מאגר פסקי דין

החלטה

לפניי תגובת המערער שבגדרה בקשה לפסילת החתום מטה, שנתן את ההחלטות הקודמות בתיק. בצידה של תגובה זו גם תגובת המשיבה המתנגדת לבקשת הפסילה ומבהירה כי היא אדישה לשאלה מי יהיו הדיינים שידונו בעניינם של הצדדים, אך סבורה שאין סיבה לפסילה ומציינת כי אצל המערער מדובר בעניין שיטתי של הטלת דופי בכל מי שעמדותיו והחלטותיו אינן לרוחו.

על פי חוק בבקשה לפסילת דיין יכריע הדיין שכלפיו הוגשה בקשת הפסילה וכך אעשה. להלן אפרט את הבקשה והרקע לה ואבהיר תוך בחינת כל טיעוניה אחד לאחד כי הבקשה משוללת כל יסוד עובדתי, הלכתי או משפטי ודינה להידחות מכול וכול.

הרקע והבקשה

בשולי החלטתי מיום ט' באייר התש"ף (3.5.2020) כתבתי:

ללא קשר לאמור לעיל ולמען הגילוי הנאות, חובתי להבהיר:

מעיון בתיק עולה שהמערער הוא […]

על פי דין תורה אין מניעה שאדון אף בעניינו של […] וודאי שאין מניעה הלכתית לדון בערעור.

עם זאת בית הדין מבקש לקבל בתוך ארבעה־עשר יום התייחסות שני הצדדים לעובדה זאת. במניין הימים יבואו גם ימי תקופת החירום הנוכחית, שכן אין בתקופת החירום הנוכחית כדי להקשות על מתן תגובה בעניין זה, ומה גם שזו מבוקשת לפנים משורת הדין, ואין הצדקה כי יהיה בה כדי לעכב את ההליך מעבר לכך.

תגובות הצדדים אכן הגיעו לשולחנו של בית הדין, כאמור. המערער מבקש בתגובתו כי אפסול עצמי מלדון בעניינו ובהקשר זה הוא מעלה שני טיעונים עיקריים:

הטיעון האחד הוא כי הכרעה בעניינו של המערער נוגעת גם ל[…] ועל כן עליי לפסול עצמי לדון בעניין;

הטיעון השני הוא כי אני נגוע לדעתו ביחס מוקדם ושלילי אליו.

דיון והכרעה

שני הטיעונים משוללים כל יסוד עובדתי ומשפטי ודינם להידחות וכפי שיפורט להלן, אך טרם פירוט זה אקדים ואומר עוד:

בפתח תגובתו המערער מלין הכיצד אני מבקש את תגובתם של הצדדים לעניינה של טענת פסלות שאותה כבר דחיתי מראש אף שהודעתי כלשונו "כי יש מקום לטענה כי הוא (=היינו אני) פסול מלדון בערעור".

אין לי אלא לתמוה על הדברים, שמא קושי בהבנת הנקרא יש כאן – ואכן גם חלקים נוספים מתגובתו של המערער מגלים לכאורה קושי כזה, או שמא ניסיון של המערער או של בא כוחו להציג עצמו כלא מבין – לא 'הודעתי' כי יש מקום לטענה כי אני פסול מלדון בערעור וחזרתי אחר כך ודחיתי טענה זו, 'הודעתי' עובדות בנוגע לקרבה המשפחתית והבהרתי כי אין כל מקום לטענת פסלות בגינה, וזאת על פי דברים גלויים ומפורשים בגמרא ובשולחן ערוך ללא חולק.

את תגובותיהם של הצדדים ביקשתי מפורשות "לפנים משורת הדין", שמא יימצאו בם דברי טעם שמחמתם יהיה מקום לשקול הימנעות מלעסוק בתיק מטעמי "לפנים משורת הדין", ובעיקר כדי למנוע טענות מאוחרות על הסתרת קשר כזה או אחר כביכול. טעם עיקרי ואחרון זה הוא בייחוד על יסוד היכרותי המוקדמת לא עם המערער אלא עם בא כוחו, היינו היכרותי את שנהג בתיק אחר שבו העלה נגדי טענות פסלות חסרות כל שחר ומלאות גיבובי שקרים עובדתיים וקביעות פסבדו־משפטיות או הלכתיות שנבנו על גביהן, תוך שאלו ואלו כאחד גובו בטענה על הסתרת קשרי משפחה שיש לי עם מי שכביכול נוגעים בדבר, אף שמדובר היה בדברים גלויים וידועים ובמי שלא היו נוגעים בדבר התם.

פסלות מחמת עניין ממשי של בן משפחה – האומנם?

כאמור המערער טוען כי בשל הקשרים המיוחדים שיש לו עם קרובי, עליי לפסול עצמי מלדון בעניינו שלו:

סעיף 19א(ב)(2) לחוק הדיינים קובע כי דיין לא ישב בדין אם לבן משפחתו בדרגה ראשונה יש עניין ממשי בהליך או בתוצאותיו. בנסיבות הידועות ביחס למשפחה דכאן (ולאור הקשר האישי העמוק […]), ברור של[…] יש ענין ממשי בהליך, עת שהינו כואב את הניכור ההורי ואת המצב הנפשי הקשה של הקטינות – כתוצאה מהנתק שנכפה עליהם על ידי המשיבה – כך שלכבוד הדיין יש עניין ממשי בהליך ומכאן פסלותו.

סופו של טיעון לוקה בהנחת המבוקש, המצב הנפשי של הקטינות טרם הוכח לפנינו וכך גם אחריותה של המשיבה לנתק שבינן לבין המערער. ברם המערער מצפה שנניח כבר עתה כי כטענותיו בעניין זה כן הוא ועל בסיס זה נשער או נקבל כעובדה את קביעתו בדבר כאבו של […]  בגין כך, ועל בסיס 'עובדות' אלה נקבע של[…] יש 'עניין ממשי' בהליך.

המערער לא הסתפק בהנחה בדבר ה"עניין הממשי" כביכול של […] בהליך אלא הגדיל לעשות וקבע כאמור גם לגביי עצמי "לכבוד הדיין יש עניין ממשי בהליך".

העובדות הנטענות עודן כאמור בבחינת טענה בלבד. ברם אפילו נניח כי אכן יודע […] או מאמין וסבור הוא שיודע הוא, את מצבן של הקטינות, ונניח כי אם כך הדבר הרי שאכן כואב הוא את המצב אין באמור עילת פסלות.

כדי לקבוע עילת פסלות על פי סעיף זה של החוק צריכים אנו להניח שתי הנחות: ראשית, להניח ש[…]  מוגדר 'בן משפחתו מדרגה ראשונה' של הדיין, שלי בענייננו; שנית, להניח כי אותו כאב שיש לו אליבא דאותה הנחה דלעיל הוא בגדר 'עניין ממשי'.

שתי ההנחות כאחת שגויות הן:

החוק, באותו סעיף עצמו, מגדיר מהו "בן משפחה מדרגה ראשונה": "בן זוג, הורה, ילד, אח, וכן ילד או בן זוג של כל אחד מאלה" […] אין מדובר אפוא בעניין ממשי או אחר של "בן משפחה מדרגה ראשונה".

בכך לבד די כדי לדחות את טיעונו של המערער, אך כאמור גם הנחתו השנייה שגויה:

המערער מניח שכאבו הנטען של […] , בשל הקשרים המיוחדים וכו', דינו כ"עניין ממשי". החוק, נעיר, מדבר בשתי קטגוריות "עניין כספי ממשי" ו"עניין אישי ממשי".

המערער לא פירש לאלה מן השתיים מכוונים דבריו, על כל פנים ברור כי כאבו של […]  אינו "עניין כספי" […]

נצא אפוא מנקודת ההנחה כי כוונת המערער ל"עניין אישי ממשי" הנובע לדבריו מכאבו של […]  את מצבן של בנותיו ואת הנתק שבינו לבינן. החוק אינו מפרש את המונח "עניין אישי" ולא כל שכן שאינו מודד, מגדיר או מכמת מהו "ממשי". לו היה המערער מצרף אסמכתאות לטענתו כי העניין שאותו הוא טוען שיש ל[…]  בהליך עונה להגדרה זו, היינו פסיקות המראות כי מקרים דומים לכאורה הוחשבו "עניין אישי ממשי", היינו יכולים לבחון את המשוואה שבין המקרים. המערער לא צירף אסמכתאות כלשהן, ולהערכתי לא בכדי – שמא משום שלא מצא כאלה. מסקירת פסקי דין שפורסמו, לרבות פסיקות של בית המשפט העליון, ושבחנו טענת פסלות הנשענת על סעיף זה של החוק (שמקבילו קיים בחוק בתי המשפט) לא מצאנו מקרים שבהם טיעון הדומה לזה שלפנינו הוחשב במקרה שיש בו "עניין אישי ממשי". עולה גם כי הגדרה "לעניין אישי ממשי" אינה מצויה בפסיקה, אולם מה שאכן מצוי בה – ואולי בשלו אף לא תיתכן הגדרה חתוכה – הוא כי המונח "ממשי" בא להורות כי לא די בעניין כלשהו שאפשר שיימצא אלא בעניין שלפי טיבו ומשקלו, ובזיקה גם לשאלה אם מדובר בעניין של השופט או הדיין עצמו או של קרובו, ואם של קרובו – באיזו דרגת קרבה, יש בו כדי להביא את הדיין או השופט לכדי חשש ממשי למשוא פנים, וראה גם בפסק דיננו בתיק (בית הדין הגדול) 1074635/1 (פורסם)‏‏.

ברי לגמרי כי שמחתו, או להפך – דאבונו, של […]  מפסק דיני בהליך הנוגע למערער או מתוצאותיו הישירות או העקיפות – ועל אחת כמה וכמה צערו מהמצב שעל רקעו מתקיים ההליך ושאף אם נכונות כל הטענות לא ברי כלל ועיקר כי ישתנה בעקבות פסיקתי זו או האחרת – לא יהיה בהם כדי להביא אותי לשאת פנים בדין.

כל זאת אף לו היה […]  "בן משפחה מדרגה ראשונה" כהגדרתו בחוק, ואין הוא כזה כאמור, ואף לו היינו נכונים לקבל כהווייתן את הטענות, שלא הוכחו, כי אכן מצויות בנות הצדדים במצב נפשי קשה וכי נתק בינו לבינן קיים באשמת המשיבה וכי כל הנ"ל ידוע ל[…]  ומדאיב את ליבו ברמה האישית.

אוסיף ואומר גם כי אם אכן מצויות הבנות במצב נפשי קשה פשיטא שגם כל דיין, וכל אדם הגון בכלל, שייחשף לכך – יצר על כך, מידת צערו תשתנה מטבע הדברים לפי מידת רגישותו. כך גם לגבי ניכור הורי שלעולם מצרים אנו בהיגלותו לעינינו, ומשתדלים אנו שאף שמטבע עבודתנו נחשפים אנו למקרים אלה יותר משאר בני אדם שלא תביא אותנו עובדה זו לגסות הלב בכך, שלא נתרגל למצבים אלה ונראה בהם גזרת גורל, כי אם נמשיך להתאזר עוז במאבק בתופעות אלה ואף לשמור על הרגש המוסרי הבריא והנכון גם מעבר להשלכות המעשיות של המאבק בתופעות האמורות. לגישתו של המערער אולי יש לראות כל דיין וכל מי שליבו רחום ורגיש לבעל "עניין אישי" בכל מקרה כזה, אף ללא קשר לזיקה משפחתית זו או אחרת, וכי הכול ייפסלו לדון משום כך?

ראוי גם לזכור כי סוף סוף לא שאלת ההשלמה עם מצב נפשי קשה של קטינות או עם ניתוק הורי היא העומדת לדין אלא השאלה אם אכן זה המצב, מי האחראי לו, כיצד יש להתמודד עימו ומה ההשלכות של המצב ושל האחריות לו על זכויות וחובות הצדדים. דאבון הלב על המצב כשלעצמו – אם אכן כזה הוא המצב – אינו יוצר עניין אישי בנוגע לשאלות אלה, ופשיטא גם שהמרפא לכאב הלב ממצבן הנפשי של הבנות או מהניכור ההורי, אם אכן הוא כדברי המערער, יבוא אם נצליח להביא לשיפורו של מצב זה, בלי קשר לשאלה אם נקבל את עמדת המערער בנוגע לשאלה מה יש לעשות לשם כך או שנקבל דווקא את עמדת המשיבה.

נוסיף ונאמר כי אדרבה רצוי שמי שידון יהיה מי שלא נאטם ליבו חלילה אלא מי שרואה וחש "עניין אישי" בצערם של המתדיינים בכלל ושל מי שאין לאל ידו להושיע את עצמו, כקטינים, בפרט. לאחרונה, ולא לראשונה, עמדתי על כיוצא בזה בהקשר אחר, בנוגע לצערן של עגונות, בדבריי בפסק דין בתיק אחר שייחתם בקרוב עם השלמת דברי חבריי דהתם ובע"ה אף יפורסם. שם הבאתי את דברי התשב"ץ (חלק ב סימן ח):

ואף על פי שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה […] אלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי […] ורבי ישמעאל – קראו עליו כשמת "בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה" מפני שהיה מחזר אחר זכותן […]

 וכך כתבתי:

לימוד גדול לימדנו התשב"ץ […] והוסיף […] וחובה על הדיין לבחון את עומק הצער שיש לאישה בזה. והוסיף התשב"ץ להזהיר שלא יסתכל הדיין על האישה כעל אישה זרה ועל צרתה כעל עניין שאינו נוגע לו, אלא יבחן כיצד היה נוהג ומה היה טוען אילו היה הדבר נוגע לו אישית, לו הייתה זו בתו, אם גם אז היה מתייחס בשוויון נפש […] וזה לימוד גמור לכלל תפקידו של דיין, שלפני שבא לפסוק את הדין צריך לצייר לעצמו תחילה את הרגשתם של בעלי הדין, כחלק מבחינת המציאות, ורק אחר כך ידון […]

הטענה בדבר עוינות או דעה קדומה

אשר לטענתו האחרת של המערער כי אני אוחז בדעה קדומה או בעל נגיעה שכנגדו – טענה שאותה ניסה גם לקשור בטענתו בעניינו של […]  בשתי דרכים חלופיות, האחת היא רמיזה כביכול שיש לי איבה אליו דווקא "עקב אירועים משפחתיים" ו"יחסים עכורים", והשנייה כי אזכורה של הקרבה המשפחתית ל[…]  בא כדי לאזן את העוינות כביכול שיש לי אליו, ובהמשך לאידך גיסא – כי כדי להציג אובייקטיביות כלפי המשפחה באו האמירות העוינות, כביכול, למערער.

אבהיר אפוא תחילה כי ברוך ה' יחסיי עם […]  מצוינים הם, והתאוריה החצופה על יחסים עכורים אין לה אפוא כל אחיזה במציאות.

לעניין העוינות כביכול אקדים ואומר: אין לי כל היכרות עם המערער עצמו, איני יודע מי הוא, את שמו לא שמעתי עד הגיע עניינו לבית הדין ואת מראהו איני יודע אף עתה, טרם הדיון לפנינו. איני עוין לו ואיני אוהד אותו. כך לגביו וכך לגבי המשיבה. היכרות מסוימת יש לי עם עניינם המשפטי של הצדדים, מתוך לימודו של התיק בהגיעו לפנינו.

ביקורת שיפוטית על צד מן הצדדים, הנאמרת על בסיס החומר שבתיק בכלל והמוגש לפנינו עתה בפרט, עשויה שלא להיות נעימה לאוזניו של מי מהם, עשוי הוא אף לחלוק עליה לגופה, אך אין בה שמץ של עילת פסול, אין היא מגלה על עוינות ולא על עניין אישי או משוא פנים כלשהו.

נלאיתי כבר מלבאר את שבואר בפסקי דין רבים, של אחרים ושלי, שאי־נחת מהחלטה שיפוטית אינה מקימה עילת פסלות, אף לא לכאורית, ודברי רהב וחוצפה או השתלחות, אף שקרים, של צד המבקש להלך אימים על דיינים אין בהם כדי לשנות דברים פשוטים אלה.

אלה "ראיותיו" של המערער לעוינותי כלפיו כביכול ותשובותיהן בצידן:

1.   היסודות ההלכתיים לחיוב הוצאות משפט, ובייחוד בערעור, והשיקולים בדרישה לערבות מוקדמת להן

ההוראה על הפקדת ערובה כתנאי לשמיעת הערעור: אלה דברי המערער (ההדגשות במקור):

תחילה החליט הדיין כי למערער "זכות ערעור" רק אם יפקיד בקופת בית הדין סך של 20,000 ש"ח, כל זה בלא שהמשיבה ביקשה זאת.

הדיין יודע, לפחות מתוך מסמכי התיקים שהדיין כבר עיין בהם, כי מדובר באברך ת"ח, מחבר ספרים, שקוע רק בתלמודו והפרוטה אינה מצוייה בכיס.

גם הסכום הגבוה שהינו מעבר להוצאות שעלול להיות למשיבה, מצביע על ניסיון לחסום.

הערעור כאן אינו כלכלי ואינו אינטרסנטי, בסך הכול אברך ירא שמים המוטרד ממצבן הירוד של בנותיו ומבקש כי יאופשר לקטינות לפוגשו בהתאם למוסכם (גם) בהסכם הגירושין. הדיין מנסה לסגור את שערי ערכאת הערעור על ידי חיוב כספי הנוגד את ההלכה.

אפשר כמובן לחלוק על דעתי בעניין הוצאות משפט, ואפשר שיש גם דיינים החולקים עליה, ושמא זו הסיבה האמיתית לבקשת הפסילה – שמא ערעורו של המערער ערעור סרק הוא והמערער חושש מחיובו בהוצאות נכבדות ומבכר לנסות את מזלו, אולי יזכה בדיין שעמדתו בסוגיית ההוצאות שונה משלי. זו כמובן אינה עילת פסילה.

המערער, או שמא בא כוחו, מחזיק עצמו ל"תלמיד חכם" ומשכך "יודע" הוא מה נוגד את ההלכה ומה לא. איני בטוח שהיה "יודע" כך גם לו דובר בתביעה שלו לחיוב המשיבה בהוצאות משפט, אבל נניח ל'פרט שולי זה', לעצם העניין החתום מטה וחבריו גם הם למדו דבר או שניים בימי חלדם, למרות זלזולו של המערער, המופגן בחלקים אחרים של בקשתו שעליהם עוד נעמוד, ואינם זקוקים לאישורו כי פסיקותיהם תואמות את ההלכה.

בקצרה נאמר כי יש אופנים שיש בהם מקום לחיוב הוצאות מדינא דגרמי גם בערכאה קמא, שורשם ויסודם בדין 'לך ואני אבוא אחריך', ובתביעות מסוימות גם מטעמים אחרים. ברם אין כאן מקום ולא צורך להאריך בפרטי דינים אלה, אף שאם יימצא כי הערעור ערעור סרק הוא יהיה מקום לחייב בהוצאות אף מטעמים אלה בפני עצמם, שכן ההליך הוא הליך ערעור ולא הליך שבערכאה קמא. הליך הערעור כשלעצמו – היו שטענו נגדו רבות כי הוא כביכול 'נוגד את ההלכה'. התשובה העיקרית לטענה זו הייתה ועודנה שהסכמת הציבור וקבלתו יש בהם כדי לאפשר מסגרת של ערכאת ערעור וכדי לעשות את פסקיה למחייבים אף שעה שהם נוגדים את פסקיו של בית דין קמא. ומינה: הזכות לערעור מוגבלת וגדורה היא בגדריהן של הסכמות הציבור ותקנותיו.

לעניינם של בתי הדין הרבניים בישראל מעוגנת הזכות לערעור בתקנות הדיון שתוקפן ההלכתי כמו מעמדם של בתי הדין עצמם – יסודם בקבלת הציבור את בתי הדין ואת הרבנות הראשית, קבלה שבאמצעות נציגי הציבור שחוקקו ותיקנו את החוקים והתקנות שעל יסודם פועלת מערכת בתי הדין בהיבט החוקי ומהם יונקת היא את כוח האכיפה ושבחרו ובוחרים את הרבנים והדיינים עצמם. ונוסיף כי לפחות בעבר, בעת שנתקנו התקנות, ראה גם הציבור עצמו, כמעט כולו, את עצמו ככפוף לסמכותה ההלכתית של הרבנות הראשית.

יש אולי שיחלקו על תוקפם של כל הללו, אך לא כאן המקום להאריך בוויכוח ישן נושן זה, ולא רק משום שלדידנו אין ספק בדבר הכרעתו אלא משום שהמערער הלוא מעוניין לערער, ואם סבור הוא כי אין לאותם תקנות וחוקים תוקף וכי אין כאן הסכמה וקבלה של הציבור – יתכבד ויימנע מלערער. אם מבקש הוא לערער הרי שמודה הוא בתוקפם של כל הללו, לאחוז את מטה בשני ראשיו בו זמנית – אי אפשר.

אותן תקנות ואותם מתקנים שיצרו את זכות הערעור קבעו גם את תנאיה "הם אמרו והם אמרו", ובכלל זה הניחו לשיקול דעתו של בית הדין לחייב בהוצאות והניחו לשיקול דעתו אף לדרוש הפקדת ערובה להוצאות מראש כתנאי לשמיעת הערעור. המגיש ערעור – אדעתא דהכי הוא מגישו, ומן הדין די בזה כדי לחייבו בהוצאות, אם ימצא בית הדין לנכון לעשות כן, אף אם יהיו הוצאות אלה מצד עצמן 'גרמא' ופחות מכך. על אחת כמה וכמה שכשנדרש הוא להפקיד ערובה מראש, שבזה ודאי גמר בדעתו ודלא כאסמכתא, וחייב עצמו בהוצאות שייפסקו אם ייפסקו.

מטעם זה נכון לדרוש את הערובה מראש, כדי לסלק טענות נגד החיוב אם ייפסק, אף שמן הדין אפשר לדחות טענות אלה כאמור: כשמערער בוחר לערער ונדרש להפקיד ערובה ואכן עושה זאת – בוחר הוא לחייב עצמו, בין שחייב הוא מעיקר הדין ובין לאו – בהוצאות שיפסוק בית הדין (לפחות עד תקרת הסכום שהופקד). חיובו אם יהיה – יהיה תואם את ההלכה משום כך, ללא כל פקפוק. עצם הדרישה להפקדה תואמת את ההלכה משום שמעיקר הדין אין זכות לערעור כלל, מתן זכות שאינה קיימת מצד עצמה יכול שיהיה מותנה בתנאים שיתנו נותני הזכות, ונותני הזכות בענייננו קבעו כי הזכות תהיה תלויה בהפקדה אם ימצא בית הדין לנכון לקבוע כך.

טעם נוסף הוא עצם הבטחת ההוצאות, והדברים אמורים בייחוד כשמדובר במי שיש יסוד לחשוש לקושי לגבות ממנו את שייפסק – טענות בדבר מצב כלכלי קשה של המערער אינן, בהקשר זה, רק סיבה להקל מעליו אלא לעיתים סיבה לאידך גיסא לחשוש יותר שאם יחויב בהוצאות יתקשה לשלמן ונמצא שכנגדו לוקה ונפסד. הדברים אמורים במשנה תוקף במי שחויב כבר בהוצאות בהליכים קודמים ולכאורה טרם שילמן, כשהוא עצמו אף מבהיר לבית הדין כי הוא כופר בחיוב, חיוב שנפסק כבר בהחלטה שלכאורה חלוטה היא ושלא הוגשה בקשה לביטולה.

טעם נוסף לחיוב ההוצאות, לדרישת ההפקדה ואף לקביעת שיעורה הוא מניעת ערעורי סרק. כאמור יסוד החיוב בפועל הוא שהמערער התחייב בו בעת הגשת ערעורו, וכאמור התחייבות זו מבוררת יותר כשנלווית לה הפקדה ובנוגע לסכום שהופקד, שיקולי התועלת כוללים מלבד פיצוי הצד שכנגד אם אכן יהיו לו הוצאות, גם את מניעתן מראש של ההוצאות המיותרות לשני הצדדים כאחד ואף לאוצר המדינה – וגם כאן הדברים אמורים במשנה תוקף במי שכבר הוחזק כעותר או כמערער סדרתי וכמי שלעולם בטוח הוא מראש בצדקתו או שמבקש הוא לנסות את מזלו אף ללא שיהיה בטוח בכך, ולבסוף מלין הוא על החלטות שאינן לרוחו.

טובת הצדדים וטובת הציבור היא שמערער כזה יצטרך לשקול פעם ופעמיים את הגשת ערעוריו, אין מדובר בניסיון לחסום אדם מלממש את זכותו באופן הוגן, אלא בחסימה – חלקית בלבד – של מי שאולי מנסה לנצל זכויות משפטיות באופן בלתי מושכל או אף חסר תום לב ומזיק בכך לעצמו, לשכנגדו ולציבור שמשלם את עלות הזמן השיפוטי.

אלה שיקולי בית הדין בקביעת הערובה מראש בכלל, ואלו השיקולים שהנחו אותי כאן. החלטות בדבר חיובי ערובות, ואף בסכומים נכבדים, הן דבר שבשגרה בבית הדין הגדול בכלל ובמותבים שהחתום מטה יושב בהם בפרט, וכאמור אף אם יחלוק עליהן אי מי – אין לכך כל נגיעה לטענות בדבר עוינות או הטיה שכן כאלה הן החלטותינו כדבר שבשגרה.

נוסיף ונזכיר, מעבר לאמור לעיל, גם בנוגע לקביעת הסכום, שגם מותב קודם שדן בעניינם של הצדדים חייב את המערער בהוצאות משפט. התם אומנם לא היו ההוצאות שנפסקו בסכום שנדרש המערער להפקיד עתה, אלא שהחיוב דהתם היה למרות החלטת המערער למשוך את ערעורו כבר במהלך הדיון. הדעת נותנת כי לולי זאת, היה סכום ההוצאות שנפסק גבוה יותר, וברי כי אין יסוד להניח ואין טעם להתיר ערעור מתוך הנחה כי הערעור יימשך שוב טרם או תוך כדי הדיון. הקושי בגביית אותן הוצאות הוא כאמור טעם נוסף לדרישה דנא להפקדה של סכום ערובה מראש, אולם לבד מזאת יש באמור גם כדי להראות כי גם מותב אחר סבר כי יש יסוד הלכתי לחיוב בהוצאות (והתם אף ללא הפקדה מראש שמעמיקה את היסודות לכך כאמור), ואף לקביעת סכום שלדעת המערער היה מופרז, אבל לא כך סבר בית הדין, ומה לנו להתרשם עתה מטיעוניו החוזרים כי הסכום שנקבע הוא "מעבר להוצאות שעלולות להיות למשיבה"? אנו סבורים כי סכום ההוצאות שייגרמו למשיבה עלול גם עלול להיות הסכום שנקבע להפקדה או אף יותר מכך, עלול – או עשוי – הוא גם שלא להיות כזה, או שלא להיפסק לטובתה אף אם יהיו לה הוצאות – שהרי אפשר שהערעור יתקבל לבסוף או שייקבע לבסוף אף אם יידחה כי אין לחייב בהוצאות, אבל "עלול" לבדו אינו סיבה שלא לדרוש הפקדה ולהבטיח את ההוצאות ככל שיהיו. אכן גם על החלטות המותב הקודם מלין המערער כאמור, וכך גם על החלטת בית המשפט שבה חויב בהוצאות משפט בסכומים 'רבים ונכבדים מאלה', אך היותו של מערער מלא תלונות כרימון על כל מי שדן בעניינו אינה ראיה לצדקתו (ותלונותיו הנוגעות לשאלת הסמכות, שעוד יוזכרו להלן, כמובן אינן נוגעות לשאלה המהותית ולשיקול הדעת בדבר קיומן ושיעורן של ההוצאות).

ולסיום, איני יודע אם המערער תלמיד חכם הוא כנטען ואם לאו, אף לא אם מחבר ספרים הוא או לא. כאמור לעיל, איני מכירו, ולעניין החומר שבתיק יכולני לכל היותר ללמוד ממנו כי הוא מחזיק עצמו לתלמיד חכם. איני יודע אף את מצבו הכלכלי ואם אכן עסוק הוא רק בתורה ובעבודה או שמא לא רק בהן (ועל כל פנים אין ספק שעוסק הוא לא מעט בהליכים משפטיים, חלקם לפחות ביוזמתו, ואף אם נניח ש"צודק" הוא בהם או בחלקם – ועד עתה לא נקטו הערכאות השונות כך על דרך כלל – ספק הוא אם העיסוק בהן הוא "חכם"; ספק הוא אם בכולן, ונזכיר למשל את העיסוק בכשרות הגט, צפויה הייתה לו תועלת של ממש גם לו התקבלו טיעוניו; וניכר לכאורה שמוצא הוא זמן ואולי אף ממון להליכים משפטיים אלה). אפשר כי חרד הוא באמת ובתמים לבנותיו, ואפשר שאינו אלא מתאנה לאימן ולבעלה – הצדדים חלוקים בשאלה זו ואנו לא דנו בה עדיין – אך אף אם חרד הוא להן אין זה מחייב כי צודק הוא בטיעוניו, ואין זה מצדיק לדון בטענותיו בערכאה שנייה ללא הבטחת הוצאות הצד שכנגד אם תידחנה הטענות. היותו של אדם תלמיד חכם וירא שמים ואף היותו דחוק כלכלית, אף אם נניח כי ככזה הוא, אינה מקנה לו עדיפות בבית הדין המצווה שלא לישא פני דל ולא להדר פני גדול.

הסבור אחרת ומעלה טענות נגד בית הדין בדבר עוינות או הטיה כביכול – מוטב לו שייטול קורה מבין עיניו ואל ישפוט את שופטיו.

2.   עזות המצח שבהשוואה השקרית בין הביקורת על השמצות המערער להעדרה בנוגע לדברי המשיבה והחזרה על אותן השמצות

ביקורת על מלל שאינו ממין העניין ועל השמצות שבדברי המערער לעומת יחס שונה, כביכול, לדברי המשיבה:

הדיין איתר בתגובת הבעל, כך לפי דברו, לדרישת העיקול "מלל רב" שאינו ממין הענין".

המלל הרב וההשמצות נכתבו דווקא על ידי בא כוח המשיבה, ו"המלל" של הבעל אינו אלא תגובה להשמצות והגידופים שנכתבו נגדו בבקשת העיקול וכבוד הדיין לא העיר על כך.

אם בטיעון הקודם העלה המערער טיעון עובדתי בדבר הדרישה להפקדה ועל גביו בנה תילי תילים של תאוריות מופרכות בדבר עוינות כלפיו, כאן 'התעלה המערער על עצמו' בהטיחו בדיין, היינו בחתום מטה, ובה בעת בבא כוח המשיבה, דברי שקר גמורים ללא בושה ומורא, ותוך שהוא סותר במעשיו אפילו את הכלל "מילתא דעבידא לגילויי לא משקרי בה אינשי".

תחילה התקשיתי להאמין למראה עיניי, כמעט חששתי שלקיתי בזכרוני, עיינתי שוב בבקשה לצו עיקול, בקשת בא כוח המשיבה בשמה של מרשתו ומצאתי כי המציאות עולה על כל דמיון ולעזות המצח כנראה אין גבול.

בקשת המשיבה לצו עיקול היא בקשה קצרה בת עמוד אחד בקושי, אין אנו יכולים כמובן לקבוע כעת אם הנטען בה אמת הוא אם לאו, אבל ללא ספק כל האמור בה הוא לגופו של עניין: טענות על הוצאות ועל אי־תשלומן, על מזונות שאינם משולמים (שוב לפי הטענה, אין אנו יכולים לקבוע עתה אם כך הוא אם לאו), הנמקת הצורך בעיקול להבטחת תשלומים אלה, הנמקת ההיגיון באי־מתן אפשרות לערעור ללא עיקול להבטחת תשלומי מה שנפסק בערעור קודם – הכול טענות שאפשר להתווכח עימן ולהשיב עליהן אולי עובדתית ומשפטית אבל כולם ממין העניין, ואף שיש בהן טענות קשות מה כלפי המערער "המערער מצפצף ברגל גסה, בוטה ומחפירה את בית הדין ואת החלטותיו" – מדובר בטענה בעלת זיקה ישירה לדרישה להפקדת ערובות לקיום החלטות בית הדין בענייני הוצאות מראש ואין בדברים אפילו קצה קצהו של גידוף.

תגובתו של המערער לבקשה זו לעומת זאת – אף שכללה גם תגובה עניינית לבקשה, שגם בה דנה החלטתי המדוברת – כללה גם מלל רב שקשה למצוא זיקה בין תוכנו לבין הבקשה לצו העיקול, ושחלקו – ספק אם קשור הוא אף להליך העיקרי, היינו ערעורו של המבקש. בתוך מלל זה הוכנסה אמירה בדבר נסיבות הגירושין שנעשו כביכול על רקע יחסים אסורים שניהלה המשיבה, בהיותה נשואה למערער, עם דהיום. מה לתבן את הבר?

המערער מוסיף חטא על פשע כשבנוסף לעלילה השקרית, כביכול גם בא כוח המשיבה כתב בבקשתו השמצות שאינן ממין העניין כלפי המערער וכביכול על אלה התאפק בית הדין ורק על הלשון הרע – ולכאורה אף הוצאת השם הרע – הלא־רלוונטית לעניין דלעיל מחה, הוא אף שונה באיוולתו וחוזר על אותם דברים גם בבקשה הנוכחית:

הדיין משתדל להתקיף את המערער בענין של לעז שהמערער כתב כביכול נגד המשיבה. מדובר בהתקפה רבתי מלווה בדברי מוסר ותוכחה, כאילו הדיין מצא כאן איזו תגלית של ממש.

האמת הפוכה.

הנישואין של הצדדים עלו על שרטון עקב הקשרים בין המשיבה לבין הנהג של אביה. לא היתה עילה אחרת מלבד העילה הנ"ל.

[…] היחסים האסורים אף הובררו בבית הדין על ידי אב"ד ששמע את התיק ואף שלח את המערער לבדיקת פוליגרף (שבתיק בית הדין) לבירור האם "סיפר" על כך לקטינות, והוברר בבדיקה כי לא המערער זה שחשף זאת לקטינות וככל הנראה שמעו זאת מחברותיהם בביה"ס.

דיין, תלמיד חכם מפורסם, אף כתב תשובה הלכתית בנדון וקבע דברים קשים ביותר ביחס ליחסיה האסורים של המשיבה וכן בדבר ההשלכות.

על הכל וזאת יודעים אנשים רבים שיצא קול בעיר "קול בלתי פוסק" […]

לצדדים שנים־עשר תיקים בבית הדין האזורי ועשרים בבית הדין הגדול, עשרות ומאות של מסמכים והחלטות, החתום מטה עיין בתיק שלפניו, בעיקרי התיק בבית הדין האזורי והתיק האחרון שבו דן המותב הקודם בבית הדין הגדול (שבו נפסקו ההוצאות שנטען כי לא שולמו) ובחלק מהחומר שבתיקים הקודמים כדי לקבל רקע כללי. פשיטא כי לא עיין – לא נצרך היה לעיין ולא יכול היה לעיין בכלל ובשלב זה טרם התחלת דיון בערעור לגופו, על אחת כמה וכמה – בכל אותם מאות מסמכים שבכל תיקי הצדדים. גם עתה עיין החתום מטה שוב ולא מצא את תיעוד בדיקת הפוליגרף המדוברת או החלטות של בית הדין בעניינה. אכן "לא ראינו אינה ראיה", אך כל עוד לא ראינו קשה להתייחס ברצינות, אם בכלל, להפרחת דברים בעניינם של הללו, בייחוד משנוכחנו כבר כי ספק אם אפשר לסמוך בעניינו של המערער על החזקה דלא משקרי אינשי במילתא דעבידא לגילויי.

הדעת נותנת כי אילו היו בתיק אכן דברים של ממש התומכים בעמדת המערער היה זה מצרפם או לפחות מפנה באופן מדויק וממוקד ולא מסתפק בהפרחת אמירה באוויר.

מכל מקום בדיקת פוליגרף המוכיחה כי המערער לא סיפר לבנותיו על אודות היחסים האסורים, גם אם ישנה כזו וגם אם נחליט כי אפשר לסמוך עליה, אינה מוכיחה כי היו יחסים כאלה. נעיר כי היא אף אינה מוכיחה לכאורה כי מידע או סיפור שקרי על אודות יחסים כאלה הגיע לבנות באופן עקיף בשל הפצת המידע על ידי אביהן.

ההתרשמות הראשונית מן הבקשה הקודמת והנוכחית כאחת המלמדת לכאורה על אובססיביות של המערער לעניין זה ולהכפשת המשיבה בנוגע לו, אף ללא זיקה להליך, מסייעת דווקא להנחה בדבר האפשרות כי המערער הוא מקורם – גם אם העקיף – של הדברים שנאמרו לכאורה לבנות, ושל ה"קול הבלתי פוסק" שטוען הוא כי קיים בעניין.

"קול שאינו פוסק" נזכיר למערער ולבא כוחו את שראוי כי יזכרו תלמידי חכמים ומחברי ספרים ואף מי שאינם כאלה, יש בו ממש רק אם אין "אויבים" שיוציאוהו. איננו יודעים אם אכן יש או היה קול כזה בנוגע למשיבה ולבעלה, אך את היותו של המערער "אויב" המעוניין בהכפשת המשיבה ובעלה בקול כזה קשה שלא לראות. ומכאן הן סתירת הראיה מה"קול", הן הפרכת ניסיונו של המערער לרחוץ בניקיון כפיו על יסוד הקול שלא ייבצר כי הוא האחראי לו.

אך אף אם נניח כי הקול אכן קיים, וכי יצא הוא שלא באשמת המערער – וכאמור לא ייבצר כי הוא אחראי לו, אך אי אפשר לנו לעת הזאת לשלול גם אפשרות אחרת, הדבר לא נדון ולא הוכח לפנינו – מה לכל זה ולענייננו?

האמירה על סיבת עלייתם של יחסי הצדדים על שרטון אינה מגובה בראיה כלשהי, לא מצאנו לה עדות בתיק בית הדין וכפי הנראה שלא נטענה כזאת לפני בית הדין – אף שלו היו הדברים דברי אמת קשה להניח שהמערער הדש בהם גם כשאינם רלוונטיים ומעלה אותם בפני בית הדין גם כשיש בכך איסורי לשון הרע, אם לא למעלה מכך, כפי שאמרנו ושעוד נאמר, לא היה מעלה אותם גם שעה שהיה הדבר מותר ואף נצרך מצד ההלכה כדי שיובא לידי ביטוי במעשה בית הדין שנכתב בעת גירושי הצדדים.

גם האמירה על "דיין תלמיד חכם שכתב תשובה" אינה מגובה באסמכתה כלשהי. קשה להניח וגם לא נטען כי כותב התשובה המדוברת, אם אכן ישנה כזו, שמע את הצדדים וכי באו לדון לפניו בעניין יחסיהם או יחסי המשיבה עם בעלה דהיום והשלכותיהם. ואם לא באו לפניו: מי שכתב תשובה, אם אכן ישנו כזה, שבה כתב "דברים קשים" בנוגע ליחסי איש ואישה ולהשלכותיהם בלי שישמע את הצדדים שניהם ויחקור היטב – ספק אם אפשר לכנותו "דיין תלמיד חכם", קשה גם להוציאו מכלל "ארור מכה רעהו בסתר" אלא אם נניח שהוטעה בעורמה ושימש כלי שרת שלא מדעתו בידי מי, ועל כל פנים פשיטא שאי אפשר לתת לתשובתו זו משקל כלשהו.

ואחר הדברים האלה נשוב ונאמר כי אף לו יהי שהאמת כדברי המערער – ולנו אין יסוד להאמין שכך הוא, אסור לנו להאמין שכך הוא, ואף "למיחש מיבעי" לא שייך בענייננו שהטענה כולה אינה נוגעת לו – ולו יהיה שיש קול ושפלוני ת"ח מפורסם או שאינו כזה כתב או שלא כתב תשובה, לו נקבל את הכול ואת הקול, ואיננו מקבלים אותם: סוף כל סוף, כאמור שוב ושוב אין לכל זה כל נגיעה וכל רלוונטיות לבקשה שעליה התבקש המערער להגיב.

משכך, הנפקות היחידה בשאלה אם אמת הייתה בפיהו או כי שקר ענה באחיו והוציא שם רע על בת ישראל היא בשאלה אם עבר, ושב ועובר הוא, גם בעוונות של שקר והוצאת שם רע או "רק" באיסורי לשון הרע והלבנת פנים.

הוא אשר אמרתי בהחלטתי שעליה קובל המערער:

ראוי להעיר למערער ולבא כוחו כי אף לו הייתה אמת בטענותיהם לא זו בלבד שלא היה מקום להכלילן בתשובה לבקשה הנוכחית, אלא שהדבר אף גובל (ונראה שלמעלה מכך) באיסורי תורה חמורים, חמורים לא פחות מאיסורי הריבית שבעניינם טוען המערער נגד המשיבה באותו כתב תשובה עצמו (ולא קבענו שטענתו זו צודקת) ובמובנים מסוימים לפחות גם לא פחות מאלו שמייחס המערער למשיבה בדברי הלעז עצמם (ששקול לשה"ר כנגד…) העלאת טענות רלוונטיות לפני בית הדין – אם אמת הן – אינה בגדר לשון הרע, אולם העלאת טענות שאינן רלוונטיות וכל עצמן לא נועדו אלא להשמצה לשמה – אף לו היו אותן טענות אמת – לא הותרה, וראוי למי שמעלה האשמות כאלה או אחרות לקשוט עצמו תחילה.

אין זו "השתדלות לתקוף את המערער" אלא הערה מחויבת, ומחויבת כפליים כלפי מי שטוען להיותו תלמיד חכם וירא שמים, שרשאים אנו לקוות כי תוכחה המופנית אליו לא תהיה בגדר "דבר שאינו נשמע", אם כי תוחלת זו נכזבה כנראה, ועדיין אנו מקווים. תוכחה גם היא חיוב מהתורה, ואף לולי הייתה כזו אינה מוכיחה על עוינות, שמא להפך.

ובכל מקרה מדובר לא רק בעבירה שעליה עובר המערער בעצמו אלא גם בהכרח בהכשלתנו שלנו, שהרי איסורי לשון הרע מופנים גם לשומע ולקורא – ואף דיין המחויב ורשאי לשמוע שמא יהיו הדברים נוגעים לנידון שלפניו – צריך להיזהר שלא לקבל לשון הרע שלא לצורך, וודאי שרשאי ואף חייב הוא להתרות במי שמעלה לפניו טענות כאלה שלא לצורך ושלא ממין העניין, לבל יעשה כן שנית, שאם לא כן נמצא הדיין מביא עצמו לשמיעת לשון הרע שלא לצורך ואף לחשש לקבלתו שלא כדין.

המערער המשיך לטעון בבקשת הפסילה:

כלל לא שייך נידון של איסור לשון הרע בדבר שהינו מפורסם וידוע וכלל לא שייך נידון זה כשנתון זה הינו יסודי ביחס לערעור העכשוי ומהטעם שפורט בסיכומי התובע ויפורט גם בדיון […] בפרט שנושא העיקול הינו קשור לנושא של הערעור מאחר שמהוה "מחסום" בפני הערעור.

פשוט וברור שגם לו היה ממש בטענתו של המערער, לכל היותר יכול היה לטעון משום כך כי קביעתנו דלעיל לא הייתה צודקת, אולם אין לכך ולבקשת פסילה או לטיעונים בדבר עוינות ולא כלום.

ברם לעצם העניין גם אין הטענות נכונות.

נפתח במאי דסליק מיניה, גם בהחלטתי נכתב מפורש כי העלאת טענות רלוונטיות לפני בית הדין אינה בגדר לשון הרע, אם אמת הן הטענות, אין אנו זקוקים לחידושיו של המערער בעניין זה. אלא שהאמירה בדבר הרלוונטיות של הטענות אין בה ולא כלום. יותר מספק בעינינו אם אכן יש שייכות עניינית בין טענותיו לבין הערעור, ויותר נראה כי הקשר היחיד הוא הניסיון לנצל את הליכי הערעור כדי לפגוע במשיבה ולבזותה.

אכן נבהיר כבר עתה כי לכשתגיע שעת הדיון לגופו של ערעור לא נמנע מהמערער לשטוח כל טענה שלדעתו יש לה רלוונטיות לעניין ולנסות להסביר מדוע היא רלוונטית, אך בד בבד נבהיר גם כי אם נמצא שהמערער העלה טענות שאינן רלוונטיות אך ורק במטרה לפגוע במשיבה ולבזותה – בהמשך למחזה שחזינו בו עתה בכתבי הטענות – נביא גם את זאת בחשבון בפסיקת ההוצאות.

כך או כך, לעניין צו העיקול אין כל רלוונטיות לטענות. העובדה שלצו העיקול עשויה להיות השלכה עקיפה על התיק העיקרי אינה עושה את הטענות הנוגעות לתיק העיקרי – אף אם אכן נניח שנוגעות הן אליו – לנוגעות לבקשה לצו העיקול. אם יש צידוק ענייני ומשפטי לעיקול הוא יוטל, אם לאו – לאו, אם יוטל יצטרך המערער אולי להפקיד טרם שמיעת ערעורו ערובה שאינה מה שהופקד כבר ועוקל, ובדיון הערעור עצמו ישמיע את טענותיו. אם יבחר במקרה כזה לזנוח את ערעורו מובן שלא יישמעו טענותיו. אך אין כל דרך וכל מקום לדון בטענות שלגופו של ערעור, או שנטען שנוגעות הן לגופו, במסגרת הדיון בצו העיקול שאליו אינן קשורות כלל ועיקר, בין שצודק המערער בטענותיו שבערעור עצמו ובין שאינו צודק בהן אין הן נוגעות לעיקול.

ואשר לטענה הראשונה, ההלכתית כביכול, שלפיה אין איסור כלל בלשון הרע על דבר מפורסם: כך הורנו מרן החפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ב) וכך לימדנו:

א. אסור לספר לשון הרע על חבירו אף שהוא אמת אפילו בפני יחיד, וכל שכן בפני רבים […]

ב. ומה שנמצא היתר בדברי חז"ל לומר בפני שלושה, היינו בדבר שאיננו גנאי גמור […] דדבר זה תלוי לפי אמירתו בשעת מעשה […]

מיותר לבאר שבנידוננו מדובר בגנאי גמור. אכן מרן החפץ חיים המשיך לבאר שם:

ג. יש אומרים דאם אחד סיפר גנות על חברו בפני שלשה, אף דהוא עבר בודאי על איסור לשון הרע וכנ"ל, אף על פי כן אם אחד מהשלשה ששמע דבר זה סיפר אחר כך לאחרים, לא עבר בזה על איסור לשון הרע, מטעם דכיון דשלושה יודעים מזה, ממילא כבר נשמע הדבר ונודע לכל, דחברך חברא אית ליה, ובדבר העשוי להתגלות לא אסרה התורה משום לשון הרע.

זהו לכאורה שורש היתרו של מערער דנן, אף כי ספק אם ראוי שמי שמגדיר עצמו תלמיד חכם וירא שמים לסמוך על "יש אומרים" באיסור ששקלוהו חז"ל כשלוש העבירות החמורות, בכללן גם זו שמייחס המערער למשיבה. מכל מקום אי משום הא לא היינו מוחים, סוף סוף יש לו על מי שיסמוך, אלא שמרן החפץ חיים המשיך לבאר וסייג את ההיתר אפילו לדעה זו:

ודוקא לספר בדרך אקראי, אבל לא שיתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר […] אף על פי כן איננו נמלט מאיסור לשון הרע.

הכי מבקש המערער לשכנענו כי דבריו נאמרו דרך אקראי ולא מתוך כוונה להעביר את הקול ולגלותו יותר, להשמיענו את קולו אף אם לא שמענוהו אנו או חלקנו עד עתה? ואם גם נניח שכך הדבר הלוא המשיך מרן החפץ חיים ומנה שם עוד רשימת תנאים ארוכה שכללם הוא שאכן לא יופץ הקול אל מי שאפשר שלא היה שומעו לולי זאת או לא היה מאמינו. ואחר כל אותה רשימת סייגים ותנאים הוסיף וביאר:

ט. וכל זה שדברנו הוא מצד איסור האמירה בעצמו, אבל חס וחלילה להוסיף אפילו תיבה אחת או להטעים את הדבר בפני השומע […]

ואטו יש הטעמה בפני השומע יותר מזו שהקול – קול בעלמא הוא, והמספר הוא בעלה לשעבר של האישה ומספר עליה כעובדה הידועה לו בבירור כי מעלה בו מעל?

לבסוף כתב החפץ חיים, והדברים חוזרים אף למה שכתבנו תחילה:

ואחרי כל הדברים והאמת האלה שביארנו, ראה אחי כמה יש להתרחק מקולא זו שכמעט אין לה מקום במציאות ובפרט שאף אם יצטרפו כל הפרטים גם כן צריך עיון אם הלכה כדעה זו, אחרי שלדעת הרבה פוסקים אין שום מקור לקולא זו מהש"ס, לכן השומר נפשו ירחק מזה.

ואחרי ש'לימדנו' המערער פרק בהלכות לשון הרע – אף שהחפץ חיים לימדנו הפוך כאמור – שב הוא לשפוט את שופטיו ובמקום לקבל תוכחה מוכיח הוא את הדיין, ועל אומרי בהחלטתי:

[…] תוך שהמערער טוען כי מדובר בדבריו ש"הוכחו" – אלא שאין פסיקה כלשהי שקבעה כך ואמירתו של צד מן הצדדים כי "הוכח" אינה כשלעצמה בגדר הוכחה –

הוא מלין שהרי לא כתב שהדברים "הוכחו" אלא "הוכחו בסיכומי התובע". וכאן הוא מייחס לי השמטה מכוונת של התיבות "בסיכומי התובע", השמטה שאותה מבאר הוא – מי שעמל שוב ושוב לפגוע במשיבה בדבריו ומום שבו אומר הוא עתה לזולתו – במגמה של הדיין "לפגוע בזולתו". יואיל נא המערער להסביר כיצד פוגעת בו ההשמטה כביכול, ונציין אגב כי לא מדובר בציטוט לשונו תוך השמטה – ולו שאינה חשובה – אלא במסירת תוכן. וכי נאמר או נרמז כי הלה טען ש"הוכח" במקום אחר משטען? כל שנאמר, ואני שב ואומרו אף עתה כי המערער טוען שטענותיו הוכחו, ולא היא, העובדה שאמר הוא שהדברים הוכחו – וכך לי אם אמר זאת בסיכומיו או בכל מקום אחר – אינה עושה אותם למוכחים.

ושוב מלין הוא כי באומרי כי מוטב שיקשוט עצמו תחילה רימזתי כביכול כי גם הוא נגוע בענייני עריות, ומשכך ראוי כי אפסול עצמי מלדון בעניינו, תוך התעלמות בוטה מהאמור בהדיא בדבריי ושממנו ברור באר היטב כלפי מה נאמר לו שיקשוט עצמו – כלפי איסורי לשון הרע והלבנת פנים השקולים ואף חמורים במובנים מסוימים, כדברי חז"ל וכאשר ציינתי בפירוש, מן הדברים שאותם הוא מייחס למשיבה – עיין תוספתא פאה (פרק א) וירושלמי שם (הלכה ב), ובבבלי ערכין (טו, ב), ועיין בבא מציעא (נח, ב – נט, ב):

תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים […] אמר רבי חנינא: […] כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו […] אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים […] דדרש רבא: […] אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: "אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? ואני אומר להם: מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא […]

ושוב, לו דובר בדברים הרלוונטיים להכרעת הדין – אין מנוס ומותר לטעון בבית הדין איש נגד רעהו, טענות אמת, אף אם הלה נכלם מהם ופניו יחוורו. אך, מלבד פקפוקנו בהנחה שמדובר בטענות אמת, אין הטענות רלוונטיות לענייננו, ואין הן אלא לשון הרע והלבנת פנים לשמה, ממש כזו המתוארת בפי דוד כאמור בדברי הגמרא.

3.   הנדחתה בקש טענתו של המערער נגד החלטת המותב הקודם שחייבתו בהוצאות?

ככלותו לדבר בגנות המשיבה ובגנות בית הדין בגין תוכחתו על דיבוריו הקודמים שממין זה, מעלה המערער טענת פסול אחרת נגד החתום מטה:

החתום מטה, כך טוען הוא, דחה "בקש" את טענתו שבה הוא "צודק" לדעתו, נגד החלטתו של המותב הקודם שדן בעניינם של הצדדים וחייב אותו בהוצאות, ובייחוד נגד החלטתו של הגר"א הישריק שלדבריו ניתנה שלא בסמכות. לאחר הקדמה זו שב הוא וטוען טיעונים שונים נגד ההחלטה המדוברת.

אין צורך להשיב כאן לגופן של הטענות נגד החלטתו של הגר"א הישריק – שגם אם סבור המערער כי טעה וכי החתום מטה טועה בנוגע לתוקפה של החלטתו, אין לכך ולעילות פסילה ולא כלום – מאחר שעיקרם של דברים אינו נכון. החתום מטה כלל לא דחה בקש את טענתו של המערער נגד החלטת הגר"א הישריק, אף לא אמר כי הטענה צודקת היא או שאינה צודקת, אלא כתב (ההדגשות לאו דווקא במקור):

חלק מטענות אלה הן נגד גופה של ההחלטה, כשהמערער קובע בחוצפה לא מבוטלת כי הוא כופר בחוב – חוב שנקבע בהחלטות חלוטות של בית הדין, ואעפ"כ מעז המערער לבקש מאותו בית דין עצמו לדחות את בקשת המשיבה בין השאר משום שהוא כופר בחוב.

נבהיר: אין בית דיננו ערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו (ולו במותב אחר), גם לו היה כזה – לא הוגש ערעור על ההחלטה.

אין כאן דיון לגופם של דברים שכן זה אינו בסמכותנו. יש כאן קביעה ברורה כי החלטות שיפוטיות חייבים לקיים – גם אם אין הן נושאות חן בעיני המערער, ואפילו סבור הוא כי מוטעות הן. ייתכן שצודק הוא – גם דיין ואף דיין חשוב כידידנו הגר"א הישריק שליט"א – אדם הוא ועשוי לטעות, וייתכן כמובן גם שאינו צודק שכן – אולי יופתע מאן דהו לשמוע – גם המערער אדם הוא ועשוי לטעות. הסברה נותנת כי יותר נקל שיטעה המערער שאינו דיין מומחה ושנוגע הוא בדבר, משיטעה הגר"א הישריק, מוותיקי הדיינים, שאינו נוגע בדבר. אבל כמובן ייתכן אחרת, כך או אך: החלטה שיפוטית מחייבת גם את מי שסבור שמוטעה היא. אם וכאשר אפשר לערער עליה – רשאי הוא לערער, אם לאו – לאו , ובהעדר ערעור – ודאי שחייב הוא לקיימן.

אכן יש בסמכותנו לבחון אם ההחלטות הקודמות ניתנו בסמכות, וגם על הסמכות השיג המערער. וכך כתבתי בעניין זה:

חלק אחר מהטענות מתמקד בסמכותו של בית הדין ליתן את ההחלטה האחרונה שניתנה בעניין ההוצאות, סמכותו של בית הדין – ושל דיין יחיד בפרט – להבהיר החלטות והסמכות של אותו דיין לאחר יציאתו לגמלאות […]

בלי להתייחס לגופן של הטענות נאמר כי יש שאפשר להעלות טענות כאלה, ובא כוח המערער מכיר היטב את סוגייתן של החלטות שניתנו בעת שהדיין שנתנן כבר פרש לגמלאות ויודע כי בית דיננו נכון לבחון טענות כאלה עניינית. ברם טענות לבדן אין בהן כדי לבטל החלטה שיפוטית ואף לא כדי לעכבה, על אחת כמה וכמה אמורים הדברים שעה שכלל לא הוגשה מצידו של המערער בקשה כלשהי בעניין זה.

היש כאן דחייה בקש או דחייה בכלל? הנעלתי דלת בפני המערער או שמא להפך – פתחתיה והבהרתי כי לו תוגש בקשה בהליך סדור ולא טענה אגבית בהליך אחר – נהיה נכונים לבחון אותה?

ועם זאת הבהרתי, ואני שב ומבהיר כי כל עוד לא בוטלה ההחלטה – החלטה שיפוטית חזקתה שהיא תקפה ומחייבת אף אם יש למערער טענות סמכות נגדה.

אלא מאי? המערער ממשיך וכותב כי לדעתו "מן המפורסמות" שפסק דין שניתן שלא בסמכות בטל מאליו ואין צורך לערער עליו, ומסיק על כן כי אין כלל פסק דין נגדו וכלל אין הוא בבחינת "עושה דין לעצמו".

"הוא המבין הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין" (אבות פרק ד) אמור רק במי "שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא […] שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד שהכל שלו" (שם).

לא המערער – בעל הדין המאשים אחרים, ואולי את הכול, בעוולה, שכחה וחשש למשוא פנים, אבל בעיני עצמו אינו חשוד לישא פנים לעצמו – הוא שיקבע כי פסק הדין שניתן בעניינו ניתן שלא בסמכות ושמשכך בטל הוא ואין צורך לקיימו, אף ללא ערעור. הטוען לחוסר סמכות עליו לערער על פסק הדין בפני ערכאה המוסמכת לקבוע זאת, וכל עוד לא עשה כן ולא התקבלה עמדתו – אין הוא רשאי שלא לקיים את שנפסק.

גם באותו פסק דין שעליו רמזנו כי בא כוח המערער מכיר את סוגייתן של החלטות שניתנו לאחר פרישתו של דיין ושלא בסמכות (תיק 884268/1, פורסם) ניהל הצד שטען כך, הצד שכנגדו, הליך משפטי ממושך בעניין ולא עשה דין לעצמו וקבע כי פטור הוא מקיום פסק הדין משום שלדעתו ניתן שלא בסמכות.

לו יכול היה כל אדם להחליט בעצמו כי פסק הדין שניתן בעניינו בטל מחוסר סמכות ומשכך אין צורך לא לקיימו ולא לערער עליו – יכולים היינו לסגור זה מכבר את דלתי בתי הדין ובתי המשפט כולם, שום פסק דין לא היה מחייב, לעולם גם לא היה אפשר לקבוע בדיון נוסף כי מחייב הוא, הן משום שלא היה נוצר כלל דיון נוסף כזה שהרי אפילו לערער אין הוא צריך, כביכול, והן משום שגם כלפי ההחלטה שלאחר הדיון הנוסף היה יכול המעוניין בכך לומר כי אינה מחייבת משום שלדעתו ניתנה בחוסר סמכות…

הטוען טענה כזו אינו רק עושה דין לעצמו בעלמא, בנוגע להליך מסוים, אלא אנרכיסט. דינה של טענה כזו לא רק לדחייה אלא גם לקביעה כי כל עוד לא יחזור בו הטוען אותה ממנה – ספק אם יש מקום לתת לו סעד כלשהו בערכאה שיפוטית כלשהי, ידיים נקיות הן תנאי ראשון במעלה בפנייה לערכאה שיפוטית, חלק יסודי מניקיון הידיים באמור הוא הנכונות לקבל על עצמו את הדין. ומי שגורס כי פסק דין שאינו לטעמו יכול הוא שלא לקיימו, ותהיה העילה לכך אשר תהיה, ואף פטור הוא מלערער עליו אינו ניגש לערכאה שיפוטית בידיים נקיות.

4.   הערובה שהפקיד המערער – כספו שלו שו של צד שלישי?

עוד טוען המערער נגד דבריי כי כספי הערובה שהפקיד כספיו הם ויש מקום לבחון בקשה להטיל עליהם עיקול, המערער שב וטוען כי מדובר בכספי אדם שלישי.

גם טענה זו היא ערעורית במהותה, לכל היותר יכולה היא להיבחן כטענה לעיון חוזר בהחלטה לסתירת דין, אין בה דבר וחצי דבר הנוגע לאמירות בדבר עוינות למערער. מן הדין די בכך, אולם כדי להסיר שוב טענות של דחייה בקש כביכול נאמר קצרות כי גם לגופה אין הטענה נכונה:

המערער הפקיד ערובה כפי שנדרש, לא אדם שלישי נדרש להפקיד ערובה ואף לא ניתן אישור להסתפק בהפקדה של אדם שלישי.

כך הצהיר המערער, באמצעות בא כוחו, בהודעתו על ההפקדה ובקשתו לקבוע דיון: "בהתאם להחלטת כבוד בית הדין מיום 25.4.20 על הפקדת ערובה על ידי המבקש, מצו"ב אסמכתא על ההפקדה". חזרתו בו עתה ממה שהצהיר עליו – ספק אם יש מקום אפילו לבחון אותה, גם עדותו של אותו אדם אחר – ספק אם תסייע בידו. המשמעות הפשוטה של הצהרתו של המערער ושל עצם ההפקדה, שלמותר לציין שלא הוזכר במסמכיה תנאי כלשהו, היא שהכסף הוא כסף שמפקיד המערער או שמפקיד אחר בשליחותו, ומשכך אחת היא אם הכסף כספו שלו הוא מימים ימימה או שאחר נתנו לו עתה במתנה או בהלוואה – במישור יחסיו של המערער עם אותו אחר אולי יש מקום לדון אם ובאלו תנאים חייב הוא בהשבה, אולם מישור זה אינו נדון לפנינו.

טענות המערער כי אדם רשאי להתנות על מתנתו וכו' והסימוכין שהביא להן, טענות הלכתיות נאות הן אולי, אך לא לענייננו. בהליך דנן המערער הוא שהפקיד כסף שבידיו ושחזקה ששלו הוא, ללא שייאמר כי כסף של אחר הוא או שיותנה תנאי אחר בדבר, ואף הצהיר כי מילא בכך אחר הוראת בית הדין כי יפקידנו, וכאמור אין נפקות גם אם קיבל את הכסף בהלוואה, "מלווה להוצאה ניתנה" ושלו היא.

נעיר כי טענת המשיבה, שבגינה ביקשה לעקל את כספי ההפקדה, היא שהמערער לא שילם את ההוצאות שבהן חויב בהליך הקודם. מדברי המערער עולה כי הוא לכל הפחות "מודה במקצת" בעניין זה כשלטענתו – שאת דברי לגביה אמרתי לעיל – אין פסק דין נגדו.

לא מן הנמנע שגם לו סברנו שאי אפשר לעקל את כספי ההפקדה, על יסוד טיעוניו של המערער כי לא כספו הם או על יסודן של טענות אחרות שלו, עדיין היינו עשויים לשקול כי ללא קשר לכספי ההפקדה תותנה שמיעת ערעורו בתשלום ההוצאות שנפסקו כבר, מכוח העיקרון האמור לעיל בעניין החובה לבוא לבית הדין בידיים נקיות ומכוח ההלכה שבית דין רשאי שלא להזדקק לדון בעניינו של מי שלא ציית דינא.

5.   הפקדת ערובה – הפקדה שבה מותנה ההליך ולא קניית הזכות לו, והדרישה לה – אינה נוגדת לדין תורה     

עוד שב המערער וטוען, וגם זו טענה ערעורית היא ולא טענת פסלות ואף על פי כן נשיב לה קצרות, כי "קנה" את הזכות להגיש את ערעורו בתשלום כספי ההפקדה. בדברים אלה שב הוא על טענתו שבבקשה הקודמת כי משקנה זכות זו הרי שמדובר בעסקה עשויה שאינה ניתנת לביטול ועל כן גם אי אפשר לעקל את הכסף האמור.

בהחלטתי הבהרתי כי הפקדת ערובה אינה עסקה ואינה קנייה, חידדתי זאת באומרי כי לו כך היה הרי שמשקיבל המערער את התמורה, היינו משיישמע ערעורו או אף – אם כבר עתה עשויה העסקה כדבריו – משהסכים בית הדין לשומעו, שוב לא יוכל לקבל את כספו בחזרה אף אם יזכה בערעור.

המערער מתפלמס עם הדברים וטוען כי אפשר לראות את העסקה העשויה ככזו שנקבע בה גם תנאי להשבת התשלום, ועדיין מדובר בתשלום. נניח לסתירה הלוגית שבדברים: הלוא אם אפשר שיוחזר לו הכסף מניין שאי אפשר להטיל עיקול עליו, אפשר אולי למצוא תירוצים גם לזאת, אלא שהמערער נטפל למה שנאמר כדי לחדד את הדברים וזנח את הדברים עצמם:

הפקדת ערובה אינה קניית זכות להליך משפטי. הליך משפטי אינו סחורה העומדת למכירה. הפקדת ערובה היא תנאי – אפשרי, לא הכרחי, תלוי הדבר בהחלטת בית הדין, ולעיתים לאידך גיסא גם לא יחיד – לשמיעת הערעור. אין כאן לא קנייה ולא מכירה, לא עסקה חלוטה ולא עסקה שאינה חלוטה. הכסף מופקד בתנאים מסוימים, אך כל עוד לא יוחלט כי המערער חב בהוצאות, חזקתו של הכסף כי עודנו שלו וממילא אין מניעה לעקלו בגין חובותיו של המערער. אומנם ייתכנו נימוקים וטיעונים שבגינם ידחה בית הדין את הבקשה לעיקול, ככתוב בדברי המערער בבקשתו הקודמת, ובהקשר זה ביקשנו את תגובת המשיבה בעניינם, אך אין מניעה לעקל אך משום שהכספים הופקדו וודאי שאין עניינה של עסקה חלוטה לכאן.

נוסיף גם ונאמר כי לו צדק המערער בתפיסתו כי מדובר בעסקה והוא כביכול "בעלים" עתה של זכות הערעור שבעדה שילם, היינו יכולים להסיק מכאן כי אולי לא תוכל המשיבה לעקל את הכסף ששולם ישירות, אך תוכל לעקל את "קניינו" של המערער – את הזכות לערעור שאותה רכש כביכול בתמורה לכספו, וסוף סוף תיחסם דרכו לערעור באותה המידה (ולו כך היה הייתה מתבטלת גם מטעם זה אף טענתו בדבר הפקדת הכסף על ידי אדם שלישי).

אולם לעצם העניין כאמור איננו זקוקים לזאת: אין כאן עסקה אלא כסף שהפקיד המערער ושהמשיבה מבקשת לעקלו, בקשתה מצריכה דיון ותגובה עניינית שאותם ביקשנו, את הטיעון בדבר עסקה שהושלמה או זכות שנרכשה – דחינו.

בהמשך לטיעון זה שב המערער על טיעונים קודמים שלו כי הדרישה להפקדת ערובה – משמעה חסימתו מלהגיש ערעור, ובשלב זה הוסיף עליהם כי בכך נעשית זכות הערעור לזכות לעשירים בלבד "בניגוד לדרך התורה לאפשר לכל בעל טענה לנסות לסתור או להוכיח כי הדיינים טעו אם 'בדבר משנה' ואם 'בשיקול הדעת' וכאן הדיין החליט, כי רק מול תשלום של 20,000 ש"ח יאופשר הערעור".

למעשה אין צורך להשיב על הבלים אלה שכבר נדחו לעיל, אולם "פן יהיה חכם בעיניו" נשיב שוב בקצרה ונבהיר: אין ב"דרך התורה" כל זכות ערעור, אלא מכוחן של התקנות שאפשרו את הערעור ושבאותן תקנות עצמן התאפשרה התנייתה בערובה. דיני דיין שטעה האמורים בחושן משפט (סימן כה) עיקרם בדיין הסבור בעצמו שטעה, אפשר כמובן שאחר יביאנו למסקנה זו, אבל בכך מדובר, לא בערעור ולא בזכויות של בעל דין להוכיח כך או אחרת (זכויות שאילו היו – היו נוגעות גם לפסק דינו של בית הדין הגדול עצמו).

אין בדין תורה כל זכות שנחמסה מן המערער או שהותנתה בתנאי זה או אחר, יש זכות כזו בתקנות הדיון ובצידה שוברה בדמות אפשרות ההתניה בערובה, שאת השימוש בה וקציבתה נימקנו לעיל.

6.    "הדיין טעה"

הטיעון הבא בשורת טיעוניו התמוהים של המערער הוא כי הדיין, היינו החתום מטה, טעה בקביעה כי אפשר לעקל כסף זה בניגוד לפסיקות ראשונים ואחרונים – לאלו ראשונים ואחרונים מכוונים דבריו ואיה מצא בדבריהם שאי אפשר לעקל את כספו – את זאת לא טרח לפרט. וכי למה יפרט? הוא הדיין הוא העד הוא בעל דין, כבר אמרנו, הוא קובע אם יש או אין פסק דין, ואפילו אינו רואה עצמו כ"עושה דין לעצמו בכך", כך גם כנראה די באמירתו כדי שנקבע כי אכן החלטת בית הדין מנוגדת לדברי ראשונים ואחרונים, ולא די בכך אלא שהיותה כזו מלמדת כי הדיין מוטה נגדו ועוין אותו. הגיוני להפליא.

7.    בין 'עיקול' להוצאה מן המוחזק

הטיעון המופתי הבא הוא כי לכל הפחות המערער "מוחזק" בכסף וכיוון שיש לכל הפחות ספק הרי שאין לעקל את הכסף שכן מדובר בהוצאת ממון מן המוחזק.

לתומנו סברנו כי המערער טוען שכלל אינו בעליו של הכסף ואינו מוחזק בו, הלוא הכסף לשיטתו של אדם אחר הוא – יתכבד הלה ויטען…

אולם נניח לכך ונבהיר כי לגופו של עניין דומה שאין המערער מבין (או עושה עצמו כאינו מבין) את המונח עיקול. עיקול אינו הוצאת ממון מן המוחזק אלא החזקת ממון שיש תביעה בעניינו בידי בית הדין עד לבירור התביעה במקום שבו יש לתביעה יסוד לכאורי ויש יסוד גם לחשש שאלמלי העיקול – ואם יזכה התובע בתביעתו – לא יוכל התובע לממש את זכייתו, ולעולם מדובר בכסף שהנתבע עודנו מוחזק בו ואף על פי כן אפשר לעקלו.

לא בכל מקרה יש צידוק לעיקול ולשם כך נתבקש המערער להגיב לגופן של הטענות, בהחלטתי עלו גם כמה לבטים נוספים שתגובה בעניינם נתבקשה גם מהמשיבה, מבקשת העיקול, אבל הטיעון כי אין לעקל משום שהמערער מוחזק אינו אלא חוסר הבנה של המושג עיקול.

8.    הטענה כי הביקורת על טיענוי המערער מלמדת על הטייה נגדו

לאחר טיעונים אלה מלין המערער על הגדרת רוב טיעוניו 'גיבוב של השמצות וכן טיעוני הבל'.

אם נצטט במדויק יותר את השורה מהחלטתי שעליה הוא מלין "כללו של דבר, רובן ועיקרן של טענות המערער בתשובה לבקשת המשיבה אינן אלא גיבוב של השמצות כלפי המשיבה ועל גביהן דברי הבל וטענות שאינן ממין העניין". לשיטתו גם הגדרה זו היא ראיה כי הדיין טועה, מוטה נגדו או שני הדברים יחד. הוא מוסיף כי "אם נשכחו מהדיין הלכות ידועות" ו"דברי גדולי הפוסקים" אין הדבר הופך את טיעוניו לטיעוני הבל.

גם כאן אין צורך להכביר מילים. את אפסותן של הטענות האמורות הראיתי לגופן בהחלטה האמורה ושבתי עד כה להראות זאת לגביהן ולגבי הטענות שבבקשת הפסילה. אפשר שלא נוח למערער או לבא כוחו – בראות המערער את עצמו, או בא כוחו את עצמו או כל אחד מהם את חברו ואת עצמו כ"תלמיד חכם" – בקביעה כי טענותיו הבל הן, אבל כך הדבר. נזכיר רק כי באשר לטיעוניו שאינם כאלה אלא יש בהם לכאורה דברי טעם אכן התייחסתי אחרת והמשכתי באותה החלטה עצמה "מכל מקום יש בדברי המערער גם טיעונים המצריכים בחינה ותשובה", אין כאן לא עוינות ולא דבר הדומה לה אלא התייחסות עניינית – לדברי הבל כאל כאלה ולטענות ענייניות כאל כאלה.

למען הסר ספק נבהיר כי המערער כמובן אינו מביא אסמכתאות כלשהן לטענותיו בדבר הלכות ידועות או דברי גדולי הפוסקים הנוגדים את שכתבתי, אזכוריהם הבודדים של כאלה בדבריו דלעיל היו אלה שכבר נדונו גם כאן לעיל וכפי שצוין הם אומנם הלכות ידועות אך חסרות כל זיקה לענייננו ולטענותיו של המערער.

9.   טענת הקיזוז ומקומה בהקשר של בקשת העיקול והטענה כי דיון בבקשת העיקול משמעו התעלמות מההלכה, מהמערער ומסבלן של הקטינות

בהמשך מעלה המערער טענה הנחזית לכאורה כטענה לגופו של עניין, שכמובן אינה נוגעת לבקשת הפסילה "המערער טען טענות 'קיזוז' שבעיקרן אינן מוכחשות, ואין לעקל מול טענת קיזוז נכונה". טענת קיזוז היא אכן טענה אך אינה מונעת עיקול, נבהיר שוב את שהובהר לעיל ושמשום מה המערער אינו ער לו: עיקול אינו לקיחת ממונו של המערער ונתינתו לשכנגדו אלא החזקתו בידי בית הדין (במקרה זה, או נאמן אחר במקרים אחרים) עד לבירור הטענות. השאלה אם הטענה היא "טענה נכונה" או לא, טעונה כמובן בירור.

הערתי לעיל על קושי לכאורה בהבנת הנקרא, והערה זו נוגעת גם לאמור כאן שכן מלבד אי־הבנתו הכללית של המושג 'עיקול' נראה כי המערער לא הבין אף את הכתוב מפורש בהחלטה שעליה הוא מלין:

לכאורה היה מקום אפוא לקבוע שבית הדין אומנם לא ייגבה את הכספים לטובת המשיבה, אף שמדובר כטענתה באכיפת פסק דינו שלו, עד לבירור טענות הקיזוז, אך מכל מקום יעקל אותם ויקבע שכל עוד לא יוכרע עניינם לא יוכלו להיחשב כערובה להבטחת ההוצאות בהליך החדש וממילא יעוכב הדיון בהליך זה עד לבירור כאמור.

לא זו בלבד אלא שאפילו בנוגע לעיקול ועיכוב ההליך נקטתי זהירות והמשכתי:

אלא שגם פתרון זה בעייתי הוא כמובן שהלוא בירור טענות הקיזוז אינו נעשה לפנינו (והחלטה לבררן לפנינו – ספק אם תתרום לבירורן היעיל, ועשויה לבוא גם על חשבון זמן שיפוטי שמן הראוי שיוקדש לעניינים שאמורים להידון לפנינו דווקא), וכיצד נעכב את ההליך שלפנינו עד להשלמת ההליך בהוצאה לפועל, הליך שלטענת המערער טרם החל ושהתחלתו נתונה לכאורה בידיה של המשיבה שאולי תהיה מעוניינת בעיכובו של ההליך בהוצאה לפועל אם הדבר יגרור את עיכובו של ההליך שלפנינו.

וכאן מופרך גם המשך דברי המערער ששוב נראה כי לא טרח לקרוא את הדברים שעליהם השתית את בקשתו לפסילת דיין או שמא לא הבין את שקרא אף שהדברים כתובים באר היטב. המערער המשיך להלין ולטעון:

הדיין מצא דרך איך למנוע את שמיעת הערעור, לפחות לפרק זמן ממושך, על ידי עירוב הליכי הוצאה לפועל אל תוככי בקשת עיקול שלפנינו.

המערער טען כי עקב הקיזוזים להם הוא זכאי נמנעה המשיבה לפנות להוצאה לפועל ואף על פי כן ייתכן ובית הדין יעקל את הכספים עד למתן החלטה בענין הקיזוז, ועקב כך יעוכב בינתיים הליך הערעור […] ולכן מחליט כבוד הדיין כאילו "לאזן" ואז הוא מחליט כי בינתיים אין לשמוע את הערעור. הדיין מעניק למשיבה שבועות ארוכים להודיע אם כבר פנתה להוצאה לפועל […] הדיין החליט לחסל את הערעור שכן המשיבה תפנה להוצאה לפועל, הדיין כמובן ממתין […] הליכי הוצאה לפועל כוללים זכות ערעור […] ענין של שנה שנתיים או יותר […]

שקוף כי הדיין מחליט לא לדון בטענת הקיזוז ורק לראות אם המשיבה פנתה להוצאה לפועל […]

כבוד הדיין לא שוכח להוסיף כי אם אחרי כל הליכי ההוצאה לפועל יחליט בית הדין לעקל, הגם שזה נדון בהוצאה לפועל כך שהדיין מכריז על בירור כפול של טענות הקיזוז הן בפני ההוצאה לפועל והן בפני בית הדין. ואז, אם הדיין יאשר עיקול, אזיי (בעוד מספר שנים!) יורה הדיין על הפקדת ערבות נוספת […]

התאוריה הנפלאה מסתיימת בהכרזה כי יש כאן התעלמות של הדיין מההלכה ומהמערער. ולאחריה מוסיף המערער ומאשים כי דבריי "איש לא יינזק אם נמתין" – המערער המלין על השמטת מילים שאינן משנות דבר בתוכן מתוך דבריו שלו משמיט כאן מילה משמעותית, "קמעא", שהרי היא סותרת את התאוריה על עיכובו בכמה שנים ובמכוון – משמעם שסבלן של הקטינות אינו חשוב בעיני הדיין.

אני מקווה כי סבלן של הקטינות אכן מדיר שינה מעיני המערער עצמו ולא אך ורק משמש אותו בציניות כדי לנגח את המשיבה וכי הוא אף נכון לייצר סבל כזה במכוון למטרה זו, כפי שטוענת המשיבה.

מעינינו מכל מקום מדיר סבלן של קטינות שינה, אלא שאין בכך כדי לגרום לנו לקבל אוטומטית כמובן את גרסתו של המערער בנוגע לעובדות, מהות סבלן של הקטינות, גורמיו והדרכים למניעתו או לפחות להפחתתו. הצדדים כידוע חלוקים בעניין זה והחומרים שבתיק מלמדים כי עד כה על דרך כלל עמדתו של המערער בעניין הייתה שונה משל גורמי המקצוע השונים ומשל בית דין קמא כאחד, המערער אומנם טוען כי כולם מוטים או טועים ורק הוא הצודק, וטענותיו זכאיות לבחינה, אך ודאי שאין סיבה לקבלן אוטומטית או אף להניח את צדקתן כהנחת המוצא שיש להוכיח את הפכה. אדרבה המערער הוא שעל כתפיו נטל ההוכחה לסתור את שקבע בית דין קמא ואת דברי גורמי המקצוע. אכן צודק המערער באמירתו שחובת בית הדין היא לדאוג לטובת הקטינות בלי קשר לשאלת מי אשם במצבן, וזאת אכן נעשה, אלא שחובה עלינו להבהיר ולמנוע רושם כי בהכרח שהקדמת או איחור הדיון בערעור הם שיקדימו או יאחרו, יסייעו או שלא יסייעו, במצבן של הקטינות – אמירה שמשתמע ממנה כאילו מראש אנו מניחים שתוצאת הערעור תהיה שונה משנפסק עד כה. ייתכן שכך יהיה ועל כן נברר את הערעור, אבל נטל ההוכחה מוטל על המערער כאמור.

מכל מקום אמירתי שאיש לא יינזק התייחסה בפירוש, לא ברמז ולא בדרש, להמתנה להבהרת התמונה במקביל לעיכוב שצפוי היה בכל מקרה בקביעת המועד עקב אילוצי שעת החירום שבגין מגפת הקורונה.

את עיכובו של הדיון בערעור עד לבירור שללתי בפירוש בדיוק בגלל החשש שהמשיבה תהיה מעוניינת לעכב את ההליך.

לא הוריתי על דחיית הדיון אפילו ביום אחד (ובעת כתיבת שורות אלה אכן כבר נקבע מועד לדיון – מועד שקבע המזכירות ללא כל התערבות של בית הדין עצמו, שאולי אינו מוקדם כפי שהיה המערער רוצה, אך כמובן אינו רחוק כפי שתיאר בציטוט דלעיל ואף לא מעין זה, וריחוקו היחסי נובע מן הסתם מה'תור' הקיים תמיד ושהתארך עתה עקב תקופת החירום המסתיימת שבה במשך למעלה מחודשיים לא התקיימו דיונים כמעט בכלל, וכשמאידך גיסא צפויים אנו בקרוב לפגרת הקיץ וסמוך לאחריה לפגרת החגים). אם עד קרוב למועד הדיון תתבסס סיבה להטלת עיקול ולהוראה על הפקדת ערובה נוספת – נורה על כך, אם לאו – לא נורה על כך, בשום שלב לא דובר על עיכוב ההליך כולו עד להכרעה בדבר הצידוק להטלת העיקול או הצורך בהפקדת ערובה נוספת.

ה"שבועות הארוכים" שניתנו למשיבה הם ארבעה שבועות בלבד, שנקצבו לא רק כדי להודיע טכנית אם פנתה להוצאה לפועל או לא אלא גם כדי להשיב לגופן של טענות המערער ולנמק מדוע לא פנתה, אם לא פנתה, לצרף אסמכתאות – שיש שנדרש זמן לאיתורן – ולהגיב לטענות הקיזוז עצמן. כל זאת בעת שבית הדין קוצב פרקי זמן ארוכים מהרגיל לתגובות, בהחלטות רבות, בשל שעת החירום או לחילופין אינו נוקב מועד אלא קוצב ימים ושבועות שתקופת החירום לא תבוא כלל במניינם על פי תקנות החירום (שבעת כתיבת ההחלטה הקודמת עוד לא היה ידוע עד מתי תתקיימנה).

האמור נדרש מהמשיבה, המבקשת בבקשת העיקול, כדי שיוכל בית הדין לבחון אם יש יסוד לבקשת העיקול, יסוד שאפשר יהיה לבסס עליו, אולי, עיקול (ונזכיר שוב את שהבהרנו כבר כי עיקול אינו העברת הכספים לידי המשיבה) של חלק מהכספים (וממילא ייתכן שתתבקש ערובה נוספת), עד להכרעה לגופן של טענות הקיזוז בהוצאה לפועל, כשבמקביל יתקיים הדיון בערעור.

כאמור, בשום מקום לא דובר בעיכוב הערעור עצמו עד להכרעה בטענות הקיזוז, ואף לאמירה התמוהה בדבר בירור כפול של טענות הקיזוז או בדבר אישור עיקול לאחר בירור טענות הקיזוז בהוצאה לפועל אין כל יסוד: בית הדין מבקש, כבכל בקשת עיקול, להתרשם אם יש יסוד לכאורה לתביעה המצדיק עיקול (ובענייננו: יסוד ראשוני יש, שהלוא המערער חויב בהוצאות וגם לדבריו לא שילמן, אלא שאנו מבקשים להחליט אם יש מקום לסתירת יסוד זה בשל טענת הקיזוז); התביעה עצמה מתבררת אחר כך – בירור שבמקרה זה עוסק בטענת "פרעתי" ויתקיים בהוצאה לפועל, כפי שנכתב בפירוש וכמקובל, אין צורך להסיק זאת מתוך הדברים "שקוף כי הדיין מחליט…" כלשון המערער – בירור שנעשה בין שהוטל עיקול ובין שלא הוטל, ובסיומו אם הוטל עיקול מתאפשרת גבייה מהכספים המעוקלים ואם לא הוטל – משוחררים הללו ומוחזרים לבעליהם.

10. הכול בחזקת סומין עד שיבוא המערער ויפקח את עיניהם   

לבסוף עוסק המערער בפסק דינו של בית המשפט שהוזכר בסיומה של החלטתי ושחייבו אף הוא בהוצאות משפט נכבדות. המערער תוקף את פסק הדין ומכריז כי ברי שסופו לביטול במסגרת ערעור, הוא אף לא מסתפק בכך אלא קובע כי הדיין "יודע" כי פסק הדין מבוסס על נתון מוטעה ויבוטל בערעור, ואף על פי כן אינו נמנע מלעשות את פסק הדין חרב נוספת נגד המערער.

אבהיר: איני "יודע" שפסק הדין יבוטל בערעור, איני "יודע" גם את ההפך.

המערער משום מה "יודע כול", אף את העתידות, לנו לא ניתנה הנבואה.

אני כן יודע שיש שורה ארוכה של החלטות ופסקי דין של בית הדין האזורי, של מותב קודם של בית דין זה ושל בית המשפט שדחו את עמדות המערער ואף ביקרו אותו בחריפות. אני "לא יודע" שכולם טעו. המערער אומנם סבור שהוא "יודע" זאת, אני קובע כי הוא אינו מבחין בין "חושב", "טוען" ו"יודע".

אני גם יודע שהמערער באופן שיטתי וקבוע תוקף את מי שאינו סבור או פוסק כדעתו, יהיו אלו גורמי מקצוע, בית הדין, בית המשפט או אחרים ולעולם סבור הוא כי הללו טועים וכי צדקתו וטעותם תתברר בעתיד – זכותו לטעון כך ולסבור כך, ולעניין שלפנינו – טענותיו תתבררנה כדת וכדין, אולם הבקשה כי נניח מראש כי אכן יתברר כך אינה סבירה אצל שום בעל דין, על אחת כמה וכמה בערעור כשערכאה קמא כבר קבעה את שקבעה, ובמשנה תוקף כשמדובר במערער סדרתי.

המערער כותב בהקשר זה כי הדיין "מתכנן איך לקחת ממנו את כספי ההפקדה בסיוע פסק הדין של בית המשפט". גם כאן אניח את דעתו של המערער ואסייע בידו שוב בהבנת הנקרא, אין בית הדין משמש זרוע גבייה של בית המשפט, כספים שהפקיד בבית הדין לא יילקחו בידי בית הדין מחמת או בסיוע החלטת בית המשפט. עם זאת, והוא שכתבתי בהחלטה הקודמת, כספים שהופקדו בבית הדין יכול שיעוקלו לגביית חיובים שהטיל בית הדין עצמו, ובזה הלוא מדובר. אלא מאי? טוען המערער לקיזוזים שייבחנו בהוצאה לפועל, כאמור, ושם לא ייבצר כי קיומו של חוב נוסף ובסכום נכבד יאיין את טענות הקיזוז שכן אפשר שהקיזוז ייערך דווקא אל מול חוב זה. כמו כן עובדת קיומו של חוב זה יש בה כדי להשפיע על האפשרות לגבות את החוב שנפסק בבית הדין שלא באמצעי אכיפה או באמצעות העיקול וגם נתון עובדתי זה הוא נתון שיכול להיות מובא בחשבון, אך עיקול וגבייה של בית הדין יהיו בכל מקרה רק באשר לחוב שנפסק בבית הדין.

11. היש מקום להעברת הדיון למותב אחר משום שאין בכך כל נזק?

את דבריו חותם המערער באמירה כי ההליך טרם החל וממילא לא יהיה נזק גם למשיבה מהעברת הדיון למותב אחר של בית הדין.

אכן גם המשיבה כתבה בתחילת דבריה כי אחת היא לה איזה מותב ידון בעניינם של הצדדים.

עם זאת, טיעון זה אין בו כדי להביא לקבלת בקשת המערער. בקשת המערער רצופה בדותות, טעויות בהבנת הנקרא, בהלכה ובמשפט, לרבות בהבנת מושגי יסוד, כשעל אבני תוהו אלה השתית המערער את העלילה כי החתום מטה עוין אותו ומוטה נגדו ועל בסיסה ביקש את הפסילה.

לחתום מטה אין ספק כי המערער, שידיו רב לו כאמור בהטחת האשמות מעין אלה באנשי מקצוע ובדיינים, מנסה את מזלו, שמא דיין אחר יחזיק בעמדה שונה משל החתום מטה בסוגיית הוצאות המשפט, או בסוגיה אחרת. בחירת דיין על פי רצונו של בעל דין אינה אפשרית ואינה לגיטימית, יש בה משום קעקוע של יסודות השוויון והצדק ומשום מראית עין של עיוות הדין אף אם לבסוף לא תהיה הפסיקה שונה.

לבקשת פסילה יש מקום להיעתר רק כשעולה מהדברים צידוק אמיתי לפסילה ולא כל אימת שבעל דין מעוניין בכך, וודאי לא כשלשם כך הוא מגייס בדותות וטווה עלילות, דבר הפותח פתח גם לעתיד לניסיונות להלך אימים על דיינים, לכזב ולהעליל.

סוף דבר

א.         בהחלטת רבות בעבר, בהן גם החלטות בית דין קמא בעניינם של הצדדים ושצוטטו בהחלטת מותב קודם של בית דין זה ובהחלטות שנתן החתום מטה עם חבריו בתיק אחר המוכר לבא כוח המערער, כבר הוזכרו דברי דודי זקני ומורי ורבי מרן הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הגדול הגאון רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל (שורת הדין ט עמ' תנז):

תגובה כזאת של כניעה להטלות דופי בבית הדין, עלולה להביא לידי שיתוק של עבודת בית הדין. במקום לדחות בתקיפות תעלולים של בעל דין כשבית הדין יודע שדבריו מנוגדים לאמת, נכנעים לדרישתו המחוצפת, וכדי בזיון וקצף.

לפי הדין אסור לבית הדין להימנע בכגון דא מלדון דין אמת ומלעשות צדק. אין לקבל את ההסתלקות, ובית הדין ימשיך במשפט, וכתורה יעשה.

הדברים יפים גם לענייננו ובקשת הפסילה של המערער, על בדותותיה ועלילותיה נדחית מכול וכול, וראוי אף להוסיף "בשאט נפש".

לא אתפלא אם המערער ייתלה גם בביקורת שמתחתי עליו כאן כדי לשוב ולטעון כי מוטה אני נגדו או עוין אותו. למרות זאת לא נמנעתי מלכותבה ומובן שלא אקבל בקשות פסילה שייסמכו שוב על טענות ממין זה. הדברים האמורים מנומקים ומבוססים היטב עובדתית, הלכתית ומשפטית, ולא נרתע מאמירת האמת ואף מביקורת נוקבת משום שמי שהיא נאמרת נגדו נוטה להאשים את מבקריו בעוינות או הטיה נגדו. הדברים הם ענייניים וצודקים כשלעצמם, ואם יימצא המערער צודק בדברים אחרים או שתהיה לחתום מטה ביקורת עניינית על הצד שכנגד – אף הדברים הללו ייאמרו ללא מורא.

ב.         שקלתי לחייב את המערער כבר עתה, בהוצאות לאוצר המדינה בגין הגשת תגובה, הכוללת דברים לא נכונים ולא מדויקים כפי שביארנו, הגורמים לבזבוז זמנו השיפוטי של בית הדין במענה עליה. עם זאת לעת עתה איני מטיל הוצאות שכאלו, הטלתן תישקל בסיומו של הליך זה.

ג.          החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם האישיים של הצדדים, היינו שמותיהם ומספרי תעודות הזהות, ובכפוף להוראה דלהלן:

מאחר שאזכורו של […]  ועימו האזכור המפורש של הקשר בינו למערער, אף שאינו בגדר פרטים אישיים של המערער, עשוי להביא לחשיפת זהות המערער, יושמטו שמו של […] וטיב קרבתו המשפחתית אליי ולפי שיקול דעתה של הנהלת בתי הדין ישונו או יושמטו אמירות שמהן אפשר להסיק בסבירות גבוהה כי מדובר בקרבה של […] וינוסחו בפרסום […] סתמית.

ניתן ביום ג' בסיוון התש"ף (26.5.2020).

הרב שלמה שפירא