פסק דין
לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי שקבע עקרונית כי האשה זכאית לכתובה, אולם ביה"ד לא יורה על בצוע מעשי של תשלום דמי הכתובה עד להשלמת ההליך המשפטי המתקיים בבית המשפט בענין הרכוש. גם בענין דמי פיצויים לא ידון ביה"ד בנסיבות הנ"ל.
עיקר טענת המערער כי סעיף 17 לחוק יחסי ממון קובע כי "אין חוק זה בא כדי לגרוע מזכויות … או מזכויות האשה לפי כתובתה".
א. השאלה המשפטית העומדת לפנינו היא האם המחוקק מפנה את דברו לערכאה הדנה בחוק יחסי ממון ומורה לה שלא לגרע מחלקה של האשה בחלק המגיע לה לפי חוק יחסי ממון בגלל שזכתה בכתובה או שהוא מורה גם למי דן בכתובה שידון ויפסוק בכתובה בלי להתחשב במה שזכתה האשה עפ"י חוק יחסי ממון.
נראה לנו אכן כי החוק מפנה דבריו לערכאה שדנה ופוסקת בחוק יחסי ממון שלא תגרע מפסיקה בגין הכתובה, ואינו קובע דבר לערכאה שפוסקת בענין הכתובה. גם יעוץ משפטי שקבלנו תמך בעמדה זו.
הסעיף הנ"ל מופיע כחלק מחוק יחסי ממון ועל כן הוא נלמד מהקשרו שהוא שייך להלכת חוק זה.
ב. החוק לא מתייחס לשאלת הפיצויים ולכן לא מובן למה המערער ערער גם על נושא הפיצויים.
ג. החוק מתייחס לזכויות האשה לפי כתובתה ובהלכה זכויות אלו יכולות להחשב גם זכות מזונותיה ומזונות הבנות שהם נקראים תנאי כתובה ובכתובה נרשם גם הסכום של תוספת כתובה.
מבחינת ההלכה והחוק יש מקום להבדיל בין הכתובה שהיא חוב מוחלט שאיננו תלוי בדעתו של המתחייב לבין חוב תוספת כתובה שיש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה שיכול לומר כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה עפ"י חוק יחסי ממון לא היה צריך לתת לה תוספת ולא התכוון לתת לה תוספת. נראה לנו שגם אם כיון המחוקק לעיקר כתובה לא כיון לתוספת כתובה.
ד. כמו כן אין לנו ודאות כלל שכוונת ביה"ד בא לגרע אפי' את התוספת כתובה בגלל חלקה של האשה עפ"י חוק יחסי ממון. יתכן שביה"ד ממתין לראות את פסק הדין בבית המשפט כיון ששם עומדות לברור סוגיות שכוללות ספקות האם הכספים של הבעל הם כספים שלו או של הוריו ואם הם שלו האם הם בני אזון והאם היה שתוף בנכסים בין בני הזוג ויתכן שההכרעה תהיה לא ודאית ולא פשוטה "כביעתא בכותחא" ואז ביה"ד ידרש לקבוע אם לגבי הכתובה דרושה רמת ברור אחרת.
הערעור נדחה.
ניתן, ביום כ"ט שבט תשס"ה (08.02.2005).
