החלטה
לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובתגובתו של המשיב אליה באתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה ושלא ליתן את הרשות.
הבקשה עוסקת בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: ההחלטה השנייה) שלא נעתר לבקשת המבקשת לבטל החלטה קודמת שלו (להלן: ההחלטה המקורית) בעניין 'מועד הקרע', אולם הטענות שבה עוסקות ככלל באותה החלטה מקורית בעניין מועד הקרע ולא בהחלטה שדחתה את בקשת הביטול.
מההחלטה המקורית חלפו בעת הגשת הבקשה שלפנינו עשרים יום ויותר – כפל הזמן שהתירו תקנות הדיון להגשת בקשת רשות ערעור – ואולי בשל כך בחרה המבקשת לבקש את רשות הערעור לא עליה אלא על ההחלטה השנייה, ומשכך אף לו הייתה מבוקשת בפירוש רשות ערעור גם על ההחלטה המקורית היה עלינו לדחות את הבקשה בעניינה, ועל אחת כמה וכמה משהבקשה היא לערער על ההחלטה השנייה.
על החלטה כדוגמת ההחלטה השנייה, החלטה הדוחה בקשה לבטל החלטה קודמת, אפשר לערער בטענות התוקפות אותה לגופה ולא בכאלה התוקפות את ההחלטה המקורית. בקשת רשות ערעור ממין זה מצריכה להראות טעות בהחלטה השנייה ותכליתה היא קביעה המנוגדת להחלטה השנייה, היינו קביעה כי יש להיעתר לבקשה שנדחתה בה.
אכן, ההחלטה השנייה בענייננו סתומה קמעא, וזה אולי חסרונה היחיד, אולם נאמר בה כי היא מושתת על תגובת המשיב לבקשה לביטול ההחלטה המקורית. באותה תגובה נאמר, ובצדק, כי הטענות שבבקשה הן טענות ערעוריות ולא כאלה היכולות להצדיק בקשה ממין זו. וכך כאמור, בצדק:
בקשה לביטול החלטה קודמת יכולה לבוא על יסוד טענה לנסיבות שהשתנו ומצריכות החלטה חדשה שלא תסתור את קודמתה מעיקרה אלא תקבע כי ממועד מסוים ואילך נשתנה המצב ולפיכך נשתנתה גם ההוראה שמורה בית הדין, בקשה זו למעשה אינה בקשה לביטול החלטה אלא למתן החלטה חדשה תוך שקודמתה נשארת בתוקפה עקרונית ואינה בטלה רטרואקטיבית אלא שהיא חדלה מלהיות אופרטיבית.
לחילופין יכולה בקשה לביטול החלטה להתבסס על טענה לסתירת דינה של ההחלטה המקורית על בסיס עובדות או ראיות חדשות ובהתאם לתקנה קכט לתקנות הדיון.
האפשרות הראשונה כלל אינה רלוונטית בהחלטות מהמין שבענייננו, החלטות העוסקות בתוצאותיו של העבר, ועניינה בעיקר באלה הצופות פני עתיד.
האפשרות השנייה יכולה הייתה להיות רלוונטית לוּ אכן הייתה המבקשת מעלה טענות או ראיות חדשות שיש בהן כדי לסתור את קביעת בית הדין קמא בסוגיית מועד הקרע. אולם למעשה לא כך עשתה המבקשת אלא טענה טענות באשר לעובדות שהיו ידועות כבר קודם לכן ולמשמעותן המשפטית, תוך שהיא משיגה על קביעתו המשפטית של בית דין קמא – אלה אכן, כדברי המשיב, טענות ערעוריות, ובדין קיבל בית הדין קמא טיעון זה של המשיב.
בית דין קמא אינו ערכאת ערעור על עצמו ולפיכך בצדק דחתה החלטתו השנייה את הבקשה שהוגשה לפניו ללא שתהיה תשתית המאפשרת את הגשתה לפניו ואת היעתרותו לה, וממילא אין מקום לערער על החלטתו זו.
בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך אומר גם כי טענותיה המשפטיות של המבקשת אף הן מעלות תהייה. אין אני קובע דבר בשאלה אם במקרה הנדון אכן צדק בית דין קמא בקביעת מועד הקרע או לא צדק בכך (ואף שבקשת רשות הערעור נדחתה אם תרצה המבקשת לערער על פסק הדין הסופי תוכל לטעון אז גם בשאלה זו). אולם האפשרות העקרונית להקדים את מועד הקרע מבוססת חוקית על סעיף 8(3) וסעיף 8(4) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, שאומנם אינם משתמשים במינוח 'הקדמת מועד הקרע' אבל מובילים לתוצאה זהה לזו היוצאת מן ההקדמה שהרי מאפשרים הם לקבוע איזון רק בנכסים שהיו במועד מוקדם מסוים ולפי שווי הנכסים באותו מועד – וזאת שלא כנטען בבקשה שלפנינו כי החוק מאפשר רק להחריג נכסים מסוימים מן האיזון.
בנוסף לכך מאפשר סעיף 5א(2) לאותו חוק עצמו אף לבצע בפועל את האיזון במועד מוקדם – ו"בכלל מאתיים מנה" היינו האפשרות לבצע בפועל את האיזון מאוחר יותר אך לקבוע אז את ה'קרע' ומועד האיזון במועד שהיה מאפשר גם את ביצועו בפועל לפי סעיף זה – ובהקשר זה נקט המחוקק כאחת הדוגמאות ואחד המדדים לקיומו של 'קרע' את המגורים הנפרדים למשך תשעה חודשים מתוך שנה, ואף קבע כי גם תקופה זו ניתנת לקיצור, והדעת נותנת כי בתוך כך אפשרית גם קביעה רטרואקטיבית כאמור כי אם אכן היה פירוד כאמור ואף למשך תקופה ארוכה יותר הרי שלימד סופו על תחילתו כי כבר מלכתחילה היה מדובר ב'קרע'. וכאמור לא תמיד נכון לקבוע כך ואיני קובע מסמרות לכאן או לכאן בשאלת נכונות הקביעה בעניין הצדדים שלפנינו, אך הטיעון כי בית הדין, אינו רשאי לקבוע כך הוא שגוי ותמוה.
סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית הן בהקשר העיקרי של ההחלטה השנייה והן בכל הנוגע לאפשרות לראותה ככוללת בקשה כזו גם בנוגע להחלטה המקורית, והכול הן מטעמים נוהליים (פרוצדורליים) של תקנות הדיון והוראותיהן והן, למעלה מן הצורך, מן הטעמים המהותיים הנ"ל.
ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום י' באדר ב' התשפ"ב (13.3.2022).
