החלטה
לפניי הבהרת המשיבה בנוגע להוצאות המשפט שאותן היא תובעת מן המערער ולסכומן, כמו כן לפניי תגובת המערער לדברים.
לשיטתה של המשיבה, הערעור, שאותו דחה החתום מטה על הסף משלא הפקיד המערער את הערובה להוצאות שאותה הוריתי לו להפקיד, ערעור סרק היה ועצם ההימנעות מן ההפקדה היא ראיה לכך. על כן, סבורה היא שיש לחייבו בהוצאות תגובותיה לערעור. הסכום המבוקש הוא 3,510 ש"ח – שכרן של שתי תגובות שהוגשו בהליך זה (כולל מע"מ). כאסמכתה לנטען מצורף הסכם שכר הטרחה שבין המשיבה לבאת כוחה.
המערער טוען מנגד באמצעות באת כוחו כי ערעורו לא ערעור סרק היה אלא שאי־יכולתו לגייס את סכום הערובה שנקבע, 12,000 ש"ח, עמדה בעוכריו ובשלה נאלץ הוא למעשה לסגת מערעורו.
תחילה וראש נאמר כי יש מן הדברים המסורים ללב שאין בית דין של מטה יכול לדעתם בתכלית הידיעה, ועל כגון אלה נאמר "ויראת מא-לקיך" כדברי חז"ל. שאלת היותו של ערעור זה ערעור סרק או אי־היותו כזה היא מן השאלות הללו. דיון בערעור לגופו עשוי לפעמים לחשוף בוודאות כי היה הוא ערעור סרק או כי לא היה כזה, אף זאת לא תמיד, כשערעור מסולק בשל אי־הפקדת הערובה קשה עוד יותר לקבוע מסמרות בשאלת היותו או אי־היותו ערעור סרק.
אזכיר כי בהחלטה קודמת שנתתי בעניינם של הצדדים בכ"ו באייר התש"ף (20.5.2020) קבעתי, בנוגע לבקשת המערער לשמיעת ערעורו ללא שיותנה הדבר בהפקדה ולטענתו כי בשל עוניו – שלא הוכח לגמרי אבל סימוכין חלקיים לו אכן הובאו – תהיה הדרישה להפקדת הערובה בבחינת חסימתו מפנייה לערכאות השיפוט, ואמרתי:
אין לחסום את זכותו של אדם לפנייה לערכאות השיפוט אך בשל עוניו בלבד […] על העיקרון האמור אין חולק, אולם אין בכך כדי לקבוע שאין צורך גם לאזנו ולהתחשב בשיקולים נוספים.
בתוך כך יש גם מקום להבחנה בין זכות הגישה לערכאה ראשונה, שהתלייתה בהפקדת ערובה עשויה להיחשב מניעת הזכות הבסיסית לצדק, לבין הגישה לערכאת ערעור […]
צדק מוחלט קיים רק בבית דין של מעלה, בית דין של מטה מחויב בעשיית צדק כמיטב יכולתו ובכלל זה האיזון בין פגיעה אפשרית בצד האחד לפגיעה אפשרית בצד האחר או אף לעיתים בצדדים שלישיים, ואין הוא רשאי לפגוע פגיעה בלתי־מידתית בצד אחד כדי לשמור על אותו צד אחר מכל פגיעה אפשרית, אף אם מדובר בעני, ואין צריך לומר שלא הוכח לפנינו שהצד שכנגד – עשיר הוא.
בצד הצורך לתת למערער את זכות הגישה אף לערכאת הערעור עומד גם הצורך שלא לאלץ את המשיבה לשוב ולהתדיין – התדיינות הצופנת בחובה פגיעה כלכלית אפשרית של הוצאות משפט – ללא שיובטח החזר הוצאותיה עד לרמה סבירה ככל שיתברר לבסוף שהערעור לא היה מוצדק ואולי אף היה ערעור סרק.
הערובה שקבענו שִקללה את שני אלה, ולא בכדי דחינו את בקשת המשיבה לקביעת ערובה גבוהה יותר […] צידו השני של אותו מטבע הוא שאכן לא נעתר גם לבקשה לשמוע את הערעור ללא הפקדת הערובה […] המאזנת בין זכויותיהם של הצדדים.
עין רואה שלא קבענו בהכרח כי אם יידחה הערעור לגופו יתברר כי ערעור סרק הוא, אם כי העלינו אפשרות כזו, ולא כל שכן שלא קבענו כי אם לא תופקד הערובה יהא זה אות להיותו של הערעור ערעור סרק. האפשרות שהמערער אכן מאמין בצדקתו באמת ובתמים וכי אין ערעורו ערעור סרק אלא ערעור כנה, יהיו סיכויו אשר יהיו, לא נשללה.
יתר על כן, לא נשללה אף האפשרות שלו דנו בערעור לגופו היינו מוצאים כי צודק המערער בטענותיו, אלא שקבענו כי איזון זכויות הצדדים אינו מאפשר ליתן את זכות הערעור ללא הפקדת הערובה וכי אכן ייתכן שהצדק המוחלט ייפגע בשל כך, אך אין מנוס מן האיזון שכן האפשרות האחרת צופנת אפשרות לפגיעה בלתי־מידתית בצד שכנגד.
גם המערער עצמו – אפשר שאכן לא עלה בידו לגייס את הסכום, ואפשר גם כי ערך את מאזנו והסיק כי בהתחשב בסיכוי כי יידחה ערעורו ואף בסיכוי כי יחויב בהוצאות, אף אם רק סיכוי הוא, אין הוא יכול או אין הוא רוצה לסכן את סכום הערובה שקבענו. שיקול כזה – בין שצודק הוא ובין שאינו צודק – לגיטימי הוא, ושקילתו ודאי אינה מלמדת על היות הערעור ערעור סרק.
חיוב בהוצאות משפט אינו חיוב שמעיקר דין תורה, יסודו הוא ב'דינא דגרמי' בהליכים – ובעיקר בערעורים – שפתיחתם היא מעין דין 'לך ואני אבוא אחריך' המבואר בשולחן ערוך, ועל גביו יכול להיבנות חיוב גם מכוחן של תקנות הדיון או מכוח ההסכמה שבעצם הגשת הערעור והפקדת הערובה.
ברם בענייננו אכן לא הופקדה ערובה ולהסכמה מבלעדיה אין ראיה, ולהפך: הרי לנו כי המערער דנן בחר שלא לקיים את ההליך אם נדרש הוא לשם כך להסכים לסכן עצמו בחיוב הוצאות.
חיוב מ'דינא דגרמי' נוגע בעיקרו לערעור סרק הדומה אומנם לדין 'לך ואני אבוא אחריך' ובכלל זה גם ערעור שהמערער משכו לאחר שגרם לשכנגדו הוצאות – שלא מחמת ההכרח או משראה כי הכף נוטה לרעתו, אך קשה לבססו במקרה של מי שמשך את ערעורו טרם תחילת הדיון ומכוח אילוץ, וקל וחומר כשלא הוא משכו אלא שערעורו נדחה על הסף בהעדר הפקדת הערובה.
חיוב מכוחן של תקנות אינו עומד על כרעי עצמו שהרי לא נקבע בהן קטגורית חיוב הוצאות אלא כי בית הדין יקבענו, בפשטות על היסודות דלעיל ולא במנותק מהן, ואף אילו היה ספק בכך או אם נסתפק בעצם הגדרתו של הערעור ערעור סרק – כללא נקוט בידן דכל היכא דאיכא ספקא בתקנתא מוקמינן אעיקרא דדינא. וכל זה מצטרף כמובן גם להיות המערער 'מוחזק'.
עוד זאת נאמר:
המשיבה ביקשה כי נחייב את המערער להפקיד ערובה של 30,000 ש"ח. בהחלטתנו דחינו בקשה זו – גם זאת במסגרת האיזונים האמורים וכדלעיל. מכל מקום עתה צירפה המשיבה כאסמכתה לטענתה וכאמור לעיל את הסכם שכר הטרחה. בהסכם נקוב שכר טרחה גלובלי בסיסי שאותו משלמת המשיבה לכאורה ללא קשר להליכי הערעור. לעניין הליכי הערעור נקובים בו סכומים נוספים: 2,000 ש"ח לכל דיון – בין בבית דין קמא ובין בערעור – ו־1,500 ש"ח בעבור כל בקשה או תגובה לערעור, הכול בתוספת מע"מ.
הדבר גלוי וידוע כי מעטים הליכי הערעור שמתקיימים בהם יותר משני דיונים וכי ברובא דרובא די אף בדיון בודד. גם אם נניח שלו התקיים ההליך היו מוגשות עוד כמה בקשות או תגובות מצד המשיבה – רחוקה הדרך מהסכום שאותו ביקשה מלכתחילה כי נקבע כערובה.
אכן אין בכך כדי לקבל את טענת המערער כי אף סכום הערובה שקבענו אינו מופרז היה וכי לו נקבע מראש הסכום המבוקש עתה אפשר שהיה יכול לעמוד בו – וודאי שאין לקבל את טענתו נעדרת היסוד כי לו בכך היה מדובר היינו אנו נעתרים לבקשה שלא לחייבו בערובה כלל – שהלוא אילו התקיים הליך מלא אכן היו ההוצאות עולות על המבוקש עתה. אך אכן כדבריו יש באמור כדי להטיל צל על כנות בקשת המשיבה לערובה המופרזת, ומי שצל מוטל על כנות בקשותיו שלו קשה עוד יותר לקבל את טענותיו כי בקשות שכנגדו בקשות סרק הן.
מסקנות והוראות נוספות
סוף דבר:
א. אין מקום לחייב את המערער בהוצאות המשפט המבוקשות.
ב. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
אם מבקשת בא כוח המשיבה לגרוע מנוסח הפרסום את שמה או את פרטי הסכם שכר הטרחה שבינה לבין מרשתה – תודיע זאת לבית הדין בתוך שלושה ימים ובית הדין ישקול את הבקשה תוך האיזון בינה לבין הערך שבפומביות הדיון והתועלת שבפרסום.
ניתן ביום ז' בתמוז התש"ף (29.6.2020).
הרב יעקב זמיר
