מאגר פסקי דין

החלטה

תגובת המשיב לבקשת המערערת למתן צווים להעברת בעלות בנכס בהתאם לפסק הדין ולהרחקת המשיב מהנכס

לפניי תגובת המערער להחלטה מיום ג' בסיוון (26.5).

ראש דבר נציין כי התגובה הוגשה ככלות שבוע ימים ממתן ההחלטה ולא בתוך שבוע כפי שנדרש בהחלטה. בתום שבוע הימים שנקצב בהחלטה לתגובה נתתי את ההחלטה שבה נעתרתי למבוקש בהעדר תגובה וציוויתי על לשכת רישום המקרקעין להעביר את הנכס לבעלות המערערת בהתאם לפסק דיננו וכן הוריתי על איסורו של המשיב להיכנס לנכס ששוב אין לו חלק בו.

הצורך במתן החלטה זו באופן מיידי נובע מהעובדה שהמשיב מעכב ביצוע הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בשנת תשס"ז (לפני כשלוש־עשרה שנה). כפי שהארכנו בפסק דיננו המשיב נקט בדרכי רמייה להפר את הסכם הגירושין וממשיך עתה בדרכים עקלקלות למנוע את ביצועו ואת השבת הגזלה לבעליה.

מכל מקום נבחן עתה את התגובה לגופה, שכן לו היו בה דברי טעם אפשר שהייתי שוקל לעכב את החלטתי הקודמת עד לבירור נוסף, אלא שאין בה דברים כאלה.

ראשית אזכיר את האמור בהחלטה שבה התבקשה תגובת המשיב:

המערערת טוענת, ומצרפת ראיות לכאוריות, כי המשיב מסרב לשתף פעולה בהעברת הבעלות בהתאם לפסק הדין ובהסתמך בין השאר על אמירות כי פסק הדין אינו חלוט והוא מתעתד לעתור נגדו לבג"ץ וכי בפסק הדין לא ניקב מועד לביצועו.

יובהר אפוא:

א. פסק דינו של בית הדין הגדול הוא פסק דין חלוט. אפשר אומנם לעתור נגד בית הדין לבג"ץ, אולם בג"ץ אינו מוגדר ערכאת ערעור על החלטות בית הדין לגופן.

ב. פסק דין שניתן יש לקיימו מייד אלא אם נקבע בו, או בהחלטה אחרת מפורשת של בית הדין, מועד אחר לקיומו. אין צורך בקביעת מועד לקיום פסק הדין כדי שקיומו המיידי יהיה חובה אלא להפך: ברירת המחדל היא "מייד".

ג. האמור בסעיף ב' נכון אף לגבי פסק דין שאינו חלוט, ואף משהוגש ערעור עליו, כל עוד לא ניתנה לגביו החלטה המעכבת את ביצועו, וודאי כל עוד לא הוגשה אף בקשה לעיכוב הביצוע. הדברים אמורים במשנה תוקף בפסק דין חלוט וכזה הוא כאמור פסק הדין שבנידון.

אם סבור המשיב אחרת – יתכבד ויבהיר את עמדתו בתגובתו ויצרף אסמכתאות לטענתו.

אם טענותיו של המשיב בדבר סירובו לשתף פעולה כאמור הן שונות מאלה שמייחסת לו המערערת – יבהיר בתגובתו את טענתו.

אם המשיב מכחיש את העובדות הנטענות וטוען כי הוא אכן נכון לשיתוף פעולה מיידי עם ביצוע הוראות פסק הדין – יעשה כן מיידית, יבהיר בתגובתו כי שיתף פעולה כנדרש וכי ימשיך בכך ככל שיידרש ואף יצרף לתגובתו עותק מהמסמכים שעליהם חתם לצורך העברת הבעלות.

במסגרת התגובה יבהיר המשיב את עמדתו גם בנוגע לצו המבוקש בעניין הרחקתו מהנכס.

לאחר קבלת התגובה ייתן בית הדין את החלטתו במבוקש. בהעדר תגובה ייראה המשיב כמסכים למבוקש.

בתגובה שהגיעה לשולחננו עתה כאמור אכן משנה המשיב את טעמו, לכאורה, ושמא בשל חילופי הגברי בייצוגו, ואינו טוען על רצונו לעתור לבג"ץ או על העדר מועד לקיומו של פסק דיננו כי אם מעלה טענות חדשות.

תחילה טוען המשיב כי בית דיננו הכריע אך ורק בשאלת ההסכמים שהיו לפניו, איזה מהם תקף ואיזה אינו תקף וצו פינוי הוא תביעה בפני עצמה שאינה מונחת לפתח בית הדין, בית הדין לא הכריע בה ולדעתו גם אינו מוסמך להכריע בה. לשיטתו הערכאה המוסמכת היא בית המשפט לענייני משפחה.

בהמשך לכך הוא טוען כי המשיב זכאי להגיש תביעות לביטול ההסכם שאותו קבענו כאמיתי ומחייב, לשותפות בנכס מכוח "הדינים השונים" או לסתירת הדין.

המשיב חותם את דבריו בשובו על הטענה כי בית הדין דנן סיים את תפקידו בפסק דינו לעניין ההסכם, אכיפת ההסכם אינה מעניינו אלא מעניינו של בית המשפט לענייני משפחה או לכל היותר של בית הדין האזורי, כך לעניין העברת הבעלות על הנכס ועל אחת כמה וכמה לעניין פינויו של המשיב ממנו.

הכרעה

טענות אלה דינן להידחות תוך חיובו של המשיב בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה, ומוטב היה להן שלא תיטענה מלכתחילה. ונפרט:

אין ספק שעל פי דין תורה חובת בית הדין אינה רק לדון אלא גם לנקוט בכל האמצעים שבידו לאכוף את פסק דינו. לכן ציוותה התורה "שֹׁפטים ושֹׁטרים תִּתן לך", שאין למנות שופטים אם אין שוטרים שיאכפו את פסק דינם, ו'שוטרים' – לאו דווקא, אלא הדיין יכול וחייב לאכוף את פסק דינו. וכבר הארכתי בעניין זה בפסק דין בתיק (נתניה) 293357/1, ואין כאן מקום לשנות הדברים. החלטתנו היא לעניין הפן החוקי של סמכות בית דין לאכוף פרטי הסכם שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין.

תחילה נחזור ונבהיר:

פסק דינו של בית הדין הגדול הוא פסק דין חלוט. פסק דין זה כבר קבע לא רק כי הסכם פלוני תקף והסכם אלמוני אינו תקף – וראוי לעצור כאן ולהעיר: הבה 'נקרא לילד בשמו': לא קבענו כי ההסכם שהגיש המשיב 'אינו תקף', קביעה משפטית גרידא שעשויה להיקבע גם כלפי בעל דין תם דרך שאינו מודע לליקוי משפטי זה או אחר בהסכם שבידיו, אלא קבענו, על פי המסמכים והנימוקים ובחיזוק בדיקת הפוליגרף, כי ההסכם שהגיש המשיב הוא הסכם מזויף, ולא רק זאתכאמור – אלא גם כי הנכס יעבור במלואו לבעלות המערערת. אם סבור המשיב כי בית הדין חרג מסמכותו בקביעה על אודות העברת הנכס, רשאי הוא כמובן לעתור לבג"ץ נגד בית הדין, אך כל עוד לא נפסק אחרת פסק הדין עומד בתוקפו, מחייב את הצדדים ואף חובה, לאוכפו.

סמכות בית הדין לאכוף הסכמים שאושרו בו – אימתי?

לעניין אכיפתו של פסק הדין ולחילופין של ההסכם עצמו:

השאלה אימתי מוסמך בית דין רבני לאכוף ביצועם של הסכמים שאישר אינה שאלה חדשה, לא מכבר נתן מותב דנן פסק דין (בתיק 1197104/3, פורסם) שבו הרחבנו יותר בדבר השתלשלותו של העניין בפסיקה, אף כי גם התם לא פרטנו את כל הפסיקה הענפה – לא נחזור על כך כאן, הרוצה בכך ימצא את חפצו בפסק הדין האמור. לענייננו נביא רק את הנוגע אליו והוא כדלהלן:

בפסק דינו של בג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4) 591 (1994) נבחנה סמכות בית הדין לאכוף תניית שיפוי שנכללה בהסכם הגירושין שאותו אישר. שם כתב כבוד השופט (כתוארו אז, לימים המשנה לנשיא) מישאל חשין:

סעיף השיפוי עניינו ביחסי האיש והאישה […] ואולם […] עולה – כמו מעצמה – שאלת סמכות אחרת, והיא: האם בית הדין הרבני האזורי – הוא וכמותו בית הדין הרבני הגדול – מוסמכים היו, מעיקרו של דין, להידרש לנושא השיפוי בגל ההתדיינות השני […]

הבה נציג לפנינו את המערכת העומדת לדיון: בני זוג מבקשים לפרק נישואין שכרתו ביניהם […] הסכם הגירושין כולל הסדרי ממון האמורים לחייב את בני הזוג אהדדי, ובהם הוראת שיפוי המזכה את האיש לחזור על האישה […] לימים מבקשים הילדים בבית המשפט המחוזי הגדלת סכום המזונות […] ובתגובה על כך מבקש האיש מאת בית הדין הרבני לאכוף את הוראת השיפוי על אשתו […]

האם קנה בית הדין הרבני סמכות להידרש לתביעתו של האיש […] זו השאלה שלפנינו, ובה נדון עתה […] האם קנה בית הדין הרבני סמכות מקורית לדון בענייננו שלנו, לאמור, בבקשת האיש לאכוף על האישה את הסכם השיפוי? האם אכיפת הסכם שיפוי כשלנו עולה ברשת סמכויותיו של בית הדין הרבני?

הסכם שיפוי […] נמנה הוא עם משפחת החוזים שמשפט החוזים הכללי שולט בו. ההסכם הוא חוזה ככל החוזים, והפרתו היא הפרת חוזה, קב ונקי […]

האם קנה בית הדין הרבני סמכות מקורית לאכוף חובת שיפוי חוזית שזכתה לקבל תוקף פסק דין של בית דין רבני? דומני שהתשובה לשאלה היא בשלילה. ענייננו הוא, כאמור, בתביעה לאכיפת תניה חוזית המצויה בהסכם שכרתו ביניהם איש ואישה שנתגרשו. אין מדברים אנו ב"עניני נישואין וגירושין" […] אין המדובר אף בעניין "הכרוך בתביעת הגירושין" […]

תביעה לבית הדין הרבני עתה מייסדת עצמה על עילה חדשה שנושאה אכיפת הסכם, או: אכיפת פסק דין שבממון […] עילת האיש מיוסדת על הפרה שהייתה לאחר הסכם הגירושין – הפרת הסכם הגירושין ופסק הדין עצמו, ועל פי טיבם של דברים אין ניתן לכורכה – כמו למפרע – בהסכם ובפסק הדין שנתגבשו בעבר.

פסיקה זו הייתה לאבן פינה בסוגיות אלה.

ברם לא בכגון דא מדובר בענייננו, בענייננו אין מדובר באכיפה של תניית שיפוי, שכדברי בית המשפט היא עניין שאינו יכול להיכלל מעיקרו בסמכויותיו של בית הדין (אלא מכוח הסכמה וכאמור בהמשכו של פסק הדין), אלא בעניינה של חלוקת הרכוש עצמה, עניין שלכולי עלמא עשוי להיכלל בסמכויותיו של בית הדין לפחות אם נכרך בתביעת הגירושין מלכתחילה.

ובענייננו אומנם מדובר בעניינים שנכללו בהסכם שלא בהכרח כי יעניק סמכות נמשכת מצד עצמו, אך לא מן הנמנע כי גם נכרכו מלכתחילה בתביעת הגירושין.

נזכיר כי כפי שנאמר כבר בפסק הדין ברקע לוויכוח על אודות ההסכמים עומדת השריפה שהתחוללה בשעתו בבית הדין האזורי בתל אביב ושכילתה, כפי שטען האיש, את תיקם הראשון של הצדדים שהיה בעת שהיו התיקים עדיין תיקים פיזיים בלבד, ומשכך קשה לברר שאלה עובדתית זו בכלים אובייקטיביים אך בסעיף 14 לסיכומי המשיב שהוגשו לבית דין קמא הודה המשיב מפורשות כי בין הצדדים התקיימו הליכים בענייני חלוקת הרכוש בבית הדין (ובהמשך דיבר בפירוש מעניינו של הנכס המדובר ועולה מן הדברים כי ההסכם המדובר הוא תוצר או המשך של אותם הליכים). אכן המשיב טען טענות בנוגע לתוצאות הליך זה ולמערערת הייתה גרסה אחרת בעניינן – שתי הגרסאות נתמכו בגרסאות שונות של הסכמים ובעניינן נפסק פסק דיננו – אך כך או כך יש בכלל דבריו הודאת בעל דין כי התקיימו הליכים, אמירה שהוראתה הפשוטה היא כי אכן נדונה גם תביעה – שאולי הסתיימה בהסכם – ובית הדין לא רק אישר הסכם כחותמת גומי, ובנסיבות אלה פשוט כי קנה בית הדין סמכות נמשכת בענייני רכוש אלה.

לא זו בלבד שמדובר בעניינה של חלוקת הרכוש שהיא עניין העשוי להיות בסמכותו של בית הדין מלכתחילה כאמור ושלפי העולה מדברי המשיב עצמו כנראה גם נדון בבית הדין מכוחה של כריכה או של הסכמה – מה שמעניק לבית הדין סמכות נמשכת, אלא שאף לו דובר בהסכם שבית הדין אישרו ללא שידון תחילה בעניינם של הצדדים ורכושם, מכל מקום מדובר גם בליבתו של ההסכם המדובר, כאמור, ולא בהתניה המצויה בו.

ולא עוד אלא – והוא העיקר: אין מדובר בתביעה שעניינה אירועים שהתחדשו לאחר ההסכם – אף אם עומדים הם בזיקה אליו – אלא בעניינים שלשם הסדרתם נוצר ההסכם ושלשמם קיבל תוקף של פסק דין.

תניית שיפוי עוסקת בהפרת ההסכם, אירוע שמעצם הגדרתו מתרחש לאחר אישור ההסכם ולעיתים זמן רב לאחריו, ולגביה פסק בית המשפט את שפסק. מובן כי אפשר להקיש ממנה למקרים דומים, אולם ברי כי לא יעלה על הדעת ולא התכוון בית המשפט לומר כי על מימושן של הוראותיו העיקריות של ההסכם הנוגעות לעניינים שהיו במחלוקת לפניו ושלשם הכרעתם הוא נוצר, ולא לאירועים שלאחריו, יוכל להורות רק בית המשפט ולא בית הדין שאישר את ההסכם. משמעותה של אמירה כזו היא כי כל מימושו של הסכם שמאשר בית הדין יהיה נתון לשרירות ליבו של כל אחד מהצדדים שאם לא יאבה לממשו – משל לא אושר ולא קיבל תוקף של פסק דין – ייאלץ הצד שכנגדו להיגרר להליך משפטי חדש ונוסף לפני ערכאה אחרת שאינה מכירה את התיק.

כך בענייננו ההסכם בא להסדיר מחלוקת שבין הצדדים בדבר הבעלות של הנכס המדובר. הוראותיו של ההסכם וממילא של פסק הדין שבו אושר הן שהנכס שייך, או למצער יהיה שייך מכוחו של ההסכם ובאופן מיידי, למערערת ויירשם בהתאם לכך.

לו נקבעו בהסכם שיפויים בגין אי־העברת הבעלות ברישום או אי־פינויו של הנכס והמערערת הייתה תובעת לממשם הייתה הערכאה האמורה לדון בעובדת ההפרה ובמשמעויותיה על פי ההסכם – בית המשפט, כך לפי הלכת סימה לוי האמורה. אפשר שגם לו נקבע בו כי העברת הבעלות עצמה תיעשה בעתיד או בתנאים כלשהם והייתה מחלוקת בשאלה אם הגיע אותו עתיד או אם מומשו אותם תנאים, או שמא אף ללא מחלוקת לו היה אחד הצדדים מסרב לממש את ההסכם – גם אז אפשר שהערכאה המוסמכת הייתה בית המשפט. אך לא בכך מדובר אלא בשאלה שקדמה להסכם ושאותה הוא בא להסדיר ובהסדר שנקבע בו כתוצאתו העיקרית המיידית והחפה מכל תנאי. לית מאן דפליג שאת הוראת הביצוע בכגון דא (בין שהיא מופנית כלפי הצדדים עצמם ובין שהיא מופנית כלפי רשם המקרקעין) יכול וצריך ליתן בית הדין.

קביעה אחרת משמעותה עיקור מתוכן של סמכות בית הדין לאשר הסכמים וליתן להם תוקף.

הדברים עולים בבירור גם מקביעות המחוקק בחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956: בסעיף 7א לחוק זה הוענקו לבית הדין סמכויות אכיפה על פי פקודת ביזיון בית המשפט, סעיף 7ד. אפשר לבית הדין למנות כונס נכסים, אפשרות שבה גלומה גם הסמכות לצוות על העברת הבעלות בנכס, שהרי כונס הנכסים עצמו פועל כידו הארוכה של בית הדין אף לצורך כך, ואם יכול בית הדין להסמיכו לעשות כן – ודאי שיוכל בית הדין עצמו לפעול כך במישרין, שהרי אין השליח עדיף ממשלחו ואין היד הארוכה עדיפה מן הגוף, וכלשון חז"ל "מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי שיוויי שליח".

הסמכות אלה שבחוק נוגעות גם לאכיפת פסק דין של אישור הסכם שכן לאישור זה שני פנים ואף על כך עמדנו בפסקי דין קודמים ובכללם בפסק הדין בתיק 1197104/3 (פורסם) שהוזכר לעיל: פן חוזי ופן של פסק דין. והיבט זה של פסק דין גורר בהכרח את הסמכויות שהעניק המחוקק לאכיפת פסק דינו של בית הדין, כל פסק דין, ובלבד שניתן בסמכות – בלי תלות בשאלה אם יש אחריו סמכות נמשכת להכרעה במחלוקות אחרות, וכנ"ל.

אף בהלכת סימה לוי לא נקבע אחרת, שכן כאמור לא נשללה בה אלא סמכות לדון בדיוני המשך – בבירור קיומן או הפרתן של חובות שבהסכם ובהשלכה של כך על תניות שיפוי וכדומה, ולא כך כשאין צורך לדון ולפסוק מחדש – מה שמצריך אכן סמכות נמשכת – אלא לאכוף 'נטו' את שכבר נפסק. אכיפה כזו אינה עניין לסמכות נמשכת אלא לסמכות המקורית עצמה.

למען הסר ספק נוסיף ונבהיר כי בפועל אומנם חלף זמן רב מאז כריתת ההסכם ואישורו – ובין השאר נוכח המחלוקות מהו ההסכם שאושר ומה אינו אלא זיוף – אבל אין בכך כדי לסתור את האמור לעיל, שכן הוראת ההסכם מצד עצמה מיידית היא וההוראה המעשית דהשתא אינה הוראה הנוגעת לעובדות שהתחדשו לאחר מכן והקשורות בהסכם אלא הוראתו המקורית של ההסכם עצמו כאמור.

זאת ועוד, בכתב תביעתה של המערערת שהוגש לבית הדין קמא התבקש בית הדין במפורש ליתן את הסעד של הוראה בדבר רישום הבעלות בנכס, ולא רק לקבוע בדבר תוקפו או מהימנותו של ההסכם. לא מצאנו בכתבי הטענות ובפרוטוקולים של בית דין קמא טענה, ואין צריך לומר שלא נטען לפנינו, כי סעד זה ככלל – או בעניינם של הצדדים בפרט – אינו מצוי בסמכותו של בית הדין. טענת סמכות כידוע צריכה להיטען בהזדמנות הראשונה ואין צריך לומר שאין מקום להעלותה רק לאחר מתן פסק דין סופי וחלוט.

ולא זו אף זו, בשלהי פרוטוקול הדיון בבית הדין קמא (מיום כ"ז במרחשוון התשע"ח – 16.11.2017, שורה 108) מובאים דברי באי כוחם של שני הצדדים גם יחד כי "אין ספק כי בכל הדברים הקשורים להסכם יש לבית הדין סמכות נמשכת" ולדידן אין ספק כי ניסוח זה "כל הדברים הקשורים להסכם" אין משמעותו רק שאלת מהימנותו של ההסכם אלא גם תוצאותיו ואכיפתו. בין שכך ההלכה המשפטית על דרך כלל ובין שלא כך, ברי כי לאחר אמירה כזו אי אפשר להעלות טענת חוסר סמכות, ועל אחת כמה וכמה בתומו של הליך, וזאת גם לולי היה העניין בסמכותו של בית הדין כאמור לעיל וגם לו לא היה עניין שאפשר להסכים לגביו על סמכותו של בית הדין, קל וחומר נוכח האמור לעיל וקל וחומר בן בנו של קל וחומר נוכח היותה של אמירה זו עצמה בבחינת הסכמה לסמכות.

ממוצא הדברים אנו למדים כי יש די והותר טעמים שלא לקבל את טענת חוסר הסמכות ואף לקבוע כי העלאתה היא בחוסר תום לב:

כך נוכח היות העניין עניין שבפשטות נתון לסמכותו של בית הדין גם לאחר קביעת בג"ץ בעניין סימה לוי וקביעות שבאו בעקבותיה, אף לו דובר בהסכם גרידא;

כך לאור העולה מדברי המשיב עצמו כי קדם להסכם הליך בבית הדין שמכוחו יש לקבוע כי קמה לבית הדין סמכות נמשכת;

כך נוכח עצם העלאת טענת הסמכות רק לאחר פסק דין סופי וחלוט ואף שהעניין שלגביו היא מועלית עלה כבר בכתב התביעה המקורי;

וכך לבסוף נוכח אמירותיהם המפורשות של באי כוח שני הצדדים בבית דין קמא שמהן עולה הסכמה לסמכות בית הדין לא רק בשאלה הצרה של מהימנות ההסכם אלא בכל הקשור בו.

איסור כניסתו של המשיב לנכס – מהות הצו, יסודותיו והסמכות ליתנו

אשר לטענת חוסר הסמכות בעניין הרחקת האיש מהנכס:

בצו שניתן בעניין זה לא פורטו נימוקים מהטעם הפשוט שהצו ניתן בהעדר תגובה וכאמור בראש החלטה זו, ולאחר שהובהר בהחלטה קודמת כי בהעדר תגובה נראה את המשיב כמסכים למבוקש. לגופו של עניין ונוכח תגובתו והתנגדותו – גם אם המאוחרת – של המשיב נבהיר קצרות:

א.   איסור כניסה לנכס כנגזרת של ההסכם ופסק הדין וכחלק ממימושם

איסור כניסתו של המשיב לנכס שעל פי פסק הדין ועל פי ההסכם שייך למערערת בלבד ולו אין חלק בו יכול להיגזר במישרין מקביעות אלה עצמן ומן החובה לממשן. פסק דין שעניינו בעלות בנכס אין משמעותו רק רישום 'להלכה' אלא גם בעלות 'למעשה', במינוחים תלמודיים נאמר כי קביעה כי נכס הוא 'שלו' – של אחד הצדדים – חייבות להתבטא גם בהיותו של הנכס 'ברשותו' מכוחו של פסק הדין. כניסתו של המשיב לנכס האמור שלא לרצון המערערת הוא הפרה, סתירה וסיכול של פסק הדין.

הובהר לעיל כי מדברי הצדדים עולה כי ניתנה הסכמה לסמכות בית הדין בכל הקשור להסכם, עוד הובהר כי נראה מדברי המשיב עצמו כי לא מדובר בהסכם גרידא אלא בהסכם שסיים הליך שהקנה לבית הדין סמכות נמשכת בהתאם גם לדוקטרינה של 'דן ופסק'.

בפסק דינו של מותב זה (בתיק 1197104/3, פורסם) שהוזכר לעיל הבהרנו גם:

על דרך כלל ערכאה הפוסקת בעניין שבסמכותה, בין שהייתה זו סמכות מקורית בעניין ובין שהייתה זו סמכות שמכוח הסכמת הצדדים – ואפילו הייתה הסכמה זו תחומה לעניינה של אותה פסיקה מסוימת […] גם את הוראות בדבר אכיפת פסק דינה של ערכאה משפטית נותנת אותה ערכאה על דרך הכלל, ולעניינו של בית הדין הרבני הרי שיש מכלל זה שהוסדר בחקיקה מפורשת בחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956.

שם ביארנו גם את השוני שייתכן לעניין זה בין פסק דין לבין אישור הסכם גרידא שאינו גורר סמכות נמשכת וממילא אפשר שאף לא את יכולת האכיפה, אלא שכאמור לעיל בנידוננו סמכויותיו של בית הדין הן כבפסק דין. ומכאן לסמכות ליתן צו כזה בענייננו, כחלק מאכיפת הוראת פסק הדין.

ב.   איסור כניסה לנכס כצו הגנה

הטעמים שהעלתה המערערת בבקשתה את הצו יש בהם כדי להקים טעם ליתנו ואת סמכות לבית הדין לעשות כן גם מכוח הוראות חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב – 2002. לטענת המערערת המשיב לא רק נכנס לדירה אלא אף שוהה בה דרך קבע, וכהגדרתה "מתבצר" בה.

בין שכך ובין שהמשיב רק 'נכנס'. המערערת טוענת כי היא חוששת ממנו ומוסיפה, ובצדק, כי שהייתו עימה באותה בית אסורה גם נוכח גירושיהם. המערערת אומנם אמרה 'אסורה', אך יובהר כי אין מדובר רק באיסור שבמישור ש'בין אדם למקום' שאין אנו יכולים לאוכפו, אלא גם בדבר שעשויה להיות לו השלכה על מעמדם האישי של הצדדים עד כדי אפשרות לחיובם בגט נוסף – עניין שבוודאי מצוי בסמכות בית הדין כשלעצמו אם כי לא זו עצמה עילת ההרחקה והאכיפה – ושחשש ובוודאי חשש מוצדק ממנה ודאי עולה כדי פגיעה בשלוות חייה של המערערת, דבר המהווה עילה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת. זאת בנוסף לאי האפשרות לשלול כי החשש מהמשיב עצמו עשוי גם הוא – אף אם נניח שאינו מוצדק אובייקטיבית, ולא אמרנו כי אנו מניחים כך – להיחשב ובצדק פגיעה בשלוות חייה (ואם החשש מוצדק – הרי שיש בו גם חשש לפגיעה בגופה). וראה עוד בהחלטה שנתתי לאחרונה בתיק 1265328/1 (ושנמסרה לפרסום וודאי תפורסם בפועל בימים הקרובים) ושבה עמדתי על העקרונות שעליהם מושתתים צווי הגנה, ככותרת ההחלטה, ובכללם על היסוד ליתנם אף מפני חשש סובייקטיבי כל עוד אין בהם פגיעה בלתי־מוצדקת במי שנגדו הם מכוונים, ואיסור כניסתו של אדם לנכס של רעהו אינו פגיעה כזו.

אין צריך לומר גם כי בכל מקרה כניסתו של המשיב לנכס שנקבע כי הוא שייך למערערת, ושמובן כי היא רשאית ואולי מתכוונת להתגורר בו בפועל, יש בה גם משום פגיעה בפרטיותה וברכושה – גם אלו עילות להרחקה על פי החוק האמור. לכל האמור ראה סעיפים 2(א), 2(ב)(1) ו־2(ב)(4) לחוק זה.

סעיפים 4(א) ו־5(א)(1), (3) ו־(6) לחוק זה מאפשרים – כל אחד מהם לחוד וכולם יחד על אחת כמה וכמה – את מתן הצו המבוקש, בנסיבות אלה.

אכן יטען הטוען כי תנאי מקדים לכך לפי סעיף 4(א) הוא כי ייווכח בית המשפט (ובענייננו בית הדין) כי אכן ננקטה הטרדה מאיימת כאמור, אך לענייננו: א. לא זו בלבד שבעת העדר התגובה אלא שגם עתה משהוגשה לא מצאנו בדברי המשיב הכחשה של הטענות העובדתיות של המערערת, מבקשת הצו; ב. מאחר שהצו אינו מגביל את המשיב מלבד מעצם הכניסה לנכס המערערת הרי שממה נפשך – אם לא עשה כן ואין בדעתו לעשות כן, אין הצו פוגע בו כלל, ואם עשה כן – הרי שאכן ננקטה ההטרדה. אם לא עשה כן אבל בדעתו לעשות כן אומנם נוכל לומר כי עתה עדיין לא ננקטה, אך ברי כי אין כוונת המחוקק לשלול את מניעתה של ההטרדה מראש כאשר מי שנטען כנגדו כי הוא מטריד אכן מתעתד לעשות כן.

בית הדין מוסמך ליתן צו כאמור על פי סעיף 3(1) לחוק זה ועל פי סעיף 1 לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991.

הצו האמור יכול להינתן על ידי בית הדין על פי סמכותו כנ"ל גם מכוחו של סעיף 2 לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991, על כל תתי הסעיף שבו, וכאן אף איננו כבולים להתניות של סעיף 4(א) למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב – 2002 או להגדרתה של ההפרעה למערערת כ'הטרדה מאיימת' על פי הוראותיו של חוק זה, אף שגם הללו התקיימו בנדוננו כאמור לעיל.

הרי לנו שלוש רגליים שעל כל אחת מהן לבדה יכולים להיכון הן סמכות בית הדין ליתן את הצו האמור והן החלטתו ליתנו, וכל שכן על שלוש הרגליים יחדיו, וברי כי לטענה בדבר העדר סמכותו אין אפילו רגל אחת לסמוך עליה.

מתן הצו בבית הדין הגדול או בבית דין קמא?

נוסיף ונאמר באשר לטענה כי גם אם מוסמך בית הדין הרי שמי שצריך ליתן את הצו הוא בית הדין האזורי:

א. בכל הנוגע לאכיפת פסקו של בית הדין הגדול ודאי שמוסמך הוא (אף אם יכול גם בית הדין האזורי) לאכוף את החלטותיו.

ב. גם בהליך בבית הדין האזורי התבקשה הרחקתו של המערער מהנכס, וזאת עוד בשלביו המוקדמים של ההליך.

נעיר כי נטען אז כי בקשה דומה הוגשה לבית המשפט ונדחתה בו וכי בית הדין אינו ערכאת ערעור על החלטת בית המשפט, ואין ספק שכך הדבר, אלא שמעצם טיבה וטבעה של בקשת צו הגנה, וכך גם לגבי צווי הרחקה או פינוי שיוגדרו במונח אחר – בחלוף הזמן ושינוי הנסיבות עשויה לקום בקשה לצו כזה מחדש ואין הדיון בה בהכרח בבחינת דיון בערעור על החלטה קודמת, בענייננו – על החלטת בית המשפט. יוער גם כי לא ייבצר שבית המשפט דחה את הבקשה גם היות שהנכס היה רשום אף על שם המשיב (ואף שהחוק מאפשר את הרחקתו גם מנכס כזה מובן ששיקול הדעת ומבחני הראיות בהקשר זה שונים מאלו הנדרשים כשמדובר בהרחקה מנכס שנפסק שאינו בבעלותו של המורחק המבוקש), והיות שבית המשפט לא היה מוסמך לדון בשאלת תוקף ומהימנות ההסכמים שבנוגע לבעלות על הנכס. ומכאן שעם הכרעה שונה בהקשר זה עולה כפורחת מאליה הבקשה האמורה וחוזרת היא וניעורה.

בית הדין קמא שפסק בעניין ההסכמים, וממילא בעניין הבעלות על הנכס, כפי שפסק, גם דחה את הבקשה לצו ההרחקה המדובר – זאת כמשתמע מדבריו בפסק דינו כי הוא דוחה "את בקשותיה" על אף העדר הפירוט באלו בקשות מדובר וכפי שעולה מהיות פסק דינו זה גם פסק הדין שבתיק 'צווי ההגנה' ושבו נסגר למעשה תיק זה. הניסוח הסתמי והכללי והעדר ההנמקה לעניין צו ההגנה יש בהם כדי לבסס הנחה כי מדובר בהחלטה שאינה אלא פועל יוצא מהכרעתו של בית הדין בעניין הנכס ומשיקול הדעת את המשיב שלא להרחיק בנסיבות ובטענות האמורות מנכס שיש לו חלק בו, ואולי אף נוכח החלטתו של בית המשפט כאמור לעיל.

ערעורה של המערערת על החלטת בית דין קמא מתפרש אף הוא מן הדין כמוסב על פסק דינו של בית דין קמא על כל מכלול ההחלטות האופרטיביות שבו, וללא שיהיה צורך לתקוף בנפרד את ההחלטה לעניין צו ההגנה ואת נימוקיה, שהרי עולה מהאמור שלא היו אלה אלא תולדת ההחלטה בעניין ההסכמים והנכס.

משכך ברי כי משקיבל בית דיננו את הערעור יכול היה להורות גם על צו ההרחקה שאותו התבקש בית דין קמא ליתן וסירב בגדרה ומטעמה של ההחלטה מושא הערעור.

סוף דבר

כללן של דברים: אני דוחה מכול וכול את טענותיו של המשיב בדבר חוסר סמכות ליתן את הצווים שאותם נתתי, טענות שאינן צודקות משפטית ואינן מבוססות עובדתית – ולהפך: עובדתית יש לקבוע כי ההליכים היו כאלה שמקימים לבית הדין את הסמכות הנמשכת הן מכוח 'דן ופסק' והן מכוח הסכמות לסמכותו, ומשפטית יש לקבוע כי צווים כאמור הם בסמכותו אף לו דובר באישור הסכם גרידא – ושבנוסף לכך הועלו באיחור, גם אם קל, בהקשר לבקשת התגובה ובאיחור מהותי וניכר מאוד בהשוואה למועד שהיה עליהן לעלות מצד עצמן.

אני קובע שהעלאת טענות אלה נוכח העובדות הנ"ל והעלאתן עתה בפרט יש בה משום חוסר תום לב והטרחת בית הדין לשווא המצדיקים חיוב בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה (ולו נדרשה המערערת להגיב עליהן היו נפסקות הוצאות גם לטובתה).

שיקולי צדק

בשולי הדברים אוסיף כי את סמכות בית הדין ביססתי לעיל על יסודות משפטיים 'טהורים', אך גם לולי הללו היה עליי לדחות את טענת חוסר הסמכות מטעם נוסף – 'למען הצדק'. כך נקבע בבג"ץ 566/81 (עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול), וכך אוששו הדברים גם בפסק הדין המנחה של כבוד השופט (כתוארו אז) המנוח חשין בפרשת סימה לוי, פסק הדין שהוזכר לעיל והיה כאמור לעיל לאבן פינה במבנה המשפטי של קביעת הסמכויות הנמשכות – שיש או שאין – לבתי הדין בעניין אכיפת ופרשנות הסכמים וכו', קבע השופט חשין גם (ההדגשה אינה במקור):

יוצא דופן מעט הוא פסק הדין שניתן בבג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול (פרשת עמרני) […] לא נמצא לי כי יש בפסק דין זה כדי לשנות מן ההלכה המקורית, ומשני טעמים עיקריים: האחד […] הטעם האחר הוא, שבפרשת עמרני היה נכון וראוי לדחות את עתירתו של העותר "למען הצדק", כפי שהדגיש בית המשפט בהדגשת יתר […]

ואף אנו נאמר כי אדם שנקבע בפסק דין כי זייף מסמך והגישו לבית הדין תוך שהוא מנסה – ובנוגע לבית דין קמא אף מצליח – להוליך את בית הדין שולל ולהביאו לעוות את הדין בשגגה ולזכות את אותו אדם בנכס, או בחלק מנכס, שאינו זכאי לו, תוך נישולו של האחר מהנכס, או מחלקו, השייך לו, ושלאחר מכן אינו ממלא את הוראות פסק הדין אלא ממשיך להיאחז בנכס ולמנוע מבעליו החוקיים על פי פסק הדין את השימוש בו, ולא זו אף זו – מערים קשיים על העברת הבעלות בהתאם לפסיקה, ומבקש עתה כי יקבע כי בית הדין אינו מוסמך ליתן לשכנגדו את הסעד של אכיפת הפסיקה – ולעניין זה אחת היא אם נכנה אותה "פסיקה" או "הסכם" – ומבקש לאלץ את שכנגדו להזדקק לשם כך ועל בסיס טענת סמכות בלבד ללא תשובה מהותית כלשהי להליכים נוספים, שמי יודע כמה זמן יימשכו, עד שיזכה ליהנות סוף סוף מרכושו, כשכל אותו הזמן הוא, הזייפן, "יאכל הלה וחדי" – אין הצדק מאפשר לקבל את טענתו זו.

אכן גם לזייפן ולגנב יש זכויות ורשאי הוא לעמוד על זכויותיו המהותיות, אך אל לו להתהדר בנוצות דקדוק הדין באשר לסמכויות, ואל לה לערכאה משפטית ליפול בפח שטומן הוא לה ולאפשר לו להמשיך ולעשוק את רעהו בעוד אין באמתחתו כל טענה מהותית ואין הוא נתלה אלא בטענות סמכות מפוקפקות כשלעצמן. בכגון דא אפילו לא היינו בטוחים בסמכותנו היה עלינו לנהוג כמאמר החכם "מן הזהירות שלא תרבה להיזהר" (הקדמת חובות הלבבות). ועל אחת כמה וכמה משברורה לנו סמכותנו שהצדק מחייב כי נממש אותה וניתן את הצו המדובר ויפה שעה אחת קודם.

דברי המשיב בעניין תביעות שזכותו ורצונו להגיש

ועוד זאת נאמר:

כהמשך לאמירות הקודמות הלכאוריות בדבר כוונה לעתור לבג"ץ כתב המשיב בתגובתו גם כי יש לו זכות לתבוע את ביטול ההסכם, שותפות בנכס מכוח "דינים שונים" (איזה דינים – בהינתן שיש הסכם וממילא אין לו זכויות מכוח חוק יחסי ממון – לא פירט) או לעתור לסתירת הדין.

כאמור, גם למי שאנו מחזיקים אותו רמאי יש זכויות מהותיות ואף דיוניות (אלא שבשל מוחזקותו זו, כשיטען להן תהיינה טענותיו וראיותיו טעונות חקירה ובדיקה יתרה), ואם חפץ הוא להגיש תביעות בעניין הבעלות בנכס המדובר – יתכבד ויגישן. מכל מקום כל עוד לא זכה בתביעות אלה, ואין צריך לומר כל עוד לא הגישן, אין הוא יכול להיפטר מקיום פסק דין, לא כל שכן פסק דין חלוט, שכבר ניתן בעניינו של אותו נכס.

מסקנות ומתן הוראות

א.         טענות חוסר הסמכות שהעלה המשיב – דחויות מכמה וכמה טעמים ומוטב היה להן שלא תועלנה כלל.

ב.         הצווים שניתנו בנוגע להעברת הבעלות בנכס, במלואה, לידי המערערת ובנוגע לאיסור כניסתו של המשיב לנכס – עומדים בתוקפם.

ג.          המשיב ישלם לאוצר המדינה הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח בגין הליך זה.

ד.         החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם האישיים של הצדדים.

ניתן ביום י"ג בסיוון התש"ף (5.6.2020).

הרב שלמה שפירא