החלטה
לפניי בקשת המשיבה לקביעת מועד דיון "במיידי" כלשונה, בעניינם של הצדדים.
המשיבה מלינה על דחיית הדיון בעניינם של הצדדים בשל הודעת המערער כי נדרש לבידוד בהוראת משרד הבריאות עקב חשיפתו לחולה 'קורונה' מאומת, ובלשון הבקשה "כל אחד שמבקש בדיקת קורונה תדחו לו את הדיון?!"
הבקשה אף מלווה בדרישות שונות, שלא לומר "הוראות" לבית הדין, כיצד לפסוק "פה אחד" לגופו של הערעור, אלו הגבלות להטיל על המערער כדי לכופו ליתן לה גט ואלו צעדים לנקוט נגדו בגין כל דחיית דיון שביוזמתו.
לשונה של הבקשה בוטה ומשתלחת לא רק במערער אלא גם בבית הדין הגדול. ונצטט כמה "פנינים":
מי אתם הדיינים שעומדים בראש בית הדין הגדול?!
מי אתם גברים שמחליטים על חיים של אישה שעברה התעללות קשה??? מי אתם שדוחים לי דיון שחיכיתי לו חצי שנה?
מי אתם שלא מחליטים פה אחד מה שבית הדין באשקלון פסק […] אתם פאתטיים […] אתם ה״רבנים״ שמחממים את הכיסא […]
חובתנו לומר כי סגנון כסגנונה של בקשה זו בלתי־קביל ועולה כדי עבירה של "זילות בית המשפט" כהגדרתה בסעיף 255 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, שלשונו:
האומר או כותב דבר על שופט או דיין לענין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו – מאסר שלוש שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו ענין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה.
לבד מן העבירה הפלילית לכאורה יש בדברים גם עילה כדי להשית על המשיבה הוצאות משפט לדוגמה לטובת אוצר המדינה.
ועם זאת נאמר גם:
מתוך הדברים עולה גם זעקה, זעקה שרשאים אנו להניח כי ללא קשר לשאלה מה יעלה בגורלו של ההליך שלפנינו מן הבחינה המשפטית והאובייקטיבית – מבחינת תחושותיה האישיות של המשיבה זעקה אותנטית היא.
בשל כך ולפנים משורת הדין לא נמצה את הדין ולא נשית על המשיבה את ההוצאות שראוי היה להשית כאמור.
אך יובהר כי לא לעולם חוסן – גם מי שכאוב, ואולי בצדק, אינו פטור מחובת כיבודן של ערכאות שיפוטיות. אין מדובר בכבודנו האישי אלא בכבודה של מערכת בתי הדין ומערכת השיפוט בישראל בכלל, שזילותה עשויה להביא להפקרות מוחלטת של דור ה'שופט את שופטיו' שבו 'איש הישר בעיניו יעשה'.
אם יישנה סגנון משולח־רסן כזה בבקשותיה של המשיבה – לא נוכל לשוב ולנהוג לפנים משורת הדין.
ולגופו של עניין:
הדיון נדחה לא משום שהמערער ביקש להיבדק בדיקת קורונה אלא משום שהציג לבית הדין הוראה של משרד הבריאות המחייבת אותו בבידוד, ובהתאם להוראות צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), התש"ף – 2020, ולהנחיות משרד הבריאות שאומנם מתירות יציאה לדיונים משפטיים למרות הסגר, אך אינן מתירה אותה בניגוד לחובת בידוד.
ליבנו על מתדיינים המצפים לדיונים ונכזבים בעת שהללו נדחים, אולם אין בכך כדי לפטור אותנו או אותם מקיום הוראות חוקיות, ונוסיף כי גם אין בכך כדי להתיר לנו – הלכתית – לסכן את עצמנו ואת אחרים, לרבות את המשיבה עצמה, בחשיפה למחויב בידוד שעלול להתגלות כחולה ושהחשיפה אליו עלולה להיות הרת־אסון.
מובן מאליו גם כי השתתפות בכאב זה של מתדיינים אינה מאפשרת לקבל בקשה כי הדין יוכרע כרצונם, ללא דיון וללא שתינתנה לצד שכנגד, לענייננו – למערער, הזכויות הדיוניות המוקנות לו בדין ובחוק. הערעור שלפנינו ערעור בזכות הוא. אפשר שבסופו של יום יידחה הערעור ופסק דיננו יהיה כשל בית דין קמא, אך אין מקום לטענה מדוע לא נפסוק כבר עתה "פה אחד" או שלא ב"פה אחד" כפסיקתו של בית דין קמא – זו מהותה של הזכות לערעור, זכות שהוקנתה בחוק ובתקנות.
ההחלטה שהורתה על דחיית הדיון לא הורתה על דחייה עד אין קץ אלא קצבה למערער זמן להודיע על בקשה לקביעת מועד דיון חדש (בהתאם לסיום הבידוד וככל שלא יאובחן כחולה) ואף הובהר בה כי אם לא יעשה כן ייקבע דיון אף ללא בקשתו.
סוף דבר,
בקשת המשיבה נדחית.
לפנים משורת הדין אין בית הדין מחייב הפעם את המשיבה במאסר ובהוצאות משפט בגין התוכן הבוטה והמזלזל שבבקשה כלפי בית הדין.
ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום ה' בשבט התשפ"א (18.1.2021).
הרב יעקב זמיר
