החלטה
בפנינו בקשה ליישוב סכסוך וסעדים נלווים, שהגיש המבקש לבית הדין. התקיים היום דיון בו העלו באי כוח הצדדים את טענותיהם בעניין סמכות בית הדין ליתן סעדים בנדו"ד, וזאת בנוסף לכתב הבקשה וכתב התשובה. הדיון התקיים בדיין יחיד, הן מחמת מגבלות משרד הבריאות, והן מאחר ולדעת בית הדין הדבר עולה עם הוראות סעיף 1 (2) (א) לתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד) תש"ן – 1990.
להלן העובדות הרלוונטיות.
הצדדים לא נישאו מעולם. הם חיו כידועים בציבור החל משנת 1997, ונפרדו בשנת 2011. למשיבה כיום בן זוג אחר, ואף המבקש נשא לאחרונה אישה אחרת (מתברר, בנישואין אזרחיים).
בסעיף 3 לכתב הבקשה נטען כי יש לסדר בין הצדדים גט לחומרא. בסעיף 9 מציינים באי כוח המבקש שלא הוסדרו ביניהם ענייני רכוש, כשיש רכוש של המבקש הרשום אצל רשם המקרקעין על שם המשיבה. מסבירים באי כוח המבקש בסעיף 12-13 לבקשה, מה נזכרו היום, לאחר תשע שנות פרוד:
"בתקופה האחרונה הגיע למבקש מידע בנוגע להתנהלות חמורה, מבישה ומעוררת זעזוע של האישה, שקרים שהעזה להפיץ, פגיעה חמורה בפרטיותו שלו ובפרטיות הילדים (ששניים מהם קטינים) וחשיפת הילדים לסיכונים חמורים ונזקים ממש לשלמות גופם וביטחונם, אשר גרמו למבקש, בין היתר, לאבדן אמון, כעס ודאגה גדולה, ביחס להתנהלות המשיבה עצמה. (הדגשים במקור).
נוכח האמור לעיל, המבקש הבין כי הגיעה העת להסדיר באופן פורמאלי את ה"קצוות הפתוחים" שנותרו מחייהם המשותפים של הצדדים […] וזאת הן בהיבט ביצוע גט (לחומרא) והן בהיבט הרכושי – הכלכלי וניתוקה של האישה מרכושו."
מכתב הבקשה עולה שהצדדים נפרדו בשנת 2011, ומזה כתשע שנים כבר אינם "ידועים בציבור". הפרידה לא הפריעה להם להמשיך להתנהל ברוח טובה ובאווירה חברית, ומכוח זה גם ענייני הרכוש התנהלו בידידות ובאמון הדדי, עד אשר לאחרונה איבד המבקש את אמונו במשיבה, כמפורט בסעיף 12 לבקשה, ובדיון היום (ראה שורה 37 ולהלן לפרוטוקול הדיון), ולכן הוא מבקש "לסגור קצוות פתוחים", ובין השאר – ניתוק המשיבה מרכושו.
המשיבה טוענת שאין לבית הדין סמכות לדון בנושא, מאחר והצדדים לא היו נשואים, לא אזרחית ולא כדמו"י, וחיו כידועים בציבור. המבקש עצמו נישא במהלך שנת 2019 (כאמור – אזרחית), ובכך הודה שאין לו צורך בגט.
בדיון שהתקיים היום הופיעו שבעה עורכי דין, ארבעה מטעם המבקש (החמישי, פרופ' פרימר, נכח באמצעות ה"זום" – בבחינת "רואה ואינו נראה"), ושלשה מטעם המשיבה. התקיים דיון ארוך ומסודר. הואיל ומדובר היה בדיון בעניין סעדים וסמכות, ובפרט עקב מצב החרום והוראות משרד הבריאות, בית הדין ייתר את הופעת הצדדים. בית הדין שמע בקשב רב את טיעוני באי כוח הצדדים, שנאמרו בטוב טעם ודעת.
באי כוח הצדדים נכנסו לגוף שאלת הסמכות. על אף האמור בסעיף 3 (א) לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה התשע"ד 2014, ואף שכל אחד מבאי כוח הצדדים טרח להקדים שאינו טוען לגוף התביעה (לגט או לרכוש), הנושא עלה בכתב ובעל פה, ונטען, לטעמי – הדק היטב, הגם שיש שיאמרו שאפשר עוד להאריך ולטעון עד שיבלו שפתותיכם מלומר די (ראה: שבת לב,ב).
באי כוח המבקש המציאו בדיון רשימה של נכסים, תוך חלוקה לשלוש קבוצות: נכסים שנרכשו על ידי המבקש עוד קודם היות הצדדים ידועים בציבור, נכסים שנרכשו במהלך תקופת היותם ידועים בציבור, ונכסים שנרכשו לאחר הפרוד. באי כוח המבקש מבקשים שבית הדין ייתן הוראה האוסרת דיספוזיציה בארבעה מגרשים בא', הרשומים על שם המשיבה בלבד, וכמו כן יאסור על במשיבה להפריע למבקש לפעול לצורך מימוש הנכס בנ', יחד עם נכסיו המסחריים, וכל זאת "אנחנו מבקשים לשמר את הסטטוס קוו", לדבריהם. בא כוח המבקש מדגיש, כי המבקש עשה בנכסים שלו כבתוך שלו כל השנים מאז הפירוד של בני הזוג. מדובר בשנים רבות, ואף קודם עשה בשלו בתוך שלו, וכי הוא מבקש לשמר את זה כפי שהיה […]. לאחר הפירוד ב – 1 בפברואר 2012 נרכש בית בש', בית מידות בתמורה של למעלה משבעה וחצי מיליון דולר, היא חיה בו כבתוך שלה, וזה משרת אותה כך שהם גרו בדירה כבני זוג. רוצה עוד להדגיש, שבשנת 2000 נרכשה עוד דירה בש', דירה בבעלותה, שהוריה עושים בה שימוש (פרוטוקול הדיון שורה 53 ולהלן).
באי כוח המשיבה פרטו באריכות מדוע אין לבית הדין סמכות לדון בבקשה, ומדוע בית הדין אינו עונה להגדרה של "ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך לפי דין", כאמור בסעיף 3 (ז) (1) לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה התשע"ד 2014. עוד הביאו פסקי דין מבית הדין האזורי ולפיהם אין צורך בגט בידועים בציבור, ופועל יוצא, שאין לכרוך את הכרוך בגירושין לתביעה זו. ואף אם היה מקום לתבוע גט לחומרא, אין מקום לכריכה בעניין הרכוש. בהמשך אף טענו שנפלו פגמים מהותיים בעצם הבקשה.
באי כוח המבקש ציינו לפסק הדין של בית הדין הגדול (בהרכב בראשות הגר"ש דייכובסקי שליט"א), ולאחריה פסיקת בג"ץ שקיבלה את עמדת בית הדין הגדול. פסק דין זה המפורסם בשם "נשואי בני נח". ראה פרוטוקול הדיון שורה 144 ולהלן. לטענתם, מספיקה סמכות תאורטית כדי שבית הדין ייתן סעדים במסגרת זו של בקשה לישוב סכסוך, ולדבריהם, יש במקרה שלפנינו סמכות תאורטית לכך.
לאחר שבית הדין עיין בכתבי הטענות, ולאחר ששמע את באי כוח הצדדים, יבהיר בית הדין את הסוגייה העומדת לפניו. נציין כי (למיטב ידיעת הח"מ) שאלה זו, האם לבית הדין יש סמכות ליתן סעדים במסגרת בקשה לישוב סכסוך באיש ואישה שהם ידועים בציבור, לא נידונה בבתי הדין או בערכאות האזרחיות.
כאמור, לפנינו בקשת סעד במסגרת הליך לישוב סכסוך. יש חילוק בין בקשת סעדים במסגרת בקשה לישוב סכסוך, לבין סעדים לתביעה גופה, שהוגשה במסגרת חוק שיפוט בתי דין רבניים נישואין וגירושין התשי"ג-1953.
בית הדין הוא ערכאה המוסמכת לדון בענייני רכוש בין בני זוג, בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים נישואין וגירושין תשי"ג-1953, ובלבד שתביעת הרכוש נכרכה בהתאם לסעיף 3 לחוק. והיה ולא נכרכה, או נכרכה שלא כדין, לא יוכל בית הדין ליתן סעדים בנושא הרכוש, כמו צו עיקול. היות בית הדין ערכאה המוסמכת כללית לדון בעניין רכוש, אינה נותנת לו סמכות ליתן סעדים במקרה הנ"ל. כך גם בית המשפט לענייני משפחה לא יוכל ליתן סעדים בעניין הרכוש, אם נכרכה תביעת הרכוש בבית הדין בהתאם לסעיף 3 לחוק הנ"ל. הדברים אמורים ביחס לכל הצווים המתייחסים לרכוש, ובהם צווי מניעה, צווי עיקול וכד', הגם שהוא ערכאה המוסמכת לדון בנושא ממון שבין בני זוג, אך לא ביחס לבני הזוג הספציפי שלפניו.
לא כך הם פני הדברים בבקשות סעדים במסגרת בקשות לישוב סכסוך. סעיף 3 (ז) (1) לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה התשע"ד-2014 קובע:
"צד לבקשה לישוב סכסוך רשאי להגיש בכל עת לערכאה שיפוטית המוסמכת לכך לפי דין, בקשה לסעד דחוף בעניין נקבע לפי סעיף 5, לסעד זמני לשמירת המצב הקיים."
(ראה גם סעיף 14 לתקנות להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה תשע"ו 2016).
התוספת "לערכאה שיפוטית המוסמכת לכך לפי דין", שהיא תוספת מיוחדת שנחקקה באשר לסעדים ומקום הגשתם (וכפי שנתקן אף בתקנות), כוונתה, שאף אם הוגשה בקשה לישוב סכסוך בבית הדין הרבני או בבית דין דתי אחר (למי שאינו יהודי), יכול כל צד לסכסוך להגיש בקשה לסעדים לערכאה שמוסמכת לדון בדיני המשפחה, קרי – לא רק לבית הדין הדתי לו הוגשה הבקשה, אלא גם לבית המשפט לענייני משפחה, שהוא בין השאר, הערכאה השיפוטית המוסמכת לכך לפי דין. או לחלופין, הוגשה בקשה לישוב סכסוך בבית המשפט לענייני משפחה, יוכל כל צד להגיש בקשה לסעדים לערכאה המוסמכת לכך לפי כל דין, שיש לה סמכות לעסוק בדיני משפחה, קרי – בית הדין הדתי הרלוונטי (לפי דתם של הצדדים), ולהגיש את הבקשה לסעדים לאותו בית דין דתי, שהוא ערכאה המוסמכת לדון בדיני המשפחה של בני הזוג שלפנינו, בהתאם לדתם. לכן בקשות לצווי עיקול, צווי מניעה, בבקשה לסעד דחוף במסגרת בקשה לישוב סכסוך, יכולים להיות מוגשים הן בבתי הדין הדתיים (הרלוונטיים) והן בבתי המשפט לענייני משפחה.
בקשה לישוב סכסוך מעצם טיבה וטבעה, גם בהתאם לסעיף 3 (א) לחוק להסדר התדיינות הנ"ל, צריכה לעסוק בישוב הסכסוך ולא בתביעה גופה. הערכאה לה מוגשת בקשת הסעד, אינה צריכה לבדוק אם יש לה סמכות מכוח כריכה או תביעה, שהרי אין לפנינו תביעה, ודאי שלא כריכה. בהתאם לסעיף 3 (א) הנ"ל, הבקשה לא תעסוק בסמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית. לכן, אם הערכאה מוסמכת עקרונית לדון בעניין יחסי ממון בין בני זוג כדוגמא, יכולה אותה ערכאה ליתן סעדים בעניין הרכוש, הגם שסמכותה לעתיד לא התבררה, מאחר ואינה אמורה להתברר בשלב זה של הליך ישוב סכסוך. מזה הטעם גם אין בדיון בסעד דחוף כדי להקנות סמכות בתביעה עצמה, בהתאם לסעיף 3 (ח) לחוק להסדר התדיינות הנ"ל.
השאלה בנדון דידן, כאשר אנו רואים בעליל שאין לבית הדין כל "אופק סמכותי" לדון בנושא הרכוש, האם בית הדין נכלל בהגדרה "ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך לפי דין"?
ערכאה שיפוטית שבעתיד אין כל התכנות שתהיה לה סמכות לדון בתביעה גופה, אף לא סמכות נראית ואפשרית, לכאורה אינה בכלל "ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך". שהרי בניגוד לסוגית הכריכה, שאינה יכולה להתברר בשלב זה, סוגיית הסמכות העתידית, או יותר נכון העדר הסמכות, ברורה כשמש בצהריים, וזאת אך מקריאת הבקשה, ואף מבלי לקיים דיון בנושא.
זאת ועוד, כפי שיובא להלן, גם אם יש מקרים נדירים של ידועים בציבור בהם יצריך בית הדין גט לחומרא, דבר שלא התברר בנדו"ד אם הוא בכלל אותם יוצאים מן הכלל אל הפרט, עדיין הנושא של גט לחומרא בין ידועים בציבור, צריך להתברר במסגרת בקשה לקביעת מעמד אישי, ומשכך ודאי וברור לבית הדין שאין מקום לכריכה כזו או אחרת לבקשה זו.
סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג 1953, שמכוחו ניתן לכרוך נושאים שונים לתביעה העיקרית, קובע במפורש שכריכה זו תתבצע רק אם "הוגשה תביעת גירושין", וזה לשון החוק:
"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים […] יהיה לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין".
בקשה ל"גט לחומרא" בין ידועים בציבור, אינה "תביעת גירושין" אלא עניין בו יש לדון במסגרת "בקשה לקביעת מעמד אישי" – בקשה לה לא ניתן לכרוך שום תביעה נוספת. וראה עוד להלן.
יש חילוק בין איש ואישה הנשואים אזרחית, לאיש ואישה הידועים בציבור כזוג. בני זוג הנשואים אזרחית רשומים במרשם האוכלוסין כ"נשואים". הם צריכים לבקש מבית הדין להתיר להם את הנישואין, בגט או בפסק דין. כדי שיוכלו לפתוח חיים חדשים, עליהם לשנות את מעמדם הרשמי מ"נשואים" ל"גרושים". לכן התביעה שיגישו הנשואים אזרחית תהיה "תביעת גירושין". לעומת זאת, איש ואישה הידועים בציבור אינם זקוקים לשינוי מעמדם ל"גרושים". אם ירשמו לנישואין, ואם יספרו לרושם הנישואין שהיה להם בעברם מעמד של ידועים בציבור, רושם הנישואין מן הסתם יפנה אותם לבית הדין לברור מעמדם האישי.
כאמור, זוג שאינו רשום כ"נשוי", כל בקשה בעניין הקשר בין בני הזוג העשויה להשליך על מעמדם האישי, צריכה להיות נידונת במסגרת "בקשה לברור מעמד אישי" ולא במסגרת "תביעת גירושין", ולכן, למרות שסעיף 3 לחוק שיפוטי בתי דין רבניים מאפשר לכרוך נושאים שונים לתביעת גירושין, אין שום אפשרות לכרוך נושאים אלו לבקשה לברור מעמד אישי.
כמובן אין בדברינו לקבוע כי בנישואין אזרחיים ניתן לכרוך ענייני רכוש, שהרי זו סוגיה שונה ואחרת, ואין לנו צורך לדון בה כעת.
באשר לבקשה לישוב סכסוך, ובעניין ה"אופק הסמכותי", אומר גם לאידך גיסא, ובאמירת אגב, לחידוד הנושא.
הוגשה בקשה לסעד למזונות ילדים זמניים על ידי אחד הצדדים, והמשיב/ה הודיע/ה לבית הדין שאינו מסכים לסמכות בית הדין לעניין סעד המזונות הזמניים, במקרה זה בית הדין עדיין נכלל בהגדרה של "ערכאה השיפוטית המוסמכת", שהרי עניין הסמכות לא נשללה מבית הדין, עד אשר תוגש תביעה ויאמר המשיב/ה את אשר יאמר. יתכן ויחליט לחזור בו ולהסכים לסמכות בית הדין, ויתכן שהמבקש/ת יסכים או יתנגד. לאמור, נושא הסמכות של בית הדין בסוגית המזונות עדיין לא ברורה ולא התבררה, ואף אינה צריכה להתברר לפי סעיף 3 (א) לחוק להסדר התדיינות הנ"ל, וקיים "אופק סמכותי", היינו היתכנות ואפשרות להיות הערכאה מוסמכת לדון בעניין מזונות הילדים, ומשכך בכל בקשות לסעדים זמניים או דחופים, בית הדין הוא בבחינת "ערכאה המוסמכת לכך לפי דין".
בנדון שלפנינו כבר עתה ברור לבית הדין שהסמכות לדון בכרוך לגירושין אינה נתונה לו בשום דרך. ברור כיום לבית הדין בהתאם לחומר שלפניו, שלא תהיה לו סמכות לדון בעניין הרכוש. הגם שכאמור במסגרת הליך לישוב סכסוך הצדדים מוגבלים בפרוט התביעה בכללותה בפני בית הדין, במקרה שלפנינו היה לכך צורך לשם מתן הסעדים, ונפרסה היריעה. בפרט שאלת הבסיס: האם הצדדים בכלל "בני זוג", ואם יש היתכנות לדון בעניין רכוש הצדדים. ואף שבית הדין אינו מוסמך ליתן החלטה בעניין כריכת רכוש בשלב זה, שהרי אין עדיין תביעה או/ו כריכה, הדבר עולה מאליו לצורך הקביעה אם בית הדין לצורך הליך זה "הערכאה המוסמכת לכך לפי דין", ובית הדין אינו יכול להתעלם משאלה זו.
בית הדין אינו יכול להתעלם מהשאלה אם ידועים בציבור צריכים גט לחומרא אם לאו, ואם כן, מה המסגרת המשפטית שלה יידרש לצורך ביצוע גט זה, שכאמור ברור שגט כזה ככל שיצטרך יסודר במסגרת "בקשה לברור מעמד אישי" וממילא גם סמכות בית הדין בעניין הרכוש לא יכולה להיות קיימת.
לא ניתן לעצום עיניים ולהיכנס לפרשנות דחוקה ולומר כי לאור האמור בסעיף 3 (א) לחוק להסדר התדיינות הנ"ל, יכול בית הדין לומר "איני רואה" ו"איני יודע" אם תהיה לנו סמכות בעתיד, לא דנו בדבר, לא עסקנו ולא אמורים לעסוק בסוגית הסמכות העתידית, וממילא בית הדין הוא "הערכאה השיפוטית המוסמכת לכך לפי דין", לעת עתה.
המציאות המשפטית ברורה גם בעצימת עיניים ולא ניתן להתעלם ממנה, ולכן קובע בית הדין כי מאחר שאין היתכנות שתהיה סמכות לבית הדין בעתיד, לדון בענייני הממון שבין הצדדים, בית הדין אינו נענה למבוקש ומושך ידו מליתן את הסעד הזמני שביקש האיש.
בנוסף, והדבר עלה מהטיעונים, גם במסגרת זו שאיננו עוסקים בתביעה וכריכה אלא בסעד לישוב סכסוך בלבד, "עולם הפוך ראינו".
סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים נישואין וגירושין תשי"ג 1953, מדבר על תביעת גירושין, אליה כרך התובע את הכרוך בגירושין. במקרה שלפנינו מתקבל לכאורה הרושם, שלתביעת הרכוש כרכו את תביעת הגירושין.
מהחומר שלפנינו עולה בבירור שעניין הרכוש הוא עיקר, והגירושין – טפל, ולא עלה עניין הגירושין אלא כמקפצה להגיע לרכוש, ולאחר מחשבה ספק אף אם בשם "טפל" יקרא.
(כאמור, הגם שאין אנו נמצאים בשלב של תביעה אלא בהליך ישוב סכסוך, נושא התביעה עלה מחמת הצורך בבקשת הסעדים, ובית הדין אינו יכול "לבלום את עטו" ולומר לקולמוסו עד כאן תבוא, כאשר הדברים כה זועקים).
אף שבתביעות כרוכות יש צדדים שעניינם יותר ברכוש מאשר בגירושין (שאלת "הגט" או ה"געלט"), עדיין יש בסיס לדון בתביעה כזו, שהרי יש לצדדים עניין בגירושין אלא שניכר שעינם נתנו בממון, ואף כשנראה לעיניים שהממון הוא עיקר, הרי לפנינו "תביעת גירושין" ו"כריכה" הממלאים את התנאים המבוארים בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אלא שיש לנו לדון בכנותה של התביעה או הכריכה אם ממלאים את "המבחן המשולש".
בנדון שלפנינו נראה שאין למבקש כל עניין בגירושין או בגט.
כל אחד מהצדדים נמצא זה מכבר בחיי זוגיות, והם נהגו ונוהגים כמי שאינם צריכים גט וניכר שאינם מוטרדים מהעובדה שבעבר הם היו "ידועים בציבור", וברור שהנדון היחיד שבין הצדדים הוא שאלת הרכוש ולא גט כדמו"י, ואזכור ה"גירושין לחומרא" אינו אלא סולם רעוע בניסיון להגיע להחלטה בעניין הרכוש, ועל אף הניסיון להפך את היוצרות, ולכרוך את ה"גט לחומרא" סביב תביעת הרכוש, דומה שאין זו אלא עטיפה דקיקה שאין בכוחה לתת סמכות לבית הדין לדון בסעד המבוקש.
אמור מעתה, אם "כריכה בלתי כנה" משמיטה את סמכות בית הדין לדון בעניינים שנכרכו לתביעת גירושין, הרי שכאן לכאורה, (ובית הדין מדגיש – לכאורה), לא רק שהכריכה אינה כנה, היא גם "בלתי תקינה" עד "אינה קיימת כלל".
בית הדין תמיה על עיקר הבקשה ל"גט לחומרא". היכן מצאנו מי פסק שזוג שחי כידועים בציבור זקוק לגט לחומרא? הדבר אינו פשוט, ובוודאי בית הדין לא יכפה על אף אחד מבני הזוג לבצע גט כזה, ופוק חזי, כמה זוגות חיים ללא חופה וקידושין, וכי מי כופה עליהם גט? האם מחלקת הנישואין נדרשה אי פעם לברר, כשאישה רווקה באה להינשא, אם לא חיה בעברה עם בן זוג ללא חופה וקידושין? האם נשלחו אותם אלה שחיו ללא חופה וקידושין לבית הדין לסידור גט לחומרא? האם שמענו מי שרוצה לעכב נישואין של אישה בטענה שבעבר הוא והיא חיו כ"ידועים בציבור" ולא התגרשו? עצם היותם חיים במוצהר ללא נישואין (לא כדמו"י ולהבדיל גם לא אזרחית), אורח החיים, כמוהו כהכרזה קבל עם ועולם שאינם רוצים להיות נשואים. הרישום ב"ויקיפדיה" (ראה כתב התשובה לכתב ההגנה, נושא שעלה גם בדיון, ומשום מה לא נרשם בפרוטוקול) אינו מהוה עילה והצדקה לתביעה לסדור גט.
הטענה כי העובדה שנולדו לצדדים ארבעה ילדים עשויה לשנות את המסקנה הנ"ל – אינה נכונה.
הגם שבנדו"ד נולדו לצדדים ארבעה ילדים, עובדת היותם הורים לילדים משותפים אינה יוצרים "קידושין".
אם היה מקום להצריך "גט לחומרא" במקרה של חיים משותפים ללא חופה וקידושין, הדבר נובע רק מכוח החזקה של אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. חזקה זו אינה שייכת בנדון שלפנינו, שבני הזוג אינם שומרי תורה ומצוות, והאריכות אך למותר, ואין בעובדה שיש לבני הזוג ילדים משותפים להוסיף חשש של נישואין. וכי מה עניין לידת הילדים לצורך בגט? וכי שמענו שכל מי שילדה מחוץ לנישואין, בתי הדין מצריכים אותה להתגרש? אכן לצורך בירור המעמד האישי יש לברר שהאם לא הייתה נשואה (כדמו"י או אזרחית) והתעברה מאחר, וכן יש לבדוק אם לא נפסלה לכהונה (במקרה ורוצה להינשא לכהן), אולם אין מצריכים את האם לקבל גט מאבי הילדים.
בפרט שבנדו"ד הצדדים גילו דעתם באופן חיובי ולמעלה מכל ספק, שאין רצונם בחופה וקידושין כדמו"י, וכן אין רצונם להיות כלל "נשואים", הן כשחיו תחת קורת גג אחת והן לאחר מכן.
בית הדין תוהה בקול, מדוע נצרך הבעל לגט? וכי חושש הוא מחרם דרבינו גרשום שלא להיות נשוי לשתי נשים? הרי לאיסור לחיות עם אישה ללא חופה וקידושין אינו חושש? שמא צליל רעש הממון, כקול השופר, עורר אותו לשוב בתשובה ולחזור למקורות? בית הדין רשאי להטיל ספק בטענה שהמניע לתביעה שלפנינו הוא רצונו של המבקש כיום להינשא כדמו"י עם בת זוגו, עמה הוא נשוי אזרחית. מדוע לא פנה עד היום למחלקת נישואין שעל יד הרבנות על מנת להירשם לנישואין? גם אם אכן כטענתו שרצונו להינשא כדמו"י, מי מונע זאת ממנו? ואם היו על הדרך ידועות בציבור אחרות, האם לכולן ייתן גט בבית הדין?
במקרה שלפנינו תביעת הגירושין ("גט לחומרא"), שהיא משענת הקנה לסעדים ולבקשה לישוב סכסוך, עשויה להראות לכאורה כ"פייק תביעה".
ככל שאנו טועים ואכן רצונו הכן של האיש לשאת את אשתו הנשואה לו אזרחית, כדמו"י, יואיל ויפתח תיק במחלקת הנישואין. במידת הצורך ואם על פי הנהלים יתעורר צורך לברר את מעמדו, יפנו אותו לבית הדין, ובית הדין יכריע בעניין. וכאמור, במקרים אלה יפתח תיק "ברור מעמד אישי" ולא "תביעת גירושין".
יבהיר בית הדין. אין באמור לעיל כדי להכריע שבכל מקרה של ידועים בציבור אין צורך בגט לחומרא, וכן אין באמור לעיל כדי לשים סוף פסוק בשאלת הגט לחומרא בנדו"ד. יתכן ובנסיבות מסוימות ובמקרים יוצאים מן הכלל, יקבע בית הדין שנדרש גט לחומרא, ולא באנו בדברים אלו לקבוע שהמקרה שלפנינו אינו מאותם מקרים חריגים ונדירים, ברם כאמור, בכל מקרה, המסגרת המשפטית לדון בסוגיה זו אינה תביעת גירושין אלא בקשה לקביעת מעמד אישי.
הזכירו באי כוח הצדדים את פסק הדין המפורסם של בית הדין הגדול (בהרכב בראשות הגר"ש דייכובסקי שליט"א) הידוע בשם "נשואי בני נח".
הדברים אינם דומים לנדו"ד כפי שהוער לעיל.
כשבני זוג נשואים אזרחית, עליהם לפתוח תיק של תביעת גירושין. בית הדין צריך לשנות את מעמדם מ"נשואים" ל"גרושים". אמנם באופן זה הגט אינו אלא לחומרא, אולם התביעה שתוגש היא "תביעת גירושין", בהיות הצדדים נשואים ועל הפרק עומד שינוי מעמדם הקיים.
לא כך הם פני הדברים בתביעה לסדור גט בין בני זוג ידועים בציבור, או כל בני זוג שלא נישאו. מאחר ומעמדם אינו של "נשואים" לא שייך להגיש "תביעת גירושין".
ואמנם כאשר מי מהידועים בציבור יפנה להירשם לנישואין, ייתכן (ויתכן ולא) שמחלקת הנישואין תפנה את המבקש לברור מעמדו האישי עקב היותו ידוע בציבור, אך כאמור, המסגרת המשפטית בה ידון נושא זה הוא "בקשה לקביעת מעמד אישי", בקשה שכפי שהוסבר לעיל, לא ניתן לכרוך אליה שום תביעה.
גם באי כוח המבקש מבינים שיש בבקשתם "ספיקא דדינא". גם לשיטתם עניין סמכות בית הדין במתן הסעדים המבוקשים, "אינו גלאט". אני מסופק מאד אם באי כוח המבקש, מוותיקי ומטובי עו"ד בתחום המשפחה (וכמוהם עמיתיהם, ב"כ המשיבה), מעלים בדעתם להגיש לבית הדין את תביעת הרכוש, כרוכה לתביעה לגט לחומרא, אם וכאשר תוגש. מכירים הם היטב את הפסיקה בעניין הכריכה בבני זוג הזקוקים לגט לחומרא. פסקי הדין שהוצגו לבית הדין על ידי באי כוח המבקש, המראים כאילו שיש לבית הדין סמכות לדון בענייני ממון של ידועים בציבור, אינם רלוונטיים כלל. יש לחלק בין "פיצוי כספי", שניתן בהסכמה, תוך קביעה שאין סמכות לבית הדין, או לפחות, שעניין הסמכות לא ברור כלל, לבין נדו"ד, ולא אאריך בדברים הברורים וידועים לכל בר בי רב.
אין ולו גם פסיקה אחת הקובעת כי ניתן לכרוך את הרכוש בידועים בציבור. ואוסיף ואומר, לאור האמור לעיל, שגם אם הייתה פסיקה כזו, הרי שבטעות יסודה.
בהתייחס לבקשה דנן, תוהה בית הדין מה טעם בהתדיינות משפטית זו בפנינו? לא מובן מדוע בא כוח המבקש בא בשערי בית הדין "דרך החלון", בצורה של בקשת סעדים שספק רב אם יכולים להיות נדונים בפנינו, בה בשעה שיכול היה להיכנס "דרך הדלת", ולהגיש בקשותיו בפני ערכאה שללא ספק מוסמכת לדון בבקשותיו. ואל יטעה איש ויסבור שבית הדין אינו יודע להשיב לבדו על השאלות.
ואם ישאל השואל שאלה נוספת, מה נזק יגרם במתן הסעד? הלא מדובר בסעד זמני בלבד, אך לתקופת מהו"ת, שזמנה 60 יום, ומחציתה כבר עברה? אשיב בשאלה. אם אכן מדובר היה בסעד זמני ל 30 יום, וכי היה המבקש בא בשערי בית הדין? (אזכיר שב"כ המבקש בקש לדחות את הדיון שנקבע להיום, עקב מצב החרום בארץ, כך שאם הדיון היה נדחה לאחר חג הפסח, היו נשארים ימים ספורים בלבד לתוקפו של הסעד, לכאורה).
אלא שלא כך הם פני הדברים.
סעיף 3 (ז) (4) לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה התשע"ד 2014 קובע, שהסעד יעמוד בתקפו עד למתן החלטה בעניינו על ידי הערכאה השיפוטית שנקבעה כמוסמכת לדון בתובענה העיקרית, לאחר שהוגשו כתבי בי דין לפי סעיף 4 לחוק.
לאמור, הסעד יעמוד בתוקפו עד להגשת תביעה בערכאה המוסמכת. תאורטית, ומבלי להתיחס לנדו"ד, בוודאי מבלי לחשוד בכשרים או להיות מנותני העצות, כשאין למשיבה מה לתבוע בערכאה האזרחית (שהרי בנדו"ד כעולה מהחומר שלפנינו, הנכסים רשומים על שמה), יכול גם המבקש ל"שלב ידיים" ולא לעשות מאומה, והסעדים יהיו בתוקפם עד יבוא תשבי. בכך ינתק המבקש את המשיבה מרכושו, ללא צורך אפילו בהתדיינות משפטית, הגם שהוא עצמו לא יוכל להתחבר אליהם. יתכן גם, וכאמור לעיל, שהמבקש אפילו לא מתכוון לתבוע רכוש בבית הדין, ואין לו עניין אלא בסעדים, ביודעו שאין לבית הדין סמכות לדון בענייני רכוש של ידועים בציבור.
אשר על כן בית הדין צריך לגלות משנה זהירות גם במתן סעדים זמניים במסגרת הליך ישוב סכסוך, כדי לא לאפשר שימוש לרעה וניצול ההליך המשפטי להשגת הישגים שאינם כשרים.
בכל אופן, ככל והייתה לבית הדין סמכות ברורה, על פי סעיפי חוק מפורשים ועל פי הסברא והשכל הישר, היה בית הדין נענה למבוקש כמתחייב.
אולם בנסיבות המקרה, שהסמכות המשפטית, בהתייחס לסעדים במסגרת החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה הנ"ל, על הצד האופטימאלי, לוט בערפל כבד, בית הדין צריך לפקוח עיניו ולחדד את חושיו ולהתייחס לבקשה בזהירות המתבקשת.
בית הדין חש שלא בנח (בלשון המעטה), כאשר מי מהצדדים מנסה לבוא בשעריו במסיכה (גם בעידן הקורונה…).
לעיתים אנו "מלאי התרגשות" כאשר מי מהצדדים רוצה לקיים את ציווי התורה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". בשמחה רבה בית הדין דן בדברים הנתונים לסמכותו מכוח תביעת אחד הצדדים, על פי סעיף 3 לחוק השיפוט, וכן בדברים שהוגשו לפתחו בהסכמת הצדדים לפי סעיף 9 לחוק הנ"ל, אולם לא יחמוד סמכות מכל הבא ליד, ולא יחטא ב"עשיית סמכות ולא במשפט". בית הדין לא יעקם את ההבנה הישרה, ולא ייתן הסברים מפולפלים לסעיפים ולמשפטים בחוק, הסברים שאינם עולים בקנה אחד עם השכל הישר, אך כדי "לחטוף סמכות".
יפים לעניין זה דבריו של הכלי יקר, על הפסוק (ויקרא יט,טו): "לא תעשו עול במשפט […] בצדק תשפוט עמיתך", וכך פירש:
"וזה שלא יעשה עוול שהוא באמת ובמשפט, רצה לומר, המעשה ההוא בצדק ובמשפט הוא, והדין נותן שכך ראוי להיות, ומכל מקום העניין עוול".
לאמור, יתכן והפסיקה תהיה בהתאם למשפט, אולם היא עוול, ומצווה הדיין לא לעשות עוול במשפט.
וכאמור, אין הדברים אמורים ביחס לתביעה גופה, אותה איננו מכירים ואין לנו היכולת והסמכות להביע דעה בעניינה, אם היא עוול חלילה או לא, אך בית הדין סבור כי במקרה שלפנינו, התערבות בית הדין בהליך, בדרך של מתן סעדים, עשויה להיכנס תחת הגדרה של עוול.
מי המוסמך לדון בבקשות מסוג זה, בתי המשפט לענייני משפחה או בית משפט השלום, או שמא המחוזי? האם בהליכים המשפטיים שידונו בפני אותה ערכאת שיפוט, יוגדרו הצדדים "בני זוג", גם לעת הזאת וגם לרכוש הספציפי הנידון, לפי הפרשנות האזרחית? העליתי במרומז בעיה נוספת במתן סעדים.
אין לנו צורך לקבוע בזה עמדה, מלבד אשר אמרנו שעל פי דין תורה אין צדדים דנן נושאים תואר של "בני זוג". יתכבדו הצדדים (או ליתר דיוק – באי כוחם) ויבררו את הסוגיות שעל הפרק במקום אחר.
וכעולה מהאמור, בית הדין לא יענה לבקשות כשהנטייה היא לכך שבית הדין נעדר סמכות, בפרט לאור מכלול השאלות העולות, וזאת מבלי לקבוע עמדה ביחס לסעדים עצמם, וק"ו לסכסוך הרכושי עצמו שבין הצדדים. האחריות והריסון מחייבים את בית הדין למשוך ידו ולדחות את הבקשה.
לאור האמור, בית הדין דוחה את הבקשה.
תיקי הצדדים יסגרו.
ניתן להגיש תביעות בערכאה המתאימה בכפוף למועדים האמורים בסעיף 4 לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה התשע"ד 2014.
אין צו להוצאות.
ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים של הצדדים, ופרטים מזהים של רכוש הצדדים.
ניתן ביום ד' בניסן התש"פ (29/03/2020).
הרב צבי בן יעקב – אב"ד
