פסק דין
רקע
בפני בית הדין תביעת הבעל להשבת רכבו מדגם שברולט המצוי בידי האישה, מנגד האישה תובעת החזרי הוצאות שהיו לה בגין השימוש ברכב.
תחילה יש להבהיר כי הסיבה שהאישה נדרשת להשיב את הרכב הרשום על שם הבעל, היא משום שבית הדין פסק שאין לו חוב מזונות כלפיה מתאריך 1.4.19, לאור זאת אינו חייב להעמיד את הרכב לשימושה כפי שהיה נהוג בימי נישואיהם.
הבעל דרש שהאישה תשלם לו דמי שימוש ברכב בגין התקופה שמהפסקת המזונות ועד עתה, לאור האמור.
בית הדין הבהיר בהחלטתו מתאריך 19.8.19 כי היות והרכב הוחזק על ידי האישה שלא כדין, הרי היא כשואל שלא מדעת שהוא כגזלן, לפיכך אין לחייבה בדמי שימוש, כדי התוקף ספינתו של חברו ועשה בה מלאכה, שכיון שהגזלן משלם כשעת הגזילה, אינה צריכה לשלם לו דמי שכירות.
מאידך, הבהיר בית הדין כי על הבעל להשיב לאישה את הוצאותיה כנגד קבלות שיוצגו, זאת משום שהאישה מוגדרת כ"יורד לשדה חבירו" ועליו לשלם לה בהתאם.
הבעל פנה לבית הדין וביקש לשנות את ההחלטה האמורה, לטענתו, היות וחיובו לשלם לאישה הוא מדין "יורד" בגין "החזר הוצאות", לא יתכן לחייבו על הוצאות שהוציאה האישה בעבור הרכב בתקופה ששימש אותה, שכן היא נהנתה ממנו בתקופה זו, ואין עליו לשאת בהוצאות בגין תקופה שהרכב כלל לא היה בשימושו.
בית הדין פנה לאישה וביקש להציג את דרישות התשלום מצידה והאסמכתאות.
האישה הציגה לבית הדין דרישות לתשלום בגין אגרת רישוי שנתית, ביטוח מקיף וחובה, תיקון מזגן, שיחזור מפתחות.
דיון והכרעה
- על פניו, נראה כי צדקה טענת הבעל, שכן כיצד ניתן לחייבו בהחזר הוצאות של האישה כאשר בתקופה האמורה לא היה הרכב כלל בשימוש, ניחא לענין תיקון המזגן, שגם הוא ייהנה ממנו כאשר הרכב ישוב אליו, אך כיצד ניתן לחייבו לשלם את אגרת הרישוי בגין תקופה בה לא היה הרכב בשימוש, כמו גם עלויות הביטוח של האישה, אשר כיסו את התקופה בה היה הרכב בשימושה הבלעדי.
היות ואינו חייב לספק לה את הרכב מדין "מזונות אישה" כאמור, אם כן אין לחייבו בהוצאות עבור תקופה זו בה היה הרכב כגזול בידי האישה, לכל הפחות מדין שואל שלא מדעת כמבואר לעיל. מה גם שמזה חודשים רבים תובע הבעל להשיב לו את הרכב והענין מתעכב בגין תביעת החזר ההוצאות.
- אכן, אחר העיון בסוגיות הש"ס ובפוסקים, נראה שיש לחייב את הבעל בהחזר ההוצאות, הן לענין אגרת הרישוי השנתית והן לענין הביטוחים.
דין יורד נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שעה סעיף א) על פי דברי הגמרא בבבא מציעא (קא ע"א), כדלהלן:
"היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה".
יש לדון מהו גדר חיובו של בעל השדה לשלם ליורד כאמור.
בתגובת הבעל נכתב כי חיובו של בעל הבית הוא בגין "החזר הוצאות", אך דבר זה אינו נכון שכן בשדה שאינה עשויה ליטע, אינו משלם לו את כל הוצאותיו שהרי ידו על התחתונה ואם ההוצאה יתרה על השבח אינו משלם לו אלא הוצאה בשיעור שבח, אף על פי שהיו לו ליורד הוצאות רבות יותר, אם כן מוכח שיסוד החיוב אינו בגין "החזר הוצאות".
אכן, בפשטות חיובו של בעל הבית הוא מדין "נהנה", שכן אין ספק שהוא נהנה ממעשיו של היורד, על כן יש לחייבו.
- אמנם, להלן בסמוך נוכיח שחיובו של בעל הבית לשלם ליורד, בוודאי אינו רק מדין "נהנה".
הש"ך (חושן משפט סימן שצא סק"ב) הביא את דברי התוספות בבבא קמא (קא ע"א ד"ה או) והרא"ש שם שחידשו שניתן לחייב אדם משום נהנה באחד משני האופנים:
- או שהאדם עצמו יקבל את ההנאה בכל דרך שהיא, בין על ידי לקיחתו בעצמו ובין אם ניתנה לו על ידי אחר ללא מעשיו, כגון תחב לו חבירו אוכל לפיו.
- לחילופין, ניתן לחייבו משום נהנה גם על הנאה שהגיעה לממונו, אך זאת רק כאשר הממון עצמו נטל את ההנאה, דהיינו שבהמתו אכלה אוכל של אחר באופן שחייב לשלם מה שנהנית.
וכתב הש"ך, שלפי דבריהם, אם תחב אדם לבהמת חבירו אוכל לפיה, אין בעל הבהמה חייב לשלם מדין "נהנה", כיון שממונו לא נטל את ההנאה.
אך הוסיף הש"ך, שכל זה הוא דוקא כאשר תחב לבהמה אוכל של אדם אחר, שבזה אין לחייב את בעל הבהמה מדו "נהנה" כאמור, אך אם תחב לה אוכל שלו, יש לחייב את בעל הבהמה מדין "יורד".
מדברי הש"ך מוכח בבירור, שחיובו של "יורד" אינו רק משום "נהנה", שהרי במקרה זה אין לחייב משום "נהנה" כמבואר בראשונים, למרות זאת סבר הש"ך שיש לחייבו מדין "יורד".
דברי הש"ך הובאו בנתיבות המשפט בכמה מקומות (סימן קנח ס"ק ח, סימן קסד ס"ק יא, סימן רלו ס"ק ז), בכל המקומות הללו מבואר בדברי הנתיבות המשפט, שכאשר האדם עושה פעולה מסויימת שיש בה תועלת לחברו, אם עשה אותה עבור הבעלים, חייב לשלום לו מדין יורד, אך אם עשאה עבור עצמו, אין הבעלים חייב לשלם לו[1].
על פניו הדברים תמוהים מאד, ממה נפשך, אם נהנה הבעלים, יש לחייבו בכל מקרה, גם אם לא נעשה הדבר עבורו. מאידך, אם פעולה זו אינה מספיקה לחייב מדין "נהנה", אם כן מה יועיל שהיורד עשה את הדבר עבור הבעלים.
- מכל האמור מוכח, שיש לחייב את הבעלים לשלם ליורד גם מדין "פועל", שכן עשה עבורו פעולה בממונו במקומו, לפיכך יש לחייב את הבעלים לשלם לו כפועל.
כדברים הללו מבואר בחזון איש (ב"ב סימן ב ס"ק ו) וכן כתב רבי שמעון שקאפ (שערי יושר שער ג פרק כה ד"ה ולענין עיקר, ד"ה אמנם לכאורה). החזון איש אף מחדש שעליו לשלם לו באותו אופן שחייב לשלם לפועל, בכסף ולא בשווה כסף.
אכן, הדברים ניתנים להיאמר רק בשדה העשויה ליטע, שעל כן מבואר בראשונים ובפוסקים שחייב לשלם לו כשאר פועלי העיר (ראה בסמ"ע סימן שעה ס"ק א שהביא את דברי הראשונים), והיינו משום שיסוד חיובו הוא מדין פועל, לפיכך עליו לשלם לו כשיעור המשולם לפועל. אמנם, יתכן שבאינה עשויה ליטע אין לחייבו אלא מדין "נהנה" ולא שייך לדון את עשייתו בשדהו כפועל, כאשר השדה אינה עומדת לכך[2].
אמנם לענייננו אין נפקא מינה בכך, הואיל ואין ספק שהמכונית מוגדרת כ"עשויה ליטע" לגבי ההוצאות שהוציאה האישה, שאינן הוצאות חריגות ובלתי מקובלות אלא הוצאות רגילות שכל בעל רכב נדרש להוציא.
- יש להוסיף, שאף גזלן הגוזל קרקע ומשביחה שחייב הבעלים לשלם לו מדין "יורד" כמבואר בשולחן ערוך (סימן שעב סעיף ג), גם בזה יש לומר שחייב כפועל כאשר השדה עשויה ליטע, וכן מבואר באמרי בינה (הלכות גביית חוב סימן כה אות ה), שהבעלים חייב לשלם לו כיון שהגזלן השביח עבורו, שהרי יודע הוא שתשוב לבעליה ביום מן הימים.
בעניינו אף יתכן שאין צריך לחידושו של האמרי בינה ובוודאי התכוונה האישה להשביח עבור הבעל, שהרי בעת ששילמה עדיין לא הוכרע שאין לו חיוב מזונות עבורה ובוודאי לא סברה שמחזיקה את הרכב שלא כדין אלא כוונתה הייתה לשלם עבור רכבו של הבעל.
נמצא, שמחד גיסא אין לאישה חיוב לשלם לבעל דמי שימוש על התקופה שלא היתה לה זכות שימוש ברכב כמו שהתבאר לעיל, שבמטלטלין המוחזקים שלא ברשות אין חיוב לשלם דמי שימוש, אך מאידך, היות והאישה השקיעה ברכב והוציאה הוצאות מכיסה לצורך השמשתו, הרי היא כדין יורד. היות והרכב מוגדר כאמור כ"עשויה ליטע" אם כן חייב לשלם לה כפי שמשלמים על פעולות אלו.
מן הכלל אל הפרט
- כאמור, האישה דורשת החזר הוצאות עבור אגרת רישוי, ביטוחים, תיקון המזגן ושחזור המפתח.
בענין שחזור המפתח נראה שצדקה טענת הבעל, שכן אם המפתח אבד לאישה, חל עליה חיוב מדין "שואל" לכל הפחות, לפיכך הכסף ששילמה הוא בגין חיובה כשואל כאמור, אין לחייב את הבעל בהוצאה זו.
אכן, הבעל חייב לשאת בתשלום אגרת הרישוי, הביטוח והמזגן.
לענין המזגן אין כלל מה לדון שהרי גם הוא יהיה עתה ממזגן תקין וגם אם חיובו של "יורד" הוא מדין "נהנה" יש לחייבו לשלם לה ההוצאה.
אכן, על פי המבואר לעיל, יש לחייבו גם בעלות הביטוח ואגרת הרישוי, שהרי הרכב עשוי לכך ומעת ששילמה האישה חל עליו חיוב לשאת בהוצאות אלו. אין מקום לטענתו שבתקופה זו לא נהנה מהרכב, משום שזה ענין נפרד. הגע עצמך, הרי אילו הייתה האישה מחזירה לו את הרכב מיד כאשר שילמה את אגרת הרישוי והביטוח, אין חולק שהיה עליו לשאת בהוצאות אלו מדין יורד כאמור. אם כן, מה שהחזיקה האישה את הרכב ברשותה ולא השיבתו לו הוא ענין נפרד שאינו פוטר אותו מלשלם לה כדין יורד.
- יש להוסיף שבנידון דידן אין הבעל יכול לטעון "טול עציך ואבניך", אף להראשונים הסוברים שיכול לומר כן גם בשדה העשויה ליטע, זאת משום שמבואר בנתיבות המשפט (סימן שעה ס"ק ב) שבאופן שאינו יכול ליטול את מה שהשקיע (כגון צבע צמר וכדומה) אין הבעלין יכולים לומר "טול עציך ואבניך". הוא הדין בנידון דידן שפשוט שלא ניתן מבחינה מציאותית להחזיר את הגלגל לאחור.
הבעל טען בתגובתו כי היות ובית הדין פסק שלא יושבו לו מזונות העבר שכבר שולמו לאישה מחמת הספק ומשום שלא ברור ממתי הפסיק החיוב, אם כן יכול הוא לטעון "יש לי בידך כנגדו".
דין טענתו של הבעל להידחות, שהרי מבואר ברא"ש (בבא מציעא פרק ט סימן כג) בשם הראב"ד, שבאופן שאינו יכול לומר לו "טול עציך ואבניך" [וכדלעיל], יכול היורד לשדה חבירו לישב בשדה עד שיתן לו בעל השדה את הוצאותיו. היות והאישה מחזיקה ברכב שבו השקיעה את הכסף והוציאה את ההוצאות, רשאית היא להחזיק בו עד שישלם לה הבעל את הוצאותיה, משום שהא מוחזקת ברכב ויכולה להחזיק בו עד שיושבו לה הוצאותיה, לפיכך אין מקום לטענת "יש לי בידך כנגדו" כאשר היא מוחזקת כאמור.
- לאור זאת אין מקום גם לבקשת הבעל בענין "בזיון בית הדין" עקב העובדה שהאישה אינה משיבה לו את הרכב, היות שנתבאר שהיא זכאית להחזיק בו עד להחזר הוצאותיה כאמור.
לענין חיובו של הבעל, אין חילוק אם שילמה האישה את ההוצאות מכיסה או שאדם אחר שילם עבורה, זאת משום שגם אם שולמו ההוצאות על ידי אדם אחר, הוא עשה זאת עבורה מדין ערב, לפיכך חיובו של הבעל הוא כלפי האישה ועליו להשלים לה הוצאותיה כאמור.
לענין התאונה שעליה טען הבעל, היות והאישה אינה תובעת ממנו עתה כל תביעה בענין, דין בקשתו בנושא זה, להידחות.
מסקנות:
- חיובו של יורד בשדה העשויה ליטע הוא גם מדין "פועל".
- גזלן שהשביח השדה, עשה זאת גם עבור הבעלים ויש לדונו כ"פועל" עבורם.
- כאשר היורד מוחזק, רשאי הוא לעכב בידו את הדבר שהשקיע בו עד לקבלת הכסף מהבעלים.
לאור האמור בית הדין פוסק:
- טרם תשיב האישה לבעל את הרכב, עליו לשלם לה הוצאותיה בגין אגרת הרישוי, ביטוחים ותיקון המזגן.
- הבעל אינו מחויב לשלם לה עבור שחזור המפתחות.
- האישה רשאית להחזיק ברכב עד לקבלת הוצאותיה כאמור.
- ניתן לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום כ"ד באב התשע"ט (25/08/2019).
הרב נחמיה נשר
[1] כעין זה מבואר גם במחנה אפרים (נזקי ממון סימן ב), שגם כשאין לחייבו משום נהנה, עדיין חייב משום "יורד".
[2] ואכן מבואר בחלקת יואב (חושן משפט סימן ט) ובמרחשת (חלק ב סימן לה ג אות ב) שכאשר ההנאה קיימת בעין, חייב הנהנה גם כשלא קיבל את ההנאה על ידי מעשיו או מעשה בהמתו, לפיכך מבואר בגמרא בבבא קמא שם, שאם יש שבח סמנים על גבי הצמר, יש לחייב את הבעלים גם כאשר נצבע הצמר מאליו או באופנים המבוארים בגמרא שם. זאת משום שכאשר ההנאה בעין הרי היא קימת אצלו במציאות ואין צריך לעשות בה 'לקיחה', לפיכך נראה, שבשדה שאינה עשויה ליטע, יסוד החיוב הוא מדין "נהנה" אך רק בשיעור ההנאה הקיים, על כן כאשר היציאה יתירה על השבח, ההנאה הקיימת היא רק בשיעור השבח ואין לחייבו אלא הוצאה בשיעור שבח. לא כן בעשויה ליטע, שכיון שחיובו מדין "פועל", אין דנים האם ההנאה ישנה או לא, שהרי חייב לשלם לו כפועל עבור פעולתו.
