוגע לבעל דין המיוצג על ידי הסיוע המשפטי, אולם הדברים אמורים טרם אמירת "על אחת כמה וכמה" בכל בעל דין מיוצג.
אכן בדין תורה הייצוג באמצעות 'מורשה' הוא 'בדיעבד' ולכאורה לא נאות להגביל את בעל הדין מלהגיש את תעצומותיו בעצמו.
אך עם זאת כשמדובר כאמור בבעל דין מיוצג (ומי שאינו כזה – גם בית המשפט אינו מגבילו כאמור) המבקש לאחוז בזה – בייצוג, וגם מזה – מהגשה עצמאית של בקשות וכתבי בי דין אחרים – לא להניח ידו, יש מקום שלא לקבל זאת ובמיוחד במקום שהדבר מקשה על ניהול התיק או מעלה חשש כי בכוונת מכוון מתזז בעל הדין בין שתי האפשרויות – מגיש בעצמו את שבא כוחו מתנגד לו או אינו רוצה להגיש פן יתגלה כנוהג שלא בדרך המצופה מעורך דין והתואמת את כללי האתיקה או כשההגשה העצמאית מסייעת בבדיית תירוצים לאיחור בהגשה וכדומה, ומגיש באמצעות בא כוחו את שנוח יותר להגיש באמצעות מייצג ולאפשר הסתתרות מאוחרת מאחורי תירוצים של אי־דיוק בשל כתיבת הדברים לא בידי מי שמכיר את העובדות מקרוב וכיוצא בזה.
עם האמור ולפנים משורת הדין אני מחליט ליתן למשיב את הארכה המבוקשת – ארכה בת עשרה ימים מהמועד שבו היה אמור להגיש את טיעוניו לכתחילה. אולם יובהר כי אם נקבע כי הטיעונים – שווא המה, ואם נתרשם כי אפשר שבקשה זו לא נועדה אלא לדחות עוד את הקץ, את תשלום חובו של המשיב למערערת, יובא גם איחור זה שבהגשת הטיעונים בחשבון בבואנו לחייב בהוצאות משפט.
החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום י"ג בטבת התשפ"א (28.12.2020).
הרב שלמה שפירא
