החלטה
לפניי תגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור ובקשת המערער לקביעת מועד לשמיעת ערעורו.
המשיבה בתגובתה טוענת תחילה לדחיית בקשת רשות הערעור על הסף נוכח חריגתה, בנוגע לחלק מההחלטות לפחות, מפרק הזמן שאפשרי להגשת בקשה כזו על פי תקנות הדיון.
טענה זו דינה להידחות. המשיבה מתעלמת מהוראותיהן של תקנות שעת החירום שעל פיהן ימי תקופת החירום לא יובאו בחשבון במניין הימים שנקבעו בחיקוק וכו' לביצוע דבר, ובכלל זה הקבוע בתקנות הדיון לענייננו. למען הסר ספק נבהיר כי התקנות אומנם אפשרו לבית הדין להורות אחרת בנוגע להוראה ספציפית – וכך עשינו לאחר שיקול דעת בהחלטות קודמות שניתנו בתיק זה בנוגע למועד התשובה לערעור – ובין השאר סבורים אנו כי ככלל יש יותר מקום לצמצום המועד לתשובה, שהארכתו עשויה לפגוע בזכויות דיוניות ואף מהותיות של המערער ולעקר את ערעורו מתוכן ואילו קיצורו אינו פוגע מהותית בזכויות המשיבה שהרי תגובה לגופו של ערעור תוכל להיות מוגשת בכל מקרה גם בהמשך ועיקרה יהיה גם בדיון עצמו, אף אם לא תוגש תגובה ראשונית שעיקרה נועד כדי לשקול אם בכלל לתת רשות ערעור ולקבוע את התנאים והערובה לכך. ברם בנוגע לעצם הזמן להגשת בקשה לרשות ערעור אין – ולכאורה לא יכולה להיות – הוראה אחרת הורגת מהוראותיהן של התקנות האמורות.
לגופה של בקשת רשות הערעור מעלה המשיבה טענות רבות וכבדות נגד המערער וטענותיו, אלא שאין בהן כדי לפרוך את האפשרות שהמערער הוא שצודק בטענותיו – הכבדות אף הן – ובפרט נוכח העובדה שעיקרן של הטענות הוא לגופו של עניין, מה שייבחן בדיון עצמו אם אכן יתקיים, ולא תשובות לטענות שמעלה המערער ובעיקר בעניין דרך ניהול ההליך בבית דין קמא, טענות שלו יימצא כי צודקות הן יהיה בכך כדי להאפיל על ההנחה והחזקה הראשונית כי בית הדין פעל כנדרש וכי ממילא הנטל המוטל על המבקש לסתור את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות, שעימן כמובן מסכימה המשיבה, כבד הוא.
לאידך גיסא, אין לנו לעת עתה כמובן גם כל סיבה לקבל את טענותיו של המערער נגד התנהלותו של בית הדין. לעת עתה אין אלה אלא בגדר טענה, ובנוסף לכך, גם אם יתקבלו טענות אלה ואף שהדבר יקל את הנטל שעל המבקש לסתור את מסקנות בית הדין קמא – עדיין ייוותר נטל מסוים כזה. גם טענותיה של המשיבה לגופו של עניין – אף הן טענות שקשה להקל בהן ראש, ואף שמועד דיון בהן יהיה כאמור רק לעת שמיעת הערעור לגופו, יש בהן די כדי שלא להניח הנחה לכאורית בדבר צדק שיש כביכול בטענות המערער.
סוף דבר, לאחר שיקול דעת אני סבור כי יש מקום ליתן רשות ערעור, אך יש להתנותה בהפקדת ערובה ממשית להוצאות המשפט ככל שיידחה הערעור ונחליט על חיוב בהוצאות.
המשיבה מבקשת ערובה בסכום של 30,000 ש"ח, סכום שלדעתנו מופרז הוא. נדירים המקרים שהוצאות משפט הנפסקות בבית דיננו מגיעות לסכומים כאלה – וככל שיתברר בהמשך גם כי ההליך מתמשך ומסתבך וייתכנו הוצאות חריגות, נוכל גם בהמשך להורות על הפקדת ערובה נוספת – הוראה בדבר ערובה בסכום זה כעת היא לכאורה ובנסיבות העניין אמצעי לסיכול מראש של מימוש רשות הערעור יותר ממה שהיא אכן כשמה, ערובה להוצאות.
לאחר שיקול דעת אני מורה אפוא כי המערער יפקיד כערובה לשמיעת ערעורו סך של 12,000 ש"ח. הערובה תופקד בקופת בית הדין עד לט"ו בסיוון ה'תש"ף (7.6.20).
אם לא תופקד הערובה עד למועד זה ייסגר התיק.
ניתן ביום י"ט באייר התש"ף (13.5.2020).
הרב יעקב זמיר
