מאגר פסקי דין

פסק-דין

בפני בית הדין מונחת תביעת הבעל מיום 27/05/2019 לפסילת הרכב בית הדין.

הבהרה מקדימה נחוצה

פתח דבר, יציין בית הדין, כי הבקשה מטעם הבעל שנכתבה ע"י ב"כ כתובה בצורה שאינה מסודרת, הטענות אינן ברורות ואינן כתובות בצורה רהוטה, מתגלגלות ומתפרסות לעיתים על פני כמה סעיפים, שכאשר הקורא מסיימם אין הוא מבין בסופו של דבר מה תורף הטענה. הבקשה בכללה רצופה בשגיאות ובהשמטות לשון, דבר שהקשה מאד על עבודת בית הדין, וגם לו יש חלק בעיכוב בהחלטת בית הדין.

בית הדין סבור שרק משום כך ראוי היה לחייב בהוצאות משפט על הטירחה היתירה והזמן הרב שהיה עליו להשקיע בפענוח הבקשה.

בקשה נוספת שתוגש בדרך זו, תידרש על ידי בית הדין בעריכה מחודשת.

טענות הבעל בבקשתו לפסילת ההרכב

ביום 28/05/2019 הוגשה בקשה ע"י ב"כ הבעל בה מפורטת התביעה באורך רב וכוללת נימוקים.

הבקשה הועברה לתגובת ב"כ המשיבה, אלא שזו לא עמדה בלוח הזמנים שקבע בית הדין, ובמקום להמציא את תגובתה תוך עשרה ימים כפי שהורה בית הדין, העבירה את תגובתה לאחר יותר משלושים יום.

בית הדין סבור שזו התנהלות לא ראויה בלשון המעטה.

לגופו של עניין, בקשה לפסילת הרכב, פרט להעברת הנושא לתגובה, יש בה לבית הדין אמירה שלא קשורה לצדדים, כיון שהבקשה הינה בשל התנהלות בית הדין. אשר על כן יתייחס בית הדין לגוף העניין בלא להתייחס לזכויות התובעת.

התעכבות בית הדין במתן החלטה בנושא זה היא דווקא בשל מורכבותו והרצון לנטרל כל עניין אישי, פרט לנאמר לעיל בעניין סגנון הבקשה. בית הדין התייעץ גם עם המחלקה המשפטית של הנהלת בתי הדין הרבניים. סיבות אלו הן שעומדות ברקע העיכוב, במתן ההחלטה.

לדברי ב"כ הבעל, מהתנהלות בית הדין, החלטותיו, רצף השתלשלות העניינים, ואמירות דייני ההרכב "עולה חשש כבד למשוא פנים שאיננו מאפשר עוד את ניהול התיק בפני מותב נכבד זה", וממילא על בית הדין לפסול עצמו מלשבת בכלל התיקים שבין הצדדים וכפי שנקבע בסעיף 19א(א)לחוק הדיינים כי אם מצא הדיין "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" אל לו לישב בדין.

בנוסף הוא מציין שבאופן התנהגותו, לא קיים בית הדין את הנאמר בשו"ע חו"מ סי' י"ז סעיף א בדבר הצורך להשוות את בעלי הדין בכל דבר "ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות".  

ניתוח קצר – החוק והדין שנפסק בשו"ע

נתבונן תחילה בשתי הטענות האמורות כלפי בית הדין, הטענה לפסלות מכח החוק והטענה לאי קיום דברי השו"ע. נראה שאין זה כפל עניין במילים שונות בלבד.

כפי שנראה בהמשך מהפסיקה האזרחית לגבי הסעיף המקביל בחוק בתי המשפט, החשש למשוא פנים מתייחס ליכולתו של השופט עצמו לדון בעניין, שמא זה כבר גיבש לעצמו דעה בענין נושא הדיון השיפוטי באופן שאין טעם בהמשך רגיל של המשפט, כי במובנים ידועים המשפט "מכור מראש" ונמצא שההליך השיפוטי כבר נפגם. מסיבה זו אותו חשש ממשי למשוא פנים הינו עילה לפסילה, שהרי אם המסקנה ידועה זה מכבר לשופט (ושלא בצדק שהרי טרם מוצה ההליך המשפטי), מה טעם בהליך השיפוטי.

ההלכה בשו"ע מצד אחד היא רחבה יותר, ומאידך גיסא מצומצמת בתוקפה.

היא רחבה יותר מכיון שהיא מתייחסת בנוסף גם לעצם ההליך הדיוני, מצב בו אפשר אמנם שהדיין לא גיבש כל דעה בנושא שלפניו, אך הוא מתייחס לבעלי הדין באופן שאינו שוויוני דבר היכול לגרום לסתימת טענותיו של הצד אשר חש כי כי אין הוא עומד במעמד שווה בבית הדין מול בעל דינו.

ומצומצמת בתוקפה משום שהיא אמנם מוטלת כאיסור על הדיין אך אינה פוסלתו מלישב בדין. היא מבטאת חשש מאפשרות של פגיעה עתידית בהליך השיפוטי אך אין בה קביעה שההליך השיפוטי כבר נפסל באופן שאינו מאפשר את המשכו בפני בית הדין. והלא לגבי ההלכה שלא יהא אחד מן הצדדים עומד בבגדים יקרים והשני בבגדים בזויים, שגם היא מיוסדת על אותו חשש של סתימת טענות כבר הביאו הפוסקים (סמ"ע סי' י"ז סק"ב) בשם מהרש"ל שהאידנא אין נוהגין כן כיון שאין בידינו להעמיד את הדת על תילה, ועכ"פ ניתן להמשיך את ההליך השיפוטי.

הדרישה ל"חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" כעילה לפסילת דיין – הפסיקה בבתי הדין ובבתי המשפט

טרם ניגש לבדוק את המקרה שלפנינו עלינו כמובן להגדיר מהו אותו "חשש ממשי למשוא פנים" שדורש החוק, שהרי פשיטא שלא נוכל לומר כי כל תחושה סובייקטיבית של בעל דין כי הדיין או בית הדין מפלים אותו לעומת חברו תהווה עילה לפסילת הדיין/ההרכב, דבר זה לא יעלה על הדעת, כי הוא שולל למעשה כמעט כל יכולת לדון, שהלא תמיד יכול לטעון אדם העומד לדין כי יש לו תחושה שיש משוא פנים כלפיו.

מושג זה אם כן נדרש להגדרה, וכבר ניתנה הדעת על כך הן בבתי הדין הרבניים והן בבית המשפט.

בפס"ד שניתן בבית הדין הגדול ע"י הגאון הרב אליהו היישריק ביום ה' בניסן תשע"ו 13/04/2016 (תיק מס' 1071670/1) הוא כותב בתחילה:

תביעה לפסילת דיין או הרכב אינה מן התביעות המוגשות על דרך הכלל. פסילתה של ערכאה שיפוטית, אינה מן הדברים הקורים כחלק מן השגרה של עולם המשפט, ולמעשה היא בחזקת החלטה נדירה החורגת מן השגרה. מטעם זה תחם החוק בקווים ברורים את העילות שיש בהן כדי למנוע דיין מלשבת בדין. סעיף 19א' מחוק הדיינים תשט"ו-1955 מונה את עילות אלו.

ולאחר שהוא מצטט את חוק הדיינים, ובתוכו את סעיף 19א(א) הנ"ל הוא נדרש להגדרתו:

בחלק זה על הטוען לפסלות להוכיח כי: "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". במקרה זה נדרש להכריע ולקבוע את "אופיין וצבען" של העובדות. לא לשווא הדגיש המחוקק את הרף המתבקש לשם כך "שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי", כלומר חשש סתם לא יוכל להיכנס תחת הגדרה זו. מאחר שכפי האמור אין ההחלטה הנדרשת על בחירה בין "שחור" או "לבן", אלא החלטה על ה"כותרת" והמשמעות שאותה יתנו בני אנוש לפעולה זו או אחרת. לשם כך נדרש שלאדם העומד מן הצד ייראה כי אכן פעולה או פעולות מסוימות שנעשו הן מתוך כוונה מסוימת המצביעה על "משוא פנים".

מה הוא אותו "משוא פנים" עליו דיבר המחוקק?

נקדים ונאמר כי המושג 'משוא פנים' הוא מושג כללי בגדר של מיכל ענק הניתן למלא בו דברים רבים ושונים. ללא מילוי המיכל בדברים מסוימים יישאר המיכל ריק מתוכן ויאבד את שמו. שכן, קיימות מאות ואלפי אפשרויות למצבים שעליהם ניתן לומר שיש בהם או אין בהם משוא פנים. לפיכך, ברור מעל כל ספק כי הפרחה באוויר של טענה למשוא פנים כנגד מאן-דהוא ללא הצבעה על עובדות ספציפיות המצביעות על כך באופן ברור, אינה בגדר טענה ודינה שלא להישמע כלל. לא יעלה על הדעת להפריח טענה כזו ללא שנצמיד לה את העובדות שלדעת העותר הביאו אותו למסקנה כי לפנינו 'משוא פנים'. בקיצור של דבר ייאמר, טענה למשוא פנים ללא הנחת עובדות ספציפיות המוכיחות זאת ברמת ודאות של 'חשש ממשי', אינה בגדר טענה וממילא אין מקום להשיב עליה.

עתה נפנה להגדרת המושג. 'משוא פנים' הוא למעשה כאשר השופט או דיין מתנהג בניהול המשפט העומד לפניו בנטייה ברורה לטובת צד אחד. קביעה כזו, במידה ותהיה, תוביל לטענה שהמשפט אינו משפט צדק ואולי אף אינו משפט כלל, כמשמעותו. זאת משום שהמסקנה היא כי לאותו דיין היה "מניע" משלו לניהול המשפט ולתוצאותיו ולא המניע של עשיית צדק ומשפט אמת. טענת 'משוא פנים' כלפי שופט או דיין, היא בעצם קריאת הפרכת חזקת הכשרות של המעשה השיפוטי כלפיו. הצבת האשמה חמורה כזו דורשת נטל ההוכחה המוטל במלואו על הטוען לקיומה, בוודאי כאשר לא נטען בבירור מה הוא אותו 'מניע', שלדעת הטוען, יהיה לדיין בעשותו כן. בירור קביעה כזו, מחייבת קבלת נתונים וראיות שהפרשנות להם אינה ניתנת לשני פנים אלא מובילה באופן ברור רק להסבר אחד ולמסקנה אחת סבירה. כל עוד דרגה כזו של ראיה אינה מוצגת בפנינו לא נוכל לערער את חזקת כשרותו של היושב על מדין. אין כל סיבה לעשות כך לגבי כל אדם ובוודאי שלא כלפי שופט או דיין, שמלכתחילה הציווי ההלכתי והחוק האזרחי מטילים עליהם מטלה זו כבסיס למילוי תפקידם.

מאחר שבהגדרת "משוא פנים" עסקינן, יש לבדוק בזהירות המתבקשת ובעין אובייקטיבית את מעשי האדם, וח"ו שלא תהא "יד קלה על הדק" – המסקנות.

א"כ, על הטוען טענת פסלות בתואנה של משוא פנים להציג עובדות וראיות שהפרשנות הסבירה שלהן מובילה למסקנה אחת, שזהו נטל ראיה כמעט בלתי אפשרי.

גם החוק ופרשנותו בפסיקה האזרחית המקבילה מציבים עמדה דומה.

סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] , תשנ"ב-1992 קובע כי:

בעל דין רשאי לבקש ששופט פלוני יפסול עצמו מלישב בדין אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

לשון החוק זהה מילה במילה ללשון חוק הדיינים.

הפסיקה המפרשת את החוק, גם היא קובעת די לא די בתחושה סובייקטיבית, או אפילו במראית עין, בעיני בעלי הדין או הציבור, הצורך הוא להביא ראיות לכך שבאופן אובייקטיבי אין ביכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים.

הקריטריון לבחינת חשש למשוא פנים הינו מבחן ה"real likelihood" (השופט חשין בבג"צ 174/54 שימל נ' רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעים ואח', פ"ד ט 459, בעמ' 462).

בהלכת ידיד (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375) פירש  השופט אגרנט את המונח הנזכר "כאפשרות ממשית" ולא כ"חשש סביר" בלבד, וכך הוא מנסח (עמ' 381) את אותו חשש ממשי למשוא פנים: "שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי-הדין באובייקטיביות הדרושה".

וכך כתב השופט שמגר ("על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (גרפ-פרס, תשמ"ז) 87, עמ' 105 ואילך):

אמנם יש חשיבות שהצדק לא רק ייעשה אלא כי גם ייראה שנעשה, אך אמת-המידה לצורך הנושא שבפנינו איננה צומחת מן השאיפה למראית פני הצדק. השאיפה לכך שהצדק ייראה, אכן צריכה להביא את השופט להקפדה על כללי הדיון וההתנהגות שנועדו להבטיח שלא יפגע האמון בתקינות פעולתה של המערכת השיפוטית. … אולם הכלל בדבר 'האפשרות הממשית' אינו בנוי על מראית פני הדברים בעיני בעלי הדין או הציבור אלא על הערכה אובייקטיבית של בית-המשפט, לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים.

הפרשנות המשתקפת מן הפסיקה בעניין זה במקומות רבים היא כי יש צורך להוכיח שמניהול המשפט נראה באופן ברור שדעתו של השופט למעשה כבר הוכרעה, והוא גיבש עמדה סופית טרם מוצה ההליך המשפטי וממילא אין טעם בהמשך ניהול ההליך כי זהו למעשה "משחק מכור" ודעתו של השופט "נעולה" כפי שמנוסח במספר פסקי דין ומאמרים משפטיים בנושא זה (לדוגמא: בג"צ 2184/94 גלברט אמנון נ. כבוד נשיא בית המשפט העליון מ"ח (3) 3).

מבחן זה מציב נטל כבד על המבקש את הפסילה, ואכן למעשה התקבלותה של בקשה לפסילת שופט הינה נדירה ביותר. ניתן היה להאריך ולהביא פסיקות נוספות המחדדות עניין זה, אך בית הדין סבור שהעניין ברור דיו.

הכרעה

לגופו של ענין בית הדין סבור כי יש לדחות את התביעה לפסילת ההרכב על הסף.

לדעת בית הדין אין בכל הטענות המפורטות בבקשה בכדי להעלות חשש ממשי, אפ' קל שבקלים למשוא פנים של בית הדין. העובדות והראיות שהציג ב"כ הבעל ביחס להתנהלות בית הדין, לא רק שניתן לפרשם בקלות כהתנהלות שאין בה משוא פנים כלל, אלא יש לתמוה כיצד בכלל עלה על הדעת שיש ללמוד מהן כאילו יש כאן משוא פנים.

בית הדין סבור שלא רק שאין בכל הטענות המפורטות בכדי להצטבר למשקל של "חשש ממשי למשוא פנים" הנדרש לפי החוק על מנת לפסול את ההרכב, אלא אפ' חשש למעבר על האיסור המוזכר בשו"ע אין כאן.

בשל כך, לאחר בחינת כל הטענות, אדרבא, עולה חשש שישנה לפנינו תביעה קנטרנית שכל עניינה למשוך את ההליכים ולגרום לעיכוב בקידום פתרון התיקים שבין הצדדים, דבר שיש לתת עליו את הדעת מבחינת החיוב בהוצאות משפט.

נימוקים

כפי שהוזכר, הבקשה מנוסחת בצורה לא ברורה והיה על בית הדין לחלץ מתוכה את נימוקי התובע. להלן יפורטו הנימוקים בקצרה ובית הדין ישיב עליהן אחת לאחת.

בית הדין מתייחס לאמור מעמ' 3 ואילך לבקשה שם ציין ב"כ הבעל בכותרת כי מכאן ואילך  ישנו "פירוט העובדות הרלוונטיות לבקשה":

• בסעיף 12 מצטט ב"כ הבעל מהפרוטוקול את דברי בית הדין כי "ישב עם הגב' וידע עד כמה היא נחרצת ובכל זאת פנה אליה, שילכו בכל זאת ליועץ. ביה"ד אמר תתני לו צ'אנס וישבנו ושכנענו וראינו שהיא הסכימה".

ב"כ הבעל מנתח (בסעיף 16) מתוך הדברים כי ישנן שתי אפשרויות: או שבית הדין ישב לשיחות עם האשה מחוץ למסגרת הדיונית ללא ידיעת הבעל או שבית הדין מעולם לא שוחח עם האשה "וממילא המסקנה ברורה לגבי האמירה בדיון".

יהא כך או כך, לדעתו דבר זה מחייב את הסתלקות בית הדין.

יאמר ברורות, בית הדין מעולם אינו משוחח עם מי מן הצדדים מחוץ למסגרת הדיונית, אא"כ הדבר נעשה בהסכמתם המפורשת לצורך גישור. כך נהג בית הדין גם במקרה זה. ממרחק הזמן לא זכור לבית הדין במקרה זה האם השיחות נעשו במעמד שני הצדדים או במעמד צד אחד בהסכמה, אך בודאי שאין להסיק מתוך הפרוטוקול אף לא אחת מן המסקנות שאותן הסיק ב"כ הבעל.

יאמר עוד, שרמיזתו של ב"כ הבעל באפשרות השניה שהציע, שבית הדין שיקר, יש בה מן החוצפה ועזות הפנים כלפי בית הדין, אף שנכתבה בלשון חלקות.

• בסעיפים 15-19 מתפלפל ב"כ הבעל באמירת בית הדין הנ"ל כי הוא ידע עד כמה האשה נחרצת. הוא תמה כיצד ידע זאת בית הדין כבר בשלב כה מוקדם ומביא כסתירה למסקנה זו של בית הדין את דברי הרב ג' במסמך שהגיש ש"יש סיכוי לשלו"ב והאשה למדוה לטעון טענת שווא" (לשון ב"כ הבעל בבקשה בשם הרב ג').

ובכן, בית הדין ידע כי האשה נחרצת, בגלל העובדה הפשוטה שהיא היתה נחרצת כבר בדיון הראשון שנערך בבית הדין. נחרצותה של האשה משתקפת באופן ברור גם מהדו"ח של הגב' מ' (הופקד בתיק ביום 06/06/2018) אליה הופנו בני הזוג לטיפול הזוגי בהחלטת הרכב בית הדין הראשונה בתיק הגירושין מיום 07/03/2018.

דברי הרב ג' שכתב כי יש סיכוי לשלו"ב וכי לימדו את האשה לטעון שוא אין בהם בכדי לקבוע כי האשה אינה נחרצת, יתכן כי הרב ג' סבור שיש סיכוי לשלו"ב, אך אין זה אומר שהאשה אינה נחרצת, ויש לתמוה על ב"כ הבעל כיצד למד מדברי הרב ג' כן.

• בסעיף 19 מעלה ב"כ הבעל את חששו של מרשו "כי כל התנהלות התיק 'מכור מראש' (=כך במקור) וכי בידי בית הדין כבר כתובה ההחלטה בתיק.

בית הדין אינו יודע על סמך מה מעלה המבקש חשש זה, וכיצד טיעון זה קשור לסעיפים שלפניו. עובדת נחרצותה של האשה (שהיא עובדה קיימת לדעת בית הדין כפי שהוסבר לעיל) אין בה בכדי לחשוש כי החלטת בית הדין כתובה כבר.

• תחת הכותרת "הטחת האשמות חסרות שחר בבעל" בסעיפים 20-26, מצטט המבקש מפרוטוקול הדיון את אמירת בית הדין (ואמירות נוספות ברוח זו) כי "ביה"ד ראה שבמקרה הזה הולך הבעל לעגן את אשתו". הוא קובל על ההשתמשות בביטוי זה כלפי הבעל שהרי לא נקבע עדיין בפס"ד כי הבעל חייב לגרש והבעל לא סירב לפסק הדין, ולכן לדעתו יש כאן כינוי של הבעל "בתואר עברייני על לא עוול!!!". הוא רואה בזה יחס משפיל לעומת יחסה העודף של המשיבה.

בית הדין סבור כי דוקא האשמה זו כלפיו הינה חסרת שחר. שאלה זו העלה כבר ב"כ הבעל בדיון עצמו (שורה 177):

ב"כ הבעל  –  ביה"ד אמר לו סרבן גט האם הוא נחשב כסרבן גט?.

ובית הדין השיב עליה (כפי שציטט גם המשיב בבקשתו בסעיף 24 אם כי באופן חלקי):

ביה"ד לבעל  – כשביה"ד אמר שהוא סרבן גט לא אמר בשום בפנים באופן שהוא סרבן גט ממש, אלא אמר שהוא סרבן שלא נותן לה גט. כל הדיון לא הלכתי אלא פרקטי. להוליך את זה למקום אחר זה לא יפה.

כלומר, בית הדין הבהיר שאין כאן קביעה הלכתית על כל משמעויותיה אלא רק תיאר את המצב שהבעל אכן מסרב לתת לה גט, למרות שהוא עצמו נתן את מילתו כי אם לאחר הטיפול הזוגי תעמוד האשה על רצונה להתגרש הוא יסכים לתת גט ללא כל תנאי.

בית הדין אכן סבור כי התנהלותו של הבעל אינה ראויה ותיאר את המצב לאשורו, עם ההסתייגות כי אין כאן אמירה הלכתית. האמירה כי בית הדין כינה את הבעל בתואר עברייני – אינה נכונה.

לגופה של טענה יוער, כי נראה שדווקא הבעל הוא זה שהקדים והגדיר את עצמו כבר בראשיתו של ההליך בתואר 'סרבן גט'. בדיון שהתקיים בתיק מס' 7 בעניין צו ההגנה מהבעל שתבעה האשה, היא ביקשה להוכיח את מסוכנות המצב מהודעת איום כביכול ששלח לה בעלה. זו לשון החלטת בית הדין לדיון זה (מיום 12/09/2017):

האשה ביקשה צו הגנה, לדבריה הבעל אמר לה שהוא לא יתגרש ממנה אלא 'המוות יפריד בינינו' וכן שהוא מוכן לשבת שנים רבות בכלא ומשתמע מדבריו שיפגע בה וישב על כך בכלא. כמו כן אמר לבתם של הצדדים לפני הדיון שימחק אותה. האשה לא הגישה תלונה במשטרה על דבריו ולא דיווחה על אירוע של אלימות פיזית ואף לא אירוע קרוב לכך כלפיה מעולם.

הבעל הסביר שכוונתו שהמות שיפריד ביניהם, הוא מותו שלו, ושכוונתו בעניין הכלא היא שהוא מוכן לשבת שנים בכלא כסרבן גט ולא ח"ו על פגיעה באשה. גם מחיקת הבת היה במובן של ניתוק הקשרים בינו לבין הבת.

בית הדין הסביר שאין ראיה לפרשנות האשה שבעלה מתכוון להרוג אותה, אלא אפשר שפרשנות הבעל היא הנכונה דהיינו שאף אם יוחלט שעל הבעל לגרש את אשתו הוא לא יהא מוכן לעשות זאת אלא ישב בכלא אם הדבר נצרך. משום פרשנות מקילה זו לא החליט שיוצא כנגד הבעל צו הרחקה. בדברים הללו מגדיר הבעל את עצמו כסרבן גט.

גם אם לא נקבל את דבריו כעמדה מוחלטת, ואפשר שהדברים נאמרו בשעת כעס ואינם משקפים את עמדתו. אולם אם היינו מתייחסים לדבריו שנאמרו בבית הדין ומקבלים את פרשנותו להודעה ששלח לאשתו, להזכיר – פרשנות הממזערת את חומרת ההודעה, יוצא איפה שהבעל הגדיר את עצמו כפי שמייחס ב"כ הבעל לבית הדין.

• הטענות בענין אפליית האיש.
• בסעיף 29 כותב ב"כ הבעל שהבעל הודיע לבית הדין, כי האשה מפרה החלטה שיפוטית ולא הביאה את החומרים בעניין זימון שתי העדות.

הבעל לא צירף את המסמך הרלוונטי בו הוא הודיע הודעה זו, ואפ' לא ציין את התאריך בו נשלחה ההודעה, ומחיפוש שעשה בית הדין במסמכים שבתיק הגירושין לא נמצאה הודעה כזו.

אין באפשרות בית הדין להתייחס לטענה זו כאשר הבעל לא מצרף את המסמך הרלוונטי לבקשה.

ככל שיצורף המסמך האמור יתייחס אליו בית הדין בהחלטה ספציפית.

• בסעיפים 30-36 מפרט הבעל את מה שארע ביחס לבקשת בית הדין להמצאת כתובות העדות.

בית הדין אכן היה סבור מתחילה שהבעל לא עשה מאמץ מספק על מנת לברר את כתובתן המדויקת, ולכן כשהודיע כי אין בידו מידע נוסף חזר בית הדין וביקש ממנו להמציא זאת, אך לאחר שהבהיר בהודעתו השנייה כי "אין לו יכולת להשיג מידע נוסף" קיבל את דבריו.

• הטענות בענין אי ההתחשבות בבעל סביב בקשת ב"כ לשינוי מועד הדיון עקב אשפוזו של בנו הקטין (סעיפים 37-42).

בית הדין שוקל שיקולים רחבים כאשר ישנה בקשה לשינוי מועד דיון שמוגשת בסמוך מאד למועד הדיון, והוא היה סבור במקרה זה כי ביטול הדיון עלול לפגוע בהליך ולכן השאיר את הדיון על כנו. בית הדין אכן הבהיר כי לא תישמע טענה לחוסר ייצוג, אך לא אמר כי על הבעל להופיע ללא ייצוג. יש בידו למנות מייצג באופן חד פעמי אם הוא חש כי אינו יכול לטעון טענותיו כראוי. פתרון אחר אפשרי היה כי ב"כ הבעל עצמו ימצא מחליף מבני משפחתו שישהה עם בנו והוא יתפנה לדיון, מה שכנראה קרה לבסוף, שהרי עינינו ראו כי ב"כ הבעל אכן הופיע.

לא למותר לציין כי ב"כ האשה טענה בדיון כי ב"כ הבעל לא אמר את כל האמת, ובו בזמן שבנו שהה בבית בחולים הוא ערך פגישות עבודה, ולא היה צמוד למיטת חוליו של בנו. אמנם לב"כ הבעל היה הסבר לפגישות עבודה אלו, ולדבריו פגישות אלו שאכן התקיימו לא מנעו ממנו מלהגיע בעת הצורך לבית החולים. בית הדין לא טרח לבדוק נושא זה כיון שאין הוא העניין העומד על שולחן בית הדין.

• סירוב בית הדין להזמנת הרב ג' (סעיפים 43-44).

המבקש טוען כי יש בזה שלילת זכותו להבאת עדים.

בית הדין מבהיר כי ככל שהיה המבקש מעוניין לזמן עדים על מנת לספר עובדות שאינן ידועות לבית הדין, ויש בעובדות אלו בכדי לשפוך אור על התביעה, הוא אכן היה מזמן אותם כחוק. אלא שבמקרה שלפנינו המבקש ביקש לזמנו על מנת להסביר "מה הוא רואה את הקשר בין הצדדים" (ציטוט מפרוטוקול הדיון). בשאלה זו אין בית הדין זקוק לחוות דעתו של הרב בן משה, בית הדין שמע את טענות הצדדים, שלח לייעוץ, והדגיש במספר החלטות שהבעל לא קיים את המתווה שהוא עצמו הסכים אליו. לדעת בית הדין הבעל צריך להבין את המצב ולקיים את חלקו במתווה ולתת גט, בית הדין סבור כי הוא מכיר בעצמו היטב את המקרה ולכן אין מקום כעת לשמוע את דעתו של הרב בן משה.

• טענת המבקש לשלילת זכותו לטעון טענות (סעיפים 45-51).

המדובר בטענות בעניין חוסר היענותה של האשה להירתם לטיפול הזוגי. ישנו נסיון מתמשך של הבעל לטעון כי האשה לא התמסרה לטיפול הזוגי. בית הדין לא נתן לבעל להסיט את הדיון ולדון בטענה זו, מכיון שהובהר מספר פעמים בהחלטות בית הדין, כי כל שנדרש מן האשה היה להגיע טיפול ולהציג את עמדתה, ובכך לאפשר לבעל שיח עימה שינסה לשכנעה לשנות את גישתה. היא לא נדרשה לחזור בה מעמדתה שהיא מבקשת להתגרש ולהסכים לתביעת הבעל לפנות להליך שיקומי, שכעת היא אינה מאמינה בו. זה היה תפקידו של הבעל לנסות לשנות את עמדתה, כאשר היא נמצאת במסגרת התומכת בהליך שיקומי,  אך האשה עצמה לא נדרשה כלל להיענות לעצם ההליך הטיפולי.

• הטענה להיכרות רבת שנים של הדיין הרב עודד מכמן עם ב"כ האשה מחוץ לכותלי בית הדין (סעיפים 52-58).

בית הדין כתב בהחלטתו מיום 14/05/2019:

מהיכרותו רבת השנים של בית הדין את התנהלותה המקצועית של ב"כ התובעת, בית הדין סמוך ובטוח שהיא לא תתעלם ממצבו של ב"כ הנתבע ותוכל להגיע איתו להבנות.

ב"כ הבעל הסיק מתוך הדברים כי לרב מכמן, שנתמנה לאחרונה, ישנה היכרות אישית רבת שנים עם ב"כ האשה, ולא היא.

בית הדין מתפלא על הסקת מסקנה זו מתוך החלטתו. אמנם ההחלטה חתומה ע"י דיין יחיד, הרב עודד מכמן, אבל ברור הוא כי הדברים נאמרים בשם ההרכב כולו ומשקפים את ההיכרות רבת השנים של מערך בית הדין הרבני באשקלון את עו"ד ג' המופיעה רבות בבית הדין. ברוח זו היה מבין את הדברים כל קורא סביר, ולכן שוב עולה החשש כי בקשה זו שלפנינו ונימוקיה אינם מוגשים ונטענים בתום לב.

• סעיפים 59-64: טענת הבעל לאי כיבוד החלטות בית הדין הגדול (חלקן מצורפות לבקשת ב"כ הבעל בתיק צו ההגנה מיום 08/01/2019).

ראשית יאמר, כי טעות נפלה בדברי ב"כ הבעל. בית הדין נתן את התייחסותו להחלטות בית הדין הגדול בתשובתו לבית הדין הגדול מיום 03/02/2019 בתיק צו ההגנה (תיק מס' 9).

מצופה, כי לפני הטחת אשמה כה חמורה בבית הדין, יבדוק ב"כ הבעל את העובדות לאשורן.

נוסף לכך, אין לטענה זו – גם אם היתה נכונה – כל קשר למהות הבקשה שלפנינו שעניינה חשש למשוא פנים. החלטות בית הדין הגדול אינן נוטות לצד הבעל, כך שלטענתו כאילו בית הדין מתעלם מהם אין כל משמעות של משוא פנים כנגדו.

• סעיפים 65-68: טענת הבעל למניעת זכותו הבסיסית "לטעון טענות כנגד (?) ביטול צו הגנה".

בית הדין אכן כתב בהחלטתו  מיום 23/07/2018 כך:

ביה"ד סבור שאף אם לא היתה התחייבות שלו, לא נכון להחזיק את האשה בכח, גם אם אין עילה מוכחת לגירושין, כאשר מי מן הצדדים חפץ בגירושין ומוכח בעליל כי עמדתו נחרצת ואין סיכוי לשיקום הבית, על הצד השני לכבד את רצון חבירו ולהסכים לגירושין.

ביה"ד החליט להקפיא את המצב המשפטי הקיים ולא לדון בהשבת הבעל לבית או בתביעה אחרת כל שהיא, עד אשר יתברר עניין הגירושין.

בית הדין עומד אחר החלטתו, וסבור שזה כלול בתחום סמכויותיו על מנת להביא לפתרון כולל של הסכסוך שבפניו.

• סעיפים 69-72: טענת הבעל בדבר סגירת ופתיחת תיק "שונות" (בקשה לביטול צו הגנה).

סגירת התיק נבעה מתוך טעות הקשורה לעבודת המזכירות. בית הדין ציין בהחלטתו שאם תתקבל בקשה שלא לסגור את התיק הוא ישוב וישקול זאת, ואכן ברגע שביקש ב"כ הבעל שלא לסגור את התיק בקשתו נענתה באופן מידי.

• סעיפים 73-78.

הטענות אינן ברורות.

בית הדין רואה רק מקום להתייחס לתחושת אי הנוחות של הבעל המועלית בסעיף 78 ולומר שבית הדין אינו חב דו"ח לבעל על אופן ניהול היומן וכיצד מתמלאים או מתפנים מועדים. אם מכך הוא מסיק וחושש למשוא פנים כנגדו אין בית הדין יכול למנוע ממנו לחוש כך, אך הוא סבור כי אין לתחושה זו על מה שתסמוך, ובודאי שאין דבר זה עומד במבחן של "חשש ממשי למשוא פנים" כפי שפורש בפסיקה שהובאה בתחילת פסק הדין.

• טענה נוספת שנטענה ע"י ב"כ הבעל בבקשותיו האחרונות הינה כי לבקשות ב"כ האשה לדחיית מועד הדיון נענה בית הדין במהירות ובמעמד צד אחד, ואילו המענה לבקשתו לפסילת ההרכב מתמהמה, דבר המעיד על משוא פנים כנגד הבעל.

טענה זו אין לה על מה שתסמוך. הסיבה להיענות הבקשה הראשונה לדחיית המועד ללא בקשת תגובה – מנומקת בתשובת בית הדין מיום 26/06/2019, קחנה משם. והסיבה להיענות בית הדין לדחיית המועד בפעם השניה ללא בקשת תגובה (החלטה מיום 02/07/2019) הינה משום שהבקשה הוגשה סמוך ונראה לשליחת הזימון ובה הודיעה ב"כ האשה כי יש לה דיון מקביל. מדיניות בית הדין במקרים כאלו היא להיענות לבקשה, וכך היה עושה גם לו היה ב"כ הבעל מגיש את הבקשה. לעומת זאת הטיפול בבקשה לפסילת ההרכב דרשה מבית הדין לצלול לעומקו של התיק המתמשך שלפנינו ולהשקיע משאבים רבים (וכפי שכבר תואר הדבר בתחילת ההחלטה) דבר שגרם לעיכוב מסוים בהוצאת ההחלטה.

סוף דבר

סוף דבר, בית הדין סבור שאין בכל הטענות שהועלו בכדי להקים את טענת הבעל למשוא פנים כנגדו, ואין מקום לפסול את הרכב בית הדין דנן מלדון בתיקים שבין הצדדים.

יש אולי מקום להדגיש ולהבחין בין שני עניינים שאולי אי ההבחנה ביניהם היא אחד מן הגורמים להגשת הבקשה שלפנינו.

תפקידו של בית הדין בסכסוכי גירושין – כאשר הדברים אינם מוסדרים בהסכמה – לירד לשורש הסכסוך ולהכריע, ולעמוד – לעתים בצורה תקיפה – כנגד מי שאינו מעוניין לקיים את החלטות בית הדין, ולהציל עשוק מיד עושקו.

במקרה שלפנינו אמנם טרם פסק בית הדין שהבעל חייב בגט, אבל לאחר שבית הדין הציע מתווה, ונקבע בהחלטה בהסכמת הצדדים שלאחר שתוצג המלצת המומחית אליה שלח בית הדין כי אם תעמוד האשה על רצונה להתגרש – הבעל יסכים לתת גט, והאשה אכן חזרה ועמדה על רצונה הברור להתגרש, ובית הדין הבהיר במספר החלטות שהאשה אכן ביצעה את חלקה במתווה, ולמרות זאת הבעל עומד בסירובו לתת גט במשך זמן רב, וברקע עומדת גם הצהרתו של הבעל שהוזכרה לעיל כי הוא מוכן לשבת בכלא שנים רבות כסרבן גט – נוכח כל זאת אכן סבור בית הדין כי הבעל מתעמר ללא צדק באשה וראוי שיתן לה גט.

יתכן שהדבר לא נוח לבעל, והוא מרגיש שבית הדין מגלה תקיפות כנגדו, ובית הדין אכן לא מתכחש לכך נוכח הבנתו את המקרה, אך בין זה לבין משוא פנים בדין אין ולא היה כל קשר.

בעניין הוצאות משפט, כבר רמז בית הדין לדעתו כי היה מקום לחייב הוצאות משפט על הגשת בקשה זו מכמה סיבות, אך על מנת לפרק את המתחים וליצור אוירה דיונית טובה ובריאה בהמשך, בזאת הפעם אין בית הדין מחייב הוצאות.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים ושל באי כוחם.

ניתן ביום ח' בתמוז התשע"ט (11/07/2019).

הרב ישי בוכריס הרב בן ציון ציוני הרב עודד מכמן