החלטה
בפני בית הדין תביעת הבעל למתן צו לאיסור דיספוזיציה בדירת הצדדים, במסגרת תביעתו לכונן שלום בית בין הצדדים, כשמנגד תביעת האישה לגירושין.
בהחלטה מתאריך 15.3.21 הורה בית הדין כי המשך תוקף הצו שניתן באופן זמני, ייבחן בדיון שנקבע לתאריך 6.5.21.
בדיון זה הציג הבעל את נימוקי תביעתו לשלום בית והאישה הציגה את עילותיה לגירושין.
בדיון התברר כי האישה הגישה בקשה לפירוק שיתוף בדירת הצדדים בהליך המתנהל בבית המשפט. עקב כך, תבע הבעל לכונן שלום בית ובמסגרת תביעתו ביקש מתן סעד בדמות צו לאיסור דיספוזיציה, כאשר לטענתו ככל והדירה תימכר, לא יהיה ניתן עוד לכונן שלום בית בין הצדדים בהיעדר דירת מגורים משותפת.
לאחר העיון ובהתאם לאמור בדיון, היות וטרם התנהל הליך הוכחות בתביעות ההדדיות האמורות, בית הדין אינו נוקט עמדה לכאן או לכאן בדבר עילות הגירושין מחד וכנות תביעת שלום הבית מאידך.
עם זאת, לגופה של התביעה למתן צו למדור ספציפי, שהוגש בכסות של "בקשה למתן צו עיקול" (במקום להגיש בקשה ספציפית למטרה הספציפית) – ביה"ד דוחה בקשה זו, כפי שינומק בהמשך.
כאמור תביעת שלום בית, במסגרתה הוגש הסעד לעיקול המדור, הוגשה על ידי הבעל, כאשר מנגד הקדימה והגישה האשה בביהמ"ש תביעה לפירוק שיתוף.
הזכות למדור ספציפי אינה זכות קניינית, אלא היא זכות מדור שבמהותה היא זכות אישית, נטולת כל אלמנט חפצי.
בהתאם לכך, זכות המדור אינה חלק ממסגרת רכוש משותף של בני הזוג, אלא היא נובעת מדיני אישות, ולכן היא בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. דהיינו הזכות או החובה למדור בין בני-זוג מקורו בהלכה.
מקורה של הלכה זו היא במסגרת חיובי המדור שהבעל חייב לאשתו, וההלכה קובעת לא רק את עצם חיוב המדור של הבעל אלא גם את איכות המדור שהבעל מחויב להעניק לאשתו. כגון ההלכה שמובאת בשולחן ערוך אבן העזר סימן ע"ה שמקורה במשנה מסכת כתובות דף ק"י. וכך לשונה:
"וכשיוציאנה מעיר לעיר… לא יוציאנה מנוה יפה לנוה הרע, ואף לא מנוה רע לנוה יפה…"
המתבאר מהאמור שלאשה יש את הזכות לדרוש מבעלה לא רק מדור למגורים, אלא אף לעמוד על טיבו של המדור, כלומר ההגדרה היא שחובת הבעל להעניק לאשה זכות מגורים במדור הראוי לה.
ההסבר לכך שהבעל חייב להעניק לאשה מדור הראוי לה באותה מידה שהוא חייב לדאוג לשאר צרכי קיום היומיים שלה, וכל צרכי האשה כלולים בחיוב מדיני אישות שהבעל חב לאשתו תחת הכותרת "חיוב מזונות". המובן של חיוב מזונות בהלכה אינו מצטמצם למאכלים בלבד, אלא כולל בתוכו את כל הנצרך לאשה לקיומה היומיומי. כפי שהדברים באים לידי ביטוי בלשון הזהב של הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות אישות הלכה ו' שם קובע הרמב"ם כלל:
"כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו, יש לו כסות כלי בית ומדור"
דברי הרמב"ם נפסקו להלכה בשולחן ערוך שם סימן ע"ג סעיף ז'.
בחובת המזונות שהבעל חב לאשתו קיים כלל הלכתי נוסף של "עולה עמו ואינה יורדת", היינו הבעל חייב לספק לאשתו את כל צרכיה בהתאם לרמה שהייתה רגילה קודם נישואיה עמו, או במידה והתרגלה לרמת חיים גבוהה יותר עם נישואיה עם בעלה, אין הוא יכול להוריד את רמת חייה.
מכאן נובעת כאמור ההגבלה על הבעל להעתיק את מגורי האשה מדירה יפה לדירה יפה פחות, ובאותה מידה יש לומר כי הבעל אינו יכול להעביר את האשה מדירה שהיא בבעלות שניהם, לדירה בשכירות אפילו יפה יותר וגם אם היא מצויה באותה סביבת מגורים, מפני שכל אדם מעדיף דירה משלו גם אם היא יפה פחות מאשר דירה שכורה השייכת לבעלים אחרים אשר דייריה תלויים במידה כזו או אחרת בחסדיו של המשכיר.
המורם מן האמור, במסגרת דיני משפחה (מזונות) שהוא מהדין האישי ההלכתי, חייב הבעל במדור הראוי לאשתו, ומכאן נובעת זכותה של האשה לבקשת סעד למתן צו עיקול ה"מכובס" בלשון "צו למדור ספציפי", אשר נועד לקבע את חובתו של הבעל למדור אליו הורגלה האשה, וממילא מעכב את הליך פירוק הבעלות המשותפת של בני-הזוג.
רעיון דומה המעכב את הליך פירוק השיתוף בין בני-זוג אנו מוצאים גם בחוק האזרחי כמו זו הקבועה בסעיף 40א. לחוק המקרקעין.
"החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם בדירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע".
אלא שקיים הבדל משמעותי בין שני הסייגים, כי כאשר הליך פירוק השיתוף נעצר מחמת מתן צו למדור ספציפי, לא קיים מועד לתפוגתו של הצו, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין, ברצותו מאריך וברצותו מקצר. לעומת זאת סעיף 40א המחוקק הגביל סייג זה בזמן, עד מציאת הסדר מגורים לקטינים.
לכן מתן צו למדור ספציפי ע"י ביה"ד באמצע הליך פירוק שיתוף המתנהל בביהמ"ש או אף לאחר החלטת ביהמ"ש, עלול לייצר פלונטר לטווח ארוך, וכל זה נובע מחלוקת הסמכויות הקיימות בין הערכאות, כאשר התביעה לחלוקת הרכוש הוגשה לביהמ"ש כי אז הסמכות בדיני שותפים נתונה לביהמ"ש, ואילו הסמכות בדיני משפחה נתונה לביה"ד, (ראה מה שנכתב באריכות ע"א 2626/90, וכן בג"ץ 304/04). חלוקה זו גורמת באופן תדיר לניצול ציני של ב"כ הצדדים (לרוב ב"כ האשה), לטרפד כאמור את פירוק השיתוף המתנהל בביהמ"ש באמצעות הגשת בקשה בביה"ד למתן סעד למדור ספציפי.
אין ספק שמתן הצו לפירוק שיתוף, אשר מקורו בסעיף 37 לחוק המקרקעין, קובע את העיקרון המנחה בדיני שיתוף במקרקעין, לפיו שותף אינו יכול לכפות על שותף אחר את המשך יחסי השותפות עמו בניגוד לרצונו, וכל שותף זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף במקרקעין המשותפים.
הרציונל הטמון בעיקרון זה נובע מהנחה כי השיתוף הוא מצב זמני שאינו רצוי והוא טומן בחובו זרעים של ריב ומדון (ראה פרופ' יהושע וייסמן דיני קנין-בעלות ושיתוף עמ' 278, אליהו כהן דיני מקרקעין-החזקה ובעלות עמ' 143, פרופ' מיגל דויטש קנין עמ' 595). החוק אינו מבדיל בין שותפים זרים, לבין שותפות הנוצרת מזוגיות.
לעומת החוק, ההשקפה ההלכתית בבני-זוג שמתכננים לפרק את השותפות ביניהם, שיש לעשות הכל כדי לקיים את מוסד הנישואין ולמנוע את פירוקו, ובמידה ויינתן צו לפירוק שיתוף דירת המגורים, נשמט בכך השיתוף החיצוני להמשך קיומו של מוסד הנישואין המחייב את השיתוף החיצוני-הפיזי לצורך קיומה הפנימי של השותפות.
הדבר ברור שאף לפי הגישה ההלכתית כאמור, כאשר התוכן הפנימי של מוסד הנישואין איבד את ערכו, אין מקום להחזיק את השותפות החיצונית, היות והשותפות הבינאישית אינה קיימת אם כן במהות הזוגית שני בני-הזוג נהפכו לשותפים זרים כבכל שותפות אחרת, ואין סיבה שלא להחיל עליהם את העיקרון של סעיף 37 לחוק המקרקעין הנ"ל, ואדרבה שותפות במצב של זוגיות מעורערת טומנת בחובה פירות באושים (לא רק זרעים כאמור לעיל) שיש להזדרז ולפרק אותה בהקדם האפשרי, השיתוף בנכס לא רק בלתי רצוי כאמור לעיל, אלא הוא מזיק.
הארכנו בסוגיית הסעד למדור ספציפי כאשר בקשה זו מוגשת על ידי האשה.
אך אין סוגיה זו יוצרת זכות הדדית שאף לבעל קיימת זכות מדור (שלא מדיני קנין), ולכן אין כל זכות לבעל לעכב את פירוק השיתוף הנובע מדיני שותפות. היינו בבני זוג כאשר קיימת דירת מגורים אשר בה מתגוררים בני הזוג ורשומה ע"ש שניהם קיימים שני יסודות הלכתיים, האחד הלכות שותפים, והשני הלכות אישות. בעוד שביחס לאשה שני יסודות אלו כרוכים זה בזה, ביחס לאיש לא קיימת אלא הלכה אחת והיא קנין משותף עם האשה ותו לא. מאחר ואין לבעל זכות מדור מדיני אישות, לא עומדת לו כל זכות למנוע את פירוק השותפות הקניינית שיש לו עם שותפתו (בת זוגתו). יחד עם זאת, אין פירוק השיתוף בדירה מוכרח לפגוע בסיכויים לכינון שלום בית, כמובן במידה וקיים רצון משותף, כי אז ניתן להכילו גם בדירה חלופית.
זאת ועוד, ביה"ד התרשם לאחר שהקשיב היטב לדברי הצדדים שהמסגרת הזוגית איבדה את תוכנה ואת היתכנותה, (אלא אם חל איזה מפנה דרמטי בקשר הזוגי בלתי ידוע לביה"ד במהלך החודש האחרון לאחר הדיון שהתקיים), ולכן אין עילה להמשך קיומו של צו עיקול על דירת מגורי הצדדים.
לאור האמור מחליט ביה"ד כדלהלן:
- הצו לאיסור דיספוזיציה בדירת הצדדים מתאריך 22.2.21 שהוארך עד למועד הדיון שהתקיים בתאריך 6.5.21, מבוטל.
- המזכירות תסגור את התיק.
ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום כ"א בסיון התשפ"א (01.06.2021).
הרב אברהם מייזלס – אב"ד הרב בנימין לסרי הרב נחמיה נשר
