מאגר פסקי דין

החלטה

א.        לפנינו בקשותיה של המערערת ותגובתו של המשיב (בנוגע לחלקן) שעניינם השלמת התחשיבים שבפסק דיננו ובהחלטות האחרונות, ובדגש על ההחלטה מיום ב' באייר התשפ"א (14.4.21) שבה נקבע בין השאר:

אשר לסכום שייוותר בקופת בית הדין – ההפרש בין 144,622 ל־147,000 העולה לסכום של 2,378 ש"ח:

א. הצדדים רשאים להגיב ולהבהיר, בצירוף אסמכתאות, בתוך 14 יום ממועד חיתום החלטה זו, אם ובאיזו מידה השתנה החשבון הסופי של יתרת המשכנתה וביטוחי המשכנתה באופן שממנו יש לגזור את התשובה לשאלה למי מהצדדים יש להעביר את הסכום של 2,378 ש"ח הנ"ל – כולו או חלקו.

ב. כל צד רשאי יהיה להגיב לדברי משנהו בתוך שבעה ימים נוספים.

ג.  לאחר מכן יחליט בית הדין בעניינו של סכום זה.

ד. יובהר כי על הצדדים לטעון ולהגיב בנושא זה בלבד. טענות שאינן נוגעות לשאלה שבעניינה התבקשו הצדדים להגיב לא יובאו בחשבון ולא מן הנמנע כי הטרחת בית הדין בטענות כאלה תגרור גם חיוב בהוצאות.

נזכיר כי בהחלטה נוספת, החלטה מח' באייר (20.4) אמרנו בין השאר (חלק מההדגשות אינן במקור):

מאידך גיסא לפנינו הודעת המערערת – חלקה בהתאם להוראתנו להגיב בדבר החשבון הסופי של המשכנתה וחלקה בניגוד להוראתנו שבה נאמר כי הצדדים לא יטענו בעניינים אחרים.

חלק מהטענות שהועלו הן כאלה שייתכן שיכולה המערערת לטעון כי חובתנו לשומען ולהחליט בהן למרות הוראתנו הנ"ל, אך לא כולן כאלה, ודאי לא משהן מועלות לאחר שהסתיים ההליך וניתן פסק דין. נזכיר כי קבענו כי טענות שייטענו שלא בהתאם להוראתנו והרשאתנו – אפשר שיביאו לחיוב בהוצאות משפט […] בטענות המערערת יש שהן מחזור לכאורה של טענות ישנות שהמשיב כבר הגיב עליהן או שהובאו כבר בחשבון בהחלטות קודמות.

על אף האמור, ובלי לשלול את האפשרות שנחייב בהוצאות בגין טענות שלא היו ראויות לעלות עתה, יגיב המשיב לטענות המערערת בהתאם למסגרת הזמן שקצבנו בהחלטה מב' באייר התשפ"א (14.4.2021) – עם הבעת עמדתו או תגובתו לדברי המערערת בסוגיית חשבון המשכנתה או בנפרד ממנה.

למרות האמור בסופה של החלטה זו בחר המשיב להגיב רק לטענה הנוגעת לסכום האמור של 2,378 ש"ח תוך שהוא נסמך על ההוראה להגיב רק לה ומתעלם מההוראה שלאחריה. נעיר כי מובן שאין המשיב חייב להגיב לכל טענה, זכות התגובה כשמה כן היא – זכות (אם כי המוותר עליה אל לו להלין אחר כך על התוצאה), אך הנמקתו המאזכרת את ההוראה להגיב רק בעניינה תוך התעלמות מההוראה שלאחריה אינה ראויה ועולה כדי ניסיון להטעות את בית הדין.

מן הדין היה מקום לחייב את שני הצדדים בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה:

את המערערת בשל העלאת טענות בנושא שלא התיר בית הדין להעלות, כשחלקן הן כאלה שאין לה זכות מובנית להעלאתן וחלקן הן אף מחזור של טענות ישנות כאמור, ואת המשיב בשל ההתעלמות מההוראה בדבר תגובה לטענות אלה – למרות האמור – תוך שאין הוא מציג דברים כהווייתם, כוויתור על זכות התגובה, אלא 'מדלג' מעל ההחלטה האחרונה של בית הדין ומנסה להטעות כאילו ההחלטה היחידה המורה על הגשת טענות ותגובות היא זו שקדמה לה.

לפנים משורת הדין לא נחייב את הצדדים, שניהם כאמור, בהוצאות. זאת בהנחה שהחלטתנו זו תסיים סוף סוף את הסאגה המתמשכת של תיק זה, לרבות מחזורי הטענות הניסיונות להטעות את בית הדין והטרחת בית הדין בטענות שעניינן מוצה כבר. אם למרות האמור ימשיכו הצדדים או מי מהם להטריח את בית הדין ונמצא כי הנחתנו – תקוותנו זו נכזבה והתבררה כמוטעית, לא מן הנמנע שנשקול שוב את החלטתנו בדבר אי החיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בגין הבקשה והתגובה האמורות.

ב.         ולגופו של עניין:

בקשות המערערת עוסקות, מלבד בהכרעה בעניין האמור לעיל, גם בדרישה לחייב את המשיב בעוד תשלומים מתשלומים שונים: דמי שכירות בגין התקופה שבה היו חפציו בדירה גם לאחר שזו עברה במלואה לבעלותה שלה; 289 ש"ח ששולמו לחברת הגז בעבור רישום שמה על חשבון הגז; 500 ש"ח בעבור פעמיים שבהן הוזמן צלם לצלם את חפצי המשיב בעת מסירתם לידו ולבסוף העולה על כולנה – הוצאות משפט שמבקשת המערערת לזקוף על חשבון המשיב רטרואקטיבית עד לתחילתה של ההתדיינות המשפטית שבין הצדדים והעולות לשיטתה על כל הסכום המופקד בקופת בית הדין לזכותו שלו.

דינן של כל הבקשות האמורות להידחות, ונפרט להלן.

ג.         ראשית, כרקע וכטעם נוסף – אף שלא כעיקר – לדברים שייאמרו לעיל, נציין כי בפסק דיננו מיום כ"ב באדר התש"ף (18.3.20) (להלן: פסק הדין) צוין כי "המשיב חויב בתשלום כתובה בסך 122,792 ש"ח." סכום זה נקבע על בסיס הצמדת סכום הכתובה המקורי למדד. התוצאה הייתה תוספת משמעותית על הסכום המקורי שהיה 72,000 ש"ח.

כידוע הצמדת כתובה אינה מהדברים המובנים מאליהם, להפך: במחלוקת שנויה, ואף מהמצדדים בה יש שלא אמרו את דבריהם אלא במקום שבו נשחק ערכה המקורי של הכתובה והיה לאין בדהרת אינפלציה מעין זו ששררה בארץ לפני כארבעים שנה – ולא בכך מדובר בענייננו. אף על פי כן מצא בית הדין לנכון, בנסיבות עניינם של הצדדים להצמיד את הכתובה.

אולם כפי שהובהר בהחלטה שבה נקבע הצמדה זו לראשונה, שעליה התבסס פסק הדין האמור ואף צוטטה בו לעיל מהסיכום האמור, מדובר בפסיקה שיש בה גם רכיב של פשרה שבמסגרתה הובאו בחשבון הטענות השונות, לרבות אלה שעסקו לא בשאלת הכתובה אלא בשאלות הרכושיות ובכללן בנוגע לבעלות על הדירה ועל החפצים שבה ולהטענה על שימושו של האיש בחלק מהדירה באמצעות הותרת חפציו בה, גם בתקופה שבה להלכה שימשה הדירה את האישה בלבד.

כאמור להבהרה זו יש משקל בדיון בסוגיית דמי השכירות, אף כי לא היא המכריעה בסוגיה זו.

בהמשכו של פסק הדין נקבע:

ב. למשיב נקבע סך 20% מערך הדירה. נכון להערכת השמאי לשווי הדירה בסך 1,650,000 ש"ח שהם חמישית משווי הדירה. סכום זה עומד על סך 330,000 ש"ח משווי הדירה שעל המערערת לשלם למשיב בגין חלקו בדירה. (בניגוד להפחתת בא כוח המערערת בתחשיב 18,000 ש"ח בגין הוצאות מטבח, בית הדין בהחלטה שהובאה לעיל דחה בקשה זו של בא כוח המערערת).

ג. המערערת חייבת לשלם למשיב דמי שכירות בגין חלקו בדירה (שתים עשרה אחוז משווי שכירות שנקבעה בחוות דעת השמאי מיום כ' בתמוז תשע"ט 23.07.2019) בסך כולל של 49,024 ש"ח בהתאם לטבלה שערך השמאי ובתשלום שתים עשרה אחוז מהשכירות עד לחודש נובמבר 2018 ומאז ועד 30.03.2020 חישוב התשלום לפי 20% (שווי שכר הדירה חושב בהתאם לפסק הדין מהיום ולא כאמור בהחלטה קודמת בה נקבע זמנית שמונה אחוז) חישוב זה נעשה בהתאם לסעיף ד' מפסק הדין מיום ג' בניסן תשע"ח 19.03.2018.

הקביעה כי שכר הדירה שתשלם המערערת למשיב בגין השימוש בחלקו בדירה יועמד, בנוגע למרבית התקופה, על 12% בלבד, למרות הקביעה כי חלקו בדירה הוא 20%, התבססה על הטענה כי למעשה גם הוא משתמש בדירה, כאמור לעיל, שכן חפצים השייכים לו מצויים בה.

בעניין היקפם של חפצים אלה ניטשה מחלוקת בין הצדדים, נאמן מטעם בית הדין שביקר בדירה קבע כי החפצים שלטענת המשיב (באותה עת) שייכים לו מחזיקים שטח זניח, אך אלה ששייכים לו לטענת המערערת מחזיקים כחמישית משטח הדירה. צוין גם כי בחפצים אלה משתמשת המערערת גופא, אלא שלשיטתה מדובר בשימוש שבאונס שכן מבכרת היא שהמשיב ייטול את שלו והיא תכניס ריהוט ומכשירי חשמל משלה תחתיו, ורק בהעדר האפשרות להכניס את שלה בשל המקום שנתפס על ידי חפצי המשיב משתמשת היא בחפציו שלו לעת עתה.

תחילה קבע בית הדין על דרך הפשרה כי המערערת תשלם שכירות בעבור 8% בלבד מדמי השכירות הראויים (לפי הערכת שמאי), קביעה שמשקפת החלטה (על דרך הפשרה) כי האיש אכן משתמש לפחות ב־12% מתוך חלקו בדירה, וזאת גם נוכח טענתו בעבר לבעלות על חפצים נוספים. "לפחות 12%" כאמור שכן אפשר לראות באמור גם שיקוף להנחה של שימוש נרחב יותר, ואולי בכל עשרים האחוזים, אלא שקוזזו רק תריסר אחוזים משום שבינתיים כאמור השתמשה המערערת בחפצי המשיב, וממילא גם אי אפשר לראותו כמשתמש לבדו בשטח שהללו תפסו, גם אם שימושה זה לא היה האפשרות הרצויה בעיניה.

בהמשך קבע בית הדין שישקול את השיעור האמור שנית, בין השאר לאחר שהמשיב הפנה את תשומת הלב שכשם שעמדתו שלפיה רק מעט מן המעט שבחפצים שייך לו עומתה עם טענותיו בעבר, כך גם את טענות המערערת שייחסה לו בעלות על חפצים רבים יש לעמת עם טענותיה שלה בער כי אותם חפצים שלו הם. בסופו של דבר הועמד חיוב דמי השכירות על 12% כאמור, מה שמשקף הנחה ששימושו של האיש (וכך על כל פנים לאחר שנראה את האישה כמשתמשת באופן חלקי גם בשטח שבו מצויים חפציו המשמשים אותה לעת עתה וכאמור לעיל) הוא ב־8% בלבד משטח הנכס.

כך כאמור "עד נובמבר 2018", "ומאז […] 20%" מה שנומק לעיל בפסק הדין "בהתאם להחלטת בית הדין מיום 11.11.2018 בה נקבע: 'הואיל והאיש הודיע שאינו חפץ במיטלטלין שהוא טען בעבר שהם שלו, לכן מעתה האישה רשאית להשליך אותם או לזכות בהם לעצמה.' ובהתחשב בתקופה של כשלושה שבועות להוצאות חפצי המשיב מהדירה".

תוצאת האמור היא שאין מקום לבקשת המערערת עתה (אף שבדין ציינה כי העלתה אותה כמה פעמים במהלך החודשים האחרונה) כי המשיב ישלם לה דמי שכירות בערך של 12% בגין המשך שימושו בדירה, בהותרת חפציו בה, גם לאחר שזו עברה (או כבר מעת שנקבע כי תעבור) במלואה לבעלותה שלה ולאחר שהפקידה את תמורת חלקו של האיש בקופת בית הדין:

אין מקום לבקשה בכללה מאחר שכבר נקבע כי רשאית היא להשליך את החפצים מהנכס, מקביעה זו נגזר כי אין לראות את המשיב מאז והלאה כמשתמש בשטח הנכס – אף לא ככל שהדברים נוגעים לקיזוז מדמי השכירות שנדרשה המערערת לשלם לו בגין שימושה שלה בנכס כולו, לרבות בחלקו שלו, ועל אחת כמה וכמה שעה שמדובר בדרישה ממנו לשלם לה בעבור השימוש.

קביעה זו נשנתה בהחלטות שניתנו בחודשים האחרונים, אף שבין כך ובין כך ניתנו הזדמנויות למשיב לפנות את חפציו – לבקשתה שלה מאחר שהיא לא הייתה מעוניינת בהשלכתם, לטענתה בשל חשש מתגובתו ומתביעות שלו לאחר מכן ולמרות החלטות בית הדין שהבהירו כי אין יסוד לחשש זה. האיש לא חזר בו בשום שלב מוויתורו על החפצים, ולאידך גיסא חזר על הטענה כי אינם שלו ובכלל זה על אזכור טענותיה של האישה עצמה בעבר בעניין זה, ובין כך ובין כך ההחלטות האמורות חלוטות הן, וחלוטות היו אף בעת שהוגשו הבקשות בנוגע לפינוי החפצים אף שאולי היה ניסיון למקצה שיפורים בעניין זה ובעניין הבקשה לדמי השכירות – אולי גם תוך ניצול השינוי שבא במהלך התקופה בהרכב בית הדין, תחילה עם פרישת הרב גורטלר ואחר כך עם חוליו של אחד החתומים מטה, ותוך הנחה שאפשר שההרכב החדש אולי לא יהיה מודע לכל הפרטים האמורים (ושמא גם תוך ניצול אוזלת יד המשיב ובא כוחו שלא תמיד הגיבו במועד, או בכלל, לבקשות בעניין זה).

ראוי לציין לעניין זה כי בהחלטה מכ"ח בכסלו התשפ"א (14.12.20), בעת 'מקצה השיפורים' האמור כבר נקבע (ההדגשות לאו דווקא במקור, וראה להלן לאחר הציטוט):

במענה לבקשת המערערת בנוגע לפינוי חפצי המשיב מן הדירה מבהיר בית הדין כי החלטות שניתנו בעניין החפצים בעבר הן החלטות חלוטות ואין כל מקום לפתוח את שאלת הבעלות על החפצים המדוברים לדיון מחדש.

חובתו של המשיב היא לפנות את כל החפצים שנקבע בעבר – לרבות על בסיס התיעוד שתיעד שליח בית הדין בעבר – כי שלו הם. גם דמי שימוש בגין שטח הדירה התפוס בחפצים אלה ייפסקו, אם וכאשר ייפסקו, בהתאם לכך, ולא נאפשר התדיינות מחודשת בשאלות שכבר הוכרעו.

אשר לחשש כי המשיב יטען לאידך גיסא כי לא קיבל את כל החפצים – רשאי בא כוח המערערת לתעד את מסירת החפצים לידי המשיב או מי מטעמו וכן רשאי הוא לדרוש ממנו לאשר בחתימת ידו את רשימת החפצים שקיבל (אולם סירוב לאשר כנ"ל לא ישמש ראיה כי המשיב לא קיבל את החפצים). אם ירצה המשיב לתבוע דבר בטענה כי לא קיבל את כל חפציו – עליו הראיה, ועליו הראיה גם כי המערערת אחראית על חפציו אלה – אחריות שבלעדיה אי אפשר לתובעה בגינם אף אם יוכח כי לא קיבל את כולם – למרות דרישתה לפנותם זה מכבר ולמרות החלטות בית הדין בעניין זה.

הדברים, שלא בכדי הדגשנו עתה את קצתם, נאמרו בשעתם ונכונים גם עתה לשני הכיוונים. לא בכדי הטלנו ספק אם ייפסקו דמי שימוש, אף שבאותה עת סברנו להטיל על המשיב את פינוי החפצים לבקשת המערערת עצמה (וכאמור, למרות מה שנקבע עוד קודם), ולא בכדי צוין כי החלטות חלוטות לא ישונו וכי נִכחן גם אין ולא היה מקום לחשש ולאפשרות כי המשיב יתבע דבר בגין חפציו המדוברים בעתיד.

האחריות לפינוי החפצים אין משמעה אלא אחריות לעלות הפינוי, לא היה בהטלתה על המשיב משום חזרה – שאינה אפשרית – מההחלטות החלוטות שקדמו לה ושמחמתן הנחנו ורמזנו כבר אז, וקבענו עתה, כי אין מקום לחיוב בדמי שימוש בגין היוותרות החפצים בדירה אותה עת, אף שכדי לעודד את המשיב לפנותם לא קבענו אז בפירוש כי לא יחול חיוב כזה ואף שדחינו את ההתפלמסות החוזרת והמיותרת בשאלת הבעלות על החפצים – שאלה שהשליכה על האחריות לפינויים ולאו דווקא על דמי השימוש, אלא שהייתה משליכה אף עליהם לו נפסקו, וכאמור בהחלטה המצוטטת "אם ייפסקו".

על אחת כמה וכמה שלא היה מקום לבקשה כי ייפסק סכום של 12% כאמור, משאף בתקופה הקודמת הועמד שימושו של האיש בנכס על 8% בלבד, ואף זאת בהחלטה שעל דרך פשרה (וכשבאותה עת דובר על קיזוז מתשלומים שהייתה אמורה האישה לשלם לו דמי שכירות וממילא בכל מקרה של ספק בכמה משטח הדירה משתמש כל אחד מהם הייתה ידה על העליונה – מה שמתהפך שעה שמדובר בדרישת תשלום ממנו), וכשאף בחיובו של האיש בכתובה מוצמדת למדד הובאו כל הנתונים בחשבון כפרמטרים הטים לקבוע על דרך הפשרה כי הכתובה אכן תוצמד.

סוף דבר: בקשתה זו של המערערת נדחית.

בשולי הדברים נאמר כי לו טרח המשיב להגיב בעניין היה מקום לחייב את המערערת בהוצאות תגובתו נוכח האמור לעיל כי מדובר במחזור טענות ישנות שכבר הוכרעו, אלא שלמזלה של המערערת בחר המשיב שלא להגיב בעניין זה והוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בגין הטרחתנו שלנו – כבר כתבנו שלא נטיל על איש מהצדדים הפעם, לפנים משורת הדין (ובכפוף, כאמור לעיל, להנחה כי החלטה זו תסיים את הסאגה המתמשכת).

ד.         אשר לתשלום לחברת הגז:

בקשה זו הועלתה בשעתה, המשיב הגיב לה בטענה שתמציתה היא כי אין יסוד להנחה שתשלום זה אמור להיות מוטל עליו. בעל חשבון גז נדרש לפיקדון עם היווצרות החשבון או רשימתו על שמו, זכאי הוא להשבתו בעת סיום בעלותו עליו ובעל החשבון החדש נדרש להפקיד פיקדון משלו וכן הלאה.

לאחר תשובתו זו של המשיב ועד עתה לא שב עניין זה לככב בכתבי הטענות ובית הדין סבר, בטעות כנראה, כי המערערת חזרה בה מבקשתה זו בין משום שהסכום הוא זניח ובין משום הבהרתו זו של המשיב שהדברים האמורים בה הם לכאורה דברי טעם (ויודעת המערערת היטב כי לא הרבינו בחלוקת שבחים כאלה לטענות המשיב בהליך זה…) עתה מסתבר אפוא כי המערערת רק נטרה את טענתה זו להמשך, או שמא הניחתה למשמרת ולמחזור לעת שאולי יישכחו דברי המשיב, ושמא טענה זו פשוט נשמטה ונשכחה ממנה לשעה.

כך או כך כעת שבה הטענה לשולחננו.

כאמור דברי המשיב בעניין זה נכוחים לכאורה, המערערת לא ציינה ולא הביאה – עת שביקשה לראשונה לחייב את המשיב בתשלום זה, אף לא לאחר תגובת המשיב וגם לא עתה – סימוכין לסברה כי אכן על המשיב לשאת בנטל תשלום זה.

אשר לטענה שהועלתה בעבר כי הפיקדון שהופקד בשעתו, בעת רישום החשבון על שם המשיב, הופקד מכספי המערערת: בהחלטה מכ"ז בכסלו התשפ"א (13.12.20) כבר נאמר (וכדרכנו בהחלטה הנוכחית נדגיש עתה כמה מילים מתוך ההחלטה):

טענות בנוגע לפיקדון שהופקד בשעתו בחברת הגז אינן יכולות להינתק משאלת יחסי הממון בכלל ומשהוכרע בה, וודאי אינן יכולות להיות עילה להערמת הקשיים הנטענים אלא לכל היותר לבקשה להשבת דמי הפיקדון – בקשה שתכלול התייחסות לזיקה בין הללו לבין ההכרעה בנוגע לרכושם של הצדדים בכלל, ולאחר שנטען מה שנטען בבקשה שלפניי – תוך התייחסות לאמור בה.

 הדברים נאמרו שעה שסברנו, לפי העולה מבקשות הצדדים ותגובותיהם כי מדובר בקשיים שמערים המשיב (בהיבט של חתימה על טפסים וכדומה) על העברת הבעלות בטענה כי תחילה יש להשיב לו את הפיקדון. אך נכונים הם בה במידה עת שהתמונה היא הפוכה, היינו שהפיקדון הושב למשיב על ידי חברת הגז והמערערת שילמה פיקדון לחברה לשם רישום החשבון על שמה ותובעת מהמשיב לפרוע לה אותו או להעביר לידיה את הפיקדון שהושב לו בטענה שמלכתחילה הופקד מכספה.

לא מצאנו הנמקה שמחמתה יש לקבוע כי סוגיה זו צריכה להינתק ממכלול ההכרעה הרכושית ושיש בה כדי לחייב את המשיב עתה לשלם את הפיקדון שהוחזר לידו משום שנרשם מלכתחילה על שמו, ואין צריך לומר שלא מצאנו גם ראיה לטענה כי אכן הפיקדון שולם מלכתחילה באופן בלעדי מכספה של המערערת.

משכך אין לנו אלא לדחות את טענת המערערת ואת בקשתה, בין שתבוא זו בלבוש של בקשה לחיוב המשיב במימון רישום החשבון עתה על שמה – בקשה שלכאורה אין לה יסוד בין ושלא הובאו סימוכין לה, ובין שתבוא בלבוש של בקשה לחייב אותו להעביר לידיה את דמי הפיקדון שהשיבה לו חברת הגז בשל היות החשבון עד כה על שמו, ובכלל זה הפיקדון, ולמרות הכרעת שאלת היחסים הממוניים שבין הצדדים זה מכבר.

ה.        עלויות הצלם:

לטענת המערערת בעניין זה אין יסוד. המשיב לא דרש ממנה לשכור צלם, אף לא לצלם בעצמה דבר, גם בית הדין לא דרש ולא הורה לה לעשות כן, אלא שלחששותיה שלה מתביעות וטענות עתידיות של המשיב, השיב בית הדין – למרות הבהרתו המצוטטת לעיל כי אין להם יסוד – בהוראה המתירה לה לתעד את מסירת החפצים לשליח המשיב. תיעוד כאמור אינו מצריך שכירת צלם, כל מי שבידו מצלמה – וכהיום הזה גם טלפון סלולרי במשמע – יכול לתעד בעצמו. לפיכך אף לו הייתה דרישה מצד המשיב או הוראה מצד בית הדין לתעד את מסירת החפצים לידי המשיב או שלוחו לא היה מקום לדרוש מהמשיב לשלם את שכרו של צלם ששכרה המערערת על דעת עצמה לשם כך, ולא כל שכן שעה שכאמור לא הייתה אף הוראה כזו אלא מה שלכל היותר אפשר להגדירו כעצה של בית הדין למערערת, לתעד את מסירת החפצים, אם חוששת היא מטענות עתידיות בעניינה.

הבקשה לחייב את המשיב בתשלום האמור היא אפוא חסרת כל יסוד ודינה דחייה על הסף.

ו.         הוצאות משפט:

כידוע, חיוב הוצאות משפט בדין תורה אינו בא על נקלה. מעיקר הדין אין המתחייב בדין חייב לשלם לשכנגדו את הוצאותיו (חושן משפט יד, ה). לכלל זה כמה חריגים שעיקרם – ובוודאי החריג היחיד העשוי להיות נוגע לענייננו – חיוב הוצאות המוטל על הגורר את חברו להליכי סרק.

לחלק מהגישות בעניין זה יש מקום להטיל הוצאות על כל מערער שערעורו נדחה, לגישות אחרות אין מקום לכך אלא כשהוכח שאכן הערעור היה הליך סרק שנועד לענות את הדין, למשוך את ההליכים ולהתיש את הצד שכנגד. בין הגישות יש גם את הגישה המאפשרת הטלת חיוב הוצאות על מערער שערעורו נדחה אם נדרשה ממנו הפקדת ערובה כתנאי לשמיעת ערעורו, הפקדה שיש בה משום הסכמה להטלת חיוב הוצאות לפי שיקול דעתו של בית הדין (הסכמה שבית הדין רשאי לדרוש אותה ואת ההפקדה כתנאי לשמיעת הערעור מכוח תקנות הדיון המאפשרות את דרישת ההפקדה ומשום שזכות הערעור אף היא אינה זכות שמעיקרו של דין תורה).

ברם בענייננו המערערת, שערעורה אכן התקבל, היא המבקשת לחייב את המשיב בהוצאותיה. ובעניין זה לית מאן דפליג שהמשיב אינו יכול להיחשב כמי שניהל, ולא כל שכן כמי שיזם, הליך סרק. אומנם בפסק הדין התקבל הערעור ונדחתה עמדת המשיב, אבל הגנתו על עמדתו התואמת לפסיקת בית דין קמא ודאי אינה ניהול הליך סרק, ודאי שרשאי היה לסבור כי הכרעת בית דין קמא המצדדת בעמדתו היא הנכונה והצודקת ותקום אף בערעור – וכי מצופה היה ממנו כי עם הגשת הערעור ייסוג מעמדתו ויצטרף לעמדת המערערת?

אשר להליכים קודמים שהמערערת מבקשת לזקוף לחובת המשיב גם את הוצאותיהם, למפרע כאמור מאז תחילת ההליכים שבין הצדדים: הליכים שזכה בהם המשיב, היינו ההליכים שבערכאה קמא שבעניינם הוגש הערעור, ודאי אינם עילה לחיובו בהוצאות. אף משהתקבל הערעור אי אפשר לראות את המשיב כמי שניהל הליך סרק בערכאה קמא, שעה שאותה ערכאה עצמה סברה כמותו, גם אם לדעתנו בטעות.

לא זו בלבד אלא שגם אם היו הליכים קודמים בערכאה זו או אחרת שהמשיב הפסיד בהם בעבר, אין זאת אומרת שהיו אלה הליכי סרק – וודאי בנוגע להליכים שהיו בערכאה קמא, וגם אם נניח שחלקם היו כאלה, הוצאות בעניינם היו צריכות להיפסק בסיומו (או במהלכו) של אותו הליך ועל ידי אותה ערכאה. (ולו פסקה זו שאין מקום לחיוב הוצאות היה אומנם מקום לערער על פסיקתה, אלא שערעור כזה היה צריך להיות מוגש כמובן כבר אז ולא לאחר חלוף זמן, ובמאמר מוסגר נעיר כי סביר להניח שסיכוייו של ערעור כזה לא היו מן המשופרים.)

די באמור כדי לדחות את הבקשה לחייב את המשיב בכל הוצאות ההליך הנוכחי ועל אחת כמה וכמה כדי לדחות את הבקשה לחייב אותו למפרע בהוצאות הליכים קודמים. נעיר גם כי את הטענה כי המשיב לא חויב עד כה בהוצאות העלה בא כוח המערערת בכתבי טענות קודמים גם כשיקול שיובא בחשבון עת יחויב המשיב בהוצאות ובשכר טרחתו שלו ככונס נכסים. לו קיבלנוה עתה נמצא כי היה המשיב לוקה בכפליים.

אכן היו התנהלויות ספציפיות של המשיב שהצדיקו את חיובו בהוצאות באופן ממוקד בגינן. כך למשל אי־ציותו להוראות שונות בנוגע להליך כינוס הנכסים, ואכן על כך חויב בהוצאות, וכך העלאתו טענות שווא בבקשתו לביטול חיובו האמור בהוצאות, וגם על כך חויב המשיב בהוצאות. מובן מאליו שאין מקום לחייב את המשיב שנית בהוצאות משפט בגין אותם מעשים ומחדלים שבגינם אכן כבר חויב בהוצאות.

אין אנו מוצאים לנכון אפוא להשית על המשיב כל חיוב הוצאות נוסף, ונשוב ונזכיר כי גם אם היו עוד התנהלויות ספציפיות שלו שהיה מקום להשית חיוב הוצאות בגינן – גם המערערת אינה חפה מכאלה וכאמור בראש החלטה זו.

ז.         ונוסיף גם זאת:

בא כוח המערערת שימש גם כונס נכסים יחיד. חלק מהפעולות וההליכים הנוגעים לבקשה לחיוב בהוצאות המשפט וכמותם גם חלק מאלה שבגינם הוגשו הבקשות המוזכרות קודם לכן בהחלטה זו מצויות בתווך שבין שני תפקידיו של בא כוח המערערת – כונס הנכסים. הוסף לכך גם שבא כוח המערערת לא ביקש לחייב אותה בחלק יחסי משכר טרחתו ככונס נכסים ואף בכל הנוגע לשכר טרחת עורך דין אין הוא טוען אף בבקשתו הנוכחית כי מדובר בשכר ששולם לו במלואו אלא בשכר הראוי להיות משולם לו. אכן זכותו שלא לגבות מחיר מלא, ואולי לא לגבות מחיר בכלל, מלקוחה שאותה הוא מייצג, אם בגין הייצוג ואם בגין הכינוס, אבל נסיבות אלה מקשות עוד יותר על ההפרדה בין התשלום המבוקש בגין עבודתו בכל אחד משני הכובעים.

כך עולה לכאורה גם מגישתו של בא כוח המערערת – הכונס – שכאמור לעיל כרך בבקשתו לפסוק את שכר טרחתו ככונס גם טיעונים שעסקו בהטרחת המערערת בהליכים בכלל ובהליכי הכינוס בפרט, הטרחתה ולאו דווקא הטרחתו שלו ככונס, ובאי חיובו של המשיב בהוצאותיה בגינן.

את שכר טרחתו של כונס הנכסים פסקנו בנדיבות. אומנם הלה ביקש שכר טרחה מופרז וכמתואר בהחלטה שנתן מותב זה באותו עניין, אולם גם לאחר שנדחתה גישתו המופרזת עדיין היה שכר הטרחה נדיב למדי. בהחלטה האמורה דחינו את הבקשה לגזור את שכר טרחת הכונס המושת על המשיב מחלקו הרשום בנכס (מחצית) וקבענו כי יש לגזור אותו מהחלק בנכס שנקבע בפסק הדין ששייך הוא למשיב. אין אנו זקוקים לשנות כאן את הנימוקים לכך, הללו רשומים כבר עלי ספר ההחלטה הנ"ל. אולם לא זו בלבד:

בא כוח המערערת וכונס הנכסים טען בבקשתו האמורה כי יש להעמיד את שכר הטרחה על שישה עד עשרה אחוזים (והוא כמובן מבקש את העמדתו על עשרה אחוזים) ממחיר הנכס שבכינוס (לשיטתו כאמור ממחצית מחיר הדירה). את דבריו נימק בפסיקה שהעמידה את שכר טרחתם של כונסי נכסים על שיעור זה אולם התעלם מהוראות סדר הדין האזרחי שהיה נהוג עד כה כמו גם מההוראות החלופיות והמהוות את סדר הדין הרלוונטי החדש – תקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א – 2020. זה וכמוהו אלה קובעים כי שכר כונס נכסים בהליכי משפחה לא יעלה על ארבעה אחוזים. אכן תקנות אלה אינן חלות בבתי הדין הרבניים ואינן מחייבות אותם, אך לא זו בלבד שהפסיקה המקובלת בבתי הדין, בעניין זה, תואמת אותן (ויסוד לכך בהלכה: כונס נכסים הוא מעין שכיר והכלל ההלכתי הוא שיש לפסוק שכר שכיר שלא סוכם מראש על פי מנהג המדינה), אלא שאף לולי הייתה פסיקה מקובלת בבתי הדין מתבקש היה כי עורך דין הטוען לפסיקה מקובלת (שגם היא פסיקה אזרחית ולא פסיקה של בתי הדין) – לא יעשה כן כשפסיקה כזו אינה נוגעת לבקשתו שלו וכשהתקנות והפסיקה הנוגעות לבקשתו שלו שונות בעליל.

התעלמות זו כשלעצמה מן התקנות ובצידה הצגתה במפגיע של פסיקה שאינה רלוונטית, נעיר, עולות כדי ניסיון להטעיית בית הדין המצדיק חיוב בהוצאות משפט (ובענייננו את חיובו האישי של בא כוח המערערת, שכן מדובר בבקשה שלו, אישית, לפסיקת שכרו ככונס) ושמא (ושוב, במיוחד משמדובר בבקשה של עורך דין למען עצמו, לפסיקת שכרו) גם פנייה ללשכת עורכי הדין.

לפנים משורת הדין לא נהגנו כך ואף לא הערנו על כך בהחלטה שקבעה את שכר הכונס, ואולי משגה הוא – דומה כי בא כוח המערערת פירש את הדברים לא נכון ומשום כך הרשה לעצמו להגיש עוד צרור בקשות תמוהות ולנסות לרכב על גל זכייתו בהליך העיקרי ולמנף אותה ואת ביקורתו של בית הדין על המשיב לכדי ניסיון להטעות את בית הדין ולעשוק מן המשיב גם את מה שזכאי הוא לו אף לפי פסק הדין ולמרות הפסדו בערעור עצמו.

מכל מקום לגופה של פסיקת שכר הטרחה לא נזקקנו לכך משום שהעמדנו אותו על רף שבו נקב כונס הנכסים – בא כוח המערערת – עצמו בעבר, 14,000 ש"ח, והקרוב מאוד לתוצר של פסיקת שכר טרחה של ארבעה אחוזים מחלקו של המערער בנכס (שהוא לפי פסק הדין 330,000 ש"ח וארבעה אחוזים ממנו הם 13,200 ש"ח).

הסטייה המסוימת מן השיעור של ארבעה אחוזים הותרה לנו הן משום שהמשיב בחר שלא להגיב לעניין טענותיו של המערער בדבר שיעור שכר הטרחה הראוי בכינוס נכסים, הן משום שבבית הדין עצמו כאמור לא חלות התקנות המגבילות את שכר הטרחה לארבעה אחוזים. העמדנו את השכר מכל מקום על הרף המקסימלי המקובל ואף מעט מעבר לו – והם הם הדברים שאמרנו כי פסקנו שכר טרחה נדיב – ואף שכפי שביארנו באותה החלטה טרחתו של הכונס בהליך הכינוס עצמו לא כללה מרכיבים של פרסום, התמחרות, הצגה לקונים וכו' שכן מראש נקבע כי הנכס יועבר במלואו לידי המערערת לאחר שתפקיד את תמורת חלקו של המשיב בקופת בית הדין, והכונס לא נדרש אלא ליישום קביעה זו – משום שהבאנו בחשבון גם את מכלול הטרחה לרבות בעניינים שנזכרו לעיל כמו פינוי חפציו של המשיב מהדירה, העברת חשבון הגז וכו', ומאחר שכאמור לעיל קשה לבדל בעניין שלפנינו בין טרחת עורך הדין ושכרה לטרחת הכונס ושכרה.

אף משום כך אין מקום לשוב ולחייב את המשיב בהוצאות נוספות.

ח.       משנדחו כל התביעות הנוספות, לא נותר לנו אלא לשוב לעניין שלשמו התבקשו הצדדים מלכתחילה להביע את עמדתם: ההפרש בין 144,622 ש"ח, שהם הסכום שלפי התחשיב הלכאורי שעשה בא כוח המערערת בעבר בהוראת בית הדין (ובהעדר תגובה) כתוצאה של הפחתת חלקו של המשיב בתשלומי המשכנתה מהסכום שנקבע כי על המערערת להפקיד בתמורה לחלקו בנכס (לאחר שאר הקיזוזים) ל־147,000 ש"ח שהופקדו בפועל – סכום העולה לסכום של 2,378 ש"ח.

ט.       נזכיר כי התחשיב הנוגע לכך הוא עדכון מדויק יותר של תחשיב תשלומי המשכנתה האמורים שכן בעת עריכת התחשיב הנ"ל נטען שאין הוא סופי ומדויק בהעדר המסמכים העדכניים ביותר האמורים להתקבל מהבנק.

בפסק הדין שבו נקבע חלקו של המשיב בנכס (חמישית כאמור) והקיזוזים ממנו נאמר, בהמשך לחלקי פסק הדין שצוטטו לעיל:

ז. מסכום זה יש להפחית סך תשלום חמישית משכנתה ששילמה המערערת מיום הגירושין ועד רכישת חלקו של המשיב בדירה. (ראה סעיף ו' לפסק הדין הנ"ל) על פי תחשיב שהמציא בא כוח המערערת המדובר בסך 84,015 ש"ח נכון לחודש יולי 2019. לא התקבלה הערה של המשיב. על המערערת להמציא לבית הדין עדכון בצירוף אסמכתאות לתשלום זה עד לחודש מרץ 2020 ובהתאם לכך יש לקזז סכום זה מהתשלום למשיב.

ח. המערערת הגישה תחשיב לתשלום בגין ביטוח חיים בסך 2,281 ש"ח עד לחודש יולי 2019. גם תשלום זה יש לעדכן התאם לאמור בסעיף הקודם ולקזז תשלום זה כאמור לעיל בסעיף הקודם.

ט. המערערת הגישה תחשיב לתשלום ביטוח דירה בסך 1,184 ש"ח עד לחודש יולי. גם תשלום זה יש לעדכנו כאמור לעיל ולקזזו מתשלום המערערת למשיב […]

יג. לאמור עד כה יש לקזז מסכום חיוב המערערת למשיב […] ובסך כולל עולה, שעל המערערת לשלם למשיב סך 165,706 ש"ח.

לאור האמור פוסק בית הדין כדלהלן:

(א) על המערערת לשלם למשיב סך 165,706 ש"ח.

(ב) סכום זה אינו סופי ויש לעדכן את חישוב תשלום המשכנתה, ביטוח חיים וביטוח דירה מחודש יולי 2019 ועד חודש מרץ 2020.

(ג) לצורך כך תמציא המערערת לבית הדין תחשיב מעודכן בצירוף אסמכתאות וזאת בתוך שבעה ימים עם עותק לצד השני.

(ד) על המערערת להפקיד במזכירות בית הדין הגדול צ'ק בנקאי על סכום 160,000 ש"ח בתוך שבעה ימים. (תשלום משוערך עד לעדכון הכולל את התשלום הנוסף שעל המשיב לשלם בגין חלקו בחוב המשכנתה) […]

(ו) חישוב סופי של התשלום ייקבע עם קבלת החומר המעודכן מהמערערת בעניין תשלום המשכנתה, ביטוח חיים וביטוח דירה […]

לאחר פסק הדין הגישה המערערת בקשה להפחתת סכום ההפקדה הנדרש בסעיף יג(ד) למסקנות והוראות פסק הדין וכמצוטט מעלה מ־160,000 ש"ח ל־144,632 ש"ח, וזאת בגין חלקו של המשיב, 15,368 ש"ח לשיטתה, בחוב המשכנתה. בית הדין הורה על המצאת אסמכתה לנטען, המערערת מצידה הקדימה והפקידה 147,000 ש"ח – אף שלשיטתה ולפי חשבונה די היה בפחות מכך – והגישה במקביל שוב את הבקשה להסתפק בכך נוכח חוב המשכנתה. הפעם צורפה אסמכתה, אישורו של הבנק למשכנתאות כי יתרת חוב המשכנתה לסילוק עומדת על 76,891.49 ש"ח – מעט יותר, יש לציין, משטענה בבקשה הקודמת, ועל כן עדכנה המערערת את בקשתה בנוגע לחלקו של המשיב, אם כי כאמור, בין כך ובין כך הפקידה יותר מהנדרש לשיטתה. אליבא דהבקשה המעודכנת עמד חלק המשיב על כ־15,378 ש"ח.

י.        יש לציין כי סכומים אלה כוללים גם עמלת פירעון מוקדם בסך 122.61 ש"ח, עמלה שלכאורה אין מקום להשיתה על המשיב שהרי מצידו אפשר היה שימשיכו הצדדים בתשלומי החוב לשיעורין כשהם חולקים ביניהם את הנטל. אכן המשך שכזה לא היה נוח למערערת ובצדק, שכן משמעותו המשך תלות מסוימת במשיב והזדקקות לקבל ממנו את חלקו בפירעון החודשי מדי חודש בחודשו, אלא שאי נוחות – ולו מוצדקת – ספק אם יש בה כדי להטיל על המשיב את האחריות למניעתה, ומה גם שלכאורה יכולה הייתה המערערת לבקש כי הלה יפרע לידיה (באמצעות הקיזוז המבוקש מחלקו בנכס) את חלקו בחוב אך היא מצידה תמשיך ותפרע את חוב המשכנתה לשיעורין. ואומנם אפשר ומסתבר כי במצב כזה היה המשיב מצידו דורש ובצדק להסב את רישומי החוב בבנק ולגרוע את שמו מן החייבים בו, ואכן לא תמיד מסכים הבנק לעשות זאת, אולם הדבר לא נוסה, וכשמדובר ביתרת חוב קטנה יחסית לא מן הנמנע שהבנק כן היה מסכים לכך, ועל אחת כמה וכמה לו הייתה המערערת נכונה לפרוע לבנק את חלקה שלה בפירעון מוקדם ולהקטין את יתרת החוב עד כדי חלקו של המשיב בלבד. פירעונו המוקדם של החוב כולו היה אינטרס של המערערת ואין לכאורה עילה להשיתו על המשיב.

נוסיף ונאמר גם כי איננו בטוחים שאכן סילקה המערערת את החוב בסילוק מוקדם, לא מן הנמנע כי בחרה ליטול את הסכום לידיה והמשיכה לפרוע את חוב המשכנתה לשיעורין, תוך שהבנק אכן נעתר להעברת החוב כולו על שמה. (האמור הוא בהנחה ובתקווה שאכן כך וכי לא נוצר מצב של הותרת המשיב רשום כשותף בחוב למרות העברת הנכס על שם המערערת. המשיב התנהל לאורך לא מעט מהתקופה האחרונה בדרך שמלבד אי־ציות להוראות בית הדין במועד היה בה לעיתים גם משום רשלנות בדאגה לזכויותיו שלו, ולא ברור לנו אם וידא כי החוב הועבר על שם המערערת.) אין לנו מידע בנושא שכן הצדדים לא ביקשו למוסרו לנו, אך אינדיקציה עשויה להיות מהאסמכתאות לחישובי ביטוחי המשכנתה שהעבירה לנו עתה המערערת ושמהן עולה כי המשיכה לשלם את הללו גם לאחר העברת הנכס לבעלותה. אכן אדם עשוי להמשיך ולהחזיק בביטוחי הנכס והחיים שנועדו מלכתחילה לבטח את חוב המשכנתה, גם לאחר סילוקו של חוב זה, ועל כן אין לנו ודאות בעניין. האפשרות המתוארת לעיל ודאי מקבלת חיזוק נוכח הותרת הביטוחים על כנם. מאידך גיסא במסגרת האסמכתאות לתשלומי המשכנתה עצמה לתקופה שעד מרץ 2020 נכלל מסמך המלמד כי בשנה זו לא שולם לשיעורין דבר מלבד בחודש פברואר, מה שעשוי כן ללמד כי היתרה נפרעה בבת אחת, אלא שאין זו ראיה מוחלטת שהרי קיימת גם אפשרות של הקפאת המשכנתה, ובשנה זו בהייתה עת חירום בגלל מגפת הקורונה אף הייתה נטייה יתרה לאשר בקשות להקפאה כזו, ומה גם שהמסמך האמור לכאורה אינו מסמך רשמי ומחייב שכן אין הוא נחזה ככזה וכותרתו היא "סימולציה" וראה עוד להלן.

מכל מקום בין שעשתה המערערת כך ובין שעשתה אחרת – אפשרות שלא להיזקק לעמלת הפירעון המוקדם ודאי הייתה לה. אם לא בחרה בה הרי זה משיקוליה שלה, שיקולים לגיטימיים אומנם אבל שלה לבדה. המשמעות של האמור היא שמחלקו של המשיב היה על המערערת להפחית את החלק היחסי שבעמלה ולהעמיד את חלקו בחוב על כ־15,353 ש"ח.

אכן הפער בין הסכום שנקבה היא לסכום זה אינו גדול, אך דין פרוטה כדין מאה, והמערערת שבהמשך ועד עתה כמתואר לעיל תבעה גם סכומים פעוטים למדי (אם כי לא עד כדי כך) שהגיעו לה לטעמה – ראוי היה שתיזהר גם מלנקוב סכומים הגבוהים, ולו במעט, מאלה שלכאורה חייב המשיב לשאת בהם.

יא.      מכל מקום המערערת ביקשה כאמור, בינתיים חלה אחד מחברי מותב זה בקורונה ואושפז כשמצבו אינו מאפשר את המשך העבודה כמובן, ואדהכי והכי – עד שהוחלף בידי אחר ובנסיבות החירום והסגרים – עוכב מעט הטיפול בתיק. המערערת שבה והגישה את בקשתה, שכללה גם עניינים נוספים, ובית הדין הורה למשיב להגיב עליה בתוך חמישה־עשר יום. המשיב מצידו בחר שלא להגיב לגופם של דברים, אם כי כלל בתגובתו כמה מיתר הנושאים שנכללו בבקשת המערערת – אף זאת לא כבקשה להחלטה קונקרטית בעניינם, אלא ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין כולו בטענה כי בכוונתו לעתור נגדו לבג"ץ.

בקשת עיכוב הביצוע נדחתה בהחלטה מנומקת, ומאחר שהמשיב לא הגיב כאמור לגופה של הבקשה העיקרית של המערערת, לא העיר דבר על חישוביה ולא התנגד להעמדת סכום ההפקדה על 147,000 ש"ח שכבר הופקדו כאמור, נעתר בית הדין לבקשת המערערת.

כאן אתנו מקום לעצור ולהעיר:

ההפחתות בחישובים נעשו ביחס לסכום של 160,000 ש"ח שנקבע מלכתחילה כי יופקד בקופת בית הדין לטובת המשיב, אולם סכום זה לא היה מלוא הסכום שהיה על המערערת להעביר לידיו. בסעיף יג(א) למסקנות פסק הדין נקבע: "על המערערת לשלם למשיב סך 165,706 ש"ח." פסק הדין הורה על הפקדה פחותה מכך מתוך ההנחה כי היתרה המדויקת תצטרך להתעדכן לכאן או לכאן על בסיס חישובי המשכנתה וכו' (וכאמור בסעיפים הבאים לפסק הדין) ומה גם שהיו עוד תביעות שנדרשו להכרעה (כגון עניין דמי השימוש), ועל כן לעניין ההפקדה הסתפק בסכום שבקירוב.

מובן אפוא שלעניין התשלום בפועל – בין שישולם כולו מתוך הסכום שהופקד ובין שישולם בחלקו מכספים אחרים שביד המערערת – יש לגרוע את חלקו של המשיב בחוב לא מהסכום שנקבע להפקדה (ושעודכן כאמור בהעדר התנגדות עניינית של המשיב) אלא מכלל הסכום שאותו חבה לו המערערת.

אם נעתיק את חלקו של המשיב בחוב המשכנתה, שאותו יש לנכות מחובה של המערערת לו, מתוצאת הודעתה האמורה של המערערת – לאחר הפחתת חלקו של המשיב בעמלת הפירעון המוקדם, כאמור – נמצא שחובה של המערערת למשיב הוא לכאורה 150,353 ש"ח (165,706−15,353).

יב.       המערערת הבהירה כל העת כי טרם התקבלו הנתונים הסופיים מן הבנק ובית הדין הורה על המצאתם של הללו (מלכתחילה דובר על המצאה בתוך שלושים יום, אכן נלאינו מלפרט עד כמה לא עמדו הצדדים, שניהם, לאורך השתלשלות תיק זה במועדים קצובים ממין זה, ובהתחשב בהיות אי עמידה זו מכנה משותף לשני הצדדים לא מצא בית הדין לנכון לקבוע כי המערערת החמיצה את ההזדמנות לעדכן את הדרוש עדכון והורה בהמשך, לאחרונה, על העדכון הסופי).

בסופו של יום ולאחר שבמשך קרוב לשנה עסקו הצדדים והעסיקו את בית הדין באכיפת העברת הבעלות בנכס ובנלוויה, לרבות זוטי דברים שיש מהם שנמנו ותוארו לעיל בהחלטה זו, הגיעה עת החישוב הסופי.

כמתואר בתחילתה של החלטתנו הגישה המערערת בקשה מרובת סעיפים ותביעות שנדחו לעיל, אך בראשה גם העניין שלשמו התבקשה – עדכון הסכומים. בהקשר זה טוענת המערערת כי חלקו של המשיב בתשלומי המשכנתה וביטוחי המשכנתה ששולמו מיולי 2019 ועד מרץ 2020 (שבו הוגשו החישובים הקודמים) עומד על 5,094.3 ש"ח. (חלקו של המשיב בתשלומים שעד ליולי 2019 כבר הובא בחשבון בפסק הדין, ובסוף מרץ 2020 נעשה החישוב של יתרת המשכנתה לתשלום, וכאמור לעיל.)

יג.      המשיב בתגובתו כתב כי אין חולק כי המערערת התמהמהה למעלה משנה בהצגת האסמכתאות לתשלומים, הצדק עימו בנקודה זו, אולם כבר אמרנו כי התמהמהויות מעין אלה היו מנת חלקם של שני הצדדים, ושל המשיב אף יותר משל המערערת, ולפיכך אין אנו מדקדקים בהן עתה, הורינו להגיש את התחשיבים עתה וקבענו כי נפעל בהתאם להם וכך נעשה.

עוד כתב המשיב כי המערערת ניכתה על דעת עצמה 15,378 ש"ח, על פי הודעת בא כוחה בי"א בניסן התש"ף (5.4.20), מהיתרה לסילוק המשכנתה ולא מהתשלומים ששולמו בפועל.

לעניין זה נאמר כי אכן החישוב נעשה כך על דעתו של בא כוח המערערת, אלא שאת ההפקדה בהתאם לו אישר בית הדין לאחר שהמשיב לא הגיב, וכאמור לעיל, וכי מכל מקום לא נקבע ניכוי מגוף חובה של המערערת למשיב אלא מההפקדה, תוך שנקבע כי החישוב הסופי ייעשה בהמשך, הכול כמתואר לעיל. המשיב מצידו לא טען אז ולא עתה לחישוב שונה על פי תשלומים שנעשו בפועל, ומשכך אין הצדקה שלא להותיר את החישוב שנעשה על פי היתרה לפירעון על כנו, לאחר ניכוי עמלת הפירעון המוקדם כאמור לעיל. הפער בין תשלום מוקדם (בניכוי העמלה) לבין תשלום לשיעורין מורכב מפערי הצמדה שאין יסוד להניח שהיו אמורים להיווצר דווקא לטובת הצדדים – כנגד הבנק – ולענייננו לטובת המשיב ומפערי ריביות שוודאי לא היו מועילים למשיב.

אכן החישוב הסופי ייעשה כאמור לעיל לא כלפי סכום ההפקדה אלא כלפי כל חובה של המערערת למשיב, בגין חלקו בנכס.

 עוד טען המשיב כי לא התבקש להגיב אלא לעניין הסך של 2,378 ש"ח – הפער בין תוצאות חישוביו של בא כוח המערערת לסכום שהפקיד בפועל וכי נוכח האמור לעיל הוא מבקש להעביר פער זה לידיו שלו.

בהקשר ליתר טיעוני המערערת כבר הזכרנו לעיל כי טיעונו זה של המשיב מתעלם מהוראה מאוחרת יותר שהורתה לו להגיב גם עליהם (אם כי לבסוף וכאמור לעיל לא התקבלו טענות המערערת האחרות, למרות העדר התגובה, וכאמור לעיל). אך בענייננו מוזר טיעון זה כשלעצמו שכן שאלת הפער האמור היא היא שאלת עדכון הסכומים והחישובים כפי שהובהר מלכתחילה בהחלטות בנוגע להפקדת הסכום בקופת בית הדין ושוב לאחרונה בהחלטות המורות לצדדים להגיש את עמדותיהם. אם כוונת המשיב היא שנוכח היותו של החישוב הקודם מבוסס על יתרה לפירעון ולא על תשלומים בפועל יש להעביר לו את הפער – דחינו דברים אלה לעיל, ואם לא לכך כוונתו הלוא בהעדר עדכון וחישוב מחדש הרי אדרבה היה עלינו להיצמד לחישוב 'הישן' ולהחזיר למערערת את שהפקידה מעבר לו ולא להעביר את היתרה למשיב.

יד.      בהעדר תגובה מטעמו של המשיב לגופם של חישובים לא נותר לנו אלא לבחון את דברי המערערת והאסמכתאות שהביאה ולפסוק בהתאם להם – "בהתאם להם", יובהר, אין משמעו בהתאם לבקשות המערערת אלא בהתאם למסמכים שהמציאה:

לעניין חוב המשכנתה עצמו נטען בדברי המערערת כי מיולי 2019 ועד סוף מרץ 2020 שולמו 24,390 ש"ח ומהם נגזר חלקו של המערער – חמישית – 4,878 ש"ח.

האסמכתאות שצורפו כוללות תיעוד של תשלומים לחודשים יולי עד דצמבר 2019, סכומים הנעים בין 3,041 ש"ח ל־3,069 ש"ח בכל חודש וסיכומם המדויק עולה לכדי 18,305.48 ש"ח. בנוסף לאמור גם תיעוד של התשלומים בשנת 2020 השונה בצורתו מהתיעוד לשנת 2019 ונושא את הכותרת "משכן סימולציה" מה שמעלה חשש שאולי אינו מתעד תשלום בפועל, ומכל מקום גם על פיו שולם בשנה זו תשלום אחד בלבד, בחודש פברואר, והוא עומד על 3,048.45 ש"ח. (אפשר שלאחר מכן סולקה המשכנתה במלואה בפירעון המוקדם, וראה לעיל, מכל מקום אין זה נוגע לחישוב דנן.) צירוף התשלומים שמיולי 2019 עד למרץ 2020 (ועד בכלל) מניב אפוא 21,353.93 ש"ח שהחמישית מהם היא 4270.78 ש"ח ושלא כדברי המערערת (שלכאורה זקפה עליהם תשלום של חודש נוסף ואנו מקווים שהדבר נעשה בשגגה בלבד).

האסמכתאות לעניין ביטוחי המשכנתה מתעדות תשלומים התואמים הדברים את דברי המערערת.

תוצאת החישובים כולם היא שעל המשיב לשלם 4,782 ש"ח בגין יתרת חלקו בחוב המשכנתה ובביטוחיו.

טו.     עתה נחזור על הראשונות ונביא את הדברים מהלכה למעשה:

המערערת חבה למשיב בגין חלקו בדירה ולאחר כל הקיזוזים שחלו עד לפסק הדין 165,706 ש"ח, כאמור בסעיף יג למסקנות פסק הדין.

מסכום זה יש להפחית במסגרת העדכון שנקבע מראש שייערך ועל פי החישוב דלעיל 4,782 ש"ח. התוצאה היא: 160,924 ש"ח. במאמר מוסגר נעיר כי תוצאה זו מלמדת כמה צדק בית הדין בהניחו כי העדכון יביא לתוצאה שבקירוב ל־160,000 ש"ח ובהוראתו הנגזרת מכך על הפקדת סכום זה.

מהסכום של 160,924 ש"ח יש להפחית את עלות חלקו היחסי של המשיב פירעונה של יתרת המשכנתה, וזאת כאמור לעיל ללא שיישא חלק בעמלת הפירעון המוקדם שנעשה אם נעשה משיקוליה של המערערת ולתועלתה, היינו הפחתה של 15,353 ש"ח.

התוצאה היא: 145,571 ש"ח.

בהחלטות האחרונות קבענו כי מתוך הסכום המופקד בקופת בית הדין – 147,000 ש"ח יש להעביר לידי בא כוח המערערת וכונס הנכסים, על חשבונו של המשיב, סך של 14,000 ש"ח כשכר טרחת כונס נכסים.

כן קבענו כי יש לנכות מחלקו של המשיב 2,500 ש"ח שיועברו לידי המערערת בגין הוצאות המשפט שנפסקו לטובתה ו־2,000 ש"ח שיועברו לאוצר המדינה בגין הוצאות המשפט שנפסקו לטובתו.

בהחלטה נוספת נקבע בהסכמת הצדדים כי מחלקו של המשיב יועברו לידי המערערת עוד 2,000 ש"ח בגין הוצאות משפט שנפסקו בערכאה אחרת, ולידי כונס הנכסים עוד 175 ש"ח בגין הוצאות מסירת החלטה קודמת לידי המשיב.

יתר תביעותיה של המערערת נדחו בהחלטה הנוכחית.

גם את הסכומים האחרונים (2000 ש"ח, 2,500 ש"ח, 2,000 ש"ח נוספים, 175 ש"ח) יש לגרוע כמובן מהסכום שלו היה זכאי המשיב, 145,571 ש"ח, ולא מכל הסכום המופקד בקופת בית הדין – 147,000 ש"ח שהתברר כי יש בכללם הפקדת יתר אם כי לא בפער שעלה לכאורה מחישובו הקודם של בא כוח המערערת. את הפער – הפקדת היתר – העולה ל־1,429 ש"ח יש להשיב כמובן לידי המפקידה, המערערת.

תוצאתו הסופית של כל האמור היא כי מן הסכום המופקד בקופת בית הדין – 147,000 ש"ח יש להעביר לצדדים, לכונס הנכסים ולאוצר המדינה כדלהלן:

לידי המערערת: 2,500 ש"ח בגין הוצאות משפט שנפסקו לטובתה בבית הדין, 2,000 ש"ח נוספים שנפסקו לטובתה בערכאה אחרת והצדדים הסכימו שייגבו מהסכום המופקד בקופת בית הדין ו־1,429 ש"ח שהם הפקדת יתר שהפקידה. ובסך הכול: 5,929 ש"ח.

לידי בא כוח המערערת וכונס הנכסים עו"ד רוני עוזר: 14,000 ש"ח שכר טרחה ועוד 175 ש"ח בגין הוצאות מסירת החלטה קודמת של בית הדין למשיב. סך הכול: 14,175 ש"ח.

לאוצר המדינה: 2,000 ש"ח הוצאות משפט שנפסקו בבית הדין.

למשיב: את יתרת הכספים המופקדים (הזהה לסכום שלו היה זכאי, 145,571 ש"ח, בניכוי הוצאות המשפט, שכר טרחת הכינוס והוצאות מסירת ההחלטה הנ"ל המסתכמים ב־20,675): 124,896 ש"ח.

פסיקתא

א.         הנהלת בתי הדין תעביר ותחלק את הסכום של 147,000 ש"ח שהפקידה המערערת בקופת בית הדין כדלהלן:

1.   לידי המערערת [פלונית] סכום של 5,929 ש"ח.

2.   לידי בא כוח המערערת וכונס הנכסים עו"ד רוני עוזר: סכום של 14,175 ש"ח.

3.   לאוצר המדינה: 2,000 ש"ח.

4.   לידי המשיב [פלוני] סכום של 124,896 ש"ח.

ב.         החלטה זו מסדירה את היישום הסופי של החלטות בית הדין בעניינם של הצדדים והוראותיה בעניין החלוקה מבטלות את הוראותיהן של החלטות קודמות בעניין חלוקת הסכום המופקד בקופת בית הדין שכפי שנקבע בהן עצמן לא היו סופיות ונזקקו לעדכון.

ג.          עם מתן החלטה זו בא על תומו ההליך שניהלו הצדדים.

לא תתאפשר הגשת בקשה נוספת מטעמו של מי מהצדדים בתיק זה, פרט לעניינים טכניים הנוגעים ליישומן של ההוראות האמורות לעיל – אל מול מזכירות בית הדין, ההנהלה והחשבות.

עם השלמת העברת הכספים כאמור ייסגר התיק סופית על ידי מזכירות בית הדין.

ד.         החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים. בכלל זה יושמט האזכור כי […] אזכור שנוכח […] יש בו משום פרט מזהה.

ניתן ביום ז' בסיוון התשפ"א (18.5.2021).

הרב יעקב זמיר                             הרב מיכאל עמוס                             הרב מימון נהרי