מאגר פסקי דין

פסק דין

רקע עובדתי

הצדדים חתמו על הסכם גירושין ביום ז' בסיון תשע"ז (1.6.2017), ובקשו לאשרו בביה"ד הרבני. בדיון ביום כ"ב בתמוז תשע"ז (16.07.2017) ביה"ד שוחח עם הצדדים באריכות והם הסכימו לפנות לטיפול זוגי. אולם, בדיון נוסף, ביום ב' בחשון תשע"ח (22.10.2017), הודיעו הצדדים שלא הלכו לטיפול, והציגו שוב את הסכם הגירושין. לאחר שביה"ד עבר עליו עם הצדדים והם חתמו וקבלו קנין, כמובא בפרוטוקול הדיון, ביה"ד אישר את הסכם הגירושין ונתן לו תוקף פס"ד.

יסודות ההסכם הרלוונטיים לענייננו הם:

1. מזונות נקבעו בסך 2,500 ש"ח (לשני ילדים), בתוספת מחצית הוצאות רפואיות חריגות.
2. בית הצדדים יעבור לבעלות הבעל, כאשר מנגד הבעל התחייב לרכוש דירה לאשה בסך כ-300,000 ש"ח, אשר לא תוכל למכור או להשכיר עד הגיע הקטינים לגיל 18.
3. רכב אחד (הרשום ע"ש הבעל) יעבור לרשות האשה, ורכב שני יישאר בבעלות הבעל.
4. הצדדים נשארים כל אחד עם חשבונותיו, וכן עם הזכויות ממקום העבודה.
5. עסק של הצדדים יעבור לבעל, על זכויותיו וחובותיו.
6. האשה מוחלת על כתובתה עם מתן הגט.

ביה"ד לא ערך אז את גט. הצדדים שוב חזרו לשלום בית, ואף שכרו דירה אחרת גדולה יותר בחודש 6/2018, ורק כשמונה חודשים לאחר מכן, ביום 12.2.2019 הודיעו הצדדים שהפרידו מגורים, ובקשו מביה"ד לסדר גט. הצדדים התגרשו ביום י"ז באדר ב' תשע"ט (24.03.2019) עפ"י הסכם הגירושין הקיים.

כשמונה חודשים לאחר מכן, בחודש 11/2019 פתחה האשה תיק ייישוב סכסוך בביהמ"ש, ולאחר תום תקופת עיכוב ההליכים הגישה תביעה בביה"ד לשינוי הסכם בעניין מזונות הקטינים ובעניין הרכושי.

התקיימו שני דיונים ארוכים בנושא, בהם ניסה ביה"ד באורך רוח להביא את הצדדים לידי הסכם פשרה, לאור התחושה שחלק מההסכם מוטה כלכלית לטובת הבעל, אך בסופו של דבר הצעת הפשרה לא התקבלה. כמו"כ, שני הצדדים הגישו סיכומים, וב"כ האשה אף הגישה סיכומי תשובה, ולכן אין מנוס מלפסוק את עיקר הדין.

טענות הצדדים

לטענת ב"כ התובע, ההסכם נכפה על האשה אשר פחדה ויצאה בידיים על ראשה מכל הבחינות:

1. סך המזונות שנקבעו הם פחות מהמינימום המקובל.
2. בית הצדדים שווה כ-900,000 ש"ח ללא משכנתא, ומנגד הדירה של האשה היא בקומה רביעית בלי מעלית, ולאשה בעיות רפואיות המקשות עליה.
3. נשאר לבעל עסק משותף רווחי.
4. האשה הפסידה את זכויות העבודה המשמעותיים של הבעל, אשר מרוויח כ-14,000 ש"ח.
5. רכב האשה התקלקל לאחר כמה חודשים.
6. האשה וויתרה על כתובה, בלי קבלת זכויות מנגד.
7. האשה לא ידעה שיש לה חלק בזכויות הסוציאליות של הבעל עפ"י חוק.
8. בסיכומיו, הביא מקורות הלכתיים מכמה פס"ד שמחילה בטעות אינה מחילה, ולכן כאשר הסכם גירושין נערכה בטעות, גם ללא הטעיה דינה להתבטל.
9. גם לפי חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, דין ההסכם להתבטל עפ"י סעיפים 14 (טעות), 15 (הטעיה), ו-16 (עושק).

לטענת הבעל לשעבר וב"כ, ההסכם לא נכפה על האשה. לאשה היה די זמן והותר להשיג עליו, ורק לאחר קבלת דירה על שמה פתחה בתביעה. אין לשנות הסכם אלא בשינוי נסיבות. בנוסף, לגופו של ענין:

1. האשה בחרה את הדירה אשר נקנתה עבורה.
2. העסק לא היה רווחי, ובחיים המשותפים האשה רצתה להיפטר ממנו, ונטל עליו את החובות.
3. גם לאשה זכויות, אם כי מעטות יחסית, אך מנגד הבעל קבל עליו חובות, והאשה יצאה לחיים חדשים עם דירה בלי משכנתא ובלי חובות.
4. האשה בחרה את הרכב, ואינו אשמת הבעל אם התקלקל אחר כך.
5. הביא ממקורות משפטיים שהסכם גירושין הוא הסכם כולל במקשה אחת, אשר לו פנים כלכליים ורגשיים, שיש לאשר רק אחר בחינת גמירות דעת של הצדדים.
6. האשה לא הרימה את נטל ההוכחה שקיים פה הטעיה, עושק, כפיה וכו'.
7. האשה לא הראתה כלל שינוי נסיבות, כנדרש לשינוי הסכם.
8. ההסכם נערך ע"י עו"ד ניטרלי, ואף תוקן הטיוטה כמה פעמים לטובת האשה.

דיון

נפתח בשני יסודות ידועים וברורים:

1. הסכם גירושין שאושר וקבל תוקף פסק דין חזקתו שהוא תקף, ונטל ההוכחה מוטל על הבא לבטלו. לא מספיק להראות שאין איזון שווה או שהיה הוגן יותר לעשות אחרת, אלא צריך להוכיח שנפל בו פגם חמור מעיקרו עד שלא היה ראוי לאשרו מלכתחילה.
2. ככל שההסכם תקף, אין מקום לפתוח שוב את ענייני ההסכם ולשנותו (שלא בהסכמה) אלא בשינוי נסיבות מהותי, ולא על סמך כך שלא נותנים מענה מספיק לצרכי צד אחד. [יוער, שבכתב התביעה לא העלה ב"כ האשה טענה כלשהי לשינוי נסיבות, אשר יצדיק שינוי ההסכם.]

שני יסודות אלו הם נכונים הן מבחינת ההלכה והן מבחינת החוק, ואין צורך להאריך בהם. בהתאם לכך, ניגש לתיק זה.

• הסכם מתוך לחץ וכפיה

טענתו הראשונה של ב"כ האשה היא שההסכם נכפה על האשה אשר פחדה ממנו. בנוסף, לדברי האשה בדיון ביום כ"ט בשבט התש"פ (24/02/2020), הבעל אמר לה שאם לא תחתום על ההסכם, לא תקבל גט מעולם.

טענה זו מתבססת על סעיף 17(א) בחוק החוזים, בה נאמר:

"מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה."

אולם, מעבר לטענות בעלמא, לא הביא ב"כ האשה שום הוכחה או תימוכין לאיום על האשה. ב"כ הבעל לשעבר בסיכומיו הכחיש את הדברים בצורה נחרצת, ולטענתו ההסכם עבר כמה טיוטות אשר שודרגו לטובת האשה עד שההסכם הסופי גובש.

יתירה מכך, עצם העובדה שההסכם אושר ב-10/2017, והצדדים חזרו בינתיים לשלו"ב והמשיכו לדור יחד ושהו מלהתגרש כמעט שנה וחצי עד 3/2019, משמיט את הקרקע לטענת האשה שההסכם נכפה עליה מתוך פחד, ונאלצה לחתום עליו בכל מחיר כדי להיפטר מבעלה.

לכן, יש לדחות בשתי ידיים טענה זו של כפייה.

בנוסף, יוער שדברי החוק הנ"ל אינם פשוטים לפי ההלכה. נאמר בגמרא ב"ב (דף מז ע"ב) ש"תליוהו וזבין זביניה זביני", מי שנכפה עליו למכור – המכר קיים כל שקבל תמורה הוגנת למקח, אא"כ מסר על כך מודעה מראש בפני עדים שהכירו באונס, ואין עצם הכפייה כשלעצמה עילה לביטול המקח. כך נפסק גם בשו"ע (חו"מ סימן רה סעיף א). במקרה זה לא מסרה האשה שום מודעה לפני חתימת ואישור ההסכם, ואף לא הוכח כלל אונס וכפייה. אמנם, כאמור, הלכה זו נאמרה רק כאשר התקבלה תמורה הוגנת למכר.

טענתו השנייה של ב"כ האשה שההסכם מקפח בצורה חמורה את זכויות האשה ויצאה "עם ידיה על הראש", ג"כ צריכה בירור היטב – עובדתית, הלכתית, וחוקית, וכאמור, נטל הראיה על הטוען לביטול ההסכם.

• מזונות

כאמור, נקבעו מזונות שני ילדים בסך 2,500 ש"ח, כולל מדור, בנוסף להוצאות רפואיות חריגות. יוער שבמסגרת ההסכם גם נקנתה דירה לאישה ולילדים כנגד חלקה בבית המשותף. סכום זה הינו בתחום הסביר, אף אם הוא נמוך מהמקובל לפי משכורת הבעל לשעבר, כדברי ב"כ האשה.

נוסיף, שהבעל קבל עליו בהסכם לשלם עבור החוגים של הילדים, וכן לממן את בר המצוה של הבנים, אשר עלותם הכוללת מגיע לעשרות אלפי שקלים. לטענת הבעל לשעבר משלם עבורם גם פלאפון, ועוד הוצאות, הגם שלא נתחייב בהסכם.

לכן, אי אפשר לקבוע שהאישה קופחה, ודאי לא בצורה חריגה, במזונות הקטינים.

יוער שביה"ד ניסה לפשר בין הצדדים, להעלות את המזונות החודשיים כנגד זכויות הבעל לשעבר ממקום העבודה שנשארו על שמו (ראה לקמן), אך הבעל לשעבר סרב להצעת פשרה זו.

• הדירה

לטענת ב"כ האשה, הבעל לשעבר קבל דירה את דירת הצדדים השווה כ-900,000 ש"ח, ומנגד קנה לאשה דירה רק בסך כ-300,000 ש"ח. הבעל לשעבר הכחיש את הדברים, ולטענתו בדיון, דירת הצדדים היתה שווה כ-550,000 ש"ח, כך שהאשה קבלה תמורה מקבילה, ואף יותר. לטענתו, האשה לא רצתה את דירת הצדדים, מכיון שמדובר בשנים וחצי חדרים בלבד, אשר לא התאימו למגוריה עם הילדים.

לאחר עיון באתר יד 2 במחיר הדירות בדימונה, הערכת הבעל נראית הרבה יותר ריאלית בשווי בית קטן בדימונה. בנוסף, מאחר שנטל ההוכחה לביטול הסכם מונח על האשה, היה עליה להגיש שומה כלשהי להוכיח את טענתה שקופחה בצורה חמורה בחלוקת הדירה. אך אף נטל ההוכחה המינימלי הזה לא נעשה.

כלפי טענת האשה שהדירה בקומה רביעית בלי מעלית וקשה לה, יש לקבל את טענת הבעל לשעבר שהאשה בחרה בדירה זו מרצונה לאחר הגירושין (יוער שבהסכם פורט דירה אחרת, או דירה שווה ערך, והאשה העדיפה את זו שקנתה). אף לא מדובר בילדים קטנים שקשה להם לעלות מדרגות, כך שאין בכך עילה כל שהיא לביטול ההסכם.

נמצא, שבסעיף זה, אין קיפוח כל שהיא בהסכם בזכויות האשה, ואדרבה, מסתבר שקבלה יותר מחלקה המגיע לה.

• העסק המשפחתי […]

טענת ב"כ האשה שהעסק "רווחי" הוכחשה על ידי הבעל לשעבר, אשר אף טען שבתקופה המשותפת האשה רצתה להיפטר מהעסק מחמת שאינו רווחי. אדרבה, בעת ההסכם, הבעל לקח על עצמו את חובות העסק, ורק לאחר הגירושין פיתח אותו. הצדדים לקחו הלוואה בשנת 2014 לפתיחת העסק בסך 85,000 ש"ח, וכמחציתו נשאר בעת עריכת ההסכם. בנוסף, בהמשך נאלץ הבעל לקחת הלוואה נוספת לכיסוי חובות העסק. [לדברי האשה, בהמשך עוקל מקצבת נכות שלה סך 30,000 ש"ח עבור חובות העסק, אך מנגד הבעל טען שהזרים סך 22,000 ש"ח מחשבונו (ביום 14.5.2019), כפי שמופיע בתדפיסים שהוצג לביה"ד].

דוחות ריווח והפסד של שנות 2018-2019 הוצגו לביה"ד מראים יתרות ריווח, אך בשנת 2018 היה בסך כ-16,000 ש"ח בלבד, ובשנת 2019 (שרובו לאחר הגירושין) סך כ-36,000 ש"ח, שאינו סכום גבוה באופן יחסי לזמן העבודה אשר נצרך לקיום עסק.

בנוסף, מדו"ח בנק מיום 3.1.2020, מופיע יתרת חובה לבנק בסך כ-67,000 ש"ח, בנוסף להלוואות ביתרת חובה של כ-75,000 ש"ח. אמנם, לא התבררו הנתונים נכון ליום ההסכם או ליום הגירושין, אך בהחלט מצטייר הנתון שהעסק כרך עמו חובות משמעותיים, אשר הבעל קבל על עצמו יחד עם קבלת העסק.

נמצא, שבסעיף זה, לא התברר קיפוח בהסכם בזכויות האשה, ואדרבה, הבעל נטל על עצמו חובות אשר לכאורה היה ראוי שהאשה תשתתף בהם.

• הרכב

בעניין הרכב, לטענת הבעל קנה לאשה רכב כבחירתה בסך 10,000 ש"ח, לפי ערך של מחצית שווי הרכב המשפחתי, כ-20,000 ש"ח. לכן, אין לבוא בטענות לבעל אם הרכב התקלקל חודשים ספורים לאחר מכן.

• הכתובה

אמנם, בהסכם הגירושין האשה וויתרה על הכתובה, בלי לקבל מנגד זכויות משמעותיות מאת הבעל, אך מאחר שלא הונחה בפנינו תביעת גירושין, אלא גירושין בהסכמה, לא התבררו נסיבות הפירוד והאם לאשה היה ראוי להגיע כתובה. אף לא הוצג בפנינו עותק וסכום הכתובה.

נציין שפרוטוקול הראשון לאישור הסכם אמרה האשה: "נסינו ולא הלך ואין צורך בטיפול". וכן בדיון השני, בו אושר ההסכם: "לא הלכנו לטיפול אנו ממשיכים לגירושין". בדיון ההוכחות ביום כ"ט בשבט התש"פ (24.02.2020) הוסיפה האשה ואמרה: "התגרשתי כי הייתי עושה הכל לברוח ממנו". הרי שאף האשה רצתה בגירושין, וייתכן שאף היא יזמה אותם (אם כי לפי דבריה היה בגלל התנהלות הבעל). ואכן, לדברי הבעל בכתב ההגנה ובסיכומיו, האשה היא זו שדרשה את הגירושין.

בנסיבות אלו (שלא התבררו כל צרכן) ייתכן ולא היה מגיע לאשה כתובה, או שלפחות הייתה לאשה מוכנות כנה למחול על הכתובה בכדי לזרז את ההליכים.

נמצא, גם בעניין זה לא עמדה האשה בנטל ההוכחה שקופחו זכויותיה, למרות הוויתור.

בנוסף, דבר שבשגרה הוא שאישה במסגרת הסכם גירושין מחליטה לוותר על כתובתה.

• חשבונות הצדדים

לא הוצגו בפנינו תדפיסים של חשבונות הצדדים נכון למועד עריכת ההסכם. אמנם בתדפיסים מחודש 11/2018 והלאה שהוצגו (עוד לפני הגירושין עצמן), חשבון עו"ש של הבעל "סחב" יתרת חובה ממוצע של כ-30,000 ש"ח, קרוב למסגרת אשראי המאושרת לחשבון. ביום הגירושין יתרת החובה של העו"ש עמדה על סך כ-40,000 ש"ח. (אמנם, לא הוצגה יתרת כלל החשבון, כולל פיקדונות וחסכונות, וני"ע). לעומת זאת, חשבון האשה מתקופה זו היא יחסית מאוזנת, עד לאחרונה, שיתרת החובה הולכת וגוברת.

נמצא, גם בעניין זה לא הוכח שקופחו זכויותיה של האשה בהסכם, ואדרבה, הבעל נטל על עצמו את מלוא יתרת החובה של חשבון העו"ש שלו.

• זכויות ממקום העבודה

רק בעניין זכויות הצדדים ממקום העבודה, נראה שיש מקום לטענת האשה.

ברור שלבעל לשעבר, שעבד כסוהר במשכורת נאה לאורך שנות הנישואין, ישנן זכויות בסכום לא מבוטל, כאשר לא התברר כמה האשה הרוויחה במהלך השנים. לדברי הבעל לשעבר בדיון ביום כ"ט בשבט התש"פ (24.02.2020) חצי זכויותיו מסתכם בסך 300,000-400,000 ש"ח, כאשר האשה עבדה רק שנה אחת בחנות וכמה שנים בבית מלון. א"כ מדובר בהפרש של מאות אלפי שקלים!

על פניו נראה שיש כאן קיפוח, ואכן אפשרי שהבעל ניצל את רצון אשתו להתגרש כדי להטות את ההסכם לטובתו, על כל פנים בפרט זה של הזכויות. מטעם זה ביה"ד השקיע שעות רבות בכדי לפשר ולהביא את הצדדים לידי הסכמה, וכדבריו בדיון: "ננסה להגיע להסכמות כיון שיש כאן הרגשת קיפוח, להגיע למתווה של פתרון כולל". אמנם, ניסיון זה לא צלח, ולכן עלינו להכריע בקו הדין.

עוד עלינו לזכור שכעת אין אנו דנים בתביעה לחלוקת רכוש, ולא בבקשה לאישור הסכם, אלא באים להכריע בתביעה לשינוי הסכם, כלומר בביטול חלק ממנו.

בכדי לעשות כן עלינו לקבוע בצורה ברורה שמלכתחילה לא היה ראוי לדיין לאשר אותו, עכ"פ בפרט זה, ונטל ההוכחה לכך על הצד התובע לביטול.

והנה, בעניין זכויות ממקום העבודה, ראה פס"ד מביה"ד בתל אביב יפו (תיק 902297/3) מיום ז' בכסלו תש"פ (05.12.2019), שדחו טענה של וויתור זכויות פנסיוניות באופן גורף וכתבו:

"הוויתור על הזכויות הפנסיוניות כשכל צד נשאר עם זכויותיו היה הדדי, ומקובל במקרים רבים, בית הדין לא יעסוק בכך."

אולם, על פסה"ד זה הוגש ערעור, אשר התקבל חלקית, וביה"ד הגדול כתב על כך בפס"ד (תיק 1252224/1, לקמן: "פסק הערעור") מיום ט' בתמוז תש"פ (01.07.2020) כדלקמן:

"הדבר נכון אם מדובר בהפרשים זניחים. כאשר שני הצדדים, משכורתם כמעט שווה או בערך שווה, או שאינם נשואים אלא שנים מועטות, חבל לפנות לאקטואר, ובהחלט מקובל שכל צד נשאר עם זכויותיו. אך במקרה שבפנינו הצדדים היו נשואים 16 שנה. להערכתנו, המשיב צבר זכויות גבוהות לאין ערוך מזכויות המערערת, כך שיתכן ומדובר כאן בסכומים שיכולים להגיע לכדי מאות אלפי ש"ח. אין זה ויתור של מה בכך.

אשר על כן, על מנת לברר אם בוויתור המערערת על איזון משאבים, מדובר בהסכם מקפח באופן משמעותי, יש למנות אקטואר לבחינת זכויות הצדדים ואיזון משאבים. לאחר שבי"ד קמא יקבל נתונים כאמור, יקבע בי"ד קמא אם מדובר בסעיף מקפח שיש לבטלו."

על פניו משמע שוויתור משמעותי על זכויות ממקום עבודה נחשב סעיף מקפח שיש לבטלו, ושיש לביה"ד לברר את היקף הזכויות ע"י מינוי אקטואר אף לאחר שאושר ההסכם. בכל זאת, נראה שהדברים נאמרו בעיקר בהקשר אותו נידון, ולמעשה אין לבטל את סעיף הזכויות ממקום העבודה במקרה שלפנינו, מהטעמים שיתבארו לקמן.

1. הבסיס לביטול סעיף מקפח

בפסק הערעור הנ"ל לא פורש היטב הבסיס החוקי ו/או ההלכתי על פיו יש לבטל סעיף מקפח, בהעדר עילה ברורה עפ"י פרק ב', סעיפים 13-18 בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). אמנם, שם הפנו לפס"ד קודם של ביה"ד הגדול (תיק 1084448/1, לקמן: "פסה"ד הקודם") מיום כ"ז בתמוז תשע"ח (10.7.2018), שהוזכר גם בפס"ד ביה"ד האזורי עליו נסוב הערעור. שם פרש הרה"ג שפירא שליט"א (אשר נמנה בהרכב הערעור הנ"ל) באריכות את משנתו בעניין תפקיד וחובת ביה"ד בעת אישור הסכם, והתנאים לביטול הסכם. באותו נידון אכן ביטל ביה"ד הגדול את ההסכם, אך בעיקר בגלל מצבה הנפשי הקשה של האשה בעת כריתת ההסכם, כמו שכתב שם (הדגשה במקור):

"אין לתלות את הוויתור מצידה ברצון להתגרש מהרה, אלא אדרבה יש לתלות את חתימתה בנסיבות העניין במצבה הנפשי הקשה, ואף אם לא הייתה טוענת שלקחה כדורים במינון יתר, יש לתלות החתימה על ההסכם הלא סביר בחוסר מודעות, ובפרט שהתנהלותה היא כמסירת מודעא, כנ"ל.

במקרה זה חובת בית הדין להציל עשוק מיד עושקו, לקבל הטענות המוכחות וההגיוניות של האישה ולבטל ההסכם.

[…]

נוסיף ונאמר בנידון דידן יש מקום לקבוע שההסכם בטל גם מכוח סעיף 30 לחוק החוזים הקובע: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל."

תוצאות הסכם זה אכן אינן מוסריות וסותרות את תקנת הציבור – בקיפוח תוך ניצול מצוקה ומצב נפשי קשה (אף לולי היה בו כדי לבטל את ההסכם מכוח העדר היסוד של שיקול הדעת) ואולי אף תלותיות, לחץ בלתי הוגן והטעיה; בפגיעה בטובת הקטינים…"

אמנם, בניגוד למקרה הנידון שם, בו הוכח קיפוח בכלל ההסכם עד כדי ביטול כולו, וכן ניצול של מצבה הנפשי הרעוע של האשה (אשר יכולה להוות עילה לביטול הסכם עפ"י סעיף 18 לחוק החוזים), כאן מדובר בסעיף אחד מקפח בלבד (וראה בזה עוד לקמן), ולא הוכח מצב נפשי מעורער של האשה. יתירה מזו, אף קשה לקבוע שהייתה כאן טעות ברורה וכ"ש הטעיה כל שהיא. האשה ידעה היטב את עיסוקו של הבעל, ומן הסתם גם את גובה משכורתו. חלק גדול מהאנשים הבאים להתגרש יודעים שעפ"י חוק מגיע לכל צד מחצית מזכויות בן הזוג, ונושא הזכויות נזכר באופן מפורש בהסכם, עם כותרת בולטת, ושתי פסקאות שלמות אשר פרטו ובארו היטב "ברחל בתך הקטנה" שכל צד יעמוד על זכויותיו ממקום העבודה.

• קיפוח בהסכם בכללותו, בפרט בדירת הצדדים, לעומת קיפוח בזכויות בלבד

עוד ניכר בערעור שם שעיקרו נסוב על וויתור האשה על חלקה בדירת הצדדים, ולזה הוקדש רוב רובו של פס"ד הערעור, כאשר הפסקאות שהובאו לעיל בעניין הזכויות הן תוספת קצרה בעמוד האחרון של פסה"ד הערעור. בהחלט ניתן לומר שאם ההסכם בכללותו הוא מקפח ודינו להתבטל, כי בעטיו קם חשש כפייה וכנ"ל, יש לתת את הדעת גם על סעיף זה של זכויות ממקום העבודה, אך שונים הדברים במקרה שלפנינו, שהובהר לעיל שההסכם בכללותו הוא הוגן ושוויוני. יש להתייחס למכלול הנכסים של בני הזוג – הדירה, העסק, החובות, והזכויות – ובמסגרת זו, גם אם סעיף הזכויות מוטה לטובת הבעל, ודאי שבמכלול הדברים אין לקבוע שההסכם מקפח בצורה קיצונית.

נוסיף ונציין, שלמרות שעפ"י חוק יחסי ממון האשה זכאית למחצית הזכויות שצבר הבעל, ולחלק מהדיינים יש מקום לכך אף עפ"י ההלכה בימינו שזוגות נישאים על דעת כן, ודאי שאין זכות הלכתית ברורה כזו (ואף לפי חוק הזכות לאיזון אינה אלא זכות אובליגטורית, לא קניינית), ואי אפשר לדמות מי שוויתר על חלקו בזכויות העבודה של הצד שני למי שוויתר על דבר שבבעלותו, כגון חלקו בדירה הרשומה גם על שמו וכדומה.

• אישור ההסכם ע"י דיין ההרכב

כאשר מוזכר בהסכם שכל צד יעמוד על זכויותיו, שלא כפי הנדרש באיזון משאבים עפ"י חוק יחסי ממון, בדרך כלל הדיינים מעירים על כך כאשר עוברים על ההסכם עם הצדדים.

וראה עוד דבריו של הרה"ג שפירא שליט"א בפס"ד הקודם, שכתב:

"גם במקרים שבהם לא נרשם פרוטוקול יש לנו ללכת אחר "חזקה שאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן" ובסתמא תלינן שבית הדין עשה המוטל עליו, ובפרט בדיינים שעיסוקם כמעט רק בתחום זה על כל המשתמע מכך. לפיכך אם בא לפנינו הסכם שניכר מתוכו שבעת אישור ההסכם נערכו בו שינויים בכתב ידו של הדיין והוספו או שונו אפילו חלק מהסעיפים, ודאי יש לסמוך על חזקה זו, אף אם לא נרשם פרוטוקול. ויש להרחיב חזקה זו אף אם לא נעשה שינוי כלשהו בהסכם ובוודאי במקרים שתנאי ההסכם סבירים והגיוניים."

נציין שבהסכם הגירושין, יש חמישה תיקונים שהוכנסו בכתב יד ע"י הדיין במקומות שונים, כולל תת סעיף שלם, ומזה מוכח שהדיין לא עבר על הדברים באופן כללי ושטחי בלבד, אלא עיין בכל פרט ופרט. יש לתלות שכך נהג גם בנקודה זו, והבהיר לצדדים את משמעות הוויתור, וכך אכן מבהיר דיין ההרכב שאישר את ההסכם, שעבר עליו לפרטים עם הצדדים, כולל סעיף הזכויות, אלא שהדברים לא תועדו בפרוטוקול בפרוטרוט.

• טעות שלא טרח אותו צד לברר

גם אם נאמר שהאשה לא ידעה שזכאית עפ"י חוק למחצית זכויות הבעל (וכאמור, נטל ההוכחה בזה על האשה, ובפרט מאחר שההסכם אושר בביה"ד, וכאמור, ניכר שהדיין עבר על פרטי ההסכם), קשה לקבוע שבכך נפל פגם בכריתת ההסכם אם האשה חתמה בלי לטרוח לברר את זכויותיה ואת משמעות סעיפים מפורשים בהסכם טרם חתמה עליו, ופרט לאחר שהיה לה זמן רב משחזרו לשלום בית, כאמור לעיל.

ראה את דברי הרה"ג שפירא שליט"א בפסה"ד הקודם:

"יש להוסיף: משורת הדין, אם אחד מהצדדים חתם על ההסכם ולא היה מודע להתחייבויות שנטל על עצמו, תחול התחייבותו וכפי שכתב הרשב"א בתשובתו (חלק א סימן תרכט):

נשאל [הרשב"א] ביהודי עם הארץ שבא לגרש את אשתו, ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה, ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנה ולא הבין התנאי. ואמר כי שאלו את פי הרב רבי מאיר ז"ל, והשיב דשומעין לו.

והוא [הרשב"א] אומר דאין שומעין לו "דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תמה אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה."

 והביאה הבית יוסף (אבן העזר סוף סימן סו) וכתב עליה:

"ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזא. ולענין הלכה ס"ל כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן.

וכן פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן סא סעיף יג): "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו."

ועיין בש"ך (שם ס"ק יח) שכתב: "ואפילו ידוע שאינו מבין לשון השטר, מתחייב הוא בכך כיון שקיבל על עצמו ושתק."

וכן פסק גם בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מה סעיף ג): "הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו."

ועיין בסמ"ע (סימן סא ס"ק כג) שכתב בטעם הדבר:

דהווי ליה לומר כן מתחילה "אינני מבינו, תפרשוהו לי ואדע". וכל שתיקה בענינים אלו הוויא לה כקבלה שקיבל עליו לקיים מה שהסופרים נוהגים לכתוב בשטרות ובכתובות ובדקדוקיהן.

אך אף שטעם זה נכון לגבי מי שהתחייב ולא ידע על מה התחייב, מדחתם ולא בירר על מה חתם, על כל פנים חובת בית הדין לבדוק אם לא נאלץ לחתום על הסכם לא הוגן נגד רצונו בנסיבות כריתת ההסכם. ועל כל פנים אף אם יכול להיות שהאדם רצה לחייב את עצמו, בית הדין אינו חייב לאשר את ההסכם אם נראה לבית הדין שיכול להיות שהחתימה הייתה מאונס או כדי להבריח, וכדין מרומה שחובה על הדיין להסתלק מלדון בו."

עכ"ל הרה"ג שפירא שליט"א בפסה"ד הקודם. נמצא, שבדיעבד שביה"ד אישר את ההסכם, ולא ראה בו דין מרומה וצד אונס – ההתחייבות וכ"ש הוויתור, כמקרה שלנו, שריר וקיים כאשר חותם בלי שטורח לברר על מה חתם.

מעין זה, מצינו גם בשני מקומות בהלכות אונאה, שמניעה מלברר דבר שיכול היה לברר מאיינת את טענת האונאה.

הראשון, הזכות לטעון אונאה על מחיר מופרז מוגבלת עד לזמן שיוכל לברר את המחיר ההוגן, כמש"כ בשו"ע (חו"מ סימן רכז סעיף ז):

"עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו […] עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. ואם שהה יותר, אינו יכול לחזור ולא לתבוע אונאתו."

אם המתאנה נמנע מלברר את הדבר בשעתו, מחל בכך על תרופות האונאה של החזר האונאה או ביטול המקח. [ואף שלטענת ב"כ האשה בסיכומי התגובה הבעל שמר את עותק ההסכם אתו, הרי ההסכם היה מצוי בתיק ביה"ד, והאשה היתה יכולה לגשת למזכירות בכל עת.]

בנוסף, דעת כמה פוסקים לגבי מום במקח, שאם המום נמצא במקום גלוי שאפשר להבחין בו בקלות והלוקח לא טרח כלל לבדוק את המקח, מחל בכך את זכותו לטעון לביטול המקח מחמת מום, עי' בסמ"ע (סי' רלב ס"ק י) בשם המ"מ, ובפת"ש (שם ס"ק א).

אף כאן, גם אם האשה לא היתה מודעת מראש לזכויותיה עפ"י חוק לפני החתימה על ההסכם (וכאמור, נטל ההוכחה לכך עליה וכו', וכנ"ל), היה עליה לברר את משמעותם של סעיפים אלו המפורשים, ובפרט שעברו כמעט חמשה חודשים מיום חתימת ההסכם עד אישורו בביה"ד, ועוד שמונה חודשים עד הגירושין בפועל. ככל שלא טרחה לעשות כן, וחתמה בלי לברר את משמעותם של הדברים המפורשים עליה חתמה, ואף בקשה לאשר את ההסכם ואף התגרשה לאחר שיהוי זמן ארוך, שוב אינה יכולה לטעון טענת טעות.

• מובאות ב"כ האשה מפס"ד

מובאות ב"כ האשה באריכות מפס"ד ‏831109/3 אינו דומה. שם מדובר על טעות ניכרת בהערכת שווי החברה, שהוא דבר שקשה לעמוד עליו ללא דו"ח מקצועי, וכפי שכתבו שם:

"ברור לנו שבחשבונאות מסוג זה של הערכת שווי חברה, אדם המצוי בחברה בת ימינו שאינו עוסק בתחום ראיית חשבון ואינו מנהל עסק או חברה אינו בקיא במסמכים של דוחות ומאזנים של חברה או עסק. ומשום כך, נאמנת עלינו התובעת שלא הבינה במסמכים שהמציא לה הנתבע. לשם בירור שווי עסק או חברה, יש בעלי מקצוע, רואי חשבון, ששוכרים אותם והם אמורים לתת חוות דעת מקצועית על שווי חברה."

 ובסיכום הדברים, כתבו:

"מחילה בטעות אינה מחילה כל עוד המוחל לא ידע על מה מחל.

מחילה בטעות אינה מחילה דווקא בדברים שעשויים לטעות בהם.

מחילה בטעות אינה מחילה דווקא אם הטעות מוכחת בראיה ברורה.

במקרה דנן התמלאו כל הפרטים לביטול מחילת התובעת בזכויותיה בחברה."

במקרה שלפנינו, הדברים הפוכים: המחילה המהותית על זכויות העבודה ידועה (גם אם הסכום המדויק לא ידוע), הוא דבר שאינו עשוי לטעות בו, ולא הוכחה הטעות בראיה ברורה.

גם המובא מפס"ד 301468/1 אינו דומה כלל למקרה שלפנינו. שם מדובר בניסוח לקוי ומטעה של הסכם, כפי שכתוב שם:

"ניסוח ההסכם נעשה בצורה לקויה ולדעת ביה"ד צורת ניסוח זו נועדה כפי הנראה להסוות את הדברים באופן שהאשה לא תהיה מודעת לכך שהיא כפי הנראה מקבלת לפי ההסכם רק זכות שימוש ולא בעלות […]

יש מקום לטענת האשה שהיא במהלך כל השנים כלל לא ידעה שהבית רשום על שם הבעל. במקרה שכזה ודאי שלא מסתבר שהאשה היתה מסכימה בהסכם לקבל רק זכות שימוש בחלק מהבית ויותר מסתבר שהיא הבינה בהסכם שהיא מקבלת בעלות באגף המזרחי של הבית. ההסכם נוסח באופן שעשוי להטעות והיא הבינה ממנו שהיא מקבלת בעלות ולא רק זכות שימוש והיא גם לא היתה מודעת לכך שעליה להקפיד בניסוח ההסכם. משום כך אנו סבורים שיש מקום לטענת האשה שהיא הוטעתה בהסכם ובזכותה לבטלו."

אין זה דומה כלל למקרה שלפנינו, בו נושא הזכויות פורט ב"רחל בתך הקטנה", שאין בו מקום לטעות.

ממילא, לא מתווספת טענה מהמובא בפס"ד 812582/1 של ביה"ד הגדול שקיימו את פסה"ד הנ"ל, כיון שהבסיס הוא הטעיה/טעות מוכחת. כן לגבי דברי הרה"ג בארי שליט"א שהובאו:

"כל הסכם גירושין טעון פסק של בי"ד לאישור הסכם ופשוט הוא שגם מבחינת ההלכה יש כאן מנהג המדינה שההסכם מקבל תוקף רק לאחר שקבל תוקף של פס"ד. והואיל והבסיס של ההסכם הוא פסק הדין, הרי רשאי בית הדין אם התבררו לו דברים חדשים ויש לו אומדנא שההסכם לא נעשה ביושר, לבטל את פסק דינו כשם שהוא רשאי לחזור מכל פס"ד אחר שנתן בהתברר לו נסיבות חדשות. וא"כ ברגע שביה"ד מחליט לבטל את ההסכם ומשמעותו שהוא מבטל את פסק דינו ממילא מתבטל ההסכם, כי נפל הבסיס שעליו נשען ההסכם וממילא נפל הבנין."

הדברים נכונים באותו נידון שהתברר שההסכם נעשה שלא ביושר באופן מטעה, אך לא כך במקרה שלפנינו.

• שיקול הדברים כל מקרה לגופו

יוער עוד, שאף בפסק הערעור הנ"ל, כתב ביה"ד הגדול: "לטעמנו אם יתברר כי ההסכם מקפח בצורה קיצונית, יש לשקול שעל אף שלא הוכח, יתכן שסיבת האלימות, קמה וגם נצבה". המדייק בדברים ייווכח שאין בפסה"ד קביעה שהסכם מקפח בטל, ובוודאי לא מצד עצמו, אלא שיש לשקול שאולי מגלה על סיבת אלימות וכפיה, הגם שלא הוכח. קבלת הערעור באותו תיק היא בכך שביה"ד האזורי לא בדק מספיק את הנתונים – שווי הדירה, טענת הבעל ששילם את הסכום שהתחייב בו בהסכם, וזכויות הצדדים – ועל כן התיק הוחזר להם לבדוק את הנתונים, האם אכן מדובר בהסכם מקפח בצורה משמעותית, שאז יש לשקול סיבת האלימות, אך אין שום הוראה בפסה"ד הערעור שסעיף בודד מקפח, אף בצורה קיצונית, בטל כשלעצמו.

וראה בזה דברי הרה"ג שפירא שליט"א בפס"ד הקודם:

"בשל כך, ההלכה המשפטית הפסוקה יצרה אבחנה בין שני סוגי פגמים עקרוניים: האחד, פגם בהליך ההסכמי, קרי כאשר העילה לביטול ההסכם נובעת מן החלק ההסכמי שבו (טעות, הטעייה, כפייה, עושק וכדומה); ואילו השני, פגם בהליך השיפוטי, כאשר העילה לביטול ההסכם נשענת על טענות כנגד בית המשפט, אשר ניהל את הדיון ואישר את ההסכם (ראו: גריידי אבישי, הסכם ממון וגירושין – אישור וביטול, מהדורה שנייה 2014, 113–122 ב). תקיפת הפן ההסכמי מאפשרת הגשת תביעה חדשה שעילתה הפגם ההסכמי, ומנגד הרוצה לתקוף פגם בהליך השיפוטי חייב להגיש ערעור על ההליך השיפוטי. הפגם ההסכמי הוא פגם ברצון ובהתרצות של הצדדים להסכם, לעומתו פגם שיפוטי הוא פגם בהתנהלות הערכאה השיפוטית.

על כן, התנאי לתקפותו של הסכם הגירושין הוא שהתקיים הליך אשר במסגרתו:

א. בית הדין נוכח כי הצדדים הבינו את תוכנו של ההסכם;

ב. בית הדין בירר את יסוד הרצון החופשי;

ג. בית הדין השתכנע כי בנוסף להבנת תוכנו של ההסכם, הבינו הצדדים את תוצאותיו;

מדובר על מטלות המחייבות את בית הדין בבואו לאשר הסכם ממון. ומאליו יובן שאם בית הדין אישר הסכם ממון שלא בדרך האמורה – נפל פגם בהליך. עם זאת אין אנו באים לקבוע מסמרות לעת עתה ולומר דרך כלל שפגם זה יבטל את תוקפו של ההליך. הדברים צריכים בדיקה בכל מקרה לגופו."

במקרה שלפנינו, לא הוכח כלל שקיימת עילה לביטול ההסכם מהחלק ההסכמי שבו, והדברים נוטים שאף לא נפל פגם בהליך השיפוטי.

וראה לקמן בסוף הדברים מה שהבאנו מאת הרה"ג שלמה שפירא שליט"א בפס"ד הנ"ל, שהפתח לביטול הסכם, הגם שהוא קיים, הוא "סדק צר" בלבד.

• מְאַזנים וקיזוזים לוויתור

מעבר לכל הנ"ל ברמת העיקרון, במקרה שלפנינו, אמנם הוויתור על החלק בזכויות הבעל ממקום העבודה הוא משמעותי, אך אינו חד צדדי, ויש מְאַזנים וקיזוזים כנגדו.

בדיון ביום כ"ט בשבט תש"פ (24.02.2020) האשה אמרה שהיא לא עובדת ומקבלת קצבת נכות (בתוקף משנת 2013). אולם, לדברי הבעל לשעבר, עבדה מספר שנים, במלון ובחנות, כך שגם לאשה זכויות כל שהם ממקום העבודה.

בנוסף, במקרה שלפנינו, יש להתחשב מנגד בכך שהבעל קבל על עצמו חובות העסק, אשר לדבריו בדיון הנ"ל מסתכמים בכ-200,000 ש"ח. כמו"כ, לצורך רכישת הדירה עבור האשה, נטל משכנתא.

בדיון הנ"ל הסביר הבעל בענין וויתור האשה על זכויות הבעל ממקום העבודה:

"ביה"ד: למה דרשת ממנה לוותר על הזכויות שלך ממקום העבודה?

הבעל: לקחתי את החובות והזכויות. וגם את הנכס שאני משלם אותו."

ובהמשך הדיון:

"ביה"ד: … מה בנוגע לזכויות?

הבעל: זה לא נכון שאין לה זכויות, אמנם לא בסדר גודל שלי אך יש לה זכויות.

ביה"ד: אתה יודע מה הזכויות שלה?

הבעל: החצי שלה 300-400 אלף ש"ח.

ביה"ד: מה הסיבה שלשיטתך האישה צריכה לוותר על סכום כ"כ גדול?

הבעל: כשעשינו את ההסכם אמרנו שכל צד לוקח את הזכויות שלו.

ביה"ד: אך מה ההיגיון? אתה יודע מה הזכויות שלה?

הבעל: לא יודע. באמת לא יודע.

ביה"ד: אתה אומר שעבדה מה הרוויחה?

הבעל: עבדה בחנות כשנה ובבית מלון כמה שנים."

הרי מצד אחד הבעל לשעבר מודע ומודה שהזכויות של האשה הן קטנות ביחס לזכויות שלו, אף שלדבריו אינו יודע את ערך הזכויות שלה, אך מצד שני טוען שלקח עליו חובות, וגם חיובי המשכנתא והלוואות לרכישת הדירה עבורה.

כאמור, לדברי הבעל לשעבר, חובות העסק ביום הגירושין היו כ-150,000 ש"ח, בנוסף לחוב בחשבון הפרטי של כ-50,000 ש"ח. לטענת ב"כ בסיכומיו לקח על עצמו חובות העסק בסך 300,000 ש"ח (אך לא נתמך באסמכתא).

[הבעל ציין להלוואה בסך 85,000 ש"ח שלקח בסוף שנת 2014 מתוך קרן השתלמות שהיה לו, למשך 60 חודשים בריבית של פריים מינוס 0.5%. נמצא, בעת עריכת ההסכם, באמצע שנת 2017, שולם כחצי ההלוואה, ונשאר יתר חוב של כ-40,000 ש"ח.

עוד ציין ליתרת הלוואות בסך כ-75,000 ש"ח בחשבון העסק נכון לתחילת 2020. לדברי הבעל לשעבר מדובר בהלוואות שנטל לצורך כיסוי חובות העסק.]

ידוע הפתגם העממי: "טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ". וכעין זה, מאמר חז"ל בגמ' כתובות (דף פג ע"ב): "בוצינא טב מקרא" ופרש"י (שם): "בוצינא – דלעת קטנה, קרא – דלעת גדולה, והאומר לחבירו קח לך דלעת קטנה בגינתי או המתן עד שיגדילו וקח גדולה, טוב לו ליקח הקטנה מיד כי לא ידע מה יולד יום". זכויות הפנסיה הן בעיקר עתידיות, לעומת חובות קיימים ומשכנתא אשר הן נכון לעכשיו. ייתכן שבהיבט כלכלי נטו, רווחי לקחת חלק בפנסיה גדולה וכנגדו חלק בחובות ומשכנתא קטנים, אך בהחלט אין לשלול שיש אנשים שמעדיפים למרות זאת להתחיל את החיים מחדש נקיים מחובות ועם קורת גג ללא משכנתא, וכדברי ב"כ הבעל (הקודמת) בדיון:

"האישה יצאה ללא חובות ובלי עסק, אך יצאה עם דירה. היא התחילה את חייה כשאין לה שום חוב ושום משכנתא שרובצת על ראשה, קיבלה דירה בסך 310,000 ש"ח, וכן רכב ומעל ומעבר. אך הוא נשאר עם חובות."

גם ב"כ האשה הבין שיש בחובות משקל נגד הזכויות (אלא שלטענתו אינם שווים), כדבריו בדיון (הדגשה לא במקור):

"הבעל טרח וכתב מכתב הגנה ארוך עם מסמכים. ממנו עולה שקצת סובל מההסכם, יש לו חובות, אנחנו מוכנים לעשות את אותו הסכם ואת החובות היא תיקח, זכויות חצי חצי."

• זירוז ההליכים

הדברים נאמרים בפרט כאשר יש רצון לזרז עניינים, ואנשים מוכנים לעשות וויתורים כלכליים, אף משמעותיים, בכדי להימנע מהימשכות הליכים משפטיים, וכדברי הגמרא בבא בתרא (דף ל ע"ב): "עביד איניש דזבין דיניה" – אדם עשוי לקנות את דינו שלא לטרוח בדין, וכפי שנפסק בשו"ע (חו"מ סימן קמו סעיף יח).

מתוך דברי האשה בדיון:

" האישה: הייתי 19 שנה עם הבנאדם, 15 שנה הייתי נשואה, בתוך השנים הייתי חולה וגם היום במצב קשה מאוד, לא רציתי להראות מה עברתי איתו […]

לא יכולתי לחיות איתו […]

לא אמרתי את הכל כיון שיכל לומר שמבקש של"ב והיה גורר אותי בלי גט, 15 שנה הייתי בכלא, התגרשתי כי הייתי עושה הכל לברוח ממנו.

ביה"ד: מי הכין את ההסכם.

האישה: הלך לעו"ד ואמר לי בואי תחתמי. הייתי מוכנה לוותר על הכל."

ובדברי הבעל:

"ביה"ד: איזה עו"ד עשיתם את ההסכם? שניכם הייתם אל העו"ד?

הבעל: כן.

ביה"ד: העו"ד הכתיב לכם את ההסכם?

הבעל: אמרתי לה יש כאן עו"ד ונלך לשם.

האישה: ראיתי דפים וחתמתי וזהו.

הבעל: את ההסכם אנחנו הסכמנו. היא הסכימה להגיע אליו, את ההסכם הכתבנו, באנו לשם כמה פעמים."

אמנם, ביה"ד בבואו לאשר הסכם מתפקידו לוודא שהוא מובן לצדדים, ושאין כאן סחיטה וניצול בכוח, אך במקרה שלפנינו, התברר שיש היגיון כלשהו בדברים. וכבר הבאנו לעיל את דברי הרה"ג שפירא שליט"א בפסה"ד הקודם שישנם מקרים בהם ניתן לתלות את וויתור על האשה על רצונה להתגרש במהרה. נביא עוד מדבריו שם בענין הזה:

"בית הדין האזורי הביא ראיה מהפסיקה המשפטית שאין לערכאה השיפוטית להתערב במקרה שההסכם אינו סימטרי וכאמור בתמ"ש 23200/96 באשר להתערבות ערכאה שיפוטית בהסכם שערכו שני הצדדים:

יש לא אחת שבן זוג, כדי לקדם גירושין או שלום בית, מסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את שלום הבית או הגירושין. שיקולי כדאיות של בן הזוג, אינם עילה להתערבות בית המשפט בהסכמים שנכרתו בין בני זוג ואושרו כדין.

והוסיף שאף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם ע"י שני צדדים. הסברה היא שייתכן שכדי לסיים את הסכסוך, צד אחד מוכן אף לוויתורים מופלגים. ועיין עוד במה שנכתב בע"א 537/82 (ברק נ' ברק, פד"י לח (4, 626)):

הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם […] אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא […]

אין ספק שסברה זו מתאימה ונכונה במקרים רבים, ועיין פסק דינו של הגר"א שינפלד שליט"א שהובא בשורת הדין (טו).

כמו כן על הרשות השיפוטית מוטלת החובה לדאוג לסופיותו של ההליך ולא לאפשר פתיחת הסכמים, ולכן פתיחת הסכם וביטולו ייעשו רק אם הובאו טעמים משכנעים לעשות כן.

ועיין במה שנפסק במקרים דומים שבהם אחד הצדדים רצה לבטל הסכם פשרה שאושר, למשל בע"א 2495/95 (הדס בן לולו נ' אטראש אליאס ואח', פ"ד נא (1), 577 ,עמ' 594–595):

[…] יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות […] יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. תכונה מרכזית של הסכמי פשרה […] היא הסופיות שלהם […]

וכן בע"א 5914/03 (אפרים שוחט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו, 1.5.2005):

בית משפט זה עמד בעבר על הצורך לייחס משקל ניכר לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין על מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להם.

בהתחשב בכך נפסק כי יש להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל על מנת להצדיק ביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף פסק דין.

אכן הדברים נכונים במקרים רבים כידוע לכל היושבים על מדין והבאים בשערי בתי הדין, שהרבה פעמים צד אחד מוותר ויתורים מופלגים כדי לסיים את הסכסוך וכמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ל, ב) "עביד איניש דזבין דיניה", אך אין זה כלל מוחלט.

חובה עלינו לבחון בכל מקרה אם יש בו היגיון ולו היגיון רחוק."

הרי שיש מקום אף לוויתורים מופלגים, ככל שיש עכ"פ היגיון רחוק לכך. אין ספק שבנידון דידן מתקיימים דברים אלו, וישנו הגיון לוגי בוויתור האשה על זכויות הבעל – נטילת חובות מנגד ע"י הבעל, ורצון לזרז את הליך הגירושין – שהוא אף היגיון לא רחוק.

יוער, שגם אם האשה הסכימה לתנאי הגט מחמת החשש שהבעל יטען שלום בית ובזה ימנע את הגט עד לאחר הליכים משפטיים, הדעת נוטה שאין בזה טענת עושק עפ"י חוק, שכן בסעיף 17(ב) לחוק החוזים נאמר: "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה". והרי זכות הבעל לטעון לשלו"ב, בוודאי לפי טענתו ובסיכומיו שהאשה היא זו שדרשה את הגירושין ממנו. כ"ש שדבר הגירושין לא נבחן כלל ולא בא לידי הליך משפטי. אמנם בדיון האשה טענה שהבעל אמר שאם לא תחתום לא תקבל גט, אך מעבר לטענה בעלמא, הדברים לא הוכחו ולא נתמכו.

• קיום שאר חלקי ההסכם ע"י הצדדים

זאת ועוד, ככל שעומדת תביעה לביטול הסכם יש להגישה בתוך זמן סביר, ולא להמשיך ולפעול על פיו. כאן עבר זמן מרובה, והצדדים פעלו על פיו ברוב הסעיפים. הבעל רכש דירה לאשה, העסק הועבר לרשות הבעל עם חובותיו, ורק כחצי שנה לאחר הגירושין (וכשנתיים לאחר אישור ההסכם) מעלה האשה טענות לביטול ההסכם. כאשר הצדדים כבר פעלו על פי ההסכם ברוב מרכיביו, אי אפשר לבוא בטענה על ביטולו בגלל מרכיב אחד ממנו.

זאת ועוד, מאחר שההסכם הוא הסכם כולל, באיזונים של בית, חובות, וזכויות פנסיה, אי אפשר לבטל חלק אחד לאחר שהצד התובע את ביטול ההסכם נהנה מיישום החלקים האחרים. הבעל קנה לאשה את הדירה כפי שהתחייב, וכן שילם בעצמו את החובות המשותפים של הצדדים מאז הגט. פעולות אלו נעשו עבור האשה ובידיעתה, מהוות אישור על ידה להסכם, והיא מנועה בשלב זה לדרוש את ביטולו.

לסיכום, לא הוכח כאן טעות כלל, ואם האשה הסכימה לוותר על זכויות הבעל מאיזה סיבה שתהיה, והדבר התפרש בהסכם וגם הדיין עבר בעיון על ההסכם, אין כאן פגם שורשי המצדיק את ביטול ההסכם. הדברים ברורים שבדיעבד אין בסיס לבטל את ההסכם במקרה שלפנינו, גם אם מוטה בחלקו לטובת הבעל לשעבר. אריכות הדברים בפסק דין זה, הינם עקב דברי ביה"ד הגדול בערעור הנ"ל אשר לכאורה משמע שלא כן, ולכן הארכנו לבאר שלהבנתנו, דברי ביה"ד הגדול אלו לא נאמרו בקביעות גמורה, ושמסתבר שנאמרו בעיקר בנסיבות אותו תיק שהיה גם וויתור מופלג בעניין הדירה, כך שאינם מהווים כלל גורף אלא נאמרו בנסיבות מסוימות, ושיש להבין את הדברים בערעור הנ"ל על רקע המבואר בפסה"ד הקודם בתיק 1084448/1, וכפי שהבאנו.

כאמור, לעיל, בנידו"ד לא הוכח מרכיב של כפייה, ואף לא נטען כל שינוי נסיבות.

דברי סיום

לאור כל הנ"ל, יש לדחות את תביעת האשה לשינוי ההסכם. היא לא עמדה בנטל ההוכחה שהייתה פה כפייה, ואף לא הוכח שההסכם בכללותו קיפח את זכויותיה בצורה חמורה המצדיקה את ביטולו. ביה"ד אינו רואה בעין יפה את ניסיונה של האשה לעשות "מקצה שיפורים" בהסכם במסווה של תביעה לשינוי/ביטול הסכם.

בעניין זה נעתיק את סיום דברי הרה"ג שלמה שפירא שליט"א בפס"ד הקודם. בסיום הדברים כתב (הדגשה לא במקור):

"בפסק דיננו זה דיברנו באריכות על חובתו ותפקידו של בית הדין בבואו לאשר הסכם, על חובת תיעוד הדברים כראוי בפרוטוקול, על ההשלכות של אי עמידה בדרישות אלה על תוקפו של ההסכם ועל האפשרות לתבוע את ביטולו – בכלל, ועל יישום הדברים בנסיבות תיק זה – בפרט.

ערים אנו לכך שלא תמיד הייתה הקפדה על קיומן הדווקני של דרישות אלה, עמדנו לעיל גם על העובדה שגישה שאינה מחייבת עמידה בהן הובעה גם באמירת אגב של בית המשפט העליון (אם כי כאמור לעיל בפסיקה מאוחרת לה נקבע אחרת – ולא כאמירת אגב) ולא מן הנמנע שתפיסה דומה קנתה שביתה גם בקרב דיינים.

מוצאים אנו לנכון להבהיר כי הדברים מופנים – מלבד לצדדים שבתיק זה – גם כקריאת כיוון לבתי הדין, לדקדק משנה דקדוק בדרישות אלה.

אך אין הם בגדר קריאת כיוון לכלל המתדיינים בעבר, בהווה או בעתיד. לאמור: אל יסבור כל קורא פסק דין זה שבעבר אושר הסכם בינו או בין מרשו לבין צד שכנגד כי הנה נפתחה לו הדרך ל"מקצה שיפורים". אמרנו ושבים אנו ואומרים כי למרות החובה האמורה שב"לכתחילה", בדיעבד לא כל הסכם שאושר ואף לא רוב ההסכמים שאושרו שלא בהקפדה על כל האמור דינם להתבטל. על דרך כלל הסכם שאינו חריג – יש להניח שאם אישרו בית הדין אות הוא כי הצדדים הבינוהו כראוי ועשאוהו מרצונם החופשי וכי בית הדין וידא זאת, אף אם לא תועד הדבר בפרוטוקול די הצורך.

יתר על כן, גם אם אכן לא שאל בית הדין את כל השאלות הנדרשות בבואו לאשר את ההסכם, עדיין "בדיעבד" משאושר ההסכם ועל אחת כמה וכמה משהסתמכו עליו הצדדים ופעלו על פיו במידה זו או אחרת – מה שעשוי לעיתים להעניק לו תוקף אף ללא אישורו כלל – תקף הוא כל עוד ההסכם סביר.

הפתח לביטולו של הסכם שאושר אומנם קיים אך אין פתח זה אלא "סדק צר" ולא פרצה רחבה, הסכמים שיוכלו לעבור בו מעטים הם – אין מקום ל"שטפון" של בקשות לביטול הסכמים שאושרו אלא לכל היותר ל"טפטוף" של בקשות כאלה.

כללו של דבר, על המבקש לבטל הסכם בטענות ממין אלה שבפסק דין זה להרים את נטל הראיה הן להיותו של ההסכם הסכם בלתי סביר, הן להיות הליך אישורו לוקה בחסר בהיבט של אי וידוא הבנת הצדדים את תוכנו ומשמעויותיו, אי וידוא עשייתו מרצון חופשי או אי קבלת הסברים המניחים את הדעת להסכמות הבלתי סבירות.

משא זה לא קל להרמה הוא…"

עוד הוסיף להזהיר שראוי לדרוש הפקדת ערובה על החזר הוצאות בתביעות ממין זו:

"נוסיף ונאמר אף כי בלי לקבוע מסמרות כי יש מקום להורות על אי־בחינת בקשות ותביעות ממין זה – לא בהליכי ערעור בלבד אלא אף בהליכים שבבתי הדין האזוריים עצמם – אלא בכפוף להפקדת ערובה לתשלום הוצאות משפט ככל שתביעה זו תידחה.

על חיוב הוצאות המשפט והפקדת ערובה להן מראש בהליכי ערעור כבר נכתב לא אחת – לרבות בהחלטת הרכב זה בתיק ‏ 1074520/3 [פורסם בנבו] – והטעמים האמורים בעניין זה שייכים גם לעניינו של הליך המבקש לערער את מעמדו של הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, אף אם אינו הליך המוגדר פורמלית "ערעור" (ועל אחת כמה וכמה כשאכן מדובר בהליך כזה)."

דברים אלו ראויים להישקל היטב לפני הגשת תביעה לביטול/שינוי הסכם.

עם כל האמור לעיל, ביה"ד רואה נכון לדרוש מהבעל לשעבר לעמוד בדיבורו בשני השינויים שהסכים אליהם בתגובתו מיום 8.3.2020: א. תוספת שליש על המזונות בהגיע הילדים לשירות הסדיר. ב. אפשרות לאשה להשכיר את הדירה. על הצדדים להגיש לצורך כך נספח להסכם, וביה"ד יאשר אותו.

מסקנה

לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע:

1. טענת האשה לשינוי או לביטול ההסכם נדחית מן הדין, והיא נשארת בתוקפה.
2. על הצדדים להגיש נספח מוסכם ברוח תגובת הבעל מיום 8.3.2020, וביה"ד יאשר אותו.

פסה"ד ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ח בטבת התשפ"א (02.01.2021).

הרב אהרן דרשביץ – אב"ד              הרב עובדיה חפץ יעקב              הרב אברהם צבי גאופטמן