מאגר פסקי דין

פסק דין

בפני ביה"ד מונח ערעור האשה על החלטת ביה"ד האזורי הדוחה תביעתה לשלום בית ומחייבת אותה להתגרש.

פסק דינו של ביה"ד נשען על מספר קביעות: מכיוון שהאשה לא הגישה תביעה לשלום בית הרי שאין רצונה בשלום בית, האשה שלחה מסרונים שרצונה להתגרש, עבר זמן רב שהצדדים מסוכסכים, הבעל נתן עיניו באחרת, ולראות עיני הבי"ד, הבעל לא ישוב לחיות עם האשה, דבר זה משמש בסיס לקביעה שאין סיכויים לשלום בית, ומשכך הדבר מהוה סיבה לדחיית תביעה לשלום בית, דחיית תביעת שלום הבית מהוה סיבה לחייבה בגירושין. מכיוון שהאשה סירבה להתגרש, קבע ביה"ד שלא יתייחס לבקשותיה, כל עוד לא תקיים את פסק דינו.

א. אכן דיינים רבים סוברים כיום, שכשאין סיכויים לשלום בית יש לחייב הצדדים להתגרש, דבר זה לדעתנו הינו טעות בדבר משנה ולא רק טעות בשיקול הדעת. נוסיף ונאמר אף אם ביה"ד דוחה תביעה לשלום בית של צד אחד, אין הדבר מביא בהכרח לקבלת תביעת הגירושין של שכנגדו, מפני שכדי לקבוע חיוב גירושין בעינן עילה מוכחת. וכבר הסברנו עניין זה באריכות בפסקי דין רבים שניתנו בעבר בשבתנו בביה"ד האזורי בנתניה עיין למשל תיק 872663/1, והדברים נשנו ושולשו וכו' בפסקי דין רבים שניתנו הן בביה"ד האזורי והן בביה"ד הגדול וחזרנו ושנינו ושילשנו וכו' הסבר הדברים בתיקים רבים לפעמים בארוכה ולפעמים בקצרה עיין תיקים 1254104/2, 289554/10 , 1255000/8, 1245376/2, 1147208/2, 1248559/1, ועוד. נראה לחזור על עיקרי הדברים, ומפני שעניין זה היא לצערנו טעות חוזרת של מספר הרכבים, הדוחים תביעות לשלום בית מחד גיסא ומחייבים ולפעמים אף כופים בין אם בפועל ובין אם למעשה, שלא כדין, לכן נרחיב בדברנו בפסק דין זה שיהיה בניין אב לרוב התיקים שבאו, באים ויבואו לפנינו.  והמעיין יעיין במה שכתבנו בפסקי דין אלו ובאחרים.

בפסק דין זה נחזור ונסביר שלושה דברים:

1. מהי תביעה לשלום בית ומה הם המדדים לדחותה או לקבלה.
2. מהם המדדים לקבלת תביעת גירושין.
3. גם כשביה"ד קובע שעל הצדדים להתגרש ברמת כפיה, חיוב, המלצה, מה הם הדברים שעכ"פ לכתחילה חייבים לעשותם לפני שביה"ד מפעיל אמצעים למימוש פסיקתו.

נקדים ונאמר תביעת גירושין יכולה להתקבל או להידחות ככל תביעה אחרת, גם כשמתקבלת תביעת הגירושין ולפעמים אף אם היא נדחית, ישנם חמשה סוגים של פסיקה, כפיה, חיוב, מצוה, המלצה או דחייה. הסוגים השונים של צורת הפסיקה מוזכרים בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה 1995 1(ב)  לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם ננקטה בפסק הדין לשון של כפיה, חובה, מצווה, הצעה או לשון אחרת. הנוסח של מצוה או המלצה היה נוסח קבוע בעבר בהרבה (ואולי ברוב) פסקי הדין, אך כיום כמעט ואיננו רואים נוסח זה, וגם דחיית התביעה כמעט ואינה מצויה, ולכאורה תורה חדשה ניתנה, שהמציאות של פירוד יוצרת מצב של חיוב מבלי להסתכל בשורשי הדבר, תוך הסתמכות על דברי רבינו ירוחם והגר"ח פאלאג'י בדברים שלדעתי הם בודאי לא שיערום, אך דייני הדור האחרון פתחום ושכללום, עד כדי כך שבעל מורד באשתו ובוגד בה ועושה כל דבר אסור אם ימתין זמן קצר יחסית, והאשה תתנגד להתגרש, יש שמחייבים אותה להתגרש וכופים אותה בפועל ע"י הפקעת כל זכויותיה. וברור שלא זו דרכה של תורה.

אין ספק שרבינו גרשום שגזר את חרמו שלא יגרש בע"כ, ודאי לא דיבר בבעל שאוהב את אשתו, מכבד אותה וכו' אלא בבעל שמאס באשתו ושונא אותה ולכן רוצה לגרשה, ולפני שגזר את חרמו, הבעל היה מגרשה בע"כ. ולא עלה על דעתו לומר, שהדבר טוב לה, הבעל לא יחזור, אין סיכויים לשלום בית, ולכן יתירו לו לגרשה וק"ו שלא לחייבה להתגרש, דיינים אלו חושבים שבינתם רחבה מבינתו של רבינו גרשום ומבינתם של חכמי ישראל לדורותיהם שלא סטו כמלוא הנימה מחרמו. ואף מי שלא קיבלו עליהם חרמו, המנהג הפשוט הוא שלא לגרש בע"כ באין עילה הלכתית וכל הנושא נושא על דעת המנהג, כמבואר באהע"ז ס"א ס"י ומקורו מדברי הריטב"א ביבמות, ולכן אין להתיר לגרש ובודאי לא לחייב באין עילה ברורה, וכפי שיתבאר.

נחזור כאן על מקצת  הדברים שכתבנו בפסקי הדין הנזכרים, נגדיר תחילה את החובה לעשות שלו"ב גדריה וחיוב ביה"ד בנושא זה.

ב. אין ספק שההשתדלות לעשות שלום־בית בין איש לאשתו היא מצווה וכדשנינו בפאה (פ"א מ"א):

"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו…"

ועיין בתוס' סנהדרין ו, ב (ד"ה אבל אהרון) שפירש:

"כיוון שלא היה דיין ולא היה הדין בא לפניו אלא לפני משה ודאי לדידיה שרי"     

וביאור הדברים דדעת ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי היא שלדיין אסור לעשות פשרה אלא חייב לדון דין אמת וכן הייתה מידת משה שהיה דן ופוסק. אבל אהרן שלא היה דיין, לו היה מותר ומצווה לעשות פשרה, שעל ידי הפשרה ישרוד השלום בין שני בעלי הדין.

דהבאת שלום היא מצווה ומוטלת על כל אחד ואחד מישראל. ולפיכך מי שאינו דיין ולא חלה עליו החובה לדון, עליו מוטלת המצווה שאין לה שיעור ואדם אוכל פרותיה בעולם הזה ובעולם הבא – הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

אמנם באיש ואשה שבאים לדון, ודאי שאם רואה הדיין שיכול לעשות שלום־בית, אין הוא צריך לפסוק את הדין ולגרום לפירוד, אלא אדרבא, חובה עליו להשתדל לעשות שלום־בית, דשלום־בית לעולם לא יהיה עיוות הדין שהרי משיהיה שלום־בית, ותיבטל הסיבה – המריבה בין הצדדים, יתבטל המסובב – התביעה. ודיין היושב בדין לא פקעה ממנו המצווה המוטלת על כל אדם מישראל וכשביכולתו לעשות שלום־בית בין איש לאשתו חייב לעשות כן.

ונראה לומר דהוא הדין אם הצד הטוען שרוצה שלום־בית לא עשה דבר ולא פנה לגורם כלשהו, אין זה מורה על חוסר הכנות ברצונו לשלום־בית. שהרי הרבה אנשים אינם בעלי יזמה לעזור לעצמם. יש שהם פגועים וישנם מי שהם חסרי אונים בסיטואציה שאליה נקלעו. ולכן אין הם עושים דבר, או מפני שיודעים שבנסיבות העניין אין בכוחם ולא בכוח רב או יועץ כלשהו להביא מזור למשבר ולהחזיר הצדדים לשלום־בית. ומשכך יש לומר שהתנהלות זו אינה פוגעת בכנות רצונם לשלום־בית ואין אפשרות לבוא אליו בתביעה מדוע לא פעל לשתף גורמים חיצוניים או לשכנע את הצד השני לחזור לשלום־בית.

ולפיכך אף אם המשבר בין בני הזוג הוא עמוק, אחד הצדדים עזב את הבית, או שהבעל קשר קֶשר עם אשה אחרת, אין בעובדה שהצד השני לא מגיש תביעה לשלום־בית כדי להוכיח שאין הוא מעוניין בשלום־בית, שהרי יכול להיות שהוא מעוניין ורצה בשלום־בית, אלא בהכירו המציאות החליט שלא תהיה תועלת בהגשת תביעה לבית הדין ואין הוא רוצה או צריך לעשות דבר ללא תועלת ותוחלת.

ג. מעתה חובה עלינו להבין מהותה של תביעה לשלום בית מחד גיסא, ואיך יפסוק בי"ד כשמוגשת תביעה שכזו במקרים השונים. התביעה לשלום־בית היא אחת מהתביעות שלבית הדין כבית דין, יש סמכות ויש חובה לדון בה, מה התועלת שתבוא לאדם מהגשת תביעה זו. שהרי עניינה של התביעה בבית הדין היא פנייה לדיינים כדי שיפעילו סמכות שיפוטית, ומהו הדבר המוטל על בית הדין בתפקידו כבית דין, בדונו בתביעה זו.

ונראה לומר דעצם התביעה לשלום־בית היא בעיקרה תביעה הצהרתית, הגוררת בעקבותיה השלכות ממוניות לגבי קביעת מעמדם של הצדדים כמורד או כמורדת, קובעת את הצד המסרב כחייב בתשלום כתובה או פוטר את הבעל מכתובה, ועוד עניינים. ברור שאת שלום־הבית צריכים לעשות הצדדים בעצמם. ביה"ד לא ייתן החלטה המחייבת את אחד הצדדים לחזור לשלום־בית, שהרי הדברים תלויים בדברים שבלב ואין אפשרות ותועלת בכפיית האדם לעשות מה שבאמת אין הוא רוצה בו (ודווקא לעניין קיום מצווה מעשית כפינן וכטעמו הידוע של הרמב"ם סופ"ב מהלכות גירושין). מסתבר ששלום־בית לא יצלח בעקבות החלטה שיפוטית גרידא, אמנם מצווה לשמוע דברי חכמים, אך אין בדבר זה בכדי לשנות ההרגשות שבלב, שעליהם יקום וייפול שלום־הבית, (וכבר האריכו המפרשים בביאור השאלה איך ציוותה התורה לא תחמוד והלוא הדברים תלויים בלב, ואכמ"ל).

אמנם תביעת שלום־הבית יכולה להועיל אם תתקבל התביעה, שלא לאפשר לאחד הצדדים לחבל בחזרה לשלום־בית. ואף שתביעת האשה ובקשתה היא לכוף את הבעל לחזור לשלום, דבר זה אינו אפשרי, אלא שהתביעה והבקשה בנויה על ההנחה והתקווה שהבעל יתעשת ויחזור לחיות עם אשת נעוריו, ולפי"ז ודאי יש זכות לתובע תביעת שלום־בית אם תתקבל תביעתו, לבקש סעדים מעשיים כדי למנוע מהנתבע לחבל יותר בשלום־הבית ולעשות מעשים שימנעו ויקשו על החזרה לשלום־בית. ולפיכך ודאי חובה על בית הדין לתת סעדים אלו שהם ציוויי עשה ואל תעשה כדי לממש תביעת התובע אם תוכר כצודקת.

ויש לומר שהתביעה להוציא צו למדור ספציפי היא אחד מהסעדים שיכול התובע לתבוע כדי לאפשר שלום־בית, שהרי באין בית אין אפשרות לעשות שלום־בית. ולפי"ז אם נקבל את תביעת התובע שלום־בית, הרי עלינו לאפשר לצדדים לעשות שלום־בית, ואפשרות זו אינה יכולה להיעשות אלא אם יהיה בית. אין ספק שבהימכר הבית קטנים הסיכויים לשלום־בית, דהרי אין לצדדים המקום לעשות שלום זה, ולפיכך יש כוח לביה"ד להוציא צו כנגד הנתבע המונע ממנו להפר יותר את שלום־הבית (שכבר הופר עם עזיבתו) ע"י יצירת עובדות מוגמרות בשטח המונעות חזרה לשלום־בית. ולפיכך צו המונע מהנתבע מכירת דירת הצדדים והפיכת האפשרות לשלום־בית לבלתי ישימה, הוא סעד חוקי ומתבקש במקום זה, וזאת בכדי לאפשר לתובע לממש תביעתו ולמנוע מהנתבע סיכול ההחלטה שתתקבל.

 המחוקק נתן סמכות ייחודית לביה"ד הרבני בענייני נישואין וגירושין, ובכלל עניינים אלו כלולה גם התביעה לשלום־בית. ומעתה אם לפי ראות עיני ביה"ד התביעה לשלום־בית היא תביעה צודקת, חובה על ביה"ד להוציא צווים למימוש החלטתו. ונהי דמאידך גיסא המחוקק רואה את השותפות הממונית בין בני הזוג כשותפות עסקית גרידא, ולכן אִפשר המחוקק הגשת תביעה לפירוק השיתוף הממוני, ואם כן יוכל הנתבע לטעון אינכם יכולים לפגוע בזכות הקניין שלי – אין הדברים כן, אלא במקום שלפי ראות עיני ביה"ד השארת המצב של רכוש משותף היא תנאי לקיום הנישואין או הריסתם, ממילא יש סמכות לביה"ד להוציא צווים שיעזרו לקיום ההחלטה. שהרי הדבר במסגרת סמכויות בית הדין הרבני ויסייע לצד התובע למנוע הפרת פסק הדין שהתקבל לטובתו.

ד. הקביעה שהאפשרות לשלום־בית ריאלית ושיש אפשרות שהצדדים יחזרו זה לזו אינה דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת, גם אם שלכשיחזרו הצדדים לחיות ביחד, חיי הנישואין לא יהיו מושלמים ובודאי לכל הפחות בתקופה הראשונה עד שישכך הכעס על הפירוד, או המעשים שהביאו לפירוד. חייהם יהיו כמו חייהם של זוגות אחרים, הממשיכים לנהל חיי נישואין למרות שהאהבה הראשונית ביניהם כבר פרחה, ואין אהבה חיבה שלום ורעות ביניהם. אלא הם ממשיכים בחיי הנישואין מפני שהתועלת לשני הצדדים בהמשך חיי נישואיהם רבה על הרווח שירוויחו (אם ירוויחו) מן הגירושין. ועיין מה שהארכתי בזה במקו"א.

לאור האמור אין לבוא בטענה לאחד מבני הזוג בתביעה למה לא הגיש תעצומותיו בפני בית הדין מיד עם עזיבת רעהו. אכן משהגיש בן זוג תביעה לפירוק שיתוף שוב יש תועלת מעשית בהגשת תביעה זו, כדי שביה"ד יוכל ליתן החלטות מעשיות בתביעה זו. לכשנמצה דברינו, תביעה לשלום־בית אינה מוגשת בכדי להביא שלום־בית בפועל, ומטרתה להקנות הזכויות המגיעות לצד הנפגע מפעולתו של הצד השני הפועל לגירושין והרס הבית.

בפרפראזה על אמרתו הידועה של קלאוזביץ "הפוליטיקה היא המשכה של המלחמה בדרכים אחרות", אף תביעה לשלום־בית היא המלחמה על הבית בדרכים אחרות, והיא דרך מהדרכים במאבק בין בני הזוג, שלעת עתה הם בעלי רצונות שונים – צד אחד מעוניין בפירוק הבית, והצד האחר בתביעתו לשלום־בית נלחם להשאיר את ביתו שלם.

ומעתה מכיוון שביארנו שהתביעה לשלום־בית מטרתה למנוע מהצד השני לפעול באופן חד-צדדי ולפרק את הבית, אין בעצם הגשת התביעה לכשעצמה – דבר שלכאורה מלבה את המשבר בין הצדדים – משום חוסר תום לב, שהרי תביעה זו מוגשת בדרך כלל כשהצד השני נקט גם הוא בפעולות חד-צדדיות, תביעה לגירושין או פירוק שיתוף או שניהם. ולפיכך התביעה לשלום־בית המונעת התקדמות חד-צדדית לפירוק הבית, יש בה בכדי לעורר את הצד השני לחזור ולבחון ניסיון לשלום־בית. אין ספק שגם תביעה זו חייבת להיות בתום לב. ולפיכך כשהתובע שלום־בית נוהג סחבת בבירור תביעתו, דבר זה לכשעצמו, מורה על חוסר כנות. אמנם על אף האמור, גם אם הצד השני עדיין לא נקט פעולה כלשהי בכיוון גירושין, אין בעצם הגשת התביעה ריעותא, אף שכוונת הגשתה היא להבטיח את הזכויות הרכושיות של הצד המגיש אותה.

אמור מעתה: אין בעובדה שהצד התובע נמנע מהגשת תביעתו עד שהצד השני הגיש תביעה לגירושין או לפירוק שיתוף, משום ראיה על חוסר תום לב. שהרי כפי שכתבנו לעיל, עשיית שלום־הבית בפועל אינה חלק ממהותה של התביעה ואינה חלק מתפקידי בית הדין, וכל עיקרה של התביעה היא קבלת סעדים משפטיים כשהצד השני נוקט צעדים חד-צדדיים. ולכן כל היכא שהתובע שלום־בית השתהה בהגשת תביעתו לשלום־בית, אף שהקרע בין הצדדים נמשך זמן רב, אין בשיהוי כדי להורות על חוסר כנות או תום לב, אם טרם נעשו מעשים פוזוטיביים מהצד השני, דזמנה של תביעה זו היא עם שינוי הסטטוס קוו ונקיטת צעדים לפירוק הבית מצד אחד מבני הזוג.

כמו כן אין בעובדה שהתובע שלום־בית מפצל תביעותיו ומגיש תביעותיו האחרות בערכאה אחרת משום הוכחה שתביעתו לשלום־בית אינה כנה, שהרי גם אם רצונו בשלום־בית, אין זה מחייב אותו לוותר על זכויותיו, או מה שנראה לו כזכויותיו, אם על פי דעתו, או על פי הרוח הנושבת ברחוב, או בעצת ב"כ, בחר להגיש תביעותיו האחרות בבית המשפט מפני שחושב ששם יגיע להישגים רכושיים טובים יותר משיוכל להגיע בבית הדין הרבני (ואף שבמקרים רבים אין זו האמת). אין בדבר בהכרח בכדי להורות על חוסר כנותו בתביעה לשלום־בית שהיא תביעה העומדת בפני עצמה, ואם בית הדין מתרשם שצד מן הצדדים כנה ברצונו לשלום־בית, אין זה מגרע מכנות תביעתו. אכן פיצול התביעה בערכאות שונות מקשה ומסרבל פתרון הבעיות שבין בני הזוג, אך אין בעובדה זו לכשעצמה בכדי להורות על חוסר כנות.

ולפי מה שכתבנו, אין הכרח לקבל גם את תביעת התובע שבית הדין ישלח הצדדים לייעוץ זוגי, שהרי אין מטרתה של תביעה זו להשיג שלום־בית בפועל, שהרי אין זה תפקידו של בית הדין בכובעו השיפוטי, אף שבית הדין כאמור לא יימנע מלהשתדל בעשיית שלום־בית כשאר אדם, אבל חיוב אחד הצדדים להליכה ליועץ זוגי אין הוא ממהותה של תביעה זו.

ה. כפי שכתבתי, דיינים רבים סבורים שכשאין סיכויים לשלום, ואף מפני חוסר רצונו של צד אחד, יש לדחות התביעה, ומסתמכים על המושג המיוחס לגר"ש דיכובסקי, "מות הנישואין" (ועיין להלן), שמציאות שכזו מחייבת גירושין, ותולים קביעה זו בדעת ר' ירוחם שתוזכר להלן. ובאמת לא זו הדרך, לא בתביעה לשלום בית, ואף במקום שנראה לביה"ד ששני הצדדים מעוניינים בגירושין, מפני שאף באופן שכזה, הדבר מצריך בחינת הסכסוך ופתרון המחלוקות בין הצדדים, לפני הגירושין בפועל, תוך שימת דגש והקפדה, שמי שהולך ביושר ולא בדרכי עקלקלות לא יפגע בשל כך, וכפי שיבואר.  

בתביעה לשלום־בית עלינו לבחון את התביעה לכשעצמה, אם התביעה צודקת או אינה צודקת ורק אח"כ עלינו לבחון האם יש סיכויים שיהיה שלום־בית במקרה הנידון בפנינו. העובדה שהצד המתנגד לחזור לשלום־בית נחרץ בדעתו שלא לשוב לשלום־בית אינה מעלה ואינה מורדת לעניין עצם הקביעה אם התביעה לשלום־בית צודקת, ואם נקבע שהתביעה לשלום־בית צודקת היא תישאר צודקת למרות סירוב הצד השני להענות לתביעה זו.

ואף אם הבעל עזב את הבית והלך לגור עם אחרת, דבר המשים את האשה ללעג וקלס בעיני כל מכיריהם, והאשה יודעת שמטרתו לגרשה ולסלקה מהבית ואף שהבעל אומר שרוצה להתגרש באופן הוגן ולאפשר לה לקנות דירת ראויה אך קטנה יותר, וכמו כן כשאין ספק שהאשה פגועה מאוד מהעובדה שתישאר לבד בדירה קטנה או תישאר ללא דירה ותצטרך להמשיך בטיפול בילדים, דבר שבודאי מביא אותה לידי מרירות, התרסה , קללות ומריבות עם הבעל, תלונות במשטרה בין מוצדקות ובין שאינן, שהרי אין לדון אדם על מעשיו בשעת צרתו ובפרט שבן זוגו פוגע בו פגיעה אנושה, מבזהו, ומעמיד אותו במצב של חוסר אונים. אין ספק שתגובה זו היא תגובה טבעית הגיונית, יכול להיות שהיא צודקת, אף שלא נוכל לקבוע שהיא חכמה. לצורך הכרעה בעניין זה, יש לנו להכניס עצמנו למצבה ולהרגשתה של האשה, שהבעל רוצה לזורקה והוא ימשיך את חייו עם אשה אחרת בנוחיות וללא דאגות, ובוודאי שבמרירות ליבה תאמר על הבעל כל מיני דברים, וזה דרך העולם שחושבים שבהשפלת האחר הוא יתעלה, לפיכך אין בדברים שנאמרו במריבות עת התגלע הסכסוך וכן בעת בדיונים המשפטיים על הגירושין כדי לקבוע מה היה המצב לפני שהתחילו המאבקים, ואף שדיבורים כאלה ודאי לא יכולים לעזור ולהועיל לשלום־בית, אבל זהו טבעו של עולם שבמאבקים בין בני זוג הם עושים מעשים שמזיקים גם לעצמם. עם זאת במקרים שכאלה אין לבא בטענות אל האשה.

וכבר הזכרנו בפסקי דין רבים את תשובת התשב"ץ ח"ב סימן ח', תשובה שנזכרה רבות בפסיקת בתי הדין. וזאת למודעי, תשובה זו היא היסוד המוסד להנהגת כל היושב על מדין כלפי נשים הבאות לדין לפנינו ומתלוננות על צרת נפשן, שלא להעלים עין ושלא להתנהג במורך ולהתעטף באצטלה של צדקות ויראת הוראה במקום שבו נצרכת דווקא התקיפות בדין, וחובה על הדיין להתבונן בצרתה של בת ישראל כאילו הייתה בתו. דבריו הם קילורין לעיניים וחובה לדקדק בהם ולהתנהל על פיהם. וזה לשון התשב"ץ:

… ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי…ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית דין ותובעת כתובתה – לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות "וכי כך עונין אל המעיקות?" וכמו שאמרו בבראשית רבה על יעקב. וראוי לבית דין לגעור בו ולקרא עליו המקרא הזה "הרצחת וגם ירשת?" שזה יותר קשה ממות הוא שדומה לארי שדורס ואוכל כמו שאמרו פרק אלו עוברין (פסחים מט ע"ב)

 והוסיף התשב"ץ להזהיר שלא יסתכל הדיין על האישה כעל אישה זרה ועל צרתה כעל עניין שאינו נוגע לו, אלא יבחן כיצד היה נוהג ומה היה טוען אילו היה הדבר נוגע לו אישית, לו הייתה זו בתו, אם גם אז היה מתייחס בשוויון נפש ומחמיר חומרות. לתשב"ץ ברור שאם הדברים היו נוגעים לו לא היה הדיין, או אותו מורה הוראה שהורה לאישה כאמור, נוהג ואומר כך. (וזה לימוד גמור לכלל תפקידו של דיין, שלפני שבא לפסוק את הדין צריך לצייר לעצמו תחילה את הרגשתם של בעלי הדין, כחלק מבחינת המציאות, ורק אחר כך ידון). והתם הוסיף ששיקולים אלו יעמדו לעיני הדיין אף לכוף את הבעל לגט, ואכ"מ.

וסיים התשב"ץ שאישה כזו, שמחמת הצער תובעת כתובתה בבית דין – ודאי לא תפסיד, ולא יאמרו לה כשהבעל מסכים לגירושין ואולי אף תובע אותם: "מכיוון ששניכם רוצים להתגרש אין לך כתובה, דאדעתא דהכי לא התחייב לך" – ישתקע הדבר ולא ייאמר! והוסיף "וכך עונים את המעוקות?" וכתב שראוי לגעור בבעל בכהאי גוונא (וגם במקלין בצערן של בנות ישראל), שזו הייתה מעלתו של רבי ישמעאל שדאג לצערן ולרווחתן של בנות ישראל,

דברי התשב"ץ האמורים להיות לפני עיני הדיין יום יום בשבתו לדון ולהפעיל שיקול דעת בבואו ליתן פסק דין, חובת הדיין הכוללת את בחינת המציאות האמיתית בזמנו, במקומו ובבני הזוג הניצבים לפניו, ואחרי בחינת המציאות יש לו לבחון בסברה ולדמות מילתא למילתא מתוך ידיעה שהדבר בנפשו וכאילו נוגע לו אישית, וכדברי הגמרא (יבמות קט, ב): "דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו."

ואין לומר שאין לומר דבר שאינו נשמע, והיינו היכא שביה"ד רואה שבפועל אין סיכויים לשלום־בית, וכמו שרגיל ביה"ד לשאול תמיד את הצד התובע, האם נראה לך שיש סיכויים לשלום־בית במצב שנוצר, ואף לאחר שהבעל מצא אחרת ואחרי ששמענו דברי הצדדים יש לומר ששוב אין סיכויים שיחזור לאשה – הנה כפי שכתבנו יש לברר הדבר משני פנים: א] האם התביעה לשלום־בית היא אמתית; ב] האם יש סיכוי שתתממש.

ו. וראיתי במספר פסקי דין שדיינים מסתמכים על דבריו של הגר"א אטלס זצ"ל אב"ד חיפה שהובאו בדברי משפט, ובשורת הדין ח"ה, שהיכא שהבעל בגד באשה, התביעה לשלום־בית המוגשת על ידה הינה תביעה שהוגשה בחוסר תום לב שהרי גם התובעת אינה רוצה בשלום־בית, מפני שלדבריו אין אשה מוכנה לחזור ולחיות עם בעל שהלך לחיות עם אחרת והוכיח דין זה מדין רועה זונות שנעשה שנוא ומאוס על האשה, וכן מה שכתב שם שאשה האומרת "אני רוצה את בעלי ואני אוהבת אותו, שטענה זו עומדת בניגוד מוחלט לשכל הישר של האדם, ולנורמות של חברה בעלת תרבות."

ואחרי העיון בדבריו ובקשת המחילה, נראה לי שמה שכתב כקביעות אינם דברים העומדים במבחן המציאות במעשים הבאים יום יום לפנינו בבית הדין, דודאי יש נשים שאינן יכולות לסלוח ולמחול לבעל אם זינה עם אחרת וק"ו אם הלך לגור עמה בקביעות, ולהכי אם תובעת האשה גירושין מחייבים אותו לגרשה מדין רועה זונות (שלחלק מהפוסקים הוא מטעם שמאוס עליה), וכבר כתבתי בזה במספר פסקי דין ואכ"מ. אמנם דברים אלו הם בדווקא אם האשה טוענת ודורשת להתגרש, אמנם אין אנו יכולים לומר שכלל זה נכון בכל הנשים ויש הרבה נשים שאומרות שעל אף הפגיעה שנפגעו מהבעל בעקבות בגידתו בעשותם את החשבון הכללי, אין הן מעוניינות לפרק את הבית ומוכנות לסלוח לבעל על מעשיו, ויש לבדוק בכל מקרה ומקרה לגופו ולאו כולי נשי בחדא מחתא מחתינן להו.

ומש"כ "שזה עומד בניגוד לשכל הישר של האדם ולנורמות של חברה בעלת תרבות", אין הדברים ברורים כלל, שהרבה פעמים השכל הישר של האשה גורם לה למחול, למען שלום־הבית, שלום הילדים ושלומה. ומש"כ שזה כנגד הנורמות של חברה בעלת תרבות, אינני יודע לאיזו חברה בת תרבות הוא מתכוון – האם חברה בעלת תרבות דתית? האם לחברה הישראלית? האם לחברת התרבות המערבית? וכי הדברים אחידים ברורים וחתוכים בכל חברה וחברה, והלוא הדברים ידועים לכל מי שעיניו ולבו פתוחים, שלצערנו הזנות פשטה ונעשתה כמעט כהיתר בחברה המערבית ובעקבותיה כתופעת חיקוי גם בחברה הישראלית, והרבה נשים סולחות לבעליהם על בגידותיהם (וכן המצב גם כשהאשה מזנה שהרבה בעלים סולחים לנשותיהם על בגידתם, אף שמבחינת ההלכה לא מועילה סליחה בדבר זה, וממשיכים לחיות עמם), ופוק חזי שהרי נשיא ארה"ב (ולא נשיא אחד), שעשה מעשים אשר לא ייעשו, והדברים נתפרסמו בכל העולם, ולא רק לאשתו, וברור שבמקרה כזה הפגיעה היא כפל כפליים, ולא מצינו שנמאס עליה והרי הם ממשיכים בחייהם המשותפים כאילו דבר לא קרה. ואין ברצוני לאזכר התנהלות דומה של חלק ממנהיגי המדינה שעשו מעשים שלא ייעשו ונשותיהם מחלו להם, ולצערנו ולבושתנו הדבר נעשה גם ע"י "רבנים", ונשותיהם סלחו להם, ועכ"פ הדבר לא הביא לפירוק הבית. משכך ברור לכל מי שעיניו בראשו וחי במדינת ישראל שאין אפשרות לקבוע שמחילת האשה במקרים כאלו עומדת בניגוד לשכל הישר.

ואם כן מי יהין לבו לומר שבחברה הישראלית המתיימרת להשתית תרבותה על התרבות המערבית, והמייבאת כמעט כל דבר מהתרבות האמריקאית והזרה, ולצערנו לא מנסה להשתית תרבותה על המסורת היהודית השורשית, האם נוכל לקבוע שתופעה שכזו, ודאי גרמה להמאיס את הבעל על האשה, ובוודאי שתביעתה אינה תביעה כנה? שהרי לא רחוק לומר שלפי האווירה ברחוב הישראלי עניין זה של בגידת בן הזוג נעשה קל בערכו, וממילא מאפשר לאשה ביתר קלות לסלוח לבעל, (ועיין ביומא כג,ב שהגמ' מסתפקת אם רציחה הוקלה או הטהרה הוחמרה), וכל מה שכתבנו אינו אומר שהאשה לא נפגעה פגיעה עמוקה, ואין לנו להסיק שגם אם יחזרו לשלום־בית תהליך החזרה לשלום־בית יהיה תהליך קל, דאין ספק שבעקבות עזיבת הבעל והחלטתו לגור עם אשה אחרת התהליך יהיה ממושך קשה וכואב.

כל מה שאנו אומרים הוא שאי אפשר לקבוע שהתביעה לשלום־בית אינה כנה, שוודאי יש מקום לומר שאשה זו אם תתגרש תצטרך לגור בדירה ממוצעת רגילה, ואין אביר על סוס לבן הממתין לה מעבר לפינה, וממילא תביעתה לשלום־בית יכולה להיות תביעה כנה מפני שלמרות המצב שנוצר בין הצדדים בעקבות עזיבת הבעל, המשך החיים המשותפים עם בעל נעוריה, אפילו כשהחיים ביניהם אינם חיים של אידיליה, הם הבחירה העדיפה, וממילא מכיוון שאפשר לומר שתביעתה כנה, מהיכי תיתי לומר שהיא אינה כזאת, ומכיוון שכך אם לא יוכח לביה"ד שהאשה היא האשמה בהפרת שלום־הבית, יש לקבל תביעתה לשלום־בית.

ולעניין מה שרוצים חלק מהדיינים לבחון התביעה לשלום בית, על פי הסיכוי המעשי לקיומו בבני הזוג הספציפיים, מלבד מה שיש לומר שלעניין עצם קבלת התביעה אין זה מעלה או מוריד אם יש סיכוי או אין סיכוי, דהרי בתביעה עסקינן וחובה עלינו לפסוק בתביעה שהוגשה לפנינו אם היא צודקת או שדינה להידחות, ואף שאין אפשרות לממש ולאכוף את פסק הדין (ועיין לקמן), חובה עלינו להביע דעתנו, והשומע ישמע והחדל יחדל. ולפיכך נראה שהיכא שאי אפשר לקבוע בוודאות שאין שום סיכויים שהבעל יחזור לשלום־בית, שהרי אף שמצהיר בפנינו שהוא משוכנע שאין הוא רוצה להמשיך לחיות עם אשתו, ולעולם לא יחזור אליה , הצהרה שכזו אינה בהכרח מורה על המציאות האמיתית, שהרי  מה מצופה ממנו שיצהיר, שוודאי משהגיש תביעה לפירוק שיתוף וכשהאשה תובעת שלום־בית והוא אינו מעוניין כעת בשלום־בית ודאי שזו תהיה הצהרתו. ביה"ד אינו יכול לקבוע כדבר ברור שאם יסתיימו קשריו עם אשה אחרת תהיה מניעה מצד הבעל לחזור לאשתו לשלום־בית, ובפרט אם הוא מתגורר בבית אותה אשה, ואם יצטרך לעזוב, אי אפשר לומר שיהא זה לא סביר שיחזור לביתו ולאשתו, והוא הדין בעזב וגר בגפו, שלפעמים זו טקטיקה להציג לעינינו את רצונו הנחרץ.

יכול גם להיות שעצם תקוות הבעל והאשה שעמה הוא מתגורר, שהבעל יוכל לפרק את השיתוף ובעקבותיו להכריח את האשה להתגרש וממילא יוכלו להינשא זה לזה היא המזינה את הקשר ביניהם, אם יתברר להם שתביעת האשה לשלום־בית התקבלה ואין לו סיכויים לגרום לאשתו להתגרש נגד רצונה, ממילא יקיץ הקשר שלו עם האחרת כשיהיה קשר שלא יוכל להתממש לנישואין, וממילא משיסתיים קשר זה, אין זה מן הנמנע שהבעל יחזור לחיות עם אשתו, ומכיוון שאין הדברים ברורים לנו כל צורכם אי אפשר לקבוע שאין סיכויים שהצדדים יחזרו לשלום־בית, ויש לקבל התביעה לשלום־בית. והרי אנו רואים מקרים רבים בהם הבעל נתן עיניו באחרת, עזב את הבית ואעפ"כ בסופו של דבר חזר לאשתו וילדיו. ולפעמים מתגרשים ואח"כ חוזרים זה לזו בין בנישואין ובין בלא נישואין.

ז. חובתנו להתייחס להתנהלות לא ראויה של הנותנים עיניהם באחרת ויודעים שאין להם עילה לגירושין, שאחרי עבור זמן דרכם להגיש תביעתם לגירושין ולהסתמך על דברי הגר"ח פאלאג'י, שהיוצא מדבריו שהיכא שאין סיכויים לשלום־בית יש לכפות הצדדים להתגרש. ולבושתנו יש הרכבים לא מעטים שמקבלים גישה זו, ומחייבים את האשה העשוקה להתגרש, ואם אינה משתפת פעולה ונשמעת להוראתם מטילים עליה קנסות, אף שלא חטאה ולא פשעה.

ונעתיק כאן מש"כ בפס"ד אחר בביה"ד האזורי נתניה (שער 9442):

ידועים דברי הגאון ר' חיים פאלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב ס' קי"ב וז"ל:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים וכו', והנני נותן קצבה וזמן לדבר באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שאין תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני."

מבואר מדבריו שהיכא שנראה לביה"ד שאין סיכויים לשלום־בית, והמניעה לגירושין אינה מחמת שצד אחד רוצה בחברו אלא מסיבה צדדית, חובה על ביה"ד להשתדל שיתגרשו זה מזו. כלשונו: כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים וכו' ומבואר עוד מדבריו שהצד המעכב את הגירושין חוטא ועתיד ליתן את הדין על שגורם לצד השני לחטוא מחמת הפירוד ביניהם, וביאור הדברים דבשלמא כשהוא מעוניין בהמשך הנישואין ואין סיבה לחייב בגירושין הוא נוהג כדין, אך היכא שהוא בעצמו אינו מעוניין בעצם הנישואין ורק מסיבה צדדית אינו מסכים לג"פ, מיקרי מחטיא את חברו. ומש"כ ויש עונש מן השמים נראה לכאורה, דמקורו משבת (קמט, ב): "כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה." ומשמע שהגורם לחברו לחטוא נענש מן השמים על מה שעשה, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ.

ובאותו פסק דין כתבנו לבאר היטב דברי הגר"ח פאלאג'י ואכ"מ. ולפי זה במקרה שהאשה עומדת בתביעתה לשלום־בית, הבעל לא העלה עילות שיש בהם בכדי לחייב את האשה להתגרש, ולמרות שלטענתו מניעיה הם כדי להשיג הישגים רכושיים, האשה מכחישה הדברים ולא הוכח לביה"ד שכך הם פני הדברים. מהיכי תיתי שאף לגר"ח פאלאג'י יש לחייב את האשה להתגרש.

ובאמת במש"כ הגר"ח פאלאג'י וכתב שכך נוהג להלכה למעשה לכפות הצדדים לגירושין כשאין סיכויים לשלום־בית, לאו כולי עלמא מודו ליה ועיין שו"ת "דברי מלכיאל" (ח"ג ס' קמ"ד) שנשאל במי שנשא אשה ודר עמה כמה שנים, ואח"כ נמאסה בעיניו וברח ממנה למדינה אחרת וחשב שתדרוש ממנו גט והאשה לא דרשה, ומכיוון שהיה צעיר יצא לתרבות רעה, ואינו יכול ליתן כתובה לאשה ורצה הרב השואל להתירו לשאת אשה שנייה או לגרשה מבלי לתת כתובתה כדי שלא יצא לתרבות רעה, וכתב הדברי מלכיאל שאף שמצינו שהתירו איסורים כדי שלא יצא לתרבות רעה ואף כאן לכאורה נימא הכי, בכל אופן בנידון זה אין לומר כן וז"ל:

"אבל באמת אם נבוא לדון בסברות כאלה, נבוא לעשות ח"ו כל איסורי תורה כהפקר, וכל הרוצה לעשות דבר עבירה יאמר שעושה זאת כדי להנצל מחמורה ממנה שמרגיש שיצרו מתגבר עליו לעשותה וכעין זה ימצא לו היתר וכו' אבל להתיר לחוטא למלא תאות נפשו כדי שלא יעבור על איסור חמור מזה אין להתיר לו וכו' ועיין חת"ס ס' שכ"ב שהעיקר שאין לחוש שיצא לתרבות רעה וכו'. ועוד נראה שאף במקום שהותר להקל באיזה איסור בשביל להציל חבירו שלא יצא לתרבות רעה, לא הותר רק בדבר שבין אדם למקום, אבל דבר שבין אדם לחבירו לא הותר דהא אף בפקו"נ אסור להציל את עצמו בממון חבירו וכו', ובנידון דידן כיוון שתיקן רגמ"ה לטובת האשה איך אפשר לנו לוותר על זכותה בשביל שיצא הוא לתרבות רעה, ואין שייך בזה זכות דודאי לא תתרצה לזה, ובאמת עסק קידושין וגירושין שבין איש לאשתו לא גרע משארי קנינים, ורק כל המקדש והמתקדשת דעתו שיהא כדיני התורה וכו', אבל אם התנתה אשה בפירוש בשעת קידושין שלא יוכל לגרשה בלי רשותה, ודאי שאינו יכול לגרשה בע"כ אף במקום שלא פשטה תקנת רגמ"ה, דאדעתא דהכי נשתעבד לה בכל קניני אישות שלא יוכל לפטור את עצמו ממנה בלי רשותה וכו', ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר כמש"ל, ומכ"ש בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקה כדי לעגן את אשתו ולכופה על ידי זה לקבל גט, וחלילה לנו לסייע עוברי עבירה ולהתיר לו, ועלינו להעמיד הדת על תילה."

וע"ש עוד בסימן קמ"ה שנשאל:

"ע"ד אחד שמאס באשתו אחרי היות עמה כחמשה חדשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו, וכבר עברו י"ד שנה ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם והאיש חפץ לתת לה כתובה ותוספת ולבד זה עוד אלף רו"כ, והיא אינה חפצה להתגרש בשום אופן וכו'."

וע"ש מה שהאריך לסתור טענות הבעל וסיים:

"וחלילה להתיר חרגמ"ה בענינים כאלה דאם כן יהיו בנות ישראל הפקר ובשביל זה עצמו תיקן רג"מה, וכו', ובשביל חשש הרהורין אין להתיר כלל וכבר נתבאר זה בסימן הקודם והרי הוא כמזיד כי הלא יכול לדור עם אשתו ככל אדם וינצל מהרהורים, וביותר צריך להזהר בעתים הללו אשר בעוה"ר קלי הדעת נתרבו המואסים בנשותיהם על לא דבר וכו', וגם כתבנו בסימן הקודם שזה הוי כדיני ממונות דהוי כאילו התנה עמה שלא ישא אחרת וכן קיי"ל באהע"ז סימן א' ס"ט, דבמקום שיש מנהג שלא לישא אשה על אשתו הוי אילו התנה, ואף שיש מקום לחלק בין מנהג לחרגמ"ה אבל ז"א וכו'."

ומבואר מדברי ה"דברי מלכיאל" שאף במקום שאין סיכויים לשלום־בית אין מחייבים את האשה לקבל גיטה ואין מתירים לבעל לשאת אשה שנייה, וכתב עוד שאפילו במקום שיש חשש שהבעל יצא לתרבות רעה אין זה מהוה סיבה לחייב את האשה לקבל גיטה. וקצת משמע שלא חש לסברת הגר"ח פאלאג'י, שהיכא שמניעת הגירושין גורמת לחטאים יש לכפות הצד המסרב לגירושין, ועוד משמע מדבריו דלא מיבעיא היכא שנוהג חרמו של רבינו גרשום, שאין להתיר מחמת הנימוק שיצא לתרבות רעה ואין סיכויים לשלום־בית, שהרי על מקרים כגון אלו תיקן רבינו גרשום את חרמו, אלא אף במקום שאין חרמו נוהג אלא שהמנהג שלא לשאת אשה על אשתו ושלא לגרש בעל-כורחה, ולא מיבעיא היכא שמתחייב בשעת הנישואין בשבועה וכמנהג עדות המזרח להוסיף בכתובה שנשבע שלא לשאת אשה עליה, אלא אף במקום שזהו רק מנהג המדינה, יש לומר דאדעתא דהכי נשאת לו. וכיוון שהמנהג במדינת ישראל שאין מגרשים אשה בעל-כורחה, אם כן אשה נשאת על דעת המנהג ואי אפשר לגרשה בעל-כורחה.

אך עדיין יש לישב דברי הגר"ח פאלאג'י שאין הכרח שיסתרו לגמרי לדברי ה"דברי מלכיאל", דנהי דמשמעות דבריו היא שהוא דיבר בכל מקרה שיש עיכוב מצד האיש או האשה בין שהאשם הוא בגלל מעשיו של האיש בין שהאשם הוא בגלל מעשיה של האשה, כיוון שבפועל הגיעו למצב שאין סיכויים לשלום־בית הדין נותן שיכפו ב' הצדדים לסדר ג"פ. אך אין הכרח לומר כן. ויש להשוות דבריהם, שמכיוון שברור שדבריו של ה"דברי מלכיאל" הם במקרים שבהם הבעל נהג שלא כדין ועזב את אשתו ורוצה שיתירו לו מחמת הזמן הרב שעבר ואין סיכויים לשלום, ועל זה פסק שכיוון שהשריש בחטא ומחזיק במעשיו הרעים, אין הטעם של אין סיכויים לשלום־בית כיוון שאינו רוצה לחזור לאשתו מהוה סיבה להתיר לו, אמנם במקרה שידוע לנו שלא הייתה פשיעה מצד אחד מהצדדים, או אף שלא ידוע לנו שלא פשע אחד מהם, אלא שאין לנו ידיעה שאחד מהם נהג שלא כדין וגרם למצב זה, אלא שהצדדים הגיעו למצב שבו שוב אינם יכולים לחיות יחדיו ואין סיכויים לשלום־בית, יש לומר שבכהאי גוונא יודה גם ה"דברי מלכיאל" שיש לחייב ב' הצדדים להתגרש ולא יחלוק על סברת הגר"ח פאלאג'י.

ולפי זה במקרים בהם הבעל עזב את אשתו והלך לחיות עם אשה אחרת, הבעל מתעלם מפסק דינו של ביה"ד שקיבל תביעת האשה לשלום־בית, אין בעובדה שהבעל משריש בחטאו וממשיך לחיות עם האשה האחרת ואינו מעוניין לחזור לאשתו, כדי לקבוע שעל הצדדים להתגרש זה מזו וק"ו שאין לחייב האשה להתגרש, דבמקרה שכזה יש לנו לילך בתר סברת ה"דברי מלכיאל" שלענ"ד גם הגר"ח פאלאג'י יודה לו, שאין בעובדה שהבעל ממשיך להחזיק ברשעו בכדי לקבוע שיש לחייב את האשה להתגרש ואף לקבוע שעליהם להתגרש זה מזו, ולפיכך יש לדחות תביעת הבעל לגירושין. כאמור הדברים הינם לעניין פסיקה וחיוב, אף שלעניין מתן עצה טובה, יש מקום ללכת בדרך אחרת כפי שיבואר.

ח. כפי שכתבתי בפסקי דין רבים, בשנים האחרונות התפשטה בבתי הדין הפסיקה על פי הלכתו של רבינו ירוחם שכששני הצדדים אינם רוצים זה בזו יש לחייבם להתגרש , ובמקרה כזה מכיוון שהאשה גם היא לא רוצה בבעל, היא מפסידה תוספת כתובה. עילה זו היא העילה הנפוצה ביותר כיום בבתי הדין לחיוב בגירושין. לדעתנו בתי דין רבים מגלים פנים שלא כהלכה בהלכתו של רבינו ירוחם, ומרחיבים אותה לדברים שהוא לא שיערם וגורמים בכך עוול לבנות ישראל, הן בחיובם להתגרש, הן בהפסדת זכויותיהם מן הנישואין והן בהפסד תוספת כתובה. במקרים רבים אנו נוכחים בפסקי הדין, שביה"ד חותר היבשה לסיים התיק (דבר הראוי מצד עצמו), במציאת דופי בהתנהגות והתנהלות האשה, המורה לדעתם שהאשה רוצה בגירושין למרות שהיא צווחת ככרוכיא שלום בית אני רוצה וקובעים שהתביעה לשלום בית אינה כנה. משכך מתגלגלת קביעה זו ששני הצדדים אינם רוצים זה בזו למסקנא שהאשה חייבת להתגרש, אין לה מזונות מידית ואף אם תובעת לסגור את כל העניינים תחילה, הקביעה היא קודם תתגרשי כהלכתו של רבינו ירוחם ואחר כך נדון בכתובה בחלוקת הרכוש ובכל מה שתירצי. ואין זו הדרך, גם אפילו אי נימא שתנהג הלכתו של רבינו ירוחם, מפני שחובה לסיים העניינים שבין הצדדים קודם. אך יותר מכן אי אפשר להתייחס למעשים ואמירות של האשה (והוא הדין בעל), בהתעלם מההקשר בהם נאמרו. ונבהיר דברנו.

במקרים רבים בהם הבעל בוגד באשתו או מתנהג אליה בצורה לא יפה, דבר הפוגע בה נפשית באופן קשה, תגובת האשה הפגועה , מתבטאת במעשים שאכן לא תמיד ראוי שייעשו. בין בהגשת תלונות במשטרה, בין באמירה תעזוב את הבית או תצא מחדר השינה בין בהימנעות מעשיית דברים שאשה עושה לבעלה בין בקיום יחסי אישות ובין בדברים אחרים. ובין באמירות שונות, הנישואין נגמרו, אני אעשה מה שברצוני, בין שעושה כן בפועל ובין שמכריזה על כך, ביציאה מהבית, בין בגפה ובין עם הילדים. תופעות שמורות על פניהם במבט שטחי, שמצידה של האשה תמו חיי הנישואין. אך ברור שהדברים אינם חד משמעיים וצריכים להבחן בכל מקרה לגופו. ונרחיב בביאור הדברים באופן כללי ואחר כך נבאר הדברים באופן התנהלות בית הדין בכל מקרה באופן פרטני.

הדברים שיכתבו, יכתבו לגבי תביעה שהוגשה ע"י איש כנגד אשתו. אך הם נכונים גם במקרים שבהם המצב הפוך, כשהאשה מגישה תביעה כנגד הבעל והוא מסרב. והנה כשאיש מגיש תביעה כנגד האשה לגירושין, ובתגובה האשה מגישה תביעה לשלום בית או כאמור לעיל אף אם אינה מגישה. במקרים אלו על ביה"ד לבדוק תחילה אם מגיש תביעת הגירושין בא בידים נקיות ואין לתלות התנהגות האשה כתגובה להתנהגותו. הגע עצמך בעל מגיש תביעת גירושין והאשה טוענת שהסיבה להגשת התביעה הוא מפני שנתן עיניו באחרת ולכן רוצה להיפטר ממנה, עזב את הבית ללא סיבה ואף למטה מכך, האיש מגיש תביעה כנגד האשה בגין התנהלותה כלפיו. והאשה טוענת עליו שהוא לא מקיים חיוביו כלפיה כגון שאינו זן ומפרנס או מתעלם ממנה, חי את חייו כרצונו ואף שמקיים חיוביו כלפיה, היחס שמפגין כלפיה הוא יחס מחפיר. חובת ביה"ד לבדוק תחילה האם תביעת הגירושין שהוגשה בגין מעשי האשה , הוגשה אף שהבעל התנהג עימה כיאות או אף באופן סביר, שבמקרים שכאלו יהיה חובה על ביה"ד לבחון עילות הבעל לגירושין ולקבוע חיובה או אי חיובה של האשה בגירושין. אך במקרים שהאשה טוענת על התנהגות הבעל כלפיה בפרט או התנהגותו באופן כללי. יש לבחון תחילה הדברים. ורק לאחר מכן יוכל ביה"ד לבחון התנהלות האשה.

נסביר הדברים, בעל שבגד באשתו עם אשה אחרת, או שמתייחס אליה באלימות בין אלימות פיסית ובין אלימות מילולית שהיא לעתים קשה יותר. לא זן ולא מפרנס , מונע חיי אישות או דברים אחרים. אין ספק שכל אחד מהדברים הללו פוגע מאוד באשה שהיחס הנדרש והמצופה כלפיה יהיה כפי שקבעו חז"ל  בסנהדרין עו, ב "האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו" והביאה הרמב"ם בהלכות אישות פרק טו הלכה יט, והוסיף ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. ואף שזהו היחס הראוי, פוק חזי מאי עמא דבר, והרבה פעמים היחס של הבעל לאשתו ודאי לא תואם את דברי חז"ל, אלא יחס מחפיר ולא מעטים הבעלים הפוגעים בנשותיהם במידה גדולה בבגידה או אלימות או בדברים קטנים יותר. וכבר ציוו לנו חז"ל בבבא מציעא  נט , א

אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה.

במקרים כאלו שהבעל פגע באשתו ובודאי דמעתה מצויה, גם תגובותיה יהיו בהתאם  (אף אם על פניו היא קרת רוח ואינה בוכה), ואין מקום לדרוש ממנה  הבליגי על הפגיעה שנפגעת. אולי לפעמים יש ליעץ לה לטובתה, הבליגי על הפגיעה, אך לא ברור שעצה כזו היא בהכרח עצה הוגנת. במקרים שכאלו ובעיקר בפגיעה קשה שבאה בהפתעה, התגובה הספונטנית של האשה היא תן לי גט, בא נתגרש וכדאמרינן ביבמות קטז ,א (ועיין להלן).

ט. משכך ברור שצריכים לבחון היטב את הנסיבות בהם אירע המקרה או המקרים כדי להבין מהות האמירה או האמירות. והוא הדין כשהאשה מגישה תלונה על הבעל במשטרה, מסלקת אותו מהבית, מהחדר, לא עושה לו מה שאשה עושה לבעלה. אין בדברים אלו לכשעצמם הוכחה מוכחת שאין היא רוצה בבעל, ואפילו הדבר נעשה לא פעם אחת או במשך תקופה. חובת ביה"ד לבדוק היטב היטב הנסיבות לפני שיגיעו למסקנה שאכן אין האשה רוצה בבעל. ידועים הם  דברי הרשב"א בתשובה שהביאם הב"י בסימן ע"ז ופסקם הרמ"א בסימן פ' ס'י"ח וז"ל הרשב"א:

… על אשה שהניחה בעלה בבית אביו והלך חוץ לעיר וחלתה והלכה לבית אביה … ולפי שלא נתבאר לי מלשון השאלה מה שהיא טוענת שתשוב לבית בעלה …על כן אני אומר שאם מחמת שהוא אינו רוצה להביאה ולקרוא לה מסתברא שאינה מפסדת על זה כלום לפי שהוא אינו רוצה בשימושה כי שמא בושה ממנו אחר שלא הראה לה פנים בעוד שהיתה חולה ואחר שנתרפאת מפני שיצאה שלא ברשות ואין כאן מרד כלל לא מתשמיש ולא ממלאכה ועוד שאם יבוא הוא אצלה אינה מונעתו מכלום אבל אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה בזה יראה שאינו חייב לזונה דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דכל האומרת כך טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה

ומבואר מדבריו שאף במקרה שהאשה עזבה שלא כדין או אם עזבה כדין אך אינה רוצה לחזור, אלא אם יקרא לה , מפני שהיא בושה ממנו מפני היחס שהפגין כלפיה, בין בזה שלא דאג לה בימי חוליה ובין משום שכועס עליה על שיצאה מביתו מבלי לשאול אותו. שבזה בעינן שיקרא לה ויגלה רצונו שרוצה בה, שכל עוד אינו עושה כן אין ליתן לה דין מורדת. עם זאת אם מעלה דרישות לחזרתה , אף שיכול להיות שדרישותיה צודקות ומחמת זאת אינה חוזרת שוב היא בכלל מורדת. ועבדינן לה דין מורדת. כאמור הרמ"א פסק דין זה להלכה. ושמעינן מינה שאף אם האשה נהגה שלא כדין אמרינן לבעל, שללא קריאה אליה לשוב, לא יהיה לה דין מורדת.

ומעתה יש ללמוד מינה בק"ו, שהיכא שהבעל פשע כנגד האשה ודאי חייב לפייסה, ואם אינו עושה כן, אין לתת להתנהגותה דין מורדת, ובודאי אין ללמוד מהתנהגותה, אף אם תהא מתריסה, כמה שתהא , משום גילוי וראיה על היחס האמיתי של האשה לבעל. ועל כוונותיה בנוגע למערכת הנישואין. מפני שהיכא שפשע נגדה הגיוני שתהיה בסערת רוחות ולכן חייב לפייסה, ורק אם מפייסה באופן  שיראה לביה"ד שעשה כל צרכו, ואינה מתפייסת, בזה נצטרך לבדוק מה מורה התנהגותה. האם התנהגותה מראה שרוצה להתגרש ואינה מעוניינת בבעל, או שנפרש התנהגותה באופן אחר, שעדיין לא התפייסה, אך אם יהיה פיוס הראוי לדעתה, אכן תרצה שלום בית (אך ברור שעניין זה תלוי באומדנת ביה"ד ולא יכולה להתנות על מנת שיעלה לרקיע). ודין זה ילפינן מהאמור במשלי ו' והובא ביומא עח,א, בב"מ קטו,א ובב"ב קעג,ב

אמר רבי יצחק: כל המקניט את חבירו, אפילו בדברים – צריך לפייסו, שנאמר בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך… עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. אם ממון יש בידך – התר לו פסת יד, ואם לאו – הרבה עליו ריעים.

ועיין במפרשים במקומות אלו. ושמע מינה שהמקניט את חבירו צריך לפייסו וק"ו לאשתו. והנה לגבי כפרה על החטא צריך לפייסו שלוש פעמים, ויש לדון בגדרי הדברים. ועכ"פ הדרישה לפיוס הינה דרישה מינימלית, שללא פיוס שכזה אין להוכיח מהתנהגות האשה הפגועה על רצונה האמיתי שיש לתלות הדברים בפגיעה שנפגעה, ובפרט בפגיעה מתמשכת. אין אנו צריכים להצדיק גם התנהגות כזאת מידי הנפגעת, אך ודאי שאין להאשימה, ואף שמנהגנו לשאול אף את הצד הנפגע מה עשית בשביל השלום, אין בעובדא שלא פעלה מצידה נסיונות פיוס משום ראיה שאין רצונה בשלום בית.

הדבר ברור כשמש שאין לדרוש מאשה פגועה מהבעל לומר לו כעין הנוסח בהתרת נדרים הבל יהיה מותר לך הכל יהיה שרוי לך הכל יהיה מחול לך, אין כאן דבר אסור ושאינו ראוי אלא אדרבה יש כאן מחילה סליחה וכפרה. ושאם לא תעשה כן הרי היא מבקשת שלום בית שלא כדין ובחוסר תום לב ובאמת היא רוצה להתגרש. הן אמת יכול להיות שבנסיבות העניין אולי שורת ההיגיון שתעשה כן אם היא רוצה להגיע למטרה המבוקשת, שלום בית, אך אם לא עשתה כך מחמת שהיא פגועה אין להאשימה, והדבר לא יעמוד לחובתה. העולה מכל האמור הוא שלא תמיד היחס שמפגינה האשה כלפי הבעל שנהג עימה שלא כשורה הוא זה שיגלה את רצונה האמיתי, אם ניתן לתלות את היחס בנסיבות העניין , הדבר לא יהוה ראיה, עם זאת אין הכרח שאמירתה לכשעצמה אני רוצה בשלום בית מורה על רצונה האמיתי, ואכן הדבר צריך בדיקה בכל מקרה לגופו.

י. הבדיקה האמיתית במקרים שכאלו היא, מה יהיה רצון האשה, אחרי שהבעל יחזור בו ממה שפשע כנגדה ויפייסה, האם במקרה שכזה עדיין לא תתפייס וברור לנו שהיא רוצה להתגרש. במקרה כזה, אכן ניתן לומר שינהג במקרים מסוימים דינו של ר' ירוחם, דהיינו שאם הבעל אכן ריצה את האשה, והוא אכן רוצה בה, אלא שהיא ממאנת, וכדמיון האמור בתשובת הרשב"א שהזכרנו (וההיא מיירי במורדת ולכן בעינן קריאה גרידא), בכהאי גוונא נימא שמכיוון שאין היא רוצה בו, הרי ינהג בהם דינו של ר' ירוחם וגם בזה בעינן לבחון שאם הבעל נהג שלא כהוגן נגדה ולא פייסה ולא עשה דבר, בזה נימא שאף אם היא רוצה להתגרש, לא תפסיד תוספת כתובתה שהרי הגירושין יצאו מיניה. אך אם אכן יעשה לה את כל הפיוס הראוי באופן שייראה לביה"ד שיצא ידי חובת הפיוס, ואעפ"י כן אין היא מוכנה להתפייס, במקרה כזה חובת ביה"ד לבחון התנהלותה, ואם יגיע למסקנה שגם במצב זה האשה עושה מעשים כנגדו, המוכיחים את כוונתה שאינה רוצה בו, בזה ורק בזה, אמר רבינו ירוחם את דבריו.

לכשנדייק הדברים, בחינת כנות האשה בטענתה לשלום בית, היא הבחינה איך תתנהג, אם הבעל יחזור מכוונתו להתגרש, ישפר מעשיו וירצה בשובה אליו, במקרים כאלו תיבחן תגובתה, שאם בכהאי גוונא גם לא תהיה מוכנה לשוב אליו, תביעתה לשלו"ב אינה כנה. אך אם הבעל יעשה המוטל עליו, האשה תסכים לשלו"ב. בכהאי גוונא תביעתה כנה, אף שבמצב העכשווי היא מתריסה נגדו ואף עושה מעשים כנגדו.

חובתנו להעיר דבר נוסף, נשים רבות טוענות שרוצות שלום בית, בין ע"י הגשת תביעה , בין בטוענות בפיהן ללא תביעה, ובין האומרות לא התחתנתי כדי להתגרש. וראיתי בפסקי דין רבים שבמקרה שהבעל עשה מעשי עוול כנגד האשה, אין להאמין לאשה הטוענת דבר זה, מפני שטענתה אינה בתום לב והדברים מתבססים על דברי הגר"א אטלס בשורת הדין שהוזכרו לעיל. וכבר כתבתי לעיל, שדבריו אינם נראים, ונסתרים מהמציאות היומיומית המתגלה בפנינו. מנסיוננו ראינו מקרים רבים שבעל שבגד באשה , נהג ונוהג כנגדה באלימות בין אלימות פיסית ובין באלימות נפשית או מילולית, ואעפי"כ אם מוכן לשוב לאשה היא מקבלתו בזרועות פתוחות, הדבר אינו מובן לנו ואינו נראה לנו הגיוני, שמלבד שלא ברורה לנו המחילה על העבר, במקרים רבים חזקה שמי שהתנהל כך בעבר, לא הפנים רוע מעשיו ולא עשה תשובה, קרוב לודאי שיחזור על מעשיו ככלב שב על קיאו. ואם תבוא האשה להתייעץ עימנו , או הייתה מי מקרובותנו, יכול להיות שנייעץ לה להתגרש. עם זאת לא ברור שעצה זו אפילו במקרים אלו היא עצה הוגנת. ובודאי אם האשה דורשת שהבעל יחזור הביתה לשלום בית , או אפילו בלשון לא התחתנתי בשביל להתגרש שאין מזחיחין ואין מזניחין אותה. שאכן למרות שהגיונינו אינו מבין ויכול להיות שלדעתנו הגיונה של האשה מוטעה, אין אנחנו יכולים לדחות ולסווג טענותיה ובקשותיה כדרישות שקריות. שהרי חובה להיכנס לראשה ולמוחה של הדורשת זאת ולהבין מה מניע את תביעתה. האם בהכרח הגיוננו הקר (לכאורה) הוא הנכון, האם ניתן לומר בודאות שרק קבלת הטבות כספיות עומדת מאחורי הדרישה. האם לא ניתן לומר איפכא שלמרות חוסר הבנתנו, זהו רצונה האמיתי ולאו דוקא מחשבות זרות והשגת השגים מניעים אותה, האם ניתן לשלול את דרישתה, הרי אפשר לומר שהיא במצבה בוחרת להמשיך לחיות עם בעל רע מעללים, שעכ"פ על סמך הבנתה האישית, מצב זה של נישואין עגומים אלו,  עדיף לה מלהתגרש.

וזאת למודעי כבר אמרו חז"ל הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אך לא זהו הטעם היחיד לנישואין, ועיין רות א. ט "ומצאן מנוחה אשה בית אישה", והכוונה גם למנוחת הנפש והביטחון הכלכלי שנותנים הנישואין לאשה, כולל שותפות הבעל/האב בעול הבית. כבר כתבה התורה בבריאת האשה אעשה לו עזר כנגדו ואמרינן ביבמות  סג ,א

כתיב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו? 

המציאות ששררה בעולם עד כמעט הדור האחרון הכריחה וקבעה שתפקידי האיש והאשה יתחלקו, האיש הוא שר החוץ והוא הדואג לכל צרכי הבית, ועליו חל החיוב לדאוג לאשתו וילדיו. ועיין בדברי הר"ח שהובאו ברבינו בחיי בשמות טז טז איש לאשר באהלו תקחו וברמב"ן ריש פ' משפטים. והאיש הנושא אשה מתחייב לה בשארה כסותה ועונתה ועיין ברמב"ם שמתחייב לה בעשרה דברים ואכמ"ל. האשה היא שרת הפנים וכל כבודה בת מלך פנימה , והיא הממונה ודואגת לכל צרכי הבית זוהי הייתה חלוקת העבודה במשפחה בין האיש לאשה. כפי שהבאנו מסוגיא דיבמות ואיש לא יוכל לחיות ללא אשה שתדאג לצרכיו, וכן אשה לא תוכל לחיות ללא האיש שידאג לצרכיה. התלות ההדדית גרמה למיעוט מקרי גירושין מכיוון שבעולם כזה אין קיום כמעט לאיש בלא אשה ולאשה בלא איש. משכך אף אם בחיי הנישואין לא הייתה אהבה, אך הצורך והילדים המשותפים גרמו לבני זוג להמשיך בחיי הנישואין אף שלא טוב להם זה עם זו. משום שכל אחד מבני הזוג היה שוקל היטב היטב את הריווח והתועלת שהוא מפיק מחיי הנישואין, ומה יהיה מצבם אם יתגרשו.

כאמור חיי נישואין בסיסם היה צורך משותף, ואהבה לכשעצמה לא הייתה בהכרח הבסיס בין לנישואין ובין להמשך קיומם, וכדכתיב ביצחק "ויקח את רבקה לו לאשה ויאהבה". לקיחת האשה קודמת ואח"כ באה אהבה מתוך דברים טובים שרואה בה, מתוך הדאגה והמסירות כלפיו. משכך אף משפרחה האהבה כל עוד אין שנאה, בסיס הנישואין קיים כאמור. בדורות האחרונים שהנשים החלו לעבוד לפרנסתם, והאנשים המתפרנסים יכולים לדאוג למילוי צרכיהם בכספם, תפקידי האיש והאשה בבית הפסיקו להיות מובנים, דבק זה כבר לא קיים, והיכולת להיפרד הוקלה, ומשכך ללא אהבה, התועלת לא תמיד מספקת, וזוהי הסיבה לריבוי הגירושין בדור שלנו (אף ללא קביעה שיפוטית מה עדיף, כשלדעתנו שלמות הבית וחיזוקו עד כמה שאפשר עדיפה, ועיין גיטין צ,א), ויש להאריך בזה ואכ"מ.

עם זאת גם כיום זוגות רבים, אין מפרקים את חיי הנישואין, אף שהאהבה ביניהם פחתה או אף הלכה. הדברים המשותפים ביניהם, הילדים ושאר עניינים , והידיעה שלא כדאי ללכת אל הלא נודע, עדיין משאירה את הדבק בין בני זוג ואין ספק שזוהי תועלתם ותועלת ילדיהם. וכבר אמרו חז"ל אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, וכוונת הדברים שהזוגיות שנוצרה  בתחילה בקושי רב וה"לכתך אחרי במדבר", מהווה את הדבק לחיי הנישואין גם בהמשך, כששני בני הזוג מתנהלים באופן הגיוני. ולכן על אף חילוקי דעות, אם אין משבר קשה, המשכם של הנישואין עדיף. ולכן יש  סיבות רבות להמשיך להחזיק את הבית אף אם הסכסוך עמוק בין הצדדים.

יא. ופוק חזי, המשניות בפ' המדיר מונות עילות שבהן האיש או האשה יכולים לדרוש גירושין ונפסקו בשו"ע, אך דין זה ינהג דווקא אם הצד נפגע דורש להתגרש עקב מעשי בן זוגו. אמנם לית מאן דפליג שאם צד אחד ינהג בחוסר הוגנות כלפי חברו כמוזכר במשניות, וחברו יאמר אעפ"י כן רצוני להמשיך בנישואין, דהם עדיפים על גירושין, וכי נימא שטענתו לא הגיונית. הלא כל בר דעת יאמר, הנישואין הם מכלול, ונהי שבן זוגי לא מתייחס אלי באופן נאות בחלק מסוים מחיי הנישואין וכי דבר זה לכשעצמו יהווה סיבה לפרק ולהרוס את הבית. הדברים נכונים בכל מקרה, ובודאי אצל מי שהקמת אותו בית נעשתה בקשיים רבים. ועיין במשנה בכתובות עז , א  שבנשאת לבורסי וקיבלה עליה והיה לו אח בורסי, אמרו חכמים: יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל. ופירוש הדברים שאף שיכולה לסבול את הדברים בבעל שנישאה לו מתוך בחירה ועמו הקימה את ביתה ועברה את תהפוכות החיים אין היא מוכנה לחיות כך עם היבם שלגביו לא נוצר קשר עמוק. והוא הדין שיש לחלק בזה בין זיווג ראשון, נשואי נעורים לזיווג שני.

לאור האמור שיקולי כל איש ואשה בהחלטתם אם להמשיך את הנישואין או לפרקם הינם שיקולים נרחבים הנובעים מבחינת החסרון והתועלת שהינם סובייקטיביים, לשני בני זוג אלו, ואין אנו יכולים להכנס למעמקי ליבו של בן הזוג. ולכן אף שנראה שחיי הנישואין הינם מרים ורעים והדברים לא מובנים לנו. זכותו של בן זוג ואולי חובתו לבחון הדברים במשקפיו ולהחליט שאף שרע לי בחיי נישואין אלה, ואף שכל קרובי וידידי וכן האדם הסביר יאמר, פרק נישואיך, אין הם יכולים לרדת לעומק הרגשותי ולתועלות הצומחות לי ממה שנשאר מחיי הנישואין ולכן איני רוצה לפרקם. וכבר אמרו חז"ל ביבמות קיח , ב

אמר ליה רבינא לרבא: המזכה גט לאשתו במקום קטטה, מהו? כיון דאית לה קטטה בהדיה זכות הוא לה, או דלמא ניחא דגופא עדיף לה? תא שמע, דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. אביי אמר: דשומשמנא גברא, כורסיה בי חרתא רמו לה. רב פפא אמר: דנפצא גברא, תיקרי בסיפי בבא ותיתיב. רב אשי אומר: דקולסא גברא, לא בעיא טלפחי לקידרא.

ושמעינן מינה שאף אם יש לאשה תועלת מזערית בנישואין אלו, ואפילו רק שם נשואה, עיין ברש"י שם, אין זו זכות לה להתגרש. דעדיף לה להיקרא נשואה. ועיין בראשונים שהביאו דברי הירושלמי בגיטין וז"ל המאירי שם:

ופירשוה בתלמוד המערב שבמסכת גיטין פרק ראשון ה"ה ובפרק התקבל ה"א אפילו היתה אשת מנוול ומוכה שחין וכן אפילו היתה צוחת להתגרש שמא חזרה בה

ומבואר מדבריו שאפילו היא אשת מוכה שחין שכופין אותו לגרשה לא נימא שהוי זכות לה ונימא שרוצה בגירושין, כל עוד לא תבעה גירושין במפורש. ואפילו צווחת שרוצה גט, לא מזכין לה דילמא הדרא בה. ואי נימא שכל היכא שאמרה שרוצה גט או שיש לדייק מדבריה כן, הרי זה רצונה העמוק והאמיתי ואולי יש לחייבה, מדוע לא הוי לה זכות. אלא על כרחך שאין אנו יכולים לאמוד הדברים באופן אובייקטיבי. ועניין זה הוא עניין אישי של האשה, ואף אשה שרע ומר לה עם בעלה , ואף שאמרה שרוצה גירושין בגין מעשיו. אין הכרח שזהו רצונה, ואם אומרת אני רוצה בבעלי למרות מעשיו, איך נאמר לה את רוצה להתגרש כשהיא צווחת שאין הדברים כן.

ועיין עוד בסוטה מז , א

אמר רבי יוחנן, שלשה חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו.

וברש"י שם:

" חן מקום על יושביו – ואפילו הוא רע נראה להם טוב. חן האשה – תמיד על בעלה ואפי' היא מכוערת נושאת חן בעיניו"

שמעינן מינה שעניין זה של מציאת חן אינו דבר אובייקטיבי אלא סובייקטיבי ותלוי בכל אדם לפי מה שהוא אף שלאחרים אין הדבר נראה. וכמו שביארו שם "ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה וגו' – וכי מאחר דמים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה? אמר רבי חנין: חן מקום על יושביו." משמע שאפילו במקום שאובייקטיבית הוא מקום רע, בעיני יושביו נראה המקום טוב והוא הדין לגבי אשה, אף שהיא מכוערת  בין ביופי בין במעשים, בעיני בעלה היא מוצאת חן והוא הדין איפכא. וזהו טעמם של ב"ה שלכל כלה שרים כלה נאה וחסודה , עיין כתובות יז,א. ועיין עוד ביבמות סג,א מה שמסופר שם על גדולי האמוראים שהייתה להם אשה רעה , ואפילו הכי בשל דבר טוב שהיה בנשותיהם לא רצו לגרשם, עיי"ש בגמ' דקרי ליה מר ממות ומצוה לגרשה. ואפילו הכי דין זה הוא רק ברוצה לגרשה, אבל אם לא יעשה כן ברור שאין אומרים לו דבר, דהרבה מוכנים לסבול קשות בחיי הנישואין בגלל דבר טוב הנמצא בבן זוגם אף שהחיים איתו קשים ומרים.

נוסיף בזה את דברי הרשב"א הידועים בתשובה ח"א סימן תקעג

במה שהסתפקתם במה שאמרה היא מאיס עלי. אם נחוש שעיניה נתנה באחר מפני שהוא חזק ותקיף בחור כארזים. ואיש כזה אין בו שום דבר לתלות בו שיהיה מאוס עליה. … ואם נפשכם לומר שאינה יכולה לומר מאיס עלי אלא במה שאיפשר שיש לו דבר שהוא מאוס אבל לא על איש יפה תאר וחזק כמו שאמרתם. ועליו הוא מה שאמרו שאינו מוציא אלא לרצונו אינו זה. שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב. וכמה אנשים מכוערי' מוצאין חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם ויפים וטובים וסרי טעם בעיניהם.

מבואר מדבריו שטענת מאיס עלי , מדברת אף במקום שהבעל נראה לנו מושלם שאין מקום למאוס בו, ואין הסבר לאמירה זו של האשה אלא אם נתלה שנתנה עיניה באחר. וכתב הרשב"א שטענה זו תלויה בעמקי הלב, הטענה היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית , ואף שאינה מובנת לנו, אין אנו יכולים לדחותה ולקבוע שאינה אמת. טעמו של דבר שלב האדם בוחר מה אהוב עליו ומה שנוי לו. ואף שאין כופין את הבעל , מפני שטענת מאיס עלי אינה עילה לכפיית גט, עם זאת אין אנו אומרים שמשקרת בטענתה. ומיניה לנידון דידן אף במקרים שאובייקטיבית אין אנו יכולים להבין דברי האשה שאומרת שרוצה בבעל, אין זה מעלה ומוריד ואיננו יכולים לקבוע שהדברים אינם כן, וטענה זו היא הערמה לצורך השגת דברים אחרים.

כאמור לעיל כבר ראינו (וכל דיין היושב על מידין ראה) מקרים רבים שבהם הבעל בוגד באשה ומכה אותה, ואם ישוב אליה מיד תקבלו ואין היא רוצה בגירושין דטוב לה בעל כלשהו , ואולי תקוה קלושה שמא יחזור בעתיד. וכבר ראינו מספר רב של מקרים שהבעל חי עם אחרת והאשה ממאנת להתגרש ואומרת שהוא יחזור אליה כמו שחזר בעבר, ואין אנו יכולים לעמוד במקומה אף שבעיננו הדבר לא סביר. עכ"פ כל עוד לא הוכח לנו באופן שנעלה מכל ספק שהאשה אינה מעוניינת בבעל בעיקר עקב מעשיה ובדיבורים לא סגי , אין לחייבה להתגרש על סמך ההנחה שזה רצונה, ויש להאריך בדברים. ולכן כל בי"ד בבואו להפעיל את הלכת רבינו ירוחם, עליו לבדוק הדברים היטב היטב, כדי שלא יגרום לגט מעושה ע"י הכרחת אחד מהצדדים להתגרש נגד רצונו ואף שרצונו של צד זה אינו מובן להיגיון ביה"ד. כל המצוי בעניינים אלו מכיר את הפעמים הרבות שבני זוג שמצבם היה ללא תקוה לראות עיני הדיינים וחזרו לחיות זה עם זו, אף שברור  שאין שם אהבה ואחוה ושלום ורעות, והוא הדין שבמקרים רבים בני זוג מתגרשים וחוזרים לחיות  זה עם זה, ולא בגלל שהסיבות לגירושין בטלו, אלא מפני שאחרי שהתגרשו הינם מגיעים למסקנא שטוב לי אז מעתה. ומעתה מהיכי תיתי שמי שמגיע למסקנה זו לפני שהתגרש לשוטה וחסר דעת ייחשב, אדרבה אולי עליו נאמר החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, שבוחן רק מצבו העכשווי.

סוף דבר אף אשה שעושה מעשים המראים על פניהם שמאסה בבעל, יש לבחון היטב הסיבות למעשיה, ואם עשתה כן בתגובה לפגיעתו בה. ובר מדין יש לשקול את אמירתה לאחר זמן שאין היא רוצה להתגרש, אם נותנת טעם, אף שאיננו חושבים כמותה, אין ראיה ממה שעשתה על רצונה, ואדרבה נימא מה שהוציאה בפיה הוא רצונה ומהיכי תיתי שעל פי אומדנא נימא איפכא, מכיוון שהדברים לא ברורים לנו, נימא שרצונה להתגרש ורק מסיבות אחרות אינה מודיעה לנו את רצונה.

יב. והנה לעיל ביארנו דבתביעה לשלום־בית, אין אפשרות לצוות על הבעל לחזור ולחיות עם אשתו, דהחיים המשותפים תלויים בדברים שבלב ולא יכולים להעשות בצורה טכנית, וחיים משותפים הכוללים חיי אישות כשהבעל אינו רוצה באשתו יש בהם גם איסור וכמבואר בנדרים (כ, ב) ועיין ב"ש (סימן ע"ז סק"ד) גבי בני תשע מידות, ואכמ"ל. ודאי שיש חיוב הלכתי על הבעל לשמוע בקול ביה"ד ולקיים חיוביו לאשתו, אך אין בכוחנו לנקוט באמצעים בכדי להעמיד את הדת על תילה. וכתבנו לעיל שלקבלת תביעת האשה לשלום־בית ישנן נפק"מ הלכתיות, האחת לקביעת דינו של הבעל כמורד אם אין הוא חוזר לאשתו, אך הנפק"מ במקרה זה היא ממונית, וכדאיתא במשנה בכתובות (סג, א): "המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה."

ומוכח ממחלוקת רבנן ור"י בראש משנה זו שדין זה הוא דין ללא הגבלת זמן ולפיכך בבעל המורד באשתו יוסיפו על כתובתה סכום קבוע מדי שבוע כל עוד הוא עומד במרדו. ולא נימא שאחרי עבור זמן של י"ח חודש או אף מעבר לזה, אין סיכויים לשלו"ב ונחייב להתגרש. מפני שכל עוד האשה רוצה בבעל ודורשת שיחזור ממרידתו שמעינן לה ולא נימא שתביעתה תביעה שאינה כנה.

עם זאת במקרה שביה"ד מגיע למסקנה שאפסו הסיכויים לשלום־בית בין הצדדים, אין מקום להמשיך את הצו למדור ספציפי, שהרי פקעה תכליתו לאפשר קיום שלום־הבית. לפיכך משהגיע ביה"ד למסקנה שאין סיכויים שהבעל יחזור לחיות עם האשה (אף שהאשה צודקת בתביעתה), אין מכירת הדירה ועריכת פירוק השיתוף גורמות להריסת האפשרות לשלום־בית, שהרי אנו יודעים מהתבוננות במציאות שלפנינו, שאין סיכויים מעשיים לשלום־בית, ואם כן מכירת הדירה או אי מכירתה לא יעלו ולא יורידו לגבי האפשרות המעשית לשלום־בית, ומשכך לטעם זה יש מקום לביטול הצו. אך עדיין אף ששלום־הבית לא ייכון, אין בדבר בכדי לחייב את האשה להתגרש ועלינו לבחון היטב שביטול הצו למדור ספציפי או החלטה אחרת שלנו לא תביא לכפיית האשה לגירושין. עם זאת אף במקרים שאין לחייב את האשה להתגרש, ואף אם קיבלנו תביעתה לשלום בית, עדיין יש מקום להמליץ לה להתגרש ובתנאי שיובטחו כל זכויותיה.

הדברים שכתבתי לעיל נכתבו על ידי בעבר במספר פסקי דין, והדברים פשוטים בעיני כביעתא בכותחא, בין לעניין הגדרת התביעה לשלום בית ובין לעניין התנהלות ביה"ד כשהם רואים שאין תוחלת בדבר. ושוב ראיתי במאמרו של הגר"ש דיכובסקי בנושא מות הנישואין , בהרצאתו שנשא בכנס הדיינים תמוז תשפ"ג, שכתב :

…. תביעת שלום בית שונה לחלוטין. לא ניתן לצוות על שלום בית, משום שמדובר ב"דברים שבלב". לא ניתן לצוות על הלב או לחייב אותו לעשות שלום, כשהלב אינו חפץ בכך.

…

משמעות הדברים היא, כי פסיקת שלום בית שאינה אפקטיבית, היא בעצם פסיקה לשלום בית משפטי בלבד, הכולל  הבטחת זכויות, אבל לא יותר מכך. פסק דין כזה תקף לזמן מוגבל בלבד. חובת בית הדין לבדוק, אם התוצאה המעשית של פסק הדין תהיה מבוי סתום ואפס פתרון לשני הצדדים, או שלאחר תקופה מסוימת ניתן יהיה להתקדם לכוון של פתרון אמיתי. אם יתברר, שפסק הדין גורם לצדדים לשקוע בחטא, חייב בית הדין ליזום דיון למציאת פתרון, ובהעדר פתרון מוסכם, יכול ביה"ד להביא את הצדדים לפתרון הנראה לו, גם ללא הסכמתם, כולל צעדי אכיפה.

כפי שאבאר לקמן הנני מסכים לדבריו של הגר"ש דיכובסקי, שבמקרה של מות הנישואין, חובה על ביה"ד להשתדל שהצדדים יתגרשו, אך עצם העניין שאין סיכויים לשלום בית, לא יצור חיוב על הצד הדורש שלום בית ללא התמלאות התנאים הנצרכים כפי שיבואר לקמן. ואין מקום למה שמקצת בתי הדין מסתמכים על דבריו, לחייב בגירושין, לא אפשרות הלכתית, ואף הגר"ש דיכובסקי לא התכווין מעולם למה שתלו בו.

יג. הדברים לעיל נאמרו לעניין תביעה לשלום בית, אימתי נקבלה ואימתי נדחה אותה, כגון במקום שלביה"ד יש ראיה מוכחת שהאשה אינה רוצה בשלום בית, וכפי שהדגשנו שחוסר הסיכויים לשלום בית אינו מהוה סיבה לדחות התביעה לשלום בית, אלא לכל היותר להמלצה לגירושין , אף אם התביעה לשלום בית התקבלה. עם זאת אין הכרח שדחיית התביעה לשלום בית מהוה בהכרח נימוק לקבלת התביעה לגירושין. וגם בעניין זה נחזור על מש"כ במקו"א ובפרט בפסק דין בתיק 1255000/8.

חובתנו להבהיר תחילה יסודות ההלכות ומשמעותם, מכיוון שלצערנו בשנים האחרונות ראינו מקרים רבים, שאי הבנת יסודות ההלכה, גורמים לסטיה משורת הדין ועיוות דין ע"י החלת הלכות מסוימות במקום שאין כלל מקום להחילם. לפיכך עלינו להרחיב ביסודות התביעה לגירושין והדברים הנצרכים להוכחת עילת גירושין וזה החילנו.

המשנה ביבמות קיב , ב אומרת

אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת, שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו.

 חזינן שבעינן רצון האיש לגרש את אשתו, וללא רצונו , אין גירושין. אלא שבמקרים מסוימים בהם יש עילת גירושין כמבואר בכתובות עז, א ובש"מ וכמו שנפסק באהע"ז ס' קנ"ד, כופין את האיש לגרש, והיינו שכופין אותו עד שיאמר  רוצה אני, וע"י כפייה במקום שכופין הוי גירושין מרצונו וכמו שביאר הרמב"ם בסוף פ"ב מה' גירושין ואכ"מ.

הדברים אמורים לעניין כפיית הבעל, אמנם לעניין גירושי אשה, מהתורה לא בעינן דעתה ומועילים הגירושין אף בע"כ ועיין בסברת הדבר בחידושי הרשב"א בגיטין עד, ב ואכ"מ. מטעם זה  אשה התובעת בעלה שיגרשנה צריכה עילה מעיקר דין תורה להצדיק תביעתה בכדי שנוכל לחייבו ואף לכפותו. אמנם בבעל הרוצה לגרש את אשתו מעיקר דין תורה, הכל תלוי ברצונו ולא בעינן דעתה כלל, ובקרא כתיב והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות, ועיין בגיטין צ' באיזה מקרים יגרשנה ומתי לא, אך לית מאן דפליג שאם נתן לה גט, אף אם לא מצא בה פגם, הגט מועיל והאשה גרושה. וזהו גם דינא דגמרא, שמגרשה בע"כ, ומהאי טעמא לא מצינו בש"ס עילות גירושין לחייב את האשה להתגרש (אמנם מצינו עילות להפסד כתובתה), שהרי לא תלוי לא בדעתה ולא בעילת גירושין.

אמנם כבר גדר רבינו גרשום ובני דורו ואחריו גדולי אשכנז שלא יגרש האשה בע"כ, והוזכרו בדברי הראשונים באשכנז בכמה מקומות, והדברים הובאו בתשובות  מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן אלף כב בתקנות המתחילות  ב"צץ המטה ופרח הזדון והחמס קם למטה הרשע, ואין נושע, וכבר אין עין השע, וקול שועת אומללים בת עמינו עלתה באזנינו ונאגדנו ונקשרנו וגזרנו בנידוי ובאלה ובנקיטת חפץ

… ולא יהא אדם רשאי לזרוק גט לאשתו אם לא ברשות ג' קהילות ואם יעשה יהא הבעל והסופר והעדים בנידוי כאשר תקן מאור הגולה. 

תקנה זו היא מלבד התקנה שלא ישא אשה על אשתו (וי"א שתקנה שלא ישא נתקנה לחזק התקנה שלא יגרשה בע"כ). והנה עד היכן התפשטו תקנות אלו, לא הוברר לנו ועיין מש"כ בזה הראשונים ביבמות מד ושם סה, לגבי התקנה שלא ישא אשה על אשתו, היכן פשטה ועד כמה פשטה ואכ"מ. ועיין בריטב"א ביבמות שם שכתבו:

ואומר רבינו ז"ל בשם רבותיו ז"ל דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אין לו רשות לישא אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסוב אחריתי 

ומבואר שאף במקום שלא פשטה התקנה, אם יש מנהג הולכים אחר המנהג, מפני שכל הנישא נישא ע"ד המנהג. ודין זה פסק השו"ע באהע"ז סימן א' ס"ט

ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה  אחת, אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו.

והנה הב"י בסימן קי"ט לא הביא תקנה זו, שלא פשטה בין בני ספרד, אך בני אשכנז נהגו בה להלכה ולמעשה, והפוסקים האריכו באיזה מקום  יותר לגרש בע"כ. ובאמת ביסוד התקנה נכתב שיכול לקבל היתר ורשות. ובדרכי משה הזכירה והזכיר מתשובות הראשונים באיזה מקום לא גזר והעמיד על עיקר דינא. ובשולחן ערוך אבן העזר סימן קיט ס"ו פסק:

יכול לגרשה בלא דעתה. הגה: ….. וכל זה מדינא, אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה, אם לא שעברה על דת, וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו. ואפי' אם רוצה ליתן לה הכתובה, אין לגרשה בזמן הזה שלא מדעתה (סמ"ק סי' קפ"ד… נולדו בה מומין, ע"ל סוף סימן קי"ז אם יכול לגרשה בעל כרחה. יש אומרים דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בעל כרחה .. 

מעתה מי שהוא מבני אשכנז ודאי שאינו יכול לגרש בעל כרחה של האשה. ונראה לומר שגם מי שהוא מבני ספרד, לא יוכל לגרש האשה בעל כרחה, וטעמא דמילתא, מפני שמנהג בתי הדין משנים קדמוניות שלא לגרש בע"כ וללא עילה, ושוב הוי מנהג המדינה, מעתה כל המקדש אדעת המנהג מקדש כדאמרינן  בסימן א' ס"ט. ואדעתא דהכי קידש שלא יגרשה בע"כ אלא אחרי פסק דין המקבל תביעתו וקובע שיש לו עילה לגירושין.

יד. והנה למש"כ שמדאורייתא האשה מתגרשת בעל כרחה, אף ללא עילה ומהאי טעמא לא נקבעו בש"ס בשו"ע ובפוסקים עילות לחיוב האשה בגירושין. בניגוד לבעל, שמכיוון שמעיקר דינא בעינן רצונו גדרו הש"ס השו"ע והפוסקים באיזה מקום יכפוהו. ומעתה אחרי התקנה האלימו לכאורה את כח האשה יותר מכח האיש, שלא הורו לנו מתי נוכל לכפות האשה להתגרש. אכן כבר הגדיר הדברים הרא"ש בתשובותיו כלל מב סימן א

אלא שרבינו גרשום עשה גדר לדבר וכי לאו קל וחומר שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לעגן האיש לבטלו מפריה ורביה, אלא ודאי יגרשנה ויתן לה כתובתה כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כח האשה מכח האיש, אך כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט ותקן להשוות כח האשה לכח האיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה. אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשנה בעל כרחה, ואף אם תמצא לומר שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בעל כרחה מכל מקום במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט.

מבואר מדבריו שבכל העילות שכופין את האיש כופין אף את האשה.

והנה נחזי אנן, שזה ודאי שרבנו גרשום תיקן תקנתו בבעל שאינו רוצה  באשה. תהא הסיבה אשר תהא, ומסתבר שברוב המקרים לא ירצה לגרשה אלא אם הוא שונא אותה ולא רוצה להיות עימה, ואפילו הכי תיקן שלא יגרשה בעל כרחה, שמע מינה שאפילו מאס בה, מטעם כלשהו, לא יוכל לגרשה אלא אם יביא עילה מובהקת, מעתה שוב לא סגי בנימוק זה לכשעצמו, שהוא שונא אותה ולא רוצה להיות עימה, ואף אם ביה"ד השתכנע שכן הם הדברים, שהרי על כגון דא נתקן חרמו. ולהלן נברר באלו מקרים כן יוכל לגרשה וביה"ד יחייבוה כנגד רצונה.

טו. בפסק הדין בתיק 1255000/8 הארכנו בביאור העילה והנימוק של מאוס עלי או מאוסה עלי, הננקט בכתבי הטענות ובפסקי דין של חלק מבתי הדין כעילה לגירושין. ולענ"ד עילה זו ננקטת במקומות רבים ואינה ההלכה המוזכרת  בש"ס ובראשונים של מאיס עלי, וגדריה ההלכתיים, ומסקנתנו שדין מאיס עלי הינו בשני אופנים, חדא באופן שצייר הרמב"ם שאינה מסוגלת להיבעל לו, ועל זה סובר הרמב"ם שאף כופין אותו לגרשה אם האשה טוענת טענה זו. (ולדעת תוס' דווקא אם טוענת שלא רוצה כתובה, ועיין בנתיבות המשפט על רבנו ירוחם  שפלפל אם גם לרמב"ם בעינן שתמחול על כתובתה). ובאופן אחר בטוענת מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים בין שעושה כנגדה ובין כנגד אחרים שמפני כך שונאתו ואינה יכולה להיות עמו, שלדעת המהר"ם ושאר ראשונים זהו דין מאיס עלי שדיברה הגמ', אך אינו לעניין לכפותו לגרשה, דלדבריהם לעולם אין כופין אותו במאיס עלי (ואולי יודו לרמב"ם במאיס שצייר הוא, וכמו שכתב בתורי"ד ויסודו ממשנה כתובות עז, א), אך עכ"פ לא קנסינן לה בממונא כשהוא מאוס מחמת מעשיו, ואין כופין אותה להיות עמו. וי"ל שאף הרמב"ם יודה להם בציור זה, כעין שצייר במורד. אך לדידיה אין זה המאיס עלי דמיירי בש"ס. ואי נימא הכי יש לומר שבמאיס כזה שוה שיטת הרמב"ם לשיטת שאר הראשונים, דמודה להו דלא כפינן לבעל לגרש, אך לא כפינן לה להיות עמו, ולא תפסיד כתובתה מכיוון שנותנת אמתלא המתקבלת לנו אמאי שונאתו. והנה אם נימא כסברא זו, יש לומר שמש"כ התומים בבעל הטוען מאיסא עלי, שידה לא עדיפא מידו, היינו דווקא בגוונא שאינה מסוגלת להבעל לו מחמת בחילתה ממנו, והוא הדין איפכא שהוא בוחל ממנה, שאף אחרי חדר"ג יכפוה לקבל גט. אך במאוסה עליו מחמת התנהגותה, שבזה לא כפינן ליה, אחרי חדר"ג גם לא כפינן לה, ולא כדברי הבני אהובה, שאותה כפינן, דעד כאן לא פליג ר"ת אלא בדידיה דהוי חשש גט מעושה ולא בדידה דגט מעושה בדיעבד כשר, אכן לפירושנו בהא אף הרמב"ם מודה שלא נכפנו, ומשכך האלים רבינו גרשום את כח האשה ככח הבעל ולא נכפנה.

ואם כנים אנו בדברנו, כל היכא שאשה אומרת שהבעל מאוס עליה ושונאתו ואינה יכולה להיות עמו, שלא כפינן ליה לדעת הראשונים החולקים על הרמב"ם שכוותייהו פסקו השו"ע והרמ"א, יש לומר שבכה"ג גם הרמב"ם יודה להם במאיס שכזה. והוא הדין במקום שהבעל דורש להתגרש מפני ששונאה מחמת מעשיה ומאוסה עליו, אחרי תקנת רבינו גרשום, ולאור המנהג שלא לגרש בעל כרחה, אין לכפות האשה להתגרש בכהאי גוונא. ולכאורה זהו המצב ברוב הזוגות  הבאים להתגרש בפנינו, שלאור המריבות שביניהם החליטו לפרק קשר הנישואין, במשך הזמן מצטברת טינה ומרירות, בהגישם את תביעת הגירושין יש שנאה ביניהם, ועכ"פ מצד הצד התובע, שנאה המביאה אותו למאוס את הצד השני, שמחמת השנאה אינו מסוגל לחיות עמה. דבר  המגדיר את רוב תובעי תביעות הגירושין, שמחמת הטענות, המרירות והשנאה אינו יכול לחיות עם הצד השני, וכדכתיב באמנון ותמר שגדולה השנאה אשר שנאה מהאהבה אשר אהבה. וכידוע ששנאה הבאה אחרי התפוגגות האהבה גדולה יותר ומביאה לסלידה, אך לא על זה אמר הרמב"ם את דינו שכופין הבעל לגרשה.

 ומעתה צריכים אנו לדון ולהגדיר, איך נדון למעשה במגישי תביעה שלאור טענותיהם, אם אכן יוכחו, מגיעים למצב שטוענים שהצד השני מאוס. וזוהי העבודה הקשה של דייני בתי הדין לאבחן הדברים בכל מקרה לגופו. על מנת לקבוע אם יש מצוה, חיוב או אף כפייה בגין הטיעונים מחד גיסא ובגין התוצאות אם התובע טוען טענת מיאוס שאינו מסוגל לחיות עימה כבעל ואשה. והנה אין ספק שבטענות בעלמא לא סגי, אלא בעינן הוכחת טענות. אמנם גם אם יוכחו טענות , אף טענות קשות יש לדון אימתי טענות אלו מהוות סיבה למצוה, אימתי לחיוב ואימתי לכפיה. ומה יהיה דין הכתובה במקרים אלו.

טז. לעיל הבאנו דברי הגמ' שמדאורייתא האיש מגרש לרצונו והאשה  אינה יכולה לכפותו ולחייבו לגרש, אלא במה שקבעו חז"ל שחייב או יכפוהו לגרש.  והנה בקרא כתיב גם לגבי האיש והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, ומהי ערות דבר  שנינו בגיטין צ, א

בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר; ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר; ר' עקיבא אומר: אפי' מצא אחרת נאה הימנה, שנאמ': והיה אם לא תמצא חן בעיניו.  

וברש"י שם:

ערות דבר – לב"ה משמע להו או ערוה או שאר דבר סרחון.

ר"ע אומר – אפי' לא מצא בה לא ערוה ולא דבר.

ומשמע שללא ערות דבר, אף שיכול לגרשה לא יגרש. אך בדיעבד מהני, כדשנינו שם:

אמר ליה רב פפא לרבא: לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, מהו? א"ל, מדגלי רחמנא גבי אונס: לא יוכל לשלחה כל ימיו – כל ימיו בעמוד והחזיר קאי, התם הוא דגלי רחמנא, אבל הכא מאי דעבד עבד.

וברש"י שם עמוד ב':

אם שנאת' שלח – כרבי עקיבא.

ומשמע שאף לר"ע שמצא אחרת נאה הימנה, הדבר מביאו לידי שנאה, אף שלא פשעה, ומשמע שאם אינו שונאה לא יגרש. אמנם ברור שודאי לא מיירי בשנאה שעליה דברו חכמים במאיס עלי, וקצת נראה דהך שנאה לא מיירי בשנאה גמורה, אלא שאין רצונו בה, ובפרט לר"ע דמצא נאה ממנה, שזה ודאי לא מהווה סיבה לשנאה.

סוגיית הגמ' בגיטין צ, א מדברת באיזה אופן התירה התורה לאדם לגרש את אשתו, ודין זה הוא היתר ולא חובה, ולכן אמרו שבאשה ראשונה לא יגרשנה, (ולכאורה לא הוי רק היתר, אלא יש דררא דחובה שלא יוליד בני שנואה , ויש לפלפל בדברים ואכ"מ). וכמו כן כשמגרשה חייב בתשלום כתובתה. והנה אשה שזינתה ודאי שחייב לגרשה, ונחלקו הרמב"ם והתוס' בזבחים אם כופין אותו. ובעובדי דשנינו בכתובות עז, א שכופין את הבעל לגרש ויתן כתובה והוא הדין ודאי שיכפו את האשה .

ובגיטין שם שנינו:

תניא, היה רבי מאיר אומר: כשם שהדעות במאכל, כך דעות בנשים; … ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו, זו היא מדת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ופרומה משני צדדיה, ורוחצת עם בני אדם. עם בני אדם ס"ד? אלא במקום שבני אדם רוחצין. זו מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר: כי מצא בה ערות וגו' ושלחה מביתו. 

והנה כל עניינים אלו, הם עניינים שהאשה עוברת על דת, ומשמע שזה הוי בכלל ערות דבר, אך לא כב"ש שבעינן שמצא בה דבר ערוה שזינתה ממש, ולא כירושלמי שמשמע שלב"ש מצא בה ערוות דבר היינו דבר המכוער, ועיין בראשונים ואחרונים שם ואכ"מ. והנה בהמשך הסוגיא שנינו

כי שנא שלח – ר' יהודה אומר: אם שנאתה שלח, ר' יוחנן אומר: שנאוי המשלח. ולא פליגי: הא בזווג ראשון, הא בזווג שני; דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, (ובחידושי הרשב"א שם: , והכי נמי אמרינן ביבמות (ס"ג ב') אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנאמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך). 

הרי שבזווג ראשון אף אם שונאה לא ישלח, ויש לעיין האם גם בפרוצה נאמר דין זה, שבזיווג ראשון לא יגרש, ולכאורה אם מצוה לגרשה מפני פריצותה מדוע לא נאמר כן אף בזיווג ראשון.

כאמור לעיל, משמע שכי שנא שלח הוא דווקא בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון אף אם שונאה לא יגרש. וכן פסק בשולחן ערוך סימן קיט ס"ג:

לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם מצא בה ערות דבר. הגה: אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות (טור). ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בעל כרחה, אבל אם מגרשה מדעתה, מותר (אגודה פ' המגרש וכ"כ הר"ן). ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה; אבל שניה, אם שנאה, ישלחנה.

ועיין בכנסת הגדולה הגהות טור אבן העזר סימן קיט שכתב:

לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו כו'. נ"ב: וה"ה דאם מאיסה ליה אין לו לגרשה בזיווג ראשון. הרא"ם ז"ל בתשובה כ"י.

והדברים מקורם משו"ת מים עמוקים ח"א ס"א שז"ל:

אבל אם נפרש אם שנאת שלח במאיסה ליה דבהא אפי' ב"ה מודו בה דמגרש בזווג שני מצינן לאוקומי מתניתין נמי בזווג שני אבל בזווג ראשון ולא מצא בה לא ערוה ולא דבר אפי' ר"ע מודה דלא יגרש מדר' אלעזר וכן במצא בה דבר כגון שפשעה כנגדו אפי' ב"ה מודו דלא מצי לגרש מדר' אלעזר אא"כ מצא בה ערוה דאז מצוה לגרשה דכתי' גרש לץ ויצא מדון. ולפי זה אף על גב דמאיסה ליה אינו מותר לגרש אלא בזווג שני אבל בזווג ראשון בין במאיס' ליה בין בפשעה בו אין לשלחה אא"כ מצא בה ערוה וכן פסק בעל הטורים ז"ל.

ומעתה אם בבעל שתלי בדעתיה לא יגרש וק"ו באשה שלא יכולה לדרוש להתגרש בכה"ג, בזיווג ראשון. אך בזיווג שני וכאמור ברמ"א, אם שניהם מסכימים, אין איסור. וזהו מדינא דגמ',  והך דינא הוא לעניין היתר לגרשה. אמנם כיום שיש חדר"ג לא יגרשנה אלא מדעתה ואפילו שונאה ואפילו מאוסה עליו לדעת הרא"ם.

יז. אכן מצינו נשים שחז"ל קבעו שהן עוברות על דת, ובשל מעשיהן יוציא ומפסידות כתובה, גם בנשים אלו יש שני סוגים, מי שמכשילה וגורמת תקלה לבעל, היינו מציקה לו ופוגעת בו ע"י הכשלתו באיסורים בענייני הבית, המוטלים עליה לעשות לו, ונקרא בדברי חז"ל דת משה. ומי שמעשיה פרוצים הנקראים בדברי חז"ל דת יהודית. במקרים אלו מפסידה כתובתה, וכדאיתא בכתובות עב, א, וז"ל המשנה:

ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר: אף הקולנית. ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה.

ומבואר בגמרא שם, דדין זה הוא דוקא בהכשילתו בפועל עיי"ש. ונראה ברור שדברים אלו הינם פגיעה יסודית בתפקידיה וחובותיה של האשה, דהרי האשה היא הממונה על דברים אלו כדאמרינן ביבמות סג, א "מביא חיטין, חיטין כוסס". כמו כן אם משמשתו נדה, הרי אינו יכול לחיות חיי אישות עימה, והוא הדין בנודרת ואינה מקיימת שמבואר הטעם בגמ' שם "בעון נדרים בנים מתים", משכך אם אין האדם יכול לסמוך על אשתו בין באוכל שהיא מכינה ומגישה לו בין בקיום יחסי אישות ובין בזה שגורמת למות הילדים, ובגמ' שם נקטו ר"מ ור"י תקנה למי שאשתו נוהגת כך ואפילו הכי אמרו רבנן שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. משום שהדברים שבהם עוברת על דת משה הינם באופן שפוגעת ביסודות האישות, וגורמים להחרבת הבית. ולכן הדין הוא שיוציא ויתן כתובה. ומתוך דברי הגמ' שהגדירה את המצב כאין אדם דר עם נחש בכפיפה, שמעינן מינה שכל היכא שנוצר מצב שאין האיש יכול להתגורר במחיצתה של האשה, הדבר מהווה עילה לגירושין. ודון מינה ואוקי באתרה במקום שברור לנו שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ולשון זה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה הוזכר במקומות נוספים, ביבמות קיב שאמרו שמהאי טעמא לא תקנו נישואין לשוטה וכדאמרינן בכתובות עז, א לעניין כפיה, כשהבעל לא זן ומפרנס וכדאמרינן לעיל בראש דברינו.

ובדין עוברת על דת שנינו תרתי, יוציא את אשתו ויפטר מתשלום כתובתה, ומפורש בגמ' בגיטין צ, ב ובראשונים, שהך דינא של עוברת על דת, שיגרשנה הוא אף בזיווג ראשון.

ובסוטה כה, א  שנינו

איבעיא להו: עוברת על דת ורצה בעל לקיימה, מקיימה או אינו מקיימה? מי אמרינן בקפידא דבעל תלא רחמנא, והא לא קפיד, או דלמא כיון דקפיד – קפיד? 

והגמ' לא פושטת הך בעיא. ועוד הקשתה הגמ' שם אם בעל שמחל על קינויו מחול ומסיקה שמחילה על קינוי מועילה. ועל פי זה כתב התוס' שם:

שמע מינה בעל שמחל על קינויו קינויו מחול – ותפשוט נמי עוברת על דת אם רצה בעלה לקיימה מקיימה אפילו התרה בה.

ומדבריו משמע שתלוי בדעתו אם ירצה לקיימה יוכל לקיים ואפילו אם כבר התרה בה אין חייב לגרשה. וק"ו היכא שלא התרה בה. אך עדיין יש לדון איך ראוי שיעשה .

ובחידושי האגודה שם כתב:

עוברת על דת ורצה בעלה לקיימה בעיא היא אם יכול ולא איפשיטא. ורבינו יצחק פשט ממתניתין דסוף גיטין [צ' ע"א] דיכול לקיימה. ד' דיעות באדם ולכל הפחות מצוה לגרשה אף אם אינו חובה. 

 הרי שהוכיח מסוגיא דגיטין כדברי התוס' שאין חיוב לגרשה. אך עכ"פ סבר דמצוה לגרשה איכא, ומשכך באנו למה שנחלקו הראשונים אם רבינו גרשום גזר גזרתו אף במקום מצוה.

 ויש לדון מה יהיה הדין בעוברת על דת במקום שלא התרה כלל (ולא רק בהתרה ומחל), האם יכול לקיימה לכתחילה או עכ"פ מצוה לגרשה איכא. ונחלקו בזה הראשונים, ועיין בתוס' כתובות עא , א ד"ה אימא

 ונראה לר"י דמודה רבי מאיר דאם יוציא בשביל כך דלא יתן כתובה אלא משום דלתנא דפליג עליה מצוה להוציא דעד כאן לא קא מיבעיא לן בסוטה בפרק ארוסה (דף כה.) בעוברת על דת אם אסור לקיימה או לא אבל פשיטא דמצוה לגרשה וקאמר רבי מאיר אם הוא רוצה יכול לעכבה על ידי תקנה זו

ומשמע דס"ל ששאלת הגמ' בסוטה היא אם חובה לגרשה אבל ודאי שמצוה לגרשה. ועיין בזה גם בדברי התוס' בגיטין צ, ב ד"ה עם.

ועיין עוד בדברי  הרשב"א בכתובות עב, ב

ואסיקנא בסוטה פרק ארוסה (כ"ה א') דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה, ואילו רצה בעל לקיימה איבעיא להו התם אם יכול לקיימה או לא ולא איפשטא, ומספיקא לא כייפינן ליה ומיהו מצוה לגרשה כן כתב הראב"ד ז"ל. ומסתברא דאיפשטא דאם רצה לקיימה מקיימה, דהא בעל שמחל על קנויו קנויו מחול כדאסיקנא התם מדאמר ר' יאשיה ג' דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, והשתא בתר קינוי מחיל ומקיים, קודם קינוי לא כ"ש, והא דאיבעיא לן התם העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה והדר בעי בעל שמחל על קנויו בדרך את"ל בעי לה, כלומר את"ל מקיימה כיון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר, היכא  דהקפיד וקני לה מצי תו למימחל על קנויו או לא, ואסיקנא דמחיל וכ"ש היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה.

ומשמע מדבריו שלדעת הראב"ד ספק הגמ' היה אם נכפנו לגרשה בעוברת על דת והתרה בה, ונראה שדווקא אם התרה בה והמשיכה במעשיה הייתה סברא שנכפנו מכיוון שמתרה בה ואינה משנה מעשיה (ודומיא דסתירה אחרי קינוי), אך בעוברת על דת גרידא מהיכי תיתי שנכפנו כשאינה אסורה עליו. ומכל מקום מכיוון שלא איפשטא סבירא ליה שעכ"פ מצוה איכא, ומשמע שבכל עוברת על דת יש מצוה לגרשה אף אם לא התרה בה שעדיין חייב בכתובתה. והרשב"א סבר דבעיא איפשטא וכדברי התוס' בסוטה שם, וכדברי האגודה דאיפשטא, אך עכ"פ מצוה איכא ולא חובה. וכ"כ עוד ראשונים ואכמ"ל.

יח. ובשו"ע סימן קט"ו סעיף ד פסק לעניין עוברת על דת:

בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה. ואם רצה  לקיים אותה אח"כ, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה. הגה: ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם ר"ג (תשובת מוהר"ם בהגהות מרדכי דיבמות וכן הוא ברשב"א סימן תתקנ"ז).

ובמה שכתב מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה, יש לפרשו בשני עניינים שאף בהתרה בה יכול לקיימה, עם זאת מצוה איכא אך דווקא בכהאי גוונא, או שאף בלא התרה ולא הפסידה כתובה אכתי מצוה איכא.

ומה שכתבתי שמוכח מפשט הגמ' ומדברי הראשונים שאף בלא התראה יש מצוה לגרש עוברת על דת, הדברים מפורשים בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – אבן העזר סימן כו

ובנדון עוברת על דת שצריכה התראה. … ואמנם כ"ז לענין כתובה אבל לענין שיהיה מצוה לגרשה כבר כתבתי בתשובה אחרת שא"צ התראה היכא שכבר הכשילתו מצוה לגרשה אף שלא התרה בה כלל במה דליכא למתלי בשגגה ולכן הבעל יכול לגרשה בע"כ .

וכן כתב שם סימן קנט

ואף דאמרינן בסוטה דף כ"ה ע"א איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה וכו' ת"ש ארוסה וכו' אמר אביי לא נאסרה עליו יעו"ש, א"כ משמע דאף לאסרה צריכה התראה. נראה דהיינו לאסרה עליו ע"כ אבל לענין שיהיה מצוה לגרשה א"צ התראה כי אם במקום שיש לתלות שאינה יודעת שיש איסור בדבר אבל בדבר מכוער ומפורסם כזה לא בעי התראה. … ואין בזה חר"ג כלל

וכן כתב גם בשו"ת רעק"א ח"א סימן קיד

א"כ לכאורה הדין דיכול לגרשה בע"כ כמ"ש הרמ"א (סי' קט"ו ס"ד). ולענ"ד אין דברי הרמ"א סובבים בדוקא על סיום דברי המחבר, דמיירי באתרו בה אלא דהוא מלתא באפי נפשה דלענין גרושין לא תליא בהתראה …מכל הלין נראה כמו שכתבתי דדינא דהרמ"א הוא מלתא באפי נפשה ואף בלא התראה והאחרונים קצרו בדבר במקום שהי' להם להאריך.

משכך כל היכא שהאשה עוברת על דת , יש לקבל תביעה לגירושין, אף בעל כרחה של האשה שבכה"ג לא גזר רבינו גרשום.

ועיין עוד מה שפירש בטעם הדבר בשו"ת גליא מסכת ח' אהע"ז ס' ט"ז:

ואמרתי לדון ולומר דהואיל ויש כאן מצות גירושין ליכא כאן כלל גזירות רגמ"ה.

 דהנה בסי' א' ס"י הביא ב' דעות אי שייך חרגמ"ה אף במקום מצוה או לא וראיתי בנודע ביהודא סי' א' הביא בשם שבות יעקב לפרש למה הביא הרמ"א כאן שני דעות ובסי' קטו' סעיף ד' גבי עוברת על דת פסק דהואיל ויש מצוה לא שייך חרגמ"ה ע"ש, ותירץ  דוקא במקום שהאשה לא פשעה לגרום עסק הגט כמו בנשתטית או שהתה עשר שנים ולא ילדה בזה פליגי אבל במקום שהיא פשעה וגרמה לזה כעוברת ע"ד בזה לא גזר ע"ש בסי' יא' בב"ש ס"ק ו' בדבר כיעור הביא שם דלא גזר רגמ"ה שהיא פשעה על זה.

 ומעתה נראה לנכון לומר דאף באשה רעה דהיא  גורמת לזה או שהיא אינה צנועה שהיא פושעת וגורמת לזה דמצוה לגרשה לא חל חרגמ"ה בזה, כמו דמבואר ברמב"ם שם דאפילו אשתו ראשונה שמייתי שם מעיקרא דאסור לגרשה ועיין במשנה למלך שם דמביא פוסקים דסברי דהוה איסורו מדאורייתא מ"מ במקום דמצוה לגרשה לא שייכא האי איסור כמו כן האי איסורא דרגמ"ה אף דנימא דהוה דאורייתא לא קאי הגזירה בגוונא שיש שם מצוה

יט. אך לגבי בעל שלא מיתדר ליה עם אשתו בגין מעשיה. והוא עיקר המקרים הבאים לפנינו (והוא הדין אשה דלא מיתדר לה עם הבעל). יש להבהיר איך נדון בה. דהנה סוגיית הגמ' ביבמות ס"ג מדברת באשה רעה המציקה לבעלה. מימרות האמוראים בסוגיא זו מדברות על מי שנפלה בחלקו אשה רעה, מה גורלו ואיך יתנהג. והארכנו בביאור ההלכות והשיטות השונות בפסק הדין הנזכר, וננסה לעמוד על עיקר הדין וההתנהגות הנדרשת מהאדם. ובהתאם לכך יש לקבוע התנהלות ביה"ד כשמוגשת תביעה במקרים שכאלו.

הגמ' שם שואלת אימתי היא נקראת אשה רעה. ונחלקו בזה אביי ורבא:

היכי דמי אשה רעה? אמר אביי: מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא. רבא אמר: מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבא.

וברש"י שם

פומא – לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו.

ומהדרא ליה גבא – שלא לאכול עמו ומצערתו.

משמע שבין לאביי ובין לרבא אשה רעה עושה חובותיה לבעלה ומכינה לו סעודה, וכדאמרינן שם סג,  א: "אשכחיה רבי יוסי לאליהו, א"ל: כתיב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?". אלא שבזמן עשיית חובותיה עושה או לא עושה מעשים מסוימים. ומדברי רש"י משמע שמקללת ומגדפת עד זמן הסעודה, על מה שהיא צריכה לעשות, וקצת משמע עד זמן הסעודה, אך לא בעת הסעודה. ולרבא  לא עושה דבר כנגדו אלא מפנה לו את הגב, ואינה סועדת עמו.

אביי ורבא נחלקו מיהי האשה, המוגדרת אשה רעה, אך במחלוקת זו לא ביארו מה דינה ומה הנפק"מ ההלכתית בהגדרתה, אשה רעה. אך בהמשך אומר רבא מימרות נוספות , לגבי אשה רעה, חדא דמצוה לגרשה, (ושאר אמוראים הגדירו עוצם הרוע המגיע אליו כשכתובתה מרובה, דבר המאלץ אותו להמשיך להיות עימה). ואידך שאשה רעה וכתובתה מרובה, הפתרון למניעת רעתה היא לקיחת צרה או איום בלקיחתה. ועוד בה שלישיה שהחיים עם אשה רעה הם מרים ממות והרי הם כגהינום. ומהאי טעמא אמרו בעירובין מ"א: "שלשה אינם רואין פני גיהנם… ויש אומרים אשה רעה", שהרי כבר היה לו גהינום בחייו. ומהאי טעמא שמעינן מינה שמחד גיסא אשה רעה מצוה לגרשה, כדי להיפטר מרעתה. ואפילו הכי אינו נפטר מתשלום כתובה, וסוגיית הגמ' מדברת בבעל הנשוי לאשה רעה, שהכל תלוי בדעתו מדינא דגמ', אך לא מצינו במפורש מה יהיה הדין בבעל רע, ועיין לקמן.

ויש לעיין בדברי רבא שאמר שאשה רעה מצוה לגרשה, האם דבריו מיירי בכל מי שתיקרא אשה רעה, ולא  משנה מידת רעתה. ונראה לכאורה שלאו בכל אשה רעה מיירי, שהרי בראש הסוגיא מביאה הגמ' מעשים בגדולי האמוראים שהיו להם נשים רעות ולא גירשום. ואם הוי מצוה מדוע לא גירשום.

ובסוגיית הגמ' ביבמות שם שנינו:

במערבא כי נסיב אינש איתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא – דכתיב: מצא אשה מצא טוב, מוצא – דכתיב: ומוצא אני מר ממות את האשה.

ויש לנו להבין מהי משמעות האמירה, האם הוי אמירה גרידא שכשנושא אדם אשה לא יודע איך ייראו חייו, שהרי בחיי הנישואין יכולים להיות מצבים שונים, מקרים בהם האשה טובה ומקרים בהם היא מרה ממוות, וכמו שכתב בשו"ת הלכות קטנות חלק א סימן ז: "נמצא בכתבי הר"י בוטון ז"ל שהנושא אשה יכול לומר שהחיינו  וכששאלו את פי הרב אור שרגא ז"ל אמר הי"ל לשאול אם יאמר דיין האמת". הרי ששני דרכים בפניו אם יתקיים מצא ראוי לברך שהחיינו ואם מוצא ראוי לברך דיין האמת, ואכ"מ. אך אין בזה בכדי להורות איך יתנהג כשהאשה תהיה מרה ממוות האם נימא שאז ראוי לגרשה. או איפכא שמודיעים לו, שיש שתי אפשרויות וסוגי נשים, ואת שניהם יצטרך לסבול לטוב או למוטב, ואף אם תהיה אשה רעה, לא ראוי שיגרשנה.

ובתשובות ופסקים לראב"ד סימן סא כתב:

וארז"ל מצא אשה מצא טוב כלומר מצא אשה טובה מצא טוב, או נאמר מצא אשה אף על פי שאינה טובה מצא טוב כמו שארז"ל כשנשאו נשים רעות דיינו שמצילות אותנו מן החטא ומגדלות את בנינו אבל אם היא רעה ביותר מדאי עליה נאמר אשה רעה צרעת לבעלה אבל מצאנו לה רפואה שארז"ל מי שאשתו מושלת עליו אינו רואה פני גהנם

ומלשון הראב"ד משמע שמצא טוב אינו בהכרח טובה בכל הדברים, שיש לפרש שטוב הכוונה טובה בכל, אך יש לפרש שהכוונה טוב, היינו טוב כלשהו, שגם בזה מיקרי טוב, אף אם היא רעה בשאר דברים, שאנו מסתכלים על חצי הכוס המלאה הטוב שיש בה, אף אם היא רעה בשאר דברים ואולי ברוב הדברים. ועיין נדרים סו, ב במעשה דר' ישמעאל בר' יוסי, דלא מצא דבר נאה לאשה שבאה לפניו, אלא בשמה- לכלוכית. מצב זה שהאשה טובה בחלק מהדברים ורעה באחרים, זהו כנוסח שנוהגים ב"כ לכתוב בכתבי הטענות, שחיי הצדדים היו בהם עליות ומורדות, ולפעמים בעיקר מורדות. ואף שהרבה זוגות בתקופת ההתאהבות הראשונה חושבים שבן זוגם מושלם, במהלך החיים מגלים שברוב המקרים יש לכל אדם יתרונות וחסרונות, ויש שמגלים זאת אף לפני הנישואין ועכ"פ בוחרים בנישואין, בין אם המעלות הינם רוב מידותיו של בן הזוג ובין אם מיעוטם ולפעמים רק מידה אחת, ואכמ"ל.  וזהו טעמם של ר' חייא , רב ורב יהודה שלא גירשו נשותיהם, בגין מעלותיהן. ומיקרו גם נשים כאלו בכלל מצא אשה מצא טוב, שהוא דבר טוב ואפילו אחד.

 והוסיף הראב"ד שאף אם היא רעה ביותר, שעליה נאמר שהיא צרעת לבעלה, אפילו הכי יש בנישואין אלו תועלת, אף שאינם טוב. שבעולם הזה לא יהנה, אך יהנה לעולם הבא שלא יראה פני גהנום. ועכ"פ משמע מדבריו, שבכל שלושת הנשים לא יגרשם. ולדבריו צריך ביאור, אימתי נאמרו דברי רבא. ואולי סבר שהנך אמוראי פליגי על רבא, ודוחק, או שסבר כהנך ראשונים שנזכיר להלן שאשה רעה מיירי בפרוצה בדווקא.

אכן פשט דברי רבא משמע שאשה רעה בעלמא מצוה לגרשה, ומשמע כל אשה רעה. וכן נקט שם המהרש"א בחידושי אגדות :

אשה רעה מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ גו' היא האשה רעה דאמר לעיל מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא כו' ומהדרה ליה גבה דרך ליצנות:

והרי רבא קרא נקט " דכתיב: גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון", ומשמעות הדברים שיש לגרש את הלץ וע"י כך ישבות המדון. ולכן אמר מצוה לגרשה.

כ. והנה כל דברנו הינם לפי ההבנה שהגדרת אשה רעה הינה רעה במעשיה ובתכונותיה בעניינים של בין אדם לחברו ככלל ובעניינים שבינה ובין בעלה בפרט. וכפי שכתב המאירי:

לעולם יזהר אדם בנשואיו לבדוק אחר האשה במדותיה אם היא קפדנית ורגזנית אם נוחה ושלמנית שאין לך דבר מר בעולם יותר מאשה רעה

וכן כתב ר' אברהם מן ההר ביבמות סג, א

אשה רעה מצוה לגרשה. פירוש שהיא בעלת מריבה ומתקוטטת תמיד עם שכנותיה. ולשון הר"ם… אשה רעה בדיעותיה

הרי שנקט מתקוטטת עם שכנותיה שהיא בעלת אופי רע, ומכיוון שזה אופיה תתקוטט גם עם בעלה. ומכיוון שזה אופיה כך תהיה כל ימיה, ואינו קורא  רק לפרקים ובעקבות ארוע מסויים.

אך מדברי הרמב"ם משמע שיש לו דרך אחרת להגדרת אשה רעה, ולא מיירי רק ברעה בתכונותיה, דז"ל בהלכות גירושין פרק י הלכה כב

אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה שנ' גרש לץ ויצא מדון, ואשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר שישאנה, שאין זה מוציא רשעה מביתו וזה מכניסה לתוך ביתו. 

היינו שלא מיירי ברעה בתכונותיה- בדעותיה בלבד (ולא הגדיר לנו מהי רעה בדעותיה, דהשמיט דברי אביי ורבא), אלא גם במתנהגת בפריצות. וסמך דבריו על דברי הגמ' בגיטין צ.

והרי"ף בהלכותיו בגיטין שם הביא דברי הש"ס לעניין אשה פרוצה, והביא דין אשה רעה, עם הלכה זו וז"ל:

… וזו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאת וראשה פרוע [דף צ' ע"ב] ופרומה משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם עם בני אדם סלקא דעתך אלא במקום שבני אדם רוחצין ואינו חושש זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר …זה הוציא רשעה מתוך ביתו …

וגרסינן בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ג ע"ב] אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ ויצא מדון:  

כי שנא שלח אמר רב יהודה אם שנאת שלח ורבי יוחנן אמר שנוי המשלח ולא פליגי הא בזוג ראשון הא בזוג שני

והנה הרי"ף נקט הנך שתי נשים, אשה פרוצה שמצוה לגרשה מהתורה ואח"כ אשה רעה שמצוה לגרשה מדברי קבלה, וקצת משמע שהוי שני עניינים שונים. והרי"ף השמיט מחלוקת אביי ורבא, הרי שלא הגדיר לנו להלכה מיהי האשה הרעה שבה נאמר דין זה. וקצת משמע שגם על אשה רעה ואף אם שונאה לא יגרשה עכ"פ בזיווג ראשון. ואי נימא הכי, דברי רבא שאשה רעה מצוה לגרשה מיירי בזיווג שני בלבד. ולפי זה אשה"ט מה שהאמוראים לא גירשו נשותיהם, שהרי לגבי רב יהודה מבואר שהיה זיווג ראשון ומסתבר שהוא הדין ר' חייא ורב.

והרמב"ם בהלכות גירושין פרק י המדבר לעניין ההיתר והחיוב לגרש כתב:

ה"כא : לא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה אם שנאה ישלחנה.

ובה"כב: אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה שנ' גרש לץ ויצא מדון, ואשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר שישאנה, שאין זה מוציא רשעה מביתו וזה מכניסה לתוך ביתו.  

ומבואר מדבריו דקרא דכי מצא בה ערות דבר, מוקמינן  בזינתה או בעשתה דבר המכוער. והוסיף שאף בשנאה אין למהר לגרש באשה ראשונה, ומשמע בשנאה גרידא, אך לא מסתבר שבמצא בה דבר ערוה, ימנע מלגרשה. ובהכ"ב נקט בהדי הדדי אשה שאינה צנועה ואשה רעה ותרוייהו יליף מקרא שהביאו ביבמות לגבי אשה רעה, ומשמע שאף פרוצה ילפי לה מהך קרא, ומשמע דקאי אתרוייהו וזה לא כסוגיית הגמ' בגיטין דנקטו בפרוצה שמצוה לגרשה מן התורה, וכבר כתבנו שהרמב"ם השמיט דברי אביי ורבא ולא גילה לנו מיהי האשה הרעה שבהם אמרו חז"ל דבריהם, ועכ"פ הרמב"ם קרא לאשה שאינה צנועה רשעה.

ועיין בטור אבן העזר סימן קיט

אבל אם מצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון

והנה הטור לא הזכיר דין אשה רעה כלל (ואולי ס"ל שהאמוראים שלא גירשו נשותיהם פליגי על רבא), ומאידך הביא הפסוק שנאמר על אשה רעה כמקור למצוה לגרש אשה פרוצה.

ועיין בדרישה שם שכתב:

ונראה הא דמייתי הרמב"ם ורבינו האי קרא דגרש לץ וגו' דמיניה משמע שמצוה לגרש לאפוקי מקרא דכי מצא וגו' (דמהתם) לא משתמע מיניה מצוה אלא שמותר לגרש וגמרא דמייתי ליה ס"ל משום דמיירי בכל ענין בין בזיווג שני בין בזיווג ראשון לאפוקי קרא דגרש לץ יש לומר דלא מיירי אלא בזיווג שני:

ושמעינן מיניה תרתי. חדא דקרא דכי מצא בה ערות דבר הינו היתר לגרש ולא חובה (עכ"פ לדעת ב"ה ור"ע), ומקרא דגרש לץ ילפינן למצוה, ולכן הרמב"ם מייתי האי קרא, ללמד שבפרוצה לא הוי רק היתר, אלא הוי גם מצוה. ועוד שמעינן מיניה דהך מצוה מיירי דווקא בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון אין מצוה אך עכ"פ היתר  יש לגרשה, וכמו שכתבתי לעיל בביאור דעת הרי"ף.

כא. והנה להנך ראשונים ואחרונים משמע שאשה רעה , היא אשה הרעה בתכונותיה, אך נחלקו בשיעור רעתה והאם מיירי בזיווג שני או אף בזיווג ראשון, והאשה הרעה שמצוה לגרשה היא האשה הרעה שהוזכרה בסוגיית הגמ' ביבמות. והרמב"ם הוסיף אשה רעה מחמת התנהגותה ופריצותה. וביארתי דנחלקו אם בעינן תרתי או שכל חדא הוי בכלל אשה רעה. אמנם בשו"ת הרשב"ש סימן תיא כתב וז"ל:

והשנית היא שמצוה לגרשה, כגון שמצא בה ערוה או דבר ערוה כגון פריצות כמו שכתבתי, כגון עוברת על דת וחברותיה שבזו מצוה לגרשה, ואמרינן בפרק הבא על יבמתו אשה רעה צרעת לבעלה מאי תקנתיה יגרשנה ויתרפא מצרעתו, ואמר רב אשה רעה מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ ויצא מדון. ואשה רעה שדברו בה חכמים בכאן, נראה שהיא אותה שיש בה דבר ערוה ופריצות. ובפרק בתרא דגיטין קורא אותה רשעה, שאמרו שם והלכה והיתה לאיש אחר, שאין זה בן זוגו של ראשון שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניסה, כלומר שכבר אמרנו שאין הראשון משלחה אלא אם מצא בה ערוה או דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, א"כ כיון שהראשון הוציאה משום פריצות וזה הכניסה אינו בן זוגו של ראשון, והכלל שכל שיש בה דבר פריצות או חשש זנות מצוה לגרשה. ובודאי שבזו אם רצו בית דין נזקקין לו או מצוה לזקק לו, ואם אינה רוצה לקבל גיטה יכריחוה לקבלו, שהכל מסייעים לדבר מצוה להזדרז בזה.

משמע שדווקא אשה פרוצה שיש בה חשש זנות, היא האשה הרעה שמצוה לגרשה, ומשמע שמי שאינה רעה אלא בתכונותיה, אינה בכלל אשה רעה כלל, וגירושיה תלו אם היא זיווג ראשון או שני, ולפי זה סוגיית הגמ' ביבמות מדברת בשתי סוגי נשים רעות, שרעה בתכונותיה אין מצוה לגרשה ופרוצה מצוה לגרשה. ולשיטתו אשה"ט מה שגדולי האמוראים לא גירשו נשותיהם, אף שהיו רעות בתכונותיהן (וגירסתו היא שרב אמר אשה רעה מצוה לגרשה ולא רבא כפי שהיא נוסחה דידן, ואם רב אמר מימרא זו, איך לא נהג כן בנפשיה ולשיטת הרשב"ש אשה"ט). והנה הרשב"ש בתשובה זו הוסיף שאף בנשים שמותר לגרשם, לא ראוי שביה"ד יתמצע לסדר גט, אלא שאם סודר גט וניתן לה הדבר מותר, עיי"ש בדבריו ואכ"מ. וילפינן מיניה שחובת ביה"ד לא להתמצע בסידור גט במקום שאינו מצוה.

וכעין דבריו כתב נכדו ר' שלמה דוראן בשו"ת חוט המשולש טור א סימן נד בתשובתו לר' שמואל אבוזמיל, שטען שאשתו אשה רעה שלא יכול להיות עימה ולכן ברח ממנה, וביקש להתיר לו לגרשה, מבלי לשלם כתובתה, מפני שאין הדבר ביכולתו עיי"ש בראש התשובה. והנה בדבריו שם  הר"ש דוראן, מאריך בגדרי ההיתר לגרש אשה, וז"ל:

….ובכן כללא דמילתא כל [אנתתי'] קמיית' אמר רבנן דשנוי הוא המשלח ומדבח' אחית עליה דמעתא. ואפי' דפרע לה כתובתה אלא אי עבד' מלין דלא כארחייהו דבנות ישראל ודלא כאוריי' וכדאמרי' לעיל ולגבי תנייתה אף על גב דהלכת' כב"ה דלא אית ליה איסורא דתרוכין דידה אי אית ליה חילא למיהב לה כתובתה [ואי לית לי'] קושטא דמילת' דלא יכיל למיפטר יתה וראיה מההיא דאמרו רז"ל (יבמות ס"ג ע"ב) במדרש על פסוק נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה. ואי יכיל גברא לתרוכי אנתתיה. דלא אתיא ליה בדעתיה. בלא כתובתה מאי לא אוכל קום דאמרי רבנן …

ובודאי דהאי אשה רעה דקאמרי רבנן ז"ל לאו רעה בעיני שמיא היא בעובדין דלאו כדאוריית' דאי הכי הוה יכיל גברא למיפטרה אף על גב דלא אית ליה כתובתה וכדאוכחינן לעיל דרעות' דאית בה היינו ריעות' עם בעלה דלא מותב' לה אדעתיה. ועובדין דידה לא אינן כרעותיה. ואשה רעה דאמרי רבנן מצוה לגרשה היינו רעה בעיני שמים ומשום הכי באתרא אחרינ' קרו לה רשיעא כדאמרי התם (גיטין צ' ע"ב) זו הוצי' רשעה מביתו. ואמרי עלה ג"כ גרש לץ ויצא מדון דאי רעה אלא בעיני בעלה דלא אזלא אליבא דידיה ולא אתיא בדעתיה אמאי קרו לה רשעה ולץ וכו' והיינו דקאמר הרמב"ם ז"ל אשה רעה כרעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל מצוה לגרשה שנא' גרש לץ ויצא מדון ודוק בדבריו ז"ל דהרי הוא כדאסקינן. אבל אי אינתתא דא אזלא באורחין דאוריית' אף על גב דהיא רעה לגבי בעלה תהוי עמיה כלהו יומיה כדאמרי רבנן (יבמות ס"ג ע"א) זכה כנגדו לא זכה מנגדתו דאי לא אית ליה חילא למיהב לה כתובת' דידה תהוי עליה ידא שעליו נאמר נתנני ה' וכו' ולא אית לזו לבי דינא רשות' למיכרח' למיפק בלא כתובה אלא אי עבידי עמיה טיבות' למגבי לה מדידיהו כדעבדו הנהו תלמידי לרבן דידהו

וכ"ש אי ריעות' דהאי אינתתא לאו אינון מאורחין אלימת' אלא ממלין דתמימות' ופתיותא כההיא אנתתא דאייתו עובד' דידה בשלהי נדרים פרק ר' אליעזר (ס"ו ע"ב) דלא איפשר בעלמ' למיהוי פתיות' כההיא אנתתא ועכ"ז ר' בבא ן' [בוטא] ע"ה עביד עלה בעות' לגבי שמיא דלהוו לה תרין בנין כוותיה וכן הוה לה דקבל רחמנ' צלות' ואי רעה דאמרי רבנן מצוה לגרשה היינו רעה בעיני בעלה אין לך רעה בעולם ביותר מאשה. וכ"ש אי ריעות' דידה בעיני בעלה היינו משום ריעות' דלא הוייא שפיר' בריוה ויא' בחזוא דאין זאת מצוה לגרשה ועלה אמרו רבנן גרמא דנפל בחולקיך וכו' ואמרי (ב"מ נ"ט ע"א) אי אנתתיך גוצא וכו'

ולחזי מר מאי דמסיק הגאון ז"ל מהרי"ק במלתיה וז"ל דהאי דאמרינן כי שנא שלח בשנאה משמע על ידי דבר שעשתה דעל ידי שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאה וכו' ואלין מילין דאמרי ז"ל משתמעי אפי' דיהיב לה כתובת' כ"ש דלא מיפק לה משום רעה בעיניו בלא נדוניית' דתלקה מדת הדין על כך ובעינ' מיניה דמר דליחזי להו מילין דידי בעינא טבא ובבסימ' דליב'. ואנא ידענ' דמר הוא צורב' מרבנן. ואמר דבאורח' דקושט' אזלינן. ומלתייהו דרבנן קאמרינן. ולחכימ' רבא די בראשי פרקים ורחמנ' מלכא ליחזי בדוחקיה דמר ואוקמיה ליה מוקים…

שמעינן מדבריו שפשוט לו שיש  שני סוגים של אשה רעה:

 א. רעה בעיני שמים בגלל הנהגתה הפרוצה.

ב. אשה שרעה בעיני בעלה שאינה מוצאת חן בעיניו מכיוון שמציקה לו.

אשה רעה מפני שפרוצה, מצוה לגרשה ואפילו בזיווג ראשון ואפילו אין לו לפרוע כתובה עתה. אשה רעה מחמת שמציקה ומרעה לו, אין לגרשה בזיווג ראשון כלל שהיא בכלל לא זכה מנגדתו, וגם בזיווג שני אינו רשאי לגרשה אלא אם פורע כתובתה. גם באשה רעה מחמת שאינה מקובלת עליו, חילק לשלשה סוגים, רעה מחמת שמציקה לו בגלל אופיה, עושה מעשים לא ראויים מחמת תמימות וטיפשות, שבזה ודאי אין מצוה אף בנותן כתובתה, מי שאינה יפה ולא פשעה נגדו, אף שאינה מקובלת עליו מחמת כן, אין לגרשה. ודוק בזה בדבריו. ועל פי דבריו לא התיר לרבי שמואל אבוזמיל לגרש את אשתו, למרות שלדבריו סבל ממנה מאוד והוצרך לברוח, עיי"ש.

ולעיל כתבנו, שמפשט סוגיית הגמ' ביבמות האשה הרעה שעליה דיברה הסוגיא היא אשה שממררת לבעלה את חייו, ובראשונים משמע שאין הכרח שעושה זאת מתוך כוונה לצערו אלא זה אופיה, ומדברי הרי"ף, הרמב"ם, הטור, השו"ע ועוד מן הראשונים משמע שאשה רעה היינו לכל הפחות גם ברעה בהתנהלותה מפני שהיא פרוצה, ופשטא דמילתא שהנ"ל עושה מעשיה מפני אופיה, ולאו דווקא מתוך התנגדות לבעל. ועכ"פ בביאור גדרי אשה רעה, אימתי  מיקרי אשה רעה שמצוה לגרשה ואימתי אין מצוה לגרשה, ואם מיירי בזיווג ראשון או רק בזיווג שני, האם מיירי אף במציקה לבעלה, או רק בעושה מעשי פריצות, רבו הדעות בראשונים ובאחרונים, וצריך עיון בכל מקרה לגופו. 

כב. אמנם יש לומר שדין זה של אשה רעה שמצוה לגרשה, הוא דווקא בבעל שאשתו אשה רעה, אף  אם היא רעה מאוד שאין הוא מסוגל לחיות עימה, דעכ"פ אף אי נימא שאין אדם דר עם נחש בכפיפה כלשון הגמ' בכמה מקומות, שמכיוון שיש לו תקנה בגירושין ויתן כתובתה, יכול לגרשה ויפטר מצרעתו, וכאמור רבינו גרשום לא תיקן תקנתו בכהאי גוונא. ולכן כתב ר' שלמה דוראן בתשובתו לרבי שמואל אבוזמיל, שאינו יכול לגרשה ללא תשלום כתובה אף אם היא רעה מאוד מאוד.

אמנם לגבי אשה שבעלה מציק לה, בזה יש לחלק בין הצקה מועטת להצקה גדולה, מפני שלגבי אשה אמרינן בכתובות סא , א

עולה עמו ואינה יורדת עמו. … ר' אלעזר אמר, מהכא: כי היא היתה אם כל חי, לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה. 

הרי שמהות הנישואין באשה  הוא לחיים ולא לצער. ועיין בשו"ת תשב"ץ חלק ב סימן ח (והזכרנו תשובה זו בפסקי דין רבים, שהיא הדרך שהורה התשב"ץ לדיינים בתביעות של נשים הנפגעות מבעליהן) שכתב:

עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים והיא אינה יכולה לבא לב"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בב"ד שתפסיד אותה הודיענו מהו הדין בזה:

תשובה קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתי' כי היא היתה אם כל חי בפ' אף על פי (ס"א ע"א) ואפי' במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרי' יוציא ויתן כתובה כדאי' בהמדיר בהרבה מקומו' (ע' ע"א ע"א ע"ב) דוק ותשכח כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה.

    והנה דברי התשב"ץ הם באשה שבעלה מצערה ולא הזכיר כלל שהוא מכה אותה וש"מ שמצערה בדברים אחרים ולא בהכאות וש"מ קצת שמיירי בהתעללות נפשית הנובעת מיחסו של הבעל לאשתו, ומסקנתו היא שיש לומר שכופין את הבעל לגרשה. ואף אם לא נקבל דבריו שכופין אותו עכ"פ מחייבים אותו לגרשה. שמעינן שדעתו שבבעל רע, חייב לגרשה וחייב לפרוע כתובתה.

    ועיין עוד בתשובה לנכדו של התשב"ץ בשו"ת "יכין ובועז" ח"ב ס' מ"ד בדבר אשה שעזבה בית בעלה ורצו לפייסה שתחזור לביתו ויפרנסנה והיא שלחה לגדולי הקהל:

 "שיסירו מעליה נזק בעלה ונתנה להם אמתלא שהשנאה ששנאתו היא מחמת הצער הגדול שציערה בעודה בריאה וגם תוך חליה זה הרבה צער ציערה והיתה מקבלת הכל אבל עכשיו שהיא נוטה למות ושלחה מביתו אינה יכולה עוד לסבול וכו'".

    וע"ש שהפצירו בה שתחזור לבעלה ומיאנה לחזור ע"ש האריכות בלשון השאלה וע"ש בתשובה שכתב:  

 "מאחר שהאיש הוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער נתנה וכו' ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו'".

 ע"ש שהביא ככל לשון זקנו התשב"ץ. והנה גם בעובדא זו שהובאה בשו"ת "יכין ובועז" לא הוזכר כלל שהבעל היה מכה את אשתו, אלא שהיה מצערה, וש"מ שאף היכא שמצער את אשתו חייב לגרשה והיכא שהצער מרובה יש לומר שאף יכפו את הבעל לגרשה כמבואר בדברי התשב"ץ ובדברי נכדו בשו"ת "יכין ובועז". 

ועל פניו דין זה דומה לדין מאיס עלי שדברו בו הראשונים דפליגי על הרמב"ם, שמחמת מעשיו כלפיה שונאתו, וסבר שודאי חייב לגרשה ואף כופין אותו ולא הפסידה כתובתה. וצריכים לומר דקוטב הסברא הוא שאין אדם דר עם נחש בכפיפה כדהזכיר התשב"ץ, והיכי שהגיעו ביה"ד למסקנה שזהו המצב יכפוהו לגרשה, ועל פניו נראה דהכל תלוי גם במצב הדור ובציפיה מחיי הנישואין באותו דור. והבאתי ראיות לסברא זו מסוגיות הגמ' פ' המדיר, ואכמ"ל.

ובמספר פסקי דין, הבאנו ראיות שגם התעללות נפשית ופגיעה נפשית שלא בהכרח הוו חמורות כל בך מהוה סיבה לחייב את האדם לגרש את אשתו. ונראה דיסוד הדבר הוא סוגיית הגמ' בכתובות סא, א שלחיים ניתנה ולא לצער. היינו זכותה של האשה לחיות חיים נעימים וסבירים כמנהג העולם, ואם הבעל לא מאפשר לה, הוא חייב לגרשה. ונראה שהכוונה החיים הנורמליים בזמן במקום ובחברה בה מצויים בני הזוג, והדברים משתנים  כאמור מדור לדור ממקום למקום ומחברה לחברה, כשההגדרה היא לחיים ניתנו ולא לצער. והדבר נתון לשיקול דעת הדיינים.

   והנה כל הראיות שהבאנו הינם ראיות לחייב הבעל לתת גט לאשתו ולא מצאתי ראיה מפורשת שכופין הבעל לגרש את אשתו כשישנה מצדו התעללות נפשית חמורה, אך יש ללמוד דין זה מסברא, דחזינן מהאמור במשניות בכתובות עז.א שחילקו בין מומין קטנים למומין גדולים וכן חילקו בין מומין לבעל פוליפוס מקמץ ומצרף נחושת, ויסוד החילוק הוא גודל הצער ואי אפשרות האשה להשלים עם מצב זה. ואף אנו נאמר שכל היכא שיש התעללות נפשית חמורה שבי"ד משער שאין שום אפשרות לאשה לחיות בצער כזה, ואנו רואים מעשים בכל יום בבית הדין שהעינויים הנפשיים שעוברים על האשה גורמים לה לקוץ בחיים ויש לומר שבכה"ג אף נכפה את הבעל לגרש. שהרי בכתובות עז.א שנינו גבי מחלוקת רב ושמואל באומר איני זן ואיני מפרנס אם כופין אותו להוציא או כופין אותו לפרנס, ואומרת הגמ' דטעמא דמאן דסבר שכופין אותו להוציא מפני שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואף אנו נאמר שבמקרה של התעללות נפשית חמורה לא גרע מהתעללות גופנית והוי ק"ו מחיי נפש (וכדהביאו הראשונים מהירושלמי סוף גיטין) ונימא שיוציא ואם אינו רוצה להוציא חובה עלינו לכפותו להוציאה. ויש להוסיף שהדבר תלוי גם בזמן ובמקום, שאף מעשים והתנהגויות שהיו מקובלים בעבר או לא היוו צער גדול, עם השתנות הדורות והדרישות של בני זוג מחיי הנישואין, יש שפעולות כאלו יהוו עילה לחיוב ואף לכפיה בזמן הזה. ויש להביא ראיה מתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן ק"ב (עליה רמז הב"י בס' קנ"ד, והביאה הדרכי משה שם) ומהאמור בשו"ת "בנימין זאב" סימן פ"ח.

סוף דבר בהא סליקנא ובהא נחיתנא, חובת ביה"ד להכריע בכל מקרה ומקרה לגופו, עד היכן הוא גבול ההצקה שאדם יכול לסבול בין איש מאשה ובין אשה מאיש, ולקבוע היכן הוי בגדר של לחיים ניתנה ולא לצער ואיפכא בגדר אשה רעה שאז הוי מצוה באיש לגרש וחובה על הבעל במקום שתובעתו גט, אך הוי חיוב ולכדי כפיה לא הגענו. והיכן הוי בגדר של אין אדם דר עם נחש בכפיפה שאז יכפו לגט בין את האשה ובין את האיש.

כג. והנה ממה ששנינו שדווקא בעוברת על דת הפסידה כתובתה ודווקא אחרי התראה, אבל אשה  רעה בדעותיה אינה מפסידה כתובתה, (ואולי גם אשה פרוצה שלדעת הרמב"ם הוי בכלל אשה רעה, אם אינה פרוצה ביותר לא תפסיד אף בהתראה). ואף שמצוה לגרשה, כתובתה לא הפסידה. ומשמע שאף אם יש מריבות בבית באופן שאי אפשר לחיות בו, לא הפסידה כתובה. ועיין תוס' גיטין מח , ב ד"ה כתובת, שכתבו בטעמא דכתובת אשה גובה מזיבורית ש"חשו חכמים באשה שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה כתובה". משמע דאף כשיש קטטה ומקניטתו עד שמגרשה יש לה כתובה.

והנה במרדכי כתובות פרק שני דייני רמז רעג, וכן הוא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה) סימן רצא כתב:

וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וז"ל והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום ואם הוא דארגיל יש לה כל כתובתה ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה יש עליו מן הדין להוציאה ממקום למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובתה וכן מנהג וכן הלכה.

העולה מדברי רב פלטוי גאון שיש מצב של ארגילו קטטה שהוא מצב שלא ניתן לחיות בו וארגילו זה לשון רבים והיינו שבני הזוג רגילים לריב, וכל הדיון הוא אם הבעל חייב בכתובה או פטור אבל ברור שצריכים להתגרש. דבר זה מוכח מהמשך הדברים ביחס לקרובי המשפחה  המרגילים קטטה ששם קיימת האפשרות להפסיק את המריבות ע"י מעבר למקום אחר אבל אם לא מוציאה למקום אחר יגרשנה ונותן כתובתה. וכעין שאמר שמואל שהיכא שאינו זן יכפוהו לזון, וביארו הראשונים שהיכא שאין אפשרות לכפות על מזונות, גם לשמואל יכפוהו לגרש. ואף בזמננו שהבעל יכול לגרש רק מדעתה הרי דינו לא גרע מדין האישה וכפי שכתב בתשובת הרא"ש ולכן כמו שהיא יכולה לדרוש גירושין בגין המריבות, כך אם הוא רוצה לגרש זכאי לגרשה אפילו אם יש עליו חדר"ג, ק"ו אם אין עליו חדר"ג. ולכאורה לפי זה, כל שכן באשה הגורמת לבעלה בתדירות חיי צער בלתי נסבלים שמחייבים את האשה להתגרש, וכאמור על זה נאמר "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת",  אך עדיין צריך קביעה בכל מקרה ומקרה מהי רמת המריבות שמחייבת בגירושין בגינה

ועדיין הדברים צריכים ביאור מאי שנא אשה רעה שאינה מפסדת כתובה ומדוע עוברת על דת מפסידה כתובתה, ולכאורה בין אשה רעה ובין עוברת על דת, האשה עושה מעשים הפוגעים בזוגיות, ומדוע בעוברת על דת הפסידה כתובתה ובאשה רעה לא הפסידה.

ויש לחלק בתרתי, דיש לומר שבעוברת על דת, היינו שעושה מעשים שיש בהם הרס הבית ומתכוונת לעשות מעשים אלו בדברים שמחויבת לבעל בהכנת מאכליו ובקיום יחסי האישות והוא הדין כשעושה מעשים שיש בהם משום גרמא למות ילדיו. אמנם באשה רעה, מיירי שעושה מעשים אלו שלא כנגד הבעל כבעל, אלא עושה כך מחמת תכונותיה הרעות, ורבה ומקללת אותו, כמו שהיא עושה עם אחרים מפני שזה נובע מאופיה הרע, ואף שהדבר מציק לבעל אין היא עושה זאת מפני שכוונתה לפעול ולפגוע בחיוביה כלפיו, משכך אין זה הרס הבית ולכן לא תפסיד כתובתה אף שמצוה להוציאה, שהרי טעם הכתובה הוא למונעו מלגרשה, וכשעושה מעשים שפוגעת במהות האישות הפקיעו חז"ל חיוב הכתובה, דאדרבה נוח לן שיגרשנה.

כשנמצה הדברים בעוברת על דת אחת הדוגמאות היא מקללת יולדיו בפניו, ויש מן הראשונים שכתבו שק"ו כשמקללתו. וגם באשה רעה שנינו מקשטא ליה פומא, מקללת. וההבדל ביניהם מהי מהות הקללות אם האשה בקללותיה את בעלה מתכוונת להשפילו מתוך ידיעה שעל ידי כך הדבר יגרום לנזק לשלום ביתם, בעלה יסלוד ממנה ויכעס עליה והדבר יערער את מערכת הנישואין, אשה זו נכללת בדין עוברת על דת. אך כשמקללת אף אם מקללת בעלה מחמת אופיה הרע, הרי היא בגדר אשה רעה, ואף אם מצוה לגרשה לא הפסידה כתובתה. ועיין  בפד"ר חלק א' עמוד 338 בפסק דינם של הרבנים הגר"י עדס, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל שכתבו:

"דעיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה."

ויש לחלק עוד, דאף באשה רעה שעושה הדברים כלפי בעלה ועל מנת להציק לו, מפני שכועסת עליו או שונאתו, מכיוון שמקיימת החיובים שמחויבת לבעל וכלשון הגמ' מקשטא ליה תכא, שעושה חיובי האישות. אך מה שמציקה לו, אין בזה משום פגיעה ביסודות הבית, שכן התורה וחז"ל קבעו חיובי האישות ההדדיים בין בעל לאשתו, שהן יסודות הבית וכשמקבל דברים אלו יש באפשרותו להמשיך לחיות עם אשתו, אף שאינה מושלמת ואף אם יש לה חסרונות רבים, ואף אם לא מקבל כל הטובות באופן אופטימלי וכפי שהבאנו דברי הראב"ד לעיל, שיש אשה שיש בה כל הטובות ויש אשה שיש בה רק דבר טוב אחד, ועל תרוייהו אמרינן מצא אשה מצא טוב, ואף במי שאין בה אפילו טובה אחת והיא מרה ממות ועליה נאמר ומוצא אני מר ממות, אפילו הכי יש בה טובה שלא יראה גהינום, ויש נשים שהם עזר ויש כנגדו וזה גורלו. ולכן אם רוצה לסבול יסבול, שגם בזה יהיה תועלת ולא הפסידה עכ"פ כתובה דזה היה גורלו, ואין היא עושה דברים ומפקיעה חיובי האישות, מיהו אם אינו יכול או אינו מוכן לסבול מצוה לגרשה ובלבד שיתן כתובה.

כד. עם זאת, חובתנו להבהיר, שאימתי אמרינן שאשה שעושה שעושה מעשים המציקים לבעל, הוא רשאי לגרשה, כשהדברים נעשים ביוזמתה וללא פשיעה מצידו, אך כשהבעל אינו מתנהג כראוי ועקב התנהגותו גם האשה מתנהגת באופן המציק לו, והוא הדין אם האשה מתנהגת שלא כראוי וכתגובת נגד גם הבעל מתנהל באופן לא יאות,  בזה לא נאמר דין עוברת על דת ודין אשה רעה.

כגון בעל שעזב את הבית, קשר קשרים עם אחרת, לא משלם מזונות וכו' ובעקבות כך האשה מחרפת ומגדפת אותו ולא מקיימת חיוביה, בזה נצטרך לבדוק עומק העוול שעשה צד אחד לשני, ולא נדון על מה שעושה הצד השני במנותק מההקשר הכללי.

ועיין בתשובת הרשב"א חלק א' סימן תקע"א, שכתב:

"מרת ארלוגה מתקוטטת על בעלה רבי יונה ומתוך הקטטה פרצה ויצאה בשוק ואמרה בקול רם לבעלה… ומתוך כך פרעה ראשה ונתגלו זרועותיה וקצת תחת זרועותיה וגם שכרה גוי אחד לילך לפני השלטון כדי לשרוף בעלה מפני זה… ושכן דנו אותה בעוברת על דת משה ויהודית מפני שגלתה ראשה וזרועותיה…"

וכן במה שבאו לחייבה לצאת שלא בכתובה מדין עוברת על דת משה ויהודית כשפרעה ראשה וקצת זרועותיה… ועוד שלא אמרו אלא ברגילה בכך. אבל אם גלתה ופרעה ראשה באקראי או שדברה עם הבחורים פעם אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה. וזה ששנו במשנתי' (כתובות פ"ז דף ע"ב) יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק. ועוד שבשעת הכעס היה ובשעת כעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדו באותה שעה כמו שאמרו בנדרים, שהכועס אפילו שכינה אין חשובה כנגדו."

דברי הרשב"א שכתב שבעינן שבעוברת על דת תהא רגילה בזה הובאו בדברי הרמ"א סימן קט"ו ס"ד ועיין בבית שמואל סימן קטו ס"ק יא שכתב:

ונראה דוקא בכה"ג דגלתה מחמת כעס או בכיוצא בזה אז אמרינן דלא עשתה מחמת פריצו' אלא דוקא כשרגילה לעשו' כן אז לא תלינן בשום סיבה  

שמעינן מדברי הרשב"א וכפי שהסבירו הב"ש, שאף היכא שעושה מעשים שבסתמא הוו בכלל עוברת על דת, יש לדון על נסיבות העניין, אם עושה כן מחמת שעוברת על דת, או שמעשיה הם תגובה, אף אם התגובה לא ראויה , אך אכתי אין היא עוברת על דת, והוא הדין במעשים המגדירים אותה כאשה רעה, צריכים לבחון הנסיבות אם הם מחמת אישיותה ולא בגין הנסיבות או שהדבר נגרם בגין הנסיבות שאז לא נגדירה כעוברת על דת או אשה רעה. שצריכים לבדוק את הרקע ואת עוצם התגובה למה שגרם לה לפעול כפי שפעלה

ועיין בפד"ר חלק א' עמ' 337 מש"כ הרבנים הגאונים: י. עדס, י.ש. אלישיב, ב' ז'ולטי זצ"ל וכתבו:

"נראה דאין לקבוע בזה כללים קבועים אלא בכל מקרה יש לדון לפי מידת הצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האשה."

והנה הכלל האמור הוא בכל תביעת גירושין הבאה לפנינו שיש לברר המציאות לפרטי פרטיה, על סמך דברים מוכחים ורק לאחר מכן יש לקבוע מהי המסגרת לדיון, מאיס עלי, עוברים על דת, או אשה רעה ובעל רע, ואז לקבוע אם יש לקבל התביעה או לדחותה ולא לסמוך על מש"כ הצדדים וב"כ בכתבי הטענות, דבמקרים לא מועטים ההגדרות שניתנות אינן מדויקות והרבה פעמים כוונתם לסמא עיני הדיינים. וזוהי העבודה הקשה המוטלת על הדיין בואו להכריע בתביעות המונחות בפניו.

כה. נוסיף עוד, דיני עוברת על דת שנקבעו בחז"ל היה בתקופה שרוב ככל ישראל היו שומרי מצוות והתנהגו בצניעות, וכמו כן מש"כ לעיל שלדעת הרבה ראשונים אשה פרוצה במעשיה, באופן שעדיין אינה עוברת על דת, יש לה דין אשה רעה, אך יש להסתפק האם גם בזמננו ינהג דין זה, ועכ"פ נצטרך להגדיר הדברים לפי הדור והחברה בה חיים בני הזוג. שבדור זה רוב בנין ומנין של  הנשים שאינם משומרי המצוות ויש גם מהנקראים שומרי מצוות הלבושים בצורה שהוגדרה בראשונים אשה רעה, והבעלים מעודדים את נשותיהן להתלבש בכהאי גוונא ועכ"פ אינם מוחים בידם, ונמצא קלקלתן תקנתן דאיך יבוא ויטען שאשה זו היא אשה רעה כשבהסכמתו עושה כן, ועוד דאינו נראה להם כאיסור כלל, והוי כאומרות מותר, ואיך ניתן לנשים אלו דין אשה רעה, דאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה כמליצת הגמ' בכתובות עב.ב , וכן הך דינא של עוברת על דת משה, ספק אם ינהג במי שאינם שומרי מצוות ובודאי במי שאינם מקפידים על כללי הכשרות, וצ"ע בכל זה לעת הפנאי ועוד חזון למועד.

כפי שהוזכר לעיל אין לסמוך על טענות הצדדים בלבד וכל טענה צריכה להיות מוכחת לכתחילה בעדים לפעמים גם בלא עדים , אך עכ"פ בעינן ראיות שיחזקו הטענות, אף אם אין ראיות לטענות הספציפיות, וכמו שכתבו התשב"ץ ובשו"ת יכין ובועז שהבאנו לעיל שכתבו, "והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות". ועיין שו"ת חתם סופר חלק חו"מ- השמטות סימן רג

ואשית לטענת בעלת קטטה כי נ"ל לזה סגי בעדים אפי' שלא בפני' ואין צריך לזה עדות גמורה דה"ל כמו אשתמודעינהי פרק החולץ ל"ט ע"ב דמסקי' והלכתא גלוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה ומשמע דכל דיני עדות לא בעי' לא בפני בע"ד דגילוי מלתא בעלמא ואף על גב דלפמ"ש הרי"ף שם הטעם משום דלא מסהדי לא אממונא ולא אאיסורא וזה לא שייך הכא מ"מ נראה בענין זה כ"ע מודים דלא תהי' שמיעה גדולה מראי' כיון שמפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שא"א לדור עמה ממש הוה כראי' ולא הוה אלא גילוי מלתא בעלמא

ולפעמים עצם המציאות מוכיחה שיש דברים בגו, כגון היכא שאחד הצדדים עוזב ועצם עזיבתו לדירה קטנה בתנאים קשים ומאידך גיסא עזיבה למעון לנשים מוכות, מורה שכנראה מצבו של העוזב היה ללא נשוא ולכן הוצרך לעזוב את הבית, דאין זה סביר שאדם יעזוב את ביתו המרווח (כשאינו עוזב לאשה אחרת או מסיבות תועלתיות אחרות) וילך ויגור במקום צר. ועיין בזה במש"כ הגר"י קפאח בפס"ד שפורסם בפד"ר כרך י"ב עמ' 323

 "ואף  גם זאת חזקה גדולה היא שלא מתוך הנחת והשלוה נדדה יונה זו מקנה ועזבה  דירה מרווחת בת שלושה חדרים כדבריהם, והלכה לגור בדירה שכורה וצרה מהכיל, היא ושלשת ילדיה, וכפי חומר שבתיקים היתה נתונה מדי פעם לדרישות פינוי. וכבר אמרו חז"ל: "אין אדם בוחר רע לעצמו" (פסיקתא זוטרתי ר"פ של"ח) ואלמלא הלחץ והמצוקה הנפשית והפיזית, כדבריה, שהיתה  נתונה בהם אצל בעלה, לא היתה בורחת וסובלת היא ושלשת ילדיה הקטינים, ונשאה בעול טפולם לבדה. חזקה זו בלבד עושה את האמתלה מבוררת וברורה".

ומוכח מדבריו כמוש"כ שצורת העזיבה מורה גם היא ומחזקת האמתלא לעזיבה.

ועוד זאת למודעי דטענת התובע צריכה ראיה וחיזוק, ובפרט טענת מיאוס ושנאה ולפעמים הטענה נסתרת מחמת חוסר ההגיון שבה, ועיין מש"כ הרא"ם בשו"ת מים עמוקים חלק א סימן א

ודרשנו את כר' יהודה ן' צור הנז' על מה ועל מה אינו רוצה אותה אחר כל האהבה הרבה שעברה בינו ובין ארוסתו קרוב ט' חדשים והשיב שנאתי'. בקשנו ממנו סבה. ונשבע שאין שום סבה רק שנאה פשוטה בלי שום סבה אמרנו לו שהטענה הזאת איננה אמיתי' מכמה סבות. הא' מפני שהמיאוס לא יקרה לאדם בפתע פתאו' אחר האהבה גמור' הנמשכ' ט' חדשים אלא מפני סבה מחודש. ואחר שאתה נשבע שאין שם סבה א"כ אין שם שנאה ומיאוס, … בנ"ד שהדברים מוכיחי' שאין כאן לא ערוה ח"ו ולא פשיעה ולא שנאה ומיאוס אלא עלילות דברים בעלמה כדאוכחנא לעיל

כו. העילות הנזכרות לעיל הוזכרו בש"ס נפסקו ברמב"ם ובשו"ע והוזכרו רבות בתשובות הראשונים והאחרונים. עילות אלו הינם בגין התנהגות לא ראויה של אחד הצדדים, ועצם עשיית מעשים מסוימים יוצרת את החיוב, המצוה או ההמלצה להתגרש. אכן יש עילה נוספת העולה בפסיקת בתי הדין מזה שנים רבות, והיא המציאות שנוצרה במערכת היחסים בין בני זוג. עילה נוספת זו לחיוב הצדדים בגט הינה היכא ששני הצדדים אינם רוצים זה בזה, עילה זו נסמכת על דברי רבינו ירוחם המוזכרים רבות בפסיקת בתי הדין ועיין בזה בפד"רים בכרך ח' עמוד 321 ובכרך י"ד עמודים 23-28.

כפי שכתבנו במקומות אחרים, עילה זו היא מהעילות הנפוצות ונטענות רבות בשנים האחרונות, וביארנו שם שיטה זו, וז"ל רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ב ה"ח):

"וכ' מורי הראב"א כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, ומיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה"   

ומדברים אלו יש ללמוד שני עקרונות, העיקרון הראשון הוא שמכיוון שהצדדים אינם רוצים זה בזו מחייבים אותם להתגרש שכיון ששניהם אינם רוצים איש ברעהו, במצב זה אין מקום להמשיך הנישואין ולעכב הגירושין, מפני שבמקרה ששני הצדדים אינם רוצים בהמשך הנישואין, עצם המצב מחייב הפקעת הנישואין וגירושי הצדדים, ולעניין זה לא מעלה ולא מוריד איך הגיעו למצב זה, האם מפני ששני הצדדים פה אחד החליטו שאין הם רוצים בנישואין או שהאשה לא חפצה בבעל ועקב כך גם הבעל אינו רוצה בה. או להיפך, הבעל לא רוצה באשה ובעקבות מעשיו או דרישתו האשה גם היא אינה רוצה בו, שמכיוון שעתה נוצר המצב ששניהם אינם רוצים זה בזו המציאות מורה ומכריחה לגירושין, מכיוון ששניהם מורדים זה על זו כמו שכתוב בפד"ר חלק ח', או מפני שלא יכולים להיות נישואים כאלו שאין אפשרות לקיים חיי אישות, ושני הצדדים אינם מעונינים בחיים אלו.

יש להוסיף עוד, שבעיקר חידושו של רבינו ירוחם שבכהאי גוונא כופין אותו לגרש, נחלקו בפד"רים, באיזה אופן תהיה צורת הכפייה, האם במילים או אף בשוטים, ונפק"מ לעניין סוג צוי ההגבלה שניתן להוציא כלפי מי שחייבוהו בגט מטעם זה.

כז. אך יש לעיין, למאן דסבר שכופין בשוטים, איך נוכל לכפות את הבעל בכהאי גוונא אם אומר שאף שאין הוא רוצה את האשה אינו רוצה לגרשה, ובשלמא לגבי האשה יש לומר שבכהאי גונא לא גזר רבנו גרשום את חרמו, דדווקא ברוצה בבעל גזר שלא יגרשנה בעל כרחה, אבל באינה רוצה אותו אף שאינה רוצה לקבל הגט, העמיד על דין תורה. אך לגבי האיש הרי הזכרנו לעיל דברי המשנה ביבמות קיב, ב

               והאיש אינו מוציא אלא לרצונו..

 והכא אין לו רצון לגרש, ואנו מכריחים אותו לעשות מה שאין הוא רוצה לעשות. ואם כן הוי גירושין שלא לרצונו. אכן בערכין כא, א שנינו:

"וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". 

ושמע מינה שכפיה מועילה. אכן קוטב הדברים מבואר בגיטין פח, ב:

גט מעושה, בישראל – כשר, ובעובדי כוכבים – פסול; ובעובדי כוכבים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך (וכשר).

גמ'. אמר ר"נ אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין – כשר, שלא כדין – פסול ופוסל;   

ופירש רש"י שם:

כדין – כגון הנך דאמרינן בהו יוציא ויתן כתובה או שהיתה אסורה לו.

ובחדושי הריטב"א שם:

גט מעושה בישראל כשר. פי' באותם שכופין אותם להוציא וכשיאמר רוצה אני דוקא הא לאו הכי לא.

ופשטות הדברים שלא סגי בעושה בכפיה אלא בעינן גם אמירתו רוצה אני. ועיין בזה באחרונים

ובמאירי שם:

ענין משנה זו פירשוהו בגמרא כך גט מעושה על ידי ישראל אם כדין כגון אלו שכופין אותן להוציא או שהיא אסורה עליו כשר לגמרי ופי' הדברים שכופין אותו אף לכתחלה בכל מיני כפיה עד שיאמר רוצה אני. ושלא כדין ר"ל שלא היה מאותן שכופין אותן להוציא וטעו בהוראתם וכפאוהו בכך עד שאמר רוצה אני וגירש פסול לינשא ופוסל לכהונה אם מת הבעל קודם שיגרשנה פעם אחרת בגט כשר ולא מן הדין אלא שמא יבאו להקל בעשוי שבדין

ובסמ"ג עשין נ':

פירוש כדין כגון אומר איני זן ואיני מפרנס או כל אותן השנויים בפרק המדיר (כתובות ע"ז א') שכופין אותו להוציא,

 ובפסקי ריא"ז בגיטין שם

המורדת בבעלה שכופין את הבעל לגרש בתקנת הגאונים הרי זה גט מעושה כדין, שתקנת הגאונים דין היא כמו שביאר מז"ה.

והדברים הובאו באו"ז שו"ת סימן תשנ"ד

על אחד שנשא אשה ושהה כשלש שנים ולא יכול לבוא עליה אם יש לכופו ליתן לה גט וכתבת אלי כי תפסו את הבחור ונתנוהו בכבלי ברזל ושמוהו בבית הכלא ואחר כך הוליכוהו לעיר כו' …אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו אף על פי שאינו דין מכח הלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט .. מ"מ גאוני הישיבות של בבל רבנן סבוראי שהיו אחר ההוראה תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד וכ"כ בה"ג וכך כתבו גם רב היי ורב שרירא וכל הגאונים שיותר מג' מאות שנה היה בימיהם שנתקנה זו התקנה ואין לזוז ממנה וכ"כ גם רב אלפס הפסק ואין מי שיכול לעקור תקנת ב"ד הגדול שבבבל הלכך גיטה של זו גט כשר הוא ואין לפרכס עליו … וכיון שנתרצה ליתן גט אפי' ע"י עישוי גיטו גט דיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול וטענה גדולה שיש לה.  

ומבואר דהכפיה היא משני פנים, או במקום שיש איסור בנישואין או במקום שפעל אוון כנגד האשה או נגרם עוול אף שאינו הוא הגורם, כגון מוכה שחין. שהדין הוא שכופין, כמבואר במשנה והוסיף הסמ"ג שאף במה דאיתא בגמ' ונחלקו בו רב ושמואל והריא"ז הוסיף שגם במה שתקנו הגאונים, במורדת בבעלה . אך עכ"פ בעינן שיהיה מקור להלכה שכופין.

ואפילו היכא שהוא בר עישוי, העישוי והכפיה צריך שיהיה על פי בי"ד (ולא על פי הדיוטות אלא אם כן בי"ד הדיוטות, ששליחותייהו קא עבדינן), ובהוראתם וכמו שפירשו הראשונים, כיון דנעשה על פי דייני ישראל, דאטו מומחין עצמן יחבטו אותם ולא יצוו להדיוטות לחבטן. אלא כמו שפירשו הלכות גדולות ורבינו תם ועוד ראשונים ובכותים חובטין אותו ואז הוי גט כשר. וכתבו על פי זה שבמקרים שביה"ד אין בידו לכפות יוכל לכפות עפ"י ערכאות.

אמנם במקום שלא מצינו דין כפייה אם כפוהו, ואפילו אמר רוצה אני, הגט פסול. ויש לעיין במה שחידש רבינו ירוחם שבשניהם אינם רוצים זה בזו שכפינן אף לבעל, ואף שביארו האחרונים סברתו, אכתי מהיכי תיתי לכפותו במקום שלא נזכר במפורש בש"ס ובדברי חז"ל, וגם ר' ירוחם הוא יחיד בשיטה זו ולא מצאנו לו חבר. ודוחק לומר דהוי תקנה כתקנת הגאונים במאיס עלי, דמהיכי תיתי שתקנו לכפות בכהאי גוונא ללא מקור ועילה מפורשים לכפיה ואף שיש סברא בדברים, אכתי לא הוי לרצונו.

כח. והנה בעיקר הך דינא שהאיש מוציא לרצונו ובלא רצון (אונס) לא הוי גט, יש לעיין האם הוא דין כללי בדיני אונס, שאונס רחמנא פטריה והוא הדין שמעשה באונס לא מחייבו, והיינו בחדא מתרתי או שאין המעשה באונס נקרא מעשה שלו, או שאף דהוי מעשה שלו, כיוון שנעשה בעל כרחו, תוצאותיו לא מתייחסות אל העושה. או שזה דין מיוחד ונוסף בדיני גירושין.

והנה בש"ס לא קתני המקור להך דינא שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו. אך בראשונים הביאו מקורו. הרשב"ם בב"ב מח. (ד"ה וכן אתה) כתב דילפינן מדכתיב:

  "דונתן מדעתו משמע"

ועיין מה שהעירו האחרונים על דבריו מדוע לא יליף מוכתב, ויש שאמרו דאה"נ ועיין פרישה סימן קיט.

והרמב"ם הלכות גירושין פרק א הלכה ב כתב מקורו:

"אם לא תמצא חן בעיניו, מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו"

 ומדבריהם משמע שזו הלכה מיוחדת בדיני גירושין דבעינן דעתו. ועל פניו יש לומר שהרשב"ם שיליף לה מנתן בעי שיהיה רצונו ליתן לה את הגט. ולרמב"ם עיקר הרצון הוא שלא תמצא חן בעיניו ואין הוא רוצה אותה ועל זה אמרה התורה שהיתרה הוא בכתב ונתן לה, אך עיקר הרצון שצריכים אנו הוא שלא ירצה בה.

אמנם מאידך גיסא הגמ' דימתה דין גירושין לדין קניינים בקידושין מט , ב שנינו:

ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי; אמר רבא: הוי דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים. מנא ליה לרבא הא? אילימא מהא דתנן: יקריב אותו – מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני; ואמאי? הא בלביה לא ניחא ליה! אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. ודילמא שאני התם, דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה! אלא מסיפא: וכן אתה מוצא בגיטי נשים ושחרורי עבדים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני; ואמאי? הא בלביה לא ניחא ליה! אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. ודלמא שאני התם, משום דמצוה לשמוע דברי חכמים!

ומבואר דהגמ' רצתה ללמוד מדין כפיה על הגט, אף שאנו משערים שבלבו אינו רוצה לגרש, ש"מ דדברים שבלב לא הוי דברים והוא הדין בקניינים. ולכאורה מה מדמה הגמ' דין קרבן ודין גירושין דאיכא קראי שבעינן רצונו, לדין קניינים דליכא קרא, ואולי סברה הגמ' שאחר דמרבינן לגבי קרבן וגירושין, ילפינן מיניה לקניינים ואולי מדין ק"ו, דמה התם (קרבן וגירושין) דאיכא ריבויא מקרא, לא אזלינן בתר מה שבלב וק"ו בקניינים דליכא קרא. והנה הגמ' מתרצת שאחרי כפיה, גם בגט הוי לרצונו ומסכים בלבו, משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ושוב לא אמרינן דהוי דברים שבלב.  ועכ"פ מעצם הדימוי לקניינים יש ללמוד שהחסרון בגירושין  בע"כ של הבעל, הוא מפני שאין בדעתו "להקנות" ולוותר על הזכויות שיש לו בנישואין.  

וכן שנינו בבבא בתרא מז , ב:

אמר רב הונא: תליוהו וזבין – זביניה זביני; מ"ט? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני. ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני! אלא כדתניא: יקריב אותו – מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה! ואלא מסיפא: וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דמצוה לשמוע דברי חכמים!  

וגם כאן מבואר דילפינן מגירושין באונס למכירה באונס, ושמע מינה גם כן שמשמעות גירושין הוא ויתור על זכויותיו, ויתור כזה צריך להיות מרצונו דוקא, ולכן רוצה ללמוד מכירה בכפיה מגט בכפיה, אפילו כפיית בי"ד, ומתרצת הגמ' שהיכא שכופים אותו מכיוון שמצוה לשמוע דברי חכמים לא מיקרי שעושה זאת בכפיה, ועכ"פ שמעינן שהיכא שהגט הוי בכפיה- מעושה שלא כדין לא הוי גט. ופשט הדברים משמע שכמו שמכירה באונס לא שמיה מכירה דבעינן דעת מקנה הוא הדין גם בגירושין באונס. ועיין מה שפלפלו בזה הראשונים והאחרונים, ואכמ"ל.

והנה מה שביארנו שלא תועיל כפיה על הגט כנגד רצונו של אדם, דאין אפשרות לכופו להקנות ולוותר על מה שיש לו, מבואר בחדושי הרשב"א בגיטין עה, א

תמיה לי אשמעתין אמאי לא דקו מקרא דנתינה בעל כרחו הויא נתינה דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקיי"ל דמתגרשת בעל כרחה, ומסתברא דלא אמרו נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו, כי הא דאמר לה לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דאשה זו קנויה היא אצל הבעל וקנינו קרייה רחמנא כדכתיב כי יקח איש אשה וקנין כספו היא, .. והילכך כשאתה בא לסלקו משלו בעל כרחו אל תסלקנו, … אבל גבי גט אשה שאין בעלה קנוי לה שאינו מקיח את עצמו … אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו, כשהוא בא לסלק שעבודו מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו ואל תחייבהו, וכיון שכן בפריעת בעל חוב נמי נתינה בעל כרחו של מלוה הויא נתינה, כנ"ל,

מבואר מדבריו שכיוון שהאשה קנויה לבעל, וכמליצת המשנה ריש קידושין, האשה נקנית (ועיין במאירי שם, ביאורו), אין לחייב את האדם להפסיד את קניינו בעל כרחו, ולכך מיבעיא לגמרא אם נתינה בעל כרחו של הבעל כדי שיחול הגט, שמה נתינה, ובזה יפסיד זכויותיו. ומהאי טעמא צריך לגרש מרצונו דאי אפשר לכופו להפסיד זכויותיו, כמו שאי אפשר לכופו לותר על זכויותיו בביתו ובשאר נכסיו, כך אין אפשרות לכופו להפסיד זכויות האישות שיש לו באשתו, ולכן אין האיש מגרש אלא לרצונו, משא"כ אשה שהאיש אינו קנוי לה שאינו מקנה עצמו לה, אלא שיש לה שעבוד עליו כל עוד היא קנויה לו, בזה אין למנוע ממנו לותר על קניינו כדי להסיר שעבודו ולכן יכול לגרשה בעל כרחה דאינו מפסיד לה מה ששייך לה, אלא מפקיע שעבודו וזכותו של אדם לותר על שלו כדי להפקיע שעבודו. והנה לדברים אלו, אכן לא צריכים מקור להך דינא שהאיש מגרש לרצונו, ואין הוא הלכה פרטית בדיני גירושין אלא הלכה כללית שמעשי אדם מתייחסים אליו רק כשהוא עושה מרצונו. שהדין נובע מהדין הכללי, שאין אפשרות להכריח אדם לתת או לותר על מה שיש לו.

ובאחרונים האריכו בזה, האם הרצון שבעינן בגט הוא מעבר לרצון שבעינן במכירה, עיין במובא בשם הגר"ח בגיטין פח,ב ובקידושין נ,א דבגירושין בעינן תרתי שרוצה לעשות מעשה ההקנאה כמו בכל קניין. ובעינן גם שרוצה בעצם הגירושין, ולכן יש לימוד נוסף בגט. ועיין בשיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק בגיטין שם, ועיין בחידושי הגרנ"ט בגיטין שם ובשו"ת זכר יצחק ח"א סימן כ"ג ובח"ב ס'מ"ד, ובשאר האחרונים מה שהאריכו בזה ודעת רוב האחרונים, שבגט בעינן רצון גמור וגם שיאמר שמגרש לרצונו, ועכ"פ מעבר לרצון הנצרך בקניינים, ולכן הביא הרמב"ם קרא למילף הך דינא, ואכמ"ל.

כט. והנה בשלמא לגבי מי שכופין אתו לגרש כבר כתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב הלכה כ

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, … ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.

וכתבו המפרשים, שכן פירש הרמב"ם את דברי הגמ' בב"ב "דמצוה לשמוע דברי חכמים", ולא כפשוטו שמכיוון שמצוה לשמוע דברי חכמים, תלינן שודאי ביטל דעתו מפני דעתם ונותן ברצונו, ואין הוא אנוס. ועכ"פ מבואר מדבריו שאף שעל פניו אין הוא מגרש מרצונו אלא על ידי כפיה, ובאמת אין זה רצונו, חידש הרמב"ם שמכיוון שעל פי דין חייב לגרש וזהו רצונו הפנימי האמיתי, אלא שיצרו תוקפו ולכן הכפיה היא להחליש יצרו וכדי שיעשה רצונו האמיתי ולכן מיקרי לרצונו.

[ועיין מה שדנו הראשונים והאחרונים לעניין כפית משומדים שאנן סהדי שאינם רוצים לשמוע בקול חכמים. עיין בפסקי הריא"ז בקידושין שהביא מש"כ בספר התרומה [הלכ' גיטין סימן קכ"ח] שאומר שאף המשומדין מעשין אותן על ידי הגוים לעשות מה שישראל אומר להם ולתת גט לנשותיהן. שאע"פ שאין חוששין על התורה ועל המצוות ואין ברצונם לשמוע דברי חכמים, הואיל וגט מעושה כדין ודינו נעשה כתורה על פי דייני ישראל, ואמר בפיו רוצה אני אף על פי שאינו מתרצה בלבו, ראוי לומר בזה דברים שבלב אינן דברים. ועיין מה שהאריך בזה באו"ש ה' גירושין פ"ב ה"כ]

אמנם בד"א כשיש עילה לחייבו להתגרש, בגין איסור בנישואין או מעשה עוול שעשה הבעל כלפי האשה המחייבו להתגרש. אך במקרה ששניהם אינם רוצים זה בזו, אבל הבעל אינו רוצה לגרש, הרי אין עילה לחייבו לגרש ואין מצוה עליו לגרש ומדוע נכפהו לגרש, והרי אם כופים אותו, באמת אין הוא מגרש לרצונו אלא בגין הכפיה והוא אנוס, ודוחק לומר שמכיוון שאין הם רוצים זה בזו הוי גם בכלל אלו  שמצוה לגרש, דאיזו מצוה יש כאן, דאין מעשה עבירה בנישואין וגם לא פשע כלפי האשה שתהא עליו מצוה. ודוחק לומר שמכיוון שאינו רוצה בה והיא רוצה להתגרש הוי מצוה לגרשה דאיזה תועלת יש לו בהיותו נשוי למי שאינו רוצה בה, דאכתי איזו מצוה יש, ואם לאדם יש חפץ שאין הוא מעוניין בו, וכי יכפוהו להפקירו, ודוחק לומר שמדין כופין על מידת סדום אתינן עלה, דזה נהנה וזה אינו חסר. ודוחק לומר שכיוון שרבינו ירוחם חידש שבכה"ג כופין (ולא מצאנו לו חבר בראשונים), הדרינן לכללא של מצוה לשמוע דברי חכמים. וכמו שכתבו הראשונים, שמכיוון שתקנו הגאונים לכוף לגרש האשה  במורדת, גם בה נוהג הך דינא דגמ' שכופין מכיוון שמצוה לשמוע דברי חכמים אף תקנה זו בכלל והוא הדין חידושו של רבינו ירוחם.

ובאמת יש לעיין במה דבעינן רצון בקידושין, האם עיקר הקפידא שירצה לגרשה ויכתוב הגט מרצון (רצון ולא חפץ), או עיקר הקפידא שלא יפסידו ממנו את האשה שרוצה שתהיה אשתו, וכשאינו רוצה שתהיה אשתו אף שאינו רוצה לגרשה, לא מיקרי בעל כרחו שהרי אינו רוצה שתהיה אשתו. ונראה לומר שלכאורה יש לתלות הדבר במקור הך דינא, דלדעת הרשב"ם שילפינן מונתן משמע שבעינן רצונו לעצם מעשה הגירושין, ומשכך בהך דינא ששניהם אינם רוצים זה בזו, נהי שאינו רוצה באשה, אכתי אינו רוצה לגרשה ואף דהוא משום שנאה וקנאה, אכתי אין רצון, ואיך תועיל כפיה, שאכתי אין זה רצונו. אכן לדעת הרמב"ם שילפינן מאם לא תמצא חן בעיניו, עיקר הקפידא ברצון הוא שתהיה אשתו, אך במקום שאין רצונו שתהיה אשתו, אף שאינו רוצה לתת לה גט. בזה מיקרי רצון לעניין עצם הדין דגירושין, ואף שאינו רוצה לשלחה בגט, על עצם מעשה הגירושין אפשר לכופו, שעל זה לא הקפידה התורה, אלא קבעה שאופן התרת הנישואין יהיה בכתיבת גט ונתינתו, ומה שאינו רוצה לעשות כן אף שאינו רוצה בנישואין, על זה כפינן, דהכפיה הינה כדי להסיר שנאתו וקנאתו ולמנוע ממנה הגט, ואין היא יוצרת רצון לגירושין דעיקר הרצון דבעינן הוא הרצון שלא תהיה אשתו, ורצון זה שאינו חפץ בה כבר קיים ואינו נוצר ע"י הכפיה.

והנה למש"כ לעיל שמפשט סוגיות הגמ' ומפשט דברי הרשב"א משמע, דהדין דבעינן רצון בגירושין אינו דין מיוחד בגירושין, אלא נובע מהדין הכללי שאין אפשרות להפקיע זכויות אדם בעל כרחו, ולכן כשאנסוהו לעשות מעשה, מעשה באונס לא חייל. יש לנו לבאר הך דינא דר' ירוחם באופן אחר שאף שבעלמא כשנותן גט באונס, כפיה על הגט לא מועילה והגט בטל דאין אפשרות להפסיד זכויותיו. אם אין הוא רוצה באשה, אלא שאינו רוצה לגרשה בזה תועיל כפיה. והוא על פי מה שהעירו הראשונים והאחרונים, שבגמ' מדמינן גירושין לתליוהו וזבין, והרי בתליוהו וזבין וקיבל תמורה חל המכר, ומשכך אם יש לו תועלת בגירושין ואפילו תועלת שלא יכוהו מדוע לא יועיל ועיין באו"ש סוף פ"ב דגירושין שהזכרנו. ובאמת שהדברים מבוארים בדברי הרשב"א ב"ב מח, א (ובעוד ראשונים) שכתב:

איכא למידק כיון דהשתא אסתבר לך דרב הונא אפי' בלא זוזי קאמר אמאי לא דחי ליה דלמא שאני הכא דמיפטר מינה משאר כסות ועונה ואגב אונסיה והרוחת שאר כסות ועונה גמר ומגרש. אלא מיהא שמעינן דשאר כסות ועונה לא חשבינן להו בהא לכלום לא לדידיה ולא לדידה, והיינו נמי בגט מעושה שלא כדין דפסול ולא אמרינן אגב אונסיה ושאר כסות ועונה דמיפטר מינייהו גמר ומגרש.

מבואר מדבריו שהקשה מדוע לא נימא בכל גירושי אשה באונס ליהוי כתליוהו וזבין וקיבל התמורה בזה שנפטר מחובותיו כלפיה, שאר כסות ועונה, ואזיל לשיטתיה שהבין שהחסרון בגט מעושה באונס אינו הלכה בדיני גירושין, אלא הלכה בדיני קניינים. ותירץ הרשב"א שתמורה זו  שמקבל  בפטורו משאר כסות ועונה, לא נחשבת תמורה ראויה, שהרי כל אדם שנישא מוכן ורוצה להתחייב בתמורה זו, והיא נחשבת תמורה מזערית ביחס לתועלת שיש לו אשה, ואין ערך לשווי שיש לאשה ובפרט אם הוא אוהב אותה, ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו וכמו דכתיב ביעקב על עבודת שבע השנים, "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", הרי שהשווי שיש לאדם מזה שיש לו אשה לא יסולא בפז, ואם כן קבלת התמורה שהוא נפטר משאר כסות ועונה, לאו כלום הוא והוי כתלוהו ויהיב או כתלוהו וזבין ולא קיבל תמורה. ועיין ברשב"ם בב"ב שם שכתב הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי, והוכיח מזה בב"י [סי' ר"ה] דדוקא בדמי שוויה הוה מכירה דלא מפסיד מידי, אבל בפחות מדמי שוויה הרי מפסיד הוא. ומבוארים דברי הרשב"א.

אכן במה דברים אמורים כשהבעל רוצה שהאשה תהיה אשתו, אין שווי לאשה ולכן תמיד לא מיקרי זבין וקיבל זוזי. אך באינו רוצה באשה, אלא מתנגד לתת לה גט, לדידיה אין היא שווה כלום, שהרי לא רוצה בה. ומשכך אף בתלוהו וגירש, מכיוון שנפטר משאר כסות ועונה, הרי קיבל תמורה, שהרי מבחינתו אין היא שווה לו ולא כלום כשאינו רוצה בה. ושוב חזר הדין שהוי תלוהו וזבין וקיבל תמורה שחל המכר, והוא הדין שחלו הגירושין, שבכה"ג קיבל תמורה. ולכן אף אם יכפוהו יחול הגט, ומיושבים הדברים.

אמנם לעניין הלכה, אף שביארנו בכמה אופנים, מדוע כפיה תועיל בכהאי גוונא, לעניין הלכה למעשה, יש להסתפק ולפקפק אם נוכל לסמוך על סברות אלו ולכפות את האיש כששניהם לא רוצים זה בזה ולומר שאונס כהאי גוונא אינו פוסל את הגט. מיהו לעניין כפיית אשה , יש לומר שבכה"ג לא גזר רבנו גרשום את תקנתו, וכפי שכתב בבני אהובה לעניין בעל הטוען שהאשה מאוסה עליו, שיש לומר שבזה לא גזר רבנו גרשום את חרמו, ועוד חזון למועד, ועכ"פ למעשה, יש לבחון בכל מקרה לגופו.

ל. והנה בהך דינא ששניהם אינם רוצים זה בזו, לעניין פטור הבעל מתוספת כתובה,  שהוא מטעם "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", דבר זה נאמר דוקא במקום שלא הבעל גרם למצב שהאשה לא מעוניינת בו ולכן יכול לטעון "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", ופטור מתוספת כתובה (וחוזרים המתנות). אבל במקרה שהבעל הגיש תביעת גירושין או יזם הגירושין או עשה מעשים שגרמו להרחיק את האשה ממנו, ובגין מעשיו הגיעה האשה גם היא למצב שאין היא חפצה בו, והוא זה שגרם שכיום האשה לא מעוניינת בו, בודאי שלא יכול לבוא ולטעון "אדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה", שהרי הוא זה שהביא את האשה לכך, וא"כ אדרבא אדעתא דהכי כתב לה תוספת כתובה. שהרי אם הוא זה שגרם לנתק ולגירושין בודאי על דעת כן כתב לה כתובה ותוספת כתובה. והדברים פשוטים דאל"כ כל בעל יוכל להיפטר מתשלום תוספת כתובה, ע"י שיעזוב את האשה זמן רב עד שלא תחפוץ בו יותר, היעלה על הדעת שיפטר מתוספת כתובה בטענה "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה". וסברה זו כבר הזכיר והרחיב בה הגר"נ פרובר במאמרו בחוברת כנס הדיינים תשס"ח, ודבריו מצוטטים רבות בפסקי בתי הדין בשנים האחרונות.

ונראה ברור שהוא הדין בענין חיוב הבעל במזונות, דנחזי אנן, בעל שמאס באשתו נתן  עיניו באחרת ומגיש תביעת גירושין. ובתביעת הגירושין הבעל מתנה תנאים כספיים או מציע לחלק את הרכוש באופן שלא נראה לאשה, בין כשהאשה מקופחת באמת מהצעת הבעל, ובין כשהאשה אינה מקופחת. אשה שכזו אומרת במקרים רבים, בנסיבות העניין שבעלי אינו רוצה בי והוא בוגד בי אני מסכימה לגירושין, והרבה פעמים תאמר אני לא רק מסכימה לגירושין אני גם רוצה להתגרש, עם זאת אף שאני מבינה שהגירושין הכרחיים, אינני מסכימה להתגרש בתנאים שמציע הבעל, אלא אני רוצה למצות זכויותי, או מה שנראה לי כזכויותי, ואני דורשת לעשות זאת עוד לפני הגירושין, בין מכיוון שאני רוצה שהגט יהיה גט כריתות גמור, ולא אצטרך להיפגש עמו לאחר הגירושין, ובין אם היא טוענת שאחרי הגירושין יהיה קשה לי למצות זכויותי, ואף אם היא טוענת שכל עוד לא התגרשה הבעל יהיה רך יותר ויתגמש בדרישותיו, כיון שהוא רוצה להשיג מבוקשו -הגירושין, אבל לאחר הגירושין משישיג הבעל  מבוקשו יתעקש למנוע ממנה זכויותיה, האם יעלה על הדעת שבמקרה כזה נאמר לאשה שמכיוון ששניכם לא רוצים זה בזו אתם חייבים להתגרש מיידית כפסיקת רבינו ירוחם, וענייני הרכוש ידונו אח"כ. האם נאמר בכהאי גוונא מכיוון שהסכמת לגירושין ואינך רוצה בו, שוב לא מגיעים לך מזונות, אתמהה!

אם נאמר דבר זה, נמצא שכל בעל רע מעללים שיוזם הגירושין, והאשה (וזוהי התנהגות סבירה של אשה במצב שכזה) בנסיבות הענין מסכימה להם, תפסיד זכויותיה כשמודה על האמת, שעתה אין היא רוצה בו. הדברים פשוטים כביעתא בכותחא שבכהאי גוונא אין היא מפסידה זכויותיה, ואין היא מפסידה מזונותיה, ואף אם היא עוזבת את הבית מפני שאין היא מסוגלת לחיות עם בעל זה שנהג כלפיה בשפלות, ודאי לא תפסיד כתובתה. ולא ינהג כאן דינו של השולחן ערוך בסימן ע' סעיף י"ב. ואף שהבית יעקב בסימן ע"ז ס"ב כתב "ומ"מ נראה דאפי' להר"ן מזוני לית לה, דלא גרע מהא דסימן ע' סעיף י"ג בהג"ה דכשאינה רוצה להיות עמו דלית לה מזוני, דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו". הדברים אמורים כשהעזיבה ללא סיבה, אך כשגרם לה לעזוב אין הוא פטור ממזונותיה ואכמ"ל.

וכמו שכתבו הפוסקים בסימן קיט סעיף ו' שבאשה שרוצה להתגרש אין הבעל יכול לגרש את האשה מבלי שישלם כתובתה, ואף באשה שממצה זכויותיה, אם דרישתה צודקת ואין היא מחויבת בגירושין, אין בעובדה שהאשה מסכימה להתגרש אף שאינה חייבת לעשות כן בכדי לחייבה להתגרש מיידית ויכולה לעכב את הגירושין בכדי שתקבל כתובתה והוא הדין בכדי שלא תפסיד זכויותיה.

ולפי זה הוא הדין בנידון שהיה בפנינו בעבר, שלטענת האשה ההכרח לגירושין מצידה היתה העובדה שהבעל מתרחק ממנה ומונע חיי נישואין נורמליים, הבעל הצהיר שאין הוא אוהב אותה ולכן לאחר שמערכת היחסים הגיעה לאן שהגיעה, הסכימה לפנות להליך גירושין ובוררות לחלוקת הרכוש, ולכן לאחר שניתן פסק דין הבורר אף עזבה האשה את הבית בהתאם לפס"ד זה. בפועל, לאחר מכן לטענתה, נוכחה שקופחה בהסכם, לכן לא הסכימה להמשיך בהליך בתנאים אלו, מנגד הבעל העביר לה רק חלק מהסכום שנקבע עבור חלקה בבית אך לא שילם לה את שאר הסכום. בעקבות כך נוצר מצב שהאשה נמצאת מחוץ לבית, צריכה לשכור מדור, ולממן מזונותיה, הבעל ממשיך לגור בבית שמחציתו עדיין שייכת לה, מבלי שיעביר את שאר הסכום, מבלי שיתחייב לשלם לה את שוויו האמיתי של חלקה בבית, ומבלי שישלם דמי שימוש  על חלקה בדירה, ולפי זה א"א לדרוש ממנה שתתגרש מבלי שתוכל לעמוד על זכויותיה. לא מיבעיא למה שכתוב בסדר הגט שצריכים לכתחילה לגמור כל העניינים שבין בני הזוג ולכן שואלים לפני מתן הגט אם מוותרת על כתובתה עיין שם. אלא אף אם לא היתה טענה זו מן הדין, מצד היושר א"א לחייבה להתגרש מיד מבלי שיסגרו כל העניינים שביניהם.

והוא הדין איפכא שלטענת הבעל האשה מתרחקת ממנו ומונעת חיי נישואין נורמליים והאשה אומרת שלא אוהבת אותו, ולכן לאחר שמערכת היחסים הגיעה לאן שהגיעה, יכול לדרוש לדון לפוטרו מכתובה קודם הגירושין. ולא מיקרי שבזה מעגן האשה ומעכב גיטה שלא כדין. ועיין תוס' סוטה ז, ב תוד"ה שמעת

שהיה יכול לעכב את הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה

ש"מ שיכול לעכב הגירושין עד שתחזיר כתובתה, וה"נ זכותו לדרוש דיון ופסיקה בזה, כדי שידע אם להתגרש או לעכב הגירושין. אכן בעיקר דברי תוס' אלו לא מצינו בראשונים שיפרשו כן, שיכול לעכב את הגט עד שתחזיר לו הכתובה. ועיין בלשון המאירי שם שמשמע שכשמודה שנטמאת כופין אותה להחזיר הכתובה, ולהכי פשיטא שאינו יכול לעכב. ובעיקר דברי התוס' שכתב שרשאי לעכב הגט, משמע שהא לאו הכי כופין את הבעל לגרש כשזינתה אשתו. ועיין מש"כ בזה רעק"א בהגהותיו למשניות ובתשובה לבית מאיר בסוף ספר דרו"ח שהביא מחלוקת התוס' בזבחים והרמב"ם, והביא שיש מי שרצה להוכיח מתוס' זה שהוא לא כדברי התוס' בזבחים, ועיי"ש מש"כ בביאור הדברים ואכמ"ל. אך עכ"פ משמע שיכול לעכב עד שיסתיימו העניינים שביניהם.

והנה מעשים שבכל יום בבתי הדין שבעל מגיש תביעת גירושין והאשה אומרת שהיא מסכימה עקרונית להתגרש, אלא שרוצה שלפני הגירושין יסגרו עניני הממון. במקרים רבים ביה"ד מוציא על אתר פסק דין  לגירושין, אך לא קובע מועד לגירושין, מפני שהמועד יקבע רק כשיסתיימו ענייני הממון. ולא שמענו מעולם שמכיוון שהאשה אומרת שמסכימה להתגרש, שמחייבים אותה להתגרש מיידית מכיוון ששני הצדדים רוצים בגירושין. ולא מיבעי למה ששנינו בכתובות כ"ח עמוד א'

ת"ר: לוה הימנה בנכסי אביה – אינה נפרעת אלא ע"י אחר. אמר רב ששת: ואי אתו לקמן לדינא – לא מזדקקינן להו. רב פפא אמר: שמותי משמתינן להו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: נגודי נמי מנגדינן להו

 שאסור לגרוש ולגרושה לעמוד בדין. אלא שהתנהלות זו היא התנהלות ראויה מהבחינה המעשית, שהרי אם היינו אומרים במקרים שכאלו שהצדדים חייבים להתגרש מיידית, הצדדים היו מסתירים כוונותיהם האמתיות והיו גורמים להארכת ההליך והנצחת הסכסוך ללא צורך. ועל כל פנים העולה מכל מה שכתבנו שאין בעובדה שהצדדים מסכימים ואולי אף רוצים להתגרש בכדי לחייבם להתגרש מיידית. ומשום כך יש לאמר שבמקרים אלו לא פקעה חובת מזונות אם הגירושין באים מחמת הבעל, ואפילו אם אינם גרים ביחד. וצריכים לברר בכל מקרה ומקרה לגופו.

סוף דבר אף שביה"ד קבע ששני הצדדים רוצים בגירושין ותביעת האשה לשלום בית היתה מן השפה ולחוץ, ולכן חייבים להתגרש, עדיין אין זה אומר לגבי חיובו של הבעל במזונות.

להכי יכול ביה"ד לפסוק שהצדדים חייבים להתגרש ולמרות זאת יש מקום לאמר שחזקת החיוב של המזונות לא פקעה ולכן יצטרך ביה"ד להכריע בדבר. מסיבה זו יכול ביה"ד לתת לצדדים שתי ברירות. הצדדים יתגרשו במועד הראשון שיקבע ביה"ד ותביעת המזונות תיסגר בכפוף לקביעה שהכספים ששלם הבעל עד כה היו למזונותיה, שזו הדרך הקצרה לפתרון כולל של הסכסוך. או ללכת בדרך הארוכה, שאף שעקרונית על הצדדים להתגרש, הגירושין יהיו לאחר שביה"ד ידון ויפסוק בתביעת המזונות של האשה.

לא. בסיום דברינו חובתנו להבהיר, דבר המצוי בפסיקת בתי הדין לדורותיהם, לפחות שמונים שנה ועוד לפני קום המדינה, דאף מי שמחייב או ממליץ על גירושין ומסתמך על דברי ר' ירוחם או על דברי הגר"ח פאלאג'י, היינו דווקא היכא ששני הצדדים רוצים עקרונית בגירושין, אלא שאחד מהם או שניהם מעכבים מסיבה כלשהי, מפני שעכ"פ יש הסכמה לעצם הגירושין, אך היכא שאחד הצדדים רוצה בגירושין והצד השני מתנגד, אפילו אם בעיני ביה"ד אין אפשרות לשלום בית, דבר זה לא יהוה עילה לדחיית התביעה לשלו"ב כמו שכתבנו, ובודאי לא סיבה לכפות או אף לחייב בגירושין, ולכל היותר ביה"ד יוכל להמליץ לצד המסרב, להתגרש בכפוף לתשלום כתובה ו/או פיצויים. וגם בעניין זה כבר כתבנו במקומות רבים והדברים פשוטים וברורים לכל מי שמצוי במסורת הפסיקה של בתי הדין הרבניים וזוהי הפסיקה המוסמכת, הנשענת על גבם ומסורתם של דייני ישראל לדורותיהם ולא כמי שמקרוב באו והמציאו תורה חדשה, שכביכול חוסר סיכוי לשלום בית מהווה עילה לגירושין, נזכיר חלק מהפסיקות הידועות לכל מי שמצוי בפדר"ים לדורותיהם. (ועיין בפס"ד של הרה"ג עידו שחר שפורסם בימים אלו בתיק 32292/3 שאסף בטוב טעם ודעת כאמיר גורנה, את הפסיקות וההסברים שניתנו לדברי הגר"ח פאלאג'י בפסיקות בתי הדין לדורותיהם).

אף אם ביה"ד קובע בפסק דין שלאור הפירוד הממושך וחוסר האימון שבין הצדדים, אין ביה"ד רואה אפשרות סבירה לשלום־בית, קביעה זו לכשעצמה לא מהוה עילה לחייב צד מן הצדדים להתגרש, וכבר צווח ככרוכיא מרן ראש הרבנים לישראל הגריא"ה הרצוג כבר לפני למעלה משמונים שנה על תופעה זו שבתי דין נוהגים להוציא פסק דין לחיוב האשה להתגרש בטענה (תואנה) שאין סיכוי לשלום־בית, ודבר זה חוזר ונשנה בפסקי דינו (שפורסמו בפסקים וכתבים שו"ת אהע"ז). ונעתיק כאן מש"כ. וז"ל הגרי"א הרצוג בפסקים וכתבים (אהבע"ז סימן קל"ג):

"עיינתי בתיק ובחו"ד של מעכ"ג חבירי שליט"א והנני מעיר כדלקמן: צדק כ"ג חבירי שליט"א שאי אפשר לבית דין לחזור ולדון במשפט שהוא הוציא עליו פסק דין החלטי שקיבל כבר כל תוקפו, אלא אם כן נתהוו מסיבות חדשות, והבית דין במקרה זה לא ביארו מה נתחדש כאן. אפשר שחשבו שעצם העובדא שעברו כל כך שנים מאז ולא נעשה שלום בין הזוג מהווה יסוד לחזור ולדון. אני לא חושב כך כלל. הנימוק שאין שום סיכויים לחיי שלום הוא לבדו איננו מצדיק לחייב את האשה בקבלת גט, הרי לא ביארו הבית דין במי האשם ואם האשם הוא רק בבעל, עלובה זו מה פשעה, והרי נמצא חוטא נשכר, שמפני שהתעקש התאמץ והתעצם באכזריותו על אשתו הוא זוכה לאחר מספר שנים שבית דין כופים את האשה החפה מכל פשע לקבל גט, והוא ישמח באהובתו, ומעתה כל בעל ריק ופוחז שהוא כחומר ביד היצר של תאוות בשרים שנתן עיניו באחרת ימשיך ברשעתו בידעו שאחרי עבור מספר שנים וגם זה לא קבוע בבתי הדין, פעמים שמספיק שלש ארבע שנים להחליט שאין סיכויים לשלום וכו', ופעמים יותר, יטילו על האשה חיוב לקבל גט ואם תסרב יפסיקו לה הכל ויתירו חרמו של מאור הגולה ז"ל, או שבועת עצמו שנשבע גם על דעתה.

לא תהא כזאת בישראל לעשות את בנותינו, את אחיותינו הפקר ח"ו. חבירנו הרבנים הגאונים בד"צ שליט"א שפסקו כנ"ל במקרה זה מבלי בירור ומבלי לנמק, על יסוד בירור שהאשה אשמה, על כל פנים בחלק גדול, ודאי שהיתה כוונתם לשם שמים, להציל את הבעל מיציאה לתרבות רעה, ועכ"פ מהרהורי עבירה, יום יום, אך לא עלינו מוטל להצילו שסמייה בידיה, והוא לא הוכיח כלל שאשה זו רעה היא ואי אפשר לו לדור עמה ומזיד הוא, ואנחנו נציל אותו ונעשה עוול לחברתו ואשת בריתו אשר הוא בוגד בה."

וכעין זה כתב בפסק דין נוסף, עיין שם סימן קל"ד:

"התבוננתי בתיק ובחוות דעת של מע"כ חבירי הגאון הראש"ל שליט"א וכב' חבירי הגר"מ ראטה שליט"א, והנני רושם כאן את השקפתי על הענין הכאוב. הלזה:

לאשר את פסק הדין שצריכים להתגרש, אינני רואה עכשיו יסוד מספיק מחוץ לנימוק הידוע של "אין סיכויים לשלום", והנה מלבד מה שדעת הבי"ד לא נתגלתה לנו כל צרכה ולא נתפרש שזהו הנימוק, הרי, בדרך כלל, אין דעתי נוחה כל כך מנימוק זה המצוי בפסקי הדין הבאים לפנינו. אם סיבת הקטטה והפירוד איננה באשמת האשה, באופן שאין לדונה למורדת, או אשה שדיעותיה רעות, והיא טוענת שרוצה בשלום ולא בגט, והבעל דורש דווקא גט, הרי אנו נתקלים בחרמו של רגמ"ה ז"ל (סי' קי"ט ס"ו), וכמה טרחות טרחנו לנעול את הדלת בפני בעלים הנותנים עיניהם באחרות, כידוע, ואנו ניתן יד להם. מה תאמר, שנסתמך על דעת הרא"ם ז"ל (בתשובה ס"ל) הידועה (עיין סי' ע"ז בח"מ סק"ג ובב"ש סק"ו), שאף במקום שנוהג חרמו של רגמ"ה ז"ל אם הבעל משליש גיטה וכתובתה נפטר ממזונות, נפרוץ פרצות, ח"ו, בחיי המשפחה בישראל, וכמעט לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' כי לא אכשר דרא, וד"ל.

וכבר נהגו כל בתי הדין בישראל שלא לפסוק כמותו, ולא זו בלבד, אלא שטעות יש כאן ביד המסתמכים על הרא"ם שאף הוא ז"ל לא אמר להתיר לבעל לישא אחרת במקרה שמשליש כנ"ל, אלא שמותר לבעל להשתמש באמצעי זה בכדי להביא אותה לידי קבלת גט, ואם בכל זאת תעמוד האשה בסירובה, לא אמר הרא"ם ז"ל להתיר לו חרמו של רגמ"ה ז"ל."

דבריו מתוקים מדבש  ועל זה נאמר כבר הורה זקן. עם זאת, גם הגריא"ה זצ"ל הבין שבמקרים כגון אלו טובת האשה היא סיום קשר הנישואין, מכיוון שבמצב זה אין תכלית לקיום הנישואין, וביה"ד ימליץ לאשה על גירושין אחרי שתקבל כתובה ופיצויים, עיין מש"כ שם בסימן קל"ג:

"סוף דבר הנראה לי שלפי שורת הדין היה לנו להמשיך את פסה"ד על המזונות עד שישבר יצרו הרע ויכנע, אבל שבתי והתבוננתי שגם בשבילה אם תקבל איזה פיוס הוגן, מוטב להפרד מבן אדם זה בג"פ כדת משה וישראל, אבל לא בדרך שפסקו הב"ד, שיהא חוטא נשכר. והנה טענת הדלות שהוא טוען, איננה ברורה לי לגמרי, ויש מקום לחשוב שהוא שותף במספרה של הבע"ב שלו {שלפי מה שנשמע מהאשה לפנינו הוא לגמרי לצדו בענין זה}, אך זה עוד טעון בירור, ואולם עכשיו שנפלה לו ירושה מאמו, ולפי האומד היא שוה אי אלו מאות ל"י, ובהיות שנתברר שהיתה לה הכתובה ע"ס יותר משלש מאות ל"י, הרי דעתי בהחלט שאנו חייבים לפסוק לה כתובה ופצויים, הרבה הרבה יותר ממה שפסקו לה הב"ד בדרגא א'. "ויהי רצון שמי שהשלום שלו ישכין שלום ואהבה בכל בתי ישראל!"

ועיי"ש בסימן קל"ד שבנסיבות אותו מקרה לא המליץ לאשה על גירושין אלא פסק שוב לנסות הניסיון לשלום־בית:

"ועתה נשובה לענין הנימוק המצוי של "אין סיכויים לשלום". פעמים שאחרי שעברו כמה שנים בפירוד ונעשו נסיונות לשלום ונכשלו, ובאופן שאומדן דעתנו היא שאליבא דאמת עלולה האשה להתפייס במתן פיצויים הגונים, ותקבל את הגט תוך רצון פנימי, שבאמת במצב ובמסיבות הקיימים כדאי הדבר לה, למרות מה שתגיד מן השפה לחוץ, באופן שלא נהיה נתקלים בחרמו של מאור הגולה ז"ל, יתכן במסיבות ידועות להוציא פסק דין לגירושין תוך מתן פיצויים הולמים, אבל במקרה דידן אין דעתי מתיישבת עלי שכבר נעשו כל המאמצים הראויים להחזרת השלום על מכונו, ושהאשה תתרצה באמת לקבל גט, במתן הפיצויים שנקציב, כי סוף סוף, אעפ"י שמצבו הכספי לא הוברר לנו, הרי על כל פנים אינו בסוג העשירים, ואין כאן סיכויים של הקצבת "תרקבא דדינרי", שלכל היותר, אפילו לפי דברי ב"כ האשה, חלקו בחברת דן אינו אלא ארבעת אלפים לירות, ולפי דברי ב"כ הבעל אינו אלא שלשת אלפים לירות" ולא יתכן להציגו לגמרי ככלי ריק. ועל כן בשום לב לכל הנ"ל, דעתי שיש לנסות להשלים ביניהם. בדרך כלל, אינני זוכר שבא לפנינו פסק דין לגירושין על היסוד אין סיכויים לשלום לאחרי קטטה של רק מספר חדשים."

כט. והנה אין דרכי להאריך ולהזכיר האמור בפדרי"ם, כשהמקור לדברים הוא קדמון וברור, אך מכיוון שיש הרואים בפדרי"ם, את היסוד המוסד לפסיקת בתי הדין, אזכיר בדברי להלן את המסורת הנהוגה בבתי הדין, הן בביאור דברי הגר"ח פאלאג'י והן בפסיקה הלכה למעשה, לגבי הנימוק שאין סיכויים לשלו"ב.

עיין בפד"ר חלק א עמוד 162 בפסק דינם של הרה"ג ש.מ. אזולאי, אליעזר יהודה וולדנברג, יוסף קאפח זצ"ל:

"ברם אמתלא זו של חוסר תקוה לחיים משותפים אין בה כדי להטיל חובה על האשה לקבל ג"פ, כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאשה אשמה בהפרעת שלום הבית עד כדי כך שיש לה דין מורדת, או בדומה לזה אמתלא ברורה שהאשה נמאסה עליו, וזאת לא הצליח הבעל להוכיח ולבסס על עובדות ממשיות. אם נבוא להסתמך על טענות סתמיות כאלה של חוסר תקוה לשלום, כל בעל שירצה להפטר מאשתו יגרום למריבות ביתיות ויזניח את אשתו לכמה שנים ואח"כ יבוא וידרוש ג"פ בטענה כי אין סכויים לשלום, וכבר מצינו בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קמ"ה שנשאל ע"ד אחד שמאס באשתו אחרי היותו עמה כחמשה חדשים באמרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו וכבר עברו י"ד שנה ……ודון מינה גם לנידון דידן שאין טענות מבוררות ומבוססות, ובפרט שמתשובתה החיובית של האשה באחרונה לתנאי השלום העיקריים שהציע בעלה מי"ט בסיון תשי"ג, יש מקום לחשוב שאמנם פני האשה עכ"פ כעת לשלום. ואולי אחרי הסבל הרב של הפירוד הממושך השלימה האשה בדעתה להשלים בכנות ולהסתגל לתנאי השלום היסודיים שבעלה הציע בהצהרתו האחרונה, ורק לא יכלה להסכים לכמה מהתנאים שאינם מתקבלים כלל על הדעת ובאים רק בכדי להצר צעדי האשה, ואולי גם בכונה מחושבת מראש בכדי שלא תסכים לשלום".

בפד"ר חלק ז' עמוד 109 כתבו הרה"ג יעקב רוזנטל עזרא הדאיה, ברוך רקובר זצ"ל :

"בנוגע לעילה א' כבר פסקנו כמה פעמים שאפילו אם אין סיכויים לחיי שלום אין לחייב הצד שכנגד לקבל גט אם הוא אינו אשם במצב שנוצר".

בפד"ר חלק ז' עמוד 112-113 כתבו הרה"ג יצחק ניסים יוסף שלום אלישיב בצלאל ז'ולטי זצ"ל:

לכאורה כאשר עוברים על החומר של המתדיינים, מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעונינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד, הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת תמות נפשי עם פלשתים, ותו לא. אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת בלבה כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת, דבר זה לא משנה עצם העובדה שהיא בבחינת לא בעינא ליה משום שהוא שנאוי עליה, ובכל זאת, אינה רוצה להיפרד ממנו, אחזתיו ולא ארפנו, וניחא לה שהמצב הבלתי נורמלי יימשך לעולמים, וירעו שניהם עד שיסתאבו.

ויש לדון אם תקנת רגמ"ה ז"ל – לא לגרש בניגוד לרצון האשה – כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או מטעם שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה, אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה. מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל.

אלא שאכתי י"ל, אף אם נניח כאמור לעיל דבכהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה, מ"מ אם נבוא להתיר באופן הנ"ל יפרוץ הדבר להתיר בכל גווני, ואם לא הא לא קיימא הא. עיין מ"ש במוהרשד"ם אה"ע סי' ק"כ… וי"ל דה"ה במקרה והיו חיים בנפרד למעלה מעשר שנים לאו מילתא דשכיחא היא. ועי' מ"ש בס' חיים ושלו' להגר"ח פאלאג'י ז"ל ח"ב סי' קי"ב…

אמנם כפי האמור לעיל, לכאורה הדעת נוטה לומר כן על יסוד הרושם המתקבל מקריאת החומר שבפנינו, ברם לקבוע דבר ברור אין בידינו כי רק מפי כתבם אנו חיים, דבר זה מסור יותר בידי ביה"ד האזורי אשר טיפל בצדדים זמן כה רב ושמע את הצדדים ממקורם הראשון ועמד על טיבם, עליו לקבוע את משמעותם של הדברים שהשמיעה האשה בביה"ד: רציתי ורוצה שיבוא,,, אם זה רק גיבובי דברים ופטומי מילי בעלמא, או היא אמנם מחכה לבואו אבל אך ורק לשם מתן עזר וסעד לילדים הזקוקים לטיפול אב – לפי דבריה, מבלי כל רצון ומחשבה לקומם את הריסות חיי המשפחה ביניהם, או שמצדה באמת אין כל מניעה להגיע לידי הסדר של שלום.

ומבואר מדבריהם שהיכא שהאשה לא רוצה את הבעל, י"ל שבזה לא גזר רבנו גרשום, וגם בזה הסתפקו, אך היכא שרוצה בו אף שאין סיכויים לשלו"ב ודאי לא יחייבוה וכ"ש שלא יכפו.

בפד"ר חלק ט עמוד 211 בפסק דינם של הרה"ג שלמה גורן , יוסף קפאח , מרדכי אליהו זצ"ל נכתב ע"י הגר"ש גורן:

"והנה ראיתי רבים מסתמכים על מה שכתב בספר חיים ושלום להגר"ח פאלאג'י ח"ב בסימן קי"ב, לאחר שדן בזוגות שהרבה זמן נפרדים זה מזו ונראה לבית דין שאין להם תקנה, כתב שם הגר"ח פאלאג'י כדלהלן: אלא דבדרך כלל אני אומר כל שנראה לבי"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה. אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזו ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האשה….. והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה. דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור, ותמצא מ"ש בזה בספר החסידים.

אף על פי שבביה"ד הרבני הגדול הסתמכו באחד הפסקים על דבריו של הגר"ח פאלאג'י בזה, קשים הם דבריו מאוד מצד עצמם, מכיון שאינו מבחין בין כשמדובר לכוף את האשה לגט ובין לכוף את הבעל לתת גט, כי לכוף את האשה לקבל גט אין בזה איסור לכאורה לפי הגר"ח פאלאג'י השייך לעדות המזרח שלא קבלו עליהם את החדר"ג, וגם אינו דן שם לא בחדר"ג ולא בדין השבועה, אם לא מקבל בעת הנישואין שלא לישא אשה על אשתו, אז בודאי שרשאי בי"ד לכוף האשה לקבל גט.

ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פאלאג'י שבסוף ספר חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו את החדר"ג, ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט רק על סמך המחלוקת שיש בין בני הזוג ונראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, שאז לפי דברי הגר"ח פאלאג'י יפרידו הזווג ולכופן לתת גט. זה תמוה מאד ואין לפסוק כך אפילו לכוף את האשה לגט, כל שאין נימוקים אחרים מצד ההלכה שכופין אותו לגרש או אותה לצאת, כפי שמבואר בשו"ע ובפוסקים. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו, אלא א"כ דינה כמורדת, או שאומר מאוסה עלי ויש סיבה מבוררת לכך, וגם רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקוה לשלום בית מחמתה שאז כופין אותה לקבל גט, או שמתירין לו לישא אחרת אם היא מסרבת לקבל גט." עכ"ל

והגר"א אליהו כתב שם בעמוד 220

ב"כ הבעל מסתמך על פס"ד שהובא בכרך ז' ע"ס דברי חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב. אך אין הנידון דומה לראיה, כי כל הפוסקים שדברו בענין נקמנות של האשה, איירי רק באופן שהאשה מורדת והיא אינה מוכנה לחיות עם הבעל, והאשה אומרת שאינה מוכנה להתגרש ממנו, ונראה לביה"ד שזה רק מתוך נקמה אז חל עליה דין מורדת, אבל כאן בנידון דידן שטוט אסר וטוט שרי זו לשון הגמרא (מועד קטן ט"ז עמ' א') ופירושה שאותו קול שופר שאסר הוא שמתיר, מי שאמר שסרובה של האשה הוא נקמנות, הוא הוא שאומר עתה שהאשה מוכנה לשלום, ואפי' אז בעת שאמרו שזו נקמנות הם פסקו לדחות את תביעת הבעל לגירושין, הרי שהם לא ראו את מעשיה כנקמנות גרידא אלא גם כנקמנות ועל כן לא חייבו אותה בגט. וכ"ש שלא פסקו עליה בי"ד שהיא מורדת ונקמנית, ובלי מרידה מאן לימא לן שחייב לגרשה, ובשביל זה בלבד שחיים בנפרד לא מחייבים גט.

ועיין בתשובותיו ח"א סי' א' שכתב בפירוש ישתדלו לרחק באופן שתקבל גיטה בכל מיני כפייה ובכל מיני ריצוי עד שיתרצו. הרי שכוונתו היא שביה"ד יעשו כל מה שבאפשרותם בהשתדלות, אבל לא יוכל לחייבה לקבל גט, דאם לא תאמר הכי יהיו דבריו קשים או שנאמר כדברינו לעיל ששם איירי במורדת ממש.

ובפד"ר חלק י עמוד 173 בהרכב הרה"ג שלמה גורן , אברהם שפירא, שלום מזרחי בדבריו של הגר"ש גורן כתב:

גם אין להסתמך בנידון דידן על הגר"ח פלאג'י שקבע זמן של ח"י חדשים לכל זוג שחיים בנפרד, שכל שלא השלימו במשך ח"י חדש כופין על גט, כי כבר בררנו באריכות בפסק דין אחר את דבריו של הגר"ח פלאג'י, והוכחנו כי דבריו בנושא זה תמוהים עד מאד ואין לקבל אותם כמות שהם, ולא לעשות מעשה על פיו, בלי בסיס הלכתי מספיק שעל פיו יש לכוף על גט.

האשמה היחידה שהוכחה נגד האשה ע"י הודאתה היא שבירת הזכוכית של המכונית והצדיקה זאת בטענה שזה היה בעת הריונה כשעזב אותה לנפשה והלך להתרועע עם צעירה אחרת. ומכיון שכל האשמה הזו מבוססת על הודאתה של האשה, יש גם לקבל את הסברותיה לכך, ועל כך נאמר אין אדם נתפס בשעת צערו.

…גם לגופו של ענין אין כל סיבה הלכתית שבכחה אפשר לכוף על האשה לקבל ג"פ או לתת לבעל היתר לישא אשה אחרת על אשתו על אף ששניהם מעדות המזרח שלא קבלו עליהם חרם דרבינו גרשום. הרי מפורש בכתובה שהבעל התחייב בשבועה חמורה שלא לשאת אשה על אשתו, ועל סמך מה נתיר לו את שבועתו. הרי מפורש בכנסת הגדולה סי' א' הגהות ב"י אות ל"ג דהמורד על אשתו דאמר מאוסה עלי אין לו לישא אחרת משום חרם דרבינו גרשום ובמקום שנשבע אסור משום השבועה. וכאן (א) האשה לא הוכרזה כמורדת; (ב) אין כל סיבה להכריז עליה כמורדת מכיון שהבעל הוא שעזב את הבית והיא תובעת כל הזמן שלום בית; (ג) טענת הבעל מכללא מאוסה עלי לא הוכחה כלל בבי"ד. אדרבה, קיים חשש סביר, כפי שמתברר להלן, שעיניו נתן באחרת או באחרות, והוא הגורם לכל הריב והמדון שביניהם, וכיון שנשבע שלא לישא עליה אחרת ככתוב בכתובה כבר פסק בכנסת הגדולה סי' א' שאסור לישא אחרת עליה משום השבועה כמו חדר"ג; (ד) מחוות דעת של מחלקת הסעד באשקלון אנו למדים (א) שהבעל אינו מכחיש את יחסיו עם אשה אחרת ואת רצונו לשאתה לאשה; (ב) כל טענותיו והאשמותיו נגד אשתו, אין להם בסיס; (ג) הגב' א' למרות היותה הבודדה בנטל האחריות והטיפול בילדים, ממלאה את תפקידה בצורה הטובה ביותר. ולעומת זאת מותח הדו"ח הנ"ל בקורת קשה על הבעל ביחסו הצונן כלפי הילדים.

בפד"ר כרך  י"ג עמ' 361 בהרכב הרה"ג אליעזר יהודה ולדנברג, יצחק קוליץ, אאמו"ר אליעזר שפירא זצ"ל דנו בדברי הגר"ח פלאג"י (נדפס גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סימן נ"ב):

אמנם מצינו להגר"ח פלאג'י ז"ל בספרו שו"ת חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב שכותב אודות אם קורה מחלוקת ממושכת בין זוג כדברים האלה: "והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לב"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם ליתן גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור ותמצא כמ"ש בס' החסידים" עכ"ל.

ולפי"ז היה מקום לכאורה גם לכגון נידוננו שכבר עברו שנים כה רבות שאין שלום בין הזוג לחייב משום כך את האשה לקבל גיטה, וכפי שכבר השמיעו בכזאת בפנינו בכמה וכמה מקרים טוענים רבניים שידעו או ששמעו מתשו' זאת של הגרח"פ ז"ל

אבל אין בזה בכדי סמיכה, וערבך ערבא צריך, ואחרי בקשת המחילה, הגר"ח פלאג'י ז"ל יחידאה הוא בדעתו זה, ודבריו תמוהים, כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהם ממש מצינו שנפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש, יעוין לדוגמא ברמב"ם בפרק ט"ו מה' אישות הט"ו, ואה"ע סי' ע"ז סעיף ג' וסי' קנ"ד סעיף ז', ועוד, ומכש"כ כשאין כל עילה בדבר, והמפורסמות א"צ לראיה עד כמה שרבותינו ז"ל בכל הדורות חרדו שלא להגיע לידי החלטת כפיה לג"פ.

 באשר שלא מצינו בכזאת לכוף לתת או לקבל ג"פ בגלל חילוקי דיעות קטטות ומריבות ממושכות בין איש לאשתו, אשר אין בסיס בהלכה לחייב עבור מריבות כאלה בג"פ, ורק בגלל "שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם". מסתבר הדבר לומר כי גם הגאון הגרח"פ ז"ל לא כוון בדבריו לכפיה כמשמעו, אלא המכוון שבדבריו בזה הוא שיסובבו את פני הדברים שיסכימו לכך, ולזאת היא כוונתו במ"ש בלשון "עד שיאמרו רוצה אני" היינו עד ששניהם יסכימו כבר להפרד זמ"ז בג"פ [וממ"ש כן גם בנוגע לבעל נלמד זאת הכוונה גם בנוגע לאשה, דאחרת הרי בנוגע לבעל ישנו חשש לגט מעושה].

גם ניתן לומר שהמכוון בדברי הגרח"פ שם הוא רק היכא שלמעשה בגלל המריבות שביניהם שני בני הזוג גם יחד אינם מסכימים להזדקק זל"ז לחיות חיי אישות וכדכותב בלשון "ואם בינם לשמים", וזאת היא גם הראי' שמביא שם מס' החסידים שהמדובר היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו וכו' כמוזכר גם בבאה"ט אה"ע סי' קי"ט סק"ב, וככה המדובר גם בשו"ת מהרשד"ם בחאה"ע סימן ק"ג שמסתייע ממנו החו"ש בתחילת דבריו שם. אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם משנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כה"ג יודה גם הגרח"פ ז"ל שאין כל מקום לחיוב וכפיה לג"פ כל שאין כל עילה ממשית לדרישה זאת. ובנידוננו המדובר שהמערער אין רצונו לכך, והאשה דורשת עד היום שו"ב כנה, ובקשה מאתנו מאד שנעשה אם הכל למען שלום בית.

עכ"פ איך שלא יהיה אין כל מקום לבוא ולהסתמך על הדברים כפשוטם האמורים בדברי הגרח"פ ז"ל ולדרוש עבור כך שיפסקו הלכה למעשה לחייב צד מן הצדדים להפרד בג"פ בגלל קטטות ומריבות שאין כל בסיס בהלכה לחייב עבורם פירוד בג"פ".  עכ"ל.

לב. ועיין בדברי הראשון לציון הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל בפסק דין משנת תשי"ח שהובא בשו"ת יביע אומר חלק ג – אבן העזר סימן יח אות י"ג הסביר באריכות את דברי הגר"ח פלאג'י שהכוונה לכפיה במילים וז"ל :

"באמת שאפילו לדעת הפוסקים דס"ל שאין כופין אותו להוציא בטענת מאיס עלי, י"א שמצוה מוטלת על הבעל לגרשה, ומכ"ש כשיש חשש שע"י השהייתו תצא לתרבות רעה. וכדאשכחן בשטה מקובצת (כתובות סד) שכ' וז"ל, כתב רבינו יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בית דין מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה, ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ) האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקריה עבריינא. ור"ת ז"ל היה אומר שאפי' זה לא נאמר לו אלא שאם ימלך ב"ד נותנין לו עצה לגרשה לאלתר. ע"כ. … וע"ע בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' קיב), שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב, יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ונראה לב"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג, ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני. כ"ז כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו. עכת"ד. ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה. וכדעת רבינו יונה והרמ"א הנ"ל.

ועיין עוד במש"כ בחלק ח – אבן העזר סימן ב באיש ואשה נשואים שנים רבות ולא ילדה ויש לחייבה להתגרש, וכתב שהבעל ישליש גט אף שבני הזוג ספרדים עיין מספר טעמים  לדבר וסיים:

ולכן אם הם נפרדים זמן רב צריך ללחוץ על האשה שאם לא תסכים לפשרה כפי ראות עיני ביה"ד, ותמשיך לדרוש פיצויים גבוהים, יתנו היתר נישואין לבעל, כי נוסח הכתובה: "שלא ישא אשה עליה כי אם ברשות בית דין", ודי במתן רשות ביה"ד להתיר לו לישא אשה אחרת עליה, וכמ"ש הכנה"ג (סי' א הגב"י אות סו). וא"צ התרה כלל. וע"ע בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' קא, וח"ב סי' רכב, וח"ג סי' קיט). ובשו"ת נחפה בכסף (חאה"ע סי' ב) ובשו"ת ויאמר יצחק (חאה"ע סי' קסב). ומ"מ נהגנו לרווחא דמילתא להתיר לו השבועה. וכמ"ש הכנה"ג (שם אות ס"ה) בשם המהר"א ששון. וע' בספר חסידים (סוף סי' תקיז), שכתב: מי שישב עם אשתו ולא ילדה לו ואינו נותן לה גט נאבד מהעוה"ז והעוה"ב, ואם היא או קרוביה מעכבים הרי כולם חוטאים, וכן אמר ישעיה הנביא לחזקיה כי מת אתה ולא תחיה, על שלא נשא אשה (ברכות י א), ואם אין לו ממון לא יכבידו עליו על הכתובה. ע"כ. והרי ר"י החסיד ידע בודאי מחדר"ג, ואפ"ה כתב שלא להחמיר בזה. וע' להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' קיב) שכתב, ונראה בדרך כלל כל שנראה לבית דין שהם נפרדים זה מזה זמן רב, ואין תקוה לשלום, אדרבה ישתדלו להפרידם ע"י גט פיטורין בהקדם. ופעמים רבות שהאשה מסרבת להתגרש, כי ברצונה להתנקם בבעלה, והיא וקרוביה מעכבים הדבר שלא לש"ש, עתידים הם ליתן את הדין, ואני נותן קצבה לכך עד י"ח חודש, ואם לא יצליחו להשלים ביניהם תוך תקופה זו, יכופו אותם עד שיאמר רוצה אני לתת גט, ויפרדו איש מרעהו. ע"ש. ישמע חכם יוסף לקח. (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ז חאה"ע סי' ב).

ומבואר דלא התיר אלא במקום שהאשה חייבת להתגרש ולא רוצה, אך לא במקום שאין עליה חיוב ורוצה בשלום בית.

ובשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן טו כתב:

ב. איש ואשה שאין שלום בית ביניהם, והאשה מסרבת לבא לב"ד לקבל גט מחמת תביעות ממון

ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה .

ויש שרצו להוכיח מדבריו שגם הוא סבר כדעת הגר"ח פאלאג'י, שכשאין סיכויים לשלום בית , יש לחייב את הצדדים להתגרש, אפילו ללא עילה. אך אין הדברים כן, דאיהו מיירי ששני הצדדים רוצים להתגרש, אלא שהאשה מעכבת מחמת ענייני הממון, שבזה לא שמעינן לה לעכב, אלא מכריעים בענייני הממון, ואם לא מתרצה שיכריעו בזה לא מעכבינן, וזהו כסברת רבנו ירוחם, אך כשאינה רוצה מפני שרוצה בבעל ודאי לא נכפנה ואף לא נחייבה.

לג. אכן יש המביאים את דברי הגר"ש דיכובסקי, הקובע שכשהגיע מצב של מות הנישואין יש לחייב את הצדדים להתגרש. ביטוי זה המובא בשמו, שמעתי מפיו בשיעורים שמסר בכנסי בדיינים, מוזכרים בשמו בפסיקת בתי הדין, ומוזכרים תדיר בכתבי טענות המוגשים בפנינו. עם זאת אין אני יודע אם נכתבו בלשון הזה במפורש בפסקי הדין שכתב, ועכ"פ מטבע לשון יפה זו, אין בה די ללא נימוקים הלכתיים, וכמליצת הירושלמי שבת יט א, פסחים ו א: "כל תורה שאין לה בית אב אינו תורה", שכל דבר הלכה צריך מקור מהיכן נלמד,

ועיין עוד ב"ב קל, ב:

 "אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו ..דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא, מגמר נמי לא תגמרו מיניה – דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות"

וברשב"ם שם קלא , א

ואל תגמרו – לדון מיניה אלא כפי שדעתכם נוטה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות …והוא הדין לדבר התלוי בסברא דאין לו אלא מה שלבו רואהו ובפרק קמא דסנהדרין נפקא לן מועמכם בדבר המשפט עמכם בדבר עמכם במשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות

שמע מינה שאין לסמוך על פסיקה שטעמה לא ברור ועיין בזה בשו"ת תשב"ץ ח"ב ס' קיב- קטז.

ניסיתי להתחקות על פסקי דין שבהם כתב הדברים במפורש, במספר פסקי דין מצוטט שפסק הדין הקובע קביעה זו ניתן בתיק נד/382 או נד/82 (תיק מהעידן שטרום המערכת הממוחשבת, גם זו הישנה),  לפס"ד דין זה הצטרפו  הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"י נדב וכך מצוטט בשמו:

"בהיעדר סיכוי לשלום בית, אין לבית הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש. אין כאן אשמה חד־צדדית, אלא קביעת עובדה שחיי הנישואין הגיעו לקיצם ואין טעם לעסוק בהחייאה מלאכותית לפגרים מתים. פסק דין זה אינו חיוב חד־צדדי שבו צד אחד נאשם, אלא תיאור של המציאות הכואבת והמסקנה הבלתי נמנעת. זכותו וחובתו של בית הדין להוציא פסק דין לגירושין כאשר כלו כל הקיצין, גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר".

בדברים אלו נכתב, שחובת ביה"ד להוציא פס"ד לגירושין, אך לא נכתב מידת החיוב בגירושין כפיה, חיוב, המלצה, גם לא ברור האם במקרה זה שני הצדדים לא רצו זה בזו, אלא אחד סירב להתגרש, כדברי רבינו ירוחם, או שרק אחד מהם רצה להתגרש והשני טען שרוצה שלו"ב.

דבריו הובאו גם ע"י הגר"א שרמן בפס"ד של ביה"ד הגדול בתיק 810538/2:

מכאן תשובה כנגד  פסק הדין  שציטט ב"כ המערערת,  "שבהיעדר סיכוי לשלום בית אין לביה"ד ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש.אין כאן אשמה חד צדדית , אלא קביעת עובדא שחיי הנישואין הגיעו לקיצן…." .  הגר"ש דיכובסקי קיבל קביעה עקרונית , כשצדדים גרים בנפרד מספר שנים , עצם הפירוד מהווה עילה לגירושין.  בלי שיהיה צורך לבדוק מי מבני הזוג גרם "למות הנישואין" כהגדרתו.  וכתב לבאר שיטתו זו בזה"ל:

"מות הנישואין – אני מרבה להשתמש במושג זה, כאשר ברור לחלוטין שבני הזוג לא יחזרו לשלום לעולם. הדברים אמורים בעיקר, כשהבעל יצר קשר עם אשה אחרת ויש לו ממנה ילדים. גם אם כל האשמה מוטלת עליו, הרי בסופו של דבר, אין מנוס מגירושין. אמרתי לא פעם, שקשה לי להאמין באהבה, כאשר בני הזוג נמצאים בפירוד במשך שנים רבות, וכל מפגשיהם הם בבתי דין ובבתי משפט. אם יטען צד זה או אחר לשלום-בית, בטענה כי הוא אוהב ועדין האהבה יוקדת בו, ארשה לעצמי לפקפק, אם "אהבה" היא בגימטריה "ממון" ("סולם" הוא בגימטריה "ממון" – כך שהממון יכול להעלות את האדם למעלה או להורידו למטה). אינני מתרשם מהצהרות אהבה, לאחר שנות פירוד. במקרים כאלה, יש גם מקום לחיוב גט, משום שלאמיתו של דבר, אף אחד לא רוצה בשני. בנוסף, אינני סבור שבבני זוג המתדיינים ונמצאים בפירוד שנים, יש לערוך "חפירות ארכיאולוגיות", בכדי לבדוק מה קרה לפני שנים רבות ומי החל במריבות. יותר נכון לבדוק את המצב "באשר הוא שם", לפי מקומו היום, ואם היום שניהם אינם רוצים זב"ז – גם אם הם מסווים את דבריהם בטענת שלום-בית – אזי יש מקום לחיוב גט".

שיטתו זו של הרב דיכובסקי , מהווה בסיס לתביעות בעלים שבגדו בנשותיהם, ונטשו אותן לטובת אשה זרה. לאחר תקופת פירוד ביניהם, תבעו לחייב את האשה בגט, עקב  עצם מצב הפירוד ו"מות הנישואין". ומרחיקים לכת בתביעותיהם לפוטרם ממזונותיה, עקב חיובה בגירושין. כפי שנפסק בפסקיו בנושא זה. כך שלא הנחת לבת אברהם אבינו לשבת תחת בעלה. 

קביעה הלכתית זו שמצב של פירוד ("מות נישואין") מהווה עילה לחיוב בגט, נסתרת מן האמור בפסיקתו של הרמ"א לעיל. שגם כאשר מבחינה הלכתית ניתן להשאיר את מצב הפירוד, ולא לחייב את הטוענת מאיס עלי אפילו באמתלא לא מבוררת לחזור לבעלה, ובפועל מצב הפירוד נוצר כתוצאה מכך. למרות זאת לא חייבו את הבעל לגרש, מכוח עצם מצב הפירוד וכהגדרתו ("מות הנישואין") . על כן נדחית טענת ב"כ המערערת, לחייב את הבעל בגירושין כפי שביסס על פסקיו של הרב דיכובסקי ,שאינם מבוססים על מקורות הלכתיים.

והנה אם נסתמך על האמור בפסק דין זה, לגבי מש"כ שהנישואין תלויים באהבה, כבר כתבתי לעיל, שאין הדברים כן והאהבה אינה תנאי לקיום הנישואין ואף שאמרו חז"ל האוהב את אשתו כגופו ומצוה שיאהבנה, פוק חזי מאי עמא דבר, שבני זוג רבים חיים ללא אהבה, אלא מחמת התועלת שמפיקים שניהם מהנישואין, בין תועלת רבה בין מעוטה ובין אם אינם רוצים שיקרא עליהם שם גרושים, וכן הוא במספר עדות ואכ"מ, משכך חוסר אהבה  לא מהוה עילה לגירושין. עם זאת מש"כ שאין לדון מה היה בעת הפירוד אלא מה המצב עכשיו, בזה אין ספק שהצדק עמו, שאין דנים אלא באשר הוא שם, ואם עכשיו שניהם אינם רוצים זה בזו, הלא זהו דינו של רבינו ירוחם שכששני הצדדים אינם רוצים זה בזו בזה כופין לגרש. אמנם דברנו מיירי בזמן שאחד מבני הזוג לא רוצה ברעהו וברור לנו שלא יחזור בשום פנים ואופן, אך השני עדיין מעוניין בו, אף שאינו מובן לנו מדוע, בזה אין מקום לחדש מסברא, שמכיוון שאחד הצדדים המית את הנישואין, אם השני מעוניין בהם, מהיכי תיתי לחייבו ללא בית אב של תורה.

לד. הדברים לעיל נכתבו על סמך פסקי הדין שמצאתי, לאחר מכן פניתי לבני משפחתו של הגר"ש דיכובסקי אם יכולים להמציא לי את פסקי הדין שבהם נומקו הדברים, אך גם הם לא מצאו את פסקי הדין המדוברים, אך שלחו לי טיוטת הרצאה שאמור להעביר בכנס הדיינים (הדברים נכתבו לפני הכנס), בסופו של דבר הגר"ש דיכובסקי נשא דבריו בכנס הדיינים תמוז תשפ"ג, בכנס אמר שפסקי הדין שנכתבו ע"י בעבר לא נמצאים תחת ידו, אך ביאר באריכות ובכתב עיקרי שיטתו, עיינתי בדברים, ואני מסכים לכל דבריו, ואין ספק ששיטתו והשקפתו היא דעת התורה האמיתית, אך הפירוש שנתנו לה והתנהלות חלק מבתי הדין על סמך הגדרת שיטתו מות הנישואין הינה הגדרה לא מדויקת, ומתוך כך באים לחייב גט כשאין סיבה ואין עילה, ונחזור לבאר הדברים תוך ציטוט מתוך הדברים שכתב (ויפורסמו בספר כנס הדיינים האמור לצאת בקרוב).

… אני זוכר היטב את אחד התיקים הראשונים שבהם ישבתי בביה"ד האזורי בתל אביב (בשנת תשל"ו). … מדובר היה בפירוד של  40 שנה (!)  – כמעט כפול משנות 2 דורות. הבעל עזב את הבית מקץ מספר חדשים לנישואין, והיו לו טענות שונות על אשתו. לאחר זמן הוא יצר קשר עם אשה אחרת, וממנה נולדה לו בת ולאחר זמן גם נכדים. הוא תבע גירושין, ואילו האשה עמדה בטענתה לשלום בית. בית הדין חייב אותו בשלום בית וגם פסק מזונות לאשה, אולם בפועל לא השתנה דבר. בית הדין הרבני חזר ופגש את הצדדים אחת לשנה, בתחילת תקופת החורף, כשהדיון היה בענין אחד בלבד: קביעת דמי הבראה לאשה לצורך שהות במלון בים המלח – דבר שהיתה זקוקה לו מטעמי בריאות. בהתקרב הדיון השנתי, אמרו לי חברי: אין מה לדון כאן. הדבר היחיד שצריך לקבוע הוא דמי הבראה לים המלח, וזה דיון טכני בעיקרו. ישבתי בתיק ושאלתי את חברי: האם לאחר 40 שנה של פירוד, בזה בלבד עוסק ביה"ד? הם ענו לי: מה לעשות: האיש תובע גירושין כל השנים. האשה עומדת על רצונה בשלום בית. אין עילה הלכתית לחייבה – מה נוכל לעשות?

…נושא "מות הנישואין", התעורר אצלי באותה עת. מאז חזרו על עצמם דברים דומים, שהמכנה המשותף  להם היה: פירוד ממושך וקרע שאינו ניתן לאיחוי, ובעיקר: חוסר תוחלת ואופק קודר של אי השלמה עם המציאות.

כפי מה שביארתי לעיל היכא ששני הצדדים אינם רוצים זה בזה ודאי יש מקום לחייב ואף לכפות לשיטת רבינו ירוחם, ויש לשער שבמקרה קיצוני זה, שהבעל עזב את האשה אחרי מספר חודשים וחי עם אחרת כארבעים שנה ואף הרבה הרבה זמן פחות מכך, מסתבר שהאשה גם היא אינה רוצה בו, ושוב יש לחייבה להתגרש, אך הסיבה אינה חוסר הסיכוי לשלום בית אלא מכיוון שאין שניהם רוצים בנישואין. אכן התנהלות זו הייתה תמוהה על פניה, אך נראה טעם הדבר, שבאותם שנים דיינים רבים החזיקו בשיטה שדי לפטפט מן השפה ולחוץ אני רוצה שלום בית כדי שלא לחייב בגירושין, מאידך גיסא השימוש בשיטת רבינו ירוחם כמעט ולא הובא בפסיקה (וכנראה לא היה ידוע לדיינים באותה עת), וודאי לא הורחב כפי שנעשה בפדרי"ם בשנים האחרונות. אך כאמור במקרה שקרוב לודאי יש עילה לחיוב, ודאי שנחייב ונכפה את האשה לגירושין.

נעתיק גם את המשך דבריו של הגר"ש דיכובסקי שהן קילורין לעיניים וניכרים דברי אמת ואני מסכים עימם להלכה ואף למעשה במקרים שביה"ד משוכנע, ששני הצדדים אינם רוצים בנישואין יש לחייב בגירושין, אך כאמור העילה לחיוב אינה חוסר אפשרות לשלום בית, אלא מפני שיש רצון לגירושין במקרה שכזה, משכך יש עילה וביה"ד רשאי וחייב לצוות על גירושין, לפיכך יש לומר שמות הנישואין אינו מהווה סיבה לגירושין אלא סימן למצב האמיתי ביניהם שבמקרים רבים מוכיח שאין רצון בנישואין גם לצד המסרב , נעתיק חלק מדבריו וז"ל:

שאלוני: על מה מתבסס מבחינה הלכתית, ענין זה של "מות הנישואין"?

על כך יש לי ארבע תשובות עיקריות:

א. במצב של פירוד ממושך, כשהצדדים נפגשים רק בבתי דין ובבתי משפט, ולאחר שנים של דיונים ומריבות, קשה מאוד לדבר על רצון אמיתי לשלום. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם", נאמר בספר משלי. אין אהבה חד סטרית, ואי אפשר להאמין שאחרי שנים של פירוד, נותר אפילו קומץ של אהבה בין הצדדים. מדובר בשני אנשים זרים לחלוטין! … מתוך נסיון רב שנים, למדנו בבתי הדין שפיהם ולבם של הצדדים אינם שוים, ודיבורים על רצון אמיתי בשלום בית הם לא פעם כסות עיניים, ותו לא. לא פעם "שלום בית", משמעותו האמיתית היא "בית שלם", שאותו חפצה האשה, אבל לא חיי נישואין שלמים. כך שבעצם, שני הצדדים רוצים בגירושין.

ב. פירוד ממושך של שנים רבות, כשהצד השני בנה את ביתו מזמן, הוא לא פעם ענין של נקמנות. בבחינת: "גם לי גם לך, לא יהיה". הרצון החריף לנקמה מכוסה באיצטלא של כביכול טענת שלום בית. לכך, אין לתת יד.

ג. מצב של פירוד ממושך מאוד כאמור לעיל. הוא בבחינת "מילתא דלא שכיחא", ובזה לא גזר רבנו גרשום. יש אפשרות להיתר נישואין במצבים כאלו.

ד. "נישואין על הנייר" בלבד, הם בבחינת בור ברשות הרבים. כל אחד מן הצדדים, עושה או עלול לעשות דין לעצמו. גם אנשים ונשים מן החוץ מזהים את המצב, ויוצרים קשר עם בן הזוג שנותר לבדו. זו מציאות כאובה הידועה לכולנו. חובת ביה"ד למנוע תקלות, ולפעול לסילוק מכשול לרבים.

… אינני סבור, שבבני זוג המתדיינים ונמצאים בפירוד שנים ארוכות, יש לערוך "חפירות ארכיאולוגיות", בכדי לקבוע מה קרה לפני שנים רבות, ומי החל במריבות. יותר נכון, לבדוק את המצב "באשר הוא שם", לפי מקומו היום. ואם היום שניהם אינם רוצים זה בזו – גם אם הם מסווים את דבריהם בטענת שלום בית – אזי יש מקום לדון גם בחיוב גט".

…כולנו יודעים מה הן התוצאות הקשות של מדיניות "ירעו עד שיסתאבו", שחלק מחברי הדיינים דוגלים בה. איש ואשה שנפרדו לנצח, ואין כל בדל של סיכוי שיחזרו לשלום ובעצם גם אינם חפצים בשלום, אינם יושבים שוממים. גם האיש וגם האשה, מוצאים לעצמם פתרונות לא הלכתיים, בכדי  להמנע מ"לא טוב היות האדם לבדו"…. יכול בית הדין להוציא פסקי דין לשלום בית במשך 40 שנות פירוד, ולומר שלום עלי נפשי, … האם אין חובת בית הדין לפעול, בכדי למנוע מכשול? … ובינתיים הצדדים חוטאים ומכשילים את עצמם ואת הציבור! האם אין זה בבחינת "בור ברשות הרבים", שחובת בית הדין לכסותו בכדי למנוע מכשול?

 … ההלכה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות משמעותה, שדיין חייב להפעיל את עיניו ולדון בכל דבר לפי מקומו ולפי זמנו, ולא יכול להסתמך על מה שגדול פלוני כתב כך וכך. כל פסק דין, יפה לאותה שעה ולאותו אדם בלבד, ואין להקיש ממנו למצב שונה!

…יש להקל בדברי רבנו גרשום להסיר החרם, בבעל המואס באשתו.

…. אחזור לנושא "שלום הבית המשפטי". אם כעבור זמן, נראה בעליל לבית הדין שאין כל בדל של סיכוי לשינוי, הרי חובתם ההלכתית, כבית דין שממונה על תקנת הציבור, למנוע מכשול ברשות הרבים, גם אם הדבר אינו תואם את ה"גלאט". יש לבית הדין סמכות הלכתית לכך. אם מדובר באשה המעכבת את הגירושין, אין גם בעיה הלכתית של ממש, למעט חרם רבנו גרשום.

… אדם הבוגד באשתו, לא יכול בקלות לפרק את החבילה, ולנטוש את אשת נעוריו. מדובר בתהליך של שנים ארוכות, ובדיונים משפטיים קשים ורבים. המצב המשפטי הקיים מהוה חסימה גדולה בפני בגידות, אבל לא ראוי לחסום לחלוטין את הדרך לשחרר את שני הצדדים מעיגון ממושך, במציאות שהשתנתה, ולמשוך אותם עד כלות חייהם בפסיקות שוא לשלום בית, שלעולם לא יהיה. בכוונה, אינני נוקב כאן במספר השנים של פירוד שבעקבותיו חייב ביה"ד לפעול, בכדי להגיע לגירושין. בזה כל בית דין יקח על עצמו את האחריות, ויבחן את המצב באשר הוא שם.

אני מוכן להניח שתקופת זמן של ח"י חדשים היא קצרה מדי. הדיונים בביה"ד וערעור בביה"ד הגדול נמשכים לפחות זמן כפול. אבל בתום ההליכים המשפטיים, ולאחר שנעשו כל המאמצים גם במישור המשפחתי באמצעות אנשי מקצוע, ודעת כולם, שאין תקוה ואין סיכוי, וגם אם יפרד האיש מן האשה הזרה, לא יחזור אל אשתו החוקית – אזי אין עצה ואין תבונה, אלא: "ברור לו מיתה יפה". ירעו עד שיסתאבו, פירושו שביה"ד אינו ממלא את תפקידו, ואינו מונע את החטא. אנשים ונשים חוטאים, ואין אפוטרופוס לעריות, וחוששני שלביה"ד המחמיר יש יד בכך.

…. יתכן וניתן לחבר את הדברים הללו לדעתו הידועה של רבנו ירוחם, במרידה הדדית של איש ואשה שאינם חפצים זה בזו, ניתן לנקוט אמצעי כפיה לגירושין. אמנם רבנו ירוחם מדבר אם שניהם אומרים שאינם רוצים זה בזו,

סיכום הדברים:

חובת בית הדין, לא רק לפסוק בין הצדדים, אלא גם לדאוג לתיקון העולם. צריך להמנע ממתן פסיקה שמביאה חורבן לצדדים ולציבור.

גם בדברים שבין איש לאשתו, חייב ביה"ד להביא בחשבון את ההשלכות של פסק הדין לבני הזוג ולציבור.

ביה"ד ממונה על שלום הציבור, ויש לו אמצעים הלכתיים לפעול בכדי למנוע חטאים וחוטאים.

פסק דין שמרבה חטאים וסכנות – גם אם הוא לפי ההלכה – עלול ח"ו להביא חורבן.

… משך זמן הפירוד, אינו דבר שניתן לקביעה מוקדמת. יש פירוד ארוך שהוא קצר, ויש פירוד קצר שהוא ארוך. בית הדין יקבע את הדברים בכל מקרה לגופו.

כל הטעמים הללו נכונים אמיתיים ומוסכמים עלי, ברור שיסודם הוא אי הרצון של שני הצדדים זה בזו, וחובת הדיין לעיין בעינא פקיחא מה המצב כיום, אין ספק שהסיבה לפירוד גם אם הייתה בפשיעת האחד התובע, אינה רלוונטית עתה, כשגם השני אינו רוצה בו. אין ספק שהדיין אינו פטור מלבדוק הדברים היטב, חובת הדיין לבדוק שמצב זה אינו גורם תקלה עכ"פ למסרב להתגרש, וכדמוכח בסוגיית הגמ' בגיטין מג,ב בההיא אמתא דעבדו בה איסורא. אך באשר לתובע, כבר כתב הדברי מלכיאל שהזכרנו לעיל שחטאו של תובע, אינו מהווה סיבה לכפות על הנתבע, ובאשר לחדר"ג, פשט דברי הדברי מלכיאל משמע שאף אחרי שנים רבות נוהג חרמו של רבינו גרשום.

עכ"פ גם מדבריו של הגר"ש דיכובסקי משמע שהסיבה המחייבת בגירושין היא, מפני שהנתבע גם הוא לא רוצה בתובע, אחרי שנים רבות, אלא תולה הסיבה ברצונו כביכול בשלום בית, וחובת הדיין לבחון הסיבה האמיתית לסירוב, ואם ברור לו שהנתבע רוצה גם הוא בגירושין ודאי יש לחייבם להתגרש. וכפי שכתבתי לעיל אין ספק שאהבה לא קיימת אחרי סכסוך שכזה, אך לא זהו המדד, אלא הרצון האמיתי והנכונות לחזור לשלו"ב ולו מפני תועלת, וברור שאינו דומה פירוד של ארבעים שנה מגיל צעיר אחרי הנישואין, לפירוד אחרי ארבעים שנה משותפות, שאף אם אין כלל אהבה, אם יש רצון בהמשך הנישואין ולו רק מפני שבגיל כזה אין סיכוי שיוכל הצד הנתבע לבנות בית חדש ולכן רוצה לגמור את חייו עם מי שהתרגל אליו במשך השנים, אין לכוף בכה"ג. ואף אם אין סיכויים שהתובע יחזור והנישואין מתו בפועל, זה לכשעצמו אינו מהווה עילה אף אחרי שנים רבות.

לה. והנה כל הדברים שכתבנו הינם לעניין פסיקת הלכה, וקבלת תביעה לגירושין, שאין לחייב את האשה להתגרש, עם זאת אסור לנו ואין אנחנו יכולים להתעלם מהמציאות. מסכימים אנחנו לקבל את הגדרתו של הגר"ש דיכובסקי  על "מות הנישואין" במקרים בהם הבעל נתן עיניו באחרת או עזב את האשה, כשהיא לא פשעה כנגדו ואנו בטוחים שלא יחזור, ובמעשיו המית את הנישואין, עם זאת כאמור, אין בדבר זה, אף שהמציאות ברורה לנו, בכדי לחייב את האשה להתגרש ולהפסיד זכויותיה ותקוותיה. אדרבה על זה  נאמר "הרצחת וגם ירשת", אתה הבעל שרצחת והמתתה את הנישואין, לא יכול להפיק תועלת ממעשיך. אך כל זה מדבר לעניין חיוב, אך כאמור כפי שכתבנו, בתביעות לגירושין ולשלום בית, לפעמים הפסיקה תהיה שביה"ד ממליץ לצדדים להתגרש. חובת המלצה זו הינה גם היא חלק מחובת הדיינים, אף שאין בה משום פסיקה, אלא מחמת הכרותם את המקרה. וכפי שהזכרנו לעיל שהמחוקק איפשר להטיל צוי הגבלה, גם במקרים שבהם נכתב בפסק הדין המלצה בלבד.

ונראה לי שיסוד חובת ההמלצה בנוי על מש"כ והזכרנו במספר פסקי דין וגם בראש דברנו לעיל את תשובת התשב"ץ על חובת הדיין בטפלו במקרים שכאלו, תשובה זו היא היסוד המוסד להנהגת כל היושב על מדין כלפי נשים הבאות לדין לפנינו ומתלוננות על צרת נפשן, שלא להעלים עין ושלא להתנהג במורך וחובה על הדיין להתבונן בצרתה של בת ישראל כאילו הייתה בתו. דבריו הם קילורין לעיניים וחובה לדקדק בהם ולהתנהל על פיהם. וזה לשון התשב"ץ:

… ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי…ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית דין ותובעת כתובתה – לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות "וכי כך עונין אל המעיקות?" וכמו שאמרו בבראשית רבה על יעקב. וראוי לבית דין לגעור בו ולקרא עליו המקרא הזה "הרצחת וגם ירשת?" שזה יותר קשה ממות הוא שדומה לארי שדורס ואוכל כמו שאמרו פרק אלו עוברין (פסחים מט ע"ב)

 והוסיף התשב"ץ להזהיר שלא יסתכל הדיין על האישה כעל אישה זרה ועל צרתה כעל עניין שאינו נוגע לו, אלא יבחן כיצד היה נוהג ומה היה טוען אילו היה הדבר נוגע לו אישית, לו הייתה זו בתו, אם גם אז היה מתייחס בשוויון נפש ומחמיר חומרות. לתשב"ץ ברור שאם הדברים היו נוגעים לו לא היה הדיין, או אותו מורה הוראה שהורה לאישה כאמור, נוהג ואומר כך. (וזה לימוד גמור לכלל תפקידו של דיין, שלפני שבא לפסוק את הדין צריך לצייר לעצמו תחילה את הרגשתם של בעלי הדין, כחלק מבחינת המציאות, ורק אחר כך ידון). והתם הוסיף ששיקולים אלו יעמדו לעיני הדיין אף לכוף את הבעל לגט. ויש להרחיב הדברים, גם למקרים בהם הבעל מגיש תביעה לגירושין, כשהוא זה המתנהג שלא כדין, ומשפטית יש לקבל סירוב האשה, ואעפי"כ חובתנו להמליץ לה כאילו הייתה ביתנו או קרובתנו. שבמציאות שנוצרה אין תוחלת לסירובה, הבעל לא יחזור והיא לא תרוויח דבר מהנצחת המצב.

כך אנחנו נוהגים במי שבא להתייעץ עימנו איך ינהג, כך אנו עושים במקרים הבאים לפנינו מידי יום ביומו, וכך נהגנו באלפי תיקים שבהם דננו במשך השנים הרבות ביושבנו על מידין. עומד בפנינו ואנו רגילים לומר את מאמר העולם "תהיה חכם ואל תהיה צודק". עומדים בפנינו ההשלכות החמורות שיכולות ליפול, על מי שדבקים בזכותם המשפטית. הנזק והתקלות שיכולות לבא לאשה ואיש נשואים, כשהנישואין הינם על הנייר בלבד, החשש של התדרדרות וקשירת קשרים של אשה נשואה עם מי שאינו בעלה, התקלות ההלכתיות והמעשיות, שיגרם מקשר זה. הנזק והתקלה שיכולים לבא עליהם לאחר זמן כשהם ירצו והצד התובע עתה יסרב ולו בגין נקמה, שהרי במקרים אלו אנו מדברים על מי שזנח את בן זוגו ועשה מעשה לא מוסרי ותובע גירושין, ומי ימנע ממנו לנהוג באופן לא מוסרי בעתיד ולעגן את בן זוגו, כנקמה או על מנת להשיג השגים יהיו אשר יהיו.

נוסיף ונאמר בבני זוג שאחד מהם רוצה  להפסיק את הקשר והשני מתנגד. לבן הזוג הרוצה בהמשך הקשר, אין באמת מה לעשות אף אם יהפוך עולמות. לקיום קשר נצרכים בדרך כלל שני אנשים, ששניהם יהיו אקטיביים ורוצים בשימורו אף אם רמת הרצון אינה שווה, שהרי קיום קשר מצריך ויתורים רבים. קיום הקשר בנוי על המציאות ששני הצדדים אוחזים זה בזה אחזתיו ולא ארפנו. אך כשאחד מהם מרפה ועוזב, לא נשאר באמת לשכנגדו מה לעשות, משכך במקרים שכאלו שביה"ד מגיע למסקנה, שאחד הצדדים הרפה ועזב את הקשר אינו רוצה בקיומו ודבר לא יחזיר המצב לקדמותו, חובה עליו לצייר הדברים, להסביר לצד המסרב להתגרש שאף אם הוא צודק, תקוותו תקוות שב, ולכן עליו להתגרש בסיטואציה בה הוא עומד שבנסיבות אלו זוהי טובתו. משכך חובת הדיין להמליץ על גירושין, להמליץ ולא לחייב שהרי חזינן ביבמות קיח, ב שיש מי שכל חשיבות הקשר מבחינתה הוא שתיקרא נשואה, ורואים ומכירים אנו מקרים לא מועטים כאלו, ולפעמים הדבר נובע מהתרבות בה גדלו בני הזוג או אחד מהם, ואפ"ה חובה עלינו להמליץ את הנראה בעינינו, כשאנו בטוחים שזו העצה ההוגנת והשומע ישמע והחדל יחדל.

אסור לנו להתייחס רק להרגשה הרגעית של בן הזוג המסרב, אף שאנו בטוחים שסירובו הוא אותנטי ואמיתי והוא שבור מן הגירושין, שהרי עכ"פ חובתנו להציל מי שהוא סומא בדרך, ולפעמים להציל את האדם מהמחשבות והסברות שהוא שקוע בהם וחושבם לאמיתות, שהרי במקרים רבים מצוקתו לא מאפשרת לו לראות הדברים נכוחה. ולכן עלינו לטרוח לשכנעו ולהמליץ לו את מה שנראה לנו ומה שלמדנו מניסיוננו. להשתדל לערוך הסכם בין הצדדים, להשתדל שהפגוע לא יפסיד זכויותיו, וכפי שכתבנו לעיל, שבמקרים אלו יש מקום לחיוב פיצויים מהצד הפוגע הדורש גירושין. אין אנו מתעלמים שהפגיעה והתסכול לא נעלמים (עכ"פ מידית) עם ההגעה להסכם ועם הגירושין. זכורים אנו מקרים רבים בהם הצד הנפגע מתקשה לומר שרוצה להתגרש ואף מסכים לגירושין, אף במקרים שלדעתנו זו טובתו האמיתית בין בדברים שלאחר זמן יכיר בהם ובין בדברים שיכול להיות שלא יכיר בהם לעולם. ראינו לא מקרה אחד ולא שניים שבהם שכנענו צד מן הצדדים להסכים לגירושין, שמיד עם הגירושין הוא פורץ בבכי מר, ואנו בטוחים שהבכי והצער הוא מעמקי הלב. עם זאת חובתנו לפעול ולשכנע לעשות, את מה שהיינו מייעצים לקרובנו ולאהובינו. סוף דבר ההמלצה להתגרש אף במקום שאין חובה ואף לא מצוה, הוא חלק מחובת הדיין, אך הדבר צריך להעשות בהמלצה, בשכנוע, במתן פיצויים, אך לא כחיוב. לפיכך במקרים בהם ביה"ד בטוח שהצדדים לא יחזרו זה לזו, ונדגיש בטוח ולא רק משער, חובה עליו לשכנע על קיום הליך זה, אך לא כפסיקה, שהרי על פי ההלכה אין מקום לחיוב בכה"ג.

לו. העולה מכל האמור לעיל הינו כדלהלן:

1. בתביעה לשלום בית או תביעה לגירושין צריכה להיות פסיקה הדוחה או מקבלת את גופה של התביעה.
2. בתביעה לגירושין בין אם היא מתקבלת ובין אם לא, ישנם חמישה סוגי פסיקה כפיה, חיוב, מצוה, המלצה או דחייה.
3. החובה לפעול להשגת שלום בית היא מצוה המוטלת על כל אדם מישראל, ואינה חלק מחובת הדיינים בתפקידם כבי"ד.
4. גם אם אדם לא מגיש תביעה לשלום בית, אין מכך ראיה שאינו רוצה בשלום בית, שאף שיכול להיות והוא רוצה בדבר, אין הוא מאמין ביכולתו של ביה"ד או אחר להביא לידי כך בפועל.
5. תביעה לשלום בית, הינה בעיקרה תביעה הצהרתית, הגוררת בעקבותיה השלכות ממוניות בעניינים שבין הצדדים כגון קביעת שם מורד או מורדת וכן לעניין חיוב או פטור מכתובה.
6. ביה"ד לא אמור לתת החלטה המחייבת את אחד הצדדים לחזור לשלום בית, שהרי פסק דין לא יועיל בעניין זה.
7. לאור האמור, מועד הגשת תביעה זו יהיה כשתוכל להיות בה תועלת מעשית, ולא עם פרוץ המשבר.
8. בין מטרות התביעה היא מניעת המשך פירוק הבית, ולכן אם התביעה צודקת יוציא ביה"ד צו למדור יחודי, המונע פירוק השיתוף.
9. מכיוון שעשיית שלום בית אינה מטרת התביעה, אין הכרח שביה"ד ישלח את הזוג ליעוץ זוגי, אם כי ביה"ד רשאי להשתמש בהליך זה לצורך בירור התביעה וכנותה.
10. בתביעה שכזו ביה"ד צריך לבדוק את כנות התביעה ואם היא צודקת או לא. הסיכויים לשלו"ב בפועל אינם חלק מהמדדים הצריכים להיבחן לפני נתינת הכרעה בתביעה.
11. גם כשבעל בוגד באשתו וקשר קשרים עם אשה אחרת, אין הדבר אומר שתביעתה לשלום בית אינה כנה ואין הדבר ברור שאין היא רוצה באמת שלום בית.
12. בחינת התביעה לשלום בית, היא אם האשה צודקת בתביעתה והיא רוצה באמת בשלום בית, אף אם מעמידה תנאים לשלום הבית. אם תנאיה צודקים, כגון עזיבת הבעל את מי שקשר עימה קשרים, שיפור מעשיו וכו', כאמור, הסיכויים לשלו"ב בפועל, אינם חלק מהשיקולים להכרעה בתביעה.
13. דעת הגר"ח פאלאג'י שהיכא שנראה לביה"ד שאין סיכויים לשלום בית יש לחייב להתגרש, אינה סותרת בהכרח את דעת הדברי מלכיאל, שהיכא שבעל פשע אף אם עברו שנים רבות אין לחייב את האשה להתגרש. ויש לפרש דברי הגר"ח במקרים שמעכבת מחמת שנאה וקנאה ולא מפני שרוצה בו, או במקרה שלא ידוע מי הגורם לפרוץ הסכסוך.
14. כשבן זוג מתנהג כלפי רעהו באופן לא הגון ובן הזוג מגיב גם הוא באופן לא ראוי, באופנים שונים, יש לבחון אם תגובתו מידתית וסבירה בנסיבות העניין ותואם הפגיעה. בנסיבות אלו התנהגות שכזו ואף אם אומר/ת שרוצה להתגרש, אינה ראיה שרוצה להתגרש.
15. במקרים בהם אחד הצדדים פגע בבן זוגו, חובה על הפוגע להתאמץ ולפייסו, אם אינו מפייס, אין תביעה כנגד בן הזוג הנפגע מדוע לא פייסת את הפוגע, ומדוע לא עשית מאמצים לשלום בית.
16. הבדיקה האמיתית על הרצון לשלום בית היא מה תהיה  עמדתו של הצד הנפגע כשהצד הפוגע יחזור מן העוול שעשה, יתקנו ויפייס. במקרה זה אם ירצה הנפגע שלום בית, יש לקבל תביעתו ואין זה תלוי בסיכויים שכך יקרה.
17. הרצון לשלום בית תלוי במידת התועלת שתהיה לבן הזוג בקיום הבית, ואינו תלוי בהכרח באהבה ותשוקה שתהיה לאחד על השני, אם יחזור שלום הבית.
18. גם אם ביה"ד רואה שאין סיכויים לשלום בית, אין בדבר בכדי לדחות התביעה. אם כי במקרה שכזה ביה"ד רשאי לבטל את הסעד שנתן, המונע פירוק הבית (צו למדור יחודי), במקרים שכאלו ביה"ד ימליץ על גירושין אך לא יחייב.
19. מדין תורה האיש מגרש לרצונו והאשה מתגרשת בעל כרחה.
20. יש מקרים בהם יכפו את האיש לגרש, במצבים שהגדירה הגמרא, אין אדם דר עם נחש בכפיפה.
21. רבינו גרשום השוה דין האיש לדין האשה והחרים שאין הבעל יכול לגרש האשה בעל כרחה, בני אשכנז קיבלו עליהם חדר"ג.
22. גם במקום שלא קיבלו החרם אם יש מנהג, הנושא נושא ע"ד המנהג. משכך במדינת ישראל שהמנהג הוא שלא יגרש בעל כרחה, גם לבני ספרד אין לגרש האשה בעל כרחה.
23. חרמו של רבינו גרשום הוא אף במי ששונא את אשתו ואינו רוצה בה.
24. דין מאיס עלי הוזכר בש"ס בדין מורדת.
25. לדעת הרמב"ם כופין את האיש לגרש כשהאשה טוענת מאיס עלי, יש מן הראשונים ההולכים בשיטתו. אך רוב הראשונים סוברים  שאין כופין את האיש לגרש אף אם האשה טוענת מאיס עלי.
26. במקום שכופין את האיש לגרש, ודאי שיכפו את האשה לקבל גיטה.
27. י"א שבטענת מאיס עלי שלדעת הרמב"ם כופין את האיש, אם האיש טוען מאוסה עלי, יכפו האשה אף לדעת החולקים על הרמב"ם.
28. לדעת הרמב"ם מאיס עלי הוא שבוחלת בו וטוענת שאינה מסוגלת להיבעל לו מחמת מאיסות זו.
29. לדעת שאר ראשונים מאיס עלי היינו ששונאתו מחמת התנהגותו הרעה בין כלפיה ובין כלפי אחרים.
30. אין הכרע מה דעת הרמב"ם במאיס עלי שהזכירו שאר הראשונים. ופשט דבריו מורים שבכה"ג לא יכפו את האיש.
31. יש להשוות שיטת הרמב"ם לשיטת שאר הראשונים, ותלוי מהי טענת המיאוס, אם הטענה היא איני יכולה להבעל לו יכפוהו, ואם טוענת מאוס עלי ואני שונאתו בגין התנהגותו אף לרמב"ם לא יכפוהו.
32. טענת מאיס עלי המוזכרת ברוב ככל התביעות לגירושין היא מאיס עלי שאני שונאתו בגין מעשיו הרעים. במאיס עלי כה"ג אין כופין את האיש לגרש והוא הדין שלא יכפו האשה במקום חדר"ג או מנהג.
33. סוגיית הגמ' בגיטין צא, מדברת באיזה אופן מותר לגרש את אשתו, ומחלקת בין זיווג ראשון לזיווג שני. אך לכו"ע אם עבר וגירש חלו הגירושין.
34. בזיווג ראשון, אף אם שונאה לא יגרש והוא הדין אם טוען שמאוסה עליו. והוא הדין איפכא באשה התובעת מחמת ששונאת אותו או מאוס עליה לא נחייבו לגרש.
35. עוברת על דת יוציא ומפסדת כתובה. יש שני סוגים של עוברת על דת. עוברת על דת משה ועוברת על דת יהודית, שעושה מעשים שיש בהם חוסר צניעות.
36. טעם עוברת על דת משה הוא מפני  שמכשילה אותו בדברים המוטלים עליה ואין הוא יכול לחיות עימה.
37. אף אם התרה באשה להפסיד כתובתה, יכול לחזור בו ולא לגרשה.
38. עוברת על דת אף אם לא התרה בה מצוה לגרשה.
39. בעוברת על דת שמצוה לגרשה, אין נוהג בה חדר"ג.
40. סוגיית הגמ' ביבמות מדברת על אשה רעה, ומזכירה כמה הלכות באשה רעה, ונחלקו האמוראים איזה אשה נקראת אשה רעה.
41. נחלקו רבא ואביי מהי אשה רעה, ומשמע שמיירי שנוקטת כלפי הבעל אלימות נפשית או מילולית. במחלוקתם דיברו רק על ההגדרה, אך לא מה דינה.
42. מב.  מה ששנו אשה רעה מצוה לגרשה, לא הוכח אם מיירי בכל אשה רעה ולא משנה מהי רעתה, אך נראה דלאו כל אנפי שווין, ומצאנו בגדולי האמוראים שהיו להם נשים רעות ולא גירשו אותן.
43. אם יש באשה טובות כלשהן אף שיש בה מידות רעות אחרות אין מצוה לגרשה.
44. הרמב"ם כתב להשוות אשה רעה לאשה פרוצה וכן כתב הרי"ף סוף גיטין. אף שהזכיר דין אשה רעה השמיט מחלוקת אביי ורבא  וי"ל דלא סבר כמותם, או שרק בזיווג שני נאמר דין אשה רעה.
45. דעת הרשב"ש והר"ש דוראן שאשה רעה שמצוה לגרשה הוא בפרוצה דווקא. אך אשה רעה, שרעים מעשיה, בזיווג ראשון לא יגרש כלל ובזיווג שני רק בשונאה.
46. בכל מקרה כשמגרש את האשה מפני שהיא אשה רעה , חייב בתשלום כתובתה.
47. בבעל רע מחייבים אותו ולפעמים אף כופין אותו לגרש את האשה, וחייב בפרעון כתובתה.
48. התעללות הבעל והוראותיו, הפוגעים בקשרים החברתיים של האשה או בהרגשתה, מהוים פגיעה נפשית וסיבה לחיוב בגירושין.
49. האמור לעיל תלוי בראות עיני ביה"ד, ויש לדון בכל מקרה לגופו מהי עוצמת הפגיעה ומשכך האם הוי חיוב לגרש ולפעמים אף לכוף על כך, כשהוא מצב שאין אדם דר עם נחש בכפיפה.
50. לפעמים עוצמת המריבות בבית הינה סיבה לגירושין, אף ללא קביעת מי האשם, אך יש נפק"מ באשמה לעניין חיוב בכתובה.
51. נא.    יש לקבוע בכל מקרה, מהי הסיבה להתנהגות הלא ראויה, אופי הפוגע בבן זוגו, או תגובת נגד למעשה עוול שפעל כנגדו בן זוגו, והאם תגובת הנגד ומשכה תואמת לפגיעה שנפגע.
52. ההתנהגות הלא ראויה נקבעת לפי  מצב הדור, וההתנהלות בחברה ובסביבה בה מתגוררים בני הזוג.
53. טענות התובע צריכות להיות מוכחות לכתחילה בעדים וראיות, אך לפעמים עצם הסיטואציה מוכיחה על נכונות הטענות.
54. מציאות בה שני הצדדים אינם רוצים זה בזו, מהוה גם היא עילה לגירושין, היינו ששניהם אינם רוצים זה בזו. במקרה זה לעניין חובת הגירושין, לא משנה הסיבה שהביאה למצב זה, אלא המציאות שנוצרה.
55. יש להסתפק אם אפשר לכפות הבעל לגרש את האשה, במקום ששניהם אינם רוצים זה בזו.
56. אמנם לעניין חיוב הכתובה, במקרה שכזה, הדבר תלוי בנסיבות העניין, ואיך הגיעו למצב זה, שאם הבעל לא רצה באשה ובעקבותיו האשה גם היא לא רוצה בו, חיוב הכתובה לא יפקע.
57. בעל שמאס באשתו ורוצה להתגרש ללא עילה, בעקבות בקשתו האשה מסכימה להתגרש, הסכמה זו לא תהיה עילה להפסד מזונות, ורשאית להתנות הגירושין עד סיום כל העניינים שביניהם כולל חוב הכתובה, אפילו לדעת ר' ירוחם.
58. פסיקת בתי הדין לדורותיהם, ללא יוצא מן הכלל, קובעת שאף אם אין סיכויים לשלום בית, אם האשה אינה אשמה ואינה רוצה בגירושין, אין מקום לחייב בגירושין לא לזה התכווין הגר"ח פאלאג'י, וגם אם כן לא פסקינן כוותיה.
59. במקרים שביה"ד בטוח שהצדדים לא יחזרו זה לזו, אף שהתובע לא צודק בתביעתו לגירושין והנתבע צודק בסירוב. חובת ביה"ד להמליץ למסרב להתגרש מפני שזו טובתו, והיינו אחרי הכרעה בכל הענינים שבין הצדדים ואחרי מתן פיצויים בנסיבות העניין.

לז.  אחרי כל האריכות שהארכנו נבוא לדון מן הכלל אל הפרט, המקרה שבפנינו.

בפני ביה"ד מונח ערעור האשה על החלטת ביה"ד האזורי הדוחה תביעתה לשלו"ב ומחייבת אותה להתגרש.

העובדות הצריכות לנו בקצרה:

הצדדים נשואים משנת 2011 ולהם שלושה ילדים.

הצדדים התגוררו בבית הורי האישה, האיש עזב את הבית בפעם הראשונה, בתחילת שנת 2019 לאחר מספר חודשים חזר, חזרה זו לא החזיקה מעמד ושוב עזב את הבית ב-11.19. לדברי האשה הסיבה לעזיבתו הינה קשרים שקשר עם אשה אחרת.

מיד לאחר עזיבתו הגיש האיש בקשה לישוב סכסוך תיק זה נסגר ללא תוצאות כעבור מספר חודשים , אולם איש מהצדדים לא פתח תביעה ראשית לאחר סיום ההליך. 

בקשה נוספת לישוב סכסוך הוגשה על ידי האשה ב12/20 ובמקביל לבקשה זו הוגשו גם בקשות לסעדים דחופים- מזונות ילדים משמורת, ובקשה למניעת דיספוזיציה ברקע לבקשותיה כתבה, שהאיש קשר קשר עם אשה אחרת ומציג את אותה אשה כבת זוגו לעיני כל, הנ"ל לא מסתיר קשרים אלו לא מהאשה ולא מהילדים

מספר ימים לאחר פתיחת התיק הוגשה בקשת האשה לסגירתו, שכן בכוונת הצדדים לפנות לגישור על ידי גורם ניטרלי, בבקשה לא הוזכרה מהות הגישור ומטרתו (שלו"ב, גירושין, ענייני ממון וכו').

בקשה נוספת לישוב סכסוך הוגשה על ידי האיש ב-18.4.21 ובעקבות כך הוגשה ב-21.6.21 תביעתו לגירושין.

 בכתב תביעתו, הבעל מעלה טענות על התנהגות לא ראויה של האשה כלפיו, השפלות, קללות, ביזוי, שתלטנות וכו', עוד טען שהאשה לא שומרת על הלכות נידה. לדבריו האשה סילקה אותו מהבית.

מנגד הגישה האישה ב-20.7.21 תביעה לשלום בית,  האשה מכחישה את טענותיו, לדבריה הבעל מעליל עליה עלילות שוא, עקב קשרים שקשר עם אחרת, לטענתה, אם ינתק ממנה, הוא יחזור לביתו והיא מוכנה לקבלו.

בפרוטוקול הדיון הראשון מיום 23/11/21 נכתב (הדברים מלוקטים מהפרוטוקול):

הבעל:

(עזבתי) בגלל התנהלות שלא הותירה לי ברירה, התחתנתי , הייתי גבר שעובד, מביא פרנסה לבית, חייתי עם האישה הזו, עובד ומקבל הכפשות על תקן יומיומי, כמה כסף שאני מביא לא מספיק, קמצן, מכוער , מגעיל, מבחינת יחסי מין, כמעט ולא היו בכלל.

אני אדם דתי, ביקשתי ממנה ללכת למקווה, מאז החתונה פעם אחת אפילו לא טבלה במקווה, הייתי מתחנן אליה, לפני יום כיפור אמרתי לה שזו תהיה הקבלה שלנו, שתלך למקווה, אמרה לי "אתה חרא של גבר".

היה צריך להכיר את דעתו של הרכב זה לגבי שלו"ב, האישה לא עשתה שום דבר אקטיבי למטרת שלו"ב.

האישה אמרה:

הכל מתחיל מאז שיש לו מאהבת בשם ח', היא בלבלה אותו, אני מקבלת ממנו הכפשות, מוציא עלי דיבה. לא הלכתי (למקוה) כי לא נתן לי.

ביה"ד ניסה לשכנע את האשה ואמר:

שנתיים אתם לא יחד, יש לכם טענות מכאן ועד הודעה חדשה, ואת מבקשת שלו"ב? את אישה צעירה, קבלי את הגט, מה שמגיע לכל אחד יקבל, על גירושין אפשר לכפות אבל על שלו"ב אי אפשר לכפות.

אחרי שנתיים של פירוד, אנחנו לא שולחים לייעוץ, בפרט שאת אומרת שיש לו מאהבת. הוא אומר שלא הלכת למקווה.

בדיון נוסף ביום 20/2/22 דיון שנקבע לצורך חקירת הצדדים, חזרו הצדדים וביה"ד על דברים אלו:

ב"כ הבעל:

שנתיים שלמות לא גרים יחד ושלטענתה , ואנחנו מכחישים את זה, שיש לו מאהבת, ביה"ד בעצמו אמר אם את טוענת שהוא בוגד בך, איך את רוצה אותו? ביה"ד אמר את דברו ואמר ששנתיים לא גרים יחד. אני מציעה , לפני שמתחילים את הסאגה של החקירות, שתיתן את הסכמתה לגירושין,

לא עשתה כלום בשנתיים האלו למען השלו"ב, היא לא באמת רוצה שלו"ב, היא לא רוצה אותו, היא העיפה אותו מהבית, סילקה אותו, גרו אצל ההורים שלה, להוציא לו עין אחת, זה להוציא לעצמה שתי העיניים.

הבעל:

 היא זרקה אותי מהבית, פתחה תיק ברבנות, החליטה שזה הבית של ההורים שלה, הכינה לי את הבגדים בכניסה, "תבוא לאסוף את הדברים, ואל תתקרב יותר לבית", שנה לא ראיתי את הילדים, ראיתי אותם רק בהתאם למה שהיא מחליטה.

שום דבר לא עשתה (להחזיר אותי הביתה) , להפך, יצאה למסע נקמה כנגדי, לסכסך ביני לבין המשפחה, לבין החברים, הייתה מושכת כספים מהחשבון.

ביה"ד לאשה:

 אם היה רוצה שלו"ב , זה כבר היה נעשה, בואי נסיים את הסיפור, בצורה שתצאי מהנישואין האלו באופן מכובד, הוא לא רוצה אותך, הנר כבה. מה את רוצה?

אבל הוא לא רוצה, את רוצה להישאר כך? נניח שאין לו עילה לגירושין, תמשיכי לחיות כך? יום אחד הוא ייעלם, גם לא יהיה לך גט, יש לך אפשרות לעשות את זה בצורה נבונה היום, קחי אחריות.

הוא לא חוזר אליך, אתם שנתיים לחוד.

אי אפשר לכפות על שלו"ב, רק על גירושין. עובדה שזה ממשיך, למה את מחכה בדיוק? אני לא אומר שזה צודק מה שהוא עושה, אף אחד לא נותן לו את הלגיטימציה, אבל כל יום שעובר, הוא לא יחזור אליך, את מענישה את עצמך בעונש נוסף, לטענתך הוא הולך עם אחרת, הוא יחגוג ואת תישארי כך בודדת?

ואם הוא לא רוצה, אי אפשר לכפות אדם לשלו"ב.

לכן הוא לא יבוא. לא נגיד לך את זה שוב, למה את עושה את זה לעצמך? יש לך איזושהי מטרה?

ב"כ האישה:

אנחנו לא פסיכולוגים, האישה רוצה את בעלה.

האישה:

אני לוקחת אחריות.

אם לא תהיה מישהי מהצד, הוא יחזור.

לפרק משפחה זה בקלות. יש לי שלושה ילדים שצריכים לראות אבא שהולך עם מישהי אחרת? למה הילדים שלי חשופים…

במקום להוביל את הזוגיות, הוא נפל, יש מישהי שכישפה אותו.

כי הוא כבול.

רוצה שלו"ב אמיתי.

אני עושה את ההשתדלות שלי.

להתגרש גם אי אפשר לכפות.  

בפני ביה"ד לא הובאו ראיות כלשהן ע"י הבעל בטיעוניו על יחסה של האשה אליו, נוסיף ונאמר שאף אם היה הבעל מוכיח את דבריו, דין האשה היה דין אשה רעה, (שדינה בואר לעיל),  הנימוק של ב"כ הבעל לחיוב האשה להתגרש היה, שהצדדים בנפרד זמן רב, והאשה לא עשתה מאמצים להשיב הבעל לשלו"ב, גם טענה זו לא הוכחה. ב"כ האשה ניסה לעמת את הבעל עם ראיות על קשריו לאשה אחרת, ביה"ד לא נתן לו למצות החקירה מפני שלדעת ביה"ד הוכחת דברים אלו הינם סיבה לחייב גירושין ולא תועיל בתביעה לשלו"ב.
בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי מדובר בשני צדדים המורדים זה בזה, בית הדין אינו מקבל את טענת המערערת כי רוצה היא בשלום בית, ביה"ד מבסס קביעתו זו על שני נתונים, האחד הוא העובדה כי לא פתחה תיק שלום בית במשך כשנתיים ימים, והשני על מסרונים ששלחה למשיב ובו נאמרו דברים קשים המראים כי גם היא רוצה בגירושין.
המערערת טוענת כי רוצה היא בשלום בית, לדבריה ניסתה לפעול במשך הזמן במספר צורות כדי להביא לתוצאה זו, ביקשה להביא שתי עדות להוכחת האמור אולם בית הדין לא אפשר לה, לשיטתה הטעם שבשלו המשיב לא חוזר לשלום בית, הוא קשריו עם אחרת שממנה אף הוליד ילד, לדבריה אמנם שלחה את הודעת הווטסאפ האמורה אולם זו הייתה במטרה לנסות ולהביא את המשיב לקנאה שמתוך כך יחזור לשלום בית.

לח. לגופם של דברים:
הנה מה שקבע בית הדין קמא שהאישה הינה מורדת מבוסס כאמור על הודעת ווטסאפ ששלחה בתאריך 21.4.21 הודעה שז"ל:

"אתה מזמן משוחרר, שחרר אותי יש רבנות פתח לי תיק ועל כל העלמות הכספים חייבים עורך דין, לא משנה מה (צ"ל "מי", הטעות במקור), פתח תיק ואני כבר יפעל (צ"ל: "אפעל", כנ"ל). כבר שנה וחצי אני בלי זוגיות, גם אני זקוקה לזוגיות ולהמשיך הלאה, אתה מפנטז, אבל אין לי שום רגש כלפיך, תבין!!!! ותמשיך לספר סיפורים שאני לא משחררת אותך בגלל כסף"… "אחרי גירושין מצדי לצעוק ברמקול אני גרושה, אבל עכשיו מספיק שהילדים מדברים בבית הספר, מערבים פסיכולוגית ביה"ס"…

 הודעה שנשלחה שלושה ימים לאחר שהאיש עזב שוב את הבית ופתח בקשה נוספת לישוב סכסוך. וממילא עצם הראיה מהכתוב בהודעה זו, אינה כל כך חזקה שהרי יש להניח  שמי שמקבלת בקשה לישוב סכסוך (גירושין) חשה עצמה פגועה וכעסה שולט בה, ובפרט שאמירות ווטסאפ יש בהם נטיה להיות אמירות המבטאות את מצב רוחו/כעסו/תסכולו של הכותב באותו זמן ולא בהכרח מהוות הצהרה אמיתית על כוונות. שלא כהגשת תביעה, המצריכה שיקול דעת, (וגם הגשת תביעה לא תמיד נעשית בהכרח בשיקול דעת, ויש לחלק בזה בין תביעה המוגשת באופן עצמאי ע"י התובע, לתביעה המוגשת באמצעות ב"כ, ולכן לא תמיד עצם ההגשה תהווה ראיה לרצון).

אף אם לא נאמר כן, מכל מקום לכל היותר יכול להיות שהדברים היו נכונים לאותו זמן היינו ל4/21 בשעה שהאיש הלך לאחרת והיה מחוץ לבית כשנה וחצי. ובעניין זה יש לכאורה מקום לדון על פי דברי רבינו ירוחם האמורים לגבי מקום ששניים מורדים זה בזה בצורה הדדית, אולם במקום שצד אחד מרד בשני, וכתוצאה מכך השני לאחר זמן שוב אינו רוצה אותו יש לומר שבאופן זה לא דיבר רבינו ירוחם. אך עדיין אף אם נקבל את דעת ביה"ד ואנחנו יכולים לחשוב כמותו, אין בפנינו ראיות שאכן האשה לא רוצה אותו עדיין, משכך, אין זה דומה לא לדברי רבנו ירוחם, ונראה שגם דברי הגר"ח פאלאגי לא נאמרו בנידון כעין דידן.

ועכ"פ אין בפנינו ראיה אמיתית שהאשה אינה רוצה שלום בית, אלא לכל היותר אמירה שנאמרה בשעת כעס, ואף אם הייתה נאמרת בשעת רגיעה, אין היא מורה בהכרח שזו כוונת ורצון האשה, ובודאי יכולה לחזור בה. שהרי שנינו ביבמות קטז ,א  "אמר רב יהודה אמר שמואל: באומרת לבעלה גרשיני. כולהו נמי אמרו הכי!" שזו דרך מריבה בין איש לאשתו ולכן אמירה שכזו לא נקראת קטטה, ששוב לא תהיה מהימנה בטענתה מת בעלי, מכיוון שאמירה שנאמרת בשעת מריבה, אין היא מורה בהכרח על רצון אמיתי  וקבוע להתגרש, ולכן תחשד כמשקרת במעידה על מיתתו. ועיין במאירי שם שכתב: אבל שאר קטטות, אפילו היתה מחזרת אחר בעלה שיגרשנה או שאמרה לו להדיא גרשני שאיני רוצה לדור עמך וכן שאר דברים של כעס" ובפסקי הרי"ד ביאר: "שדרך איש ואשתו לכעוס זה על זה ומפני כך אין האשה שונאה את בעלה", ואנחנו רואים מעשים בכל יום שיש מריבה בין בני זוג וחירופין וגידופין ביניהם, ואפ"ה כשעובר הכעס, הם מתפייסים, ואף בשעת המריבה, הוי מריבה בלא כוונה. משכך הדברים שנכתבו בהודעת הוואטסאפ, ודאי לא מגלים שרצון האשה בגירושין.

גם הקביעה, שמכיוון שהאשה לא הגישה תביעה לשלום בית הדבר מוכיח שאין רצונה בשלום בית, הינה קביעה מוטעית. ואין בעובדה שלא הוגשה תביעה שכזו אפילו בדל ראיה, שאין היא מעוניינת בשלום בית, וכפי שהארכנו לעיל בעניין מהותה, במקרה שלפנינו לא הייתה לאשה סיבה להגיש תביעה, שהרי לא נזקקה לקביעה משפטית של ביה"ד, וכאמור עשיית שלום בית בפועל אינה נעשית ע"י ביה"ד.

 נוסיף ונאמר, גם העובדה שעבר זמן רב שהצדדים מסוכסכים, הבעל נתן עיניו באחרת, ולראות עיני הבי"ד, הבעל לא ישוב לחיות עם האשה, דבר זה יכול לשמש לקביעה שאין סיכויים לשלום בית, אך הדבר לא מהוה סיבה לדחיית תביעה לשלום בית, היינו לקבוע שהתביעה אינה צודקת ואינה כנה. ובודאי אינה סיבה לחייב האשה להתגרש, ואולי לכל היותר להמליץ לה, אך הדבר צריך שייעשה אחרי שכל העניינים שבין הצדדים יוסדרו, כולל חיוב כתובה ופיצויים, דבר שלא נעשה במקרה שבפנינו. ובודאי שאין מקום להתנהגות ולהתנהלות ביה"ד שלא להתייחס לבקשתה בעניין רשיון הרכב, מכיוון שאינה נשמעת למה שחייבוה, חיוב שלדעתנו אינו כדין. אין אנו יכולים להתחמק ולהעיר על התנהלותו של הבעל תעלוליו והתחמקיותיו, אחרי שהורונו לו לאפשר לאשה להעביר את הרכב טסט. התנהלות שמורה על חוסר תום לב, וחסרת יושר באופן יוצא דופן, המורה מיהו האיש בפנינו , והיכולת לסמוך על אמינות דבריו וטענותיו.

לאור האמור ביה"ד קובע:

1. מקבלים הערעורים שהוגשו בפנינו.
2. מקבלים תביעת האשה לשלום בית וההשלכות הנובעות מקביעה זו.
3. אין עילה לקבל התביעה לגירושין, ודאי לא לחייבה וק"ו שלא לכפותה.
4. עם זאת בנסיבות העניין יש מקום להמליץ לאשה להתגרש, עם זאת לעת עתה ודאי שהבעל מחויב בכל חיובי הבעל לאשתו.
5. למרות ההמלצה המוזכרת בסעיף ד', אין מקום להמליץ על גירושין אלא לאחר שתינתן פסיקה בכל העניינים שבין הצדדים כולל פסיקת כתובה ופיצויים, לאחר שביה"ד יברר טענות האשה על קשריו של הבעל עם אשה זרה.
6. הערובה שהפקידה המערערת כתנאי לשמיעת ערעורה תוחזר לה.
7. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

 הרב שלמה שפירא- דיין

קראתי את דברי ידידי הרה"ג שפירא שליט"א שהינם מקיפים ובהירים, אולם, באשר למסקנתו לקבל את הערעור במלואו בנסיבות התיק שבפנינו, אינני מסכים. וזאת, משני נימוקים. הראשון הוא פרוצדורלי והשני מהותי, וכלהלן.

הנימוק הפרוצדוראלי

הראשון הוא מאחר וכערכאת איננו מתערבים בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי (גם כשהם נשענות על התרשמות) אלא אם כן יצביע הערעור על טעות הנראית לעין, בהתאם לתקנה קלה (ב), ומאחר ובנסיבות שבפנינו לא הצביעה המערערת על טעות הנראית לעין בקביעת העובדות, לא מצאתי הצדקה להתערבות במסקנות של בית הדין האזורי, הנשענות על התרשמותו החד משמעית של בית הדין האזורי שלפיה, גם האישה אינה מעוניינת בבעלה, וכל טענותיה לשלום בית הינם רק מהשפה ולחוץ.

ומכל מקום, לדעתי, ככל שכערכאת ערעור נבקש לדון בעובדות, עלינו לקיים דיון כהלכתו שיכלול שמיעת טענות נרחבת, דיון הוכחות לטענות, ורק לאחר מכן ניתן להגיע להכרעות וקביעות עובדתיות, שיכולות להיות שונות ממה שנקבע על ידי בית הדין האזורי.

לדעתי, לא ניתן להישען על החומר שבתיק בלבד, כדי להסיק מסקנה עובדתית שונה ממה שהסיק בית הדין האזורי, שההליך הדיוני התנהל לפניו.

לפיכך, מסקנתו של ידידי הרה"ג שפירא שליט"א שיש לקבל את הערעור בחלק זה שמשמעו שקביעתו ומסקנתו של בית הדין האזורי שתביעת האישה לשלום בית הינה מן השפה ולחוץ ואף היא אינה רוצה בחזרתו של הבעל, היא שגויה, מסקנה זו אינה נראית לי. ואדגיש ואבהיר שזה לא בגלל שאני סבור בעניין זה כמו בית הדין האזורי אלא רק בגלל שלא מצאתי הצדקה לא הלכתית ולא חוקית, להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי ללא שקיימתי דיון כתיקנו וכהלכתו בעניין זה.

ובכן, ההנחת יסוד לאמור להלן היא קביעתו של בית הדין האזורי שאף האישה אינה מעוניינת בחזרת הבעל למחיצתה כבני זוג נשואים, ושאין סיכוי לשלום בית בזוגיות זו.

הנימוק המהותי

אולם על אף האמור מקובלת עליי עמדתו של כבוד ידידי הרה"ג שפירא שליט"א, שלא די במסקנה הנ"ל כדי לחייב את האישה לקבל את גיטה, ומכל שכן, שלא לכפות עליה את קבלת הגט.

כדי שהנחת יסוד הנ"ל (שתביעת שלום בית אינה כנה ושאין סיכוי לשלום בית) תוכל להוביל לחיוב האישה בגירושין (למי שסובר כך), בית הדין צריך להגיע למסקנה ולהשתכנע בוודאות שהאישה היא זו שגרמה לתוצאה הנ"ל (ולכל הפחות שהיא תרמה תרומה משמעותית לתוצאה הנ"ל).

אולם, במקרה שבו כל האשמה והאחריות לתוצאה הנ"ל, שהאישה כבר אינה חפצה יותר בבעלה וכבר אין סיכוי לשלום בית, מוטלת על הבעל בלבד (וכגון בגידת האיש באשת נעוריו  בפרהסיא, והבאת ילד מאישה זרה מחוץ לנישואיו, וכבנדו"ד), במקרה שכזה, לדעתנו, ככל והאישה תינזק כלכלית, רגשית, וכדומה, מהגירושין בפועל, האישה רשאית לסרב לקבל את גיטה עד שיובטח לה פיצוי כלכלי הגון (שאותו יקבע בית הדין בהתאם לנסיבות), וכל זמן שלא יובטח פיצוי שכזה, אי אפשר לחייב את האישה בגירושין, ומכל שכן שלא לכפותה על כך (ובמקום אחר כתבתי שלענ"ד זה מן התורה ולא רק מתקנת חכמים או חדר"ג, אלא שאם יזרוק לה את גיטה בעל כורחה מן התורה הוא יחול, אבל היא לא חייבת להסכים לכך ולהושיט את ידה אליו, ולכן גם בית הדין לא יוכל לחייבה בכך כדי לתת לבעל את הסעד לגחמתו, בדמות סנקציות על האישה). דרך משל, אם האישה כרגע ניזונת ומתפרנסת מבעלה, ובעקבות הגירושין זה ייפסק, היא לא חייבת להסכים לקבלת הגט בפועל רק בגלל שהוא רוצה ורק בגלל שאין סיכוי לשלום בית, ובכך תאבד את משענתה הכלכלית, שעליה נתחייב הבעל בשעה שכרת עימה ברית נישואין.

אמנם, לענ"ד אין המשמעות של מסקנה זו שבמצב שכזה 'ירעו עד שיסתאבו' ועד שיסכימו לפרק את נישואיהם בהסכמה. ולכן, במצב שבו האישה בין כה לא ניזונת מבעלה (או שלא מגיע לה מזונות על פי דין), ואין לה שום רווח מהשארת הנישואין על הנייר מעבר לרצון לנקום בבעלה או לסחוט ממנו תנאים רכושיים מועדפים ושאינם הגונים, בית הדין יתערב על ידי קציבת פיצויי גירושין הגונים, שאם האישה תסרב להתגרש בכפוף לקבלתם, בית הדין יחייב אותה בקבלת הגט, ומאידך, אם הבעל יסרב לשלם אותם תידחה תביעתו לגירושין לחלוטין.

הרחבנו בהבהרת עמדה זו בפסקי דין אחרים, שעל חלקם חתומים חברי ההרכב הנוכחי, ואין צורך לכפול. יעויין בהרחבה בתיק (גדול) מס' 1255000/8 בפסק דין מיום  ז' במרחשון התשפ"ד (22/10/2023) שנחתם על ידי כל חברי ההרכב הנוכחי (ושם ישנם הפניות לפסקי דין נוספים).

אשר על כן, בהתאם לאמור, לענ"ד גם בתיק שלפנינו, שבית הדין האזורי הסיק שתביעת האישה לשלום בית הינה מן השפה ולחוץ ואין סיכוי לשלום בית (שלא מצאנו הצדקה להתערב בקביעות אלו), ומאידך, כל האשמה והאחריות על יצירת התוצאה העגומה הזו מוטלת על הבעל בלבד, הרי שעל בית הדין האזורי לקצוב פיצויי גירושין בהתאם לנסיבות, שרק עם הסכמתו של הבעל לשלמם (עם ערובות מתאימות) תביעת הגירושין שלו תידון ותתקבל, וככל שהאישה תסרב למתווה שכזה ניתן לחייבה בקבלת גיטה. ובכן אם עמדתי תתקבל יש לקבוע כלהלן:

1. בית הדין מקבל את הערעור חלקית.
2. בית הדין האזורי יקצוב את דמי הכתובה/פיצויי גירושין הראויים להינתן בנסיבות התיק.
3. ככל שהבעל והאישה יסכימו לתשלום הנ"ל בכפוף לסידור הגט, בית הדין האזורי יערוך הסכם בהתאם לנ"ל ויסודר הגט בהקדם.
4. במידה והבעל יתנגד למתווה הנ"ל תביעת הגירושין שלו תידחה, וכל חיוביו כלפי האישה שמחמת הנישואין בעינם הם עומדים, ובכללם, חיובו במזונות האישה, ובמדורה, וכפי שיעודכנו על ידי בית הדין האזורי.
5. במידה והאיש יסכים למתווה הנ"ל ואילו האישה תתנגד, יופנה התיק לבית הדין הנוכחי ותינתן החלטתנו בהקדם.
6. בית הדין האזורי יעדכן את בית דין הנוכחי באשר להתקדמות ההליך לפי המתווה הנ"ל.
7. תיק הצדדים ישאר פתוח עד להחלטה אחרת של ביה"ד.

הרב ציון לוז-אילוז – דיין

ראיתי מש"כ עמיתי הגר"צ לוז, אך אינני יכול להסכים עמו בנידון דידן, אכן אין דרכו של בית דיננו להתערב בשיקול דעתה של ערכאה קמא במקרים שהחליטה החלטה לפי מיטב שיקול דעתה, בהכירה את הצדדים טענותיהם, שיחם וכו'. אמנם בד"א במקרים שהדברים נקבעו על פי האמור, אכן במקום שיש טעות הנראית לעין בשיקול הדעת, דבר זה מהוה עילה לערעור, כמבואר בתקנה קלה לתקנות הדיון. במקרה שלפנינו בי"ד קמא נימק דבריו והסביר על סמך מה קבע קביעתו, כפי שכתבתי והארכתי בדברי, לענ"ד טעות ביה"ד היא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת, חובתנו להתערב בה, ואין אנחנו יכולים להתעלם ממה שכתבו ולומר הדברים נקבעו על פי שיקול דעתם, והם ישאו  בנטל אם טעו. מכיוון שערכאתנו היא ערכאת ערעור ולכך התמנינו וע"ד זאת פסק בי"ד קמא את פסק דינו, חובה עלינו להתערב ולהביע דעתנו והוא בכלל מה ששנינו בשמות כג, ב ולא תענה על ריב לנטות ופירש האונקלוס לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא, ועיין רש"י שם. משכך חובתנו להביע דעתנו בנסיבות העניין שלאור נימוקי ביה"ד, החלטתו היא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת.

עם זאת אני מודה לדבריו כמו שכתבתי באריכות שבנסיבות התיק יש להמליץ לאשה להתגרש אחרי שתקבל פיצוי הולם להמליץ ולא לחייב, במקום שאין עילה לחיוב גירושין, ובמקרה שלפנינו אין עילה שכזאת.

הרב שלמה שפירא- דיין

פסק דין בעניין חיוב האישה להתגרש בנתק ממושך.

קראתי את קונטרסו המקיף של ידידי הרה"ג ש.שפירא שליט"א, שעשה מלאכת מחשבת וכנס עמיר לגורנה את הדעות בעניין חיוב האישה בגט כאשר אין סיכוי לשלו"ב.

ברם בהתייחס לתיק זה ולתיקים רבים אחרים אין דעתי כדעתו, ולענ"ד צדק ביה"ד קמא בעמדתו העקרונית שכאשר להתרשמות בית הדין הפירוד בין הצדדים מבוסס יש לדאוג להפרדתם כדין תורה ויש בזה גם מניעת תקלות המצויות במציאות של ימינו.

תקנות רבות ומשתנות נתקנו במשך השנים בעניין מריבות בין בני זוג שנבעו משינויים שחלו במציאות ובהנהגת בני האדם. כבר במשנה נדרים דף צ עמוד ב מצינו: "בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים. חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך – תביא ראיה לדבריה, השמים ביני לבינך – יעשו דרך בקשה, ונטולה אני מן היהודים – יפר חלקו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים". מנאמנות אישה לומר טמאה אני לך חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה ולכן לא נאמנת.

כיוצא בזה השתנו הטבעים גם לגבי יכולת הנשים לטעון טענת גירושין ועל ידי כך השתנתה נאמנותן, כמו שמובא ברמ"א באבהע"ז סימן י"ז ס"ב "אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני, שהאשה שאמרה לבעלה בפניו: גרשתני, נאמנת; חזקה, אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. הגה: יש אומרים דוקא לענין שקדושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט, אבל אינה נאמנת להנשא לאחר (הר"ן פ"ב דכתובות בשיש אומרים) או ליטול כתובתה (הגהת מיימוני פ"ב דגירושין). ויש חולקים וסבירא ליה דלכל דבר נאמנת (רמב"ם). ויש אומרים עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא, אינה נאמנת אלא לחומרא, דאיתרע חזקה דאינה מעיזה (ב"י בשם א"ח).

גם בהלכות מורדת מצאנו תקנות שהשתנו לפי מצב הדור, ונביא סיכומם מלשון הרא"ש מסכת כתובות פרק ה סימן לד – לו.

לד "היכי דמיא מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אז ודאי כייפינן לה עד שתפחות כל כתובתה וזו היא כפייתה שתתעגן כי הבעל לא יגרשנה עד כלות כתובתה ולרבותינו להכלימה בהכרזה ד' שבתות דכיון דאמרה בעינא ליה משהינן לה אולי תחזור בה אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו בעינא ודאי לא תחזור בה ולא כייפינן לה בשהייה אלא אם ירצה יגרשנה בלא כתובה מיד   חזרו לומר שמא נתנה עיניה באחר ומקלקלת על בעלה ועוד אמרינן בפרק המגרש (דף פח ב) דגט מעושה אפי' בדין פסול ע"י עובדי כוכבים משום שלא תהא כל אחת תולה עצמה בעובד כוכבים ומפקעת עצמה מיד בעלה ואי מאיס עלי כייפינן ליה להוציא א"כ כל אשה שתתן עיניה באחר תאמר מאיס עלי …וחזינא במשנה כי אמרה טמאה אני לך ונטולה אני מן היהודים כופין אותה להיות תחתיו ומשמשתו אף על גב דלפי דבריה אסורה לו משום דחשו שמא שמא נתנה עיניה באחר …

….תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם זחה עליהם וכאשר היה להם כעס עם בעליהן היו אומרות לא בעינא ליה והבעל מגרשה מיד כיון שפטרתו מכתובתה ושוב היו הנשים מתחרטות תקנו שתשהה שנה ואם יגרשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך ליתן לה כתובה אולי יתפייסו בתוך השנה וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה כל שכן למורדת. ואינה ניזונת אותה שנה אבל הוא אוכל פירות וחייב בפרקונה דבמזונות קנסו אותה דרוב נשים אין מספיק מעשה ידיהם למזונותיהן אבל היתה חפצה שלא יאכל הבעל פירות נכסיה ולא יתחייב בפרקונה לאו כל כמינה הלכך הוא אוכל פירות וכיון שאוכל פירות חייב גם בפרקונה ויראה שחייב בקבורתה כיון שאינו יכול לגרשה בלא כתובה בתוך השנה":

לה "הדין הוא דינא דגמ' במורדת אבל האידנא דייני בבי דינא דמתיבתא כדאתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב לי גיטא יהבינן לה גיטא לאלתר ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן מינה ויהבינן ליה לבעל…. הדין הוא דינא דמורדת דנהיגי בה רבנן דמתיבתא כמה שנין עד השתא ואפשר לפי שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו תריסר ירחי שתא תולות עצמן בעובדי כוכבים ויוצאות לתרבות רעה בטלו שהייה ונתנו רשות לבעל לגרשה מיד בלא שהייה …."

שנויים חלו גם בחיובי האיש והאשה לפי השתנות הדורות. ביחס למלאכות הבית שעושה האישה. אין היום אישה שעושה בצמר, ואין אישה שמרחצת לו פניו ידיו ורגליו וכן שאר מלאכות המוזכרות בגמ' כתובות [נט עמוד ב]. "ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המטה, ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת – לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת, שתים – אין מבשלת ואין מניקה את בנה, שלש – אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר, ארבע – יושבת בקתדרא; רבי אליעזר אומר: אפי' הכניסה לו מאה שפחות – כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רשב"ג אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה – יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום". ושם בדף סא עמוד א "ארבע – יושבת בקתדרא. אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא: אף על פי שאמרו יושבת בקתדרא, אבל מוזגת לו כוס, ומצעת לו את המטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו".

הרמב"ם בהלכות אישות פרק כא הלכה א הרגיש בשינויים שחלו לזמנו ולכן כתב: "מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה, ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד, שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים, והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". ושם בהלכה ב "דחקה עצמה ועשת יתר מן הראוי לה המותר לבעל. היה לו ולה ממון הרבה אפילו היו להן כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זמה, אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה".

כך גם ביחס לחיוב הבעל במזונות אשתו, אין היום שיזונו את נשותיהם. "חטים חטים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן, ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר", אלא חיוב המזונות יהיה סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר… ואותו דבר יהיה ביחס לביגוד. כוך פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק יב הלכה י "כמה מזונות פוסקין לאשה, פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטים חטים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן, ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין. ופוסקין לה שלש סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג המקום, ונותן לה בכל שבת ושבת מעה כסף לצרכיה כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן". ולגבי ביגוד פסק בהלכות אישות פרק יג הלכה א – ב "כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה, בגדים של חמשים זוז משנה לשנה ממטבע אותן הימים שנמצאו החמשים ששה דינרין ורביע דינר כסף, נותנין לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיהן בימות החמה, והשחקים והם מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהם בימי נדתה, ונותן לה חגור למתניה וכפה לראשה, ומנעל ממועד למועד. במה דברים אמורים באותן הימים ובארץ ישראל אבל בשאר זמנים ושאר המקומות אין הדמים עיקר, יש מקומות שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה או בזול הרבה, אלא העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה המדינה.

הבאתי את כל הדוגמאות הנ"ל כדי לבוא ולומר חיי הנישואין עוברים כל הזמן שינוים שהצריכו את חז"ל להתייחס אליהם ולהתאים את תקנותיהם ואומדן הדעת למציאות המשתנה. גם תקנתו של רבנו גרשום  שהחרים לא לשאת שתי נשים ולא לגרש בע"כ של האישה, היא בניגוד לכתוב "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה", ובניגוד להלכה של וכתב לה גט כריתות  ונתן בידה שהבעל מגרש את אישתו בעל כורחה, והוא תיקן אותה משום שראה שהדור צריך לכך. ואין צריך לומר שבימינו שני הדינים האלו התקבלו כמציאות חיים גם אצל מי שלא שומר תורה ומצוות.

שינויי זמננו נתנו את אותותם גם ביחסי בני זוג. התא הזוגי השתנה מאוד בעמידותו, בנאמנות בני הזוג זה לזו, ובקלות שבה הם מוותרים על המשך החיים יחדיו בכל קושי מזדמן.  כשליש מן האנשים המתחתנים מתגרשים וברבים מתהדרים בחייהם של פרק ב' ופרק ג'. לצערנו בני זוג חיים שנים רבות ללא נישואין. נפרדים, מוצאים בני או בנות זוג אחרים וכו', עד שפעמים רבות אתה תמה מדוע בני הזוג מחליטים לפתע למסד את הנישואין ולהתחתן כדמו"י מאי שנה מתמול שלשום. פעמים שהדבר נובע מהרצון להביא ילדים לעולם שיחיו במסגרת מסודרת קבועה ומטיבה. אבל יש לכך סיבות רבות ומגוונות.

זאת, ועוד. שינויים מהותיים נוספים קרו בעשרות שנים האחרונות המשפיעים על חוסר היציבות של התא המשפחתי.

א. הנשים עובדות ואמנם שכרן בממוצע הוא יותר נמוך משכרם של הגברים. אבל נשים רבות יכולות לפרנס את עצמן. זאת ועוד אם בני הזוג מתגרשים לאחר שנים רבות, האישה זכאית למחצית מהנכסים והזכויות שצברו בני הזוג, כך שהאישה יכולה לצאת מחיי הנישואין במצב כלכלי יציב. כדיין המצוי במערכת מעל 30 שנה אני יכול להעיד כי מספרי התיקים הנפתחים בתביעות אישה למזונותיה, ירדו פלאים. הסיבה היא כאמור השינוי הגדול שקרה בתעסוקתן של הנשים.

ב. השוני הנוסף הוא באורח החיים של בני האדם. אם לפני כמאה שנה עיקר עבודתו של האדם הייתה תהלים פרק קד פסוקים כ – כג. "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר: הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם: תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן: יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב:

בניגוד לדורות קודמים שהאדם היה עובד מזריחת השמש עד שקיעתה ובדרך כלל בעבודה פיזית קשה, ואז שב לביתו אל החושך והלילה בדרך כלל לישון עד זריחת השמש, וחוזר חלילה. ואילו היום רובם של האנשים לא עובדים עבודה פיזית קשה. חוזרים הביתה בעוד האור גדול, והלילה  כיום יאיר, לאדם יש שעות רבות של פנאי ובילוי שבהם בני הזוג מצפים זה מזה ליותר שיתוף פעולה למלאות את הזמן הפנוי, וכאשר יש "קצר" בין בני הזוג החיים הופכים להיות בלתי נסבלים.

ג. אידאל החופש, ההעצמה האישית, והמימוש העצמי, הבילויים והריגושים המציפים את העולם,  גרמו להחלשת התא המשפחתי, לחיפוש בשדות זרים באיסור או בהיתר, ולכן כאשר בן הזוג בוגד באשתו עם בת זוג אחרת, או להיפך, הסיכוי שהאישה תסלח ותמחל ותתעקש כעבור זמן רב להחזיר את הגלגל שואפים לאפס. הדברים נובעים מכל הסיבות שמנינו לעיל ועוד סיבות אחרות.

גם בדברים אחרים השתנה יחסם של בני אדם. לדוגמא בעל המכה את אשתו, אם בזמנים שעברו היחס למכות היה שונה לא רק בדברי הראשונים אלא גם בדורות אחרונים הסמוכים לשלנו, הרי שהיום הדבר נחשב לעלבון ופגיעה בלתי נסלחת. (כשכתבתי דברים אלו נזכרתי בסגן המנהל בבית ספרנו לפני כ60 שנה הוא היה מעמיד בשורה במסדרון את כל המאחרים והיו חוטפים כל אחד סטירה מצלצלת. פעם אחד השובבים שהגיע תורו לחטוף סטירה הוא התכופף וידו של המנהל נכנסה במתלה שהיה מאחור והוא חטף מכה ששבוע הוא לא יכל להכות…עד היום שאני נזכר בסיטואציה חיוך עולה על שפתי). גדלנו כילדים בריאים ו'משלוח יד' נחשב לדבר סביר ולא עשינו מזה עניין. כמובן שהיום יש סיכוי שאותו מנהל היה מושלך לכלא…

לאור זה נעבור לדיון ההלכתי שבפנינו ונבחן את התאמת דברי חברי למציאות הידועה לנו.

כתב הרב שלמה בפס"ד: "אין ספק שרבינו גרשום שגזר את חרמו שלא יגרש בע"כ, ודאי לא דיבר בבעל שאוהב את אשתו, מכבד אותה וכו' אלא בבעל שמאס באשתו ושונא אותה ולכן רוצה לגרשה, ולפני שגזר את חרמו, הבעל היה מגרשה בע"כ. ולא עלה על דעתו לומר, שהדבר טוב לה, הבעל לא יחזור, אין סיכויים לשלום בית, ולכן יתירו לו לגרשה וק"ו שלא לחייבה להתגרש, דיינים אלו חושבים שבינתם רחבה מבינתו של רבינו גרשום ומבינתם של חכמי ישראל לדורותיהם שלא סטו כמלוא הנימה מחרמו. ואף מי שלא קיבלו עליהם חרמו, המנהג הפשוט הוא שלא לגרש בע"כ באין עילה הלכתית וכל הנושא נושא על דעת המנהג, כמבואר באהע"ז ס"א ס"י ומקורו מדברי הריטב"א ביבמות, ולכן אין להתיר לגרש ובודאי לא לחייב באין עילה ברורה, וכפי שיתבאר".

צודק הרב בניתוח של תקנת רבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כורחה, שהיה נכון בכל הדורות שהכורח הביא את הצדדים להמשיך לחיות יחדיו גם אם היו להם רצונות אחרים והאהבה ואחווה לא שררה בביתם. וגם כיום כאשר ביה"ד מתרשם שאכן האישה מוחלת ובאמת רוצה להשאר עם בעלה ויש התכנות לחזור ולחיות יחד, אין מקום לתת שתהיה קלה בעיניו להוציאה. אבל מה לעשות שרוב רובו של העולם אינו נוהג כך.

ומחילה מכבוד הרב שליט"א שהרי דפוסי החיים השתנו מאז ותקנה זו נתקנה בעת שאדם אחד יכול היה לשאת שתי נשים ויותר, והייתה 'האחת אהובה ואחת שנואה', וכפי שפסק השו"ע בהלכות כתובות סימן עו סעיף ז "נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב". וכנראה למרות ש'אשה מתקנאה בירך חברתה' (בבלי מגילה יג ע"א), הייתה מצויה היכולת לאדם לחיות עם כמה נשים, לקיים עם כולן יחסי בני זוג ויחסי אישות, ולא בהכרח שהיה בכל בית כזה מציאות של שנאה וחוסר יכולת לחיות יחד. משום כך ידועה הסברא שרבינו גרשום אסר לגרש אשה בעל כרחה, מפני שאחרת לא הייתה מתקיימת תקנת האיסור לשאת שתי נשים. משום שכאשר ירצה אשה נוספת יגרש את אשתו הראשונה ע"מ לשאת את השניה.  אבל בימינו בתים מתפרקים על הרבה פחות מזה, ופעמים רבות ביה"ד מתרשם כפי שהבאנו לעיל בדוגמא כשהבעל חי עם אישה אחרת, שברור לבית הדין שאפילו אם הוא יעזוב את אותה האישה, [ואשתו בוודאי מאחלת לו שחייו החדשים יעלו על שרטון], אבל מכל מקום גם כאשר ייפרד האיש מבת זוגו, אשתו הנבגדת לא תסכים לחזור ולחיות אתו. או להיפך כשביה"ד מתרשם שאמנם הבעל הוא זה שעזב בפועל את הבית, אבל כבר תקופה ארוכה לפני כן האישה לא דברה עם בעלה או רבה איתו, וזמן ממושך שהיא לא מקיימת איתו יחסי אישות. אז גם אם לפני בית הדין האישה אומרת שלו"ב,  התרשמות ביה"ד שהיא לא רוצה שלו"ב אלא טענותיה הם בדרך כלל ברצון לשפר הישגים כלכלים בגט, או לפעמים סתם משפטי נקמות.

כך אמנם נכון הדבר שתתכן מציאות כמו זו המובאת בדברי הגר"ש שפירא: ש"הקביעה שהאפשרות לשלום־בית ריאלית ושיש אפשרות שהצדדים יחזרו זה לזו אינה דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת, גם אם שלכשיחזרו הצדדים לחיות ביחד, חיי הנישואין לא יהיו מושלמים ובודאי לכל הפחות בתקופה הראשונה עד שישכך הכעס על הפירוד, או המעשים שהביאו לפירוד. חייהם יהיו כמו חייהם של זוגות אחרים, הממשיכים לנהל חיי נישואין למרות שהאהבה הראשונית ביניהם כבר פרחה, ואין אהבה חיבה שלום ורעות ביניהם. אלא הם ממשיכים בחיי הנישואין מפני שהתועלת לשני הצדדים בהמשך חיי נישואיהם רבה על הרווח שירוויחו (אם ירוויחו) מן הגירושין. ועיין מה שהארכתי בזה במקו"א".

אבל למרות שיש בני זוג שלא נפרדים וממשיכים את חייהם יחד רק "בגלל הילדים" או מסיבות אחרות,  אבל בבני זוג שנפרדו, ואו הוא או היא עזבו את הבית לתקופה ממושכת, לצערנו ברוב המקרים הם לא מסוגלים לחזור ולחיות יחד גם למען ילדיהם.

כאמור וכידוע 33% מהזוגות הנישאים מתגרשים בכל שנה, (כ11,000 זוגות כשמתחתנים כ 33,000 זוגות כל שנה). בכל זוג שמגיע לביה"ד האזורי הדיינים מנסים לשכנע והסביר לבני הזוג את הקשיים שהם מערימים על עצמם, גוזרים על עצמם עוני הנובע מגידול הילדים בשני בתים כשהמשכורות מתחלקות פגיעה בילדים עצמם וכו', ובכל זאת הם בוחרים להתגרש. ללמדך שכיום המאיסות וחוסר היכולת לחיות יחד, גוברים על כל שיקול הגיוני בחיי הנישואין. לכן אני לא מקבל את גישתו של חברי הגר"ש שפירא ש'אפשר להסתדר'. לצערי בחיי דורנו הדברים הם לא כך והיום גם הבעל וגם האישה הרבה יותר בקלות מואסים זב"ז. וטענות מאיס עלי של האישה בבעל יתכן ולפני מאה שנה לא היו עולות בכלל אלא במקרי קיצון.

לכן לדעתי צודק ביה"ד האזורי בכך שהוא  מוכיח מכך שהאישה לא תבעה שלו"ב במשך שנתיים, ורק כשנתבעה ל'פירוק שיתןף', דהיינו שהוציאו אותה מאזור הנוחות שלה מהדירה, אז היא נזכרת לבקש שלו"ב.  במשך שנתיים היא הייתה פגועה וכועסת ולא שלחה שליחים מכרים, חברים וכו' בניסיון לשלו"ב. מחילה מכת"ר כיון שמדובר בתקופה ארוכה של פירוד, אני מסכים עם בית הדין האזורי שמוכיח מכאן שאכן אין גם רצון לשלו"ב מצד האישה.

לכן אינני מסכים עם המשך דבריו: "לאור האמור אין לבוא בטענה לאחד מבני הזוג בתביעה למה לא הגיש תעצומותיו בפני בית הדין מיד עם עזיבת רעהו. אכן משהגיש בן זוג תביעה לפירוק שיתוף שוב יש תועלת מעשית בהגשת תביעה זו, כדי שביה"ד יוכל ליתן החלטות מעשיות בתביעה זו. לכשנמצה דברינו, תביעה לשלום־בית אינה מוגשת בכדי להביא שלום־בית בפועל, ומטרתה להקנות הזכויות המגיעות לצד הנפגע מפעולתו של הצד השני הפועל לגירושין והרס הבית".

ביה"ד האזורי אכן חייב לדון מי אשם בפרוק הנישואין, כדי לקבוע לדוגמא אם האישה זכאית לכתובה. אבל אין לכך קשר לתביעה לשלו"ב, אם ביה"ד מתרשם שהאישה לא באמת רוצה בשלום, אפשר לדחות את התביעה אפילו אם הבעל הוא האשם הברור בגרושין.

כמו כן במחילה מכת"ר מה שכתב: ואף אם הבעל עזב את הבית והלך לגור עם אחרת, דבר המשים את האשה ללעג וקלס בעיני כל מכיריהם, והאשה יודעת שמטרתו לגרשה ולסלקה מהבית ואף שהבעל אומר שרוצה להתגרש באופן הוגן ולאפשר לה לקנות דירת ראויה אך קטנה יותר, וכמו כן כשאין ספק שהאשה פגועה מאוד מהעובדה שתישאר לבד בדירה קטנה או תישאר ללא דירה ותצטרך להמשיך בטיפול בילדים, דבר שבודאי מביא אותה לידי מרירות, התרסה , קללות ומריבות עם הבעל, תלונות במשטרה בין מוצדקות ובין שאינן, שהרי אין לדון אדם על מעשיו בשעת צרתו ובפרט שבן זוגו פוגע בו פגיעה אנושה, מבזהו, ומעמיד אותו במצב של חוסר אונים. אין ספק שתגובה זו היא תגובה טבעית הגיונית, יכול להיות שהיא צודקת, אף שלא נוכל לקבוע שהיא חכמה. לצורך הכרעה בעניין זה, יש לנו להכניס עצמנו למצבה ולהרגשתה של האשה, שהבעל רוצה לזורקה והוא ימשיך את חייו עם אשה אחרת בנוחיות וללא דאגות, ובוודאי שבמרירות ליבה תאמר על הבעל כל מיני דברים, וזה דרך העולם שחושבים שבהשפלת האחר הוא יתעלה, לפיכך אין בדברים שנאמרו במריבות עת התגלע הסכסוך וכן בעת בדיונים המשפטיים על הגירושין כדי לקבוע מה היה המצב לפני שהתחילו המאבקים, ואף שדיבורים כאלה ודאי לא יכולים לעזור ולהועיל לשלום־בית, אבל זהו טבעו של עולם שבמאבקים בין בני זוג הם עושים מעשים שמזיקים גם לעצמם. עם זאת במקרים שכאלה אין לבא בטענות אל האשה.

עם כל הרצון להבין את כעסה של האישה ואת רצונה הטבעי להחזיר לבעלה כגמולו, אין אנחנו יכולים להצדיק כל התנהגות שלה וכבר אמרו חז"ל אדם ניכר בכעסו. ברור שהאישה  לא יכולה לתקוע סכין בלבו של הבעל ולטעון שהיא 'רק כועסת', אבל באמת היא רוצה 'שלום בית'.

כבר הבאנו מספר פעמים את פד"ר בהרכב הגר"י עדס והגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל [ח"א עמ' 335] כתבו בענין אשה ששפכה חומצה על בעלה:

אולם נראה דאין לקבוע בזה כללים קבועים, אלא בכל מקרה יש לדון לפי מידת הכעס והצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האשה, כגון במקללת את יולדיו לאחר שהוא מכה ומצער אותה דכתב מהרא"ם הנ"ל דלא מקרי עוברת על דת, והיינו משום דמידת התגובה של האשה בשעת צערה וחמימותה מתאימה למידת הצער שגרם לה הבעל, אבל אם במקרה כזה שהבעל מכה אותה ומצער אותה, האשה תשפוך על בעלה תמצית חומצן בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, בודאי שדינה כעוברת על דת… הרי שיש הבדל במידת צערו וחמימותו והכל לפי הענין והמסיבות.

לכן אני לא מקבל את דבריו של הגר"ש שפירא שהאישה שבעלה החליט להתגרש ממנה ולחיות עם אישה אחרת, זכותה להשתולל ולעשות ככול העולה על רוחה ותהיה לה חסינות כי בלבה היא רוצה שלו"ב. הדוגמא אותה הביא הרא"ם היא שכשהוא מכה אותה היא מקללת יולדיו לא תחשב עוברת על הדת. אבל גם לרא"ם אם שבוע אחרי שהכה אותה תקלל יולדיו, ודאי תחשב עוברת על דת. וה"ה אם בשנת 2023 בעל מודיע לאשתו שהוא רוצה להתגרש ממנה, והיא תחליט להתנקם בו ולזרוק אותו למעצרי שווא ותלונות שווא, או תתפרע במקום עבודתו ותנסה להזיק למקור פרנסתו. לדעתי היא בהחלט תחשב עוברת על דת שיוכל לגרשה בע"כ, כאשר המעשים הם חריפים מתוכננים ומתמשכים.

קשה מאוד לקבל בעידן שלנו בו כל ערוצי המידע פתוחים, שהאישה שעזבה בעלה לא מתייעצת עם משפחתה עו"ד וכדו', אולי ביום הראשון היא בהלם, וגם זה בדרך כלל לא קורה, מכיוון שהצדדים בדרך כלל נמצאים כבר במתח זמן מה קודם העזיבה, ויש ביניהם סכסוכים ומריבות. פעמים רבות בני הזוג כבר היו ביעוץ בפרדות קצרות או ממושכות. כך שהמקרים בהם הפרידה היא כרעם ביום בהיר שפתאום השמים נופלים הם המקרים הנדירים ולא השכיחים.  מאידך תלונות השווא במשטרה הם לצערנו מעשים שבכל יום ולא מרצון לכפות 'שלום בית'.

היוצא מהנ"ל, שבזמננו אישה היודעת שבעלה חי עם אישה אחרת  זמן ממושך והיא באמת רוצה שלו"ב, זה דבר לא שכיח עד נדיר, ויותר מסתבר כדברי בית הדין האזורי לדמות את זה לדברי הגאון ר' חיים פאלאג'י כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה'

מה שהאריך עוד וכתב: "ונראה לומר דהוא הדין אם הצד הטוען שרוצה שלום־בית לא עשה דבר ולא פנה לגורם כלשהו, אין זה מורה על חוסר הכנות ברצונו לשלום־בית. שהרי הרבה אנשים אינם בעלי יזמה לעזור לעצמם. יש שהם פגועים וישנם מי שהם חסרי אונים בסיטואציה שאליה נקלעו. ולכן אין הם עושים דבר, או מפני שיודעים שבנסיבות העניין אין בכוחם ולא בכוח רב או יועץ כלשהו להביא מזור למשבר ולהחזיר הצדדים לשלום־בית. ומשכך יש לומר שהתנהלות זו אינה פוגעת בכנות רצונם לשלום־בית ואין אפשרות לבוא אליו בתביעה מדוע לא פעל לשתף גורמים חיצוניים או לשכנע את הצד השני לחזור לשלום־בית.  ולפיכך אף אם המשבר בין בני הזוג הוא עמוק, אחד הצדדים עזב את הבית, או שהבעל קשר קֶשר עם אשה אחרת, אין בעובדה שהצד השני לא מגיש תביעה לשלום־בית כדי להוכיח שאין הוא מעוניין בשלום־בית, שהרי יכול להיות שהוא מעוניין ורצה בשלום־בית, אלא בהכירו המציאות החליט שלא תהיה תועלת בהגשת תביעה לבית הדין ואין הוא רוצה או צריך לעשות דבר ללא תועלת ותוחלת".

הסברא שכתב שאולי הצד שעזבו אותו רוצה שלו"ב אבל הוא יודע שהצד השני לא מעוניין, או שהם לא בעלי יוזמה לעזור לעצמם, או שהם פגועים, או חסרי אונים מן הסיטואציה אליה הם נקלעו. שוב מחילה מכת"ר, כשביה"ד קמא פוגש את הצדדים והוא מתרשם שעבר זמן ממושך והאישה, או לחילופין הבעל לא עשה שום מאמץ לא שלח שליחים, לא משפחה ולא חברים, יכול הוא להחליט אם הדבר נובע מחוסר אונים או ממאיסות. ובפרט למרות המשבר וחוסר האונים הראשוני הוא לקח עו"ד, הוא התייעץ, ולא ישב ספון בביתו, ורק שלו"ב הוא לא מבקש בשום צורה. ובנוסף יכול בית הדין גם להתרשם מטיב היחסים ששררו קודם בין בני הזוג.

לסיכום תפקידו של ביה"ד קמא להתרשם האם באמת הצד שפותח תיק שלו"ב מעוניין בשלו"ב או בעצם גם הוא מואס בצד השני ורק מבקש לסחוט את הצד השני. לכן הפרמטרים של משך הפרוד, הניסיונות לעשות שלו"ב של הצד השני הם מרכיבים חשובים בהתרשמות ביה"ד קמא האם באמת הבעל או האישה רוצים שלו"ב, או שמא ההישגיים הרכושיים עומדים בפני התביעה, ובפרט כאשר אנחנו גם יודעים שהיום הצדדים מיוצגים על ידי באי כוח שפרנסתם תלוי בהישגיים שהם מצליחים להוציא למרשם, ומלמדים אותם מה לטעון.

ומכאן אנחנו מגיעים לצדדים ההלכתיים. כת"ר מביא את גישתם של הרב הרצוג והדברי מלכיאל שלכאורה חולקים על דברי הגר"ח פאלאג'י. אך לדעתי הם לא חולקים.

הגאון ר' חיים פאלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב ס' קי"ב וז"ל:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים וכו', והנני נותן קצבה וזמן לדבר באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שאין תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני."

הגאון ר' חיים פאלאג'י  מדבר במקום שניכר לבית הדין שעכוב הגט הוא כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ותחרות ושנאה, דהיינו שברור לביה"ד שלא האיש רוצה את האישה ולא האישה את האיש. כל מה שגזר והחרים רבינו גרשום שלא לגרש בעל כורחה, זה כאשר האישה רוצה להשאר נשואה, והיא תמשיך לחיות עם בעלה או תחת בעלה ולקיים יחסי אישות עמו לבשל לכבס לו ולקיים את כל החיובים שלה כלפיו וכן האיש כלפיה.

גם לגבי האיש, בניגוד למה שכתב הגר"ש שפירא "אין ספק שרבינו גרשום שגזר את חרמו שלא יגרש בע"כ, ודאי לא דיבר בבעל שאוהב את אשתו, מכבד אותה וכו' אלא בבעל שמאס באשתו ושונא אותה ולכן רוצה לגרשה, ולפני שגזר את חרמו, הבעל היה מגרשה בע"כ". במחילה, רבינו גרשום עיקר תקנתו לא הייתה על המקרה הקיצון, אלא בין הכל ללא כלום קיים מצב ביניים בו הבעל יכול להמשיך לחיות עם אשתו, ויכול גם לשאת עוד אישה בחינת אחת אהובה ואחת שנואה. המצב בו אדם חי את חייו כי אין ברירה, "זה מה שיש" היה רווח מאוד בזמנם, והמציאות החברתית הייתה כזו שאדם שהיה מחוייב למסגרת החברתית ולא יכל לעשות ככל העולה על רוחו. יש להניח שבקהילות שמרניות מאוד גם בימינו נמצא זוגות רבים כאלה, אך כאמור אין זה עניין למה שמצוי בציבור הכללי.

בשו"ת "דברי מלכיאל" (ח"ג ס' קמ"ד) שנשאל במי שנשא אשה ודר עמה כמה שנים, ואח"כ נמאסה בעיניו וברח ממנה למדינה אחרת וחשב שתדרוש ממנו גט והאשה לא דרשה, ומכיוון שהיה צעיר יצא לתרבות רעה, ואינו יכול ליתן כתובה לאשה ורצה הרב השואל להתירו לשאת אשה שנייה או לגרשה מבלי לתת כתובתה כדי שלא יצא לתרבות רעה, וכתב הדברי מלכיאל שאף שמצינו שהתירו איסורים כדי שלא יצא לתרבות רעה ואף כאן לכאורה נימא הכי, בכל אופן בנידון זה אין לומר כן וז"ל:

"אבל באמת אם נבוא לדון בסברות כאלה, נבוא לעשות ח"ו כל איסורי תורה כהפקר, וכל הרוצה לעשות דבר עבירה יאמר שעושה זאת כדי להנצל מחמורה ממנה שמרגיש שיצרו מתגבר עליו לעשותה וכעין זה ימצא לו היתר וכו' אבל להתיר לחוטא למלא תאות נפשו כדי שלא יעבור על איסור חמור מזה אין להתיר לו וכו' ועיין חת"ס ס' שכ"ב שהעיקר שאין לחוש שיצא לתרבות רעה וכו'. ועוד נראה שאף במקום שהותר להקל באיזה איסור בשביל להציל חבירו שלא יצא לתרבות רעה, לא הותר רק בדבר שבין אדם למקום, אבל דבר שבין אדם לחבירו לא הותר דהא אף בפקו"נ אסור להציל את עצמו בממון חבירו וכו', ובנידון דידן כיוון שתיקן רגמ"ה לטובת האשה איך אפשר לנו לוותר על זכותה בשביל שיצא הוא לתרבות רעה, ואין שייך בזה זכות דודאי לא תתרצה לזה, ובאמת עסק קידושין וגירושין שבין איש לאשתו לא גרע משארי קנינים, ורק כל המקדש והמתקדשת דעתו שיהא כדיני התורה וכו', אבל אם התנתה אשה בפירוש בשעת קידושין שלא יוכל לגרשה בלי רשותה, ודאי שאינו יכול לגרשה בע"כ אף במקום שלא פשטה תקנת רגמ"ה, דאדעתא דהכי נשתעבד לה בכל קניני אישות שלא יוכל לפטור את עצמו ממנה בלי רשותה וכו', ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר כמש"ל, ומכ"ש בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקה כדי לעגן את אשתו ולכופה על ידי זה לקבל גט, וחלילה לנו לסייע עוברי עבירה ולהתיר לו, ועלינו להעמיד הדת על תילה."

הנה המתבונן בתשובת הדברי מלכיאל יראה ששם מדובר שאין אפילו שמץ של ראיה שהאישה גם היא לא רוצה את בעלה. מציאות החיים שם הייתה שהאיש היה כפוף למציאות החיים שם באירופה ולא יכל להשתחרר או במחילה להתפרחח עם נשים אחרות. ואמריקה קרצה לבחורים צעירים לעזוב את מחויבותיהם הדתיות והמשפחתיות לחיי "חופש ודרור" כפי שכתב "ומכ"ש בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקה כדי לעגן את אשתו ולכופה על ידי זה לקבל גט, וחלילה לנו לסייע עוברי עבירה ולהתיר לו, ועלינו להעמיד הדת על תילה."

לצערנו המקרים שבפנינו שונים בכמה מובנים. א. כידוע היום אדם יכול לעזוב את אשתו ואישה את בעלה ולחיות ל"ע עם בן זוג אחר, ולא צריך בשביל זה לברוח לאמריקה. ב. כל הדיון של הדברי מלכיאל בעניין החשבון של להציל את הבעל שלא יצא לתרבות רעה, לצערנו  כלל לא  רלוונטי כשבלאו הכי 'איש הישר בעיניו יעשה. ג. אם יש מקום לדיון זה דווקא מצד ביה"ד שעליו לחשוש במקרים רבים במציאות החברתית בה אנו חיים שהאישה תפול בחטא החמור של אשת איש. ואם הדברי מלכיאל כתב "וחלילה לנו לסייע עוברי עבירה ולהתיר לו, ועלינו להעמיד הדת על תילה." ק"ו בזה"ז  שביה"ד צריך להעמיד הדת על תילה שלא יבואו למכשלה של בור ברשות הרבים. ד. וזה העיקר שביה"ד מתרשם שאין כל נכונות אמיתית של האישה לחזור לשלו"ב ולמעשה היא גם מואסת בו ובמקרה כזה קמה וגם ניצבה הוראת הגר"ח פאלג'י.

וכבר כתב הדברי מלכיאל חלק ג סימן קמה

"וביותר צריך להזהר בעתים הללו אשר בעוה"ר קלי הדעת נתרבו המואסים בנשותיהם על לא דבר. ומוצאים אינשי דלא מעלי שנטלו עטרת סמיכה ושוכרים אותם בכסף מלא להשיג להם היתר מק"ר. והרבה רבנים אינם מדקדקים כ"כ וחותמים על כל הבא לידם מבלי חקור בירור הדברים".

לדעתנו היום גם הנשים דעתן קלה או קשה, פוק חזי רבבות רווקים ורווקות שלא מתפשרים על כלום, ובשל סיבות של מה בכך נמנעים מלהתחתן, ואותה גמ' של טב למין טן דו  מלמיטב ארמלו', בימינו, מה תהא עליה? ומשום כך גם הכמויות האדירות של הגרושין של נשים המואסות בגברים.

צד אחר של אותה מימרא של טב למיתב טן דו הוא מסקנת הגמ' ביבמות דף קיח עמוד ב :

המזכה גט לאשתו במקום קטטה, מהו? כיון דאית לה קטטה בהדיה זכות הוא לה, או דלמא ניחא דגופא עדיף לה? תא שמע, דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. אביי אמר: דשומשמנא גברא, כורסיה בי חרתא רמו לה. רב פפא אמר: דנפצא גברא, תיקרי בסיפי בבא ותיתיב. רב אשי אומר: דקולסא גברא, לא בעיא טלפחי לקידרא. תנא: וכולן מזנות ותולות בבעליהן.

ועיין בספר מראות הצובאות (אות קע"ג) שתמה דהכא מסקינן דגם במקום קטטה לא ניחא לה להתגרש, ואילו לעיל (קטז א) לענין האשה המעידה שמת בעלה במקום קטטה חיישינן דלמא משקרה אלמא דלא פשיטא לן דטוב לה עמו. [ולמ"ד שם דאינה נאמנת בקטטה משום דאמרי בדדמי ניחא דאע"ג דחוב הוא לה מ"מ כיון דאינה בשלום אתו לא דייקא כולי האי]. וחידש המראות הצובאות דזיכוי הגט שאני, דכל דבר שמן הסתם הוא חובה לאדם א"א ליעשות שליח שלא מדעתו כל עוד שלא גילה האחר דעתו בהדיא דניחא ליה, משא"כ לענין נאמנות שפיר חיישינן דלמא משקרא. מכאן שאי אפשר להשתמש בכלל זה בכל מקום.

לכן צודק ביה"ד קמא פעמים רבות בסברת רבנו ירוחם במורדים זה על זה ובדברי ר' חיים פאלאג'י שאין להם כל קשר לדברי מלכיאל בהם אין כל אינדקציה שבאמת גם האישה לא רוצה שלו"ב.

גם מה שהביא מהגרי"א הרצוג בפסקים וכתבים (אהבע"ז סימן קל"ג):

"עיינתי בתיק ובחו"ד של מעכ"ג חבירי שליט"א והנני מעיר כדלקמן: צדק כ"ג חבירי שליט"א שאי אפשר לבית דין לחזור ולדון במשפט שהוא הוציא עליו פסק דין החלטי שקיבל כבר כל תוקפו, אלא אם כן נתהוו מסיבות חדשות, והבית דין במקרה זה לא ביארו מה נתחדש כאן. אפשר שחשבו שעצם העובדא שעברו כל כך שנים מאז ולא נעשה שלום בין הזוג מהווה יסוד לחזור ולדון. אני לא חושב כך כלל. הנימוק שאין שום סיכויים לחיי שלום הוא לבדו איננו מצדיק לחייב את האשה בקבלת גט, הרי לא ביארו הבית דין במי האשם ואם האשם הוא רק בבעל, עלובה זו מה פשעה, והרי נמצא חוטא נשכר, שמפני שהתעקש התאמץ והתעצם באכזריותו על אשתו הוא זוכה לאחר מספר שנים שבית דין כופים את האשה החפה מכל פשע לקבל גט, והוא ישמח באהובתו, ומעתה כל בעל ריק ופוחז שהוא כחומר ביד היצר של תאוות בשרים שנתן עיניו באחרת ימשיך ברשעתו בידעו שאחרי עבור מספר שנים וגם זה לא קבוע בבתי הדין, פעמים שמספיק שלש ארבע שנים להחליט שאין סיכויים לשלום וכו', ופעמים יותר, יטילו על האשה חיוב לקבל גט ואם תסרב יפסיקו לה הכל ויתירו חרמו של מאור הגולה ז"ל, או שבועת עצמו שנשבע גם על דעתה.

לא תהא כזאת בישראל לעשות את בנותינו, את אחיותינו הפקר ח"ו. חבירנו הרבנים הגאונים בד"צ שליט"א שפסקו כנ"ל במקרה זה מבלי בירור ומבלי לנמק, על יסוד בירור שהאשה אשמה, על כל פנים בחלק גדול, ודאי שהיתה כוונתם לשם שמים, להציל את הבעל מיציאה לתרבות רעה, ועכ"פ מהרהורי עבירה, יום יום, אך לא עלינו מוטל להצילו שסמייה בידיה, והוא לא הוכיח כלל שאשה זו רעה היא ואי אפשר לו לדור עמה ומזיד הוא, ואנחנו נציל אותו ונעשה עוול לחברתו ואשת בריתו אשר הוא בוגד בה."

וכעין זה כתב בפסק דין נוסף, עיין שם סימן קל"ד:

"התבוננתי בתיק ובחוות דעת של מע"כ חבירי הגאון הראש"ל שליט"א וכב' חבירי הגר"מ ראטה שליט"א, והנני רושם כאן את השקפתי על הענין הכאוב. הלזה:

לאשר את פסק הדין שצריכים להתגרש, אינני רואה עכשיו יסוד מספיק מחוץ לנימוק הידוע של "אין סיכויים לשלום", והנה מלבד מה שדעת הבי"ד לא נתגלתה לנו כל צרכה ולא נתפרש שזהו הנימוק, הרי, בדרך כלל, אין דעתי נוחה כל כך מנימוק זה המצוי בפסקי הדין הבאים לפנינו. אם סיבת הקטטה והפירוד איננה באשמת האשה, באופן שאין לדונה למורדת, או אשה שדיעותיה רעות, והיא טוענת שרוצה בשלום ולא בגט, והבעל דורש דווקא גט, הרי אנו נתקלים בחרמו של רגמ"ה ז"ל (סי' קי"ט ס"ו), וכמה טרחות טרחנו לנעול את הדלת בפני בעלים הנותנים עיניהם באחרות, כידוע, ואנו ניתן יד להם. מה תאמר, שנסתמך על דעת הרא"ם ז"ל (בתשובה ס"ל) הידועה (עיין סי' ע"ז בח"מ סק"ג ובב"ש סק"ו), שאף במקום שנוהג חרמו של רגמ"ה ז"ל אם הבעל משליש גיטה וכתובתה נפטר ממזונות, נפרוץ פרצות, ח"ו, בחיי המשפחה בישראל, וכמעט לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' כי לא אכשר דרא, וד"ל.

וכבר נהגו כל בתי הדין בישראל שלא לפסוק כמותו, ולא זו בלבד, אלא שטעות יש כאן ביד המסתמכים על הרא"ם שאף הוא ז"ל לא אמר להתיר לבעל לישא אחרת במקרה שמשליש כנ"ל, אלא שמותר לבעל להשתמש באמצעי זה בכדי להביא אותה לידי קבלת גט, ואם בכל זאת תעמוד האשה בסירובה, לא אמר הרא"ם ז"ל להתיר לו חרמו של רגמ"ה ז"ל."

כל דבריו של הרב הרצוג נאמרו כשלא הייתה שום אינדיקציה שהאישה באמת לא רוצה את בעלה. נחזור ונאמר השנים הקשות שהיו בארץ ובעולם בתקופתו של הרב הרצוג, יכולת ההשרדות הכלכלית בכלל, ושל הנשים בפרט הייתה שונה לחלוטין מתקופתנו. התא המשפחתי היה יציב הרבה יותר ואחוזי הגרושין היו מזעריים ביחס לתקופתנו. התקופה הייתה תובענית מחד ואידיאליסטית מצד שני. כאשר לאחר השואה הגיעו ארצה אנשים ששרדו את תופת השואה רסיסי משפחות. ולאחר מכן מלחמת העצמאות והשנים הקשות שלאחריה. קליטת עליה של מיליוני יהודים שעזבו את הגלות והגיעו בחוסר כל ארצה. 

אנחנו נמצאים היום בתקופה שונה לחלוטין בארץ שבה כל נפילה, וכל שריטה גורמת למשבר נפשי. דורשת טיפול בתרפיה יעוץ פסיכולוגי וכד'.

אנו עומדים בתקופה של "כסף וזהב ירביון"  אנחנו בתקופה של חיפוש פינוקים וריגושים. מוקפים תרבות פנימית וחיצונית המשפיעה על חוסנה של המשפחה, והציפיות ממנה.

מכאן הנגזרת  לפרוק הנישואין שעל ביה"ד לבדוק ולהתרשם. האם באמת האישה שבפנינו היא מן המיעוט שאע"פ שבעלה בגד בה וחיי תקופה ממושכת עם אישה זרה בכל זאת רוצה אכן שלו"ב. לחילופין אין כל רצון לשלו"ב אלא כדברי הגר"ח פאלאג'י משפטי נקמות או לחילופין למטרות הישגים כלכליים, כאשר ברור שאין רצון לשלו"ב אלא לבית שלם.

למעשה בפס"ד שהביאו הגר"ש שפירא מצויים עקרונות דברינו בדברים של הראשון לציון הרב הראשי לישראל יצחק נסים – נשיא, הרבנים יוסף שלו' אלישיב, בצלאל זולטי זכר צדיקים לברכה

פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ז עמוד 111 – :113

מסקנות א. (א) יש לדון כי תקנת רגמ"ה לא לגרש אשה בעל – כרחה לא הותקנה אלא למקרים שהתנגדות האשה להיפרד מבעלה נובעת מזה שהיא מצפה לשובו ורצונה בחיים משפחתיים תקינים, אבל לא במקרה והבעל שנוא עליה ואין לה כל קשר נפשי אליו וכל כוונתה בסירובה לקבל גט היא כדי להציק לו ולנקום בו. (ב) אולם למעשה אין להתיר חדר"ג גם במקרה כזה משום חשש פן יפרוץ הדבר ויבואו להקל בכל האופנים אלא אם – כן הוה מלתא דלא שכיחא כגון שהם בנפרד למעלה מעשר שנים. עובדה כזו קלא אית לה ואין לחוש שמא יטעו ויבואו להקל שלא כדין. (ג) ובכל אופן יש לדון במקרה כזה שהבעל ישליש גט וכתובה וייפטר בזה מחיוביו כלפיה. ואעפ"י שגם מניעת מזונות מהאשה כדי להכריחה לקבל גט היא בכלל תקנת רגמ"ה, יש הבדל בין גורם בשלילה לבין מעשה גירושין בעל כרחה ממש. (ד) ובכל אופן יש לדון במקרה כזה שהבעל משליש גט וכתובה וייפטר בזה מחיוביו כלפיה. ואעפ"י שגם מניעת שאר כסות ועונה מהאשה כדי להכריחה לקבל גט הוא בכלל תקנת רגמ"ה, יש הבדל בין גורם בשלילה לבין מעשה כפיה ממש. ב. אף שחייבים לעשות שלום בין איש לאשתו ולמנוע גירושיהם, אבל כשיתברר שאין להם שום תקנה וכל מגמתם אינה אלא להציק זה לזו, סבורים הפוסקים שמצווה ביה"ד לעשות כל המאמצים להפריד ביניהם ולעודד גירושיהם.

[עמוד 112] פסק – דין זהו ערעור על פסק – דינו של בית הדין האזורי חיפה מיום ד' אדר א' תשכ"ז, שניתן בתיק מס' כב, – /אלף ארבע מאות תשעים ושבע/ לפיו אין לחייב את האשה לקבל גט מהמערער, בניגוד לרצונה. זה רבות בשנים ששני הצדדים מעסיקים את בית הדין בשתי דרגותיו, למעלה מעשר שנים שבני הזוג חיים בנפרד ושנאה כבושה שוררת ביניהם. ובפרט לפגישתם בבתי הדין, אשר שם הם מנהלים את המערכה אחד מול השני – לא קיים כל קשר ביניהם. והנה בדיון האחרון נשאלה האשה ע"י ביה"ד האזורי – לאחר שהוחלט על ידו כי רצוי שהצדדים ייפרדו זמ"ז בג"פ כד"ת – אולי תקבל גט עם פיצוי מתאים, והשיבה האשה: אני לא רוצה גט, סבלתי כל כך הרבה,,, אני כל הזמן רציתי ורוצה שיבוא,,, לא אקבל גט, אני אמנם סובלת ממצב זה אבל לא אקבל גט. ביה"ד: נחייב אותו שיתן לך מזונות גם לאחר הגט לכל ימי חייך, האשה: בשום תנאי לא מוכנה לקבל גט.

לכאורה כאשר עוברים על החומר של המתדיינים, מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעונינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד, הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת תמות נפשי עם פלשתים, ותו לא. אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת בלבה כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת, דבר זה לא משנה עצם העובדה שהיא בבחינת לא בעינא ליה משום שהוא שנאוי עליה, ובכל זאת, אינה רוצה להיפרד ממנו, אחזתיו ולא ארפנו, וניחא לה שהמצב הבלתי נורמלי יימשך לעולמים, וירעו שניהם עד שיסתאבו.

ויש לדון אם תקנת רגמ"ה ז"ל – לא לגרש בניגוד לרצון האשה – כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או מטעם שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה, אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה. מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל.

אלא שאכתי י"ל, אף אם נניח כאמור לעיל דבכהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה, מ"מ אם נבוא להתיר באופן הנ"ל יפרוץ הדבר להתיר בכל גווני, ואם לא הא לא קיימא הא. עיין מ"ש במוהרשד"ם אה"ע סי' ק"כ, זל"ש: – ואם יאמר האומר שהרי כ' המוהרי"ק,,, על המורדות על בעליהן שיוכלו הבעלים ליקח אשה אחרת ולפי דעתי דכך היתה הכרעתם מסכמת, אכן לא רצה להחליט הדבר, וק"ו,,, אנו,,, כי הדור פרוץ ואם יותר במורדת יבא להתיר בשאינה מורדת, ואפי' הקדיח לו תבשילו יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באשה אחרת עכ"ל,,, ומ"מ אני ממשכן נפשי בנ"ד להתיר מן הטעם שאומר כי ידוע מ"ש בכ"מ מלתא דלא שכיח לא גזרו בי' רבנן ובודאי אם היינו מתירין במורדת בעלמא אפי' שכיחי טובא ואם יתירו מורדת יתירו בלתי מורדת ואפי' הקדיחה תבשילו, אבל במורדת שיש קרוב לארבע שנים,,, ודבר זה קלא אית לי' גדול עד מאד ואין לחוש שמא יטעו אחרים.

וי"ל דה"ה במקרה והיו חיים בנפרד למעלה מעשר שנים לאו מילתא דשכיחא היא. ועי' מ"ש בס' חיים ושלו' להגר"ח פאלאג'י ז"ל ח"ב סי' קי"ב: אלא שבדרך [עמוד 113] כלל אני אומר כל שנראה לב"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ"ז ולתת גט,,, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לש"ש עתידים ליתן את הדין,,, והנני נותן קצבה לדבר הזה אם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לב"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, עכ"ל.

ואף אם נאמר דמשום חומר חרם רגמ"ה ז"ל לא לגרש בע"כ יש להחמיר בכל גווני, ולא נרחיק לכת כהגרח"פ ז"ל, מ"מ יש לדון דעכ"פ יש לאפשר בכה"ג לבעל להשליש גט וכתובה – סכום אשר יקבע ביה"ד – ולהיפטר עי"כ מהחיובים המוטלים על בעל כלפי אשתו.

ואם כי יש לדון דגם מניעת שאר כסות בכלל תקנת רגמ"ה, וכמ"ש בישועות יעקב סי' ע"ז: – לכן נלפע"ד דגם זה בכלל תקנת הגאון מבלי לעשות דבר שעי"ז יבא לגרש את אשתו בעל כרחה,,,, אעפי"כ יש הבדל בין כפיה בע"כ למניעת שו"כ, וכמ"ש הישועות יעקב בעצמו שם בטען הבעל מאוסה עלי ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה, מ"מ מחמת זה יכול למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ.

וכ"כ מהר"ם מלובלין ז"ל בתשו' סי' א', זל"ש: וגם נשמע מדבריו (של המהרי"ק) דהכפיה הוא בפני עצמה, ומניעת שאר כסות כו' בפני עצמו שהרי כתב ולא מיבעיא לענין,,, ושלא לגרש בעל כרחה אלא אפילו לענין שיתחייב לה בשכ"ו אפש"ל כן, א"כ שמע – מינה מדבריו דשני דברים הן כאשר הוא מובן מעצמו.

אמנם כפי האמור לעיל, לכאורה הדעת נוטה לומר כן על יסוד הרושם המתקבל מקריאת החומר שבפנינו, ברם לקבוע דבר ברור אין בידינו כי רק מפי כתבם אנו חיים, דבר זה מסור יותר בידי ביה"ד האזורי אשר טיפל בצדדים זמן כה רב ושמע את הצדדים ממקורם הראשון ועמד על טיבם, עליו לקבוע את משמעותם של הדברים שהשמיעה האשה בביה"ד: רציתי ורוצה שיבוא,,, אם זה רק גיבובי דברים ופטומי מילי בעלמא, או היא אמנם מחכה לבואו אבל אך ורק לשם מתן עזר וסעד לילדים הזקוקים לטיפול אב – לפי דבריה, מבלי כל רצון ומחשבה לקומם את הריסות חיי המשפחה ביניהם, או שמצדה באמת אין כל מניעה להגיע לידי הסדר של שלום.

לאור האמור אנו מחליטים: מחזירים את הדיון לכב' ביה"ד האזורי ע"מ לדון ולברר אם אין בסירובה של המשיבה להגיע לידי הסדר משום נקמנות גרידא, ולפסוק בהתאם להאמור לעיל. ניתן ביום ט"ז כסלו תשכ"ח.

מדברים אלו עולים העקרונות החשובים:

1. כששני הצדדים לא רוצים זא"ז אין חדר"ג. (א) יש לדון כי תקנת רגמ"ה לא לגרש אשה בעל – כרחה לא הותקנה אלא למקרים שהתנגדות האשה להיפרד מבעלה נובעת מזה שהיא מצפה לשובו ורצונה בחיים משפחתיים תקינים, אבל לא במקרה והבעל שנוא עליה ואין לה כל קשר נפשי אליו וכל כוונתה בסירובה לקבל גט היא כדי להציק לו ולנקום בו.
2. ואף אם נאמר דמשום חומר חרם רגמ"ה ז"ל לא לגרש בע"כ יש להחמיר בכל גווני, ולא נרחיק לכת כהגרח"פ ז"ל, מ"מ יש לדון דעכ"פ יש לאפשר בכה"ג לבעל להשליש גט וכתובה – סכום אשר יקבע ביה"ד – ולהיפטר עי"כ מהחיובים המוטלים על בעל כלפי אשתו.
3. אולם למעשה אין להתיר חדר"ג גם במקרה כזה משום חשש פן יפרוץ הדבר ויבואו להקל בכל האופנים אלא אם – כן הוה מלתא דלא שכיחא כגון שהם בנפרד למעלה מעשר שנים. עובדה כזו קלא אית לה ואין לחוש שמא יטעו ויבואו להקל שלא כדין.
   
   בנקודה זו יש לעיין שהרי בזמננו כפי שכבר בארנו לעיל שחששם היה "פן יפרוץ" הדבר ויבואו להקל בכל האופנים. הרי שלצערנו בתקופתנו המצב הוא של "כן יפרוץ". לצערנו הרב כפי שכבר הארכנו בזמננו פירוק התא המשפחתי הפך להיות מחזה נפרץ. ואין כל השפעה על מי מהצדדים לשוב לביתו. ובדרך כלל אם הבעל יעזוב בגלל אישה אחרת, האישה תדרוש גרושין ולא תסכים לחזור לבעלה. (במקרה שהבעל יעזוב לא בגלל אישה אחרת הרי שמבחינתו  זו מציאות המאיס עלי שהוא לא מסוגל לחיות עם האישה אבל זה לא הדיון בעניננו).
   
4. אף שחייבים לעשות שלום בין איש לאשתו ולמנוע גירושיהם, אבל כשיתברר שאין להם שום תקנה וכל מגמתם אינה אלא להציק זה לזו, סבורים הפוסקים שמצווה ביה"ד לעשות כל המאמצים להפריד ביניהם ולעודד גירושיהם.

כאמור ידידי הגר"ש שפירא שליט"א הביא פדר"ים רבים הצד השווה שבהם שמדובר בהם שהאישה רוצה לחזור לבעלה אבל במקרה שהאישה גם היא לא רוצה לחזור לבעלה ולא משנה מה הסיבה יסכימו כולם לגר"ח פלאג'י ונצטט רק מפד"ר של מו"ר אביו בפד"ר כרך  י"ג עמ' 361 בהרכב הרה"ג אליעזר יהודה ולדנברג, יצחק קוליץ, אאמו"ר אליעזר שפירא זצ"ל דנו בדברי הגר"ח פלאג"י (נדפס גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סימן נ"ב):

גם ניתן לומר שהמכוון בדברי הגרח"פ שם הוא רק היכא שלמעשה בגלל המריבות שביניהם שני בני הזוג גם יחד אינם מסכימים להזדקק זל"ז לחיות חיי אישות וכדכותב בלשון "ואם בינם לשמים", וזאת היא גם הראי' שמביא שם מס' החסידים שהמדובר היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו וכו' כמוזכר גם בבאה"ט אה"ע סי' קי"ט סק"ב, וככה המדובר גם בשו"ת מהרשד"ם בחאה"ע סימן ק"ג שמסתייע ממנו החו"ש בתחילת דבריו שם. אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם משנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כה"ג יודה גם הגרח"פ ז"ל שאין כל מקום לחיוב וכפיה לג"פ כל שאין כל עילה ממשית לדרישה זאת. ובנידוננו המדובר שהמערער אין רצונו לכך, והאשה דורשת עד היום שו"ב כנה, ובקשה מאתנו מאד שנעשה אם הכל למען שלום בית.

בסיכומם של דברים הגר"ש שפירא כתב:

1. החובה לפעול להשגת שלום בית היא מצוה המוטלת על כל אדם מישראל, ואינה חלק מחובת הדיינים בתפקידם כבי"ד.
2. גם אם אדם לא מגיש תביעה לשלום בית, אין מכך ראיה שאינו רוצה בשלום בית, שאף שיכול להיות והוא רוצה בדבר, אין הוא מאמין ביכולתו של ביה"ד או אחר להביא לידי כך בפועל.
3. תביעה לשלום בית, הינה בעיקרה תביעה הצהרתית, הגוררת בעקבותיה השלכות ממוניות בעניינים שבין הצדדים כגון קביעת שם מורד או מורדת וכן לעניין חיוב או פטור מכתובה.
4. ביה"ד לא אמור לתת החלטה המחייבת את אחד הצדדים לחזור לשלום בית, שהרי פסק דין לא יועיל בעניין זה.
5. לאור האמור, מועד הגשת תביעה זו יהיה כשתוכל להיות בה תועלת מעשית, ולא עם פרוץ המשבר.
6. בין מטרות התביעה היא מניעת המשך פירוק הבית, ולכן אם התביעה צודקת יוציא ביה"ד צו למדור יחודי, המונע פירוק השיתוף.
7. מכיוון שעשיית שלום בית אינה מטרת התביעה, אין הכרח שביה"ד ישלח את ליעוץ זוגי, אם כי ביה"ד רשאי להשתמש בהליך זה לצורך בירור התביעה וכנותה.
8. בתביעה שכזו ביה"ד צריך לבדוק את כנות התביעה ואם היא צודקת או לא. הסיכויים לשלו"ב בפועל אינם חלק מהמדדים הצריכים להיבחן לפני נתינת הכרעה בתביעה.
9. גם כשבעל בוגד באשתו וקשר קשרים עם אשה אחרת, אין הדבר אומר שתביעתה לשלום בית אינה כנה ואין הדבר ברור שאין היא רוצה באמת שלום בית.
10. בחינת התביעה לשלום בית, היא אם האשה צודקת בתביעתה והיא רוצה באמת בשלום בית, אף אם מעמידה תנאים לשלום הבית, אם תנאיה צודקים, כגון עזיבת הבעל את מי שקשר עימה קשרים, שיפור מעשיו וכו', כאמור, הסיכויים לשלו"ב בפועל, אינם חלק מהשיקולים להכרעה בתביעה.
11. דעת הגר"ח פאלאג'י שהיכא שנראה לביה"ד שאין סיכויים לשלום בית יש לחייב להתגרש, אינה סותרת בהכרח את דעת הדברי מלכיאל, שהיכא שבעל פשע אף אם עברו שנים רבות אין לחייב את האשה להתגרש. ויש לפרש דברי הגר"ח במקרים שמעכבת מחמת שנאה וקנאה ולא מפני שרוצה בו, או במקרה שלא ידוע מי הגורם לפרוץ הסכסוך.

סוף דבריו של הגר"ש שפירא הם דברינו כפי שהארכנו אישה שתקופה ארוכה לא עושה כלום לשלו"ב לא בבית הדין ולא בניסיונות הדברות עם הבעל ישירות או ע"י מתווכים למיניהם יש לביה"ד רגלים לדבר שהיא אכן מעכבת מחמת שנאה וקנאה ולא מפני שרוצה בו.

אישה שבעלה בגד בה עם אחרת בפרט בגידה ממושכת, בזמננו מיעוטן של נשים יסכימו לחזור לשלו"ב. ויש חזקה שלא תרצנה לחזור.

במקרה שלא ידוע מי הגורם לפרוץ הסכסוך. גם במקרה כזה שביה"ד מתרשם שעזיבת הבית  נבעה מהתייחסות בלתי נסבלת של האישה לבעלה, הרי שביה"ד מתרשם שהאישה לא רוצה את בעלה גם כאן ביה"ד לא יפסוק שלו"ב, וזאת בלי קשר  לדיון אם בבעל הטוען מאיס עלי יכפו לגרש אף בחדר"ג.

ומה שכתב הגר"ש שפירא:

כשבן זוג מתנהג כלפי רעהו באופן לא הגון ובן הזוג מגיב גם הוא באופן לא ראוי, באופנים שונים, יש לבחון אם תגובתו מידתית וסבירה בנסיבות העניין ותואם הפגיעה. בנסיבות אלו התנהגות שכזו ואף אם אומר/ת שרוצה להתגרש, אינה ראיה שרוצה להתגרש.

במקרים בהם אחד הצדדים פגע בבן זוגו, חובה על הפוגע להתאמץ ולפייסו, אם אינו מפייס, אין תביעה כנגד בן הזוג הנפגע מדוע לא פייסת את הפוגע, ומדוע לא עשית מאמצים לשלום בית.

כבר הארכנו שאכן צריך את התגובה וסבירותה אבל עם האישה תוקעת סכין בליבו של הבעל כהגשת תלונות שווא או ניתוק מתמשך של האב מילדיו רמת האמינות שאכן האישה רוצה שלו"ב קטנה ביותר בפרט כשמדובר בתקופה ארוכה.

נכון שאין חובה על הפוגע לפייס את הנפגע אבל כבר מילתנו אמורה שאם הצד הנפגע לא עושה מעשה לאורך זמן יש בכך ראיה שגם הוא לא רוצה שלו"ב ומשפטיו משפטי נקמות.

• הבדיקה האמיתית על הרצון לשלום בית היא מה תהיה  עמדתו של הצד הנפגע כשהצד הפוגע יחזור מן העוול שעשה, יתקנו ויפייס. במקרה זה אם ירצה שנפגע שלום בית, יש לקבל תביעתו ואין זה תלוי בסיכויים שכך יקרה.

לצערי הרב "הבדיקה האמיתית" היא לא מעשית אם הפוגע פייס והאישה נתפייסה הם לא יבואו לביה"ד. לביה"ד הצדדים מגיעים לאחר זמן ממושך. שהפוגע לא מעוניין לפייס, והנפגעת בדרך כלל גם לא מסכימה להתפייס.

• הרצון לשלום בית תלוי במידת התועלת שתהיה לבן הזוג בקיום הבית, ואינו תלוי בהכרח באהבה ותשוקה שתהיה לאחד על השני, אם יחזור שלום הבית.

כאמור לטעמנו הדברים הללו עקרונית נכונים. ולפני עשרות שנים כפי שהארכנו מציאות יכולת ההשלמה הייתה גדולה יותר מסיבות רבות של קשיי החיים, מנטליות חיים שונה. רוב הנשים עבדו פחות והיו תלויות בפרנסת הבעל. היום לאור שינוים דלעיל של מציאות שבו המיעוט הוא שמוכן לסלוח ולהתפשר.   ביה"ד קמא מתרשם שאכן אין סיכוי לשלו"ב  מכיוון שגם האישה לא רוצה בשלום וכן  נתרבה השימוש בגר"ח פאלג'י ורבנו ירוחם. לא בגלל שההלכה השתנתה אלא המציאות השתנתה.

• גם אם ביה"ד רואה שאין סיכויים לשלום בית, אין בדבר בכדי לדחות התביעה. אם כי במקרה שכזה ביה"ד רשאי לבטל את הסעד שנתן המונע פירוק הבית (צו למדור יחודי), במקרים שכאלו ביה"ד ימליץ על גירושין אך לא יחייב.

כל זה נכון במידה שאכן ביה"ד מתרשם שהאישה באמת רוצה שלו"ב אולם אם ביה"ד מתרשם שגם האישה לא רוצה שלו"ב כאמור לעיל ביה"ד לא רק ימליץ על גירושין אלא אף יחייב גירושין.

כתב ידידי הרה"ג צ. לוז שליט"א

אולם, במקרה שבו כל האשמה והאחריות לתוצאה הנ"ל, שהאישה כבר אינה חפצה יותר בבעלה וכבר אין סיכוי לשלום בית, מוטלת על הבעל בלבד (וכגון בגידת האיש באשת נעוריו  בפרהסיא, והבאת ילד מאישה זרה מחוץ לנישואיו, וכבנדו"ד), במקרה שכזה, לדעתנו, ככל והאישה תינזק כלכלית, רגשית, וכדומה, מהגירושין בפועל, האישה רשאית לסרב לקבל את גיטה עד שיובטח לה פיצוי כלכלי הגון (שאותו יקבע בית הדין בהתאם לנסיבות), וכל זמן שלא יובטח פיצוי שכזה, אי אפשר לחייב את האישה בגירושין, ומכל שכן שלא לכפותה על כך (ובמקום אחר כתבתי שלענ"ד זה מן התורה ולא רק מתקנת חכמים או חדר"ג, אלא שאם יזרוק לה את גיטה בעל כורחה מן התורה הוא יחול, אבל היא לא חייבת להסכים לכך ולהושיט את ידה אליו, ולכן גם בית הדין לא יוכל לחייבה בכך כדי לתת לבעל את הסעד לגחמתו, בדמות סנקציות על האישה). דרך משל, אם האישה כרגע ניזונת ומתפרנסת מבעלה, ובעקבות הגירושין זה ייפסק, היא לא חייבת להסכים לקבלת הגט בפועל רק בגלל שהוא רוצה ורק בגלל שאין סיכוי לשלום בית, ובכך תאבד את משענתה הכלכלית, שעליה נתחייב הבעל בשעה שכרת עימה ברית נישואין.

אמנם, לענ"ד אין המשמעות של מסקנה זו שבמצב שכזה 'ירעו עד שיסתאבו' ועד שיסכימו לפרק את נישואיהם בהסכמה. ולכן, במצב שבו האישה בין כה לא ניזונת מבעלה (או שלא מגיע לה מזונות על פי דין), ואין לה שום רווח מהשארת הנישואין על הנייר מעבר לרצון לנקום בבעלה או לסחוט ממנו תנאים רכושיים מועדפים ושאינם הגונים, בית הדין יתערב על ידי קציבת פיצויי גירושין הגונים, שאם האישה תסרב להתגרש בכפוף לקבלתם, בית הדין יחייב אותה בקבלת הגט, ומאידך, אם הבעל יסרב לשלם אותם תידחה תביעתו לגירושין לחלוטין.

הרחבנו בהבהרת עמדה זו בפסקי דין אחרים, שעל חלקם חתומים חברי ההרכב הנוכחי, ואין צורך לכפול. יעויין בהרחבה בתיק (גדול) מס' 1255000/8 בפסק דין מיום  ט' באלול התשפ"ב (05/09/2022) שנחתם על ידי כל חברי ההרכב הנוכחי (ושם ישנם הפניות לפסקי דין נוספים).

הרה"ג במסקנתו מכריע שהוא לא חולק על ביה"ד האזורי בעובדות שקובע שאכן האישה לא רוצה בבעלה, ולמעשה שניהם חפצים בגירושין. אולם אם דרך משל, אם האישה כרגע ניזונת ומתפרנסת מבעלה, ובעקבות הגירושין זה ייפסק, היא לא חייבת להסכים לקבלת הגט בפועל רק בגלל שהוא רוצה ורק בגלל שאין סיכוי לשלום בית, ובכך תאבד את משענתה הכלכלית, שעליה נתחייב הבעל בשעה שכרת עימה ברית נישואין. כ"ז נכון כאשר ביה"ד מתרשם שאכן מצד האישה שייך שלו"ב. אבל אם ביה"ד מתרשם שגם האישה לא רוצה שלו"ב, ולא יכון שלו"ב כאמור מחייבים את הצדדים להתגרש. כמובן שאם הבעל אשם תקבל האישה את כתובתה. אבל אין מקום ל"חידוש" של פיצויים ויכולת של האישה לסרב לקבל את גיטה. שבמקום ששניהם לא רוצים זא"ז לא תוקן חדר"ג כאמור לעיל.

לכן אני לא יכול לקבל את מסקנתו של הרה"ג לוז שליט"א שאוחז את החבל בשתי קצותיו מחד הוא מקבל את עמדת ביה"ד האזורי שהאישה לא רוצה את בעלה. ומאידך כותב שאי אפשר לחייבה בגירושין.

לא מצינו פיצויי כתובה אלא בשני מקרים.

• שמגיע לאישה כתובה ואין כתובה כגון שנשחקה, או שסכומה נמוך במיוחד. בזמננו אם האישה לא קיבלה דבר בחלוקת הרכוש. יש מקום לפסוק פיצוי כתובה.
• או במקרים כפי שהאריך הרה"ג הרב הרצוג הביאו הגר"ש שפירא במקרים שביה"ד מתרשם שאין סיכוי לשלו"ב, אע"פ שהאישה רוצה שלו"ב והיא לא אשמה בגירושין. שהגריא"ה זצ"ל הבין שבמקרים כגון אלו טובת האשה היא סיום קשר הנישואין, מכיוון שבמצב זה אין תכלית לקיום הנישואין, וביה"ד ימליץ לאשה על גירושין אחרי שתקבל כתובה ופיצויים, עיין מש"כ שם בסימן קל"ג:

"סוף דבר הנראה לי שלפי שורת הדין היה לנו להמשיך את פסה"ד על המזונות עד שישבר יצרו הרע ויכנע, אבל שבתי והתבוננתי שגם בשבילה אם תקבל איזה פיוס הוגן, מוטב להפרד מבן אדם זה בג"פ כדת משה וישראל, אבל לא בדרך שפסקו הב"ד, שיהא חוטא נשכר. והנה טענת הדלות שהוא טוען, איננה ברורה לי לגמרי, ויש מקום לחשוב שהוא שותף במספרה של הבע"ב שלו {שלפי מה שנשמע מהאשה לפנינו הוא לגמרי לצדו בענין זה}, אך זה עוד טעון בירור, ואולם עכשיו שנפלה לו ירושה מאמו, ולפי האומד היא שוה אי אלו מאות ל"י, ובהיות שנתברר שהיתה לה הכתובה ע"ס יותר משלש מאות ל"י, הרי דעתי בהחלט שאנו חייבים לפסוק לה כתובה ופצויים, הרבה הרבה יותר ממה שפסקו לה הב"ד בדרגא א'. "ויהי רצון שמי שהשלום שלו ישכין שלום ואהבה בכל בתי ישראל!"

רק נוסיף בקצרה שזו גם הסיבה שאלפי תיקים נפתחים כל שנה בעניין חיוב כתובה. אבל חיוב בפיצוים הוא דבר נדיר. הבעל התחייב בכתובה, אבל לא בשמירת רמת חיי גרושתו אפילו אם הוא אשם בפרוק הנישואין.

אשר על כן במקרה דידן אם נקבל את הנחת העובדות כפי שהתרשם ביה"ד קמא שהאישה לא רוצה את בעלה. יש לחייב את האישה לקבל את גיטה ואין מקום לפיצוי כתובה.

כמובן, אם יתברר במקרה שבפנינו שכתובת האישה נמוכה, והיא לא קיבלה כל פיצוי מחלקו של הבעל בחלוקת הרכוש. יש מקום ע"פ סעיף א דלעיל לתת לאישה פיצוי כתובה.

לסיכום:

• במקרה בו שני הצדדים לא רוצים זב"ז. אפילו אם הבעל אשם בכך. אין חדר"ג ואפשר לחייב את האישה להתגרש.
• רוב הנשים בזמננו אם הבעל בגד בהם וחיי עם אם אישה אחרת, ובמיוחד כשמדובר במערכת יחסים מתמשכת לא רוצות את בעליהם. גם אחרי כל פרוד ממושך נוטים הדברים שהאישה לא רוצה את בעלה.
• אם האישה במשך תקופה ממושכת לאחר עזיבת בעלה לא עושה כל פעולה משמעותית בכדי לנסות ולחדש את הקשר עם בעלה. וכאשר לאחר שנים הבעל תובע תביעות רכושית שפוגעת ב"שלווה" הכלכלית בה נמצאת האישה והיא תזכר לתבוע שלו"ב, קשה מאוד להתרשם מכנותה של תביעה כזו.
• אישה שבעקבות מעשיו של בעלה שעזב אותה, ואפילו בגד בה. לא יכולה לדרוש שלו"ב אחרי מעשים בלתי סברים, כגון תלונות שווא, ניתוק ממושך של הילדים מאביהם, פגיעה בפרנסה, ביזוי וכד'. ופעמים אפילו תפסיד את כתובתה. כמובן שהכל לפי ראות ביה"ד.
• לא מצינו פיצויי כתובה אלא בשני מקרים.

1 שמגיע לאישה כתובה ואין כתובה כגון שנשחקה, או שסכומה נמוך במיוחד. בזמננו אם האישה לא קיבלה דבר בחלוקת הרכוש. יש מקום לפסוק פיצוי כתובה.

• או במקרים כפי שהאריך הרה"ג הרב הרצוג הביאו הגר"ש שפירא במקרים שביה"ד מתרשם שאין סיכוי לשלו"ב, אע"פ שהאישה רוצה שלו"ב והיא לא אשמה בגירושין. שהגריא"ה זצ"ל הבין שבמקרים כגון אלו טובת האשה היא סיום קשר הנישואין, מכיוון שבמצב זה אין תכלית לקיום הנישואין, וביה"ד ימליץ לאשה על גירושין אחרי שתקבל כתובה ופיצויים,
  • מהכלל אל הפרט. במקרה שבפנינו אין ספק שהבעל בגד באשתו עם אחרת. והיא אף הביאה תמונות של בעלה בברית של הבן שנולד לו מאותה אישה. ביה"ד קמא התרשם שהאישה לא רוצה את בעלה. אע"פ שהאישה טענה שהיתה אצל רבנים בשביל שלו"ב. ואף שלחה אליו אנשים בניסיון לשלו"ב. אולם בין היתר שלחה אליו עבריין שאיים לפגוע בו, והאישה לא הכחישה את שליחתו. לאור הזמן הממושך והעובדות המופיעות בתיק איני יכול לחלוק על התרשמות ביה"ד שכן פני שני הצדדים לגירושין.
• אשר על כן לדעתי יש לדחות את הערעור, והאישה חייבת לקבל את גיטה. ואין מקום לקביעת פיצויים בתיק זה.

הרב אליעזר איגרא

ראיתי את דברי הגר"א איגרא, ואחרי כל ההערות , הפלפולים וההערות, תוך ציטוט חלק מדברי, נראה שלמעשה מסקנתו העקרונית אינה חולקת על מסקנתי, שעיקרה היא שאין להתייחס לדברים באופן פלקטי, ויש לדון בכל מקרה לגופו.

מסקנת דברי ועיקרם הוא, שאם האשה תרצה את הבעל בפועל למרות מעשיו, אם יתקנם מכאן ולהבא, אין עילה לגירושין, ואי אפשר לחייב אשה בגירושין ללא עילה, למרות שאין סיכוי מעשי לשלום בית,  אך בכה"ג יש לשכנעה להסכים לגירושין אחרי פסיקת פיצויים ראויים וכפי שהארכנו, כל דברי בנויים על דברי הש"ס הראשונים והאחרונים ופסקי הדיינים של גדולי הדיינים מיום הקמת בתי הדין ועד השנים האחרונות, ולא סברא בעלמא, לא ראיתי בכל דבריו הוכחה ממקור כלשהו לסתירת דברי ודבריהם.

עומד אני על דברי שהתנהלות חלק מבתי הדין בשנים האחרונות לחייב ואף לכפות את האשה להתגרש, כשאין סיכויים לשלום בית כשהיא לא פשעה והיא רוצה באמת שלום בית, אין להם שורש ומקור בדין תורה, וגיטין שכאלו, יש לחשוש בהם לגט מעושה שלא כדין.

עם זאת אעיר בקצרה על חלק מהדברים שכתב, ואדגיש שבמקרה שלפנינו שביה"ד קבע ונימק על סמך מה ניתנה קביעתו, אין בהם בכדי שיסמוכו לחייב את האשה להתגרש, מפני שאי אפשר לקבוע שהיא רוצה בגירושין, ועכ"פ זה היה המצב בזמן מתן פסק הדין.

כפי שכתבתי, לא ברורה העמדה העקרונית אם אין לה מקור בהלכה, אם האשה לא פשעה ולא רוצה להתגרש איך נחייב אותה בגט, על סמך חשש תקלה. התרשמות ביה"ד צריכה להסתמך על עובדות שירשמו ועל המסקנה וההוכחה מעובדות אלו, ולא סגי ביראה לי ללא אסמכתא כדברי נביאות.

אכן היו תקנות בעבר בין תקנות חז"ל בין תקנות הגאונים ובין הדורות שאחריהם. אך תקנות צריכים לתקן כל עוד לא תוקנו, מהיכי תיתי שביה"ד ינהג שלא כהלכה. והחלטת בי"ד על דעת עצמו אין היא תקנה.

ברור שיש השתנות הדורות המצריכה לפעמים תקנה, ברור שיש השתנות בהשקפה והסתכלות על דברים בגין שינוי הדורות, והארכתי בזה בדברי, שאין דור זה כדורות קודמים, התנהלות ביתי אינה כהתנהלות ביתם של סבי וסבתי. עם זאת עלינו להגדיר העקרונות ההלכתיים הקובעים, על פי דברי חז"ל והראשונים, וליישם עקרונות אלו במציאות זמננו. אין ספק שדברים שפעם היו נסבלים ומקובלים (כגון הכאת נשים וילדים, החזקת חיי הנישואין גם כשהם קשים ומרים וכו'), אך היום אין הם נסבלים יותר, משכך כיום סיבות אלו מהוות עילה לגירושין, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה, אף שבעבר מצב זה לא היה נחש, ומה שבעבר היה נשאר בגדר רצון לקיום הנישואין תהא הסיבה אשר תהא, נהפך לאי רצון. לפיכך כל הראיות מהשתנות ההלכה בגין שינוי הסתכלות על הדברים כיום, אינה רלוונטית לנידון דידן, וחובת ביה"ד לבדוק באדם הרלוונטי.

ברור שהמציאות כיום השתנתה ולכן היד קלה על הדק הגירושין כמו שכתבתי, ולכן  מה שפעם לא היה משפיע על הרצון בנישואין היום הוא עילה ורצון לגירושין, אך החובה לבדוק שאכן כן הם הדברים ונכנס הדבר בבני זוג המדוברים, בגדר אין אדם דר עם נחש בכפיפה.

חובת ביה"ד לבדוק מה רצון האשה הספציפית עם הבעל שבגד בה, אם תמחול לו אם תקבל חזרתו או לא, ולאו כולהו בחדא מחתא מחתינן להו. וגם על רוב אין לסמוך, אם כי ניתן להחשיב אותו בקביעת המציאות בבני זוג אלו.  מעולם לא אמרתי שתמיד ניתן להסתדר, אלא שלפעמים הדבר ניתן, משכך הבחינה הינה לפי כל אשה וכל זוג כמו שהם, ואין דומה זוג בת"א החי בחברה מסויימת עם השקפות המתאימות לסביבתו,  לזוג באזור הדרום בערים או במושבים, ואידך זיל גמור.

על משמרתי אעמודה שהגשת תביעה לשלום בית או אי הגשתה אינה מהוה ראיה כלשהי על רצון בשלום בית או אי רצון. וכמו כן גם התנהגות פסיבית אפילו במשך זמן ארוך, אינה ראיה  שהאשה לא רוצה את הבעל כאמור בדברים שהגדרתי.

גם בדברי ביארתי באר היטב ובאריכות, שאם ברורה לנו דעת הצדדים ושניהם רוצים בגירושין, ודאי יש לחייב בגירושין, ובלבד שביה"ד יסביר ויביא ראיה לסברתו. גם דעתי היא שאין לקבוע כללים קבועים והכל לפי הזמן והמקום בכל מקרה לגופו. אין ספק שיש לבחון רמת הנקמה של האשה באיש ולהוכיח ממנה את רצונה, אך עכ"פ צריכים נימוק הגיוני שברור לכל אדם, שמעשה הנקמה מוכיח מה שמנסים להוכיח ממנו. וללא הוכחה מובהקת אסור לעשות מעשה , לחייב וק"ו לכפות אשה הטוענת שרצונה בשלום בית להתגרש, כשמשורת הדין אינה חייבת להסכים לגירושין בע"כ.

תקנת חז"ל שבאומרת טמאה אני לך אין היא נאמנת, וי"א מדין אפקעינהו. נאמנות האשה בטמאה אני לך, והוא הדין בעניין נאמנותה לומר גרשתני תלויה בנסיבות. בדיני מורדת היו תקנות של האמוראים ואחרי כן תקנות הגאונים והראשונים. לגבי מלאכות שאשה עושה ולגבי צורת תשלום המזונות , אין ספק שאזלינן על פי הזמן והמקום ודון מינה ואוקי באתרה, אינה דומה התקופה שבה רוב בני האדם היו מגדלים מזונותיהם, מביאים התוצרת לבית לנשותיהם והנשים מבשלות ומכינות את המזון, לתקופתנו שהנשים עוסקות במלאכות שונות ומנהג העולם לקנות הדברים ולהכינם באופן שונה. אך כאמור חז"ל והפוסקים לימדו העקרונות, אך התורה לא השתנתה ולא תהיה מוחלפת.

 אכן תקנות רבינו גרשום עוקרות דין תורה וההלכות שנהגו בימי חז"ל, אך כשמן כן הם, תקנות, ונחלקו עד אימתי תיקן רבינו גרשום תקנתו. ואם רוצים לומר שהטעם בטל התקנה בטלה ,אין זה נכון, שאף בתקנה כשבטל הטעם התקנה לא בטלה, ועכ"פ גנבא גנובי למה לך, אם רוצים לומר שהתקנה בטלה צריך לומר זאת בפירוש, אך כדי לבטל תקנה אם יש אפשרות לבטלה הדבר צריך להעשות בריש גלי, וצריך מי שיהיה גדול בחכמה ובמניין, ממתקני התקנה, וכמדומני שאין היום מי שיחציף ויאמר אני גדול מרבינו גרשום ובני דורו. אלא אם נאמר שבכה"ג לא תיקן, וכסברת הגר"ש דיכובסקי, וברור לי שלא שייך לומר כן בנתן עיניו באחרת ולמרות זאת האשה רוצה בו, וזהו עיקר הבחינה.

אין ספק שהעולם השתנה , אך העקרונות לא השתנו. ובודאי הבחינה היא מה הרצון האמיתי של האשה ועל פיה לדחות או לקבל תביעת הגירושין, אך כאמור לאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו וברור שהגירושין כיום נערכים ביתר קלות, ואולי בקלות יתר כפי שכתבתי בדברי.

אין להצדיק התנהגות לא ראויה של האשה, אף אם בעלה בגד בה, אם כי ניתן להבינה. מעולם לא הצדקתי התנהגות שכזו ולא כפי שתלה בי, אלא הבהרתי שזוהי התנהלות מריבה. אך בסופו של דבר, העיקר הוא מה היא רוצה באמת , ואם רוצה שהבעל יחזור לשלום בית. וכפי שהביא מפד"ר ח"א, וכפי שכתבתי בדברי הראשונים וגם עתה, דאין לקבוע כללים קבועים, בין לעניין תגובת האשה ובין לעניין האומדנא על רצונה האמיתי

ודאי שהדבר תלוי בהתרשמות בית הדין במקרה הספציפי, ואין לסמוך על סברא כללית של עומק פגיעת הבוגד בנבגד ולא במשך הזמן.

הדברים אמורים ככלל, אך גם להלכה למעשה בנידון דידן, מכיוון שביה"ד ביארו טעמם, אני חוזר על מש"כ שלדעתי טעות ביה"ד היא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת ואין ראיה מה רצונה האמיתי של האשה ממה שסמכו עליו, לכן יש לקבל הערעור.

הרב שלמה שפירא

רק נחזור ונבהיר דורנו דור עני שלא מתקן תקנות וכל דברי היו להוכיח מתוך המקורות שהובאו שמציאות חיי המשפחה  כ"כ השתנו וטענת שלו"ב לאחר בגידה ובפרט ממושכת, תקופת פרוד ארוכה, כשהאישה לא עושה דבר למען שלו"ב במשך שנים. כאשר ביה"ד קמא מכיר את הצדדים ומתרשם שטענת האישה לשלו"ב היא כל דבר חוץ משלום. נקמה, רכוש, דירה וכו'. על האישה להביא ראיה שאכן רצונה לשלו"ב . אשר על כן אין מקום להתערב בשיקולי ביה"ד שחייב את האישה להתגרש.

הרב אליעזר איגרא

המסקנות העולות הלכה למעשה מכל המקובץ לעיל:

1. לדעה אחת יש לקבל הערעור בשני העניינים (גירושין ושלום בית) לדעה שניה, אין מקום להתערב בקביעת ביה"ד, אך עכ"פ יש לקבל הערעור חלקית, לדעה שלישית יש לדחות הערעור.
2. מקבלים עקרונית תביעת הבעל לגירושין ודוחים תביעת האשה לשלום בית (סעיף זה ניתן ברוב דעות, אך גם לדעת המיעוט יש להמליץ לאשה להתגרש).
3. אין מקום לחייב ואף לא להמליץ על גירושין אלא רק לאחר שתינתן פסיקה בכל העניינים שבין הצדדים כולל פסיקת כתובה ופיצויים.
4. בית הדין האזורי יקצוב את דמי הכתובה/פיצויי גירושין הראויים להינתן בנסיבות התיק.
5. ככל שהבעל והאישה יסכימו לתשלום הנ"ל בכפוף לסידור הגט, בית הדין האזורי יערוך הסכם בהתאם לנ"ל ויסודר הגט בהקדם.
6. במידה והבעל יתנגד למתווה הנ"ל תביעת הגירושין שלו תידחה, וכל חיוביו כלפי האישה שמחמת הנישואין בעינם הם עומדים, ובכללם, חיובו במזונות האישה, ובמדורה, וכפי שיעודכנו על ידי בית הדין האזורי.
7. במידה והאיש יסכים למתווה הנ"ל והאישה תתנגד, יופנה התיק לבית הדין הנוכחי ותינתן החלטתנו בהקדם. (סעיפים ג- ז ניתנים בדעת רוב)
8. בית הדין האזורי יעדכן את בית דין הנוכחי באשר להתקדמות ההליך לפי המתווה הנ"ל.
9. תיק הצדדים ישאר פתוח עד להחלטה אחרת של ביה"ד.
10. מכיוון שלדעת המיעוט יש לקבל הערעור ולדעה אחרת, לא מלאו עדיין התנאים לגירושין אי אפשר לקבוע שהערעור הוא ערעור סרק, משכך הערובה שהפקידה המערערת כתנאי לשמיעת ערעורה תוחזר לה.
11. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ז' במרחשון התשפ"ד (22.10.2023).

הרב אליעזר איגרא                         הרב שלמה שפירא                        הרב ציון לוז־אילוז