מאגר פסקי דין

פסק דין

בפני בית הדין מונחת תביעת האשה לשלום־בית.

תקציר נתונים עובדתיים רלוונטיים

א) הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 05/04/95.

ב) לאשה אלו נישואין ראשונים, ולבעל אלו נישואין שניים.

ג) לצדדים שלוש בנות משותפות, וכולן קטינות.

ד) הבעל פתח תיק תביעה לפירוק שיתוף בית המגורים ותשלום דמי שימוש ראויים בביהמ"ש ביום י"ט בתמוז תשע"א (21.7.2011).

ה) האשה פתחה תיק תביעה לשלום־בית ביום כ"ז במרחשוון תשע"ב (24.11.2011).

ו) במקביל להגשת תביעה לשלום־בית הגישה האשה בקשה למתן צו למדור ספציפי.

ז) בני הזוג פרודים כשנתיים.

ח) הבעל חי כיום עם אשה אחרת.

נימוקי האשה בתביעתה לשלום־בית

(א) כאשר הבעל עזב את בית המגורים ועבר להתגורר בגפו, התובעת לא ידעה נפשה מרוב צער כשהיא ניצבת בפני שוקת שבורה עם שלוש בנות קטינות.

(ב) האשה סמוכה ובטוחה כי מדובר במשבר ארעי חולף.

(ג) האשה לא מאמינה שהבעל החליט להשליך שבע־עשרה שנות נישואין וזוגיות של עשרים ואחת שנה.

(ד) על אף ההשפלה שהייתה כרוכה בעזיבת הבעל את הבית, סבורה האשה כי נישואיה הם ברית שאינה בת חלוף, והיא מצפה ומייחלת שבעלה ישוב אליה.

(ה) האשה האמינה ועודנה מאמינה בכל לבה כי המשבר קרוב לסיומו, ועל כן נמנעה עד עתה מהגשת תביעות לבתי־משפט למצות את זכויותיה.

(ו) האשה ניסתה לדבר על לבו של בעלה מחמת אהבתה הגדולה אליו ורצונה לשמור על התא המשפחתי שבנו יחדיו בעמל רב ולטובת רווחתן של שלושת בנותיהן.

(ז) למרות הכול האשה מוכנה לסלוח ולמחול לבעלה על התנהגותו כלפיה ועל פגיעתו בה, שכן היא מאמינה כי בכוחות משותפים ובעזרת ייעוץ וטיפול מתאים בהכוונת בית הדין יעלה בידי בני הזוג לשקם את יחסיהם ולחזור לחיי שלום־בית.

(ח) כדי שיהיה ניתן להשיב את שלום־הבית על כנו, חובה היא להבטיח את מדורה הספציפי של האשה והקטינות בבית מגורי הצדדים.

(ט) לכן על בית הדין לקבוע כי המדור הספציפי הוא בבית המגורים ב[…].

מטעם הבעל לא הוגשו טענות מסודרות לדחיית תביעת האשה לשלום־בית.

העמדה העקרונית של בית הדין

תביעה לשלום־בית בהגדרתה ובמהותה היא תביעה מחוספסת, והתמודדות בית הדין כאשר דן בה אינה פשוטה.

ראשית, הכותרת "תביעה לשלום־בית" יש בה פרדוקסליות, היות שכל תביעה במהותה היא פתיחת חזית על ידי צד אחד כנגד הצד השני. לעומת זאת, שלום־בית מבטא את ההיפך, דהיינו סיום המשבר בין הצדדים.

שנית, שלום־בית לא ניתן לתבוע, כפי שלא ניתן להגיש תביעה לאהבה. זה מסוג הדברים שכדי ליצור אותם צריך שיתוף פעולה של לבו ורגשותיו של הצד השני. הדבר ברור שלעולם שלום־בית לא יוכל להתבסס ללא אהבה בין בני הזוג, ולא ניתן לפסוק חיוב על מה שמסור ללב.

זאת ועוד: כידוע, תביעה לשלום־בית משמשת גם כאמצעי להשיג יתרונות משפטיים כנגד הצד השני. כגון לעכב הליכים רכושיים המתנהלים במסגרת תביעה לפירוק שיתוף בביהמ"ש, או יכולת להפעיל לחץ על הצד שחפץ בגט. אם התביעה לשלום־בית תתקבל, כי אז בית הדין לא יחייב את הצדדים להתגרש. האפשרות הנוספת שניתן לנצל באמצעות תביעה לשלום־בית היא לנהל הליך תביעה זו במשך זמן רב, ובינתיים לא ניתן לבצע גירושין, וע"י כך יכול הצד המעוניין להתיש את הצד שכנגד, לגרום לסחבת בדיונים, ובסופו של יום הצד החפץ בגט לא יקבל את הגט שמייחל הוא לו, או לחילופין ייכנע לגחמותיו של הצד המבקש "לכאורה" שלום־בית.

מאחר שקיימות מטרות אפלות הגלומות בתביעה לשלום־בית, שומה על בית הדין לבחון מה הם המניעים להגשת תביעה שכזו, או לחילופין האם תביעה זו הוגשה בתום לב (יעוין מאמרו של הרב אטלס זצ"ל בספר שורת הדין כרך ה).

האפשרות היעילה לבחון את תום הלב של התובע שלום־בית היא באמצעות יועצים ומטפלים זוגיים, אשר יכולים במסגרת מפגשים עם בני הזוג להתרשם אם באמת קיימת כנות לשלום־בית מצד התובע, ואותם אנשי מקצוע יידרשו להגיש את חוות דעתם תוך פרק זמן קצוב שיקבע בית הדין.

אפשרות זו ניתן ליישמה באופן מידי כאשר היא זמינה. כלומר, אם אותם מטפלים זוגיים מצויים לצד בית הדין כמו יחידות סיוע הנמצאות לצד ביהמ"ש כי אז לביה"ד יש יכולת שליטה לנווט את ההליך וכאמור גם לקצוב את זמנו לפרק זמן מוגבל כדי למנוע סחבת.

יתרה מזו, אם הייתה לצד בית הדין יחידה טיפולית בבני זוג הייתה באפשרותו של הדיין ליטול חלק פעיל גם בהליך עצמו של בחינת הזוגיות של הצדדים לצורך קבלת הכרעה בתביעה לשלום־בית, וזאת ע"י השתתפותו במפגש או בחלק מהמפגש של המטפלים עם בני הזוג ובכך להתרשם באופן בלתי אמצעי אם התביעה לשלום־בית היא כנה או מתחכמת. בנוסף, הדיין יוכל לתרום את חלקו בסיוע לטיפול בהכוונת בני הזוג באשר לעתידם.

כמובן, הרווח המידי כתוצאה מהתנהלות זו הוא יכולת הכרעה ברורה בתביעות מעין אלו וקיצור הזמן בהליך התביעה.

אולם, כל זה תיאוריה. המציאות אינה כך מאחר שבמסגרת ביה"ד אין יחידת סיוע שכזו ואף לא מטפלת זוגית בודדת. זו מציאות שמעיקה מאוד על עבודת ביה"ד ובפרט בתביעות מעין אלו.

כאמור, תביעה לשלום־בית קשה לבחינה, היות שלדיין קשה לקבוע את מהותה של תביעה זו, אם היא כנה או שהיא בבחינת "הבה נתחכמה לו". בתביעה שכזו רב הנסתר על הגלוי, ובהרבה מקרים התביעה לשלום־בית היא אחיזת עיני הדיינים, והיא מוגשת בידיים שאינן נקיות ובחוסר תום לב, ומטרתה היא להשיג יתרונות דיוניים – אם כדי ליצור לעצמו תנאי גירושין נוחים יותר, או כאמור כדי לעכב הליכים המתנהלים בערכאה אחרת.

יתרה מזו, השימוש בכלי התביעה לשלום־בית מחטיא לכאורה את המטרה שנועדה לו. מפני ששלום־בית אמתי לא עושים בין כותלי בית הדין באמצעות הוצאת צווים המהווים סעד ובעצם רק מדרדרים את מערכת היחסים בין בני הזוג. מתן החלטה לשלום־בית הרי זה ככפייה לידידות שאינה רצויה. וכי מאן דהו יכול להעלות על דעתו שכך ניתן לשקם מערכת יחסים.

זאת ועוד: היה מקום לקבוע פורמלית שאחד מתנאי רכישת סמכות בית הדין בתביעה לשלום־בית הוא כפי שקיים מבחן ברכישת הסמכות של ביה"ד בכריכת התביעות הנלוות לתביעת הגירושין. דהיינו, כפי שאחד מהמבחנים בכריכת התביעות היא בכנות תביעת הגירושין הוא הדין בתביעה לשלום־בית. עליה לעמוד במבחן הכנות שיכול בהחלט לבוא לידי ביטוי במקרה שהאשה מגישה תביעה לשלום־בית בביה"ד, ואילו את התביעה למזונותיה או למזונות ילדיה היא מגישה בביהמ"ש. זו הוכחה מובהקת לחוסר כנות בתביעה לשלום־בית היות שהאשה פיצלה את תביעותיה בשתי ערכאות. זה מוכיח שתביעותיה של האשה נובעים משיקולי כדאיות. אם תביעתה של האשה הייתה מתוך כוונה כנה לנצל את בית הדין להשגת שלום־בית הייתה מרכזת את כל תביעותיה בבית הדין.

כל האמור עד כאן היא הבעת עמדת בית הדין באופן עקרוני ומהבחינה המהותית של נושא התביעה לשלום־בית.

עתה נבחן את המקרה הנדון בפנינו.

עמדת בית הדין בתביעה הספציפית

א) ראשית דבר, יש לציין מספר עובדות משמעותיות בתביעתה של האשה לשלום־בית כפי שנכתבו בתקציר העובדתי.

(1) תביעת האשה לשלום־בית הוגשה רק לאחר שהבעל הגיש תביעה לפירוק שיתוף בביהמ"ש.

(2) בני הזוג פרודים כבר שנתיים, והאשה פנתה לבית הדין בתביעת שלום־בית רק כעבור כשנה מיום עזיבת הבעל את בית הצדדים.

(3) הבעל חי כיום עם אשה אחרת.

ב) בני הזוג פנו לטיפול זוגי לפני כשנתיים וחצי, הטיפול הזוגי החל בעקבות פנייתה של האשה למטפלת זוגית בשם אג"ב, אשר התלוננה בפניה שהיא חשה מספר חודשים בריחוק בלתי מוסבר של הבעל.

ג) המטפלת הזוגית סברה שתחילה היא תיפגש עם הבעל בנפרד, ולאחר מספר פגישות נוכחה לדעת שאין מקום לפגישה משותפת, היות שהבעל לא גילה כל רצון לבחון במשותף את החיים הזוגיים. למעשה הוא ביקש מהמטפלת הזוגית הדרכה כיצד לעבור את תהליך הפירוד. לכן האשה נאלצה לקיים פגישות לטיפול זוגי באופן נפרד אצל מטפלת בשם ד"ר ג"ל.

ד) בדו"ח הפגישות עם הבעל כותבת אג"ב:

"מר [פלוני] פנה לטיפול ביזמת אשתו, עקב מצוקה נפשית ניכרת שהתבטאה במצב רוח ירוד, נדודי שינה, ירידה במשקל וחוסר יכולת למצוא הנאה ועניין מפעילויות…, בשיחות התבהר מהר מאוד כי הגורם למצוקה הנפשית הוא הקונפליקט של מר [פלוני] בבחירה בין האפשרות להמשיך את חייו עם אשתו ובנותיו, לבין האפשרות לעזוב את משפחתו ולעבור לחיות עם אשה אחרת שאתה יצר קשר משמעותי."

ה) בסיכום הפגישות כותבת אג"ב:

"מר [פלוני] מציג חזות מופנמת שקל לטעות ולראות בה שקט או שביעות רצון. קל לא להבחין שמתחת לשקט ולקשיי הקומוניקציה המועצמים בשל הגמגום, קיים עולם פנימי סוער שבו יש כמיהה גדולה לקרבה ולהבנה. מורכבות זו יוצרת לדעתי פגיעה משמעותית באיש הנשאר מתוסכל, בודד ופגוע בתוך קשר בו הוא חש שהוא נותן ככול יכולתו ואינו זוכה לקבל בחזרה מענה לצרכיו.

אני סבורה כי בקשר החדש שיצר מר [פלוני] חש כי מצא סוף סוף זוגיות שבה יענו צרכיו. נראה לי כי מר [פלוני] עבר את נקודת האל־חזור ביחסיו עם אשתו.

רצונו להתגרש ממנה הוא עמוק וכן. אני לא מוצאת טעם בניסיונות לשלום־בית, להיפך, להערכתי הדבר עלול לגרום בלבול וכאב לבנותיו של מר [פלוני] כמו גם סבל לאשתו."

האבחנה וההמלצה של היועצת הזוגית מאוד ברורים ונחרצים ואין צורך להוסיף על דברים אלו.

ו) זאת ועוד: ראשיתו של הטיפול הזוגי שקיבל הבעל לא החל ביזמתו, אלא ביזמת האשה. לדברי היועצת הבעל הגיע לטיפול כשהוא שרוי במצוקה נפשית שהתבטאה במצב רוח ירוד, נדודי שינה, ירידה במשקל וחוסר יכולת למצוא הנאה מפעילויות ואינטראקציות בחייו.

ז) באופן טבעי איש שכל כך מתייסר בחיי הזוגיות היה צריך בעצמו לנקוט יזמה ולפנות ליועץ מקצועי. אולם האיש בחר בדרך אחרת והיא – למצוא תחליף לאשה. [הבעל אף לא הגיש תביעת גירושין בביה"ד אלא רק תביעה לפירוק שיתוף בביהמ"ש, ייתכן וההשקפה של הבעל היא קיצור דרך לפרק את התא המשפחתי באמצעות קביעת עובדות.]

ח) כאמור, הבעל לא הגיע לטיפול זוגי ביזמתו אלא נדחף אליו ע"י אשתו, במטרה שהטיפול בבעל יסייע לה לשיקום הזוגיות.

ט) אלא שבהגיע הבעל לפגישה עם היועצת, התברר שמטרת הבעל בטיפול שונה ממה שאשתו הייתה מעוניינת. כפי שכותבת היועצת:

"כאשר בחנתי אותו האם הוא רוצה לנסות לשקם את יחסו עם אשתו בטיפול זוגי, או לבחון בטיפול אישי את רגשותיו והתנהלותו בקשרים זוגיים, הבהיר האיש שאינו מעוניין בטיפול זוגי אלא בטיפול אישי."

י) כמו כן בשיחות הבעל עם המטפלת הזוגית התברר מיד שהמצוקה הנפשית הניכרת על הבעל בה הוא שרוי אינה נובעת דווקא מחיי הזוגיות עם אשתו, אלא יותר מהליך ההתנתקות מאשתו ובנותיו לטובת אשה אחרת, וכפי שצוטט לעיל מדברי המטפלת שלמעשה הבעל באמצעות הטיפול הזוגי בחן את הקונפליקט שנוצר בצומת הדרכים בה הוא מצוי, כאשר עליו לבחור בין האפשרות של עזיבת אשתו ובנותיו לטובת אשה אחרת שכבר יצר אתה קשרים, לבין האפשרות להמשיך את חייו עם אשתו ובנותיו.

יא) לא רק זו אלא יתרה מזו, הייעוץ הזוגי שקיבל הבעל מהמטפלת היה לבחון את מערכת הזוגיות שלו עם האשה החליפית. כפי שכותבת היועצת:

"בטיפולו בחן מר [פלוני] האב רגשותיו כלפי האשה האחרת הן גחמה חולפת, או ביטוי לקשר עמוק ובר קיימא… האם הקשר החדש אינו דפוס התנהלות חוזר שבו הוא נמלט מקשר נישואין כושל אחד לשני."

יב) מעתה נוכל להבין את העובדה המאוד חריגה במקרה הנדון כאשר שני בני הזוג מקבלים טיפול זוגי וכל אחד מהם בנפרד ממטפלת אחרת, ולא ניתן להושיב אותם ביחד מול אותה מטפלת כמו כל בני זוג אחרים שפונים לטיפול זוגי במשותף לאותה מטפלת.

יג) עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי ללמדנו לאיזה שפל הגיעה מערכת היחסים הזוגית שבין בני הזוג. הרי ברור שהתנהלות כזו בייעוץ זוגי היא חסרת כל סיכוי להצליח לשקם את היחסים הזוגיים, מאחר שטיפול באופן יחידני הופך לטיפול אישי ולא לטיפול זוגי.

יד) האשה מתוך רצונה העז לשקם את מערכת היחסים רצתה להאמין שאף באופן כזה ניתן לשקם את מערכת היחסים. כפי שעולה מהדו"ח שכתבה המטפלת הזוגית שטיפלה באשה ובו היא מדגישה שהאשה אינה מוכנה לפירוד ותהיה מוכנה לכל הליך ולכל מאמץ מצדה לשמור על הקשר הזוגי ושלימות המשפחה. אבל יחד עם זאת היא כותבת:

"עד מהרה התברר לה כי [פלוני] נחוש לסיים את הקשר ולעזוב את הבית, ואינו מוכן לתת כל הזדמנות לשיקום וטיפול בנישואיהם. [פלונית] קיבלה החלטה זו בתדהמה… [פלוני] לא היה מוכן לפרט את הסיבות בעטיין החליט לעזוב את הבית, אך הבטיח לה שהתהליך יהיה הוגן ומכובד תוך דאגה לה ולבנות."

טו) עתה בית הדין שואל את האשה וב"כ, האם יש תועלת לשלוח את הצדדים לטיפול זוגי נוסף כאשר זו תמונת מצב היחסים ביניהם כפי שמתברר מדו"חות שתי המטפלות. במיוחד כאשר הטיפול הזוגי התנהל באופן המתואר לעיל, הרי מסתבר שכפי שהיה בעת הטיפול הממושך שקיבלו בני הזוג בראשונה יהיה בטיפול זוגי נוסף.

טז) גם אם ביה"ד יחייב את הבעל לקבל טיפול זוגי נוסף כפי שתובעים האשה וב"כ, התועלת שיפיק הטיפול בסיטואציה שבה מצויים בני הזוג היא שלבעל תהיה הכוונה כיצד לנהל מערכת זוגית עם חברתו שעמה הוא חי כיום.

יז) האשה צריכה להבין וגם להפנים שאין לה כיום פרטנר לשלום־בית. הבעל מגלה אטימות מוחלטת לשלום־בית כפי שעולה מדוחותיהם של שתי המטפלות. לבו ורגשותיו של הבעל נמצאים במקום אחר.

יח) ההוכחה הברורה ביותר עד כמה תביעתה של האשה וב"כ היא אשליה היא ממה שמציינת המטפלת שטיפלה האשה, שהאשה הרחיקה לכת למען שלום־בית עם בעלה בזה שפנתה להליך גישור. צעד זה לדברי המטפלת נעשה למורת רוחה של האשה. היא עשתה זאת רק משום שחשבה שעל ידי כך תוכל לגרום לבעלה לחזור בו.

יט) אולם לא רק שהבעל לא שינה את מהלכיו, אלא אפילו הגישור לא צלח, ואם הליך גישור לסיום חילוקי הדעות בין הצדדים לצורך הסכם גירושין לא ניתן לקיים, האם הליך לטיפול זוגי לשלום־בית ניתן יהיה לקיים?

כ) בדו"ח היועצת הזוגית שטיפלה באשה כותבת בסיום הדו"ח כדלהלן:

"הטיפול ב[פלונית] שנמשך כשנה וחצי, נסוב בעיקרו סביב המשבר שפקד אותה ונועד לאפשר לה לעבד ולהשלים עם הפרידה המפתיעה שנכפתה עליה."

כלומר המטפלת הגיעה למסקנה שהפירוד הוא עובדה בלתי הפיכה, לכן הטיפול שראתה לנכון היועצת להעניק לאשה, נועד להפנים את העובדה הזו, וכיצד להתמודד עם המציאות החדשה שאליה נקלעה האשה בעל־כרחה.

כא) גישתה המקצועית של המטפלת, כפי שכאמור באה לידי ביטוי בדבריה בדו"ח, משקפת נאמנה את מצב היחסים בין הצדדים.

כב) כאמור, שתי המטפלות הגיעו למסקנה זהה באשר לעתיד הצדדים, ובעקבות כך חוזר בית הדין על שאלתו: האם ייעוץ זוגי נוסף יכול לשנות ולו במשהו? בפרט עם הזמן שחלף, וגם לבעל יש חיי זוגיות עם אשה אחרת שאף לזה יש דינמיקה.

כג) דברי בית הדין שנאמרו לאשה וב"כ בסיום הדיון האחרון כפי שמצוטט בפרוטוקול הם תמצית הסיכום לכל האמור: "תראו את הפערים הקוטביים. אתם רוצים שלום־בית והוא רוצה לשלם כתובה, נחזיק את השור בקרניו ונושיב אותו על הכיסא מול היועץ."

זו הקריקטורה שתיראה אם בית הדין ייעתר לתביעת האשה וב"כ להפנות את הצדדים ליועץ זוגי נוסף.

כד) עד כאן הארכנו בדו"חות שהמציאו המטפלות הזוגיות לבית הדין מהמפגשים שהתקיימו עם בני הזוג, ומהם למדנו את מצב היחסים בין בני הזוג ערב הפירוד ביניהם ובמהלך תקופת הפירוד והמסקנות העולות ממנו לצורך מתן הכרעה בתביעה.

כה) יחד עם האמור לעיל, יש לבחון מספר אלמנטים עובדתיים שצוינו לעיל בכדי לעמוד על טיב תביעת האשה וב"כ לשלום־בית.

כו) הצדדים פרודים שנתיים. כמחצית השנה לאחר שהבעל עזב את המגורים המשותפים עם אשתו ובנותיו, פתח הבעל תביעה בבית המשפט לפירוק שיתוף. ארבעה חודשים לאחר שהבעל הגיש את תביעתו, פתחה האשה תביעה לשלום־בית, ובמסגרת תביעה זו תבעה האשה צו למדור ספציפי.

כז) האשה לא פסחה על בית המשפט ואף היא הגישה שם תביעה למזונות אשה.

כח) לא ניתן להתעלם מכך שתביעת האשה וב"כ לשלום־בית כתביעה ראשית והתביעה הנלווית לה – צו למדור ספציפי – הוגשה רק לאחר שהבעל הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט. כאמור לעיל הליכים שכאלה מוכרים לבית הדין, והם מדיפים ריח רע של אינטרסים שהדגש בהם הוא "הבית" ולא ה"שלום".

כט) כידוע, תביעה למדור ספציפי יכולה להתלוות לתביעת שלום־בית כפי המקרה דנן או לתביעת מזונות אשה. האשה וב"כ משיקוליה העדיפה לפצל את תביעותיה ואת התביעה למזונותיה תבעה בביהמ"ש. עצם פיצול התביעות מצביע על מגמה מעורבת שאינה למען שלום־בית בלבד כפי שכבר כתבנו לעיל, לו לשלום־בית בלבד חותרת האשה, מדוע צריכה היא לקפץ בין שתי הערכאות?

ל) כדאי לצטט מדברי הגר"א שפירא זצ"ל פד"ר י"ב עמוד 196:

"כל מי שיש לו מושג במשפטים בין איש לאשתו, יודע שכרכורים אלו שצד מנסה לעבור מערכאה משפטית אחת לשנייה, בסופו של דבר גורמים להרס משפחות. הפיצולים של דיון בערכאות שונות, גורמות ששום ערכאה לא תוכל להתרכז כפי שצריך להביא מרפא למשפחה שהסתבכה בריב ופילוג. כי זה ייתכן רק אם כל הבעיות כולן של הסכסוך המשפטי נתון לערכאה אחת בלבד."

לא) מזונות האשה והילדים הם אחד הביטויים המובהקים לשלימות הבית ובאמצעותם ניתן ליישם את תביעת האשה לשלום־בית, היות שלשלום־בית דרושים מספר מרכיבים יסודיים:

(א) דרוש משכן להשכין את שלום־הבית, היינו בית.

(ב) לאכלס את הבית בתכולה אנושית, היינו לדאוג לשלימות המשפחה.

(ג) יציבות הבית, היינו כלכלתו של הבית הכוללת מזונות אשה וילדים.

לב) לפיכך מה יותר מתאים וראוי שבמקום בו מתנהלת התביעה לשלום־בית יתרכזו כל התביעות שכאמור שייכות לשלום־הבית, כדי שבית הדין יוכל ליישם שלום־בית בשלימות, ומאחר שהתובעת וב"כ לא נותנת בידי בית הדין את כל היכולת לביצוע שלום־בית, המסקנה שהאשה חפצה בשלום־בית בתכנית "כבקשתך" שכמובן אינו עולה בקנה אחד עם רצון כנה לשלום־בית.

לג) זאת ועוד: האשה וב"כ לא מעוניינים שבית הדין ירכוש כאמור סמכות בכל העניינים הנוגעים לשלום־בית. פירוש הדבר שהאשה וב"כ אינם סומכים על בית הדין. א"כ כיצד רוצה האשה שבית הדין יכריע בתביעת שלום־בית. דומה הדבר לבני זוג השרויים במשבר ופונים לייעוץ זוגי למי שאינם סומכים עליו. התעלה על הדעת מציאות שכזו.

לד) עוד יש לציין: הצדדים פנו להליך גישור. וכפי שהאשה אמרה בדיון בבית הדין שהליך הגישור נעשה כהכנה לפרידה.

ב"כ האשה כותב בכתב התביעה לשלום־בית ומדור ספציפי שהצדדים החלו בהליך גישור בחודש אוקטובר 2010 אצל עוה"ד יפעת אלויה, גישור שנמשך כשלושה חודשים. במהלכו ניסו הצדדים לגבש הסכמות בכל המרכיבים להסכם גירושין. אלא שהליך הגישור התפוצץ, לכן בני הזוג לא הצליחו להגיע להסכמות, ורק לאחר שלא צלח הליך הגישור הבעל עזב את הבית.

לה) כיצד נוכל לקבל את תביעתה של האשה וב"כ לשלום־בית, אם כבר הייתה הסכמה להתחיל בהליך לפירוק השותפות הזוגית.

לו) אמנם האשה בדיון טענה שהסכימה ללכת למגשרת, מאחר שסברה שעם הזמן הדברים ישתנו, וכך כותבת גם המטפלת הזוגית שטיפלה באשה:

"בהמשך הסכימה לפנות לתהליך של גישור, [פלונית] סברה כי כאשר [פלוני] יבין את המשמעויות הכרוכות בפרידה, יחזור מדרישותיו להיפרד… [פלונית] גם תלתה תקוות בכך ש[פלוני] יעריך את הנכונות והגמישות שהיא מגלה כלפי רצונו להיפרד, והדבר יוביל לריכוך עמדותיו ויצירת פתח לשינוי."

לז) בית הדין מתקשה לקבל גרסה זו, מאחר שהאשה הלכה לגישור מתך ידיעה שהגישור נועד להסדיר את חילוקי הדעות בין הצדדים בדבר הגירושין כדי לגבש הסכמות לצורך הסכם גירושין.

לח) כאמור צעד זה נעשה עוד קודם שהבעל עזב את בית הצדדים. לשאלת בית הדין כפי המצוטט בפרוטוקול:

"איך הייתה מערכת היחסים ביניכם לפני שהלכתם לגישור?

אשה: אני לא יודעת, הכול היה על מי מנוחות פחות או יותר."

אם כך היה המצב שואל עתה ביה"ד מדוע האשה הייתה צריכה להסכים להליך גישור כדי לרכך את עמדותיו של הבעל (כפי שמסבירה המטפלת הזוגית) כאשר לדברי האשה מצב היחסים היה תקין?

לט) יתרה מכך, לשאלת בית הדין לגבי הגישור כפי המצוטט בפרוטוקול "איך זה התקדם" עונה האשה: "באתי עם הבטחות שהוא הבטיח בקשר להסכם והיינו 5–6 פגישות והייתה התקדמות."

ובית הדין ממשיך ושואל: "מה קרה בסופו של דבר?", עונה האשה: "הוא חזר בו מההבטחות הוא אמר שמותר להתחרט וכך הכול התפוצץ."

אם כפי האמור כל ההסכמה להליך גישור מצד האשה היה רק כדי לרכך את הבעל שיחזור בו מדרישותיו להתגרש, נראה מוגזם לקיים מספר כה רב של פגישות אצל המגשרת.

מ) כמו כן משתמע מדברי האשה שהפיצוץ בהליך הגישור היה מחמת שהבעל חזר בו מהבטחותיו. ואילולא זאת היה כל ההליך ממשיך ומן הסתם גם מסתיים. אם כן, האשה הייתה מוכנה ללכת לגישור כדי לסיים את כל חילוקי הדעות שבינה לבין בעלה כדי לגבש הסכם גירושין.

כך שבהחלט ניתן להבין שהאשה הייתה מוכנה נפשית להתחיל בהליך הגירושין.

מא) עובדה משמעותית נוספת קיימת במקרה דנן, ועל פיה ניתן לאמוד עד כמה התביעה לשלום־בית כנה.

כאמור, הבעל חי כבר תקופה לא קצרה עם אשה אחרת. חייו עם אשה זרה אינם משהו אקראי וארעי אלא קשר שהולך ומעמיק, כפי שניתן להתרשם מהדו"ח של המטפלת הזוגית שטיפלה בבעל. לכן השאלה היסודית העומדת למבחן עקב כך, האם במציאות שכזו, האשה באמת רוצה שבעלה ישוב לחיקה כאשר הוא כבר חובק אשה אחרת?

מב) שאלה זו מתחלקת לשתיים. האם בעל שעשה צעד כה דרמטי בעזיבתו את אשתו החוקית ועבר לחיות עם אשה זרה, בעל כזה עדיין אהוב על אשתו? ההיגיון הפשוט הוא שאשה מואסת בבעל אשר נטש אותה לטובת אשה אחרת. דברים ברוח זו כתב "ערוך השולחן" (אבן העזר סימן קנ"ד סעיף א"ז) לגבי ההלכה בעניין רועה זונות שכופין אותו לתת גט כותב ה"ערוך השולחן" הטעם בהלכה זו הוא, משום "דרועה זונות ממאס עליה, ואפשר שגם יש סכנה בדבר". כלומר בעל הבוגד באשתו הופך להיות מאוס בעיני אשתו.

לכן נשאלת השאלה, האם האשה דנן עדיין חפצה בבעלה אשר בגד בה לטובת אשה אחרת?

מג) אמנם במציאות של ימינו שהחיים הם כה מתירנים ותופעה זו שבעל עוזב את אשתו וחי עם אשה זרה הוא חיזיון נפרץ, ובמידה רבה זה נהפך לתרבות חיים נפוצה, ולכן נשים מקבלות את זה כתופעה נורמאלית ומוכנות לסלוח ולהשיב את בעליהם כאילו לא קרה דבר. אבל עדיין חלק גדול מהנשים לא מוכנות לחזור לחיים זוגיים עם בן הזוג שבגד בהן. עיין מש"כ הגר"א אטלס (מובא בספר שו"ת הדין" כרך ה' עמ' קמא־קמג). וכן מה שנכתב בפד"ר ב' עמ' 239.

מד) חלקה השני של השאלה – בעל שכבר חי עם אשה אחרת אם תיאורטית ניתן היה להשיבו לחיק אשתו החוקית כמו שמבקשת התובעת דנן, אנו כדיינים צריכים לבחון כיצד יראה עתיד חייהם לאחר משבר זוגי כה עמוק וקשה. האם לחיים שכאלה יש עתיד לאורך זמן. הרי כל אחד מאתנו יודע שהתשובה היא חד־משמעית שאין עתיד, ולא נגזים אם נקבע שאין עתיד אפילו לטווח קצר. א"כ מה ההיגיון להיענות לתביעת שלום־בית, כאשר השלום הפליג מבית הצדדים זה מכבר וכבר חצה את "אוקיינוס הזוגיות". הרי שלום־בית במציאות שכזו הוא אפילו לא חלום אלא דמיון.

מה) כאשר דיין בא לפסוק בתביעה חייבת הפסיקה להיות בהתאם להלכה הצרופה, אבל גם בהתאם למבחן המציאות. בית הדין לא יכול רק לפסוק פסיקה העומדת במבחן ההלכתי אבל היא בלתי ישימה לחלוטין.

מו) מכאן נובעת הנפקותא ביחס לתביעת מדור ספציפי, בתוך איזה תביעת פלטפורמה היא מוגשת – עם תביעת שלום־בית או עם תביעת מזונות אשה.

מז) אם בית הדין מגיע למסקנה שהתביעה לשלום־בית אולי כנה אבל אינה ישימה, הרי שבית הדין דוחה את תביעת שלום־בית מחוסר תכלית, וממילא אין צורך למדור ספציפי שהוא מהווה סעד ליישום שלום־בית.

מח) לעומת זאת, אם התביעה למדור ספציפי היא חלק מתביעת מזונות, גם אם אין אפשרות ליישם שלום־בית בין הצדדים, זה לא פוטר את הבעל ממזונות אשתו כל עוד אין עילה לחייב את האשה להתגרש, ובפרט כאשר אין כלל תביעת גירושין בפנינו.

לכן ייתכן שהבעל יחויב במזונות אשתו למרות שאין כל סיכוי לשלום־בית, והמדור הספציפי הוא במסגרת המזונות שהבעל חייב לאשתו.

מט) אולם במקרה דנן החילוק בין סוגי התביעות אינו רלוונטי, מאחר שהתביעה למזונות אינה בסמכות בית הדין.

נ) לסיום, כדאי לצטט מהפרוטוקול משפט שנאמר מפי ב"כ האשה בדיון האחרון בבית הדין שיש בו כדי לשקף במקצת את המניעים לתביעת שלום־בית של האשה. כאשר בית הדין אומר לב"כ האשה "אנחנו כבר קבענו שהוא מנוול שהוא חי עם אשה אחרת". מגיב ב"כ האשה "מה שיוצא שהוא עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס". דברי ב"כ האשה משתלבים היטב עם האמור לעיל. גם האשה רואה את בעלה כ"זמרי" בנטישתו אותה לטובת אשה זרה. אשה נורמאלית לא תרצה לחיות עם בעל שמתנהג כזמרי. מאחר שהבעל נראה כך בעיני אשתו, הרי שיצר הענישה על מעשה זמרי מנחה את האשה כלפי בעלה, והוא המניע את האשה לתבוע שלום־בית.

סיכום

בית הדין לא יכול לקבל את תביעת האשה וב"כ לשלום־בית הן מפני שתום לב לא ניכר בתביעה זו והן מפני ששלום־בית במקרה זה הוא בלתי מציאותי. היות שכך אין מקום למדור ספציפי שנועד להשכין בו שלום שכבר אינו קיים.

לאור האמור, בית הדין פוסק כדלהלן:

א) תביעת האישה לשלום־בית נדחית.

ב) אין צו למדור ספציפי.

הרב אברהם מייזלס

א) הצדדים נישאו בשנת 1995. לצדדים שלוש בנות קטינות.

בכתב התביעה כתבה האשה שבאוקטובר 2010 החלו הצדדים בהליך גישור. במסגרת ההליך "ניסו הצדדים לגבש הסכמות לעניין הרכוש, לעניין המזונות ולהסדרי ראיה". הליך הגישור נכשל, ובעקבותיו עזב הבעל את הבית וקשר קֶשר עם אשה אחרת.

האשה ביקשה שהבעל יחזור לבית הצדדים, וכן ביקשה שבית הדין יוציא צו למדור ספציפי.

בדיון הראשון שנערך ביום כ"ו שבט תשע"ב (19/02/12), התברר שהצדדים גרים בנפרד כשנה וחצי. לטענת הבעל, עזיבתו הייתה בהסכמה. האשה טענה שהעזיבה הייתה שלא בהסכמתה. האשה הודתה שהליך הגישור המשותף היה לצורך הסכם גירושין וכהכנה לפרידה. לטענת האשה, הבעל הבטיח לה הבטחות בנוגע להסכם, אך בסופו של דבר חזר בו מהבטחותיו והכול התפוצץ. לטענת הבעל, לא היו הבטחות מצדו. הוא הגיע לגישור מתוך רצון טוב לתת לאשה המגיע לה, אלא שהאשה העלתה דרישה להשאיר בידה את דירת הצדדים לזמן בלתי מוגבל.

האשה הודתה שהיו בעיות בין הצדדים במשך חיי הנישואין, אך חשבה שזה יעבור. לעומתה אמר הבעל שהיה תהליך ארוך ושהאשה השפילה אותו כל הזמן וקיללה אותו ואת אמו.

הבעל הגיש תביעה לפירוק שיתוף, וכנגד זה הגישה האשה תביעה לשלום־בית במטרה לקבל צו למדור ספציפי שימנע בפועל את פירוק השיתוף.

ב) בית הדין חזר והזמין את הצדדים לדיון כדי לשמוע טענותיהם ותביעותיהם. האשה וב"כ אמרו:

האשה רוצה באמת ובתמים שהבעל יזנח את חברתו ויחזור לשלום־בית.

שביה"ד יוציא החלטה המחייבת את הבעל לפנות לייעוץ לעשות כל מה שהוא יכול וחייב לעשות כדי להגיע לשלום־בית.

שבמידה וניתן לעשות שלום־בית על ביה"ד מוטלת המלאכה ואף להכריח את הבעל לחזור לשלום־בית למרות הצהרתו והתנגדותו.

האשה רוצה מדור ספציפי.

לעומתם אמרו הבעל וב"כ:

האשה אינה רוצה שלום־בית, אלא רוצה את בית הצדדים. המצג הוא מצג שווא. דובר אך ורק על כסף, לא דובר על עניין שלום־בית רוצה לסחוט את הבעל.

היא לא עושה כלום למען שלום־בית. היא מקללת אותו ומסיתה את הבנות כנגדו.

תביעת שלום־הבית אינה כנה. אם תביעתה כנה מדוע היא מגישה תביעה לשלום־בית רק אחרי שנה?

הבעל לא רוצה ללכת ליועץ אי אפשר להכריח לעשות שלום־בית.

אלו עיקר טענות הצדדים.

ברצוננו לבאר מהות תביעה לשלום־בית וההתייחסות העקרונית לתביעות אלו ככלל. ברצוננו לעמוד בפסק דין זה בביאור התהיות הספיקות והתובנות שהעלה הגר"א מייזלס בפסק דינו, מאחר שבמספר דברים דעתנו שונה מדעתו ויש בדברים נפקא מינה להלכה, אף שבמקרה שלפנינו יש לדחות התביעה משום שהוגשה בחוסר תום לב.

א) 

ב) 

ג) 

ג) לפני שנדון בדברים לגופם, ברצוננו לחזק את מה שכתב עמיתי הגר"א מייזלס בנימוקיו בדבר חשיבותה של הקמת יחידת סיוע בבית הדין, יחידה שתפקידה לסייע לדייני בית הדין בבירור העובדות, במו"מ בין הצדדים, ופריסת היריעה הרחבה בפני בית הדין כדי שיוכל לדון דין אמת לאמיתו.

הנה העניינים הנידונים בפני בית הדין הם היחסים שבין איש לאשתו בתוך הבית כשאין אנשים זרים עימם, במקרים כאלו קשה לבית הדין לבוא לבירור האמת כשטענות הצדדים סותרות. וכבר עמדו בזה הקדמונים שדברים הנעשים בתוך הבית הם דברים הקשים לבירור.

ועיין ברמ"א (אהע"ז סימן ע"ד ס"י) שכתב לגבי אשה הטוענת שאינה רוצה שיבואו קרובי הבעל לביתה מפני שמריעין לה ומצירין לה וגורמים קטטות בינה לבעלה, וז"ל:

"ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר ע"י מי נתגלגל הריב והקטטה."

הרי שבדבר ששני הצדדים טוענים שהצד השני הוא הגורם אי אפשר לברר עד שישב עמם בבית מאן דהוא ויברר לביה"ד אמיתות העניין.

וכן כתב עוד הרמ"א (בסימן קנ"ד ס"ג) שבמריבות שבין בעל לאשתו הנעשה בביתם אי אפשר לברר מהות העניין ומיהו הגורם רק ע"י שיושיבו אדם ביניהם שיוכל לעמוד על הדברים בשעת התרחשותם ולברר לביה"ד מי הוא הגורם למריבות.

ויש להקל אף בלא עדות גמורה, וכמו שכתב החת"ס בתשובתו (בח' חו"מ סימן כ"ג) וז"ל:

"ואשר לטענת בעלת קטטה, כי נ"ל לזה סגי בעדים אפילו שלא בפניה ואין צריך לזה עדות גמורה והו"ל כמו אשתמודעינהו פרק החולץ לט, ב דמסקינן והלכתא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה ומשמע דכל דיני עדות לא בעינן וכו'. מ"מ נראה בענין זה כו"ע מודים דלא תהיה שמיעה גדולה מראיה, כיוון שמפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שאי אפשר לדור עמה ממש הוא כראיה ולא הוה אלא גילוי מילתא בעלמא."

חזינן מדבריו שאף שהקל וסבר דלא בעינן עדות גמורה המעידה שהאשה היא אשה רעה, על כל פנים בעינן שיהיה ברור לביה"ד בדרך כלשהי. ולפי"ז במקרה שאין לנו אלא טענות הצדדים והדבר לא נתברר לפני ביה"ד, אין ביה"ד יכול ליתן לה דין אשה רעה שמצווה לגרשה, וממילא כל עוד לא הוכח אחרת יש לקבל עקרונית תביעתה לשלום־בית.

וכבר כתבנו בעבר על חשיבותם ונאמנותם של עובדים סוציאליים שהם משוחחים עם הצדדים ועם הקרובים להם והבאים אתם במגע, ומציירים לבית הדין תמונה רחבה של מערכת היחסים שבין הצדדים, תמונה המאפשרת לדיין לברר מהות היחסים בין הצדדים ומה הם הגורמים לסכסוך. עובדים אלו משמשים למה שכתב הרמ"א "ומושיבים נאמנים ביניהם."

הן אמת, לא תמיד תסקיר לשכת הרווחה מטיל מספיק אור כדי לברר העובדות, ומטעם זה הוכר הצורך בהקמת יחידת סיוע בבתי הדין שתעבוד בצמידות לדיינים, תקבל הוראות מהם ותעזור באופן נמרץ יותר לגילוי האמת.

והנה בבית דיננו עבדה בעבר עובדת סוציאלית. דייני בית הדין היו מרוצים מאוד מעבודתה, והיא סייעה רבות בזירוז הליכים ופתרון בעיות בתיקים רבים. עבודתה הופסקה בגין בעיות מִנהל, ומאז לא מונה לה מחליף. אף שברוב בתי הדין הוקמה יחידת סיוע, בבית הדין בנתניה עדיין לא הוקמה יחידה כזו, ומשכך במקרים רבים אין בידינו לתת מענה לייעוץ וגישור בין הצדדים.

כמו כן אין באפשרותנו לברר הדברים על ידי עובדת סוציאלית העובדת בצמידות לדיינים ומקבלת הוראותיה מהם, דבר המקשה לבירור האמת. לא ברור לנו מדוע עד היום לא הוקמה יחידת סיוע בבית דיננו למרות שכל דייני בית הדין מעוניינים בהקמת יחידה זו. ואין ספק שהדחייה בהקמת יחידה שכזו פוגעת במתדיינים הבאים בשערי בית הדין.

ד) ועתה נבוא לנידון דידן, אין ספק שההשתדלות לעשות שלום־בית בין איש לאשתו היא מצווה וכדשנינו בפאה (פ"א מ"א):

"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו…"

ובסידורים נוסח ספרד מצוטטת משנה זו בתוספת קלה: "הבאת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו."

וכן היא גרסת הר"ש סירילאו במשנה.

וברש"י בנימוקיו לתורה (במדבר כ', כט ד"ה כל בית ישראל) כתב:

"האנשים והנשים לפי שהיה אהרון רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו."

ומקור דבריו באבות דרבי נתן פי"ב:

"מפני מה בכו את אהרון אנשים ונשים מפני שדן אהרון דין אמת לאמיתו. מימיו לא אמר לאיש שסרח סרחת ולא לאשה שסרחה סרחת לכן נאמר ויבכו אותו כל בית ישראל, אבל משה שמוכיחם בדברים קשים נאמר ויבכו בני ישראל את משה.

ועוד כמה אלפים היו בישראל שנקרא שמם אהרון שאלמלא אהרון לא בא זה לעולם שהיה משים שלום בין איש לאשתו ומזדווגים זו עם זה והיו קורין שם הילוד על שמו."

וביאור הדברים שאהרון היה נוהג בלשון רכה. לא מוכיח את האיש שסרח על האשה ולא את האשה שסרחה על האיש, ומתוך דברים אלו היה מביא לשלום־בית ביניהם עיי"ש באבות דר"נ. ומטעם זה אהבו אותו כל בית ישראל. אבל משה היה מוכיח את מי שנהג שלא כדין ומשום שצריך לדון דין אמת לאמיתו, ומטעם זה לא כל ישראל בכו עליו שהיו מי שנפגעו מתוכחתו.

ושתי דרכים אלו בהנהגה מבוארים בסוגית הגמ' בסנהדרין (ו, ב):

"ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אסור לבצוע… אלא יקוב הדין את ההר שנאמר כי המשפט אלוקים הוא וכו' משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרון אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין איש לאשתו."

ועיי"ש בתוס' (ד"ה אבל אהרון) שפירש:

"כיוון שלא היה דיין ולא היה הדין בא לפניו אלא לפני משה ודאי לדידיה שרי."

וביאור הדברים דדעת ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי היא שלדיין אסור לעשות פשרה אלא חייב לדון דין אמת וכן הייתה מידת משה שהיה דן ופוסק. אבל אהרן שלא היה דיין לו היה מותר ומצווה לעשות פשרה, שעל ידי הפשרה ישרוד השלום בין שני בעלי הדין.

והיינו שמידת משה היא דין ולכן היה פוסק הדין בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. שהרי תפקיד הדיין – בית הדין – לשפוט ולהכריע מי הוא הצודק, ואינו יכול להתחמק מחובתו. אבל אהרון שלא היה דיין היה עושה פשרה ושלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, דהבאת שלום היא מצווה ומוטלת על כל אחד ואחד מישראל. ולפיכך מי שאינו דיין ולא חלה עליו החובה לדון, עליו מוטלת המצווה שאין לה שיעור ואדם אוכל פרותיה בעולם הזה ובעולם הבא – הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

והנה אף שאיתא בסנהדרין שמידתו של משה היא שיקוב הדין את ההר, מידה זו הייתה דווקא כשבאים לפניו לדון, שמכיוון שיש מצווה עשה על הדיין של "בצדק תשפוט עמיתך" אסור לו לעשות פשרה אלא חובתו לפסוק את הדין, דכנגד המצווה של הבאת שלום, חובת הדיין לקיים מצות העשה המוטלת עליו ולא לפסוק שלא כדין ואפילו כדי להביא שלום.

אמנם באיש ואשה שבאים לדון, ודאי שאם רואה הדיין שיכול לעשות שלום־בית, אין הוא צריך לפסוק את הדין ולגרום לפירוד, אלא אדרבא, חובה עליו להשתדל לעשות שלום־בית, דשלום־בית לעולם לא יהיה עיוות הדין שהרי משיהיה שלום־בית, ותיבטל הסיבה – המריבה בין הצדדים, יתבטל המסובב – התביעה. ודיין היושב בדין לא פקעה ממנו המצווה המוטלת על כל אדם מישראל וכשביכולתו לעשות שלום־בית בין איש לאשתו חייב לעשות כן.

ה) והנה אין ספק בגודל חשיבותה של מצווה זו ואמרו חז"ל בטעם הדבר מוחקים שם ה' ממגילת סוטה:

"לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחק על המים."

ועיין בנדרים (סו, ב) שר"י טעם מתבשיל של אשה כדי לעשות שלום בינה לבין בעלה, ועיי"ש במעשים דומים (ועיין בחולין [קמא, א] שהייתה הו"א שיותר לקחת אם על בניה כדי לשים שלום בין איש לאשתו).

ועיין בירושלמי בסוטה פ"א ה"ד במעשה דר"מ שהשתדל שאשה תירק בפניו כפי שאמר לה בעלה, ושאלוהו תלמידיו כך מבזין התורה וענה להם:

"ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו ומה אם שם של קודש ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו וכבוד מאיר לא כל שכן."

ומהאי טעמא מותר לשנות מפני השלום עיין ביבמות (סה, ב) וכן איתא בויקרא רבה (פ"ט ה"ט):

"בר קפרא אמר גדול שלום שדברו הכתובים דברי בדאות בתורה בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה… שדברו הכתובים לשון בדוי בנביאים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו."

ועיין באבות דרבי נתן שהזכרנו לעיל שכן היה מידתו של אהרון בהבאת שלום. ועיין בתנחומא (יתרו י"ז) ובתו"כ (קדושים כ') גודל שכרו של המביא שלום בין איש לאשתו שיאריכו ימיו ולא תבוא עליו פורענות, עיי"ש ואכ"מ.

וחובה זו של הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו אינה רק כשמבקשים ממנו אלא חובה על האדם לטרוח בזה וכמו שכתב ה"תפארת ישראל" (פאה פ"א מ"א) יכין אות ז':

"אבל הבאת שלום היינו אפילו אין שניהם רוצים, אפילו הכי יטריח את עצמו לפתותם לתווך שלום ביניהם ומהאי טעמא לא אמר תנא לעשות שלום, רק הבאת שלום, דהיינו להביא עצות מרחוק להכריחם בדבריו הרכים להביא שלום ביניהן."

ו) והנה למרות גודל החובה של ההשתדלות בשלום־בית, השתדלות זו היא מצווה ומוטלת על כל אחד מהדיינים כמצווה עצמית ללא קשר לתפקידו כדיין והאמצעים להבאת שלום־בית הם חכמתו ותושייתו ואינם נובעים מהכלים השיפוטיים שניתנו בידו בכדי לשפוט.

מטעם זה חובת בית הדין (וכן אנחנו נוהגים) לברר בכל תביעת וגירושין ואף במקום שהצדדים הגיעו להסכמה לגירושין ומבקשים רק שנאשר את ההסכם או נסדר את הגט, לבדוק ולבחון על מה הושתו אדני הסכסוך ולהשתדל ולבדוק האם יש סיכוי לשלום־בית, האם עדיין מוקדם מידי לסדר גט פיטורין ואולי יש מקום לשלוח הצדדים לייעוץ.

חובה זו מוטלת עלינו אף בלא שהוגשה תביעה לשלום־בית, ולא נתבקשנו על ידי הצדדים לערוך שלום־בית ולפעמים אף כשהצדדים אינם מעוניינים בשלום־בית, שזהו בכלל הבאת שלום בין איש לאשתו המוטלת עלינו ככל אדם מישראל. ומשכך אף שחובה עלינו להשתדל, אין אנו יכולים לכוף לעשות שלום־בית, שכוח זה הוא בכלל הסמכות השיפוטית. אך החובה להשתדל בשלום־בית היא חובתנו האישית לקיים מצוותה של תורה.

ולכן רעה עלי השמועה ששמעתי שיש בתי דין שלא נכנסים לעובי הקורה, על כל פנים בבקשות לאישור הסכם גירושין. דודאי חובה על בית הדין לבדוק קודם אם יש אפשרות לשלום־בית. וכמוש"כ לא בתוקף מעמדם המשפטי, אלא מכוח היותם אדם בישראל החייב במצוות וזאת מלבד מה שחובת הדיין לבדוק הדברים כדאיתא בשו"ע (אבהע"ז סימן קי"ט ס"ג).

העולה מכל האמור לעיל, שעשיית שלום־בית אינה חלק מחובה המוטלת על בית הדין כרשות שיפוטית, אלא היא חובתו של כל אדם מישראל להשתדל לשים שלום בין איש לאשתו כשידוע לו הסכסוך וביכולתו לפתרו. וגם אם אין אדם מבחוץ מתערב ביוזמתו ואם הצדדים רוצים למצוא פתרון ומזור לזוגיות שנפגעה, הפנייה צריכה להיות לרב או יועץ נישואין שיפשר בין הצדדים ויעזור להם לפתור ולהתמודד עם בעיותיהם, ואין הדבר צריך להיות מופנה לבית הדין שתפקידו העיקרי הוא שיפוטי, ובמקרים רבים לא מצויים בידו הכלים לפתרון הבעיה.

הן אמת במקרים רבים צד מן הצדדים מגיש תביעתו לבית הדין מפני שאין לו קשר עם רב או יועץ ולכן פנייתו היא כדי לקבל עזרת בית הדין להשכנת שלום. במקרים אלו, הפניה לבית הדין היא לצורך הסתייעות בידע התורני ובניסיון החיים של הדיינים כדי לפתור הבעיות בין בני הזוג, אך אין זו פניה לבית הדין בכובעו השיפוטי, ולכן ברור לי שבמקרים בהם לא הייתה פניה לבית הדין בתביעה לשלום־בית, ובוודאי אם פנו לרב אחר, אין זה מורה על חוסר רצון לשלום־בית.

ונראה לומר דהוא הדין אם הצד הטוען שרוצה שלום־בית לא עשה דבר ולא פנה לגורם כלשהו, אין זה מורה על חוסר הכנות ברצונו לשלום־בית. שהרי הרבה אנשים אינם בעלי יזמה לעזור לעצמם. יש שהם פגועים וישנם מי שהם חסרי אונים בסיטואציה שאליה נקלעו. ולכן אין הם עושים דבר, או מפני שיודעים שבנסיבות העניין אין בכוחם ולא בכוח רב או יועץ כלשהו להביא מזור למשבר ולהחזיר הצדדים לשלום־בית. ומשכך יש לומר שהתנהלות זו אינה פוגעת בכנות רצונם לשלום־בית ואין אפשרות לבוא אליו בתביעה מדוע לא פעל לשתף גורמים חיצוניים או לשכנע את הצד השני לחזור לשלום־בית.

ולפיכך אף אם המשבר בין בני הזוג הוא עמוק, אחד הצדדים עזב את הבית, או שהבעל קשר קֶשר עם אשה אחרת, אין בעובדה שהצד השני לא מגיש תביעה לשלום־בית כדי להוכיח שאין הוא מעוניין בשלום־בית, שהרי יכול להיות שהוא מעוניין ורצה בשלום־בית, אלא בהכירו המציאות החליט שלא תהיה תועלת בהגשת תביעה לבית הדין ואין הוא רוצה או צריך לעשות דבר ללא תועלת ותוחלת.

ולפיכך חובה עלינו להבין מהי מהותה של התביעה לשלום־בית שהיא אחת מהתביעות של בית הדין כבית דין, יש סמכות ויש חובה לדון בה, מה התועלת שתבוא לאדם מהגשת תביעה זו. שהרי עניינה של התביעה בבית הדין היא פנייה לדיינים כדי שיפעילו סמכות שיפוטית, ומהו הדבר המוטל על בית הדין בתפקידו כבית דין, בדונו בתביעה זו.

ז) ונראה לומר דעצם התביעה לשלום־בית היא בעיקרה תביעה הצהרתית, הגוררת בעקבותיה השלכות ממוניות לגבי קביעת מעמדם של הצדדים כמורד או כמורדת ועוד עניינים. ברור שאת שלום־הבית צריכים לעשות הצדדים בעצמם. ביה"ד לא ייתן החלטה המחייבת את אחד הצדדים לחזור לשלום־בית, שהרי הדברים תלויים בדברים שבלב ואין אפשרות ותועלת בכפיית האדם לעשות מה שבאמת אין הוא רוצה בו (ודווקא לעניין קיום מצווה מעשית כפינן וכטעמו הידוע של הרמב"ם סופ"ב מהלכות גירושין). אין ספק ששום שלום־בית לא יצלח בעקבות החלטה שיפוטית גרידא, אמנם מצווה לשמוע דברי חכמים, אך אין בדבר זה בכדי לשנות ההרגשות שבלב, שעליהם יקום וייפול שלום־הבית, (וכבר האריכו המפרשים בביאור השאלה איך ציוותה התורה לא תחמוד והלוא הדברים תלויים בלב, ואכמ"ל). ולמש"כ יש לומר עוד שמכיוון שהוי מצווה המוטלת על כל אחד ולא על בית הדין, מאן לימא לן שיש מקום להוציא צו שיפוטי. ויש לתלות זאת במחלוקת הקצות והנתיבות בחו"מ ריש סימן ג', אם בעינן בי"ד לכוף על המצוות או שכל יחיד יכול לכפות, ואכ"מ.

אמנם תביעת שלום־הבית יכולה להועיל אם תתקבל התביעה, שלא לאפשר לאחד הצדדים לחבל בחזרה לשלום־בית. גם בנידון דידן אף שתביעת האשה ובקשתה היא לכוף את הבעל לחזור לשלום, דבר זה אינו אפשרי, אלא שהתביעה והבקשה בנויה על ההנחה והתקווה שהבעל יתעשת ויחזור לחיות עם אשת נעוריו, ולפי"ז ודאי יש זכות לתובע תביעת שלום־בית אם תתקבל תביעתו, לבקש סעדים מעשיים כדי למנוע מהנתבע לחבל יותר בשלום־הבית ולעשות מעשים שימנעו ויקשו על החזרה לשלום־בית. ולפיכך ודאי חובה על בית הדין לתת סעדים אלו שהם ציוויי עשה ואל תעשה כדי לממש תביעת התובע אם תוכר כצודקת.

ח) ויש לומר שהתביעה להוציא צו למדור ספציפי היא אחד מהסעדים שיכול התובע לתבוע כדי לאפשר שלום־בית, שהרי באין בית אין אפשרות לעשות שלום־בית. ולפי"ז אם נקבל את תביעת התובעת לשלום־בית, הרי עלינו לאפשר לצדדים לעשות שלום־בית, ואפשרות זו אינה יכולה להיעשות אלא אם יהיה בית. אין ספק שבהימכר הבית קטנים הסיכויים לשלום־בית, דהרי אין לצדדים המקום לעשות שלום זה, ולפיכך יש כוח לביה"ד להוציא צו כנגד הנתבע המונע ממנו להפר יותר את שלום־הבית (שכבר הופר עם עזיבתו) ע"י יצירת עובדות מוגמרות בשטח המונעות חזרה לשלום־בית. ולפיכך צו המונע מהנתבע מכירת דירת הצדדים והפיכת האפשרות לשלום־בית לבלתי ישימה, הוא סעד חוקי ומתבקש במקום זה, וזאת בכדי לאפשר לתובע לממש תביעתו ולמנוע מהנתבע סיכול ההחלטה שתתקבל.

והנה המחוקק נתן סמכות ייחודית לביה"ד הרבני בענייני נישואין וגירושין, ובכלל עניינים אלו כלולה גם התביעה לשלום־בית. ומעתה אם לפי ראות עיני ביה"ד התביעה לשלום־בית היא תביעה צודקת, חובה על ביה"ד להוציא צווים למימוש החלטתו. ונהי דמאידך גיסא המחוקק רואה את השותפות הממונית בין בני הזוג כשותפות עסקית גרידא, ולכן אִפשר המחוקק הגשת תביעה לפירוק השיתוף הממוני, ואם כן יוכל הנתבע לטעון אינכם יכולים לפגוע בזכות הקניין שלי – אין הדברים כן, אלא במקום שלפי ראות עיני ביה"ד השארת המצב של רכוש משותף היא תנאי לקיום הנישואין או הריסתם, ממילא יש סמכות לביה"ד להוציא צווים שיעזרו לקיום ההחלטה. שהרי הדבר במסגרת סמכויות בית הדין הרבני ויסייע לצד התובע למנוע הפרת פסק הדין שהתקבל לטובתו.

ט) ואין לומר שפירוק השיתוף ומכירת הדירה וחלוקתה אינה פוגעת בשלום־הבית, שהרי אם יתעשתו הצדדים ויחזירו שלום־הבית על כנו, בידם ליצור השותפות מחדש, ואם לא יתרצו הרי בפועל לא יתקיים שלום־הבית, דודאי פירוק השותפות שבדרך כלל כוללת חלוקת הכספים והחזרת החובות המוטלים על הנכס המשותף, גורמת למצב כמעט בלתי הפיך והחזרת המצב לקדמותו היא כמעט בלתי אפשרית ועל כל פנים קשה הרבה יותר, ואם כן, יש בעצם פירוק השיתוף העמקת הריסת הבית עד כדי מניעה מוחלטת לחזרה לשלום־בית.

וכבר אמרו חז"ל והובאו הדברים ברש"י ויקרא (כ"ה ל"ה) וז"ל:

"והחזקת בו אל תניחהו שיפול ויהיה קשה להקימו וכו' למה זה דומה, למשאוי שעל החמור עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידין אותו."

וה"נ בנידון דידן בדרך כלל פירוק השותפות ומכירת מקום המגורים של הצדדים גורמת לסתימת הגולל בניסיון לשלום־בית, וממילא משהכיר ביה"ד בצדקת התביעה מוטל עליו לתת הסעד המבוקש לביצוע ההחלטה.

ואין לומר דאם הצדדים יחזרו לשלום־בית, הלוא שלום־הבית יוכל להעשות גם בבית קטן יותר, אין הדברים כן, דנהי דאמרו חז"ל בסנהדרין (ז, א):

"כי רחמתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן השתא דלא עזיזא רחימתין פוריא בת שיתין גרמידי לא סגי לן."

ופרש"י: "כשאהבתנו הייתה עזה ביני לבין אשתי". והיינו שכשהאהבה עזה מספיק המקום של חוד הסכין, וכשהאהבה אינה עזה גם מיטה רחבה אינה מספקת, ואם כן יש לומר שכשיחזור שלום־הבית בין הצדדים יספיק להם גם בית קטן, דוודאי אין הדברים כן. ביה"ד אינו משלה את עצמו שאם יחזור שלום־הבית בין הצדדים תחזור לתוקפה אהבת הנעורים (אם הייתה כזאת), שהרי אין ספק שבמשך שנות הנישואין צברו הצדדים כעס ומרירות אחד כלפי חברו, ובפרט לאור העובדה שהבעל עזב את הבית והלך לחיות עם אחרת.

אם ביה"ד קובע שהאפשרות לשלום־בית היא עדיין ריאלית במקרה זה, והאפשרות שהצדדים יחזרו זה לזו אינה דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת, גם משיחזרו הצדדים לחיות ביחד חייהם יהיו חייהם כמו חייהם של זוגות אחרים, הממשיכים לנהל חיי נישואין למרות שהאהבה הראשונית ביניהם כבר פרחה, מפני שהתועלת לשני הצדדים בהמשך חיי נישואיהם רבה על הרווח שירוויחו (אם ירוויחו) מן הגירושין. וכדי שיתקיים שלום־בית זה, ודאי יש צורך שדירת הצדדים לא תימכר, שהמגורים בבית זה ימנעו חיכוכים נוספים בין הצדדים הנגרמים ממגורים בדירה קטנה, שבה רבים החיכוכים בין בני הבית.

י) ועוד יש להביא ראיה דעניין המדור הוא עניין מהותי בבניית הבית, ואינו רק היכי תימצי לביצוע החיובים הממוניים שמחויב הבעל לאשה, דהרי אמרו חז"ל בסוטה (מד, א):

"לִמדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ואחר כך ישא אשה."

הרי שבניית הבית קודמת לנישואין דהיא התנאי לקיום הנישואין, וממילא ברור שפירוק השותפות בבית ומכירתו מהוה שלב נוסף בהרס הנישואין, וממילא צו מניעה המונע מכירת הבית מהוה סעד חיוני בתביעה לשלום־בית.

ויש לומר עוד דעצם חיוב המדור שחייב אדם לאשתו נפסק להלכה בשו"ע (אהע"ז ס' ע"ג) ושם שנינו בסעיף א: "המדור ששוכר לה וכו'"

ובסעיף ד: "בד"א בעני שבישראל אבל בעשיר כל דברים הללו נותן לה כפי עשרו."

והיינו שבסימן זה נפסק שיעור החיוב וההוצאות שמחויב אדם להוציא ל צורך מדור אשתו, אמנם איכות המדור ובאיזה מקום יהיה לא נשנה בסימן זה, אמנם בסימן ע"ד ס"י נפסק:

"וכן היא שאמרה אין רצוני שיבואו לבית אביך ואמך וכ' מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה, הגה ודוקא שנראה לבי"ד שיש ממש בדברים שהם מריעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה, אבל בלא"ה אין שומעין לה דהא המדור אינו שלה אלא של בעלה."

וחזינן מדברי השו"ע שאף שמקיים חיוביו ומספק לה מדור, צריך שהמדור יהיה באופן שיוכל להיות שלום־בית ביניהם ולא יהיו מריבות מצויות.

וכן שנינו בסימן ע"ה (ס"ב) שאינו יכול להוציא מנוה היפה לנווה הרע, הרי שדינים אלו אינם מעצם חיוב המדור. ונראה שטעמו הוא משום שלום־הבית, שעצם היות המדור במקום שנוח לצדדים לגור הוא חיוב עצמי, ואין לאדם הנוחות והביטחון אלא בביתו (ועיין עוד בסימן ע' סי"ב), ומכיוון שכך חובת הבעל לספק המדור הנוח לאשה לא רק משום חיוב מדור אלא כדי שיוכל להיות שלום־בית בבית הצדדים, וממילא מכירת דירת הצדדים ופירוק השיתוף מלבד שמפקיעה המדור המגיע לאשה (דעניין זה אינו נידון בפנינו), יש בה משום הרס הבית, ולפיכך מוקנית לביה"ד הסמכות לצוות שלא יעשו מעשים הסותרים את שלום־הבית, היכן שתביעה זו מונחת בפניו.

ולפי מה שכתבנו מובן שתביעה לשלום־בית גוררת סעדים שיבטיחו אפשרות קיום הפסיקה בתביעה, דהיינו שלא להמשיך בהרס הבית ולכפות הצד השני לגירושין. דבר זה בוודאי צריך להיות על ידי תביעה בבית דין וזוהי חובתו של בית הדין לבחון הדברים ולהוציא פסיקתו.

יא) ולמה שכתבנו לעיל שבהגשת תביעה לשלום־בית אין הכוונה שביה"ד יצווה על הצד המסרב לחזור לביתו, דהרי למש"כ אין זה מן הראוי להוציא צו ולצוות על הלב, דזה לא יועיל, ועל כורחך שהגשת התביעה היא כדי להביא לידי תוצאות מעשיות, ואם נאמר כך נופלת טענת ב"כ הבעל כנגד האשה מדוע לא הגישה האשה תביעה לשלום־בית מיד עם עזיבת הבעל את הבית, ועל כורחך שכל תביעתה כדי להשיג הישגים ממוניים וכדי למנוע פירוק השיתוף, דלדברינו יש לומר שכל עוד לא עשה הבעל מעשים המפסידים זכויותיה והגורמים להעמקת הפירוד בין הצדדים לא היה צריך ולא הייתה תועלת בתביעה זו, ובפס"ד הצהרתי של ביה"ד. ולפיכך אין לבוא אל האשה בתביעה למה לא הגישה תעצומותיה בפני בית הדין מיד עם עזיבת הבעל. אכן משהגיש הבעל תביעה לפירוק שיתוף שוב יש תועלת מעשית בהגשת תביעה זו, שביה"ד יוכל ליתן החלטות מעשיות בתביעה זו. לכשנמצה דברינו, תביעה לשלום־בית אינה מוגשת בכדי להביא שלום־בית בפועל, ומטרתה להקנות הזכויות המגיעות לצד הנפגע מפעולתו של הצד השני הפועל לגירושין והרס הבית.

בפרפראזה על אמרתו הידועה של קלאוזביץ "הפוליטיקה היא המשכה של המלחמה בדרכים אחרות", אף תביעה לשלום־בית היא המלחמה על הבית בדרכים אחרות, והיא דרך מהדרכים במאבק בין בני הזוג, שלעת עתה הם בעלי רצונות שונים – צד אחד מעוניין בפירוק הבית, והצד האחר בתביעתו לשלום־בית נלחם להשאיר את ביתו שלם.

ומעתה מכיוון שביארנו שהתביעה לשלום־בית מטרתה למנוע מהצד השני לפעול באופן חד-צדדי ולפרק את הבית, אין בעצם הגשת התביעה לכשעצמה – דבר שלכאורה מלבה את המשבר בין הצדדים – משום חוסר תום לב, שהרי תביעה זו מוגשת בדרך כלל כשהצד השני נקט גם הוא בפעולות חד-צדדיות, תביעה לגירושין או פירוק שיתוף או שניהם. ולפיכך התביעה לשלום־בית המונעת התקדמות חד-צדדית לפירוק הבית, יש בה בכדי לעורר את הצד השני לחזור ולבחון ניסיון לשלום־בית. אין ספק שגם תביעה זו חייבת להיות בתום לב. ולפיכך כשהתובע שלום־בית נוהג סחבת בבירור תביעתו, דבר זה לכשעצמו, מורה על חוסר כנות.

אמור מעתה: אין בעובדה שהצד התובע נמנע מהגשת תביעתו עד שהצד השני הגיש תביעה לגירושין או לפירוק שיתוף, משום ראיה על חוסר תום לב. שהרי כפי שכתבנו לעיל, עשיית שלום־הבית בפועל אינה חלק ממהותה של התביעה ואינה חלק מתפקידי בית הדין, וכל עיקרה של התביעה היא קבלת סעדים משפטיים כשהצד השני נוקט צעדים חד-צדדיים. ולכן כל היכא שהתובע שלום־בית השתהה בהגשת תביעתו לשלום־בית, אף שהקרע בין הצדדים נמשך זמן רב, אין בשיהוי כדי להורות על חוסר כנות או תום לב, אם טרם נעשו מעשים פוזיטיביים מהצד השני, דזמנה של תביעה זו היא עם שינוי הסטטוס קוו ונקיטת צעדים לפירוק הבית מצד אחד מבני הזוג.

יב) כמו כן אין בעובדה שהתובע שלום־בית מפצל תביעותיו ומגיש תביעותיו האחרות בערכאה אחרת משום הוכחה שתביעתו לשלום־בית אינה כנה, שהרי גם אם רצונו בשלום־בית, אין זה מחייב אותו לוותר על זכויותיו, או מה שנראה לו כזכויותיו, אם על פי דעתו, או על פי הרוח הנושבת ברחוב, או בעצת ב"כ, בחר להגיש תביעותיו האחרות בבית המשפט מפני שחושב ששם יגיע להישגים רכושיים טובים יותר משיוכל להגיע בבית הדין הרבני (ואף שבמקרים רבים אין זו האמת). אין בדבר בהכרח בכדי להורות על חוסר כנותו בתביעה לשלום־בית שהיא תביעה העומדת בפני עצמה, ואם בית הדין מתרשם שצד מן הצדדים כן ברצונו לשלום־בית, אין זה מגרע מכנות תביעתו ולא כמו שכתב הגר"א מייזלס בנימוקיו. מסכים אני עם דבריו שפיצול התביעה בערכאות שונות מקשה ומסרבל פתרון הבעיות שבין בני הזוג, אך אין בעובדה זו כשלעצמה בכדי להורות על חוסר כנות.

ולפי מה שכתבנו, אין לקבל גם תביעת האשה שבית הדין ישלח הצדדים לייעוץ זוגי, שהרי אין מטרתה של תביעה זו להשיג שלום־בית בפועל, שהרי אין זה תפקידו של בית הדין בכובעו השיפוטי, אף שבית הדין כאמור לא יימנע מלהשתדל בעשיית שלום־בית כשאר אדם, אבל חיוב אחד הצדדים להליכה ליועץ זוגי אין הוא ממהותה של תביעה זו.

יג) והנה במש"כ הגר"א מייזלס שכשאין סיכויים לשלום, יש לדחות התביעה, ובאמת לא זו הדרך, דבתביעה לשלום־בית עלינו לבחון אם התביעה צודקת או אינה צודקת ורק אח"כ עלינו לבחון האם יש סיכויים שיהיה שלום־בית במקרה זה. העובדה שהצד המתנגד לחזור לשלום־בית נחרץ בדעתו שלא לשוב לשלום־בית אינה מעלה ואינה מורדת לעניין עצם הקביעה אם התביעה לשלום־בית צודקת, ואם נקבע שהתביעה לשלום־בית צודקת היא תישאר צודקת למרות סירוב הצד השני להענות לתביעה זו, ועיין לקמן בזה.

ואף אם הבעל עזב את הבית והלך לגור עם אחרת, דבר המשים אותה ללעג וקלס בעיני כל מכיריהם, והיא יודעת שמטרתו לגרשה ולסלקה מהבית ואף שהבעל אומר שרוצה להתגרש באופן הוגן ולאפשר לה לקנות דירת ראויה אך קטנה יותר, וכמו כן אין ספק שהאשה פגועה מאוד מהעובדה שתישאר לבד בדירה קטנה וכשמוטל עליה גם הטיפול בבנותיהם המשותפות, והבעל ימשיך את חייו עם אשה אחרת בנוחיות וללא דאגות, ובוודאי שבמרירות ליבה תאמר על הבעל כל מיני דברים, וזה דרך העולם שחושבים שבהשפלת האחר הוא יתעלה, אין בדברים שנאמרו בדיונים המשפטיים על הגירושין כדי לקבוע מה היה המצב לפני שהתחילו המאבקים, ואף שדיבורים כאלה ודאי לא יכולים לעזור ולהועיל לשלום־בית, אבל זהו טבעו של עולם שבמאבקים בין בני זוג הם עושים מעשים שמזיקים גם לעצמם.

ומש"כ עוד שאין לומר דבר שאינו נשמע, והיינו היכא שביה"ד רואה שבפועל אין סיכויים לשלום־בית, וכמו שרגיל ביה"ד לשאול תמיד את הצד התובע האם נראה לך שיש סיכויים לשלום־בית במצב שנוצר, ואף בנידון דידן לאחר שהבעל מצא אחרת ואחרי ששמענו דברי הצדדים יש לומר ששוב אין סיכויים שיחזור לאשה – הנה כפי שכתבנו יש לברר הדבר משני פנים: א] האם התביעה לשלום־בית היא אמתית; ב] האם יש סיכוי שתתממש.

ולדבריו, התביעה לשלום־בית הוגשה בחוסר תום לב שהרי גם התובעת אינה רוצה בשלום־בית, והנה הסתמכותו היא על דבריו של הגר"א אטלס זצ"ל אב"ד חיפה שהובאו בדברי משפט, ובשורת הדין ח"ה, ולדבריו אין אשה מוכנה לחזור ולחיות עם בעל שהלך לחיות עם אחרת והוכיח דין זה מדין רועה זונות שנעשה שנוא ומאוס, וכן מה שכתב שם שאשה האומרת "אני רוצה את בעלי ואני אוהבת אותו, שטענה זו עומדת בניגוד מוחלט לשכל הישר של האדם, ולנורמות של חברה בעלת תרבות."

ואחרי העיון בדבריו נראה לי שמה שכתב כקביעות אינם דברים העומדים במבחן המציאות במעשים הבאים יום יום לפנינו בבית הדין, דודאי יש נשים שאינן יכולות לסלוח ולמחול לבעל אם זינה עם אחרת וק"ו אם הלך לגור עמה בקביעות, ולהכי אם תובעת האשה גירושין מחייבים אותו לגרשה מדין רועה זונות (שלחלק מהפוסקים הוא מטעם שמאוס עליה), וכבר כתבתי בזה במספר פסקי דין ואכ"מ. אמנם דברים אלו הם בדווקא אם האשה טוענת ודורשת להתגרש, אמנם אין אנו יכולים לומר שכלל זה נכון בכל הנשים ויש הרבה נשים שאומרות שעל אף הפגיעה שנפגעו מהבעל בעקבות בגידתו בעשותם את החשבון הכללי, אין הן מעונינות לפרק את הבית ומוכנות לסלוח לבעל על מעשיו, ויש לבדוק בכל מקרה ומקרה לגופו ולאו כולי נשי בחדא מחתא מחתינן להו.

ומש"כ "שזה עומד בניגוד לשכל הישר של האדם ולנורמות של חברה בעלת תרבות", אין הדברים ברורים כלל, שהרבה פעמים השכל הישר של האשה גורם לה למחול, למען שלום־הבית, שלום הילדים ושלומה, ומש"כ שזה כנגד הנורמות של חברה בעלת תרבות, אינני יודע לאיזו חברה בת תרבות הוא מתכוון – האם חברה בעלת תרבות דתית? האם לחברה הישראלית? האם לחברת התרבות המערבית? וכי הדברים אחידים ברורים וחתוכים בכל חברה וחברה, והלוא הדברים ידועים לכל מי שעיניו ולבו פתוחים, שלצערנו הזנות פשטה ונעשתה כמעט כהיתר בחברה המערבית ובעקבותיה כתופעת חיקוי גם בחברה הישראלית, והרבה נשים סולחות לבעליהם על בגידותיהם (וכן המצב גם כשהאשה מזנה שהרבה בעלים סולחים לנשותיהם על בגידתם, אף שמבחינת ההלכה לא מועילה סליחה בדבר זה, וממשיכים לחיות עמם), ופוק חזי שהרי נשיא ארה"ב שעשה מעשים אשר לא ייעשו, והדברים נתפרסמו בכל העולם, ולא רק לאשתו, וברור שבמקרה כזה הפגיעה היא כפל כפליים, ולא מצינו שנמאס עליה והרי הם ממשיכים בחייהם המשותפים כאילו דבר לא קרה. ואין ברצוני לאזכר התנהלות דומה של חלק ממנהיגי המדינה שעשו מעשים שלא ייעשו ונשותיהם מחלו להם, ועל כל פנים ברור לכל מי שעיניו בראשו וחי במדינת ישראל שאין אפשרות לקבוע שמחילת האשה במקרים כאלו עומדת בניגוד לשכל הישר.

ואם כן מי יהין לבו לומר שבחברה הישראלית המתיימרת להשתית תרבותה על התרבות המערבית, והמייבאת כמעט כל דבר מהתרבות האמריקאית, ולצערנו לא מנסה להשתית תרבותה על המסורת היהודית השורשית, האם נוכל לקבוע שתופעה כזו כמו שקרתה לפנינו, ודאי גרמה להמאיס את הבעל על האשה, ובוודאי שתביעתה אינה תביעה כנה? שהרי לא רחוק לומר שלפי האווירה ברחוב הישראלי עניין זה של בגידת בן הזוג נעשה קל בערכו, וממילא מאפשר לאשה ביתר קלות לסלוח לבעל, וכל מה שכתבנו אינו אומר שהאשה לא נפגעה פגיעה עמוקה, ואין לנו להסיק שגם אם יחזרו לשלום־בית תהליך החזרה לשלום־בית יהיה תהליך קל, דאין ספק שבעקבות עזיבת הבעל והחלטתו לגור עם אשה אחרת התהליך יהיה ממושך קשה וכואב.

כל מה שאנו אומרים הוא שאי אפשר לקבוע שהתביעה לשלום־בית אינה כנה, שוודאי יש מקום לומר שאשה זו אם תתגרש תצטרך לגור בדירה ממוצעת רגילה, ואין אביר על סוס לבן הממתין לה מעבר לפינה, וממילא תביעתה לשלום־בית יכולה להיות תביעה כנה מפני שלמרות המצב שנוצר בין הצדדים בעקבות עזיבת הבעל, המשך החיים המשותפים עם בעל נעוריה, אפילו כשהחיים ביניהם אינם חיים של אידיליה, הם הבחירה העדיפה, וממילא מכיוון שאפשר לומר שתביעתה כנה, מהיכי תיתי לומר שהיא אינה כזאת, ומכיוון שכך אם לא יוכח לביה"ד שהאשה היא האשמה בהפרת שלום־הבית, יש לקבל תביעתה לשלום־בית.

יד) ולעניין הטענה האם יש בנידון דידן סיכוי לשלום־בית, מלבד מה שיש לומר שלעניין עצם קבלת התביעה אין זה מעלה או מוריד אם יש סיכוי או אין סיכוי, דהרי בתביעה עסקינן וחובה עלינו לפסוק בתביעה שהוגשה לפנינו אם היא צודקת או שדינה להידחות, ואף שאין אפשרות לממש ולאכוף את פסק הדין (ועיין לקמן), חובה עלינו להביע דעתנו, והשומע ישמע והחדל יחדל. ולפיכך נראה שהיכא שאי אפשר לקבוע בוודאות שאין שום סיכויים שהבעל יחזור לשלום־בית, שהרי אף שהצהיר בפנינו שכיום הוא משוכנע שאין הוא רוצה להמשיך לחיות עם אשתו, הלוא הבעל בחן הדברים גם אחרי עזיבתו את הבית והלך ליועצת כדי לעבד התהליך העובר עליו, ושמע-מינה שאין הדבר נחשב כנמנע אצלו לשוב לשלום־בית. ואף שהצהיר שברור לו שכיום אין הוא רוצה לחזור, וכי מה נצפה ממנו שיצהיר, שוודאי משהגיש תביעה לפירוק שיתוף וכשהאשה תובעת שלום־בית והוא אינו מעוניין כעת בשלום־בית ודאי שזוהי תהיה הצהרתו. ביה"ד אינו יכול לקבוע כדבר ברור שאם יסתיימו קשריו עם האשה האחרת תהיה מניעה מצד הבעל לחזור לאשתו לשלום־בית, ובפרט שהיום הוא מתגורר בבית אותה אשה, ואם יצטרך לעזוב, אי אפשר לומר שיהא זה לא סביר שיחזור לביתו ולאשתו, והיינו שלאור הדברים שהובאו לפנינו, ביה"ד אינו יכול לקבוע שאין סיכויים לשלום־בית בין הצדדים אם ייפרד מהאשה שעמה הוא גר כיום.

יכול גם להיות שעצם תקוות הבעל והאשה שעמה הוא מתגורר כיום, שהבעל יוכל לפרק את השיתוף ובעקבותיו להכריח את האשה להתגרש וממילא יוכלו להינשא זה לזה היא המזינה את הקשר ביניהם, אם יתברר להם שתביעת האשה לשלום־בית התקבלה ואין לו סיכויים לגרום לאשתו להתגרש נגד רצונה, ממילא יקיץ הקשר שלו עם האחרת כשיהיה קשר שלא יוכל להתממש לנישואין, וממילא משיסתיים קשר זה, אין זה מן הנמנע שהבעל יחזור לחיות עם אשתו, ומכיוון שאין הדברים ברורים לנו כל צורכם אי אפשר לקבוע שאין סיכויים שהצדדים יחזרו לשלום־בית, ויש לקבל התביעה לשלום־בית. והרי אנו רואים מקרים רבים בהם הבעל נתן עיניו באחרת, עזב את הבית ואעפ"כ בסופו של דבר חזר לאשתו וילדיו.

טו) חובתנו להתייחס להתנהלות לא ראויה של הנותנים עיניהם באחרת ויודעים שאין להם עילה לגירושין, שאחרי עבור זמן דרכם להגיש תביעתם לגירושין ולהסתמך על דברי הגר"ח פאלאג'י, שהיוצא מדבריו שהיכא שאין סיכויים לשלום־בית יש לכפות הצדדים להתגרש. ונעתיק כאן מש"כ בפס"ד אחר (שער 9442):

ידועים דברי הגאון ר' חיים פאלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב ס' קי"ב וז"ל:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים וכו', והנני נותן קצבה וזמן לדבר באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שאין תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני."

מבואר מדבריו שהיכא שנראה לביה"ד שאין סיכויים לשלום־בית, והמניעה לגירושין אינה מחמת שצד אחד רוצה בחברו אלא מסיבה צדדית, חובה על ביה"ד להשתדל שיתגרשו זה מזו. ומבואר עוד מדבריו שהצד המעכב את הגירושין חוטא ועתיד ליתן את הדין על שגורם לצד השני לחטוא מחמת הפירוד ביניהם, וביאור הדברים דבשלמא כשהוא מעוניין בהמשך הנישואין ואין סיבה לחייב בגירושין הוא נוהג כדין, אך היכא שהוא בעצמו אינו מעוניין בעצם הנישואין ורק מסיבה צדדית אינו מסכים לג"פ, מיקרי מחטיא את חברו. ומש"כ ויש עונש מן השמים נראה לכאורה, דמקורו משבת (קמט, ב): "כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה."

ומשמע שהגורם לחברו לחטוא נענש מן השמים על מה שעשה, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ.

ובאותו פסק דין כתבנו לבאר היטב דברי הגר"ח פאלאג'י ואכ"מ. ולפי זה במקרה שהאשה עומדת בתביעתה לשלום־בית, הבעל לא העלה עילות שיש בהם בכדי לחייב את האשה להתגרש, ולמרות שלטענתו מניעיה הם כדי להשיג הישגים רכושיים, האשה מכחישה הדברים ולא הוכח לביה"ד שכך הם פני הדברים. ואם כן מהיכי תיתי שאף לגר"ח פאלאג'י יש לחייב את האשה להתגרש במקרה זה.

טז) ובאמת במש"כ הגר"ח פאלאג'י וכתב שכך נוהג להלכה למעשה לכפות הצדדים לגירושין כשאין סיכויים לשלום־בית, לאו כולי עלמא מודו ליה ועיין שו"ת "דברי מלכיאל" (ח"ג ס' קמ"ד) שנשאל במי שנשא אשה ודר עמה כמה שנים, ואח"כ נמאסה בעיניו וברח ממנה למדינה אחרת וחשב שתדרוש ממנו גט והאשה לא דרשה, ומכיוון שהיה צעיר יצא לתרבות רעה, ואינו יכול ליתן כתובה לאשה ורצה הרב השואל להתירו לשאת אשה שנייה או לגרשה מבלי לתת כתובתה כדי שלא יצא לתרבות רעה, וכתב הדברי מלכיאל שאף שמצינו שהתירו איסורים כדי שלא יצא לתרבות רעה ואף כאן לכאורה נימא הכי, בכל אופן בנידון זה אין לומר כן וז"ל:

"אבל באמת אם נבוא לדון בסברות כאלה, נבוא לעשות ח"ו כל איסורי תורה כהפקר, וכל הרוצה לעשות דבר עבירה יאמר שעושה זאת כדי להנצל מחמורה ממנה שמרגיש שיצרו מתגבר עליו לעשותה וכעין זה ימצא לו היתר וכו' אבל להתיר לחוטא למלא תאות נפשו כדי שלא יעבור על איסור חמור מזה אין להתיר לו וכו' ועיין חת"ס ס' שכ"ב שהעיקר שאין לחוש שיצא לתרבות רעה וכו'. ועוד נראה שאף במקום שהותר להקל באיזה איסור בשביל להציל חבירו שלא יצא לתרבות רעה, לא הותר רק בדבר שבין אדם למקום, אבל דבר שבין אדם לחבירו לא הותר דהא אף בפקו"נ אסור להציל את עצמו בממון חבירו וכו', ובנידון דידן כיוון שתיקן רגמ"ה לטובת האשה איך אפשר לנו לוותר על זכותה בשביל שיצא הוא לתרבות רעה, ואין שייך בזה זכות דודאי לא תתרצה לזה, ובאמת עסק קידושין וגירושין שבין איש לאשתו לא גרע משארי קנינים, ורק כל המקדש והמתקדשת דעתו שיהא כדיני התורה וכו', אבל אם התנתה אשה בפירוש בשעת קידושין שלא יוכל לגרשה בלי רשותה, ודאי שאינו יכול לגרשה בע"כ אף במקום שלא פשטה תקנת רגמ"ה, דאדעתא דהכי נשתעבד לה בכל קניני אישות שלא יוכל לפטור את עצמו ממנה בלי רשותה וכו', ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר כמש"ל, ומכ"ש בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקה כדי לעגן את אשתו ולכופה על ידי זה לקבל גט, וחלילה לנו לסייע עוברי עבירה ולהתיר לו, ועלינו להעמיד הדת על תילה."

וע"ש עוד בסימן קמ"ה שנשאל:

"ע"ד אחד שמאס באשתו אחרי היות עמה כחמשה חדשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו, וכבר עברו י"ד שנה ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם והאיש חפץ לתת לה כתובה ותוספת ולבד זה עוד אלף רו"כ, והיא אינה חפצה להתגרש בשום אופן וכו'."

וע"ש מה שהאריך לסתור טענות הבעל וסיים:

"וחלילה להתיר חרגמ"ה בענינים כאלה דאם כן יהיו בנות ישראל הפקר ובשביל זה עצמו תיקן רג"מה, וכו', ובשביל חשש הרהורין אין להתיר כלל וכבר נתבאר זה בסימן הקודם והרי הוא כמזיד כי הלא יכול לדור עם אשתו ככל אדם וינצל מהרהורים, וביותר צריך להזהר בעתים הללו אשר בעוה"ר קלי הדעת נתרבו המואסים בנשותיהם על לא דבר וכו', וגם כתבנו בסימן הקודם שזה הוי כדיני ממונות דהוי כאילו התנה עמה שלא ישא אחרת וכן קיי"ל באהע"ז סימן א' ס"ט, דבמקום שיש מנהג שלא לישא אשה על אשתו הוי אילו התנה, ואף שיש מקום לחלק בין מנהג לחרגמ"ה אבל ז"א וכו'."

ומבואר מדברי ה"דברי מלכיאל" שאף במקום שאין סיכויים לשלום־בית אין מחייבים את האשה לקבל גיטה ואין מתירים לבעל לשאת אשה שנייה, וכתב עוד שאפילו במקום שיש חשש שהבעל יצא לתרבות רעה אין זה מהוה סיבה לחייב את האשה לקבל גיטה. וקצת משמע שלא חש לסברת הגר"ח פאלאג'י, שהיכא שמניעת הגירושין גורמת לחטאים יש לכפות הצד המסרב לגירושין, ועוד משמע מדבריו דלא מיבעיא היכא שנוהג חרמו של רבינו גרשום, שאין להתיר מחמת הנימוק שיצא לתרבות רעה ואין סיכויים לשלום־בית, שהרי על מקרים כגון אלו תיקן רבינו גרשום את חרמו, אלא אף במקום שאין חרמו נוהג אלא שהמנהג שלא לשאת אשה על אשתו ושלא לגרש בעל-כורחה, ולא מיבעיא היכא שמתחייב בשעת הנישואין בשבועה וכמנהג עדות המזרח להוסיף בכתובה שנשבע שלא לשאת אשה עליה, אלא אף במקום שזהו רק מנהג המדינה, יש לומר דאדעתא דהכי נשאלת לו. וכיוון שהמנהג במדינת ישראל שאין מגרשים אשה בעל-כורחה, אם כן אשה נשאת על דעת המנהג ואי אפשר לגרשה בעל-כורחה.

אך עדיין יש לישב דברי הגר"ח פאלאג'י שאין הכרח שיסתרו לגמרי לדברי ה"דברי מלכיאל", דנהי דמשמעות דבריו היא שהוא דיבר בכל מקרה שיש עיכוב מצד האיש או האשה בין שהאשם הא בגלל מעשיו של האיש בין שהאשם הוא בגלל מעשיה של האשה, כיוון שבפועל הגיעו למצב שאין סיכויים לשלום־בית הדין נותן שיכפו ב' הצדדים לסדר ג"פ.

אמנם דבריו של ה"דברי מלכיאל" הם במקרים שבהם הבעל נהג שלא כדין ועזב את אשתו ורוצה שיתירו לו מחמת הזמן הרב שעבר ואין סיכויים לשלום, ועל זה פסק שכיוון שהשריש בחטא ומחזיק במעשיו הרעים, אין הטעם של אין סיכויים לשלום־בית כיוון שאינו רוצה לחזור לאשתו מהוה סיבה להתיר לו, אמנם במקרה שידוע לנו שלא הייתה פשיעה מצד אחד מהצדדים, או אף שלא ידוע לנו שלא פשע אחד מהם, אלא שאין לנו ידיעה שאחד מהם נהג שלא כדין וגרם למצב זה, אלא שהצדדים הגיעו למצב שבו שוב אינם יכולים לחיות יחדיו ואין סיכויים לשלום־בית, יש לומר שבכהאי גוונא יודה גם ה"דברי מלכיאל" שיש לחייב ב' הצדדים להתגרש ולא יחלוק על סברת הגר"ח פאלאג'י.

ולפי זה במקרים בהם הבעל עזב את אשתו והלך לחיות עם אשה אחרת, הבעל מתעלם מפסק דינו של ביה"ד שקיבל תביעת האשה לשלום־בית, אין בעובדה שהבעל משריש בחטאו וממשיך לחיות עם האשה האחרת ואינו מעוניין לחזור לאשתו, כדי לקבוע שעל הצדדים להתגרש זה מזו וק"ו שאין לחייב האשה להתגרש, דבמקרה דידן יש לנו לילך בתר סברת ה"דברי מלכיאל" שלענ"ד גם הגר"ח פאלאג'י יודה לו, שאין בעובדה שהבעל ממשיך להחזיק ברשעו בכדי לקבוע שיש לחייב את האשה להתגרש ואף לקבוע שעליהם להתגרש זה מזו, ולפיכך יש לדחות תביעת הבעל לגירושין.

יז) ולמה שביארנו לעיל שתביעה לשלום־בית, היא חלק מענייני הנישואין הנתונים לסמכותו הבלעדית של ביה"ד, תביעה זו אינה תביעה הצהרתית ווירטואלית גרידא. לכך זכותו ואף חובתו של בית הדין לאכוף את החלטותיו באמצעות צווים מתאימים, אם ללא הטלת צווים אלו יוכל הנתבע לרוקן החלטת ביה"ד מתוכנה. ומשכך אם הגיע ביה"ד למסקנה, שפירוק השיתוף ישמיט האפשרות לשלום־בית. חובת ביה"ד להטיל צווים האוסרים על הבעל לעשות מעשיו לקדם פירוק השיתוף והריסת האפשרות לשלום־בית וכן יש בסמכות ביה"ד להטיל עיקול על כספים שיתקבלו מפירוק השיתוף אם עיקול זה יכול להביא למימוש החלטת ביה"ד.

אך כמובן במה דברים אמורים, כשברור לנו שהתביעה לשלום־בית היא תביעה כנה ולא הוגשה ממניעים זרים כדי להשיג הישגים רכושיים. ולפיכך אין מקום להוצאת צו למדור ספציפי מיד עם הגשת התביעה לשלום־בית, עד שביה"ד יבחן שהתביעה אכן כנה. נדגיש ונאמר: הוצאת צו למדור ספציפי היא סעד נדרש בתביעה כזו כפי שביארנו, אך אינה סעד דחוף, שהרי ברור שההליכים בתביעה לפירוק שיתוף אינם מהירים ולכן על ביה"ד לשקול היטב אם התביעה כנה ואז להוציא הצו המבוקש.

אם יש לביה"ד ספק שמא התביעה אינה כנה, יש לנקוט בשב ואל תעשה, שהרי אחרי נתינת הסעד ואפילו באופן זמני, ביטולו של הצו מהוה למעשה פעולה של ביה"ד המאפשרת עתה לצד המעוניין לגרום לפירוק הבית, וגם כאן כשאין הדברים ברורים כל צורכם לביה"ד, עליו לנקוט בשב ואל תעשה. ולפיכך אין להוציא הצו מספק ועל תנאי מפני שלצורך ביטולו, צריך שתהא ודאות שמגיש התביעה לשלום־בית אינו כנה בתביעתו. ודברים אלו הם דברים שלא תמיד ניתן לעמוד עליהם, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ.

קביעה זו שעל ביה"ד לנקוט צעדים מעשיים לצורך קיום פסק דינו חוזרת ונשנית בפסיקת בתי הדין. ונצטט מפסיקת בתי הדין בעניין זה.

בפסק דין של בית הדין הגדול (נח/490, ס' נ' ס', בהרכב הדיינים: הרה"ג שלמה בן שמעון, הרה"ג עזרא בר שלום הרה"ג אברהם שרמן) נכתב:

"בפסקי דין רבים של ביה"ד הגדול ובתי הדין האזוריים אנו מוצאים את הקביעה וההשקפה שמדורם המשותף של הזוג והדירה המשותפת שרכשו לקראת הנישואין או בתקופת הנישואין מהווה את הבסיס למסגרת הנישואין וחיים משותפים בשלום־בית. אין במדור משותף זה רק מלוי צורך של בית וקורת גג לכל אחד מבני הזוג אחד ליד השני, ואם כן פרוק השותפות וערעור זכות המדור של אחד מבני הזוג מערער את שלמות ואחדות בני הזוג כמשפחה אחת.

על כן כאשר בית הדין דן בבקשת שלום־בית של אחד הצדדים נכרכת לבקשת זו בקשה להגן על מצב שלום־הבית הזה מפני הדברים שעלולים לערער ולפגוע בו, וכאשר ביה"ד פוסק ומקבל את תביעת שלום־הבית, הבקשה למדור ספציפי נועדה להגן ולשמור שמצב זה לא יפגע ע"י פרוק השיתוף שבדירה ע"י מכירתה."

כך גם נראה מפס"ד אחר בביה"ד הגדול (תיק 10592/מו, א' נ' א', בהרכב הדיינים הרה"ג שלמה דיכובסקי, הרה"ג שלמה בן שמעון, הרה"ג אברהם שרמן):

"לא ייתכן שניתן לתובע לרוקן מתוכנו את פס"ד המחייבו בשלום־בית, באמצעות פנייה לביהמ"ש לפירוק שיתוף. לבית הדין הסמכות הייחודית לפסוק לשלום־בית, ופסיקה זו אינה רק תאורטית. יש לה משמעויות מעשיות – בראש וראשונה קיום שלום־בית. אם תינתן לנתבע, שהפסיד במשפט בבית דיננו, אפשרות "לטרפד" את פסק הדין וללעוג להחלטתנו המחייבת בשלום־בית, אזי עדיף לנו שלא לתת פסקי דין לשלום־בית […] משמעות פסק דיננו לשלום־בית היא קיומו של שלום־בית בין הצדדים בדירת מגוריהם הנוכחית."

יח) ונראה לומר דיסוד הדין שביה"ד יכול להוציא צווים לקיים את פסק דינו נובע מהסמכות היסודית של ביה"ד לדון, וכדכתיב בדברים (ט"ז יח): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". ופירש רש"י:

"שופטים דיינים הפוסקים את הדין ושוטרים הרודין את העם אחר מצותן שמכין וכופין במקל וברצועה שיקבל עליו את דין השופט."

ופירוש דבריו הוא דבלי שוטרים, דהיינו רשות אכיפה, לא יכולה מערכת משפטית להתקיים. ועיין בסנהדרין (ז, ב) ועיין מש"כ ב"אור החיים" שם, שכל היכא שיודעים שאין העם נשמעים לשופטים והשופטים אינם יכולים לכופם לקיים פסק הדין, אין מצווה למנות שופטים. ועיין רמב"ם ריש הלכות סנהדרין, ואכמ"ל. ולפי זה כיום אכיפת פסקי הדין באמצעות השוטרים או רשויות אחרות היא ע"י הטלת צווים. וזוהי חלק מסמכותו היסודית של בית הדין, שהיא קיימת אף בתביעה לשלום־בית.

[יש לציין שקביעה זו שביה"ד מוסמך גם על פי חוק להוציא צווים אף בתביעה לשלום־בית, הוכרה גם בפסיקתו של ביהמ"ש העליון בשבתו בבג"ץ עיין למשל בג"ץ 301/04 יאיר נ' יאיר ובג"ץ 207/04 גולדמברג נ' גולדמברג .]

והנה למש"כ לביה"ד יש את הסמכות ואף החובה להטיל צווים או לנקוט באמצעים שונים לאכיפת פסק דינו, אך הסמכות היא לצורך אכיפת פסק הדין, ואם יש באמצעים אלו תועלת לאכיפת פסק הדין, אך אין מקום להוצאת צווים או לנקוט באמצעים שברור שלא יובילו לקיום פסק הדין.

יט) ומנהג בתי הדין להוציא צו למדור ספציפי כסעד לתביעה עיקרית הוא בשני מקרים, האחד, בתביעת מזונות כשבמסגרתה נידונה תביעת המדור. השני, בתביעה לשלום־בית. והנה בתביעה למזונות ומדור במקרה שמתקבלת תביעת האשה לחיוב הבעל במזונותיה ובמדור ונדחית תביעת הבעל לגירושין, ודאי שיש להוציא צו זה ואין להגביל צו זה בזמן, שהרי משנדחית תביעת הבעל לגירושין ומתקבלת תביעת האשה למדור חייב הבעל במדור כל עוד היא אשתו, ודבר זה אינו מוגבל בזמן, והחוב נמשך כל עוד הצדדים נשואים זה לזו. ובגדרי חיוב הבעל במדור אשתו, כבר הארכנו בפס"ד אחר (ברדה 1228).

ומסקנת הדברים שהבעל חייב במדור אשתו לפי כבודו וכבודה ואינו יכול להעבירה למדור אחר אם הוא שונה מהמדור בו גרו כבני זוג, ולכן לפי תנאי המדור בו גרו הצדדים ולפי רמת החיים שהורגלה אליו בבית בעלה יוציא ביה"ד צו למדור ספציפי, וצו זה יהיה קבוע עד לגירושי הצדדים, שהרי צו זה בא להבטיח את התחייבויותיו הממוניות של הבעל לאשה כל עוד בני הזוג נשואים זה לזו. וכפי שנפסק בשו"ע אבן העזר בסימן ע"ה בסעיף כ':

"כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה ארץ אינו יכול להוציאה מנוה יפה לנוה רע."

הלכה זו היא הבסיס ההלכתי לדין "עולה עמו" ולהוצאת צו למדור ספציפי. ואין מקום לביה"ד להתחשב בזמן הממושך שחלף מאז פירוד הצדדים ובראיית המצב נכוחה ע"י ביה"ד הקובע ששלום־הבית אינו מציאותי. שהרי מדובר בזכות ממונית של האשה, זכות המוקנית לה עפ"י דין, ולא ניתן לפגוע בזכויותיה כאשר היא לא אשמה, לא חטאה ולא פשעה, אלא שהבעל קם ונטש אותה והלך לגור בחברת אשה אחרת.

כשם שלא יעלה על הדעת להוריד ממזונותיה או להפסיק את מזונותיה ללא עילה הלכתית, כן אין לפגוע בזכויות המגורים שלה ללא עילה של ממש.

כ) אמנם הצו למדור ספציפי בתביעה לשלום־בית הוא מטעם אחר, ואינו נובע בהכרח מהזכויות הממוניות והחיובים הממוניים של הבעל לאשתו. ועיקר תכליתו לממש התביעה לשלום־בית. והנה לעיל ביארנו דבתביעה לשלום־בית, אין אפשרות לצוות על הבעל לחזור ולחיות עם אשתו, דהחיים המשותפים תלויים בדברים שבלב ולא יכולים להעשות בצורה טכנית, וחיים משותפים הכוללים חיי אישות כשהבעל אינו רוצה באשתו יש בהם גם איסור וכמבואר בנדרים (כ, ב) ועיין ב"ש (סימן ע"ז סק"ד) גבי בני תשע מידות, ואכמ"ל. ודאי שיש חיוב הלכתי על הבעל לשמוע בקול ביה"ד ולקיים חיוביו לאשתו, אך אין בכוחנו לנקוט באמצעים בכדי להעמיד את הדת על תילה.

והנה כבר כתבנו לעיל שלקבלת תביעת האשה לשלום־בית ישנן נפק"מ הלכתיות, האחת לקביעת דינו של הבעל כמורד אם אין הוא חוזר לאשתו, אך הנפק"מ במקרה זה היא ממונית, וכדאיתא במשנה בכתובות (סג, א): "המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה."

ומוכח ממחלוקת רבנן ור"י בראש משנה זו שדין זה הוא דין ללא הגבלת זמן ולפיכך בבעל המורד באשתו יוסיפו על כתובתה סכום קבוע מדי שבוע כל עוד הוא עומד במרדו.

והאופן השני שביה"ד יוציא צו למדור ספציפי הוא במקום שקיבלנו תביעת האשה לשלום־בית, שהרי ברור שמכירת הדירה תאיין, את האפשרות לשלום־בית, שללא בית שיוכלו הצדדים לחזור ולחיות בו, במצב אליו הגיעו יחסי בני הזוג, לא תהיה אפשרות לשלום־בית ומשכך הוצאת הצו נצרכת כדי שהבעל לא יערוך פירוק שיתוף ובכך יהרוס את האפשרות לשלום־בית. ולפי זה כיוון שמטרת הוצאת הצו, הייתה לצורך קיום פסק דינו של ביה"ד, והיינו להשאיר את האפשרות ואת הדלת פתוחה לחזרת הבעל לשלום־בית, במקרה שביה"ד מגיע למסקנה שאפסו הסיכויים לשלום־בית בין הצדדים, אין מקום להמשיך את הצו למדור ספציפי, שהרי פקעה תכליתו לאפשר קיום שלום־הבית. לפיכך משהגיע ביה"ד למסקנה שאין סיכויים שהבעל יחזור לחיות עם האשה (אף שהאשה צודקת בתביעתה), אין מכירת הדירה ועריכת פירוק השיתוף גורמות להריסת האפשרות לשלום־בית, שהרי אנו יודעים מהתבוננות במציאות שלפנינו, שאין סיכויים מעשיים לשלום־בית, ואם כן מכירת הדירה או אי מכירתה לא יעלו ולא יורידו לגבי האפשרות המעשית לשלום־בית, ומשכך לטעם זה יש מקום לביטול הצו.

אך עדיין אף ששלום־הבית לא ייכון, אין בדבר בכדי לחייב את האשה להתגרש ועלינו לבחון היטב שביטול הצו למדור ספציפי לא יביא לכפיית האשה לגירושין

כא) והנה בפד"ר כרך טז עמ' 299–313 דנו הרה"ג שלמה דיכובסקי ואברהם שרמן דייני ביה"ד הרבני בת"א (כתוארם אז), בעניין תביעה לפירוק שיתוף לפני הגירושין, דדעת הרה"ג אברהם שרמן שעל פי דין אין לעשות פירוק השיתוף רק לאחר הגירושין, ועיין מש"כ בזה עוד בשורת הדין חלק ה' עמוד קסט ובקובץ דברי משפט חלק ז' עמוד ת"ז, ויסוד הדברים בנוי על ההנחה שהאשה יכולה למנוע על פי דין מהבעל לטעון גוד או איגוד, ובכך להכריחו להמשיך בשותפות.

וע"ש שכתב סברה נוספת שבני זוג הנשואים שותפותם היא אדעתא שלא לפרק השותפות עד אחרי הגירושין. ועיין בדברי הגר"ש דיכובסקי שדעתו נוטה לסברת הגר"א שרמן, אלא שלדבריו יש אומדנא ששני הצדדים השתתפו אדעתא שלא תפורק השותפות עד שביה"ד יחליט שהנישואין מתו, ואין אפשרות לשלום־בית, שבכהאי גוונא ניתן לפרק השיתוף לאלתר. ועיין בתחומין פרק כא מש"כ הגר"ש דיכובסקי שבשלב מאוחר הודה הגר"א שרמן לסברתו. ועיין מש"כ בהאי מילתא גם הגר"א שיינפלד בתחומין שם. ועיין מש"כ הגר"ש דיכובסקי והגר"א שיינפלד בתחומין כרך כב. ועיין בפסק דינו של הרב אוריאל לביא אב"ד טבריה בתיק 3599/22/1, בפסק דין מיום י"א כסלו תשס"ה 24/11/04, שהרחיב ודן בהאי מילתא, ואכמ"ל.

והנה על כל פנים נראה שבמקרה שלפני ביה"ד מונחת תביעה לשלום־בית בלבד, אין באפשרותנו להשתמש בסברה זו כדי להיענות לבקשת האשה להוציא צווים כדי למנוע מהבעל להמשיך בהליכי פירוק השיתוף, שגם אם נקבל את סברת הגר"א שרמן, שאין לערוך פירוק שיתוף עד אחרי הגירושין, יכולת ביה"ד להוציא צווים בכהאי גוונא היא רק אם ענייני הרכוש נידונים בפניו, אבל מבחינה חוקית ביה"ד מנוע להוציא צו בענייני הרכוש כשעניינים אלו אינו נידונים בפניו וכסעד לתביעה העיקרית שהיא תביעה רכושית, ובפרט במקרים שאפסו הסיכויים לשלום־בית, ואם כן צו כזה לא יעזור למימוש פסק דינו של ביה"ד לחזור לשלום־בית.

סוף דבר במקרה שהאשה הגישה תביעותיה למזונות ומדור לביהמ"ש והבעל הגיש תביעתו לפירוק שיתוף לביהמ"ש, ובפני ביה"ד הצדדים מתדיינים רק בתביעת האשה לשלום־בית וכנגדה תביעת הבעל לגירושין, אף שכתבנו שיש לדחות תביעת הבעל לחייב את האשה להתגרש וקיבלנו תביעת האשה לשלום־בית, מיהו אם בנסיבות שנוצרו אין אפשרות ריאלית שהצדדים יחזרו לשלום־בית, ופירוק השיתוף או יותר נכון אי-פירוק השיתוף לא יעלה ולא יוריד למימוש פסק בית הדין הקובע שהאשה צודקת בתביעתה לשלום־בית. ומשכך אין מקום להמשיך את הצו האוסר על הבעל להמשיך בהליך פירוק השיתוף.

כמו כן אין מקום להטיל עיקול על הכספים שיתקבלו מהמכירה, שהרי גם הטלת העיקול כנראה לא תועיל ולא תגרום לבעל לשוב לאשתו. דאם היו ענייני המזונות והמדור נידונים בפנינו, היה מקום לשקול ולדון בהוצאת צו למדור ספציפי כדי להבטיח זכויות המדור של האשה בדירת הצדדים, אמנם כשאשה בחרה להגיש תביעתה בנושאים אלו בביהמ"ש בזה היא כבלה את ידינו, ולכן נראה שבמקום זה אין מקום להאריך את הצו, מכיוון שכנראה הארכת הצו לא תועיל להביא למטרתו העיקרית, שהיא מניעת קריסת האפשרות לשלום־בית, שהרי אפשרות זו לא קיימת עוד.

כב) ועתה נעתיק עצמנו לברר איך תהיה התייחסות ביה"ד במקום בו קיבל ביה"ד תביעת האשה לשלום־בית, אך הבעל לא שעה לקביעת ביה"ד ולאחר זמן חוזר ומגיש תביעה נוספת לגירושין. במקרים אלו מאחר שלא התחדשו לביה"ד עובדות חדשות והבעל לא העלה עילות ולא הוכיח כל עילות לחיוב האשה בגט, ביה"ד אמור לדחות משפטית תביעה זו. אולם ביה"ד בתוך עמו יושב, ובאופן מעשי לאור הפירוד הממושך של כמה שנים וחוסר האמון שבין הצדדים, ואחרי שביה"ד רואה שעתה אין אפשרות סבירה ליישום שלום־בית בפועל, אין מקום להמשיך את המצב הקיים המעגן הלכתית את שני הצדדים. ולפיכך ראוי שביה"ד ימליץ לשני הצדדים להגיע להסכם גירושין הוגן תוך מתן פיצוי הולם לאשה.

[ואף במקום שהבעל לא מעוגן למעשה שהרי יש לו אשה, אמנם לא כדמו"י, שיש להסתפק האם גם במקרה כזה נקרא עיגון, כשהמעוגנת מעוניינת להמשיך במצב זה. שהיה מקום לומר שדווקא אם הבעל נוהג כהלכה ומתנזר מאשה אך מסרב לחזור לאשתו למרות שאין לו עילת גירושין, שאז נקבע שהוא מעוגן בפועל, אבל בעל שלא נוהג כהלכה ומבקש להעזר בהלכה, ספק אם יש להענות לו, אך נראה שלמעשה אין לחלק בין המקרים.]

והנה אף אם ביה"ד קובע בפסק דין שלאור הפירוד הממושך וחוסר האימון שבין הצדדים, אין ביה"ד רואה אפשרות סבירה לשלום־בית, קביעה זו לכשעצמה לא מהוה עילה לחייב צד מן הצדדים להתגרש, וכבר צווח ככרוכיא מרן ראש הרבנים לישראל הגריא"ה הרצוג כבר לפני כשישים שנה על תופעה זו שבתי דין נוהגים להוציא פסק דין לחיוב האשה בטענה שאין סיכוי לשלום־בית, ודבר זה חוזר ונשנה בפסקי דינו (שפורסמו בפסקים וכתבים שו"ת אהע"ז). ונעתיק כאן מש"כ במקרים הדומים למקרה שלפנינו. וז"ל הגרי"א הרצוג בפסקים וכתבים (אהבע"ז סימן קל"ג):

"עיינתי בתיק ובחו"ד של מעכ"ג חבירי שליט"א והנני מעיר כדלקמן: צדק כ"ג חבירי שליט"א שאי אפשר לבית דין לחזור ולדון במשפט שהוא הוציא עליו פסק דין החלטי שקיבל כבר כל תוקפו, אלא אם כן נתהוו מסיבות חדשות, והבית דין במקרה זה לא ביארו מה נתחדש כאן. אפשר שחשבו שעצם העובדא שעברו כל כך שנים מאז ולא נעשה שלום בין הזוג מהווה יסוד לחזור ולדון. אני לא חושב כך כלל. הנימוק שאין שום סיכויים לחיי שלום הוא לבדו איננו מצדיק לחייב את האשה בקבלת גט, הרי לא ביארו הבית דין במי האשם ואם האשם הוא רק בבעל, עלובה זו מה פשעה, והרי נמצא חוטא נשכר, שמפני שהתעקש התאמץ והתעצם באכזריותו על אשתו הוא זוכה לאחר מספר שנים שבית דין כופים את האשה החפה מכל פשע לקבל גט, והוא ישמח באהובתו, ומעתה כל בעל ריק ופוחז שהוא כחומר ביד היצר של תאוות בשרים שנתן עיניו באחרת ימשיך ברשעתו בידעו שאחרי עבור מספר שנים וגם זה לא קבוע בבתי הדין, פעמים שמספיק שלש ארבע שנים להחליט שאין סיכויים לשלום וכו', ופעמים יותר, יטילו על האשה חיוב לקבל גט ואם תסרב יפסיקו לה הכל ויתירו חרמו של מאור הגולה ז"ל, או שבועת עצמו שנשבע גם על דעתה.

לא תהא כזאת בישראל לעשות את בנותינו, את אחיותינו הפקר ח"ו. חבירנו הרבנים הגאונים בד"צ שליט"א שפסקו כנ"ל במקרה זה מבלי בירור ומבלי לנמק, על יסוד בירור שהאשה אשמה, על כל פנים בחלק גדול, ודאי שהיתה כוונתם לשם שמים, להציל את הבעל מיציאה לתרבות רעה, ועכ"פ מהרהורי עבירה, יום יום, אך לא עלינו מוטל להצילו שסמייה בידיה, והוא לא הוכיח כלל שאשה זו רעה היא ואי אפשר לו לדור עמה ומזיד הוא, ואנחנו נציל אותו ונעשה עוול לחברתו ואשת בריתו אשר הוא בוגד בה."

וכעין זה כתב בפסק דין נוסף, עיין שם סימן קל"ד:

"התבוננתי בתיק ובחוות דעת של מע"כ חבירי הגאון הראש"ל שליט"א וכב' חבירי הגר"מ ראטה שליט"א, והנני רושם כאן את השקפתי על הענין הכאוב. הלזה:

לאשר את פסק הדין שצריכים להתגרש, אינני רואה עכשיו יסוד מספיק מחוץ לנימוק הידוע של "אין סיכויים לשלום", והנה מלבד מה שדעת הבי"ד לא נתגלתה לנו כל צרכה ולא נתפרש שזהו הנימוק, הרי, בדרך כלל, אין דעתי נוחה כל כך מנימוק זה המצוי בפסקי הדין הבאים לפנינו. אם סיבת הקטטה והפירוד איננה באשמת האשה, באופן שאין לדונה למורדת, או אשה שדיעותיה רעות, והיא טוענת שרוצה בשלום ולא בגט, והבעל דורש דווקא גט, הרי אנו נתקלים בחרמו של רגמ"ה ז"ל (סי' קי"ט ס"ו), וכמה טרחות טרחנו לנעול את הדלת בפני בעלים הנותנים עיניהם באחרות, כידוע, ואנו ניתן יד להם. מה תאמר, שנסתמך על דעת הרא"ם ז"ל (בתשובה ס"ל) הידועה (עיין סי' ע"ז בח"מ סק"ג ובב"ש סק"ו), שאף במקום שנוהג חרמו של רגמ"ה ז"ל אם הבעל משליש גיטה וכתובתה נפטר ממזונות, נפרוץ פרצות, ח"ו, בחיי המשפחה בישראל, וכמעט לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' כי לא אכשר דרא, וד"ל.

וכבר נהגו כל בתי הדין בישראל שלא לפסוק כמותו, ולא זו בלבד, אלא שטעות יש כאן ביד המסתמכים על הרא"ם שאף הוא ז"ל לא אמר להתיר לבעל לישא אחרת במקרה שמשליש כנ"ל, אלא שמותר לבעל להשתמש באמצעי זה בכדי להביא אותה לידי קבלת גט, ואם בכל זאת תעמוד האשה בסירובה, לא אמר הרא"ם ז"ל להתיר לו חרמו של רגמ"ה ז"ל."

כג) עם זאת, גם הגריא"ה זצ"ל הבין שבמקרים כגון אלו טובת האשה היא סיום קשר הנישואין, מכיוון שבמצב זה אין תכלית לקיום הנישואין, וביה"ד ימליץ לאשה על גירושין אחרי שתקבל כתובה ופיצויים, עיין מש"כ שם בסימן קל"ג:

"סוף דבר הנראה לי שלפי שורת הדין היה לנו להמשיך את פסה"ד על המזונות עד שישבר יצרו הרע ויכנע, אבל שבתי והתבוננתי שגם בשבילה אם תקבל איזה פיוס הוגן, מוטב להפרד מבן אדם זה בג"פ כדת משה וישראל, אבל לא בדרך שפסקו הב"ד, שיהא חוטא נשכר. והנה טענת הדלות שהוא טוען, איננה ברורה לי לגמרי, ויש מקום לחשוב שהוא שותף במספרה של הבע"ב שלו {שלפי מה שנשמע מהאשה לפנינו הוא לגמרי לצדו בענין זה}, אך זה עוד טעון בירור, ואולם עכשיו שנפלה לו ירושה מאמו, ולפי האומד היא שוה אי אלו מאות ל"י, ובהיות שנתברר שהיתה לה הכתובה ע"ס יותר משלש מאות ל"י, הרי דעתי בהחלט שאנו חייבים לפסוק לה כתובה ופצויים, הרבה הרבה יותר ממה שפסקו לה הב"ד בדרגא א'. "ויהי רצון שמי שהשלום שלו ישכין שלום ואהבה בכל בתי ישראל!"

ועיי"ש בסימן קל"ד שבנסיבות אותו מקרה לא המליץ לאשה על גירושין אלא פסק שוב לנסות הניסיון לשלום־בית:

"ועתה נשובה לענין הנימוק המצוי של "אין סיכויים לשלום". פעמים שאחרי שעברו כמה שנים בפירוד ונעשו נסיונות לשלום ונכשלו, ובאופן שאומדן דעתנו היא שאליבא דאמת עלולה האשה להתפייס במתן פיצויים הגונים, ותקבל את הגט תוך רצון פנימי, שבאמת במצב ובמסיבות הקיימים כדאי הדבר לה, למרות מה שתגיד מן השפה לחוץ, באופן שלא נהיה נתקלים בחרמו של מאור הגולה ז"ל, יתכן במסיבות ידועות להוציא פסק דין לגירושין תוך מתן פיצויים הולמים, אבל במקרה דידן אין דעתי מתיישבת עלי שכבר נעשו כל המאמצים הראויים להחזרת השלום על מכונו, ושהאשה תתרצה באמת לקבל גט, במתן הפיצויים שנקציב, כי סוף סוף, אעפ"י שמצבו הכספי לא הוברר לנו, הרי על כל פנים אינו בסוג העשירים, ואין כאן סיכויים של הקצבת "תרקבא דדינרי", שלכל היותר, אפילו לפי דברי ב"כ האשה, חלקו בחברת דן אינו אלא ארבעת אלפים לירות, ולפי דברי ב"כ הבעל אינו אלא שלשת אלפים לירות" ולא יתכן להציגו לגמרי ככלי ריק. ועל כן בשום לב לכל הנ"ל, דעתי שיש לנסות להשלים ביניהם. בדרך כלל, אינני זוכר שבא לפנינו פסק דין לגירושין על היסוד אין סיכויים לשלום לאחרי קטטה של רק מספר חדשים."

כד) עם זאת המציאות שנוצרה במקרה שבו קיבלנו תביעת האשה לשלום־בית ודחינו תביעת הבעל לגירושין היא בלתי אפשרית, הבעל התעלם מקביעת ביה"ד והמשיך בהליכי פירוק השיתוף, וברור שמטרתו היא דחיקת האשה לפינוי הדירה וסילוקה מבית הצדדים, דבר שיביא בסופו של דבר להכריח אותה לקבל ג"פ, שהרי ברור שאין בצע בהמשך המצב של היותה נשואה כשהאשה מגורשת מבית הצדדים ומנושלת מזכויותיה, והבעל ממשיך את חייו עם אשה אחרת. ומשכך הבעל במעשיו גורם לביטול פסקי הדין של בית הדין והפיכתם על פיהם.

והנה ידועה תקנתו של רבינו גרשום שהובאה ברמ"א (אהע"ז סימן קיט), שאין לגרש האשה בעל-כורחה, ותקנות אלו הובאו בתשובות מהרם בר ברוך (דפוס פראג) סימן תתרכ"ב, ופתיחת התקנות שהובאו שם היא כדלהלן "צץ המטה ופרח הזדון והחמס קם למטה רשע ואין נושע וכבר אין השע וקול שועת אומללה בת עמינו עלה באזנינו וכו', ומבואר דמטרת התקנה הייתה למנוע מעשי נבלה, אף שהוי נבל ברשות התורה, ולכן גזרו שלא יגרש האשה בעל-כורחה, עד שתתרצה לקבל הגט, ובנידון דידן הבעל בהפעילו הליך פירוק השיתוף גורם לכפות האשה לקבל את גיטה.

והנה כבר כתבנו לעיל שפסק דינו של ביה"ד בתביעה לשלום־בית אינו רק עניין הצהרתי בלבד, ולכן ודאי שיש לנקוט אמצעים לאכוף קיום פסק הדין.

והנה במקרה שלפנינו ובמקרים אחרים שנידונים בפנינו מגיש הבעל תביעה לפירוק שיתוף, ולפעמים נמנע אף מהגשת תביעה לגירושין. לשאלת ביה"ד על התנהלות זו, עונה הבעל: ידעתי שאין לי כל עילה לגרש את האשה ולכן נקטתי בצעד של פירוק שיתוף להכריחה להתגרש.

ועל דרך המליצה יש לומר שסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, המקנה לכל אחד מבעלי המקרקעין המשותפים זכות לפרק השיתוף בכל עת, וסעיף זה הוא גם על דירה המשותפת לבני זוג, ובכך משמש סעיף זה למטה הרשע ואין נושע – לבעלים שאין להם עילה חוקית לגרש את נשותיהם – להשיג מטרה זו בדרך צדדית של פירוק השיתוף, וחובה עלינו לתת הסעדים לצד הנפגע מפעולה חד-צדדית זו, שעיקר מטרתה היא להביא לפירוק הנישואין בדרכים עקיפות, במקרים בהם דרך המלך חסומה בפני הבעל.

והנה ידועה דעת הראם בתשובה סימן ל' דפסק דבעל שרוצה לגרש ומשליש כתובה פטור ממזונות והביאו הח"מ סימן עז סק"ג והב"ש שם סק"ט, ועיין שם מה שהקשו האחרונים ומפרשי השו"ע על דבריו.

ועיין ב"ישועות יעקב" (סימן עז בפירוש הארוך סוף סק"א) שכתב:

"סיומא דפסקא בזמן הזה דאיכא חדרגמ"ה שלא לגרש בע"כ וחזינן דר"ג תיקן שלא יביא לידי כך שיגרש הבעל את אשתו שלא מדעתה וא"כ אף ברוצה לגרשה והיא אינה רוצית והבעל משליש כתובתה ורוצה למנוע ממנה שארה וכסותה. אני מסתפק מאוד אם יוכל לעשות כן כי הוא בכלל ביטול תקנת רגמ"ה."

ועיין מש"כ בזה הגר"יא הרצוג בתשובה בסימן קלד שהבאנו לעיל. ואם כן ק"ו במקרים בהם הבעל בחר בהגשת תביעה לפירוק שיתוף, תביעה שלביהמ"ש כמעט שאין שיקול דעת שלא לקבל אותה הוא גורם במעשיו לכפיית האשה לגירושין.

והנה אין ספק שבמקרים אלו חובת הבעל לשלם כתובת האשה, אך כבר גילינו דעתנו בקונטרס משפט הכתובה בתיק חמי נתניה 3615 שאין להצמיד סכום הכתובה, ואם כן במקרים רבים לא יהא בכך פיצוי לאשה בגין העוולה שנקט נגדה הבעל.

כה) ולעיל הבאנו דברי הגרי"א הרצוג, שבמקרים שבהם נתן הבעל עיניו באחרת ואפסו הסיכויים שהבעל ישוב לאשתו לשלום־בית יש מקום לדאוג לתקנתה של בת ישראל ולחייב את הבעל בפיצויים ראויים באופן שלא יהא חוטא נשכר בהתעלמותו מפסק דינו של בית הדין.

ועיין בעובדה כעין דידן בפד"ר כרך ז' עמודים 108–109 בפסק דין של בית הדין הרבני בחיפה בהרכב הרבנים י' נ' רוזנטל, עזרא הדאיה וברוך רקובר זצ"ל שכתבו: "אם האשה תביע הסכמתה העקרונית לגט, נקבע גובה הפיצויים שעל הבעל לשלם לאשה"

ועיין שם בעמודים 111–113 פסק דינו של ביה"ד הגדול בהרכב הרבנים, הראשל"צ יצחק נסים זצ"ל, י' ש' אלישיב זצ"ל וב' זולטי זצ"ל, שאישר פסק דינו של בית הדין בחיפה וכתב שבמקרה זה (שביה"ד הגדול התרשם שהאשה מעכבת הגירושין ללא נימוק מספיק) –

"יש לאפשר בכה"ג לבעל להשליש גט וכתובה – וסכום אשר יקבע ביה"ד ולהיפטר על ידי כך מהחיובים המוטלים על בעל כלפי אשתו."

וכן כתב גם ביה"ד הרבני בת"א בהרכב הרבנים א' הורביץ זצ"ל, נ' בן שמעון, א' צ' שיינפלד הובא בפד"ר כרך י"ג עמוד 275:

"כל זה אמור כשהאשה מעגנת אותו ברצונה. אבל כשהבעל גרם לכך, כעובדא דידן שכל השנים הוא סירב לחיות עמה וחי עם נשים אחרות, ולמרות התנהגותו רצתה האשה בכנות בשלום, עד שלבסוף התנהגותו הנלוזה גרמה לכך שמבחינה נפשית אינה יכולה יותר להשלים עמו, ומה גם שהוא אינו מעוניין בכך, ודאי שלא יכול לבוא עכשיו ולדרוש גט מחמת עיגון שהוא גרם כפי המבואר, ואינה חייבת לקבל גט מדינא דגמרא, ובוודאי שלאחר החדר"ג שהושוה כוח האשה לכח האיש שאין לחייבה בגט, בניגוד לרצונה. ואין אנו רואים את סירובה של האשה לקבל גט, על אף שאפסו הסיכויים לשלום־בית, כנקמנות מצדה כפי שטוען ב"כ הבעל (ראה בפסקי דין כרך ז' עמוד 112), הואיל והאשה הצהירה שתסכים לקבל גט, אם הבעל ייתן לה סכום כסף שיבטיח את עתידה כפיצוי על כל מה שגמל לה במשך השנים. ובוודאי שבמצב זה ישנו החדר"ג שאין לגרשה בניגוד לרצונה, ואין בידו האפשרות להיפטר מהחיובים המוטלים על בעל כלפי אשתו."

ועיין במש"כ הגר"א אטלס זצ"ל במאמרו בשורת הדין ח"ה עמ' קנ–קנד שדעתו לחייב את האשה להתגרש אם מעכבת הגירושין לא מחמת שרוצה בבעל אלא מחמת שרוצה להציק לו. ועיי"ש שכתב, שעל כל פנים אף בכהאי גוונא כדי שלא יגרם ח"ו מכשול וכדי שלא נגרום לערער תקנת חדר"ג על הבעל לפצות את האשה בפיצויים באופן שיניח את דעת ביה"ד. וק"ו אם לא הוכח לביה"ד כלל שהאשה מעכבת מחמת שנאה וקנאה. ביה"ד קיבל תביעתה לשלום־בית, ואפ"ה הבעל המשיך במעשיו וגורם להכריחה להתגרש יש לחייבו לשלם לאשה פיצויים בגין מעשיו ובגין הפרת פסק דינו של ביה"ד.

כו) והנה בעניין פסיקת פיצויים לאשה עם הגירושין כבר הארכתי בזה בקונטרס משפט הכתובה, ע"ש מה שהבאנו מקור להאי דינא מדברי הפוסקים ומפסקי הדין, ומסקנתנו שם שבמקום שהאשה מקבלת מחצית הרכוש אין מקום לפסיקת פיצויים. אמנם בנידון דידן פסיקת הפיצויים היא מטעם אחר, והוא כפי שכתבנו, שבדורנו התרחבה הפִרצה של נותן עיניו באשה אחרת ועוזב את אשתו, ורבו הבעלים המתעלמים מפסיקת בית הדין ומגישים תביעתם לפירוק שיתוף כדי לאלץ את האשה להתגרש ולמנוע ממנה לקבל זכויותיה על פי דין, ומשכך חובה עלינו לעמוד בפרץ להשתדל לתקן תקנות לקיום פסק דיננו.

וכפי שכתבנו לעיל מהפסוק שופטים ושוטרים, דללא שוטרים שיעמדו על אכיפת פסקי הדין, לא תוכל הרשות המשפטית לתפקד ומשכך עלינו למצות הדרך ההלכתית להעמיד פסקי דיננו וחומת הדת.

והנה מצינו במו"ק (טז, א):

"ומנלן דמפקרינן לנכסיה דכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה."

וברש"י שם: "דמפקרינן לנכסיה דמאן דלא ציית לרבנן."

ומבואר שיש רשות לבי"ד לקנוס ולהפקיר ממונו של מי שאינו שומע לבי"ד. ודין זה פסקו הרמב"ם (בהלכות סנהדרין פכ"ד ה"ו):

"וכן יש לדיין תמיד להפקיד ממון שיש לו בעלים ומאבד זכותו כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה."

ועיין בכ"מ שם: "וכן יש לדיין תמיד פירוש אפילו בזמן הזה."

ודין זה הובא בטור (חו"מ סימן ב'):

"וכן יש להם להפקיר ממון שיש לו בעלים ולאבדו כפי מה שרואין לגדור פרצת הדת ולקנוס אלם וכו' לפי מה שיראה לדיין שזה צריך לכך והשעה צריכה לכך ובכל יהיו מעשיו לשם שמים וכו'",

וכן פסק גם הרמ"א בחו"מ סימן ב' ס"ג וז"ל: "ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצות הדור."

ובסוגיית הגמ' במו"ק שם מבואר שסמכות ביה"ד ומנהיגי הציבור לנקוט באמצעים שונים כדי לענוש עושי עולה ולגדור פרצות הדור. ועיין עוד בסנהדרין (מו, א):

"תניא ר"א בן יעקב שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבי"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך, שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך."

ונפסק להלכה ברמב"ם (הלכות סנהדרין פכ"ד ה"ד) ובשו"ע (חו"מ סימן ב').

כז) מסוגיות אלו שמעינן שיש אפשרות לביה"ד לקנוס קנסות ולהעניש את העוברים על דברי תורה ועל דבריהם, דאם לא כן הדבר יביא להתמוטטות הדת והתמוטטות החברה ומכיוון שיש רשות לבי"ד לעשות כן, נ"ל שהדבר מטיל אף חובה על ביה"ד לנקוט באמצעים קשים וחמורים, שיאפשרו למערכת המשפטית לפעול בצורה תקיפה ולהפעיל הסמכויות המוקנות לה על פי דין ועל פי חוק. והדברים נכונים בנידון דידן שרבים המתפרצים נותנים עיניהם באחרת, זונחים את נשותיהם ואף גורמים לנשותיהם להסכים להתגרש באמצעות פירוק השותפות.

הדברים נכונים גם לגבי מה שנוהגים הצדדים שאינם מעוניינים להופיע ולהשתתף בדיוני ביה"ד באמתלאות שונות, וזאת על פי העצות שמקבלים, שביה"ד לא יחמיר עמם, ובמעשיהם ימנעו קיום הדיון. הן אמנם שלפי שורת הדין ועיקרו האמצעים העונשיים שביה"ד יכול להפעיל, אין בהם בכדי להניא את המתחמקים והנוהגים בתעלולים שונים להפסיק את מעשיהם. ולכן לענ"ד חובה על בית הדין לנקוט באמצעים חמורים ולהטיל עונשים כבדים על המְפֵרים המזלזלים והמונעים הדיון התקין. ויסוד הדין בנוי על האמור בסוגיות שהבאנו לעיל, שסמכות וחובת ביה"ד לגבות ולחזק הדברים בהוראת שעה, כדי לעשות סייג לתורה לחזק הבדק לקנוס האלימים והמשבשים פעולת ביה"ד.

ועיין בתוס' יומא (נד, ב) וז"ל:

"אמנם על כסא שלמה אני תמיה דכתיב ושנים אריות עומדים אצל הידות ושנים עשר אריות וכו' ואיכא למימר בהא מיגדרא מילתא שאני כמו אליהו בהר הכרמל, ושמא בהא מילתא נמי איכא למיגדר מילתא שכשהיו עדים באים להעיד בפניו היו אריות שואגים ונוהמים כמו שיש במדרש ומתוך כך היו מתפחדים להעיד עדות שקר."

ומבואר מדברי התוס' שבבניין כיסא שלמה עברו על לאו בעשיית אריות מפני שאריות אלו תפקידם היה לשאוג ולהטיל מורא על העדים שלא ישקרו, ויש בדבר משום מיגדר מילתא. וה"נ חובת ביה"ד להשתמש בסמכותו ולנקוט בכל האמצעים שקיימים כולל הטלת קנסות גבוהים, כדי לאכוף סמכות ביה"ד, ולמנוע מהמנסים לשבש הדיונים להפיק זממם, וכל זה הוי בכלל מיגדר מילתא שביה"ד רשאי לנהוג כן, ולדעתי אף חייב לעשות כן.

כח) יש לציין שהשימוש בכוח זה היה מנהג בתי הדין של ישראל בכל הדורות. ועיין בשו"ת הריף (סימן קמ"ו) וז"ל:

"שאלה מי שלא קיבל הדין על עצמו ונידוהו בית דין מותר לדבר עמו או לא ואם לא קיבל על עצמו לא הדין ולא הנידוי היש מן הדין לכופו ולחבוש אותו או לא, וכו' תשובה… מי שנדו אותו וישב עד ל' יום ולא אתא לבי"ד למישרא שמתא מלדון אותו וכל שכן מי שלא קבלו עליו כלל וכתיב הן למות הן לענוש נכסין ולאסורין ואמרינן מהו לשרושי הרדפה כלומר שעונשים אותו בדבר הקל ואם לא קיבל עונשים אותו בדבר שחמור ממנו… וכל מי שצריך לנדות משום מגדר מלתא מנדין אותו כמו שאמרו מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה וכו'."

ומבואר מדבריו כאמור לעיל שחובת ביה"ד להפעיל אמצעים ולענוש כדי שישמעו דבריהם.

ובשו"ת הר"י מגאש (סימן קס"א) כתב גבי מי ששכר עדי שקר להעיד לטובתו:

"ומה שאמרו השוכר עדי שקר להעיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, דוקא אם שכר אותו לזולתו אבל אם שכר אותם לעצמו חייב ואפילו בדיני אדם. ואעפ"י שאמרו בו פטור שהכונה בו פטור לגמרי מ"מ אם היה בעיר דיין קבוע ונראים לו לעונשו על כך עושה, כמו שאמרו שמעתי שבי"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו' ובתנאי שתהיה השעה צריכה לכך, כגון שזה השוכר קדמה לו עשיית פועל כזה פעמים, או שהיה במדינת שעושין בפעל זה שיש לחוש שאם יתרשלו מלענשם על זה שירבו לעשות כיוצא בו, אבל אם חסר אחד משני תנאים אלו אין בי"ד יכולים לחייב את העושה פעולה כזו שום דבר."

ומבואר מדבריו שעונש זה שבי"ד מעניש לא יהיה על פעולה חד פעמית, אלא באחד משני תנאים, שהאדם הספציפי הוחזק לעושה פעולות אלו לשבש הדין, או שבני המדינה הוחזקו לעשות מעשי עול שאם יתרשלו מלענשם יפרוץ הדבר יותר.

ולפי דבריו בנידון דידן שמעשה זה שעשה הבעל הוחזקו רבים לעשות כמוהו, ודאי חובתנו לעשות הגדר כדי למנוע התפשטות הדבר, ובפרט שמעשהו גורם עול לאשתו.

ובשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן שצ"ג) כתב:

"ורואה אני שאם העדים נאמנים אצל הברורים רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף הכל כפי מה שיראה להם, וזה מקיום העולם, שאם אתם מעמידין הכל על הדינים הקצובים בתורה ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה בחבלות וכיוצא בזה נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה, וכמו שאמרו ז"ל לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה, וכ"ש בחו"ל שאין דנים דיני קנסות ונמצאו קלי הדעת פורצין גדרו של עולם ונמצא עולם שמם וכו'."

וע"ש מה שהביא דוגמאות רבות מהש"ס שגזרו וקנסו קנסות שלא כעיקר דין תורה, וסיים שם:

"ולפיכך ברורים אלו שעשו זה אם ראו צורך השעה לענוש ולקנוס ממון או גוף לתיקון המדינה ולצורך השעה עשו, וכל שכן בדאיתא הורמנא דמלכא וכו'."

ועיין עוד בתשובתו בח"ה (סימן רל"ח) בתשובה הפותחת:

"וזה מה שהשבתי לחכם ר' יעקב בן הכשף, בעל ישיבה בטוליטולא על הנהגת המדינה הזו ויסור העוברים."

ע"ש מש"כ שלכתחילה יש להנהיג בדרכי נועם ובהטפת מוסר, אך כשאין אפשרות להשפיע בדרכי נועם על זה כתב:

"ואם יש אנשים רשעים מפורסמים ורצית למתקם ועוד הם בתמרוריהם עומדים תמנה עם הזקנים בין להלקות בין לקוץ יד או רגל ואפילו להמיתו ואעפ"י שדיני תורה בטלו מן הסנהדרין עוד לא בטלו לצורך השעה."

ע"ש שהביא ראיות לדבריו, והנה זה ברור שרשות משפטית אינה יכולה להשתמש בהטפת מוסר בלבד וכמו שכתבנו לעיל שבעינן נמי שוטרים לקיום פסק דינם של השופטים. ולפיכך חובתנו להשתמש באמצעים אף שלא כעיקר דין תורה כדי לאכוף פסקי הדין.

ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (ח"ה סימן קס"ד) מה שכתב עוד בהאי מילתא.

ובשו"ת הרא"ש (כלל קא ס"א) הובאה תשובת ר' יקר בר' שמואל הלוי שכתב:

"אמת כי הגאונים כתבו אעפ"י שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה מ"מ משמתינן ומנדין אותו עד שיקבל עליו לפי חכמי דורו, ואין זה כמו לינקטיה בכובסיה עד דשבקיה לגלימיה, ולא מסרו אפילו הכתוב והמקראות אלא לחכמים, ראשי דורות הקובעים ונוטעים משמרות, ופעמים להקל מדיני התלמוד ופעמים להחמיר כדי לעשות סייג וגדר לצורך השעה וכו'. ובמקום שיש מנהג ותקנה בחבר עיר ופאתיה ורביה, אמת שהמנהג עוקר את ההלכה, כן יש בירושלמי ונהרא נהרא ופשטיה וכו'."

ועיין בשו"ת הר"ן (סימן ס"ה) שכתב שהקנס וגזירת הבי"ד יכולים להיות בין אחרי מעשה על מי שעבר על גזירתם ובין קודם המעשה שיזהירו שמי שיעבור על דבריהם יכנס בקנס כפי שקבעו, והביא ראיה לדבריו ממקור הדין במו"ק (טז, א) ומהראיה שהביאו מעזרא.

ובשו"ת "זכרון יהודה" לר"י בן הרא"ש (סימן ס"ג) כתב:

"אבל יש כמה ענינים שאין דנים אותם בזמן הזה מדין תורה וכו' ומה שאנו דנין אותם בזמן הזה הוא וכו' וכן סייגות שצריכים לעשות בכל דור ודור לפי פירצת הזמן ניתן כח ביד בי"ד לעשות כמו שיראה להם לפי שעה לגדור הפרץ כמ"ש במסכת סנהדרין וכו'. מכאן אנו לומדים שכל בי"ד שכוונתם לשם שמים ולרדוף אחר הצדק בלבד, שיש להם רשות להכות ולהעניש בכל זמן וזמן כפי צורך השעה, ולגדור פרץ, בשביל שהנשארים ישמעו וייראו וגם אם הענין שעשה אינו כ"כ גדול שראוי להענישו בשביל העונש ההוא וכו'."

ושנה כעין דברים אלו שם בסימן ע"ט:

"תחילת דבר אני אומר כי צריך הרבה כל בי"ד הגון רודפי צדק להשתדל שיתקיימו הסייגים שתקנו חז"ל להוסיף עליהם בכל יום ויום לפי צורך השעה כי הם גדרים לעיקר התורה… והחמירו בהו מאוד… וכדי לגדור פירצה סקלו לרוכב על סוס בשבת אעפ"י שלא עבר רק על שבות דדבריהם. ודבר ידוע הוא שכל המקרים המתחדשים בזמנים הם בלא מספר, אי אפשר לחקותם על ספר ולפרש כל דיניהם, וע"כ כתבו לנו רז"ל כלל אחד שכולל ענינים רבים, ונתנו כח לבי"ד לגדור גדר בכל זה לצורך השעה, כדגרסינן בפרק נגמר הדין וכו'.

וידוע כי הדינין הם אחד משלושה דברים שהעולם קיים עליהם ואילמלא הדיין כל התקיף מחברו היה בולעו, והדיינים הם המעמידין הדינין על מכונן, ובעבורם העולם מתיישב, והם המכונים מלכים, כמו שדרשו חז"ל על מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, אם דומה דיין למלך שאינו צריך כלום יעמיד ארץ, ואם דומה לאיש תרומות שהוא הכהן המחזיר על הגרנות ליקח תרומה יהרסנה. וכו'."

חזינן מדבריו שקיום החברה תלוי בהנהגתם של הדיינים וקיום המשפט, דללא יכולת אכיפת הדיין בין על פי דין בין בתקנות לצורך שעה לא תתקיים החברה.

ועיין עד בשו"ת הריב"ש סימן שצ"ט וסימן תצ"ט וכן בשו"ת המיוחסות לריב"ש (סימן ל"ג), שדנו בסמכות חכמי הדור לתקן תקנות ולקנוס קנסות, למיגדר מילתא במקום הצורך, ועיין עוד בשו"ת הרשב"ש סימן תר"י בזה.

מכל האמור לעיל, חזינן שרוב ככל הראשונים שאת מימיהם אנו שותים דנו להלכה למעשה וגזרו גזירות ותקנו תקנות וקנסו קנסות בכל דור ודור שלא כעיקר דין תורה אלא למיגדר מילתא.

ועיין עוד בשו"ת הראם (סימן י"ד) שכתב בתוך דבריו:

"ועל הפנה השלישית ברייתא היא בסנהדרין פרק נגמר הדין ומייתי לה ביבמות פרק האשה רבה אמר רבי אלעזר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יון והביאוהו לבית דין וסקלוהו שוב מעשה באחד שהטיח וכו' וכן נמי אף על גב דאין דנין דיני קנסות בבבל אם ראו אדם פרוץ בגזלות קונסין אותו כההיא דפרק זה בורר דבר חמא קטל נפשא ואמר ליה ריש גלותא לרב אחא בר אבא פוק עיין אי ודאי קטל כהיויה לעיניה ופרש"י דקנסא קא עבדינן ביה דבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה כו' ואמרינן נמי בהגוזל קמא ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה כו' ומסיים בה האי גברא גזלנא הוא ובעינא למקנסיה וכתב הרי"ף דמהא שמעינן דקנסיה אפילו בחוצה לארץ דהא רב נחמן בבבל הוה וקא קניס והביא ראיה מברייתא דלעיל. ומצאתי באור זרוע דדוקא לצורך שעה אבל לנהוג לדורות לא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בספר שופטים הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות והטור הביאו בפסקיו."

וראיתי בשו"ת "שבות יעקב" (ח"א סימן ק"ל) שנשאל בחתן שהוציא שם רע על כלתו מספר פעמים כשכוונתו להוציא ממון מאבי הכלה ורצה החכם לעונשו בממון ומלקות למיגדר מילתא, וכתב שם וז"ל:

"מילתא דא כבר אמרוה בש"ע ופוסקים ראשונים ואחרונים כמבואר בחו"מ סימן ב' בטור ושו"ע וע"ש בסמ"ע וש"ך דיש כח לבי"ד בזמן הזה לקנוס למיגדר מילתא לצורך שעה."

וע"ש שדן אם אפשר לקנוס ולענוש כדין תורה ממש, ע"ש מש"כ וסיים:

"אלא שהחכם רוצה לעשותו פסק חרוץ משום מיגדר מילתא כדי שלא לבייש בנות ישראל בודאי יש רשות בידו לעשות כן וכמ"ש וכו'."

ועיין עוד אריכות בגדרי הדין והסמכות של בי"ד לתקן ולענוש למיגדר מילתא בקונטרס תיקון עולם למהרש"ם ב"משפט שלום" (סימן רל"א), וע"ש באות י"ב מסקנתו, שסמכות זו נתונה לכל בי"ד שהמחום רבים עליהם, ע"ש. ויש להאריך עוד בזה ואין הזמן נותן ועוד חזון למועד.

כט) מכל האמור לעיל נפתח לנו מקום למה שהבאנו לעיל שמנהג בתי דין לפסוק פיצויים לאשה במקרים כגון נידון דידן שהבעל נתן עיניו באחרת וגורם במעשיו להכריח האשה להיענות לתביעתו לגירושין ובכך להערים להפקיע חרמו של רבינו גרשום.

ולפיכך במקרים אלו על הבעל להציע פיצויים הגונים לאשה. אם לא ייראו פיצויים אלו לביה"ד, יקצוב ביה"ד פיצויים שאותם יפקיד הבעל. אם יעשה כן, ביה"ד יבטל הצו למדור ספציפי שהוצא על ידו, מכיוון שבמצב שנוצר בפועל זוהי תקנתם של שני הצדדים.

הארכנו הנלענ"ד הדרך להתנהלות ביה"ד בתביעה לשלום־בית במקרים בהם ביה"ד מגיע למסקנה שהתביעה הוגשה בכנות ויש לקבלה. אך כאמור בנידון דידן לאור העובדות שהוצגו בפנינו תביעת האשה לשלום־בית אינה כנה ולכן דוחה ביה"ד תביעתה.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

מצטרף למסקנות פסק הדין.

הרב רפאל י' בן שמעון

לאור האמור, בית הדין פוסק כדלהלן:

א) תביעת האישה לשלום־בית נדחית.

ב) אין צו למדור ספציפי.

ניתן ביום כ"ט באדר התשע"ג (11/03/2013).

הרב שלמה שפירא – אב"ד                הרב אברהם מייזלס                    הרב רפאל י' בן שמעון