החלטה
בפנינו בקשת התובעת לביטול קנסות שנפסקו כנגדה בגין סרבנות גט.
לטענת בא כוח המבקשת "נותר למרשתי חוב עתק מקנסות עבר לפני מתן הגט למרכז לגביית קנסות שעומד בקירוב על 350,000 ש"ח (שלוש מאות וחמישים אלף שקלים)".
ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 1.2.22:
בדיון שהתקיים היום ביקשה האישה שתי בקשות:
א. לחייב את הבעל בכתובתה.
ב. לבטל את כל הקנסות שהוטלו כנגדה בגין סרבנותה לקבל את גיטה.
ובכן לאחר העיון בבקשה בית הדין מחליט כדלהלן:
א. הכתובה תידון לאחר שייפתח תיק מתאים.
ב. הבקשה תועבר לתגובת הצד השני תוך 15 יום.
כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 16.1.22:
בפנינו הסכמת הנתבעת לסידור גט, תוך בקשה לביטול קנסות ופסיקת כתובה ופיצוי (טרם הגט, כפי המובן מהבקשה).
ואמנם, הבקשה לסידור גט מתקבלת, ברם, הבקשה לביטול קנסות ופסיקת כתובה ופיצוי טרם הגט, דינה להידחות על הסף.
ונבאר.
[…]
כמובן שהחלטת בית הדין מיום 16.6.20 שקבעה שהאישה חייבת לקבל גט וכי ענייני הרכוש ידונו לאחר הגט, כוללת אף את התביעה לכתובה, וכל שכן בנסיבות תיק זה של פירוד ארוך בין הצדדים.
[…]
אף בקשת הנתבעת לביטול הקנסות, אין מקומה כעת, ואין להתנות את סידור הגט בכך. ברם, בית הדין יואיל להאזין לבקשת האישה באשר לכך ככל ותוגש לאחר סידור הגט.
ברם, מעבר לכל האמור, אם הבעל יסכים לבקשת האישה, בית הדין ישקול לאשרן.
ואכן, לא התקבלה הסכמת התובע לבקשת הנתבעת לביטול קנסות, כך שכנראה הוא לא מסכים לכך. בית הדין רשם בהחלטה מעלה כי "אם הבעל יסכים לבקשת האישה, בית הדין ישקול לאשרן", ברם, הסכמת הבעל לא התקבלה (בכך שבחר שלא להגיב).
ובכן, בית הדין האזין לבקשת התובעת לביטול קנסות, עתה, לאחר הגט, ומחליט לדחות אותה, ולהלן נבאר קביעתנו זו.
תיק הגירושין של הבעל נפתח כבר ביום 7.3.19, והחלטת בית הדין מיום 16.6.20 קבעה שהאישה חייבת לקבל גט וכי ענייני הרכוש ידונו לאחר הגט, ברם, הגט סודר בפועל רק ביום 31.1.22. במהלך כל התקופה הארוכה הזו, הנתבעת סירבה בעקשנות להתגרש מבעלה, ובית הדין נזקק להוציא החלטות רבות כדי להביא את האישה לגירושין, ואף החליט במהלך ההליך על כפיית גט כנגד הנתבעת. במהלך כל התקופה, הבעל – שהוא חולה סרטן – התחנן לקבלת הגט, אך האישה נעלה לבה לתחנוניו, והמשיכה להתעקש שוב ושוב שלא להתגרש ממנו. רק כשמינה בית הדין בעל תפקיד לגביית הקנסות הרבים שהוטלו על הנתבעת במסגרת החלטות רבות (הקנסות הלכו וגברו עם הזמן ולאור הסרבנות המתמשכת), הנתבעת ניאותה להתגרש מבעלה.
כיום בבקשתה רושם ב"כ הנתבעת:
"מרשתי נמצאת במצב כלכלי קשה ביותר ואין לה היכולת והמסוגלות לשלם סכומים אלו"; "מבקשת […] לגלות חמלה וחסד כלפי מרשתי – אשר בסופו של יום התרצתה וקיבלה את גיטה בצר לה"; "חברי בית הדין הנכבדים מתבקשים […] ולגלות חמלה חסד ורחמים".
ברם, תמוה הניסיון של הנתבעת לגייס את ה"חמלה וחסד ורחמים" לבקשתה, כאשר היא לא גילתה קורטוב מכך כשבעלה – חולה סרטן – התחנן להתגרש ממנה כמעט 3 שנים (כאמור, תיק הגירושין של הבעל נפתח כבר ביום 7.3.19, והחלטת בית הדין מיום 16.6.20 קבעה שהאישה חייבת לקבל גט, ברם, הגט סודר בפועל רק ביום 31.1.22).
לאור האמור, בית הדין לא רואה כל הצדקה להיעתר לבקשת הנתבעת לביטול הקנסות שנפסקו כנגדה בגין סרבנותה להתגרש מבעלה, אף לא מהפן המוסרי או הרגשי.
באשר לטענת בא כוח המבקשת "נותר למרשתי חוב עתק מקנסות עבר לפני מתן הגט למרכז לגביית קנסות שעומד בקירוב ל 350,000 שלוש מאות וחמישים אלף שקלים" – נאמר, כי היה על המבקשת להתבונן במשך שנות סרבנותה על ההשלכות הנובעות מהתנהלותה. היא ידעה כל העת כי ניתנו החלטות רבות באשר לקנסות המצטברים והמתגברים שהוטלו עליה במהלך התקופה. עכשיו זה כבר מאוחר.
נעיר כי בתיקי הצדדים נתנו כבר 93 החלטות, שרובן סביב בקשות הבעל להתגרש ואי הסכמת האישה לכך.
אף האינטרס הציבורי מחייב שלא לבטל קנסות שהוטלו על סרבני גט; ויידע כל סרבן גט כי הקנסות שיוטלו עליו בגין סרבנות גט, לא יבוטלו. אם יידע סרבן הגט שסופן להתבטל במתן הגט, אזי הקנסות מאבדים את האפקטיביות שלהם כלפי סרבני גט.
נעיר כי אף נשיאת בית המשפט העליון רשמה מפורשות בפסק דין בתיק דומה (בתיק אחר) כי קנסות שהוטלו בגין סרבנות גט, הם בתוקף אף לאחר מתן הגט; ומתן הגט לא מוחק את הקנסות ולא מבטלן למפרע. וראו בש"פ 8035/21 (התפרסם בנבו), שם רשמה בסעיף 7 להחלטתה:
"לאחר שעיינתי בהחלטת בית הדין ובעמדות הצדדים והיועץ, לא מצאתי מקום לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות ולבטל את הקנס או לשנותו לקולא. לפי סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות, לבית הדין מוקנות הסמכויות הקבועות בסעיפים 7-6 לפקודת בזיון בית משפט כאשר הוא דן בעניין שבסמכות שיפוטו. כפי שכבר נפסק, סמכות זו נועדה להביא לכפיית ציות עתידית של צווי הערכאה השיפוטית שהופרו, ואין מדובר בענישה על הפרות שאירעו בעבר (בש"פ 7491/18 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 [פורסם בנבו] (5.12.2018))".
ועוד רשמה שם (סעיף 8 להחלטתה):
"מן ההתייחסויות שהובאו לעיוני עולה כי הנתבע סירב להעניק לתובעת את גטה חרף פסק דינו של בית הדין והחלטותיו הברורות בנושא. כבר נפסק כי על בית הדין ועל בתי המשפט להילחם בתופעת סרבנות הגט, אשר על הפגיעה הכרוכה בה אין צורך להכביר במילים (בש"פ 4266/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 7 [פורסם בנבו] (31.5.2018)). כמפורט לעיל, בית הדין הורה על הטלת הקנס לאחר שנקט בסנקציות אחרות נגד הנתבע, ללא הועיל. בנסיבות אלו, מקובלת עליי טענת היועץ לפיה בית הדין מיצה את האפשרות לעשות שימוש בסנקציות פוגעניות פחות טרם שהטיל את הקנס על הנתבע".
ועוד רשמה שם בסעיף 9 להחלטתה והנוגע לנידון דנן:
"לקראת חתימת החלטתי זו הובאה לעיוני הודעת היועץ מיום 29.12.2021, שממנה עולה כי ביום 23.12.2021 הסכים הנתבע לתת לתובעת גט. בהקשר זה אדגיש כי התכלית שעומדת בבסיס הטלת סנקציות לפי חוק כפיית ציות – קרי, הבאת הנתבע לציית לפסק דינו של בית הדין – הייתה רלוונטית במועד שבו ניתנה ההחלטה מיום 21.11.2021. משכך, העובדה שהנתבע ניאות בהמשך לתת לתובעת גט אינה מקימה כשלעצמה הצדקה לביטול הקנסות או להפחתתם, אלא היא אך ממחישה את תרומתה של ההחלטה למימוש פסק דינו של בית הדין".
כך שאף נשיאת בית המשפט העליון רשמה כעמדתנו בתיק זה כרשום וכמנומק מעלה, כי מתן גט לא יביא לתוצאה של ביטול קנסות למפרע כנגד סרבן גט, וכך כאמור אנו מכריעים אף בתיק זה.
לאור כל האמור, בקשת הנתבעת לביטול קנסות שנפסקו כנגדה בגין סרבנות גט, נדחית.
ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום כ"ד באדר ב התשפ"ב (27/03/2022).
הרב יצחק אושינסקי – אב"ד הרב מאיר קאהן הרב יעקב מ' שטיינהויז
