פסק דין
לפניי ערעור על החלטת יושב ראש המותב (הדן בעניינם של הצדדים) לדחות את בקשת הפסילה שהגיש המערער כנגדו.
לטענת המערער סגנון ההחלטה שניתנה וסגנון דחיית בקשת הפסלות, מוכיחים שהדיין נקט עמדה בתיק ואינו מסוגל לדון בעניינם של הצדדים ללא משוא־פנים, ולא דן בעניין הצדדים ללא משוא־פנים, מה גם שהחלטתו ניתנה בדיין יחיד וללא דיון כאשר הוא תוקף בהחלטתו רק את המערער באופן חריף ביותר ולא את הצד שכנגד, ובהחלטתו הוא נשען על השערתו למניעיו של המערער ומציין עובדות שאינן נכונות. המערער מציין כי הגיש תלונה לגבי התבטאות הדיין כנגדו.
חוסר היסוד לטענת החשש למשוא־פנים שעל בסיס ההחלטה המבקרת את המערער ודרך קבלתה
לאחר שבחנתי את בקשת הפסילה ואת ההחלטה על דחייתה וכן בחנתי את התיק בכללו, אין מנוס מלדחות את הערעור שכן לא נמצאות בו העילות לפסילה הקבועות בחוק הדיינים.
העילה לפסלות דיין הקבועה בחוק הדיינים, מלבד קרבה או נגיעת ממון, היא כאשר "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". משמעות המונח 'נסיבות שיש בהן חשש ממשי למשוא־פנים' היא שמלבד עצם ההחלטה הנוגעת לגוף הטענות או המעשים של אחד אחד הצדדים וקבעה שאינו צודק ישנה הוכחה לסיבה או מניע אחר שגרם להחלטת השופט, בדומה לקרבה או נגיעת ממון המפורטים בתקנות במפורש. יתרה מזו במקרה של ערעור בשאלת פסילה מוטלת חובת ההוכחה לקיומן של נסיבות אלו על המבקש לפסול את הדיין, ביתר שאת מאשר בערעור אחר שבו לפעמים די לעורר ספקות בנכונות ההחלטה.
בערעור שלפניי טוען המערער שכל הקורא את ההחלטה שניתנה נגדו, בסגנונה התקיף, יתרשם כי הייתה לדיין סיבה צדדית לקביעתו, שהרי לא התקיים לפניו דיון וההחלטה ניתנה בדן יחיד ובתוך זמן קצר לאחר קבלת התגובה שלא מאפשר עיון בדברים. על סמך זה משער המערער כי דעתו של יושב ראש המותב מוטה נגדו וכי לא ניתח את התיק באופן אובייקטיבי.
אך אין ספק כי החלטה של דיין כנגד צד אחד, גם היא מנוסחת בתקיפות ובחריפות, וגם אם היא קובעת כי אותו צד עשה מעשים חמורים, או אם (במקרים אחרים) היא כוללת גם חיוב הוצאות – כל זה אינו מספיק כדי לומר, וכל שכן להוכיח, שקיימות נסיבות לחשש ממשי למשוא־פנים. עיקר תפקידו של הדיין היא לקבוע מי אינו צודק, וחובתו לציין על מעשים שאינם ראויים בלשון המתאימה להם.
כך גם במקרה שלפנינו, כאשר הדיין אינו מכיר אישית את הצדדים, שהרי לא היו בפניו, אין לחושדו כי ישנו טעם אחר לפסיקתו. כאשר מן החומר שבתיק, הערעור והתגובה סבור הדיין כי נעשים על ידי צד אחד מעשים שלא ייעשו ושיש בהם הפרת הוראות בית הדין הברורות, רשאי הוא לומר את דעתו על כך וגם בחריפות. חשוב להדגיש כי ציון התלונה שהוגשה לנציב התלונות נגד הדיין ללא תשובת הנציב, הרי הוא מדגיש באופן ברור שבקשת הפסילה נסמכת רק על זווית ראייתו החד־צדדית של המערער, אין בתלונה כדי לחזק את בקשת הפסילה לדיין ששמע את שני הצדדים, אלא להפך. (וזאת מלבד אמירת הדיין בהחלטתו כי יש בה משום ניסיון להלך אימים על בית הדין.)
באשר לטענה על הציטוטים מתוך דברי בית הדין בהחלטותיו בעבר: אדרבה, הללו מצביעים על שההחלטה, שהתפרסה על חמישה עמודים, ניתנה לאחר התעמקות בתיקים הקודמים שהיו לפניה ולא כלאחר יד או בחוסר שיקול הדעת.
כמו כן מתן ההחלטה בתוך זמן קצר מצביע יותר על הדחיפות שראה הדיין להעמיד דברים על דיוקם ולאפשר את ביצוע הוראות בית הדין ולא על נסיבות למשוא־פנים, ובפרט משניתנה בזמן פגרה, כשהיה לדיין פנאי לכתיבת החלטה. יש להעריך את יושב ראש המותב על שלמרות הפגרה, בחושבו שהעניין מצריך תגובה מהירה, התאמץ והתפנה למתן החלטה מפורטת זו.
דחיית ערעור קודם של המערער בידי אותו דיין בדן יחיד וללא דיון
לגבי הטענה שערעור קודם נדחה בדיין יחיד וללא קיום דיון:
בהחלטה פורטה הסמכות לדחות את הערעור, שהוגש לאחר המועד ודינו כבקשת רשות ערעור, גם בדיין יחיד וגם מבלי לקיים דיון, ובפרט כשלא ניתן היה לקיים דיון בעניין (עניין מקום לימודי הקטין) לפני פתיחת שנת הלימודים.
יש מקום לציין גם שישנה אפשרות לדחות על סמך החומר הכתוב גם בערעור שבזכות, אם כי לא על דרך כלל אלא באופן חריג המצריך זאת – ראה בזה גם בספר 'כנס הדיינים' התשע"ג, עמ' 170, המביא את תקנה קמח לתקנות הדיון לגבי דיון בערעור –
בית הדין רשאי להורות לבעלי הדין לסכם את טענותיהם בכתב על הפרשה כולה או על שאלה מסוימת שקבע בית הדין, בין נוסף על טענות שבעל פה ובין במקומן,
ומבאר את הדברים בהרחבה:
תקנה זו מכריעה כי בית הדין הגדול רשאי להורות במקרה מתאים על ניהול הדיון באמצעות סיכומים בכתב אף בלי שהתקיים הליך של השמעת טענות בעל־פה. הצורך בהסכמת הצדדים להכרעה על סמך החומר שבתיק קיים רק כאשר לא ניתנה הוראה לצדדים לסכם את טענותיהם […]
יתרה מזו, אם סבר בית הדין הגדול כי כתב הערעור מופרך ואינו מגלה עילה להתערבות בפסק דין או בהחלטה של בית הדין האזורי, וכתב הערעור מפורט כדבעי עד כי בדיון בעל־פה לא יהיה למערער מה להוסיף את דבריו בכתב, רשאי הוא לראות בכתב הערעור ככתב סיכומים ולדחות את הערעור בלי דיון בעל־פה ובלי לתת הוראה נפרדת על הגשת סיכומים.
מן המבואר עולה כי קביעתו של הדיין במקרה שלפנינו נראית סבירה בהחלט ואינה מצביעה על נסיבות למשוא־פנים.
מתן פסק דין זה ללא דיון במעמד הצדדים
לא רק את ההחלטה שהוגש עליה הערעור אפשר היה לדחות ללא דיון, אלא גם את ערעור הפסילה אשר לפניי אפשר לדחות, בהעדר עילה, ללא קיום דיון אלא על פי הדברים שהוגשו לפני בית הדין בכתב הערעור המפורט, ובמקרים אחרים גם בתגובה שנמסרה:
אם התקנה מאפשרת זאת בכל ערעור (אם כי באופן חריג כמבואר שם במאמר הנזכר), הדברים נכונים בקל־וחומר ובאופן מיוחד בערעור בשאלת פסילת השופט או הדיין שפסק, שהרי הוא הרי לא ישתתף בדיון ולא יגיב על הטיעונים, ואת כל שרצה המערער לומר כבר אמר בכתב הערעור., והצד המשיב בערעור כזה משיב לא כמושא הפסילה, אלא כצד ג' משום שהדברים נוגעים אליו.
גם לשון סעיף 19א לחוק הדיינים הדן בערעור פסלות אינה מחייבת קיום דיון בנוכחות הצדדים. נוסח סעיף זה שווה בלשונו לסעיף 77א בתקנות סדר דין אזרחי לגבי פסילת שופטים וגם שם נקבעים הדברים בדרך כלל לפי החומר הכתוב.
ראה על כך בספר 'פסלות שופט' (עמוד 345): "בערעורים אזרחיים הערעורים אינם נשמעים באולם והם מוכרעים על יסוד כתב הערעור והחומר שצורף לו, ותגובת המשיב לערעור – אם הוגשה."
גם המעיין בהחלטות נשיאת בית המשפט העליון בעניין ערעורים על החלטות פסילת שופט, יראה שלשונה בפסקי דין בערעורים אלה הוא: "עיינתי בערעור על נספחיו ובאתי לידי מסקנה כי…" (ראה למשל, מהחדש לישן: ע"א 5733/21 פלוני נ' פלוני; ע"פ 5043/21 דניאל קרדי נ' מדינת ישראל; ע"א 5482/21 פלונית נ' פלוני; ע"א 4483/21 עמישב שירותים בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, ועוד).
מסקנות והוראות
א. לאור כל זאת הריני דוחה את ערעור הפסילה שהונח לפניי.
ב. כדי למנוע חיוב הוצאות לא נתבקשה תגובת הצד שכנגד.
ג. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטי הצדדים.
ניתן ביום ה' במרחשוון התשפ"ב (11.10.2021).
