פסק דין
לפניי ערעור על החלטת בית הדין האזורי לדחיית בקשת הפסלות בשל חוסר עילת פסלות.
טענות הערעור
א. בקשת הפסילה הוגשה ביום ל' בשבט התשפ"ב (1.2.2022) ובית הדין לא נתן את החלטתו בבקשה, וממילא חל הדין של 'שתיקה כהודאה'.
ב. בית הדין ציין בהחלטתו כי "הפעם מנומקת הבקשה בטענות ובטרוניות לא לגמרי ברורות כלפי שירותי הרווחה וכלפי האפוטרופא לדין". ושגה בית הדין כי:
לא באתי בטענות וטרוניות כלפי הרווחה. הדבר היחיד שנאמר בשמי הוא:
המציאות מוכיחה כי כל גורם שבית הדין משתף בהליך וכל גורם שהצד שכנגד משתף בהליך מיועד אך ורק לטובתו של הצד שכנגד ולא לטובתי.
(ראה נספח ב'.)
ג. בית הדין כתב בהחלטתו:
לא למותר לציין שאך אתמול (י"ט באדר א' התשפ"ב – 20.2.22) הגישו שירותי הרווחה בנתניה הודעה במסגרתה הם מתארים ניסיונות רבים ליצור קשר עם האם בדרכים שונות שעלו בתוהו.
ולטענתה:
על כן אני מנועה מלהגיב לדבריה והצהרותיה של העו"סית "הצדיקה" בדבר ניסיונותיה הרבים לזמן אותי וכו'. (ראה נספח ה'.)
אני לא אשחק לידיו של אף גורם ולא אתן לשום גורם כל שהוא להפיל אותי לתוך בור שהוא חופר לי. בהגיע יום פקודה אפנה ליעוץ משפטי על מנת לקבל הכוונה כיצד עלי לנהוג במקרה מורכב שכזה.
לטענות אלו צורפו תיאור מהלכי בית הדין ומהלכי המערערת וטענות נוספות.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את בקשת הפסילה ואת ההחלטה על דחייתה וכן בחנתי את התיק בכללו, אין מנוס מלדחות את הערעור שכן כפי שכתב בית הדין האזורי לא נמצאות בבקשה העילות לפסילה הקבועות בחוק הדיינים.
העילה לפסלות דיין או הרכב הקבועה בחוק הדיינים סעיף 19א, מלבד קרבה או נגיעת ממון, היא כאשר "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". משמעות "נסיבות שיש בהן חשש ממשי למשוא פנים" היינו שמלבד ההחלטות והקביעות לגבי טענות או מעשים של אחד הצדדים, שהוא צודק או לא צודק, ישנה הוכחה לסיבה או מניע אחר שגרם להחלטת הדיין, בדומה לסיבות של קרבה או נגיעת ממון המפורטות בתקנות במפורש. יודגש כי לא די לעורר ספקות בנכונות החלטה כדי להצביע על חשש למשוא פנים, אלא קיימת חובת הוכחה לקיומן של נסיבות אלו.
טענתה הראשונה של המערערת אין בה ממש לא רק משום שהחלטת בית הדין ניתנה בתוך הזמן הקצוב למתן החלטה, אלא גם משום שיש להניח שהשיהוי של ההחלטה נבע ממה שנכתב לבסוף בהחלטת הדחייה, שבקשת הפסלות אינה ברורה כיוון שאינה מציגה עילות פסילה כלל.
מבחינת שאר טענות המערערת שלפניי ושהיו לפני בית הדין האזורי עולה כי המערערת סבורה שבית הדין אינו פועל באופן נכון וכי כל פנייה של בית הדין לגורם כלשהו "מיועדת לטובת הצד השני" ולא לטובתה, ולכן היא אינה משתפת פעולה עם החלטות בית הדין וחולקת עליהן לגופן ועל תוצאותיהן. טענות אלו גם אם הן מהוות יסוד לערעור רגיל שעליו להיות מוגש בזמן אמת, אין בהן כדי לא לקיים את הוראות בית הדין ללא שנתקבל צו לעיכוב ביצוע, ובכל מקרה אין הן מהוות יסוד לערעור פסילה. לא ניתן לנצל ערעור פסילה כדי להעלות טענות על החלטות שלא ערערו על תוקפן ועל נכונותן בזמנן.
יתר על כן, הטענות מבוססות על חוות דעתה של הטוענת אותן בלבד, כשהיא חולקת על שיקול דעת בית הדין. אך גם אם שיקול דעתה שונה משל בית הדין עדיין שיקוליו של בית הדין הם הקובעים ולא שיקוליה, ובפרט שבית הדין מסתמך על הגורמים המקצועיים הבוחנים את המקרה לפי הוראות בית הדין.
בכתב הערעור המערערת מודה כי היא בחרה שלא לקיים קשר עם הרווחה ולא לציית להוראות בית הדין בשל 'האינטרס שלה', וכדבריה:
ביום 1.2.22 למניינם הגשתי בקשה לפסילת הרכב, וביום 14.2.22 למניינם התקשרו אליי משירותי הרווחה, אך אני בחרתי שלא לענות להם כי הבנתי שהעו"סית מתקשרת אליי בכדי לזמן אותי. אם הייתי נפגשת עם העו"סית היא הייתה ללא צל של ספק נותנת את המלצתה לבית הדין כי יש להחזיר את הילדים לרשות האם. ומי היה נשכר מכך? בראש ובראשונה בית הדין כי ברגע שהילדים עוברים לרשותי הדחיפות למתן החלטה בדבר פסילת הרכב – פוחתת, דבר שלא משרת את האינטרס שלי אלא רק את הצד שכנגד, שגם הוא -מיותר לציין – לא מעוניין בהחלפת הרכב.
על כן הצבתי לבית הדין עובדה – לא אשתף פעולה עם גורמי הרווחה כל עוד לא תינתן החלטה בדבר פסילת הרכב. בכך אני הפעלתי לחץ על בית הדין שייתן הוא את החלטתו בדבר פסילת הרכב, ובד בבד שמרתי על האינטרס שלי בהחלפת הרכב עקב התנהלותו הקלוקלת של הדיין שלמה שטסמן.
ההסתמכות על ה'אינטרס האישי' מצביעה שצעדיה הם שנגועים ב'משוא פנים עצמי' ולא בית הדין.
מלבד זאת, הודאה זו וכל שאר 'פניניה' המפוזרים לכל אורך הערעור מגלות עזות פנים כלפי בית דין והחלטותיו, ביטויים של התפקרות בכל מערכת בתי הדין ועובדי הציבור העושים את שליחות בית הדין, כאשר דבר זה כשלעצמו מצדיק שלא לקבל את הערעור.
זה המקום לציין כי התבטאויות המשתלחות במערכת בתי הדין ובעובדי ציבור חמורות ביותר. לצערנו, תחושת צד שמרגיש כי לא קיבל את מבוקשו הופך מהתייחסות עניינית להתייחסות אישית. אין זו הפעם הראשונה שבה אני נתקל בקלות הבלתי־נסבלת של האשמת משרתי ציבור בכל עוולה, שתואמת את מילותיו של שלמה המלך עליו השלום במשלי יט, ג ["אִוֶּלֶת אדם תְּסַלֵף דרכו ועל ה' יזעף לִבו"].
כדי שלא לגרום להוצאות לצד שכנגד לא נתבקשה תגובתו.
הערעור נדחה מחוסר עילת פסלות.
ההחלטה מותרת לפרסום בהשמטת פרטי הצדדים.
ניתן ביום כ"ח באדר א' התשפ"ב (1.3.2022).
הרב דוד ברוך לאו – נשיא
