החלטה
לפניי שתי בקשות של המערערת: האחת לשינוי האמור בהחלטתי הקודמת בנוגע לאסמכתה לטענתה שאינה מבוססת על מסמך רשמי של הבנק ולקבלת ערעורה לגופו נוכח מכתב זה וללא הפקדת ערובה, והשנייה למתן החלטה בבקשתה על פי פקודת ביזיון בית המשפט וחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) המעניק לבית הדין את הסמכויות שעל פי פקודה זו.
דינן של שתי הבקשות להידחות על הסף.
המסמך שמצרפת המבקשת לבקשה הראשונה לא הוגש עם כתב הערעור ולא היה לפנינו – ולפי העולה מהבקשה גם לא בא לעולם כלל – בעת שניתנה ההחלטה, ואין אפוא כל ספק כי בצדק ניתנה. מסמך זה יוכל לשמש ראיה בהליך הערעור לגופו, אך אין כל מקום לשנות בגין הגשתו עתה את שהוחלט עליו בנוגע לסדרי הדיון, ומה גם שאף בבואו להיבחן לגופו – ובפרט נוכח הטענות הרבות וההדדיות המצויות בתיק זה – נזדקק לכל הפחות לראות את המסמך המקורי בעינינו, בדיון, ולא להסתפק במסמך סרוק, ושמא אף לבקש מן הבנק הבהרה נוספת שתימסר ישירות לבית הדין וללא תיווכו של מי מהצדדים. בחינה זו תיעשה במהלך הדיון בערעור לגופו ואין מקומה עתה.
אשר לטענה על ביזוי החלטתו של בית דין קמא – בית הדין האמור לבחון טענה כזו ולקנוס, אולי, בגינה הוא בית דין קמא עצמו ולא בית דיננו. ההשלכות של אותו ביזוי נטען, היינו הצגת פסק דין של בית דין קמא שבוטל לפי הנטען כאילו שריר וקיים הוא (בניגוד להוראה מפורשת של בית דין קמא, לפי הנטען) ושימוש בו כראיה, יוכלו להיבחן במישור הראייתי הנוגע לגופו של ערעור בעת שנדון בו לגופו, וייבחנו כמובן בידי בית דיננו, אך אין הן נוגעות לשאלת ביזיון בית המשפט.
החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום ז' באב התש"ף (28.7.2020).
הרב יעקב זמיר
