מאגר פסקי דין

פסק דין

אתמול בתאריך ט"ז אלול תשע"ח 27/8/2018 נשלחה החלטת בית הדין ונשמטו ממנה כמה משפטים משמעותיים. ולפיכך החלטה הנ"ל בטלה. ובית הדין אוסר על הצדדים להשתמש בה.  ועתה נשלחת ההחלטה מתוקנת כדלהלן:

בתאריך כ"ו חשון תשע"ו (8.11.15) ביה"ד הוציא את פסה"ד הבא:

הצדדים נשואים 43 שנה ולהם 4 ילדים בגירים.

בפני ביה"ד תביעת הבעל לחייב את האשה להתגרש ממנו מחמת הטענות הבאות:

• האשה התנהגה אליו באלימות ולא ניתן לחיות במחיצתה.
• האשה סובלת ממחלות נפש ואינה רוצה לטפל בעצמה, לא ניתן לחיות עם חולת נפש.
• הבעל מאס באשתו באמתלא מבוררת וניתן לחייבה לקבל גט מבעלה.
• עוד טען הבעל שלא מגיע לה כתובה משום שעומדת לקבל ממנו סכומי כסף בתביעה לחלוקת רכוש בבית המשפט.

האשה הכחישה את כל הטענות שבעלה טען נגדה. מאידך טענה שמקור הסכסוך ביניהם הוא כספים רבים שהבעל הבריח ולקח מכספיה, וכן לקח ממון רב מכספי המשפחה, דבר זה נמשך שנים וכשעלתה על כך ודרשה ממנו שיחזירם, הוא פתח במלחמה נגדה שבסוף התהליך זה הוא עזב את הבית ללא הודעה מוקדמת. האשה טענה שיש לה רכוש רב שקיבלה מהוריה, ובמקום להעריך דבר זה הוא התנהג כפי שטוענת. לטענתה הוא רוצה לפתוח חיים חדשים, עם הכספים שנטל. האשה טוענת שמעולם לא היו פניה לגרושין והיא זכאית שבעלה יחזור אליה לשלום בית.

היא היתה עסוקה בבניית בית חדש למשפחה, ובאמצע בנית הבית בעלה עזב אותה.

הצדדים נחקרו בביה"ד ארוכות. כל צד הכחיש את הטענות של הצד שכנגד. טענות הצדדים בדברים שהוזכרו לעיל נמצאים בפרוטוקולים של ביה"ד ובסיכומי הצדדים, ולכן ביה"ד לא מצא לנכון להעתיקם בפסק הדין. שני הצדדים לא הביאו כל ראיה להוכחת טענותיהם.

מלבד בענין הטענה על מחלת הנפש של האשה, האשה הציגה מסמכים רפואיים פסיכיאטריים הנמצאים בתיק ביה"ד. מסמכים אלו מאשרים את טענת האשה שלא היתה חולת נפש, ואינה סובלת ממחלת נפש.

נציין, שגם אם הבעל היה מוכיח שאשתו חולת נפש, והוא זכאי לחייבה בגט, מ"מ מחמת טענה זו האשה לא הפסידה כתובתה, שהרי בשעה שנשאה היתה בריאה, ואם חלתה הרי שנסתחפה שדהו והוא חייב בכתובתה.

בענין טענות הצדדים בענין הרכוש נושא זה לא נידון בפני ביה"ד ושני הצדדים נמנעו מלהביא ראיות שגרסתם בענין ההתנהגות בענין הרכוש היא היתה כדין, ולכן ביה"ד אינו יכול לקבוע, מי מהם הצודק בענין זה.

נציין שבני הזוג הם בני אשכנז שלגביהם קיים חדר"ג.

לאור האמור לעיל וכיון שהתובע לא הוכיח את טענותיו שזכותו לחייב את אשתו להתגרש בעל כרחה דין התביעה להידחות.

ובתאריך א' כסלו תשע"ח (19.11.17) הוציא ביה"ד את פסה"ד הבא:

ממתן פסק הדין דלעיל לא השתנה דבר בין הצדדים, הצדדים גרים בנפרד, ומנהלים מאבקים משפטיים בבית המשפט למשפחה, על חלוקת רכוש.

מעת שביה"ד הוציא את פסה"ד דלעיל התקיימו בביה"ד שלשה דיונים א).  ט"ז שבט תשע"ז ב).  ג' אב תשע"ז.  ג). י"ח חשון תשע"ח. בדיונים אלו ביה"ד התרשם שהבעל מואס באשתו, ואין אפשרות שהוא יחזור ויחיה עמה בשלום בית. עובדה זו משנה את התמונה, שכן, לפי נתון זה, יש מצוה לאשה להתגרש.

אלא שב"כ האשה טענה שכדי לקבוע שהאשה חייבת לקבל גט מבעלה, או שמצוה עליה לקבל גט מבעלה, ביה"ד צריך לדון תחילה בתביעת הכתובה, ובנוסף לכך שהבעל יחזיר לאשה מה שהוא לקח ממנה. תביעת הכתובה אמורה להתברר בפנינו ואילו התביעה להחזר הכספים נמצאת בסמכותו החוקית של האשה – שכן לשם הגישה האשה את תביעתה לחלוקת הרכוש.

על כך השיב ב"כ הבעל שיש חו"ד של מומחה שקבע שהיא תקבל מבעלה לפי החוק החדש בעת פרישתו לגמלאות בזמן הפנסיה ובזמן הנזילות, ודברים אלו הם מסתכמים בסכומים גדולים [כמיליון ₪].

על כך השיבה ב"כ האשה שהאשה זכאית לכתובה היום לפני סידור הגט, וכן היא זכאית שהבעל יחזיר לה מה שהוא לקח ממנה.

ביה"ד מבהיר שבשלב זה ביה"ד אינו יכול לדון בתביעת הכתובה או בתביעת פיצוי לפני שיהיה בפנינו פס"ד סופי בחלוקת הרכוש, וכן פס"ד סופי בתביעת האשה שהבעל יחזיר לה רכוש שנטל, כיון שסכומי כסף שהיא תזכה בתביעות אלו בביהמ"ש יכולים להזקף כתשלום עבור כתובה ופיצוי. ומאחר ותביעת הכתובה לא ניתנת לברור בשלב זה, וכפי האמור למעלה, ברור שמצוה על הצדדים להתגרש. אין לעכב את הגרושין עד לברור הזכאות האפשרית של האשה בכתובה.

העולה מן האמור לעיל, שברור כיום לביה"ד, שהבעל מואס באשתו, ולא משום שנתן עיניו באחרת. ולאור העובדה שביה"ד אינו יכול לדון עתה בתביעת הכתובה או פיצוי מן הטעמים שהתבארו למעלה. 

לכן ביה"ד פוסק:

מצוה על האשה לקבל גט מבעלה בתאריך שביה"ד קובע.

נמוקים ינתנו לבקשת אחד הצדדים.

מועד לסידור גט י' כסלו תשע"ח 28.11.17.

במועד שנקבע לסידור גט, האשה סרבה לקבל את גיטה. בעקבות כך פתח הבעל תיק לצווי הגבלה.

התקיימו דיונים בתביעה זו ושני הצדדים בקשו, שביה"ד ישמע את עדיהם.

ואף על פי שהצדדים היו צריכים להביא את עדיהם בדיונים בתביעת הגרושין, ביה"ד נענה לבקשותיהם, כיון שחיוב גט הוא דבר קשה, ובנוסף לכך היתה תביעה בפנינו להטיל צווי הגבלה נגד האשה, ועמדה בפנינו השאלה אם במקרה ניתן להתיר חדר"ג במקרה זה.

ביה"ד שמע את העדים וברור לביה"ד שמקור הסכסוך, הוא ויכוחים כספיים שהיו בין הצדדים, שבעקבות כך החליט הבעל, לעזוב את הבית ולדרוש גירושין.

מה היו הסכסוכים הממוניים שבין שני הצדדים לא התבררו בפני ביה"ד, בנוסף לכך יתכן שמבחינה הלכתית אולי צד אחד היה זכאי בתביעותיו, אולם נראה שצד ניסה לאכוף על הצד השני ויתורים ממוניים בצורה שאינה הוגנת בין בעל ואשה, או בין אשה לבעלה.

נוסף על כך התביעות הממוניות התקיימו בבית המשפט ולא התבררו בפני ביה"ד, מכל מקום לכאורה נראה שאם הצדדים יתגרשו, והאשה תקבל את חלקה בזכויות שצבר הבעל בשנות הנשואין, לפי פסיקת בית המשפט, היא לא תוכל בנוסף לכך לתבוע כתובה או פיצוי.  

ביה"ד סבור שלאור הנתק החמור והמתמשך שבין הצדדים מצוה על האשה לקבל גט מבעלה, וביה"ד רשאי להוציא צווי הגבלה נגד האשה, אולם ביה"ד לא יוכל להתיר חדר"ג במקרה זה.

ביה"ד מבהיר כי צווי הגבלה אין בהם כפיה על הגט, ולכן ביה"ד נוהג להוציא צווי הגבלה גם נגד בעל שנפסק שלא ניתן לחייבו שיתן גט לאשתו, אלא נפסק שמצוה עליו לתת גט לאשתו. ואם הוא מסרב ביה"ד מוציא נגדו צווי הגבלה.

לאור האמור לעיל ביה"ד מוציא צווי הגבלה נגד האשה:

צווי ההגבלה לא יכללו פיטורי האשה ממקום עבודתה.

הרב נחום שמואל גורטלר- אב"ד

קראתי את דברי כבוד האב"ד שליט"א ואף אני מצטרף לדבריו, אך לדעתי בתיק זה יש לפרוס את היריעה כולה בטרם הכרעה, על מנת שיהא ברור לצדדים שבפני ביה"ד מונח כל החומר הרלבנטי מאז נפתחו ההליכים בפניו. לאחר מכן אבאר את דעתי.

בפנינו תביעת הבעל לגירושין. האשה מסרבת בתוקף להתגרש, טוענת לשלו"ב ושאין עילה לגירושין. בכן, הבעל מבקש להוציא צווי הגבלה נגד האשה.

רקע עובדתי והליכים

הצדדים נישאו בשנת 1974, ולהם ארבעה ילדים בגירים ומספר נכדים.

הבעל עזב את הבית בחודש אוקטובר 2012 (חשון תשע"ג). האשה הגישה תביעה לפירוק שיתוף בביהמ"ש ביום 5.12.2012. הבעל הגיש תביעת גירושין לראשונה ביום 11/06/2013, אשר נסגר בהחלטה מיום 8.11.2015, בה נאמר: "כיון שהתובע לא הוכיח את טענותיו שזכותו לחייב את אשתו להתגרש בעל כרחה דין התביעה להידחות".

הבעל ערער לביה"ד הגדול, וגם שם נסגר התיק ביום 26.12.2016 בהחלטה:

"לאור האמור לא מצאנו עילה שיש בה כדי לחייב את האישה בגירושין או לקבוע שיש על הבעל מצוה לגרשה והערעור נדחה.

עם האמור מאחר והצדדים נמצאים בפירוד ממושך של כארבע שנים מומלץ לבעל כפי שהועלה בדיון לנהל מו"מ עם האישה על פיצוי הולם כמנהג בתי הדין למתן פיצוי לאישה עבור הסכמתה להתגרש."

ביום 11.1.2017 הבעל דרש מהאשה לאפשר לו לחזור ולהכנס לבית. האשה סירבה וביקשה מביה"ד להוציא צו מניעה במעמד צד אחד, אשר ניתן באופן זמני. הבעל הגיש התנגדות לצו, בטענה לשלו"ב: "לאחר התייעצות החליט לקבל בהכנעה את הכרעת בית הדין האזורי והגדול, ולשוב לביתו להמשך חיים משותפים עם המשיבה".

ביום כ"ג בטבת התשע"ז (21/01/2017), הורה ביה"ד:

"על הבעל להגיש תוכנית לבית הדין בה יפרט באיזה דרך הוא חושב לפייס את האשה כדי להצליח לנסות להשיב את הסיכוי לשלום בית, ובכלל זה יציע יועץ נישואין שיטפל בבקשתו לחזור לחיות עם אשתו בשלום."

בדיון ביום ט"ז בשבט התשע"ז (12/02/2017):

"ביה"ד לבעל: אתה רוצה לעשות שלו"ב עם האשה?

הבעל: אני לא שיניתי את דעתי, האהבה שלי כלפיה לא חזרה, אני לא חוזר כי יש לי חיבה כלפיה, חוסר האמון שנוצר בין אישתי לביני נשאר, רק מה שעשיתי הוא דבר כזה, פתחתי תיק גירושין בביה"ד האזורי והתשובה ידועה, הלכתי לגדול וענו את מה שענו, אני יש לי מסגרות של רב שמדבר איתי על הלכה, והוא אמר לי תשים את הכל בצד יש פה דעת תורה ולא משנה מה אתה מרגיש או לא, ומכיוון שיש שני בתי דין שקבעו מה שקבעו אז עליך לבצע, ולכן באתי בתום לב וחזרתי הביתה.

ב"כ האשה: כשראה הבעל שהוא מפסיד לאורך כל הדרך בביה"ד הרבני, הוא חשב מה הוא יכל לעשות כדי לשנות את הגזירה, הוא התייצב במפתיע אחרי 4 שנים שהוא לא דרך בבית, ואחרי שהוציא את דיבתה רעה בקהילה, הוא בא ב10 בלילה ורוצה לחזור הביתה, וביה"ד אמר לו שמכיוון שהוא רוצה לחזור הביתה הוא צריך להגיש תוכנית איך הוא רוצה לחזור לשלו"ב, וכשהיינו בביהמ"ש לענייני משפ' שאלתי אותו איפה התוכנית שלך והוא אמר שהוא יגיד את זה היום, אז  אני מבינה שאין כל תכנית ואין שום דבר, אז אנחנו מבקשים שהצו ישאר על כנו."

למחרת הגיש ב"כ הבעל בקשה, בה כתב שהבעל אינו מטפל ואינו יודע מה עליו לעשות, אך הצעתו היא:

"הצדדים כבר היו בעבר אצל מס' יועצים, המבקש מציע שהצדדים יופנו למי מהיועצים, האחרון שאצלם היו הצדדים, על מנת לבחון את היתכנות שלום בית ובאיזה אופנים […] ילכו הצדדים למי שכבר מכיר אותם, ויבחנו את הדברים, ויוצג דו"ח לביה"ד."

ביום 27.2.2017 התקבלה תגובת ב"כ האשה שכתבה:

"ביום 21.1.17 נתן כב' בית הדין הרבני החלטה על פיה על הבעל לפרוס תוכנית כיצד בדעתו לפייס את האשה […]

ועל כן עומדת האישה על קבלת תוכנית שכזו מטעמו של הבעל שאם באמת חפץ הוא בשלום בית אמיתי וכנה עליו לעשות צעדים בוני אמון כדי להוכיח את חתירתו לשלום בית ולכן יש חשיבות מירבית בקבלת תוכית מפורטת, משכנעת הכוללת צעדים בוני אמון שהמבקש מוכן לעשות כדי להשיג את שלום הבית וזאת עוד לפני בחירת יועץ נישואין.

בהחלטה מיום 16.3.2017, השאיר ביה"ד את הצו על כנו, ונימק:

"בדיון הובהר שהבעל ניסה לחזור ולגור בדירה שגרה אשתו בלי שפנה אליה תחילה והבהיר לה מה כוונתו, ולאיזה מטרה הוא רוצה לחזור ולגור עם אשתו. התנהגות זו של הבעל ברור לביה"ד הכניסה את האשה לפחדים, ולאי ודאות מה הן כוונותיו של הבעל, ותביעתה של האשה למנוע את חזרת בעלה לביתה , באופן מיידי היתה מוצדקת. אשה שבעלה עזב אותה תקופה כל כך ארוכה זכאית למדור שקט, ולא לגור עם אדם שהיא חוששת ממנו כמו מנחש, שאינה יודעת בכל רגע מה הן כוונותיו וכיצד הוא עלול לפגוע בה.

לאור האמור לעיל אם הבעל מבקש לבדוק אם עדין יש אפשרות שהוא יחזור ולחיות עם אשתו, הוא צריך לפנות אליה לפייס אותה, ולשכנע אותה שכוונותיו הם כנות שרצונו לעשות שלום בית. וביה"ד יפנה את הצדדים ליועץ נישואין שיטפל בצדדים ויבדוק אם עדין ניתן לעשות שלום בית.

יתכן מאד שלאור התנהגות הבעל אל בשנים האחרונות, הדבר גרם שלאשה נוצר טינה נגד בעלה, באופן שהיא אינה יכולה יותר לסלוח לבעלה, והטינה שבליבה תמנע להשלים עם בעלה ולחזור ולחיות עמו בשלום. במקרה כזה הצדדים יצטרכו להתגרש, והבעל יצטרך להציע סכום כסף שיפצה את אשתו על פירוק הנשואין, או שביה"ד יצטרך לפסוק על פיצוי מתאים."

בחודשים שלאחר מכן, הבעל שלח מספר מכתבים לביה"ד בה בקש לחלצו ממיצר, כאשר צו המניעה נגדו תקף, והאשה מסרבת ללכת לטיפול ומאידך מסרבת להתגרש.

בהחלטה מיום כ"ט בתמוז התשע"ז (23/07/2017), כתב ביה"ד שלאחר שיקול דעת ולאור החלטת ביה"ד הגדול לנהל מו"מ על פיצוי הולם, יש לתאם דיון לצורך גישור לצורך סיום ההליכים המשפטיים בין הצדדים.

בדיון ביום ג' באב התשע"ז (26/07/2017):

ב"כ האשה: הפיצוי הוא פשוט, שיחזיר את כל הנכסים שהיא קיבלה מההורים שלה, הוא בא רק עם תחתונים לחתונה, כעת התביעה הזאת הוא בביהמ"ש, כמו"כ יש תביעת מזונות שהוא לא משלם, ויש תביעה שלו על דירה שרשומה רק על שמה שקיבלה מהוריה, ויש עוד כמה תביעות, אם הוא רוצה גט שיעביר לה כל מה שגזל ממנה מכספי הוריה ואז היא תהיה מוכנה לשקול את העניין. אם יגיד כן נסכים, אם לא אזי פגרה נעימה ונלך הביתה […]

ב"כ הבעל: האשה היא זאת שפתחה הליכים בביהמ"ש […] וביה"ד ציין בהחלטתו שכביכול הבעל הבריח כספים […] אך בינתיים הגיע דו"ח אקטואר שקובע שלא היה שום הצדקה לפתוח תיק בביהמ"ש […] כי לא היה שום הברחת כספים.

לעצם העניין, עפ"י דו"ח האקטואר נקבע שהוא צריך להעביר לה לצורך האיזון משאבים מיליון שקל שע"פ דין תורה זה לא מגיע לה, וזה יהיה הפיצוי שלה.

ב"כ האשה: זה שלה עפ"י החוק. וזה מגיע לה […] כי הוא כל הזמן איים עליה שאם לא תירשמי את מה שקיבלת מההורים שלך עלי אז אני מתגרש, הוא כל הזמן איים עליה.

הבעל הציג דו"ח אקטוארי ארוך ביותר אשר הוגש לביהמ"ש בקשר לאיזון זכויות הצדדים ולטענות האשה על הברחת כספים ע"י בעלה. בסיכום הדברים, בחישוב במזומן (מהוון), על הבעל להעביר לאשתו מזכויותיו סך 919,601 ₪. כמו"כ, כתב: "בראייתי, איש מהצדדים ו/או באי כוחם לא הרים את הנטל והוכיח כי בן הזוג לשעבר הבריח כספים". (הדגשה במקור)

למחרת הדיון, הגיש ב"כ הבעל "בקשה דחופה ובהולה" בו שוב בקש מביה"ד "להורות על חיוב גט בין הצדדים, לחילופין, להורות כי מצווה על הצדדים להתגרש". טעמו העיקרי הוא מכיוון שהאשה פתחה תיק לפירוק שיתוף בביהמ"ש ובכך גילתה שאין רצונה לשלו"ב. לאורך כל הדרך טענה שעשתה כן כיון שבעלה הבריח נכסים, וביה"ד האזורי והגדול סברו שיש ממש בטענה זו, ועכשיו התברר שלא כן ושהתיק נפתח שלא בהצדקה. לכן, יש לראות בה "אשה רעה שמצוה לגרשה". בנוסף, מכיון שעל הבעל לשלם מזכויות הפנסיוניות שלו בסך הנ"ל, יש בהם כבר כדי כתובה ופיצוי. וסיים:

"לאור האמור, מבוקש להורות כי על הצדדים להתגרש מוקדם ככל האפשר, ובאם האישה לא תשתף פעולה מבוקש היתר לבעל להינשא, ובענין הכתובה והפיצויים אותם דורשת האישה מבוקש לקבוע כי בקבלתה את זכויות הבעל בסך של למעלה מ – 900 אלף ₪, יש בהם כבר פיצוי וכתובתה." (הדגשה במקור) 

ביום 27.8.2017 הגיבה ב"כ האשה לדברים, וטענה שתביעת הבעל בעבר כבר נדחתה בשתי הערכאות מחוסר עילה לגירושין. האשה נאלצה לנקוט הליכים משפטיים לאחר שהבעל נטש אותה והשאיר אותה להתנהל לבד עם בניית הבית, חסם את החשבון המשותף ולא שילם מזונות, והקפיא את הבנייה. האשה פעלה לפי המלצות עו"ד אחר, ולכן הוגש כתביעה לפירוק שיתוף ולא שמירת זכויות, אף שבקשה שלו"ב. המבקש סרב לתת כסף עבור בניית הבית מהכספים המשותפים מהכספים שצבר, וגם לאחר דו"ח  האקטואר נשארו כספים אשר לא קבלו הסבר. האשה פתחה הליך פינוי של ילדיה מדירתה לאחר שהתגייסו לסייע לבעל. בענין הכתובה, הפנתה לפס"ד ביה"ד הגדול בתיק 938923/2 שאישר את פס"ד של ביה"ד האזורי שלא לקזז את כתובתה של האשה מאיזון זכויות, שכאשר הבעל נטש את אשתו אשר בקשה שלו"ב וזכאית לפיצוי, אם דרשה את כתובתה כפיצוי כדי להתגרש, ניתן לחרוג מהנוהג המקובל שלא לזכות בכפל זכויות בתורת פיצוי.

ביום 31.8.2017 הגישה האשה מכתב אישי בה פרטה את גירסתה בקשר לסכסוך בני הזוג, הפירוד, משבר הבנייה, טענות הסתה של הילדים ע"י הבעל, הברחת כספים, וספר התורה שכתבה. היא סיימה: "ביה"ד לא יתן יד למי שפירק את המשפחה והשאיר אותי בגילי לבד! ללא שום עילה!!!"

בדיון ביום י"ח במרחשון התשע"ח (07.11.2017), ביה"ד הביע את התרשמותו שסירוב האשה להתגרש נובעת מנקמנות בעניינים כספיים ושאין שום הגיון לעfכב את הגט.

למחרת, הגיש הבעל שוב תביעת גירושין.

ביום א' בכסלו התשע"ח (19.11.2017) נתן ביה"ד החלטה, בה נאמר:

"ממתן פסק הדין דלעיל לא השתנה דבר בין הצדדים, הצדדים גרים בנפרד, ומנהלים מאבקים משפטיים בבית המשפט למשפחה, על חלוקת רכוש.

מעת שביה"ד הוציא את פסה"ד דלעיל התקיימו בביה"ד שלשה דיונים […] בדיונים אלו ביה"ד התרשם שהבעל מואס באשתו, ואין אפשרות שהוא יחזור ויחיה עמה בשלום בית. עובדה זו משנה את התמונה, שכן, לפי נתון זה, יש מצוה לאשה להתגרש […]

לאור העובדה שביה"ד אינו יכול לדון עתה בתביעת הכתובה או פיצוי מן הטעמים שהתבארו למעלה. 

לכן ביה"ד פוסק:

מצוה על האשה לקבל גט מבעלה בתאריך שביה"ד קובע."

בנימוקים שניתנו כשבוע אח"כ באר ביה"ד שב"מאיס עלי" נחלקו הפוסקים האם לכוף, לחייב או מצוה לגרש, ואף לסוברים שאין לכוף או לחייב ניתן לעשות הרחקות דר"ת. כל שכן כאשר הבעל טוען "מאיסה עלי". וסיימו, "לאור כל האמור, בוודאי שבשלב זה יש מצוה לגרש".

נקבע מועד לסידור גט ביום י' כסלו תשע"ח 28.11.17, אך האשה לא התייצבה. ב"כ האשה הודיעה: "הגשנו ערעור והיא לא מוכנה להתגרש".

כעבור יומיים, הגיש הבעל בקשות נוספות לקבוע שהאשה סרבנית גט ולהיתר אשה שנייה. ביה"ד דחה בקשות אלו, מטעם שביה"ד לא חייב את האשה בגט.

בעקבות כך, ביום 01/01/2018 הגיש הבעל בקשה להטיל על האשה צווי הגבלה.

בדיון ביום י"ד בשבט תשע"ח (30.1.2018) הודיעה האשה שוב בנחרצות שאינה מוכנה לקבל גט. הופיע העד הרב [נ] אשר אמר: "אני חושב שזה אשה שא"א לחיות איתה", לאור התנהלותה כלפיו וכלפי הילדים והנכדים:

ביה"ד: תספר לנו מה היה?

העד: לאחר הפירוד אני פגשתי את האשה ברחוב ואמרתי לה למה את מעגנת אותו? הרי כל הסכסוכים המשפטיים מתנהלים בביהמ"ש, והיא אמרה לי אל תדבר על עיגון אלא על הגון, אם הוא יהיה הוגן איתי בכסף הכל יסתדר, היא אמרה לי כמעט בפירוש שהכל קשור לכסף, דבר שני לפני שבועיים שלוש הלכתי ברחוב והיא צעקה עלי צעקות רמות מהרכב שלה ליד הכיכר ברחוב מדר, צעקות כאלה שאף אדם נורמלי לא יכול לחיות עם אשה כזאת, ג. אין אדם ברחובות שיכול להכיר את בני הזוג יותר ממני, אני מכיר את המשפחה, והאשה הזאת בשנים האחרונות ממררת את החיים של הילדים שלהם, ואני חושב שהדבר הבסיסי זה בין בני זוג זה הילדים המשותפים, ואני חושב שהיא גורמת להרס של משפחה חד משמעית, ואני נושא באחריות על משפחות, ויש להם בת שגרה בעיר שאם היא עושה 10 אחוז לבעל ממה שהיא עושה לה אין אף בעל שהיה מסוגל לחיות ככה […]

ביה"ד: מה שמעת ממנה כשדיברת איתה?

העד: אני אהיה אמיתי, הייתי אצלם בבית לפני 27 שנים במוצ"ש עם אישתי ואיך שיצאתי מהבית אמרתי לאישתי שהבעל צריך להתגרש, ואישתי אמרה לי בגיל שלך אתה לא מפחד להוציא כזה משפט מהפה? ולא עשיתי כלום.

ביה"ד: תספר על מה שדיברת איתה בזמן האחרון.

העד: חוץ מהשיחה האחרונה של העיגון והצעקות ברחובות לא דיברתי איתה.

ב"כ הבעל: תפרט מה הביא אותך למסקנה שהיא צריכה להתגרש?

העד: היה לה אופי מטרטר שלא ניתן לחיות ככה […]

ב"כ: למה באת היום? […]

העד: כי אם זוג פרוד במשך שנים, והיא מעגנת אותו והוא אדם ירא שמים שלא הולך לרעות בשדות זרים, והיא ממוטטת אותו ואת כל המשפחה, אז מחובת כל אדם שיש לו מה להגיד לבוא ולומר בביה"ד.

האשה: הוא עזב את הבית באמצע הבניה.

העד: הוא עזב את הבית כי את איימת עליו שתיפני למשטרה על אלימות.

ב"כ: אתה יודע שכשהוא הגיש פה תביעת גירושין הוא לא אמר מילה אחת על משטרה?

הבעל: אני אמרתי את זה פה."

הבעל חזר ובקש להוציא צווי הגבלה.

בדיון ביום י"ב באדר תשע"ח (27.2.2018) הופיע כעד הרב [ר] שליט"א. בתוך דבריו:

הרב: התברר שהאשה מציקה לו ומציקה לילדיה בצורה ברורה שלא משתמעת לשתי פנים, התברר שההצקות האלו לא מהיום ולא מאתמול אלא במשך שנים ארוכות, אופי ההצקות זה השתלטות מוחלטת, גערות, צעקות, ניתוק עם הילדים […]

ביה"ד: תיתן לנו כמה דוגמאות.

הרב: להעיר באמצע השינה ולהגיד אתה לא עשית את הדבר הזה ולא להביא את הדבר הזה, וכל מיני הצקות ומעקבים, ומסקנתי הסופית שהייתה לי שאחרי שלא קיבלו את ההסכמים שעשינו שרובם היו בהסכמה, הזוג הזה לא יכול לחיות יחד, האשה היא שתלטנית ומשתלטת על בעלה ועל כל הילדים ואם לא עושים בדיוק מה שהיא רוצה אז מתחיל קללות. את נסעת באוטו וקראת לי רוצח […]

האשה: גם אני אביא עדה שגרמת לה להתגרש.

הרב: כשצריך להתגרש אז צריך להתגרש, וזה תפקידי כרב.

ביה"ד: מה משך התקופה שהרב טיפל בין בני הזוג?

הרב: זמן ארוך של עשרות ישיבות, קרוב ל-50 ישיבות.

ביה"ד: חשוב לנו להבין את ההתרשמות של הרב בנושא של הבינו לבינה, זה הנק' המרכזית.

הרב: האשה היא שתלטנית וכאן אני שולח אותה לגט, במצב הזה הם צריכים להתגרש וזה תפקידי להביא, השתלטנות מתבטאת בצעקות במעקבים, בכל רגע במה שהבעל עושה במעקבים בחשבונות ובטלפונים […]

ב"כ האשה: אחזור לנושא הממוני, אתה אמרת ששלחת אותם לבנקים והתקבלה אינפורמציה, ממי התקבלה אינפורמציה?

הרב: שניהם הודו שהתקבלה אינפורמציה, וגם הם הביא מסמכים, והיו פעמים שזה היה ברוח טובה וכמעט הגיעו להסכם וזה היה נראה הולך לכיוון חיובי, ואני אמרתי לה כמה פעמים תורידי ב20% את הלסו (קשר חונק) והכל יסתדר.

ב"כ: מה שהרב אומר זה שהאשה חונקת את בעלה?

הרב: כן. ואמרתי לה לשחרר ב20%, אנחנו כבר עמדנו לפני סיום טוב.

ב"כ: איך זה שהרב אומר שהאשה חונקת את הבעל כשהיה לנו חוו"ד שלבעל יש יותר זכויות?

הרב: הגענו כמעט לסוף טוב, ועמדנו לקראת הסכם, ואמרתי לה תורידי את הלחץ ב20% והכל ייפתר כבר מחר, היא פשוט לחצה בכל הדברים."

מאידך, בדיון ביום ב' באייר התשע"ח (17/04/2018), העיד מר [ק]:

"ש. מה ידוע לך על היחסים בין האישה לבעלה, או בין הבעל להורים, ולהיפך?

ת. ביום החתונה המצב רוח של אביה לא היה טוב, ואמרתי לו מוישה תצחק והוא לא רצה ואמר לי אני אספר לך אח"כ, ואחרי החתונה הוא סיפר לי שאבא של הבעל מבקש שאני אעביר את הדירה ב[ח] על שמו של הבעל, ושאלתי למה? והוא אמר לי ככה הוא רוצה, ואמרתי לו אל תעשה שטות כזאת כי יש לך עוד בת והדירה שלך ולא של האישה. ובסופו של דבר הוא השתכנע והעביר את זה ע"ש שניהם. היו שם 3 בתים, הבית הישן שאביה בנה ועוד בית למטה והם גרו בבית הישן ובאותה תקופה הדירה עברה על שמו ועל שמה […]

ביה"ד לעד: אתה אומר שהתרשמת שהדרישה עלתה בליל החתונה, מאיפה אתה יודע?

העד: כי בליל החתונה בהתחלה עומדים ומקבלים את האורחים, ואח"כ ניגשים לכתוב את הכתובה ובזמן כתיבת הכתובה היה ויכוח שנמשך ונמשך ואז הוא אמר לי שהדרישה הזאת עלתה."

כמו"כ העיד הרב [ח], חזן וסופר שכתב ס"ת עבור האשה:

ב"כ האשה: אני הבנתי מהאישה שהיו בעיות מצידו של הבעל ביחס לספר תורה. תספר.

ת. בתחילת הכתיבה, את הס"ת הזמינה ושילמה האישה, בזמן שכתבתי והם דיברו אצל הרב [ר] התברר שהכסף הזה זה פיצויים שהיו בגין איזה תביעה או נפילה שהייתה לאשה, לצערי התפוצץ כל חיי האישות ביניהם בגלל הספר תורה, שורש הדבר היה שהאשה אמרה שאני רוצה לכתוב את שמות משפחתי על הס"ת ואם אתה רוצה לכתוב את שמות המשפ' שלך (הבעל) תשלם כסף, זה מה שהיה, הבעל אמר לי מהתחלה תשמע, אם לא יכתבו את שמות משפחתי אני לא מגיע להכנסת ספר תורה, זה היה האיום מטעמו, אני ניסיתי לדבר עם שניהם, כי כאב לי שבגלל הספר תורה התפוצץ כל העסק הזה, וניסיתי להביא אותם להסדר שלא עלה בידי, שניהם אמרו לי שהסכסוך לא קשור לס"ת אלא זה התחיל גם לפני כן, אבל לדעתי הם גרו כמו זוג רגיל ולא ראיתי ביניהם משהו מיוחד, הייתי אצלם בבית לקידוש ובליל יו"כ, בית בלעה"ר עם הרבה ילדים באוירה רגילה, לא ראיתי משהו מיוחד כמו כל זוג בישראל […]

ביה"ד: כתיבת הספר הייתה לפני 4 שנים?

ת. כן […]

ב"כ האשה :איך הבעל הסביר את זה שהוא לא רוצה לשלם על הספר?

ת. הוא אמר לי כי היות ולא יהיה כתוב שם הוריו על הספר אז הוא לא יהיה בהכנסת ספר תורה, הרב [ר] בזמנו כשהוביל את המהלך של הספר אז הוא אמר לי מהצד שיהיה 3 ספרי תורה, אחד של האישה ואחד של הבעל ואחד של הבן המאומץ, אני הייתי סקפטי ואמרתי לו יהי ולצערי זה לא קרה, בגדול את הספר שנכתב נעשה בהסכם ביני לבינה בניסוחו של הרב [ר], והבעל אמר לי אם לא יהיה כתוב שמות הורי על המעיל אני לא אשתתף בהכנסת ס"ת […]

ב"כ הבעל לעד: אתה אומר שהרב [ר] ניסח את ההסכם, והוספת שהוא אמר לך לגבי 3 ספרי תורה, אתה יודע מדוע הרב [ר] היה פה בתמונה ועל מעורבתו?

ת. אני בזמן שבאתי לכתוב את ההסכם, היו דיונים שם ביניהם עם בני הזוג אצל הרב דברים שלא קשורים בכלל לספר תורה, ואני יודע שהם ישבו ביניהם עוד לפני זמן עם הרב.

ש. זאת אומרת שהסכסוך לא קרה בגלל הספר תורה, אלא לפני כן?

ת. אמרתי שההתפוצצות קרתה בגלל זה, לא אמרתי שהסכסוך התחיל בגלל זה. מה שגרם את הקש ששבר את גב הגמל זה הספר תורה, אפי' ששניהם אמרו לי בזמן אמת שזה לא קשור. זה לא ידע זה התרשמותי […]

ביה"ד: אתה בעצמך אומר שהם היו אצל הרב [ר] בדברים שביניהם, אז למה אתה תולה שהמריבה ביניהם הייתה על כסף?

העד: אני הבנתי משניהם ומהרב [ר] שהם היו לא פעם לפני כן אצל הרב [ר].

ביה"ד: אז למה אתה תולה שזה קרה בגלל זה?

העד: זה היה הקש ששבר את גב הגמל, אחרי הסיפור הזה היא עברה לרחובות והוא נשאר שם. אולי הם נשארו עוד כמה חודשים יחד אבל זהו. והוא לא השתתף בהכנסת ספר תורה ומאז הם פרודים."

בדיון ביום ט' באייר תשע"ח (24.4.2018) העיד הרב [א], שהיה דורש בביהכ"נ של בני הזוג:

"ביה"ד: מה התרשמת על המצב ביניהם?

העד: היא פנתה אלי אחרי ששנתיים לא הייתי שם […] וסיפרה לי מצידה שיש משבר ושהבעל עזב את הבית ושיש דין ודברים על ממון, ומדברים גם על גירושין, והיא ביקשה ממני שאולי אני יכול לעזור בשלום בית, פניתי לבעל והוא אמר לי שהוא נמצא בתהליך והוא שומע לרב [ר], והרב אמר לו שלא יחזור הביתה ושהעניין הוא לא קשור רק לשלו"ב אלא גם לממון, ואמר לי שאשתו היא אשה טובה ואמא טובה לילדים, ואם אני אשכנע את הרב [ר] לחזור הביתה אז הוא יחזור הביתה, ופניתי לרב [ר] והוא אמר לי שהדבר היחיד טוב שאני יכול לעשות זה להגיד לה שתחזור לדיוני בית הדין שלו, והוא אמר לי שהעניין הוא עניין ממוני קשה ולא שלו"ב, הוא אמר לי שלא שייך שלו"ב וזה לא בסדר שהיא עזבה את הדיונים.

ב"כ האשה: האם שאלת אותו אם הוא מתעסק בכלל בשלו"ב או רק בדיני ממון?

העד: לא שאלתי אותו במה הוא מתעסק, שאלתי אותו מה אפשר לעשות בשביל שלו"ב ? ושאני מתנדב לעשות את זה, והוא אמר לי שזה לא יעזור שלו"ב וזה לא יפתור, והעניין הוא עניין ממוני גרידא.

ב"כ הצדדים: אין לנו שאלות יותר.

העד: אחרי שדיברתי עם הרב [ר] החזרתי תשובה לאשה מה הרב ענה לי, והיא אמרה שהיא רוצה שלו"ב והיא לא רוצה לחזור לרב [ר] […]

ביה"ד: מעבר לבעיות כספיות שהיו ביניהם העלו גורמים נוספים שעושים בעיות בשלו"ב?

העד: שמעתי רק מהאשה שהבעל ניסה לעשות דברים לא טובים, בהתחלה מבחינה ממונית, ואח"כ היא אמרה לי גם מבחינה ריגשית שהוא ניסה להגיד שהיא לא שפויה לילדים שלה ולפסיכיאטר, זה מה שהיא אמרה לי […]

ביה"ד: לכל אורך הזמן שהיית בקשר עם האשה התרשמת שהיא באמת רוצה שלו"ב?

העד: היא בכתה בטלפון, אני זה שהצעתי לה להתגרש והיא בכתה ואמרה שהיא רוצה שלו"ב.

וכן בדיון ביום כ"ג באייר תשע"ח (8.5.2018) העידה גב' [ס] , יועצת נישואין:

"העדה: הצדדים היו אצלי ביעוץ נישואין, הם הגיעו אלי בסוף 2005 עד אמצע 2006.

ביה"ד: על איזה רקע היה הסכסוך?

העדה: אי הסכמה בנושא כספים, בנקים. הם היו אצלי בהתחלה יותר והיו שיחות אישיות, ולאחמ"כ הם הפסיקו להגיע ולא אמרו לי שום דבר ולא הגיעו.

ביה"ד: זה היה נראה שהבעיות ניתנות לפתרון?

העדה: בהחלט כן […]

ב"כ האשה: מי פנה אלייך במקור?

העדה: האשה

ש. לצורך מה?

ת. שלו"ב.

ש. מה לדעתך מנע את השלו"ב?

ת. לדעתי מי שמנע את זה, קיבלתי טלפון מהרב [ר] שאמר לי לא להתערב ולא לעשות שלו"ב כי זה עניין שלו. והוא אמר שזה ענייני כספים והוא יעשה דיני ממונות. ואמרתי לו שאני יכולה לעשות הסכם שלו"ב, ובפעם האחרונה שהבעל היה אצלי עם האישה הוא כבר לא היה בבית (משהו כמו לפני 6 שנים) ואז אמרתי לו תחזור הביתה, יש פה בית חדש, חבל, אפשר לסדר את העניינים, נעשה הסכם שלו"ב, והוא אמר לי שהוא צריך לשאול את רבו הרב [ר], והם הלכו הביתה ואח"כ למחרת קיבלתי טלפון מהבעל והוא אמר לי שהוא לא יכול לעשות פה שלו"ב כי הרב [ר] לא מסכים."

בתום הדיון, ביה"ד הורה לצדדים להגיש סיכומים. בסיכומים, הבעל בקש שביה"ד יקבע חיוב גט, והאשה טענה כי הבעל היה מעוניין רק בכספה של האישה.

טענות הצדדים בסיכומים

טענות הבעל:

• הרב [ר] שליט"א טיפל בבני הזוג בצורה אינטנסיבית, סירבה לבקשתו לשחרר ב-20% את החנק (לאסו) מצוואר הבעל שהיה יכול לפתור את הענין, והגיע למסקנה שאין מנוס מגירושין ואין סיכוי לשלו"ב.
• אביה של האשה אהב את חתנו.
• האשה קראה לעברו של הרב [נ] והרב [ר] שליט"א "רוצח".
• הרב [ר] שליט"א כתב בפסק דינו שמצא כי יש ממש בטענות הבעל ביחס למצבה הנפשי של האשה ושהיא מסרבת בטיפולים שהומלצו לה ע"י ד"ר [מ] ומחלקת בריאות הנפש ב[א]. הדברים עולים בקנה אחד עם התנהגותה בביה"ד.
• חוו"ד של ד"ר [מ] הוגשה בהזמנת ביה"ד בשעתו וקבע כי המשיבה סובלת מ"הפרעת אישיות גבולית". שאר חוו"ד רפואיות הוגשו לאחר סיכומים (בתיק הקודם) מחברותיה בקופ"ח או ביה"ח [ר] שעבדה שם.
• הרבנים העידו על התנהגות לא סבירה של האשה כלפי ילדיה ונכדיה.
• הרב [נ] ציין כי המשיבה אמרה שסירובה לקבל גט הוא בגין עניינים כספיים.
• עדותה של הגב' [ס] מלא בסתירות ו/או שקרים. היתה בקשר רציף עם האשה בשיחות ארוכות, כמוכח מפלט השיחות.
• היא כתבה מסמך של "סיכום נקודות" מפי האשה בה מבררת ומלבנת את טענותיה, ומוכח מתוכנו שנכתב משנת 2017, למרות הכחשתה.
• חוו"ד שלה שניתן לעשות שלו"ב נכתבה לבקשת האשה, ולאור הנ"ל היא שקרית או על בס מלפני המון שנים.
• עדויותהם של [ג], [ח], ו [ק] אינן רלוונטיות, כי מדובר בתקופות קודמת.
• האשה הפסיקה את הדיונים ונסיונות שלו"ב אצל הרב [ר] שליט"א ופתחה בשנת 2012 בביהמ"ש את ההליכים בין הצדדים ללא כל הצדקה,  בהם ביקשה פירוק שיתוף, המגלה שאין רצונה בשלו"ב.
• האשה טענה לכל אורך הדרך כי הבעל הבריח ממנה כספים, ודו"ח האקטואר המקיף הסיק שלא הורם נטל ההוכחה לכך. ומכן שמריבות האשה על כספים במהלך השנים היו ללא הצדקה.
• אובססיביות האשה מתגלה בארגזי המסמכים שצברה.
• לפי דו"ח האקטואר, על הבעל להעביר מזכויותיו הפנסיוניות 919,601 ₪, וכיון שאין "כפל זכויות" לא מגיע לאשה דמי כתובה או פיצוי כספי נוסף.
• מטרת האשה אינה שלו"ב אלא "נקמנות גרידא"
• גם מתוך מריבות האשה עם ילדיה ונכדיה ניכר שאין רצונה בשלו"ב.
• טענות הרכושיות של האשה נידונות בביהמ"ש ולכן אין להתייחס אליהם פה.
• מכינויי הגנאי וההאשמות כלפי הבעל בכתבי בית הדין מגלה האשה שאינה חפצה בשלו"ב.
• האשה מעולם לא הגישה לביה"ד בקשה לשלו"ב.
• כאשר אין סיכוי לשלו"ב דעתו של הגר"ח פלאג'י לכוף על הצדדים עד שיתרצו לגט, כפי שהובא דעתו בכו"כ פסקי דין.
• כאשר הבעל טוען "מאיסה עלי" באמתלא מבוררת יש לחייב את האשה בגט או להתיר אשה שניה, כפי שנקט הגר"ש דייכובסקי שליט"א (פד"ר יא עמ' 206; פד"ר טו, עמ' 161-158), וכן בפס"ד אחרים.
• אשה בעלת מריבה היא "אשה רעה" שמצווה לגרשה גם בזיווג ראשון, כדברי ח"מ וב"ש (אה"ע סיק קיט סעי' ד), וכן "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" (עי' מאמרו בשורת הדין כרך ב עמ' סד-קיח).
• יש לראות באשה עוברת על דת, שבמעשיה הורסת את חיי המשפחה.
• לסיכום:
  • האישה מסרבת לקיים את מה שקבע ביה"ד כי מצוה על הצדדים לגרש
  • מטרת האשה היא "נקמנות גרידא"
  • הצדדים פרודים למעלה מ-5 שנים
  • אין סיכוי לשלו"ב
  • האשה עזבה את הדיונים בפני הרב [ר] שליט"א, פתחה הליך פירוק שיתוף בביהמ"ש, ולא פנתה לתיק שלו"ב בביה"ד.
  • בכך גילתה האשה שאין רצונה בשלו"ב, ויש לראות בהתנהגותה "אשה רעה" שמצווה לגרשה.
  • הקרע בין הצדדים ואף בין האשה וצאצאיה עמוק ולא ניתן לקדמותו.
  • לאור דו"ח האקטואר, מוכח שפתיחת הליך זו היתה ללא הצדקה.
  • האשה סובלת ממצבי רוח משתנים.
  • על הבעל להעביר סכום גדול מזכויותיו שצבר, ולכן כלול בזה כתובה וכל פיצוי.

טענות האשה:

• מעניין את הבעל רק בצע כסף, ומערכת היחסים נשמרה כל זמן שתאוותו סופקה. כאשר החלה האשה להתנגד, נטש הבעל את האשה והחל למרר חייה.
• הבעל הגיע לחתונה ללא רכוש, וכבר ממועד החתונה בעת כתיבת הכתובה ניסה להשתלט על נכסיה להעביר את דירת ההורים על שמו, כפי עדותו של [ק].
• הבעל נטש את האשה בשנת 2012 ועזב את הבית, ניסה לחייב את האישה להתגרש בע"כ, ובמסגרת זו להציגה כחולת נפש וגרם להסתה חמורה מצד בנותיה.
• תביעתו לגירושין נדחתה בביה"ד האזורי ובביה"ד הגדול מחוסר עילת גירושין, ולמסקנת ביה"ד הגדול יש לנהל מו"מ לפיצוי הולם.
• אין עילת גירושין, ומהות הסכסוך הינה על ענייני רכוש.
• לאחר פס"ד חלוט, א"א לצדדים לעורר את התביעה שוב אלא ע"י סתירת הדין, כפי תקנה קכט, "על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם". עליו לפרט את הטענות או ראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם. הבעל לא עשה כן בתביעתו המחודשת ולא נתן מענה למה לא הביא עדים אלו מבעוד מועד. לכן יש לדחות את התביעה על הסף.
• למרות קיום פס"ד חלוט, הבעל הגיש תביעה חדשה לחיוב גט ביום 8.11.2017, וכעבור 11 יום ניתנה החלטת ביה"ד שיש מצוה על האישה להתגרש, בניגוד לקביעת ביה"ד הגדול שאין עילה לחיוב גט או מצוה.
• הסבר ביה"ד שבמהלך 3 דיונים מאז פסה"ד התרשם שהבעל מואס באשתו, מנוגדת לקביעת ביה"ד הגדול, וניתנה טרם שניתנה לאישה הזדמנות לסכם את דבריה, כקבוע בתקנה עו.
• סלע המחלוקת לאורך השנים היתה סביב ענייני הכספים, והאיש נהג לסחוט את האשה שאם לא תענה לדרישותיו יעלה לה בנישואיה.
• האשה דאגה לצרכי הבית וגידלה את הילדים ואף תרמה לפרנסת הבית ותמכה בבעלה להתפתח.
• להורים היה בית בשכונת [ח] שהתגוררו בו, והבעל בעת הנישואין דרש שיירשם מחצית על שמו תוך סחיטה והעדרות מהבית.
• בית ברח' [ה] נרכש מספי הרנטות של הורי האשה, ונרשם על שמה, והבעל דורש מחצית.
• האשה סייעה לבתה לרכוש דירה ברח' [א] בכספים שקבלה מהוריה, והאיש לא שילם שקל לכך.
• גיסה של האשה רכש שני בתים ברחוב [ע] ומגרש ברח' [ת] שרשם על שם בני הזוג, כאשר מרבית המימון היה מכספי הגיס, ונותרו לזוג חבוות לגיס בגין רכישת נכסים אלו. כל המשפחה ידעו שלמעשה נכסים אלו "הופקדו" בנאמנות בידי הצדדים לצורך השכרתם.
• הצדדים החלו בבניית בית ברחוב [ת], לצורך כך נמכרו הנכסים ברחוב [ע], והאשה דרשה כי יוחזרו החובות לגיס מכספים שהיו לבעל בקופות שונות שגילתה שהיו רשומים על שמו. הבעל שוב איים לעזוב את הבית.
• האשה פנתה ליועצים לפתור את הבעייה, אך הרב [ר] איים שאם תעזוב את דיוני הבוררות אצלו יוציא פסק דין חד צדדי, כפי שעשה, ולכך נאלצה האשה להגיש תביעתה לביהמ"ש.
• הבעל עזב את הבית בפתאומיות ביום 27.10.2012, והותיר לאשה חובות שונים, ולהתמודד עם הבנייה לבד.
• הבעל הגיש תביעת גירושין, בו החריף התנהגותו כלפי האשה וניסה להופכה לחולת נפש, והסית באופן חמור את הבנות נגדה. ביה"ד דחה את תביעתו בפס"ד מנומק.
• יש לקבוע שלאור תקנה קכט עדות הרב [ר] והרב [נ] שליט"א פסולה כיון שלא הזמין אותם במהלך בירור תביעת הגירושין הראשונה. ראייה לכך משו"ע סי' כ.
• עדות הרב [ר] שליט"א נגועה בחוסר אובייקטיביות, כיון שעזבה האשה את דיוני הבוררות אצלו. הוא אשר העמיק השסע לבלתי הפיך, והביא לעזיבת הבעל את הבית, כפי שעולה מדעות הגב' [ס] והרב [א]. גם מתוך דבריו נראה שמקור הסכסוך הוא ממוני: "למעשה זה התחיל בדיני ממונות שהיא הרגישה שהכל שלה… היא באה אלי לעשות שלום וגם לדיני ממונות…"
• לדבריו, סבור שצריכים להתגרש, כי בקש מהאשה לשחרר 20% מהלחץ ו"ראיתי שאין שום חיבור ביניהם" ו"זה תפקידי כרב", אך בנושא שלו"ב נהוג לפנות ליועצי נישואין.
• עוד טענה על חוסר אובייקטיביות, דיוק ומהימנות בעדותו, אך מפאת כבוד הרב שליט"א, אני אישית לא רוצה להעתיק את הדברים, ואפנה לעמודים 9-10 בסיכומי האשה, ותקחו משם את הנראה לכם נחוץ לענין. בין הדברים, האשה טוענת שהיו רק כ-10 מפגשים, ולא 50 כפי שטען.
• רוב עדותו של הרב [נ] אינה רלוונטית, כי מדבר על תקופות קודמות, על היחס בין האשה וילדיה, וגם לא היה בקשר קרוב על בני הזוג כאחד בתקופה האחרונה. עוד שקר/טעה בכך שאמר שהבעל עזב את הבעל לאחר שהאשה איימה עליו שתפנה למשטרה.
• מעדותם של עדי האשה: גב' [ס], הרב [א], והרב [ח] ג"כ עולה כי מקור הסכסוך היא כספי והאשה ביקשה שלו"ב, ושהרב [ר] הוא זה שמנע חזרה לשלו"ב, למרות רצונה האמתי של האשה לכך. מעדותו של [ק] רואים את מאווי הבעל להשיג את רכוש אשתו כבר מתחילת הנישואין. מעדותו של הרב [ח] חיזוק להנהגתו הסחטנית של הבעל.
• אין עילה לגירושין, כל': בגידה, עוברת על דת, מום ופגם.
• דברי הגר"ח פלאג'י הם "כפייה בדברים" ולא חיוב גט, כפי שמתבאר בכמה פסקי דין שציינה (עמ' 14)
• אין לעשות הרחקות דר"ת בגלל טענה "מאיסה עלי", כפי הנראה מפד"ר (חי"ב עמ' 338): "ולהלכה נראה שאין נותנים עצה לגרש ואין מבקשין".  ובעשיית הרחקות דר"ת שלא כדין יש חשש גט פסול.
• אין כאן דין מורדים זב"ז, דהוא רק ברור כשמש שיש מרידה הדדית, אך לא ברצון חד צדדי להפרד, כ"ש כאשר הבעל גרם לכך (כמו בנדו"ד שהבריח נכסים והסית הילדים), אינו יכול לבוא אח"כ בטענה שמעגנת אותו . פירוד לזמן ממושך אינה עילה לחיוב גט.
• אין לשלול כתובה ופיצוי על סמך איזון נכסים, כיון שהוא חוב בשעת מתן הגט, ולא ניתן לדחותו למועד פרישה.
• נושא הרכושי נידון בביהמ"ש, ולפי ד"ת עליו להחזיר את המתנות שקבל כאשר מרד (כל' חצי הבית ב[ח]).
• האשה לא יכלה לפנות לביה"ד בעניין הממוני שביניהם, כיון שסמכות רק ככריכה לתביעת גירושין, ורצתה שלו"ב.
• טענות הבעל באשר למצב הנפשי של האשה כבר נדחו בפס"ד קודמים בביה"ד האזורי והגדול.
• עיון בדו"ח האקטואר מעלה כי הבעל צבר זכויות בשווי למעלה מ2.5 מליון ₪. לו נענה לדרישת האשה להעביר מכספי הקופות לטובת הבנייה ותשלום החוב לגיס, לא היה צורך בנטילת הלוואה לצורך הבנייה.
• כספי הפנסיה הם במעמד "עצמאי", שחסך מיוזמתו, ובמקביל השתמש במשכורת האשה להוצאות שוטפות.
• לסיכום: יש לדחות תביעת הבעל לחיוב גט, וכן לצווי הגבלה. בעל המורד באשתו ללא סיבה מספקת חייב לשלם כתובתה ופיצוי, כפי קביעת ביה"ד הגדול ויש לקיימו.

דיון והכרעה

כפי שניתן להתרשם היטב מכל האמור לעיל, לא מדובר באשה שיום אחד התחילה להתנהג כפי שנטען, וכפי שהתנהגה גם בביה"ד, ולא מדובר בבעל שסבל שנים רבות באופן חד צדדי ללא כל אינטרס.

האמת, כידוע, נמצאת היכן שהוא במקום טוב באמצע.

מדובר באשה שהתנהגה, כפי שהתנהגה מתחילת חיי הנישואין באופן שנטען, יתכן שהיו עליות ומורדות בהתנהגותה וביחסים שבינה לבין בעלה ויתכן שלאחר מכן הקושי והיריבות הלכו והתעצמו.

נראה כי אדם סביר לא היה עומד, שלא לומר שורד, התנהגות זו, שנטענה ע"י הבעל,  במשך 40 שנה!!, ללא גמול הוגן בצידה, כפי שטענה האשה.

 אמנם, האשה לא הוכיחה את טענתה זו ולא ניתן לפסוק בהחלט שכך היה. לו היתה מוכיחה זאת כי אז לביה"ד לא היה כל ספק כי אין לפסוק בתיק דנן אפילו מצוה לגרש, אלא פסק הדין היה כלשון הפוסקים "ירעו עד שיסתאבו".

גם הבעל לא הוכיח כי הסיבה לרצונו להתגרש הינה משום שהתנהגותה של האשה הלכה ונעשתה רעה יותר מיום ליום ומחודש לחודש ולא משום טענת האשה כי הפסיקה לרקוד לפי חלילו ולהמשיך להעביר אליו כספים ונכסים.

אלא שברור לכל בר דעת, שלא יתכן להמשיך את המצב בו שרויים הצדדים בו הבעל מאס באשתו מאיסות מוחלטת באופן שאין כל מקום לשלום בית מצידו, והאשה שאך לפני תקופה גירשה את הבעל מהבית לאחר שזה חזר הביתה לאחר פסק דינו של ביה"ד הגדול , שבה וטוענת מזה תקופה ארוכה כי רצונה בשלו"ב (טענה שיתכן שאינה כנה אך אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות).

אי לכך, אני מצטרף לדברי כבוד האב"ד כי החלטתינו הקודמת כי מצוה על האשה לקבל את הגט ולשחרר את הבעל מעגינותו, שרירה וקיימת, אך מאחר ויש לביה"ד ספק מי גרם לגירושין, לכן לדעתי הסנקציה של פיטורי האשה ממקום עבודה תהיה תלויה בפרשנות החוקית של סעיף 2 (4) לחוק שיפוט בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גרושין).

בשולי פסק הדין, על האשה לדעת כי בספרות האחרונים מופיע הביטוי שעיגונו של גבר קשה יותר מעיגונה של אשה. (שו"ת אבני שיש ח"א סי' כ ושו"ת ישכיל עבדי ח"ב קו"א אה"ע סי' ב ועוד. הביטוי נלקח בצורה מושאלת מדברי חז"ל שטילטולו של האיש ממקום למקום קשה יותר מלאישה, המופיע בכתובות כח, א וסנהדרין כו, א).

ביה"ד סבור כי גם האשה מבינה היטב שאין כל תוחלת בהחזקתו של הבעל בכח ולהמשיך במצב הקיים. גם אם הבעל אינו צודק בתביעתו, אך נקמנות היא תכונה רעה עד מאד ואם יש גם סחטנות כספית בצידה, על אחת כמה וכמה שלא תועיל מאומה.

מאחר ומדובר באשה דתית שומרת תורה ומצוות, אני מרשה לעצמי להזכיר לאשה את הפסוק: לא תיקום ולא תיטור!!!

גורי לך מיום הדין ומיום התוכחה.

במקום לסיים את הסאגה העצובה הזאת בהקדם שאז אולי יהיה מקום, בכוחות רבים, לנסות ולשקם את היחסים עם הילדים ולהגיע לזקנה ושיבה בכבוד, עד כמה שניתן, האשה בוחרת להחזיק בכח בנכסיה וכספה ולהגיע לסוף החיים, שאין לה בעולמה אלא נקמנותה ונכסיה שלא יקברו עמה, אלא ירשו אותה שונאיה או אנשים שלא יהא אכפת להם ממנה כלום מלבד לקבל ולהנות מכספה ונכסיה.

קיימי בעצמך את דברי שלמה המלך ע"ה החכם מכל אדם:

"חכמת נשים בנתה ביתה, ואיוולת בידה תהרסנה" (משלי יד, א)

אבידן משה שפנייר- דיין

ראיתי את דברי חברי הגאונים שליט"א ואני סבור שבנסיבות התיק שלפנינו יש להטיל על האשה את כל הסנקציות הקבועות בחוק כדי שתסכים להתגרש. ואם גם צעד זה לא יוביל לגרושין יש לשקול גם מתן התר נישואין לבעל, לשאת אשה על אשתו.

ברצוני לחדד את העובדות שצויינו בארוכה בדברי חברי שליט"א.

העובדה הברורה לפנינו כיום, עם חלוף השנים והתארכות הדיונים, אין ספק כי שני הצדדים מאסו זה בזה, ואין שום סיכוי לשלום בית. גם ברור כי המאיסות היא בטענה מבוררת, ולא מחמת חשש שמא הבעל נתן עניו באחרת. וגם האשה עצמה אינה חפצה כלל בבעל. וכל מה שהאשה מעכבת את הגרושין, אין זה מפני שבאמת שואפת לשלום בית אלא רק כנקמה או כדי לגרום לבעל לשלם לה יותר ממה שמגיע לה ע"פ חלקה בחלוקת הרכוש.

ועלינו לברר האם בכהאי גוונא, ע"פ ההלכה, יש לנקוט נגד האשה בסנקציות הקבועות בחוק כדי שתתרצה להתגרש. כמו כן, האם יש להתיר לבעל לשאת אשה על אשתו. או דילמא אין להקל בכך מחמת חרם דרבינו גרשום שלא לגרש בעל כרחה ושלא לשאת שתי נשים. נציין, כי הבעל והאשה משתייכים לעדות שקבלו עליהם חדר"ג.

הרחקות דר"ת במקרה דנן

ראשית אדגיש, כי רוב הסנקציות שקבע המחוקק כי ביד בית הדין לכפות את האשה, אינן בבחינת "כפיה ישירה". אלא הן פעולות שמוגדרות מבחינה הילכתית כ"הרחקות דר"ת" שאינן כפיה אלא שאנו מתרחקים ממנו ונמנעים מלעשות לו טובה. אך אין בהן כפיה ישירה לעשות. מבחינת ההלכה הרחקות אלו אינן מוגדרות ככפיה הפוסלת.

והראיה לכך, כי רבינו תם הוא אבי הרחקות אלו הנקראים על שמו. והוא התיר לעשותם במקרה של טענת מאיס עלי. אף על פי שר"ת עצמו סובר שבטענת מאיס עלי אין אפילו "מצוה" לגרש. וא"כ איך הרשה לעשות את ההרחקות. על כרחך, שההרחקות לא נחשבות ככפיה כיון שאינן כפיה ישירה על האדם. והארכנו בזה במקום אחר. ואין צורך להאריך פה בזה כי גם עמיתי שליט"א מסכימים לדין זה.

אך נראה לענ"ד כי יש להקל בנידון דידן לכפות את האשה בכל דרך חוקית ואף לשקול התר נישואין לבעל לשאת אשה שניה מחמת הנימוקים שיבוארו להלן בעזרת ה'. כדלהלן:

א. האם חרם רבינו גרשום היה גם אחר האלף החמישי או רק באלף החמישי?

הנה, כידוע נחלקו הפוסקים בדבר זה. דז"ל מרן השולחן ערוך (אבה"ע סימן א') "רבינו גרשום החרים על הנושא על אשתו… ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי". ומקורו טהור מדברי הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' תנ"ו) והבי"ד גם מהרי"ק (שורש ק"א ענף ד). וכ"פ בפשטות בשו"ת הרדב"ז (ישנות סי' ק"ח) ובשו"ת משפט צדק (ח"א סי' א) ומתשובת מהרשד"ם (אהע"ז סי' ע"ח וסי' ק"כ) ועוד רבים. וכ"מ מדברי מור"ם בדרכי משה (סי' א אות א) וכ"כ הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל (בשו"ת רעק"א מהדורא תניינא סימן פ"ב) "דהרמ"א לטעמיה דס"ל בד"מ דאחר אלף החמישי פסקה תקנת רגמ"ה והוי רק חומרא". ועי' כנה"ג (אהע"ז סי' א הגב"י אות נ"ה).

וכתב מרן הב"י בתשובה בשו"ת בית יוסף (דיני כתובות סימן י"ד): "ולפי זה אף על פי שעוד היום האשכנזים נוהגים שלא לישא שתי נשים והם אומרים שהם נמנעים מכח תקנת רבינו גרשום על כרחינו צריך לומר שמנהג אבותיהם שקודם תום האלף החמישי בידיהם ומרגלא בפומייהו ולא שייכא בדבר חשש ותקנת רבינו גרשום מאור הגולה… אלמא דלפי האמת מסוף האלף החמישי פסק החרם והגזירה ואין שם אלא תקנה בלבד שנהגו מעצמם ממנהג אבותיהם בידיהם והמון העם חושבים שגזירת ר"ג עדיין קיימת אבל מי שיודע האמת שכבר פסקה גזירת ר"ג והוא אינו באשכנז אינו חיוב לקיים אותה". עכ"ל. דהיינו, דאע"פ שמנהג האשכנזים להחמיר בדבר אך אין זה מפני החרם, כי כלה זמנו אלא מכח מנהג בלבד שהנהיגו על עצמם להחמיר בדבר. וכיון שנהגו איסור בדבר, אסור להתיר הדבר בפניהם.

וכ"כ מהרשד"ם (סי' ע"ח): "ואעפ"י שעל כל זה יש למי שירצה להשיב לומר שהרי האשכנזים יצ"ו נוהגים איסור בדבר עוד היום ובכל מקום מידי ספק לא יצא. ואפשר לומר שהם נוהגים כן מכח מנהג לא מכח חרם". וכ"מ מתשובתו בסימן ק"כ. ע"ש.

אמנם הדבר אינו מוסכם ורבים גדולים החולקים בזה. שהרי מהרש"ל (בים של שלמה פ"ו דיבמות סי' מא ובתשובתו (סי' י"ד) חולק ע"ז וכ"ד הרב החסיד כמוהר"ר יחיאל אשכנזי (דבריו מובאים בשו"ת מהרשד"ם סי' ק"כ) ומהרש"ך (ח"א סי' כ) והמבי"ט (ח"ב סי' ט"ז). וע"ע בשו"ת בעי חיי (אהע"ז סי' א).

אך כאמור, דעת מרן הב"י חדה וברורה כדעת המקילים בזה. וחיזק דבריו בשנית נגד המערערים על זה בתשובתו בשו"ת ב"י (הלכות כתובות סי' י"ד). ע"ש. עכ"פ מדי מחלוקת וספק לא יצא.

ואע"פ שבשו"ת חכם צבי (ס"ס קכ"ד) כתב, דלגבי האשכנזים אין להכניס בסוג ספק אם כלה זמן חדר"ג, דפשיטא להו דלא כלה. וכ"מ דנקט מהרש"ל (שם) והחת"ס (סי' ב). ובשו"ת מהרי"מ כתב בשם זכרון יוסף, "שאף אם כלה התקנה, קבלו עליהם אחר כך כל חומר התקנה עם כל הספיקות שבזה".

אעפ"כ, מידי ספק לא יצא, ורב הפוסקים החשיבו צד זה כספק. לא מבעיא לדעת מרן והרמ"א דסברי שכן עיקר כסברא זו. אלא מפורש במהרשד"ם [בסי' ע"ח ובסי' ק"כ] דהו ספק [וגם מדבריו משמע קצת שכן עיקר]. וכן צרפו לספק את נידון זה רוב מנין ובנין, הלוא המה, כ"כ הראנ"ח בשו"ת מים עמוקים (סי' פ"ח) והגרעק"א (שם) והצמח צדק (סי' ו) ובגינת ורדים (חלק ב' כלל א סימן ט) ובחקרי לב (ח"ג ליו"ד ר"ס פ"ז) ומהר"י אדרבי (בתשובותיו סי' ש"ה) וס' פרי האדמה (דף ב"ן ע"א) ובשו"ת פני משה (ח"ג ר"ס י"ט) ובשו"ת דרך עץ החיים (סי' ג) ובשו"ת משאת משה (חיו"ד סס"י ט) ועוד רבים מגדולי הפוסקים והאחרונים. (ע"ע באוצר הפוסקים ח"א עמוד לו סוף אות ע"ו ומשם תקחנו). וכן עיקר.

אמנם מה שיש לדון הוא, האם גם על החרם שלא לגרש על כרחה כוונת הפוסקים או שמא רק על החרם שלא לשאת שתי נשים. ועי' בס' גט פשוט (סי' קי"ט סקכ"ב) שכבר הסתפק בדבר זה ולא הכריע.

אך כבר נשאל מרן הב"י גם על דבר זה והשיב שגם על החרם שלא לגרש על כרחה מיירי, שאינו אלא עד סוף האלף החמישי. וז"ל מרן הב"י בתשובתו (שם): "ומה שכתבו… שעדות שמועת הרשב"א לא היה אלא לענין שלא לישא שתי נשים אבל לענין שאר תקנות לא שמע אם קבע להם זמן. ומיהו שינויי דחוקי לא משנינא לך אלא דאף באינך תקנות לא היו אלא עד סוף האלף החמישי אלא שמשם ואילך נהגו בהם על דרך מנהג אבותיהם בידיהם". עכ"ל.

וכ"מ בשו"ת מים עמוקים לראנ"ח (סי' פ"ח) שדן בשאלתו לגבי לגרשה בעל כרחה והביא ראיה ממה שכתבו הרשב"א ודעימיה שהחרם [של ב' נשים] כלה בסוף האלף החמישי. ומשמע שלמד דהוא הדין לחרם שלא לגרשה בעל כרחה.

וכ"כ להדיא בס' תורות אמת (סי' קי"ט ס"ו) לגבי המנהג שלא לגרש על כרחה: "עיין לעייל סי' א' דאנן לא קיי"ל הכי דלא החרים רבינו גרשום אלא עד סוף אלף החמישי וגם זו בכלל וכן המנהג פשוט שלא לחוש כלל לחרם רגמ"ה בזה".

וכן נראה להדיא מדברי פוסקים רבים שהביאו דברי הרשב"א האלו, שהחרם אינו אלא עד סוף האלף החמישי גם לענין החרם שלא לגרש על כרחה. וכ"כ בס' הון יוסף (ח"א אהע"ז סי' א ד"א ע"ד). ועי' בשו"ת חיים ושלום להגר"ח פלאג'י זצ"ל (סי' א') שנקט כן להדיא וצירף ספק זה לענין לגרשה בעל כרחה ובצירוף ספיקות נוספים הקל.

ובאמת הכי מסתברא, דהנה, באבני נזר (סי' ח) כתב, שהטעם שהגביל רבינו גרשום את תקנתו לאלף החמישי הוא מפני שאסור להוסיף תקנות עולמיות כי יש בזה משום בל תוסיף. ולרש"ל וסיעתו שגזר לעולם יש לומר  דכיון שאפשר להתיר ע"י מאה רבנים אין בזה משום בל תוסיף. וע"ע בפת"ש (סי' א סקי"ט שגם כתב כעין זה בשם המשכנות יעקב סימן א). ולפי זה, לדעת הרשב"א ודעימיה, בוודאי הוא הדין לגבי חרם שלא לגרשה בעל כרחה, שאין רשאים לגזור גזירה עולמית. וגם לסברת מהרש"ל ודעימיה, הרי רק בחרם שלא לישא ב' נשים יש לתרץ שיש לו היתר ע"י מאה רבנים דבר שאינו בחרם שלא לגרשה על כרחה. ולפי זה בחרם שלא לגרשה על כרחה על כרחך לשתי הדעות לא יכול להיות עולמי.  

אמנם, אין זה מוסכם. דבפת"ש (סי' א סקט"ז) כתב, שמדברי הנודע ביהודה מוכח דגרושין בעל כרחה חמיר טפי מלישא שתי נשים והראיה שלא קבע בו זמן כמו בחרם שלא לישא ב' נשים. וכ"כ חת"ס (ח"ו סי' ע). מבואר בדבריהם שנקטו בפשיטות, שחרם שלא לגרש בעל כרחה אינו מוגבל בזמן וקיים גם השתא. ולדבריהם, לכן הזכיר בשו"ע את דברי הרשב"א רק בסימן א' כאשר מדבר על חרם שלא לישא ב' נשים ובסימן קי"ט דמיירי לעניין גרושין על כרחה לא כתב מידי. גם בזה לא איירי.

אך כאמור, מרן הב"י בתשובתו להדיא כתב להיפוך. ועמו כמה אחרונים. שו"ר שכן נקיט לדינא מרן הגר"ע יוסף זצ"ל ביביע אומר (ח"ה סי' א סק"ב): "אלא וודאי נראה דפשיטא ליה למרן שגם תקנה זו [שלא לגרש בעל כרחה] לא היתה אלא עד סוף האלף החמישי כמש"כ מהרי"ק בשם הרשב"א, וכ"פ בשו"ע (ס"ס א), ולכן לא הזכיר כאן איסור זה כלל, לפיכך בכל מקום שקבלו הוראות מרן יכולים לגרש אשה בעל כרחה". עכ"ל. וכן תפס בפשטות הגאון רבי שלום משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סי' ל"ה) והיה על קדקודו של מאן דאמר שרצה לומר היפך זאת. וכן עיקר.

אך על כל פנים מידי ספק לא יצא. וא"כ, יש לנו ספק אחד האם יש לפנינו איסור חרם או רק איסור מכח מנהג.

ב. האם יש חדר"ג לאשכנזי שהגיע לארץ ישראל?

הנה, בשו"ת מהרשד"ם (שם סימן ע"ח) כתב: "תקנה זו יש כמה ספיקות אי מצד הזמן שיש כמה גדולים אומרים שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי. עוד ספק אחר שאפשר לא גזר אלא באותם מקומות". הרי שהסתפק בדבר זה. [וצירפו לספק ספיקא עם הספק הראשון שכתבנו].

גם מדברי מהרש"ל בתשובתו (שם) ניתן ללמוד, דאם עדיין לא נשא אשה ממקומו, והלך למקום אחר שלא נוהגים בו חדר"ג, מותר לשאת אשה על אשתו. שהרי כתב וז"ל: "ואין שייך כאן לדמות לההולך ממקום שנהגו ואין דעתו לחזור כו' חדא דמחויב לחזור דאיתתא אגידא ביה ואכתפא דגברא שוור שאין בידו להוציאה ממדינה למדינה אפי' מנוה הרע לנוה היפה כדאיתא בכתובות (ק"י:) בפרט מאחר ששניהם היו בני מדינה אחת ובני עיר אחת ועוד מאחר שבעת נשואין חל עליה חרם דר"ג מ"ה תו לא פקע מיניה איסורא וק"ל ומשום הכי אפילו אם היה עם אשתו בארציכם ובמדינות שלא נתפשטה חרם דר"ג אפ"ה לא היה יכול לישא אחרת מאחר דחל עליה איסורא". עכ"ל. משמע, כל שעדיין לא נשא אשה ממקומו ולא נשתעבד לה, לא קאי עליו החרם היכא דהלך למקום שלא נוהגים בו החרם. וכן משמע שדייק מדברי מהרש"ל בכנה"ג (אהע"ז סי' א בהגב"י אות כ). ע"ש שדייק כן גם מדברי מהרש"ך בתשובה (ח"ב סי' צ"ו).

אמנם ורבים ועצומים לא סבירא להו כן. והרמ"א ציין "עיין ביו"ד סי' רכ"ח אם הלך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל". והמעיין שם יראה מבואר שם בשם הר"ן (סי' מ"ח) דההולך ממקום שנהגו בחדר"ג למקום שלא נהגו אינו יכול לישא ב' נשים, דחרגמ"ה אין המקום גורם אלא הוי אקרקפתא דגברי. ע"ש. וכבר האריך הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בשו"ת חיים ושלום (סי' א) וסיכם: "למדנו מדברי הר"ן ומהריק"ש והמבי"ט והרב ג"פ כי גם בניהם אחריהם חל החרם… כל שכן עליהם עצמם". אך בהמשך דבריו כתב "הן אמת שמצאנו מחלוקת בזה". והביא את דברי מהרש"ך ומהרש"ל ועוד. והביא מהכנה"ג (סי' א הגב"י אות כ): "וכבר אירעו מעשים רבים באשכנזים שרצו לישא ב' נשים במקום שאין נוהגים חרם ר"ג אע"פ שלא נשאו אשה במקום שקבלו חרגמ"ה ומיחו שם גדולי הדור". ומסיים הכנה"ג במעשה להיפוך: "ושמעתי מחכם אחד ירא שמים שרב אחד גדול אשכנזי, רצה לקחת אשה על אשתו במקום שלא קבלו עליהם חרגמ"ה וגדולי הדור רצו לברכו". עכ"ל. הרי שהסתפק למעשה בדבר.

מכח זה העמיד הגר"ח פלאג'י ועוד רבים מהאחרונים ספק ספיקא. ספק, אם כלה החרם בסוף האלף החמישי. והספק השני הוא נידון דידן: "ואם תמצי לומר היה החרם עד עולם, שמא לא גזר אלא על הדרים במקומם,  לא היכא שחלפו והלכו למקום שלא היה, כיון שגם זה במחלוקת הפוסקים כנזכר". והביא שם שארבעה גדולים צירפו שני הספיקות לספק ספיקא, הלוא הם: מהרשד"ם (שם) ,החקרי לב (שם), מהר"י אדרבי (שם), והרב פרי האדמה (שם). ובהמשך התשובה הביא עוד רבים ועצומים שעשו כן.     

גם בתשובת מרן הב"י (שם) כתב שאשכנזי שאינו במקומו יכול להקל לשאת אשה על אשתו, ובלשונו: "מי שהוא חוץ מארצות אשכנז וירצה לנהוג היתר בדבר אין מוחין בידו". והביא שם מעשה שהיה: "הנה לא יש זמן רב כי חכם אשכנזי בירושלים תוב"ב זקן ויושב בישיבה היה לו אשה בת בנים ונשא אשה אחרת עליה והי' שם הרב הזקן כמה"ר קלונימוס ז"ל וחכמים אשכנזים אחרים ולא היה פוצה פה ומצפצף ולמה לא הציל בעת ההיא לצאת לקראת נשק למחות בידו וכי משוא פנים יש בדבר אתמה'".

אך נראה שאין להסתייע מדברי מרן להעמיד כאן שני ספיקות. כי לענ"ד, המעיין בתשובת הב"י יחזה, ששני הספיקות נובעות מן הספק הראשון, שהחרם כלה בסוף האלף החמישי, ומזה יצא החידוש, שאם הלכו למקום אחר אינם חייבים לנהוג בחרם, כי רק במקומם חייבים לנהוג, כיון שנהגו איסור בדבר ואסור להתיר בפניהם. אבל מחוץ למקומם שרי, כי אין חרם ואין שום איסור. וכיון שכן, אין כאן ספק ספיקא אלא ספק אחד. ואין להחשיב שני הספיקות אלא לספק אחד.

והדברים מבוארים בדברי הב"י עצמו (שם): "שמתוך שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי יראו חכמי אשכנז שתקנה טובה כזו אין ראוי להפסיקה והסכימו להמשיכה עולמית וכדי שלא יפקפקו בה אמרו שעוד היום תקנת ר"ג קיימת והעולם סוברים שחרם ר"ג הוא קיים לעולמים וכדי שבמקום מצוה לא יצטרכו לבקש מאה אנשים משלש' קהלו' אמרו שלא גזר רבי' גרשון במקום מצוה וכיוצא בזה מצאנו בתלמוד בכמה מקומו' שהיו סוברים שהלכה כדברי היחיד והיו שונים ודורשים דבריו בלשון רבים כדי שיקבלוה מהם וחכמי אשכנז היו מסתירים סוד זה שר"ג לא גזר אלא עד סוף האלף החמישי אלא שבאו הרשב"א ומהרי"ק וגילו סודם והשתא שנתגלה הסוד דהאידנא ליכא חרם ר"ג מי שהוא חוץ מארצות אשכנז וירצה לנהוג היתר בדבר אין מוחין בידו".

אך מדברי כל הנך פוסקים נראה דסברי, דהספק השני הוא ספק בפני עצמו, שמא רבינו גרשום לא גזר כי אם במקומם. ואף אם החרם עולמית לא גזר אלא במקומם. וכן סובר להדיא מהרש"ל, שהוא מראשי הסוברים שהחרם הוא עולמי, ובכל זאת משמע מדבריו להקל עליהם שלא במקומם.  

עכ"פ הרווחנו ספק נוסף בדבר כפי שבארנו.

ג. האם רבינו גרשום החרים גם באומר "מאיסה עלי"?

עוד יש לדון בנידון שבפנינו, שהאשה מאוסה עליו [ואף הוא מאוס עליה ולא מתדר להו בשום אופן] יש לומר דלא גזר רבינו גרשום. והדבר מסתבר מאד לפי הטעם לחרם שכתב בתשובת הרשב"א (שהביא מהרי"ק סוף שורש ק"א): "שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים המעוללים בנשותיהם שלא כראוי כו' שתולין מעשיהם בדברים בטילים כו' עכ"ל. משא"כ אם מאיסה עליו, דבאמת מה יעשה.

והנה, מצאנו בדבר זה מחלוקת גדולה באחרונים. בין הרב בעל ה"כנסת הגדולה" לבין הרב בעל ה"צמח צדק".

שבכנה"ג (סימן א' בהגהת הב"י סעי' ל"ג) כתב: "המורד על אשתו ואומר מאיסה עלי כתבתי בתשובה שחרגמ"ה מונעו מלישא אשה אחרת עליה והרביתי ראיות לזה". עכ"ל.

אך הגאון הצמח צדק (החדש סי' קל"ב) פליג על הכנה"ג. ותשובתו מדברת באחד שעזב את אשתו לאחר כ"ה שנות נישואין, בטענת מאוסה עליו, "דהיא אשה רעה ובלתי אפשר לו לדור עמה בשום אופן" ויושב גלמוד שש שנים שיש להתיר לו ע"י ק' רבנים לישא אחרת, דכל שנראה לעין כל שאמת כדבריו חשוב טעם מבורר.

והביא הרב צמח צדק ראיה לדבר. דהרי רבינו גרשום לא החמיר ליפות את כח האשה יותר מכח האיש. וכיון שבאישה הטוענת מאיס עלי, נקט רבינו גרשום כדינא דמתיבתא, שכופין אותו לגרש מיד. כך הוא הדין איפכא, דאם הוא טוען עליה שמאוסה עליו, שכופין אתה להתגרש. דלא יהא חמור כח חר"ג מהפקעת קדושין שעושים כאשר האשה טוענת מאיס עלי. וכיון דרגמ"ה עצמו ס"ל לנהוג כתקנת המתיבתא אפילו באיש. כמ"כ באשה מסתמא לא החמיר יותר בתקנתו.

והביא ראיה לכך מתשובת מהר"ם (סי' אלף כ"א): "רוב רבני אושטרייך התירו לרבי ברוך לגרש את אשתו בעל כרחה מפני עיגונו אף כי היא היתה חפצה להיות עמו עכ"ל. וכיון דהיא היתה חפצה להיות עמו על כרחך צ"ל שהמניעה היה ממנו שטען דמאיסה עליו או שהיא אשה רעה בדעותיה. וכיון שעכ"פ היה מעוגן מחמת זה ולא נתחבר עמה התירו לו לגרשה בע"כ. משום שזהו טעם מבורר כיון במתיבתא תקנו אף להפקיע קדושין מה"ט שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה מכש"כ באיש. שהרי אשה בכל דהוא ניחא לה דטב למיתב טן דו… א"כ הכא גבי מאיס עלי שגם באיש תקנו שיכופו מכ"ש דגבי אשה י"ל שלא תיקן הגאון שלא יכופו ועכ"פ מהני היתר מאה רבנים". וע"ע בתשובת מהר"מ מינץ (סי' ק"ד).

והצמח צדק הביא את דברי הכנה"ג וכתב עליהם: "ונראה שדבריו אלה הם למה שהסכימו הפוסקים דאין כופין האיש ואין בזה די השב לפי מה שכתבנו שרגמ"ה פסק כדינא דמתיבתא ע"כ סברא שלא כיון לתקן שבאשה כהאי גוונא יהיה חמור מהאיש ושלא יועיל היתר מאה רבנים כו'. וכ"ש הכא שמעוגן והוא נפרד ממנה זה ערך ששה שנים ואעפ"כ אינו מתחבר עמה בשום אופן וידוע שהוא איש כשר וחרד לדבר ה'. א"כ אנן סהדי דבאמת מאיסה עליו או שאינו אפשר לדור עם נחש בכפיפה דאם לא כן לא היה סובל ששה שנים. ועדיף זה מהא שהתירו לרבי ברוך. דלא נזכר שהיה מעוגן כ"כ זמן רב". עכ"ל.

וסיים הצ"צ: "ומ"מ כ"ז נראה להלכה אבל לא למעשה משום דלא חזינן שנעשה מעשה כזה להתיר חר"ג בטענת מאיס עלי. ועי' במהרי"ק סוף שרש ס"ג שאם יתירו במורדת יבואו כו' כך י"ל על נדון זה. אבל מ"מ בנד"ז יש עוד טעם גדול…". ובצירוף הטעם הנוסף הקל בדבר.

ובס' באר משה קונטרס בנין ירושלים סי' ט"ז שאם ברור הדבר שאי אפשר לו לדור עמה בשום אופן משום דבכהאי גוונא לא גזר רגמ"ה שיהא מעוגן כל ימיו… כמו כן בטוען הוא מאוסה עלי דלא יפה כח האשה מכח האיש כמ"ש בתשובות הרא"ש כלל מ"ב. וכן כתב שם סי' י' מצדד להקל בטוען מאוסה עלי ויש לו אמתלא אמתית, ע"ש.

ד. האם יש לכוף את האשה להתגרש מדין מאיס עלי?

והנה אף אם נאמר שרבינו גרשום תיקן לאסור גם בטענת מאיס עלי, עדיין יש לדון לחייב אותה לקבל הגט. דכבר כתב כן הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו בני אהובה (פי"ד מהל' אישות הט"ו) דיש לסמוך על שיטת הרמב"ם דס"ל דאם היא טוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש לענין חר"ג. ואף על פי דלא קיי"ל כרמב"ם היינו לגבי אשה בספק איסור דאורייתא דשמא עיניה נתנה באחר דגט מעושה פסול שלא כדין וגם לעשות מעשה לגרש לא פסקינן כוותיה. אבל בענין חרם דר"ג וגם רק בענין ממון כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו דאינו עובר חרדר"ג ופטור ממזונות דהא לדינא דרמב"ם אף לגרשה בע"כ מותר ולית כאן חרם דר"ג. וגם הצמח צדק הביא דבריו וסמך עליהם לדינא.

גם בספר פרדס רמונים (היתר ט"ו) את דברי הבני אהובה הנ"ל וסמך עליהם. וכיוצא בזה כתב גם המהרש"ם ח"ג סי' צ"ג, דלענין חדר"ג שאינו לכמה פוסקים רק מדרבנן יש לצרף שיטת הרמב"ם וכו'. כן נוטה להיתר חבצלת השרון סי' ו' בטוען מאוסה עלי ופירש ממנה זה כמה שנים.

ובס' באר משה (שם) מסיק, שבטוען מאיסא עלי כופין אותה להתגרש מחמת ב' הטעמים הנ"ל. וז"ל: "ואף דמרן הכנה"ג אה"ע הגב"י (סימן א אות לג) כתב דהעלה בתשובה בכמה ראיות דהמורד על אשתו ואומר מאיסה עלי חרגמ"ה מונעו מלישא אשה אחרת. יעו"ש, מ"מ הא יש לנו תנא דמסייע רבן של ישראל המהר"מ ב"ב סי' (תתרי"ח) שנראה מדבריו דגם היכא שהמניעה ממנו שטוען דמאיסה עליו או שהיא אשה רעה בדעותיה, כיון שהוא מעוגן מחמת זה כופין אותה שתצא יעו"ש. וכ"כ בספר בני אהובה (פי"ד מהלכות אישות הט"ו) דלענין איסור דחרגמ"ה יש לסמוך על הרמב"ם, וכ"כ בס' חיים ושלום אה"ע סי' א' (דף ו ע"ג) שכן דעת התומת ישרים (סי' קלט) והפני משה ח"ג (ר"ס י"ט) והשמן המשחה (סי' קנא) ופאת נגב (סי' טוב) דבטענת מאיסה עלי כופין שתתגרש דלא גרע מאשה הבאה בטענת מאיס עלי דכופין אותו לגרש וכמ"ש הרמב"ם, יעו"ש".

 ה. האם יש חרם במקום מצוה?

וכאן ששהה שנים רבות ללא אשה וודאי יש בזה מצוה להפרידם ולאפשר לו לשאת אשה, כי אסור לאדם לשהות בלא אשה במיוחד בדורנו אנו שהפרוץ מרובה על העומד, ורבה המכשלה, דרוב הפוסקים ס"ל שבמקום מצוה לא תיקן רגמ"ה כלל ומצות פו"ר גדולה מכל המצות דלא כמהר"י מינץ.

והנה, בצמח צדק כתב גם טעם זה כבסיס להיתר והוסיף: "וכל שכן הכא דגם כן מעוגן ויש חשש הרהור כו'". והדברים ברורים.

ו. כששניהם חפצים בגרושין והיא רוצה רק להינקם או לקבל יותר כסף, נראה דאין חדר"ג.

הנה בנידון שלפנינו, ברור מעל לכל ספק, ששני הצדדים אינם רוצים זה את זה ומואסים זה בזה. ונראה לומר, דבכהאי גוונא לא מיירי רבינו גרשום. כי כל כוונתו הייתה שלא יפגעו בנות ישראל מבעל שאינו מהוגן. אך במקרה דנן, שאין בין הצדדים כלום וכל דברי האשה לשלום בית אינם אמיתיים ואפילו מן השפה ולחוץ אינם נאמרים. והרי הבעל היה מוכן לשוב לבית ונסות לשקם והאשה נלחמה בכל כחה שלא יחזור הביתה. והאשה אומרת בפה מלא, שכוונתה למשוך את העניינים כדי שהבעל יוותר על זכויותיו הרכושיות וכיו"ב. והיא טוענת טענת "תמות נפשי עם פלישתים". שנראה שאין כאן שום רצון כלל לשלום אלא נקמה או רצון להרוויח ולסחוט מן המצב. האם לזה כיוון רבינו גרשום שתיקן תקנתו? בוודאי שלא.

וממש כעין סברא זו מצאתי שהתיר בספר דבר אליהו (להגר"א קלצקין בסי' ע"ג) במקרה מעין העובדה שלפנינו, באשה שטוענת שאי אפשר לה לדור עמו מפני שאינו מתנהג כשורה, והבעל טוען שמאוסה עליו מטעמים שונים שהציע לפני ב"ד, ולדעת ביה"ד כל כוונתה להרגיזו מפני שנאה ונקמה ואין אופן בעולם שידורו ביחד, ודן שם מצד מורדת ומצד מאוסה עלי, ומכריע להיתר כיון שאין אפשרות שידורו יחד ושעי"ז יצא לתרבות רעה, אין בזה תועלת ותקנה לאשה רק לעשות נחת רוח ליצרה שרוצה להנקם בו בכהאי גוונא לא תיקן רבינו גרשום..

וגם סברא זו מצטרפת לכל הסברות שכתבנו למעלה.

בית הדין מצווה למנוע הנצחה של מצבים כעין אלו. ועי' בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 364) בפסק דין משנת תש"מ, בהרכב הדיינים הגאונים מרנן ורבנן הגאון רבינו עבדיה יוסף והגר"מ אליהו והגר"י קאפח זצ"ל שכתבו: 

"אחרי העיון בכל החומר שבכל התיקים, כולל תיקי בי"ד זה, נראה אמנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך הלעולם תאכל חרב? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג, לפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להפרד בג"פ."

ובמקרה דנן, אמנם בית הדין הכריע בזמנו שאין עילה לחייב את האשה בגט, כי הבעל לא הצליח להוכיח משפטית את טענתו המרכזית שהאשה חולת נפש. אך מאידך, גם לא הוכח שהבעל פעל שלא כשורה ולא נטען כי נתן עיניו באחרת. אך כיום המצב ברור כי הפרוד מוחלט וכל העילה של האשה להנציח את המצב הנוכחי הוא כדי לגרום לבעל לוותר  מן הרכוש.

בית הדין מציין כי למרות שהנושא הרכושי מתנהל כעת בפני בית המשפט, בית הדין ניסה להביא את הצדדים לפשרה בנושא הממוני, הבעל היה מוכן להתגמש באופן משמעותי כדי להגיע להסדרה. אך האשה סרבה לכל פשרה. מבחינתה הפשרה היא "כולה שלי".

סיכום ומסקנות:

במקרה שלפנינו יש כמה ספיקות כפי שמנו הפוסקים: א. שמא לא גזר רק עד סוף האלף החמישי [ואף אם נהגו איסור אינו איסור חרם]. ב. שמא לא גזר רק במקומם. ג. שמא לא גזר באומר מאיסא עלי. ד. אף אם גזר, שמא יש לכפותה להתגרש ע"פ שיטת הרמב"ם בדין מאיס עלי. ה. שמא לא גזר במקום מצוה [כך דעת רוב הפוסקים]. ובנידון דידן, יש להתיר כדי שלא ישאר ללא אשה ויכשל בעברות שהחשיבו הפוסקים אופן כזה  כדבר מצוה.  ו. גם האשה אינה רוצה כלל שלום ביצת או אחד מזכויותיה המגיעות לה ע"פ ההלכה אלא רוצה רק להינקם ממנו ולסוחטו.

מכל הלין טעמי, נראה פשוט שבוודאי יש לאלץ ולכפות את האשה להתגרש בכל דרך אפשרית חוקית. ובנוסף, יש מקום לתת לבעל היתר נישואין לשאת אשה שניה.

עוד אציין ולא אאריך בדבר כי אע"פ שבית הדין דנן דחה את תביעת הבעל להתגרש, כאמור, מפני שלא הוצגה ראיה משפטית לטענת הבעל שהאשה היא חולת נפש. וזאת למרות שבחוות הדעת הרפואית צויין כי יש לה "מחלה גבולית". אך זה לא הספיק כדי לייצר חיוב גט.

אך עתה לאחר קיום הדיונים, אי אפשר להתעלם מן העדויות החדשות שנשמעו במהלך הדיונים על מתן צווי ההגבלה. עדויות של רבנים נכבדים גדולים בתורה ונשואי שם, שהעידו באופן נחרץ על "התנהגות חריגה", אולי אף נכון להגדירה "חריגה ביותר".

התרשמות זו מקבלת גם חיזוק מכך שהאשה "הצליחה" להסתכסך עם כל יוצאי חלציה, דבר המעיד גם הוא על אופי מורכב. זאת בנוסף להתרשמות מכל הדיונים הרבים שהתקיימו בתקופה האחרונה, בה ניכר כי האשה מגיבה בצורה חריפה ולפעמים בלתי סבירה לדברים הנאמרים בדיון.

כל זה מצטרף לעובדה ששני הצדדים מואסים זה בזה ואין שום סיכוי לשלום בית. ולפיכך יש מצוה רבה להפרידם. וכפי מה שהארכנו יש להקל בדבר למרות היות הצדדים אשכנזים שקבלו על עצמם את חדר"ג.

לאור האמור לעיל ניתן לכפות את האשה לקבל גט על ידי הטלת כל הסנקציות שהחוק מאפשר ואף לשקול מתן היתר נישואין לבעל ככל שתוגש לכך תביעה מתאימה ובכפוף למגבלות החוק.

הרב ציון אשכנזי

עברתי על מה שכתב הגאון הרב ציון אשכנזי, והריני להבהיר שהמחלוקת בינינו בעיקרה אינה הלכתית, אלא שדעתי שלבעל יש חלק גדול בפרוד שנוצר בינו לבין אשתו, ולכן לא ניתן להתיר במקרה זה חדר"ג.

עוד הוסיף שכבוד הגאון ציון אשכנזי צירף לדבריו להקל  שכל החומרה של חדר"ג היה רק בחו"ל אבל בארץ ישראל שלא נהגו בחדר"ג הרי אם הבעל הלך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל, יש לצרף נתון זה לשאר הנתונים להקל.

אולם לא נראה לי להקל מחמת כן, משום שציבור גדול של אשכנזים באו לארץ ישראל, וכבר מאתים שנה הם מחמירים בכך, ובנוסף לכך אחרי השואה באו לארץ ציבור גדול של אשכנזים, וציבור זה היה גדול מכל הציבור שהיו בארץ לפני כן, וכל האשכנזים בארץ נהגו ככל המנהגים שנהגו בחו"ל, ומעולם לא הקלו בחדר"ג, לכן האשכנזים בארץ ישראל יש להם את כל החומרות שהיו להם בחו"ל.

הרב נחום גורטלר

ראיתי את דברי כב' מו"ר אב בבית הדין הגאון הרב נחום גורטלר שליט"א. ומצאתי לנכון להבהיר שתי נקודות כדלהלן:

א. לגבי מי אשם בפרוד – לא הוכח בשום דרך כי האשמה מוטלת על כתפיו של הבעל. גם אם הויכוח נוצר מסביב אך ורק בגלל העניין הכספי, הרי הבעל היה מוכן לשמוע לכל פסיקה של כב' הגאון הרב [ר] שליט"א בענין. וכפי עדותו של הרב [ר], האשה היא זו שלא שמעה לפסיקתו של הרב [ר] ובחרה להגיש את תביעתה בפני בית המשפט. לפיכך, לענ"ד כשבוחנים על מי האשם בנקודה זו, יש להטיל את כובד המשקל על כתפי האשה ולא על כתפי הבעל. זאת בנוסף לעובדה, שהאשה היא זו שסירבה לכל הצעות הפשרה שהציע בית הדין [כגון חלוקה שאינה שוויונית וכדו'].

בנוסף, לטענת הבעל, הענין הממוני אינו העיקר אלא הסימפטום שיצא מכך שהאשה סובלת ממחלת נפש הגורמת לה לריב ולהתנהג התנהגות שאינה רגילה. ולטענתו, כל המריבות הכספיות נובעות גם ממצבה הבריאותי. אמנם, בית קבע בהחלטתו בעבר כי הבעל לא הוכיח שהאשה חולת נפש כיון שלא הצליח להביא מסמכים רפואיים על כך. אבל אי אפשר להתעלם מן העדויות שנשמעו ע"י הרב [ר] שליט"א והרב [נ] שליט"א ובצירוף העובדה שהאשה מסוכסכת עם כל ילדיה ובצירוף התרשמות בית הדין מהתנהגות האשה במהלך הדיונים [ולדוגמא: לצעוק על הרב [ר] "רוצח" "מפרק משפחות" ועוד דברים]. בוודאי יש בזה רגליים לדבר לגבי קושי התנהגותי של האשה שניתן להבין שגם הבעל לא יכל לחיות עמה.

לכן לענ"ד, בוודאי יש מקום לכפות על האשה גט כפי כל הטעמים שכתבנו בנימוקינו.

ב. לגבי הערת כב' מו"ר אב"ד שליט"א – לגבי צירוף הנימוק שלא גזר רבינו גרשום חוץ למקומם – על אף האמור בהערת כב' אב"ד, בוודאי יש לצרף גם ספק זה שהרי הביאוהו גדולי הפוסקים לגבי אשכנזי שלא במקומם [וביניהם גם רבים מגדולי האשכנזים], מרן הב"י, הרש"ל, מהרשד"ם, מהרש"ך, הגרעק"א, הצמח צדק, החלקת יואב, החק"ל, הגר"ח פלאג'י והשד"ח ועוד ועוד כפי שציינתי בנימוקי וע"ע באוצר הפוסקים שהביאו שם עוד רבים ולא טרחנו להעתיק את כולם. ואיך אפשר להתעלם מכל גדולי ישראל שלאורם אנו הולכים. ונציין, כי הגר"ח פלאג'י והשד"ח כתבו תשובותיהם אחר שכבר היה ישוב אשכנזי בארץ ישראל.

זאת ועוד, יש נפק"מ בספק זה, להוריד את חומרת החרם, שאינו חרם אלא ככל היותר תקנה או מנהג.

אך בוודאי הערת כב' מו"ר אב"ד הגר"נ גורטלר שליט"א אמת היא, וכן הייתה דעת מרן הגרב"צ אבא שאול זצ"ל ועוד גדולים, שקהילות שלימות שבאו לגור במקום אחר, לא הוי כדין מי שהלך לגור במקום אחר. אמנם יש מעט גדולים החולקים בזה וביניהם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. בכל אופן כוונתי היא שיש סניף נוסף להקל אך לא הכרעתי לעשות סברא זו עיקר.

אך כאמור, גם ללא צירוף נימוק זה יש כר נרחב להקל כמו שכתבנו מחמת כל הטעמים האחרים.

הרב ציון אשכנזי

לאחר שעברתי על נימוקי הגר"צ אשכנזי שליט"א גם אני מצטרף שככל ותוגש על ידי הבעל תביעה למתן היתר נישואין לשאת אשה שניה בית הדין ישקול מתן היתר נישואין לבעל.

הרב אבידן שפנייר

לאור האמור ביה"ד נענה למבוקש ומטיל צווי הגבלה על האשה כדלהלן:

1. צו עיכוב יציאה קבוע נגד האשה לפי סעיף 2 (1) לחוק.
2. 2.       צו הגבלה, בהתאם לסעיף 2 (2) לחוק, לפיו מנועה האשה מלקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר לפי חוק הדרכונים תשי"ב 1952, להחזיק בהם או להאריך את תוקפם, ובלבד שיהיו תקפים לצורך שיבה לישראל.
3. 3.       צו הגבלה, בהתאם לסעיף 2 (3) לחוק, לפיו מנועה האשה מלקבל, להחזיק או לחדש רשיון נהיגה.
4. 4.       צו הגבלה בהתאם לסעיף 2 (4) לחוק, לפיו מנועה האשה מלהתמנות להיבחר או לשמש במשרה עפ"י דין או במשרה בגוף מבוקר כמשמעו בחוק מבקר המדינה תשי"ח- 1958 [נוסח משולב].
5. 5.       צו הגבלה בהתאם  לסעיף 2 (5) לחוק, לפיו מנועה האשה לעסוק  במקצוע  שהעיסוק בו מוסדר על פי דין או להפעיל עסק הטעון רישוי או היתר על פי דין.
6. 6.       צו הגבלה, בהתאם לסעיף 2 (6) לחוק, לפיו מנועה האשה עד להחלטה אחרת לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק ובית הדין קובע בזאת כי הוא לקוח מגובל מיוחד, בחוק שיקים ללא כסוי תשמ"א -1981.

הבהרה לגבי סעיף 4: לדעת המיעוט: למרות האמור בסעיף זה, החלטה זו אינה מונעת בשלב זה מהאשה להמשיך ולעסוק במקום עבודתה כפי שעבדה עד עתה. לדעת הרוב: ככל שניתן לתת פרשנות חוקית לסעיף 2 (4) שניתן לפטר את האשה ממקום עבודתה הרי שלדעת הרוב ניתן לנקוט אף בסנקציה זו. ומוחלט כדעת הרוב.

הבהרה לגבי סעיף 6: למרות האמור לעיל נאמן יוכל לפתוח חשבון בנק, וינהל עבור האשה את הכספים שמקבלת וצריכה לשלם.

בהתאם לחוק, החלטה זו כפופה לאישור כבוד נשיא ביה"ד הגדול.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ז באלול התשע"ח (28/08/2018).

הרב נחום שמואל גורטלר – אב"ד הרב ציון אשכנזי הרב אבידן משה שפנייר