החלטה
ההליך שלפני הוא, לעת הזאת, בקשת רשות ערעור שבגדרה מבקשת המבקשת כי יותר לה הערעור על שני מרכיבים בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב, האחד הוא מכירת הדירה המשותפת במסגרת כינוס נכסים והאחר הוא אימוץ חוות דעת המומחה בנוגע לאיזון המשאבים.
עתה לפניי בקשת המבקשת למתן צו עיכוב ביצוע בנוגע להחלטת בית הדין האזורי, שעניינה מכירת דירת הצדדים, ומאידך גיסא בקשת בא כוחו החדש של המשיב, עו"ד גלזמן, למתן ארכה לתשובתו לבקשה.
דינן של שתי הבקשות הוא דחייה:
עיון קל בהחלטת בית הדין האזורי מלמד כי לא ניתנה לעת עתה החלטה אופרטיבית על מכירת הדירה באמצעות כינוס נכסים – לעת עתה מדובר במכירה באמצעות הצדדים עצמם (שאינה לוקה במגרעותיו של כינוס המהוות טעם להתנגדות המבקשת לו, כאמור בבקשתה), כשרק לאחר שלושה חודשים, ככל שלא יצליחו בכך יחל הליך כינוס.
לא זו אף זו, בהחלטה נאמר מפורשות כי ככל שאחד הצדדים מעוניין לרכוש את חלקו של משנהו – תינתן לו זכות הקדימה, ומכאן כי לא ברורה גם טענתה של המבקשת הטוענת עוד נגד ההחלטה כי היא מבקשת ויכולה לרכוש את חלקו של המשיב, שהלוא אם כך הדבר – כבר ניתן לה מבוקשה בדבריו של בית הדין קמא עצמו.
בין כך ובין כך, כינוס נכסים כאמור לא יתבצע, אליבא דההחלטה האמורה, בטווח הזמן המיידי, ומכירה של הצדדים בכוחות עצמם לא תתבצע כמובן ללא הסכמתה של המבקשת ושיתוף הפעולה שלה, וממילא אין צורך ואין טעם במתן צו עיכוב ביצוע, וודאי שלא בשלב מוקדם זה של ההליך שבו מצויים אנו. כאמור לעיל – דיון בבקשת רשות ערעור, טרם החלטה על שמיעתו וטרם היות לפנינו ערעור האמור להיות מוגש אם תינתן הרשות ולאחר נתינתה.
יש בנותן טעם לציין גם כי עיון בתיק מלמד כי דיון בעניינם של הצדדים (ולכאורה בשאלה של מכירה במסגרת כינוס או התמחרות בין הצדדים עצמם בלבד) בבית הדין האזורי צפוי להתקיים בימים הקרובים, ואף ניתנה הבהרה של בית הדין האזורי בעניין זה שממנה עולה כי טענת המבקשת כי הדיון בוטל – בטעות יסודה, ואגב כך מתברר גם כי דבריה כי בית הדין קמא סגר את כל תיקי הצדדים – אינם מדויקים בלשון המעטה.
גם מטעם זה ובנסיבות אלה אין תוחלת למתן צו עיכוב ביצוע שעשוי להתברר כמיותר או, לאידך גיסא, כבלתי־צודק לאחר הדיון האמור וההחלטות שתינתנה, מן הסתם – לצד זה או למשנהו – לאחריו.
אשר לבקשת הארכה של בא כוח המשיב (ויצוין כי נאמר בה כי קיבל לאחרונה את הייצוג בתיק, אך לא הובהר אם הוא מייצג בו בנוסף לעו"ד בייטל שייצג את המשיב עד כה או במקומו של עו"ד בייטל):
בא כוח המשיב מבקש כי יינתן לו זמן לתשובה לערעור – שלושים יום מעת מתן ההחלטה שהורתה על התגובה. יצוין כי תחילה ביקש שישים יום, אך לאחר מכן משהבין כי אין מדובר עדין בערעור אלא בבקשת רשות לו, הואיל להסתפק בשלושים יום.
תקנות הדיון מורות על הגשת תשובה לערעור בתוך חמישה עשר יום, לעניין בקשת רשות ערעור אין בתקנות הוראה המחייבת את מתן האפשרות לתשובה – ויש מקום להניח כי אין מדובר בהשמטה מקרית אלא בכוונת מכוון כי ההחלטה לרשות או שלא להרשות את הערעור תינתן על יסוד התרשמות ראשונית מן הבקשה בלבד, וזכות התשובה תמומש, ככל שתינתן הרשות, בנוגע לערעור גופו. אף על פי כן הנוהג הוא להורות על תגובה גם לבקשה כאמור, אולם ברי הוא כי אין צורך ואין הצדקה ליתן לעניין זה פרק זמן ארוך יותר משניתן בתקנות לעניין תשובה לערעור גופו.
בפועל ניתנו בהחלטה שהורת על התגובה עשרים ואחד יום, היינו לפני ולפנים משורת הדין, ויוער גם כי בקשת בא כוח המשיב הוגשה שישה ימים לאחר מכן ומכאן שבפועל נותרו לו עוד בעת הגשתה חמישה עשר הימים (ולמעשה כפי העולה מייפוי הכוח שהציג היו לו יומיים נוספים, שכן ייפוי הכוח נחתם יומיים קודם לכן), ומכאן שאף לו הנחנו כי שכירת מייצג חדש מחייבת הענקת אורכה ואת מניין הימים לתגובה מאותו מועד – ואין אנו סבורים כך – הרי שניתן למשיב מספר הימים הקבוע בתקנות לעניין ערעור שבזכות, שללא ספק די בו והותר לצורך תשובה לבקשת רשות ערעור.
אין הצדקה על דרך כלל – ולא מצאתי בהליך זה ובטענות שבו מורכבות המצדיקה החרגה מן הכלל, ואף בבקשת הארכה לא מצאתי הצדקה כזו – למתן פרקי זמן ארוכים יותר, ולא כל שכן כאלה שעולים מדברי בא כוח המשיב הסובר כי לתגובה לערעור נחוצים שישים יום, פי ארבע(!) מהקבוע בתקנות, ואף לתשובה לבקשת רשות ערעור נחוצים שלושים יום.
מתן ארכה כזו ללא נסיבות מיוחדות – משמעו הארכת ההליכים ועינוי דין שלא לצורך ולעיתים מזומנות פגיעה בשני הצדדים, איון בפועל של זכות הערעור או יצירת אילוץ להורות על עיכוב ביצוע כדי למנוע את איונה והארכה מיותרת של הזמן שבו אין לצדדים ודאות משפטית. מה שאינו ראוי ואינו מוצדק.
סוף דבר, הבקשות נדחות.
ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום א' באדר התשפ"ג (22.2.2023).
