החלטה
רקע, גלגוליו של התיק שלפנינו והמחלוקת בדבר מקום הדיון בבית הדין האזורי
ביום כ"א בשבט תש"ף (16.2.20) הוצגה לבית הדין פניית הלשכה המשפטית בהנהלת בתי הדין להבהרת מעמדם של התיקים הפתוחים ומונחים לפני בית הדין.
פנייה זו הוגשה בעקבות פניית בית הדין האזורי בנתניה שעניינה קיום הדיון (שנקבע בי"ח בכסלו תש"ף – 16.12.19) למוחרת – ביום כ"ב בשבט תש"ף (17.2.20).
לפני מתן החלטתנו חובתנו לתאר את העובדות ואת ההתנהלות העולה מתוך התיק.
ביום ב' בניסן תשע"ט (7.4.19) נתן בית הדין האזורי בפתח תקווה בהרכב שבראשו עמד אב בית הדין הרב יצחק רפפורט את החלטתו בתביעות שהתנהלו לפניו, תביעת האישה – משיבה דנא – לגירושין, למזונותיה ולמזונות הילדים ותביעת הבעל לשלום בית ולביטול המזונות. החלטת בית הדין ניתנה אחרי שני דיונים ארוכים שנערכו בבית הדין. בהחלטתו קבע בית הדין שהבעל חייב במזונות האישה והילדים וקבע את דרך התנהלות בתביעות לגירושין ולשלום הבית.
המערער הגיש ערעור על החלטה זו וערעורו נדחה.
[במקביל וללא קשר לתיק זה] נקבע על פי החלטת נשיא בית הדין הגדול שהרב יצחק רפפורט יעבור לשמש אב בית דין בנתניה והרב אברהם מייזלס ששימש אב בית דין בנתניה ישמש אב בית דין בפתח תקווה.
ביום כ"ז בניסן תשע"ט (2.5.19) ניתנה החלטת בית הדין האזורי בפתח תקווה שזו לשונה:
בהנחיית נשיא בית הדין הגדול הגאון רבי דוד לאו שליט"א הרכב בית הדין התחלף לאחר חג הפסח.
לאחד מדייני ההרכב הנוכחי קיים קשר אישי רב שנים עם אחד הצדדים. אשר על כן בית הדין מנוע מלהמשיך מלטפל בתיקי הצדדים.
הואיל ועל פי סעיף כ"ב(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, החלטה לפסילת דיין או הרכב טעונה אישורו של נשיא בית הדין הגדול, על המזכירות לשלוח את החלטת בית הדין לכבוד נשיא בית הדין הגדול, הגאון רבי דוד לאו שליט"א.
ביום כ"א באייר תשע"ט (26.5.19) נתן ראש אבות בתי הדין בפתח תקווה, מנימוקים שנרשמו בהחלטתו, החלטה המורה להעביר התיק לטיפולו של בית הדין הרבני בתל אביב. וביום כ"ה באייר תשע"ט (30.5.19) נתן הרב זבדיה כהן ראש אבות בתי הדין בתל אביב את ההחלטה דלהלן:
לאחר שעיינתי בתיק, נוכח העובדה כי הטיפול בתיק היה אצל הרב יצחק רפפורט העומד היום בראש הרכב בבית הדין בנתניה ולאור הסכמתו להמשיך לטפל בתיק זה, אני מורה על העברת התיק לבית הדין בנתניה להרכב בראשות הרב יצחק רפפורט שתיק זה היה בטיפולו מראשיתו.
ביום ט' באלול תשע"ט (9.9.19) פנה המערער לבית הדין האזורי בנתניה בבקשה לפסילת הרכב ולהעברת התיק מטיפולו של בית הדין בנתניה לבית הדין האזורי בתל אביב. הטענה המרכזית בערעור הייתה שיש לילך אחר הנתבע, ולכן התיק אמור להיות נידון בתל אביב ולא בנתניה.
במקביל הגיש המערער ביום י"ט באלול תשע"ט (19.9.19) לבית הדין הגדול בקשה באותו עניין, בקשת רשות ערעור (בתיק 1222090/3 שנפתח בפני הרכב בית דיננו, הרכב ו), ודרש את העברת התיק לטיפול בית הדין בתל אביב.
ביום כ"ב באלול תשע"ט (22.9.19) ניתנה החלטת בית הדין הגדול כדלהלן:
הוגשה בקשה לרשות ערעור.
בית הדין מעביר את הבקשה לתגובת הצד השני עד לתאריך כ"ד בתשרי תש"ף (23.10.19).
ביום כ"ג באלול תשע"ט (23.9.19), וללא הידיעה שהוגשה בקשת רשות ערעור לבית דיננו, נתן בית הדין האזורי בנתניה החלטתו כדלהלן:
התביעות שלפנינו החלו בבית הדין בפתח תקווה, ההרכבים בפתח תקווה פסלו את עצמם לדון בתיק זה.
התיקים הועברו לבית הדין בתל אביב. בהחלטת ראש אבות בתי הדין בתל אביב הרב זבדיה כהן שליט"א ובהסכמת בית הדין בנתניה בהרכב דנן הועבר התיק לטיפולנו.
מתוך עיון בחומר שבתיק עולה שלא התקבלה הסכמת נשיא בית הדין הגדול כנדרש.
דרושה התייחסות נשיא בית הדין הגדול, והבקשה מועברת לטיפול לשכתו.
למוחרת מתן החלטה זו ביום כ"ד באלול תשע"ט (24.9.19) הגיש המערער בקשת רשות ערעור נוספת (בתיק 1222090/4 שנפתח בפני הרכב בית דיננו, הרכב ו') על החלטה זו ודרש שוב להעביר את התיק לבית הדין הרבני בתל אביב.
ביום כ"ו באלול תשע"ט (26.9.19) הוציא בית הדין את ההחלטה דלהלן:
בתיק בית הדין האזורי נתניה ישנה החלטת אב בית דין להעביר לנשיא בית הדין הגדול הרה"ג דוד לאו למתן אישור להעברה לבית דין אחר.
בנסיבות אלו, לפני מתן ההחלטה המבוקשת, בקשת רשות הערעור מתייתרת.
ביום ד' בתשרי תש"ף (3.10.19) ניתנה החלטת נשיא בית הדין הגדול הגאון הרב דוד לאו (בתיק 1222090/5 שנפתח בפני הרכב נשיא בית הדין הגדול, הרכב ג', בנוגע להחלטת בית הדין בנתניה) שמסקנתה: "לאחר העיון בהחלטות בתי הדין ונימוקיהם הריני מאשר את העברת הדיון לבית הדין בנתניה."
ביום ז' בתשרי תש"ף (6.10.19) פנה המערער לנשיא בית הדין הגדול בקשה לביטול ההחלטה הנזכרת. הבקשה הוגשה בתיק 1222090/6 שנפתח בפני הרכב נשיא בית הדין הגדול, הרכב ג'. בתגובה לבקשה זו נתן הנשיא ביום י"א בתשרי תש"ף (10.10.19) את החלטתו שזו לשונה:
לפניי פניית המערער מיום ז' בתשרי תש"ף (6.10.2019) שלא לאשר את העברת התיק שבין הצדדים לדיון בנתניה.
הריני להבהיר כי העברת התיק אושרה ביום ד' בתשרי תש"ף (3.10.2019) לפי פניית בית הדין בנתניה. לפני מתן האישור בחנתי גם את טענות המערער בבקשת רשות הערעור שהוגשה נגד העברת התיק. סבורני שטענות אלו צריכות להתברר בהליך מסודר של ערעור ושמיעת שני הצדדים, ואין ביכולתי כנשיא להכריע נגד שיקולי הדיינים ללא בירור ממצה.
כאמור החלטת נשיא בית הדין הגדול הייתה שהוא נותן את אישורו העקרוני (במסגרת סמכותו וחובתו כנשיא בית הדין הגדול) לניהול התיק בפני בית הדין הרבני בנתניה. עם זאת גוף בקשת רשות הערעור יידון בפני הרכב בית דיננו על פי הנוהל הרגיל לבירור ערעורים.
קביעת מקום הדיון – עקרונות כלליים
ללא קביעה לגופו של ערעור זה חובתנו להעיר ולהבהיר שהדין שהתובע הולך אחר הנתבע אמור במקום שאפשר לקיים דיון במקום הנתבע, אך במקום שאין אפשרות שכזו, והתביעה – על כורחך תידון לא במקום התובע ולא במקום הנתבע, יש להפעיל שיקול דעת רחב לגבי קביעת מקום הדיון בכפוף לטעמים שנקבעו בפוסקים להלכה זו, בכפוף לסמכות בתי הדין הרבניים במדינת ישראל ובכפוף לשיקולים נוספים שיירשמו, ואין ספק שהתועלת שבהמשך הדיונים לפני מי שמצוי בפרטי הסכסוך יכולה (ואולי צריכה) להיות שיקול מרכזי בקביעת בית הדין שימשיך לדון בתביעה. ואין כאן מקום להאריך, ועוד חזון למועד.
טענותיו של המערער נגד אב בית הדין בנתניה והקובלנה שהגיש נגדו
לאחר שהתקבלה בבית הדין בנתניה החלטת נשיא בית הדין הגדול הוציא בית הדין בנתניה ביום ה' במרחשוון תש"ף (3.11.19) את ההחלטה דלהלן: "לאחר שהתקבלה החלטת נשיא בית הדין הגדול מחליט בית הדין כדלקמן: על המזכירות לקבוע מועד לדיון בכל התביעות הפתוחות."
ביום א' במרחשוון תש"ף (30.10.19) הגיש המערער קובלנה אישית נגד הרב רפפורט. הקובלנה הוגשה בתיק 1222090/7 שנפתח בפני הרכב נשיא בית הדין הגדול, הרכב ג'.
נשיא בית הדין הגדול הגאון הרב דוד לאו דחה את הקובלנה בהחלטתו מיום ו' במרחשוון תש"ף (4.11.19) שזו לשונה:
לפניי פנייה לנשיא בית הדין הגדול בעניין הגשת קובלנה נגד דיין בבית הדין האזורי.
ראשית ייאמר כי הדרך להגשת קובלנה אינה פנייה חד־צדדית לנשיא בית הדין הגדול שיש בשמיעתה חשש לשון הרע או הוצאת שם רע, הדרך לתלונה היא באופנים המוגדרים בתקנות ובחוק בלבד, בשמיעת שני הצדדים ושמיעת הדיין בעצמו.
בבחינת התיק האזורי נמצא כי ניתנה החלטה מנומקת וסבירה להעברת ההרכב בשל חשש ללזות שפתיים של אחד הצדדים (– דבר המתחזק עם הגשתו של מכתב זה). עם קבלת ההחלטה ישנה אפשרות לערער על ההחלטה אם הערעור יעמוד בתקנות.
גם בעיון בפרוטוקול הדיון לא נראה שיש מקום לטענות. אדרבה, מן הפרוטוקול עולה כי בית הדין סתם את דבריו באומרו כי יש לו סיבה ספציפית "שלא לדון בתיק זה" [שבו המערער מופיע כמייצג] כיוון שאחד [ממייצגי] הצדדים מתדיין [אישית] בהרכב, והפונה הוא שהחל לפרט את עניינו האישי והתריס לפני בית הדין שהוא אינו מתכונן לדון לפניו.
כאמור, בכל מקרה אין פנייה לנשיא משמשת כחלופה לערעור או להגשת תלונה.
ביום י"ב במרחשוון תש"ף (10.11.19) הגיש המערער בקשת רשות ערעור נוספת (בתיק 1222090/8 שנפתח בפני הרכב בית דיננו, הרכב ו'). בבקשה זו חזר המערער על טענתו בבקשות לרשות ערעור הקודמות, שבהן נטען על חוסר סמכות מקומית, אך לבקשת רשות ערעור זו הוסיף המערער טענה נוספת, טענה אישית נגד הרב רפפורט שלטענתו הלבין את פניו.
בתגובה לבקשת רשות ערעור זו קבע בית דיננו בהחלטתו מיום ט"ו במרחשוון תש"ף (13.11.19) כדלהלן:
בית הדין מאפשר למשיבה להגיש בתוך ארבעה־עשר יום את תגובתה לבקשת רשות ערעור שהוגשה לפנינו בעניין החלטת בית הדין האזורי שלא לפסול עצמו.
לאור תגובתה יקבע בית הדין את אופן המשך טיפולו.
ביום כ"ב במרחשוון תש"ף (20.11.19) חזר המערער והגיש בקשת רשות ערעור זו בתיק 1222090/10 שנפתח בפני הרכב בית דיננו, הרכב ו'. גם בקשת רשות ערעור זו הועברה לתגובת המשיבה. המשיבה הגישה את תגובתה שבה טענה שהמערער הוא 'מגיש ערעורים סדרתי' במטרה להתישה, המשיבה התייחסה גם לגוף ההחלטה להעביר את התיק לטיפול בפני הרב רפפורט וביקשה לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף.
בית דיננו, בהחלטתו מיום כ"ט במרחשוון תש"ף (27.11.19), קבע:
הוגשה בקשה לרשות ערעור, והומצאה תגובת הצד השני.
לאחר העיון, בית הדין מתנה את שמיעת הערעור בהפקדת דמי ערבות בסך 10,000 ש"ח עד לתאריך י"ט בכסלו תש"ף (17.12.19).
אם לא יופקדו דמי הערבות במועד – הבקשה תימחק והתיק ייסגר.
בית הדין מבהיר שאין בהחלטה הנוכחית משום הקפאת ההליכים בפני בית הדין האזורי בנתניה, ועל המבקש להתייצב לכל דיון שיוזמן אליו ולהישמע להוראות בית הדין.
המבקש הגיש בקשה לביטול ההפקדה. בבקשתו העלה הנ"ל טענות הנחזות לכאורה להאשמות שווא. בין כך ובין כך קבע בית דיננו בהחלטתו מיום כ' בכסלו תש"ף (18.12.19):
הוגשה בקשה לביטול חובת הפקדת דמי ערבות.
בית הדין דוחה את הבקשה ומבהיר שבהליך של ערעור, ככל הליך שיפוטי, מחובתנו לאפשר לשני הצדדים להשמיע את עמדתם. לצורך מימוש חובה זו הצדדים מוזמנים לדיון. כדי להבטיח תשלום הוצאות משפט נדרשת הפקדת דמי הערבות, לא כדי לנעול בפני המבקש את דלתי הערעור.
משכך, בית הדין דוחה את הבקשה. מועד הפקדת דמי הערבות מוארך עד לתאריך כ"ו בכסלו תש"ף (24.12.19).
אם לא יופקדו דמי הערבות במועד – הבקשה תימחק, והתיק ייסגר.
המערער הודיע לבית הדין בהודעה מתריסה שאין בידו להפקיד את הערובה שקבע בית הדין. לאור הנ"ל קבע בית הדין בהחלטתו מיום ל' בכסלו תש"ף (28.12.19) כדלהלן:
עד למועד החלטה זו המבקש לא הפקיד דמי הערבות הנדרשים. בית הדין סוגר את התיק.
בית הדין אינו מעביר תיקים לנשיא בית הדין הגדול.
משמעותה של החלטה זו היא דחייה על הסף של בקשות רשות הערעור החוזרות על עצמן והמבקשות את פסילת בית הדין הרבני בנתניה ככלל ואב בית הדין הרב רפפורט בפרט. מסתבר שהמערער נוקט בכל טצדקי כדי למנוע המשך הטיפול בתביעות לפני הדיין שהתחיל לדון בהם ומצוי בפרטי הסכסוך. עם זאת לאור החלטתנו בית הדין בנתניה בראשות הרב רפפורט רשאי ומחויב לדון בתביעות הצדדים. אומנם החלטה זו נכתבה בתיק 1222090/10, אך היא עולה ומתייחסת לכל בקשות רשות הערעור ולכל התיקים שפתח המערער.
עיון בתיק בית הדין האזורי מראה שהמערער הגיש לפני ימים מספר בקשה לבית הדין האזורי לפסילת הדיין בנימוקים שנטענו לפנינו, אב בית הדין דחה את בקשתו. בהמשך לבקשתו זו הגיש המערער בקשה לביטול דיון בהתאם לסעיף 19 לחוק הדיינים. המערער הסתיר מבית הדין האזורי שבקשות רשות הערעור שהגיש נדחו על הסף, ולמעשה אי אפשר עוד להגיש ערעור על סמך הטענות שנטענו. בית הדין האזורי שלא היה מודע לכל ההליך נתן את ההחלטה דלהלן:
לפני בית הדין הודעת הבעל על הגשת ערעור על החלטת בית הדין בנוגע לאי־פסילת ההרכב. לאור האמור מחליט בית הדין על עיכוב קיום הדיון הקבוע למחר.
במידה ותתקבל החלטה של בית הדין הגדול לדחיית הערעור בטרם הדיון אזי יהיה על הצדדים להופיע לדיון. אי הופעה תגרור בעקבותיה חיוב בהוצאות משפט בסכום משמעותי.
כל שאר הבקשות בתיק ידונו במועד שיקבע ולפני ההרכב שיקבע.
כאמור לעיל התנהלותו של המערער היא בחוסר יושר ובחוסר תום לב תוך הצגת מצג שווא, וזאת כדי לשבש מהלכי משפט ולשם מניעת דיון לגופן של תביעות והוצאת הצדק לאור.
כמו כן אין ביכולתנו להבין את ההתנהלות שנעשתה בעניין זה שבו פותח המערער תיקי 'בקשת רשות ערעור' רבים כשהעילה בכולם היא אותה עילה, דבר שגרם בסופו של דבר שהחלטה שניתנה באחד התיקים, המשליכה על התיקים האחרים, לא ניתנה 'טכנית' בכולם ולא סגרה את כל תיקי המערער. יש לשקול הטלת הוצאות על מי שמתנהל התנהלות לא הגונה שכזו.
בפועל הדיונים בתיק זה מעוכבים זה כמעט שנה בשל בקשות המערער שלא לדון לפני הרכב בית הדין שלכאורה לא נפל פגם בקביעתו ואין מקום לעכב הדברים יותר.
מסקנות ומתן הוראות
לאור האמור בית הדין קובע:
א. בקשות המערער לפסילת הרכב בית הדין בנתניה ככלל ופסילת אב בית הדין הרב רפפורט בפרט נדחות על הסף.
ב. בית הדין האזורי יקיים את הדיון במועד ובזמן שנקבע.
ג. בית דיננו מורה לבית הדין האזורי להפעיל את כל האמצעים שבידו כדי לקיים הדיון במועדו.
ד. המערער ישלם לאוצר המדינה סך 10,000 ש"ח – הוצאות בגין התנהלותו, בזבוז זמנו השיפוטי של בית הדין והצגת מצג שווא.
ה. החלטה זו תישלח למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות משפט במשרד המשפטים לצורך גביית ההוצאות.
ו. המזכירות תבדוק את הנוהל שגרם לפתיחת תיקי 'בקשת רשות ערעור' רבים ללא סיבה אמיתית וללא צורך, דבר שגרם לסרבול הטיפול בתיק, וכדי שתקלה זו לא תחזור בתיקים אחרים.
ז. ההחלטה מותרת לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן ביום כ"ב בשבט התש"ף (17.2.2020).
הרב אליעזר איגרא הרב ציון לוז־אילוז הרב שלמה שפירא
