פסק דין
ההליך שלפנינו והרקע לו
לפנינו בקשתו של המבקש הרשום מעלה לעיון מחדש בפסק הדין שניתן בעניינם של הצדדים – שלו כמשיב ושל המשיבה כמערערת – ולסתירת דינו.[1]
לפנינו גם תשובתה של המשיבה לבקשה זו.
נזכיר בקצרה ונבהיר בקליפת אגוז במה דברים אמורים:
הצדדים, שהיו נשואים כעשור ומערכת יחסיהם התאפיינה באלימות, בטענות לבגידה ובשאר מרעין בישין, חתמו בשעתו על הסכם גירושין שאושר בבית הדין. מאוחר יותר סירבה האישה להתגרש, ואף גילתה דעתה כי אינה מסכימה עוד לאמור בהסכם, אולם חויבה בגירושין, והצדדים התגרשו.
האישה עתרה לבית הדין בבקשה לבטל את הסכם הגירושין שלטענתה נחתם שעה שאין היא כשירה דיה כדי להסכים לו, ואולי אף לא כדי להבין אל נכון את משמעויותיו ותוצאותיו, אף נתונה תחת לחץ ואיומים. כן טענה, אם כטענה עצמאית ואם כראיה תומכת לאמור, כי ההסכם הוא הסכם מקפח בעליל.
בית דין קמא שדן בעתירה זו החליט לדחותה תוך שהוא דוחה את טענת אי־הכשירות וקובע כי לא הוכחה, וביתר פירוט כי לא הוכח שהאישה הייתה בעת כריתת ואישור ההסכם תחת השפעתם של כדורים ששיבשו את שיקול דעתה כפי שנטען. עוד קבע כי היותו של הסכם הסכם מקפח לכאורה אינה סיבה מספקת כשלעצמה כדי לבטלו, שכן רשאי אדם להסכים אף להסכם כזה, ואינה ראיה מספקת לאי־הכשירות שכן ייתכנו הסברים אחרים להסכמה.
האישה ערערה על פסק דינו זה של בית דין קמא וערעורה נדון בבית הדין הגדול במותב ששניים מחבריו היו שניים מהחתומים מטה והשלישי הוא הרה"ג אהרן כץ שליט"א שיצא לגמלאות לאחר פסק הדין שניתן בערעור ושהשלישי בחתומים מטה בא בחריקיה.
בפסק דינו של בית דין זה (במותב האמור) התקבל הערעור במלואו.
פסק הדין קבע כי בניגוד לדברי בית דין קמא יש בסיס איתן להנחה כי האישה חתמה על ההסכם בהיותה במצב נפשי שבו שיקול דעתה עשוי להיות לקוי, בין שנטלה כדורים שאכן הביאו לכך כטענתה – שגם לדברי בית דין קמא לא נשללה אלא שגם לא הוכחה – ובין שלא נטלתן, ואף אם לא הייתה אז בגדרו של מי שאינו כשיר לפעולות משפטיות ודאי שנדרש היה לוודא היטב כי אכן היא מבינה את אשר לפניה, מעל ומעבר לחובה המוטלת על בית הדין לוודא כאמור בכל אישור הסכם ובנוסף לחובה היתרה המוטלת עליו לעשות כן כשההסכם כשלעצמו מעורר תהיות.
פסק הדין קבע גם כי מפרוטוקול הדיון שבו אושר ההסכם ומנוסח ההחלטה שבה אושר – ויודגש כי הדיין שאישר את ההסכם אינו חלק מן המותב שדחה את בקשת ביטולו – נראה כי הדיין שאישר את ההסכם לא היה ער לנתונים המצריכים את הזהירות היתרה באישור ההסכם האמור בשל מצבה ורקעה הנפשי של האישה.
עוד נקבע כי עולה מן הפרוטוקול וההחלטה האמורים כי הדיין אף לא וידא את הבנת האישה את ההסכם, משמעויותיו ותוצאותיו, ואת עשייתה אותו מרצונה החופשי, כדרישת המחוקק – לגבי הדרישות הללו עצמן ולגבי חובת הדיין לוודא את קיומן גם יחד – במידה הנדרשת בהסכם מעורר תהיות כאמור, אף במנותק משאלת הרקע הנפשי, ואולי אף לא במידה הנדרשת בהסכם 'רגיל', אלא הסתפק בהצהרת הצדדים בעניין.
נקבע כי באמור יש הן כדי לדחות את קביעתו של בית דין קמא שהדיין עשה כאמור ושעשייתו זו כשלעצמה שומטת את הקרקע מתחת טענותיה של האישה לאי־כשירות והן כדי לקבוע כי נפל פגם מהותי בהליך אישור ההסכם וכי מכוחו, ובוודאי שעה שההסכם הוא מקפח לכאורה, יש לקבוע כי ההסכם בטל, משום שלא אושר כחוק, אף אם נניח כי את טענות אי־הכשירות לגופה יש לדחות או למצער אין להוכיח.
עוד נקבע בפסק הדין כי אין יסוד להסברים החלופיים להסכמתה של האישה להסכם המקפח, כי ההסבר השיורי היחיד הוא כי אכן הסכימה להסכם בשל חוסר מודעות והבנה, תחת לחץ ואיומים או בשל צירופם של שני גורמים אלה גם יחד, וכי הסבר זה אינו רק ההסבר השיורי אלא גם נתמך בכמה ראיות.
עוד נקבע כי אף לולי כל האמור יש לראות את ההסכם כבטל משום חזרתה של האישה ממנו טרם הגירושין, ומאחר שכפי שבואר בפסק הדין בהרחבה בנסיבות שבהן במועד הגירושין אין לראות את הגירושין כתמורה שמקבל הצד המקופח והחוזר בו, שכן אף בהם אינו מעוניין, אף אם הגירושין כשלעצמם מחויבים – אין לראות את ההסכם כתקף אם חזר בו ממנו צד זה טרם הגירושין עצמם.
פסק דינו של בית דין זה, שהאמור לעיל אינו אלא תמצית של התמצית מכשישים העמודים שעליהם התפרשׂ ושבהם נומקה כל אחת מהקביעות העובדתיות וההלכתיות־משפטיות האמורות בהרחבה, ניתן ביום כ"ז בתמוז התשע"ח (10.7.18).
לאחרונה, כשנתיים ומחצה לאחר מתן פסק הדין הגיש המבקש את בקשתו האמור לעיון מחדש ולסתירת הדין. הגשת בקשה כזו לאחר פרק זמן שכזה אומנם אפשרית על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן "תקנות הדיון" או "התקנות"), אך אינה חזון נפרץ.
בהקשר זה ייאמר כבר עתה כי בין הטענות שטען המבקש אז ואף עתה נכללת גם הטענה כי המערערת דאז – המשיבה דהיום – ביקשה את ביטול ההסכם באיחור שיש בו כדי ללמד שטענתה על עשייתו שלא מרצון חופשי או ללא הבנתו כראוי – לאו טענה היא. לטיעונו זה של המבקש – אז המשיב – בא מענה בפסק הדין עצמו, על יסוד הנסיבות, המצב הנפשי והיות המערערת אסירה במשך חלק מתקופת השיהוי המדוברת (ויפה היה לה אז התיאור שבלשון משורר תהילים "אסירי עוני וברזל" כשהעוני הוא גם המצב הכלכלי וגם בבחינת "אין עני אלא בדעת"), ואין כאן המקום להאריך. ברם משמגיש מבקש דנן בקשה לסתירת דין שנתיים ומחצה לאחר מתן פסק הדין שמא ראוי היה שנאמר לו טרם כול "טול קורה מבין עיניך".
מכל מקום בית דיננו הורה על הפקדת ערובה להוצאות המשפט ומשזו הופקדה הורה בהחלטה מנומקת גם על תגובת המשיבה לבקשה טרם ייקבע אם אכן יש מקום לדון בבקשה או שמא יש לדחותה על הסף. להגשת התגובה קצב בית הדין פרק זמן ארוך יחסית של שישים יום מן הטעם הפשוט שלאחר חלוף הזמן מפסק הדין תיזקק המשיבה ללא ספק למצוא לעצמה ייצוג משפטי חדש והמייצג שתבחר יצטרך גם זמן ללמוד את התיק.
התגובה אכן הגיעה לשולחן בית הדין כאמור לעיל, לא לפני שבאת כוח המשיבה ביקשה ארכה של שבוע נוסף להגשתה ובית הדין נעתר לה לאחר שאף בא כוח המבקש הסכים באדיבותו לבקשה. ועתה הגיע מועד ההכרעה – אם לקיים דיון בבקשה או לדחותה על הסף.
הכרעת הדין
לאחר העיון בבקשת העיון מחדש, בנימוקיה ובנספחיה; בתגובת המשיבה לבקשה על נימוקיה ונספחה שלה ובחומר שבתיק המקורי באנו למסקנה ברורה וחד־משמעית כי יש לדחות את הבקשה מכול וכול תוך חיובו של המבקש בהוצאות משפט לדוגמה לטובת המשיבה. הכול מן העילות והטעמים שיתבארו לפנינו:
ראשית נקדים ונזכיר את האמור לעיל כי בחלוף הזמן ממועד מתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה לעיון בו מחדש חלו תמורות בהרכב בית דיננו עם יציאתו של הרה"ג אהרן כץ לגמלאות.
פרט זה כשלעצמו מעיב ומקשה על כל בקשה לעיון מחדש בפסק הדין ולסתירתו, אף כי אינו מונע אותה לגמרי, ואף כי לו משום כך בלבד היינו דוחים אם הבקשה לא היה כמובן מקום לחייב בגינה בהוצאות משפט. ונסביר:
זכותו של צד מהצדדים להליך לבקש את סתירת הדין מושתתת על דין המשנה (סנהדרין לא, א) "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין", על פסיקתו של דין זה ברמב"ם (סנהדרין ז, ו) ובטור ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן כ) ועל הוראת תקנה קכט(1) לתקנות הדיון: "בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם."
אולם מה משמעות המונח "בית הדין שדן בעניינו" – הערכאה, היינו בית הדין האזורי המסוים או בית הדין הגדול, או הדיינים המסוימים שדנו בתיק?
ראה בעניין זה בפסק דינו של אותו מותב עצמו שפסק את דינם של הצדדים בתיק 1098318/4. וכאן נאמר בקצרה כי ברור הדבר שעל דרך כלל מכוונים הדברים לפנייה לאותו הרכב ממש הן משום שזו הוראתן הפשוטה של המילים "שדן בעניינו" ולולי כך הן מיותרות והן משום שאין הדעת נותנת שאחרים הם שישקלו אם פסק דינם של חבריהם ניתן אך משום שאכן לא היו לפניהם אותן הראיות או אף שלו היו – כך היה נפסק. גם כשאחד או שניים מהדיינים שפסקו את הדין תחילה יושבים עדיין על מדין באותו בית דין, אין הם יכולים לקבוע על דרך כלל שגם חברם או חבריהם שכבר פרשו מכס המשפט או עברו לערכאה אחרת היו מורים אחרת משהורו תחילה לו היו לפניהם הנתונים החדשים או הראיות החדשות שהתגלו.
אכן סתימת לשונה של המשנה ולשונם של הפוסקים נותנת, והסברה נותנת גם היא, שאם אומנם נעלה מכל ספק שהדין לא היה נפסק כפי שנפסק לוּ היו לפני הדיינים הראיות או העובדות החדשות שהתגלו – יוכל הדין להשתנות ולהיסתר גם בידי דיינים אחרים, שאם לא כן מידת הדין לוקה, אלא שכדי שכך יהיה דרושים שני תנאים: האחד, שיהיה ברור שפסק הדין ניתן על יסוד – ורק על יסוד – תשתית עובדתית מסוימת שנטען עתה כי התברר שאינה נכונה, והאחר, כי בירורו של השינוי במסד העובדתי יהיה כזה שאין ספק שבית הדין שדן דין זה תחילה – על כל הדיינים שכיהנו בו – היה אכן קובע כי העובדות הן כנטען עתה, ולא כפי שסבר אותו בית דין תחילה, היינו כי הראיות שאלה הן העובדות – ראיות מוחלטות הן.
דוגמה ומשל לכך: לו קבע בית דין על יסוד ראיות או עדויות כי פלוני 'עבר דירה' – או הועבר בעל כורחו ושלא בטובתו – לעולם שכולו טוב, ועל יסוד קביעה זו התיר בית הדין את אשתו להינשא וזיכה אותה בכתובתה, הוריד את יורשיו של אתו פלוני לנכסיו או זיכה אותם בפיצויים מכוחו של ביטוח חיים או דינא דמלכותא, או בעת שהיו סנהדרין סמוכין – לוּ נוּגח הלה בקרני שור מועד – מכוח דיני 'כופר', ולאחר כל זאת 'בא הרוג ברגליו' – ברי כי גם בית דין אחר יוכל לסתור דינו של ראשון, שכן פסיקת בית הדין קמא לא תוכל להתקיים לפי הממצאים העובדתיים החדשים ולית מאן דפליג גם שלו ראה בית דין קמא את בוא ההרוג ברגליו היה קובע כי ממצאיו העובדתיים שלו – שגויים היו (ואפילו היו על יסוד עדות שנדרשה ונחקרה כדין – כבר ביארו תוספות ביבמות פח, א שב"בא הרוג ברגליו" נסתר הדין ואין אומרים בו "תרי ותרי נינהו" מטעם "תרי כמאה").
ברם לא כזה הוא חלק המקרה שלפנינו, שאף לו יהיבנן למבקש כולא טענתיה – הלוא לא לכל נימוקי בית הדין בפסק הדין שבו התקבל הערעור יש תשובה, אפילו לשיטתו, בדבריו. וגם לאלה שיש להם תשובה, לשיטתו, הלוא חלק מהדברים כאז כן עתה הם עניינים שבשיקול והכרע הדעת – איזה משקל יש ליתן לכל ראיה ואיך יש לאמוד ולפרש מעשים ודעות של הצדדים. כל כהאי גוונא פשוט וברור שאין מי שיוכל לקבוע בוודאות שדיין פלוני או אלמוני שדן את הדין בעבר היה מכריע בו אחרת עתה בעקבות הגילויים החדשים שלפי הנטען.
ובזה לבד די כדי לדחות את הבקשה לסתירת הדין.
אכן לו בהכי נחתינן ובהכי סלקינן, בהכי לחוד, היינו דוחים את הבקשה אך לא מחייבים את המבקש בהוצאות, וכי במה אשום אשם הוא אם פרש הגר"א כץ מכס השיפוט ואם אין אנו יכולים לקבוע בוודאות מה היה פוסק הוא לו היו לפניו הממצאים החדשים?
אלא שלא זו בלבד העילה לדחיית הבקשה שלפנינו.
עיון בבקשה והעמדת הממצאים 'החדשים' במובאים בה ובנספחיה אל מול פסק הדין והחומר שבתיק מלמדים כי בניגוד ליומרה שבבקשה כמעט כל מה שיש בה – ראוי לקרוא עליו את המקרא הזה (קהלת א, ט–י) "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיֵּעָשה ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעֹלָמִים אשר היה מלּפנֵנוּ".
כמעט כל האמור בבקשה כבר בא זכרו בפסק הדין וקיבל בו מענה. ולא זו בלבד אלא שאותם הדברים, שכאמור אינם חדשים, הובאו בבקשה הנוכחית לעיתים למקוטעין ובמנותק מהקשרם בדרך בררנית (סלקטיבית) המציגה לפני בית הדין רק את אותם מילים או משפטים – מתוך מסמכים – שלדעת המבקש עשויים לסייע לו, תוך גריעת חלקים אחרים מהם בחינת "גורעין ומוסיפין ודורשין".
מסקנות פסק הדין ומתן הוראות
סוף דבר:
א. הראיות החדשות כמעט כולן אינן חדשות,
המעט החדש הוא כזה שאין בו אפילו כדי לעורר חשש שאילו היה מצוי לפני בית הדין בעת פסיקת הדין היה בית הדין מכריע אחרת בנקודה שאליה נוגע מעט זה ובכלל, וזאת אפילו נניח שאותו מעט אכן הוכח – וגם זאת אי אפשר לומר.
ולא בלבד אלא שפסק הדין נשען על כמה אדנים ועומד אף אם יינטלו חלקם, וכלפי חלקם אין הראיות החדשות אפילו מתיימרות לומר דבר.
דין הבקשה לעיון מחודש בפסק הדין ולסתירתו להידחות אפוא על הסף.
ב. המבקש הטריח את בית הדין ואת המשיבה בטענות שווא על ראיות חדשות כביכול.
ולא טרחה בלבד אלא אף ניסיון להטעות את בית הדין יש כאן – ניסיון לגרום לבית הדין לחשוב כאילו אכן יש כאן ראיות חדשות, ניסיון להטעות את בית הדין לגבי תוכני המסמכים והראיות תוך הוצאתם מהקשרם וציטוטם הסלקטיבי והמגמתי. והכול, כך מסתבר, תוך ניצול חלוף הזמן ממועד פסק הדין, ואולי תוך המתנה מכוונת לחלוף הזמן, מתוך הנחה או תקווה שבית הדין לא יזכור את כל שהיה לפניו או את התרשמותו ושיקול דעתו מאז ואולי יתרשם עתה אחרת, ובפרט נוכח ההצגה החלקית של התמונה.
משכך, מתבקש גם חיובו של המבקש בהוצאות משפט, ואף בהוצאות לדוגמה (וכאן איתנו מקום גם לומר בקצרה כי היסוד לחיוב הוצאות בכלל ובבית הדין הגדול בפרט ובמיוחד משנדרשה והופקדה ערובה להן מראש התבאר בכמה פסקי דין והחלטות, ובכלל האמור גם כי משנדרשה ערובה כזו והופקדה משמעות הדבר הסכמה כי הללו ייפסקו לפי שיקול דעתו הרחב של בית הדין ללא צורך בקיום הליך ראיות בנוגע לגובה ההוצאות וכי בית הדין רשאי לכלול בחיוב גם הוצאות משפט במובן הרחב הכולל לא רק את שכר טרחת עורכי הדין אלא גם את הטורח במציאת עורך דין, הזמן המושקע בכך, הזמן והטורח שבאיתור והמצאת המסמכים הרלוונטיים לעורך הדין ואף הטרדה ועוגמת הנפש. וכל אלה נכונים וראויים להיות מובאים בחשבון במקרה שלפנינו במיוחד גם על יסוד הרקע להליך כולו).
לאחר שיקול דעת אנו קובעים כי המבקש יישא בהוצאותיה של המשיבה וישלם לה בגינן 10,000 ש"ח שייגבו מן הערובה להוצאות, בסכום זה, שהפקיד המבקש בקופת בית הדין.
ג. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום ט' באייר התשפ"א (21.4.2021).
הרב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב צבי בן יעקב
[1] פורסם, ר' בקישור (בתי-הדין הרבניים ירושלים) 1084448/ פלונית נ' פלוני (נבו 10.07.2018)
