פסק דין
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מתאריך 10.4.21 שלפיו, האיש (המשיב שבתיק) פטור מלשלם את דמי הכתובה, כשהנימוק לפסק הדין הוא שהאשה מחלה על כתובתה ומחילתה חלה.
בית דיננו ביקש הבהרת בית הדין האזורי, לטענה המרכזית שנטענה בפנינו. והיא שהאשה חזרה בה מהתחייבותה בהסכם למחול על הכתובה, ומשלא מחלה חיוב הכתובה עומד בתוקפו, ניתנה הבהרת ביה"ד האזורי, שלצערנו אינה מתייחסת לשאלה שנשאלה על ידנו, ההחלטה חוזרת על מה שנאמר בפסק דינו, ולפיו הסכם הגירושין תקף. דא עקא אף אם ההסכם תקף כל עוד לא בוטל, הרי האשה לא מחלה על כתובתה לא בביהמ"ש ולא בבית הדין. וזוהי העילה המרכזית של הערעור, לפיכך עלינו לתת החלטתנו לגופו של ערעור.
נזכיר תחילה העובדות בתיק זה.
ביום 10.2.19 אישרו הצדדים בביהמ"ש הסכם שכותרתו הסכם שלום בית וממון.
לאחר כחודשיים ביום 3.4.19 הגישו הצדדים בקשה משותפת לגירושין בכפוף להסכם שאושר. למרות הגשת הבקשה המשותפת האשה סירבה להתגרש, הבעל איים שיגיש תביעה לבזיון ביהמ"ש, ובפועל התיק נסגר.
ביום 3.9.19 הגישה האשה תביעת גירושין אליה כרכה נושא הרכוש כתובה ופיצויים. בכתב תביעתה העלתה טענות רבות כנגד הבעל , הזכירה ההסכם שנחתם בין הצדדים, לדבריה ההסכם נעשה במרמה ללא כוונה אמיתית לשלום בית, בכתב תביעתה העלתה טענה שהסכמי הממון עליהם חתמה עם הבעל נעשו במרמה. לדבריה, בהסכם זה, לא קיבלה הזכויות הרכושיות המגיעות לה על פי החוק. משכך תבעה שביה"ד ידון בענייני הרכוש ויחייב את הבעל בכתובה ופיצויים.
הבעל הגיש בקשה לדחיה על הסף ומחיקת כל התביעות מפני שכל העניינים הוכרעו וקיבלו תוקף של פסק דין בהסכם שאושר בביהמ"ש. במקביל הגיש הבעל בביהמ"ש תביעת נזיקין כנגד האשה בגין סרבנות גט.
בדיון שנערך בביה"ד האזורי ביום 19.1.20 נאמר:
האישה : אני לא מעוניינת כרגע להתגרש כי אני חסרת כל. שייתן מה שצריך ונתגרש….
ב"כ האישה: ראשית בהסכם האישה יצאה בלי כלום ושום דבר וגם לא ויתרה על הכתובה. גם היה פה הסכם שנקרא הסכם שלום בית ולחלופין ממון הצדדים חתמו על זה ואישרו את זה רק בחודש פברואר 2019 , בחודש מרץ, פחות מחודש אחרי הוא כבר לא היה בבית כשהכל כבר היה מתוכנן.
ביה"ד : אני אמרתי בפירוש שעל הכתובה נדון אחרי הגט לא אישרתי שהיא ויתרה על כתובה.
בהחלטה שניתנה אחרי הדיון נקבע:
לצדדים הסכם שאושר בבית המשפט לשלום בית ולחילופין גירושין.
האשה תובעת גירושין וכתובה. היא פתחה גם תיק חלוקת רכוש אבל הובהר לה שככל שאושר הסכם בבית המשפט בית הדין לא יפתח את הדברים בשנית.
הבעל מסכים להתגרש וטוען שאין האשה זכאית לכתובה.
……
על כן על הצדדים להתגרש כאשר עניין הכתובה ידון לאחר סידור הגט
הצדדים התגרשו בתאריך 23.1.21 ולאחר מכן ב6.12.20, התקיים דיון בסוגיית זכאות האישה לכתובה, בדיון זה הגדירה ב"כ האשה גדרי המחלוקת בין הצדדים.
בפני כבודכם מונחת תביעת האישה לכתובה תוספתה פיצויים. … (הסכום )חמש מאות אלף ₪.
…: חלוקת רכוש נמחק , אין עניין רכוש רק כתובה…. הצדדים עשו הסכם שלום בית ולחילופין גירושין … (ההסכם קבע) שכל אחד יישאר עם הזכויות הסוציאלית, האישה לא עובדת והיא פדתה את החסכונות שלה בעידוד הבעל והיא לא קיבלה לכאורה ויתרה על כך … (סכום הכתובה) שאישה יוצאת בלי כלום זה לא המון כסף .
ביה"ד אמר:
כתובה זה שטר הוא חתם תחת החופה ….אם את טוענת שלא מגיע לה כתובה את צריכה להוכיח את זה להגיד שזה לא שיק זה שום דבר היא לא צריכה להוכיח שמגיע לה , את בדיון היום את צריכה להוכיח , להוכיח שלא מגיע לה כלום …
בתגובה אמרה ב"כ האיש:
לא נכנסת לזה, הצדדים חתמו על הסכם גירושין כולל שבניגוד למה שנטען בכתב התביעה כתובה בסעיף 14 שכתוב בכפוף לסידור הגט האישה מוותרת על כתובה ההסכם הזה מולא במלא סעיפיו
…. קיבלה את כל תכולת הבית קיבלה רכב קיבלה 3000 ₪ מזונות שרוב המחציות הוא משלם קיבלה דירה עם זכות בהפחתה , למשך תקופה של שש שנים , לקח על עצמו. את כל החובות המשותפים שהיא לא שילמה מאומה קיבלה עשרים אלף ₪ לכיסוי המינוס בחשבון לקחה עוד עשרים אלף ₪ וכל זה היא קיבלה …. היא רוצה לעשות מקצה שיפורים מדיניות בבית הדין ברורה שיש הסכם כולל וכל ההסכם בוצע בעין הבעל מילא את כל התחייבויות שלו.
בתגובה לשאלת ביה"ד להגיב על ההסכם שמופיע שהיא מוותרת על כתובה אגב גירושין ענתה ב"כ האישה:
…אי אפשר במסגרת ההסכם בבית משפט לדון בוויתור על כתובה,
הבעל היה אומר תחתמי היא חתמה הוא הנדס אותה , אמר לה תחתמי על הסכם גירושין לחילופין שלום בית , עבד עליה שיקר לה רימה אותה הונה אותה בצורה הכי נוראית שיש …
היא לא יצאה עם כלום הוא נשאר עם חברת נדלן יש לו נכסים יש לו קרקעות יש לו כספים הוא איש חכם הבריח נכסים אבא שלו נכנס לתמונה יש עוד אלף דברים , האישה נתנה את כולה לנישואין ויוצאת ערומה, ….
בהחלטה שניתנה אחרי הדיון קבע ביה"ד:
עניין הרכוש הוסדר בהסכם ויש לסגור את התיק.
בפני בית הדין עניין הכתובה העומדת על 500,000 ₪.
האיש טוען שמחילת הכתובה הוסדרה בהסכם הממון שאושר בין הצדדים.
האשה טוענת שעניין הכתובה אינו בסמכות בית המשפט ואין למחילה זו תוקף.
בית הדין ערך ניסיון לגישור עם הצדדים אך לא הגיעו להסכמות.
לנוכח זאת על הצדדים להגיש סיכומים עד לתאריך 31/12/2020 בסוגיה שבמחלוקת.
לאחר מכן כל צד יוכל להגיב בתוך שבעה ימים לסיכומי הצד השני בהיקף של עמוד אחד.
לאחר הגשת סיכומי הצדדים ניתנה הכרעה בפסק הדין נשוא הערעור, בפסק הדין נקבע, שמכיוון שסעיף 14 להסכם הגירושין קובע: "במקרה של גירושין עם סידור הגט ובכפוף לביצועו תוותר ר' על כתובתה ומזונותיה" משכך האיש פטור מלשלם את הכתובה, שהרי האשה מחלה על הכתובה, מחילה מועילה אף בביהמ"ש, להסכם שאושר יש תוקף חוקי, אף אם האיש פיתה את האשה למחול המחילה חלה, והאשה לא נאמנת לומר לא הבנתי את מהות ההסכם ולכן חתמתי. משכך: לנוכח אישור ההסכם בבית המשפט בית הדין דוחה את תביעת האשה לתוספת כתובה, זאת מלבד סכום עיקר הכתובה שבוודאי אינו על הפרק היות והאשה קיבלה סכומים נכבדים במסגרת ההסכם.
לאחר מתן פסק הדין הגישה המערערת בקשה לעיון מחדש בפסק הדין, בטענה שלא הייתה ידועה לה לדבריה בעת הדיונים ובעת הגשת הסיכומים, ולפיה המחילה על כתובה נעשית רק בעת סידור הגט, ולא בעת אישור ההסכם. לדבריה בבקשה זו, הנחת ביה"ד בפסק דינו הייתה מוטעית ולפיה האשה מחלה על כתובתה בעת אישור ההסכם, ואין הדברים כן, המחילה הייתה אמורה להיות בעת סידור הגט ובפועל האשה סירבה למחול על הכתובה בעת סידור הגט, וביה"ד הסכים שהדיון בכתובה ייערך רק לאחר סידור הגט. בנסיבות אלו האשה מעולם לא מחלה על כתובתה, משכך ביה"ד היה אמור לדון בגוף תביעתה לכתובה, שהרי באין מחילה, לא פקע חיוב הכתובה. וחובת ביה"ד לדון ולפסוק עניינית בגוף חיובו של הבעל בכתובה , באין מחילה.
ביה"ד האזורי בהחלטה בדן יחיד, דחה בקשתה בקביעה שאין הוא ערכאת ערעור על החלטותיו. בהחלטה זו אין התייחסות עניינית לטענתה העקרונית שיש מקום לעיין מחדש בקביעת ביה"ד, מפני שהנחתו בפסק דינו הייתה שהאשה כבר מחלה על כתובתה.
האשה הגישה ערעור על עצם פסק דינו של ביה"ד וצירפה לערעור זה את טענותיה שנדחו בבקשה לעיון מחדש.
הצדדים הופיעו בפנינו ושטחו טענותיהם באריכות, האשה טענה שההסכם מקפח אותה, היא לא קיבלה את חלקה ברכוש שצבר הבעל, ומשכך אין סיבה שתמחול על כתובתה בהסכם שאינו הוגן ובנסיבות שנעשו בחוסר יושר, לדבריה ביה"ד היה צריך לדון עניינית בעצם תביעתה לכתובה והאם היא זכאית הלכתית לקבלה כל עוד לא מחלה, לדבריה אמירות ביה"ד שהוא ידון בכתובה לאחר הגירושין משמעותם היא שאין הוא אומר שמחלה על כתובתה ומצריכות דיון ענייני. ואכמ"ל. לעומתה אמר הבעל האשה לא קופחה בהסכם האשה קיבלה טובות הנאה שלא מגיעות לה ואין היא יכולה להימלט מלקיים את מה שהתחייבה לאחר שהבעל מילא חלקו בהסכם. כל אחד מהצדדים הביא מובאות להצדקת טענותיו בכתבי הטענות.
בערעור שבפנינו הגישה המערערת בקשה לסתירת דין לביה"ד האזורי בקשה שנדחתה ע"י אחד מחברי ההרכב שנתן את פסק הדין.
חובתנו להבהיר שהאפשרות לסתירת דין בתביעת אחד הצדדים נקבעה בתקנות הדיון שז"ל:
קכט. (1) בעל-דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעיינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.
(2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם.
קל. (1) בית-הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה.
מקורה של תקנה זו היא מדברי המשנה בסנהדרין לא, א שכל זמן שמביא ראיה סותר את הדין, ופשט הדברים היינו שמביא ראיה חדשה שלא הייתה תחת ידו עיין במשנה ובגמ' שם. וטעמא דמילתא דבית דין חייב לדון דין אמת לאמיתו ואין סופיות הדיון בדין תורה. ודין זה נפסק להלכה בחו"מ סימן כ'. אמנם מלשון המשנה והשו"ע משמע שהיינו דוקא כשיש לו עדים וראיות, שלא ידע מהם בעת שהופיע בפני ביה"ד. אך עיין בסמ"ע שם ס"ק א שכתב: "וה"ה אם קבעו ב"ד זמן לבע"ד שיבוא לטעון ולא בא לזמנו, שעדיין יכול לטעון אח"כ, דאין כח ביד ב"ד לקבוע זמן שלא יוכל לחזור ולטעון אם לא שקנו מידו". ושמע מינה שאף לעניין טענות אמרינן שאם לא טען טענה זכותו לחזור ולטעון אם לא הייתה ידועה לו.
והנה מכיוון שיסוד האי דינא הוא במשנה בסנהדרין לגבי בי"ד שפסק ומי שיצא חייב בדין רוצה להביא ראיה לסתור הדין, ברור שביה"ד שפסק הוא זה שצריך לשמוע הראיות, העדים והטענות החדשות. משכך החלטה זו אם לסתור את הדין או שלא לסותרו צריכה להינתן ע"י ביה"ד שפסק, משכך החלטה שלא לעיין מחדש צריכה להינתן בשלושה, היינו ביה"ד שפסק את הדין שיבחון אם יש ראיות חדשות, יקבע דיון לשמיעתם ואחרי כן יפסוק, ולא ע"י דיין יחיד אפילו מאלה שישבו בדין, משכך צודקת המערערת שההחלטה על דחיית הבקשה לסתירת דין הייתה צריכה להינתן בשלושה ולא ע"י דיין יחיד.
והנה דברים אלו אמורים בבקשה לסתירת דין על סמך ראיות, עדויות או טענות חדשות. אך כשאין ראיות, עדים או טענות חדשות, אין מקום לבקשה לעיון מחדש, ולגבי מקרים שכאלו, נכון הנימוק שנתן בי"ד קמא, שאין הוא בי"ד לערעורים על פסק דינו. עם זאת גם במקרים כאלו ישנה אפשרות לסתירת דין, אך לא על סמך התקנה הנזכרת, אלא על סמך תקנה קכח הקובעת: "חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף". ומקורה של תקנה זו הוא האמור בחומ סימן כ"ה ס"א לגבי דיין שטעה, והדברים יכולים להיות בין אם גילה הטעות מעצמו ובין אם התעורר לטעות מפניה של אחד מבעלי הדין ואכמ"ל בזה. ובזה יש לעיין האם בנקרה שכזה בעינן דווקא חשש של שלושת הדיינים או סגי בחשש של אחד מהם, ואכמ"ל.
שקלנו להחזיר התיק לביה"ד האזורי להבהרת החלטתו שלא לקיים דיון בטענותיה לסתירת דין, אמנם מאחר שבנסיבות תיק זה, לדעתנו הדברים ברורים, אין מקום להאריך הדרך, לקבלת הבהרת ביה"ד שמיעת התייחסות הצדדים ומתן פסק דין רק לאחריה, ויש במה שנטען בפנינו די כדי לתת הכרעתנו בערעור.
נקדים ונאמר , ביהמ"ש אישר הסכם בין הצדדים, בענייני הרכוש. לפיכך הסכם זה מחייב את הצדדים כל עוד לא בוטל, ואכיפתו יכולה להערך בין ע"י הערכאה שאישרה אותו, ביהמ"ש בנידון דידן ובין ע"י ההוצל"פ (במקרים בו ניתן להפעילה). אף שלאשה טענות כנגד גוף ההסכם בין על אופן חלוקת הרכוש ובין על נסיבות כריתתו שלדבריה נעשו בחוסר יושר. דרך המלך במקרים שכאלו הינה הגשת בקשה לביטול ההסכם בפני הערכאה שאישרה אותו, משכך באם יתקבלו טענותיה, להסכם לא יהיה תוקף וסעיפיו לא יחייבו, במקרה שכזה תצטרך להינתן הכרעה או שיחתם הסכם אחר בפני הערכאה שאישרה אותו, והדיון בעניין הכתובה ייערך בביה"ד, שהוא הערכאה המוסמכת לדון בנושא זה.
אך המערערת לא בחרה בדרך זו, אלא הגישה תביעה לביה"ד בעניינים הרכושיים שסוכמו בהסכם, אמנם מכיוון שההסכם לא בוטל, אין סמכות לביה"ד לדון בענייני הרכוש וכדין עשה ביה"ד כשלא שמע טענותיה בעניינים אלו. שמכיוון שההסכם לא בוטל העניינים הרכושיים שנקבעו בו מחייבים את הצדדים.
עם זאת מכיוון שלשון סעיף 14 להסכם אומר דברים ברורים, "במקרה של גירושין עם סידור הגט ובכפוף לביצועו תוותר ר' על כתובתה ומזונותיה", תוותר בעת סידור הגט ואינה מוותרת עתה, בעת החתימה על ההסכם. והדברים היו צריכים להיות כתובים בהכרח באופן זה בהסכם שכותרתו שלום בית ומגמתו המשך חיי הנישואין עכ"פ לעת עתה, משכך אין מקום למחילה על הכתובה בעת חתימת ההסכם, מפני שמחילה כזו, לא תאפשר לצדדים חיים משותפים באין כתובה, ומשכך מחילה שכזו אם הייתה נעשית בעת חתימתו, הייתה מאיינת את שלום הבית. לפיכך נכתב בהסכם, כפי שנהוג בהסכמים שכאלו, שהמחילה תיעשה לעת גירושין.
לפיכך עד לגירושין הכתובה עומדת בתוקפה ורק מחילה בעת הגירושין תפקיענה. משכך על אף שהאשה התחייבה למחול, אף אם הייתה עושה קניין על התחייבות זו, הקניין אינו מחייב כמו שהעיר בי"ד קמא בפס"ד, מפני שהוי כקניין אתן, ואכמ"ל. מעתה משחוזרת האשה מהתחייבותה ואינה מוחלת בעת הגירושין הבעל מחוייב עקרונית בתשלום כתובה אם לא יוכיח שהאשה הפסידה כתובתה מעיקר הדין.
הן אמת, משלא בוטל ההסכם והאשה לא מקיימת התחייבותה למחול כתובתה, הדרך פתוחה בפני הבעל להגיש תביעה בגין הפרתו, תביעה שתידון כמובן בפני הערכאה שאישרה את ההסכם, אף שיכול להיות שלעת עתה, כל עוד לא ניתנה החלטה הקובעת במפורש חיובו לשלם דמי הכתובה עדיין לא הגיעה השעה להגשת תביעה שכזו. וכבר כתבנו כעין זה בהחלטה שניתנה בתיק 1221460/1, החלטה שחתומים עליה שניים מהח"מ, ושנזכרה בכתב הערעור.
בין כך ובין כך במצב הנתון ולפיו הצדדים התגרשו, בעת מתן הגט האשה לא מחלה על כתובתה חזקת חיוב הבעל קיימת ועליו לשלם כתובתה, כל עוד לא נקבע אחרת, אכן זכותו להעלות טענות הלכתיות וענייניות מדוע יש לפוטרו מכתובה, אך עניין זה ידון במסגרת ההלכתית של חיובו של בעל לשלם הכתובה , וכל עוד לא ניתנה החלטה הפוטרתו עליו לשלם חוב זה, שלאחריו תעמוד לו הזכות לתבוע האשה בגין הפרת הסכם.
ואף שבעת הדיון העיר ב"כ הבעל ממש"כ הרכב אחר של ביה"ד הגדול בתיק 1060394/2 בהרכב הרבנים לאו, איגרא, כץ. במקרה הנזכר הבעל העביר חלקו בדירה לאשה, העביר סכום כסף נוסף, והבעל התחייב התחייבויות נוספות ופטר האשה מהתחייבויותיה כלפיו, ההסכם התבצע וסודר גט, ולאחר זמן הגישה האשה תביעה לקבלת כתובה. במקרה זה הכריע ביה"ד הנזכר, שכשיש הסכם בין צדדים וההסכם נתקיים על ידי צד אחד הרי זה מחייב את הצד השני בכל התמורה, כולל שלא לתבוע כתובה או למחול אותה כפי שנתחייב וכופין על קיום ההסכם, מפני שבהסכם בין שני צדדים אם קיים האחד חלקו וקיבל השני ממנו, הרי השני חייב לקיים את חלקו מדינא גם ללא קנין, כיון שקיבל את תמורתו. ובאמת זהו דין בכל קניינים שכשנותן כסף נקנית השדה ואף במטלטלין מדאורייתא, והוא הדין במחליף פרה בחמור, ולהכי שכשנחתם הסכם ואחד הצדדים מילא חלקו הן בתשלום ששילם והן בסידור הגט, לא יוכל הצד שקיבל לומר איני מוכן למלא חלקי בהסכם. שכיוון שקיבל מה שקיבל חובתו לתת מה שהתחייב בתמורה, ובי"ד יכפו על כך.
אמנם אין הדברים כן בנידון דידן, עיון בהסכם מורה שהבעל ישלם יתרת חובה שנוצרה בחשבון האשה לצורך כלכלת הבית וכתנאי לשלום בית (לא תשלום לעת גירושין) סעיף 4. המכונית תישאר בחזקת האשה (סעיף 10), כשלא ברור ע"ש מי היא הייתה רשומה ולא שוויה. העניינים הכספיים נקבעו בהסכם באופן שכל צד נשאר עם זכויותיו וחובותיו סעיפים 11-13, הויתור על הכתובה נרשם בסעיף 14 להסכם והוא כנוסח המקובל בהסכמי גירושין, ועל פניו ההסכם לא מוכיח כלל שהויתור בא בתמורה לדברים שקיבלה, כשעל פניו ההסכם מורה שלא קיבלה דבר משמעותי אם אכן קיבלה.
לדברי הבעל הוא נתן לאשה מה שנתן וכפי שפירט בביה"ד ובכתבי טענותיו, לדברי האשה לא נתן לה מה שהיא אמורה לקבל על פי חוק וההסכם אושר במרמה, משכך לא קיבלה דבר שצריכה לשלם תמורתו. עניין זה לא נידון בפנינו, ואמור להתברר לכשיתברר אם יתברר בביהמ"ש. משכך אין לנו ראיה שהאשה קיבלה תמורה שבגינה היא אמורה לשלם במחילת הכתובה, ואדרבה, אף אם נקבל את טענות הבעל שנתן לה מה שנתן אם נתן, הדברים פחותים הרבה מערך הכתובה, ואף שיכול להיות שזו הייתה העיסקה (ואולי כתנאי לשלום בית, שברור שבנסיבות העניין מסתבר שלא הייתה כוונה לעשותו), ועיסקה לא כלכלית אינה מתבטלת בשל היותה כזאת, עדיין לא הגענו לידי מידה זאת שהרי עכ"פ לטענת האשה ספק אם הייתה עיסקה ואם הייתה, העיסקה נעשתה במרמה. והדברים צריכים להתברר בערכאה שאישרה את ההסכם. כמו כן בנסיבות אלו שהאשה טוענת שרומתה באישור ההסכם ובתנאיו, ספק אם יש מקום לומר שיש בעניין זה משום שארית ישראל לא יעשו עולה, מכיוון שלטענתה עצם קיום ההסכם הוא עולה וביה"ד לא אמור להכריע בעניין זה, שאין זו סמכותו.
עכ"פ העומד בפנינו עתה הוא טענת האשה שבנסיבות שנערך ההסכם, יש לבטלו, משכך אין היא מוכנה למחול על כתובתה, משלא מחלה, גם על פי ההסכם חיובו העקרוני של הבעל בכתובה קיים וחובת ביה"ד לדון בגוף תביעתה לכתובה, לתת פסיקתו במה שמונח בפניו בנסיבות העניין. משיוציא ביה"ד פסיקתו בעניין זה ואף לפני כן, זכותו של הבעל לשעבר לפנות לערכאה שאישרה את ההסכם להגיש תביעותיו ככל שיחפוץ, שם תינתן הפסיקה בעניין זה על פי הסמכות הטבועה לביהמ"ש.
על אף האמור, ככל והבעל לשעבר יגיש תביעה לביטול ההסכם (או לאכיפתו של הסעיף שלפיו האישה מתחייבת לוותר על הכתובה), בטרם שבית הדין ידון ויכריע בתביעת הכתובה של האישה, יבחן בית הדין לפי שקול דעתו הרחבה את האפשרות להשהות את הדיון בכתובה עד לאחר סיום ההליך בבית המשפט לענייני משפחה בעניין הנ"ל. לדעתנו, במקרה שכזה יש להתנות את הקפאת הדיון בכתובה בהפקדת ערבויות מתאימות או בעיקול נכסים לצורך תשלום הכתובה, כדי למנוע הליכי סרק שלא נועדו רק לעכב את ההליכים בדיון בכתובה.
לאור האמור ביה"ד קובע:
- מקבלים הערעור.
- התיק יועבר לראב"ד ת"א על מנת שיקבע הרכב חדש שידון, האם הבעל חייב בתשלום הכתובה, בנסיבות הגירושין, מאחר והאשה לא מחלה על כתובתה.
- המזכירות תשיב למערערת את הערובה שהפקידה כתנאי לשמיעת ערעורה.
- המזכירות תסגור את התיק.
- פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים
ניתן ביום י"ג בכסלו התשפ"ב (17/11/2021).
הרב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב ציון לוז־אילוז
