פסק דין
לפנינו ערעורים על פסק בית הדין האזורי: ערעור מצד האיש בארבע נקודות וכנגדו תשובה וערעור מצד האישה.
מסגרת הדיון בערעורים לעומת הכלל "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי"
קודם הדיון בגוף הערעור נציין כי המערער עצמו, במסגרת טענתו בדבר הבעלות על כספי הגמ"ח (ראה להלן), טוען על דברי בית דין קמא מדברי הגמרא בבבא בתרא (קלח ע"ב) "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי", וכמובא בחושן משפט (סימן יט) – בסמ"ע (ס"ק ב) ובש"ך (ס"ק ג), עיין שם.
אף על פי כן הוא בא ומערער לפנינו על בית הדין קמא ונסמך על הנקבע בתקנות הדיון משנת תשנ"ג שהותקנו על ידי מועצת הרבנות הראשית וחברי בית הדין הגדול, וכפי שציין המערער בדיון כי הוא מערער לפי סעיף קלה בתקנות. נבאר תחילה את היסוד לערעור זה בבית הדין הגדול ולהלן נתייחס בפרטות לאפשרות הערעור על הפסק בעניין כספי הגמ"ח.
ביסוד תקנת בית הדין הגדול לערעורים כבר האריכו הפוסקים ונתבאר בארוכה בדברי אבי מורי שליט"א (שו"ת יחל ישראל סימן קא) בסתירת הגמרא בבבא בתרא (הנ"ל) לגמרא בסנהדרין (דף לא ע"ב) דמשמע ממנה שאחר שדנוהו יכול לילך לבית הוועד ולערער על דינם וטעמם:
אמר רב ספרא (אמר רבי יוחנן): שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר "נדון כאן", ואחד אומר "נלך למקום הוועד" – כופין אותו ודן בעירו.
ואם הוצרך דבר לשאול – כותבין ושולחין.
ואם אמר: "כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני" – כותבין ונותנין לו.
כמו כן במקומות רבים בש"ס אמוראים חלקו על פסק שפסקו כבר אחרים. ועיין שם שהביא עדותו של שו"ת מהר"ם בר ברוך (פראג, סימן תשטו) "לא שמענו שהיה חרם או תקנת הקהל מלערער על הדיינים, אדרבה מעשים בכל יום שמערערים על הדיינים", דן בשיטות הראשונים והאחרונים בזה והעלה:
בפני בית דין אחר כמותם – יש בזה מחלוקת ראשונים, וגם בזה העלה בחתם סופר (חלק ו סימן נ) שאם פירשו טעמם ורוצה לערער על טעמם לכולי עלמא שרי. וכן אם העמידו מלכתחילה בית דין המיוחד לכך, או הגדול ממנו כ'בית הוועד' – לכולי עלמא יכול לערער וכדברי מהר"ם בר ברוך, וציין לדברי הספורנו (שמות יח, כא) שפירש שלשם כך נצטווה משה רבנו מתחילה להעמיד "שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות": "הנה ישפוט הקטן ראשונה והצועק על פסק דינו יצעק אל הגדול ממנו ומן השני אל השלישי ומן השלישי אל הרביעי" וכו'.
משום כך הסכימו להקים את בית הדין הגדול, המיוחד לכך, שבו אנו דנים.
אומנם הגבילו עצמם בתקנות הדיון שאין לערער אלא על סמך נימוקים שהייתה טעות בהלכה, טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות, או פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון. וגם בזה יסודם בדברי הפוסקים כפי שנתבאר שם.
לפיכך:
אין לפני בית הדין אלא העובדות שהובאו בפני בית דין קמא ובמקרים מיוחדים עובדות שהובאו גם לפני בית הדין הגדול באישורו.
אין בית הדין דן דיון חוזר בעדויות ובעובדות שבית דין קמא לא שמע ולא ראה אלא רק מוודא כי לא הייתה טעות בהלכה או טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.
לגופם של הערעורים
אחר הדברים האלה נבוא לדון בדברי המערער, כפי שכתבם בכתב הערעור וכפי שטען לפנינו בדיון הערעור, ובערעור שכנגד.
א. מזונות אישה בעת הפירוד קודם לגירושין, ואף במורדת – דינם בהתאם לנסיבות הפירוד והמרידה
הנקודה הראשונה בערעור האיש היא לעניין חיובו במזונות האישה משעה שתבעתם ועד לשעת הגירושין.
האיש הביא בערעורו את דברי השולחן ערוך (אבן העזר סימן ע סעיף יב):
האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה – חייב לזונה שם אם תבעה מזונות, אבל אם לא תבעה מחלה על מזונות דלשעבר.
אלא שהוסיף שם הרמ"א:
והוא הדין אם הייתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עימו והמניעה ממנו ולוותה למזונות צריך לשלם. אבל אם המניעה ממנה – אין צריך לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו.
אך פשטות דברי הרמ"א היא שאם דרה במקום אחר מחמת קטטה מבוררת חייב במזונותיה, וכן כתב הרמ"א (שם סימן פ סעיף יח) מתשובת הרשב"א:
אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה מטעם זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה ממנו בלא רשות ואינו מראה לה פנים.
המערער הוסיף וטען מדברי הבית יעקב "סימן ע" – כנראה כוונתו לבית יעקב בסימן עז (סעיף ב דיבור המתחיל "ותטול בלאותיה") דמה שכתב הר"ן בהלכות שהאומרת 'מאיס עלי' יש לה כתובה מיירי באופן ש"יש רגלים לדבר שראוי למאסו" וכו'
ומכל מקום נראה דאפילו להר"ן לית לה מזוני לה, דלא גרע מהא דסימן ע סעיף יב בהגה שכשאינה רוצה להיות עמה דלית לה מזוני דלא תיקנו מזונות רק כשהיא עמו, שאם כן – אין לך כופין להוציא יותר מזה, שהוא יהיה מחויב לשלם לה מזונות והיא לא תהיה לו לאשתו […]
עוד ציין לדברי הגרי"ש אלישיב וכנראה כוונתו לפסק דינו שבפד"ר כרך יז (עמ' 1–45) הדן באישה התובעת גט ומזונות בטענה שאין לבעלה גבורת אנשים.
בפשטות אין בזה לכדי ערער על פסק הדין האזורי שפסק:
אישה המסרבת לחזור לבית בעלה כל עוד הוא מחזיק בהתנהגותו הרעה אינה מפסידה מזונותיה, גם אם לעיתים נראה שלאישה החלטה נחושה להתגרש ללא קשר למעשיו של הבעל, כל עוד לא הוכח שאכן התקבעה החלטה זו בלבה.
וברוב המקרים כאשר יש עילה לגירושין אין לדעת מה היה בליבה של האישה אלמלא מעשיו של הבעל, והאישה לא הפסידה את מזונותיה.
אומנם כדי שלא 'יגידו בגת' ו'יבשרו בחוצות' שבית הדין פסק נגד הבית יעקב והגרי"ש אלישיב נציין כמה מקורות לפסק הנ"ל והטעם שאינו דומה לדין הבית יעקב והגרי"ש אלישיב:
בדרכי משה (סימן קנד אות טז) הביא תשובת מהר"ם שבמרדכי שהשיב בבעל המכה את אשתו ואינו מבטיח שלא יכה עוד:
יוציא ויתן כתובה, ומיהו אימלוכי ביה בעינן: או יוציא ויתן כתובה או תקח ממנו מקום שתרצה והוא חייב לשלם. ואינו יכול להכריחה להיות בביתו בבזיון ולדור עם נחש בכפיפה.
וטעמו ברור שכל שנתחייב לה מזונות לא נפקע חיוב המזונות שלו על ידי שיפליא בה מכותיו.
בשו"ת נושא האפֹד (בתוך ספר אבני האפֹד חלק ב, סימן לב אות כד) כתב בתוך דבריו:
והכא כולי עלמא יודו דאי אפשר לה לדור עמו מחמת רוע מעלליו והאיום והגיזום […] כל שאינה יכולה לדור עמו בשום אופן כנדון זה כולי עלמא יודו דחייב לזונה.
וכן בשו"ת עדות ביעקב (למהר"י בוטון, בסוף סימן לו) העלה:
ולענין אם חייב במזונותיה, מילתא דפשיטא היא שכל אשה שבאה בטענה למרדה בבעלה ואיכא אמתלא לדבריה […] לאו מורדת מקרייא כלל […] ואם כן הרי הוא חייב הכל ובמזונותיה כדין כל איש עם אשתו […] עד שיפטרו אותן בגט כשר. והילכך אשה […] זו דלא הווה מיתדר לה בהדי בעלה עבור כל אותן מעשים המכוערים שהיה עושה עמה תדיר […] לחיים ניתנה ולא לצער ודאי דחייב ליתן לה מזונות.
ואף במקום שנקבע שחייב לגרשה ולא כופין לא פקע חיוב המזונות כמבואר בספר פרי צדיק (צרור, סימן יא [בספר בת נעות המרדות פרק ז אות י הביאו וציין בטעות "סימן יז" ואחריו נמשכו כמה ספרים שהביאוהו]) שנשאל "באשה שמרדה על בעלה בטענת מאיס עלי כי בעלה נאבד מאור עיניו ואינה יכולה לשבת עם איש כזה דחשיב כמת" [כלשון ספר בת נעות המרדות הנ"ל], ופסק [כתמצית דבריו המובאת שם]:
דחייב הבעל לגרשה אלא שאין בידינו לכופו שיגרש וגם אותה אין בידינו לכפות שתשב עמו כיון שבאה בטענה ברורה ותיטול כתובה משלם זולת התוספת והוא חייב במזונותיה כל זמן שלא גירש כיוון שהעכבה מצדו.
גם במהרי"ט (חלק א סימן קיג) פסק בנכפה "שיוציא […] ותלך לדור במקום אביה וכל זמן שלא יגרשנה בעלה חייב במזונותיה" (וביאר):
ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינו מוציאה בגט שהרי גדולה מזו אמרו בפרק קמא דמציעא (בבא מציעא יב, ב [וכן בגיטין עד, א ובבבא בתרא מז, ב]) "כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה" אף על פי שנתן לה כתובתה כל זמן שהיא מעוכבת מלינשא מחמתו.
ובקונטרס בענייני מורדת בציץ אליעזר (חלק ד סימן כא אות יג) כתב שכן יש לקבוע בכל בתי הדין. וכן נהגו.
ועיין גם בהר צבי (להגרצ"פ פראנק, אבן העזר סימן קג) שדייק מדברי הרא"ש (כלל מג סימן ג) והטור (אבן העזר סימן קנד) לגבי איש המשתטה בכל יום ומפחדת אשתו ממנו, שסיימו: "או תקבלנו ותזון מנכסיו", מוכח ש"אף על פי שהיא באה בטענה צודקת שאינה יכולה להיות איתו", מכל מקום "כל זמן שאינה מקבלת אותו אין לה מזונות".
וצריך עיון מה משכתב הבית יוסף (סוף סימן ע) בשם הריטב"א (כתובות קג ע"א) באשה שיצאה מביתו שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא שם.
ויישב דשאני הכא שאף שהמניעה ממנו – "כיון שהיא לא על ידי פשיעתו אלא על ידי מחלת שטות שיש לו, לכן אין לה מזונות כל זמן שהיא אינה מקבלת אותו. מה שאין כן התם דמיירי שהמניעה על ידי פשיעתו. ע"כ. אומנם בלאו הכי אף הוא ציין שם שבשולחן ערוך השמיט סיומת זו של "או תקבלנו ותיזון מנכסיו".
וביביע אומר (חלק ה אבן העזר סימן יד אות ג) חילק באופן אחר – אם תהיה "מוכנה לחזור אליו מיד כשתתבטל הסיבה והטענה שלה כלפיו" אם לאו.
עוד האריך שם (בכל התשובה) בנידון שלו, שהוא כנידון הגרי"ש אלישיב – במי שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים, ופסק לפטור ממזונות מכוח שיש לדון אם נאמנת בכלל בטענה זו להוציא ממון, וגם משום שלא פשע ואם כן אינו דומה לענייננו.
עולה מדברי הפוסקים שבעילת גירושין שנוצרה ממנו יש חיוב מזונות, אלא שנחלק הדבר לשתי פנים: במקום שהעילה שנוצרה ממנו מחייבת גירושין הרי שהוא חייב במזונותיה גם כשתובעת גירושין, שהרי אין סיבה שיפקע חיובו, שהרי אין לה חיוב לדור עימו והסיבה נוצרה ממנו. אבל במקום שהעילה אינה מחייבת גירושין, אז חיוב המזונות מותנה ותלוי אם היא מוכנה לחזור אליו ולא מאסה בו מסיבות שאינן מבוררות, או לסברה השנייה שבמקרה של פשיעתו אין צורך לברר אם מוכנה לחזור אליו אלא שמסתבר שאם הוא יוכיח שהסתלקה עילת הגירושין תצטרך לחזור אליו.
לפיכך לאור קביעת בית הדין שיש עילה מספקת לעזיבת הבית בפשיעתו ולא נראה ששינה את דרכו וקרא לה לחזור אליו, ובהנחה סבירה שאם היה משנה התנהגותו מן הקצה הייתה מוכנה לחזור אליו, חיובו חיוב לכולי עלמא ועולה בקנה אחד עם שתי הסברות לחיוב המזונות.
עוד האריך האיש לערער כי עילת הגירושין הייתה בשל טענה על תקיפה מינית של הילדים –שלא נמצא לה ביסוס בתסקירים שלאחר זמן, ולפיכך עילה זו לעזיבת הבית אינה נכונה. כיוון שכך, לטענתו דין האישה כדין מי שאומרת "מאיס עלי" בטענה שאינה מבוררת שאין לה מזונות.
אך כבר בדיון נאמר למערער כי החשש לתקיפה של הילדים הועלה בעיקר לגבי משמורת הילדים. העילה הישירה והעיקרית לעזיבת הבית הייתה פגיעה פיזית באישה בזמן ההיריון האחרון ואי־יכולתה לחזור אל הבעל בשל התעללות נפשית ארוכת שנים בה ובילדים. בית הדין האזורי קבע שעילה זו נכונה וגם לאורך הדיונים לא טען האיש שחוזר מהתנהגותו וקורא לה לחזור לביתו.
לאור האמור לעיל אין בית הדין הגדול מוצא לנכון לסתור קביעת בית הדין הראשון המבוססת על דיונים ומסמכים בתיק האזורי, ובפרט שמלבד הכחשת הבעל לא הובאה בערעור ובדיון לפני בית הדין הגדול כל ראיה או סיוע לסתור קביעה זו.
גובה המזונות וטווח הזמן שבגינו חויב בהם האיש
בפנינו גם ערעור האישה לגבי הזמן וגובה תשלום המזונות.
בית הדין האזורי נימק את הסיבה לכך שתחם את זמן החיוב מיום הגשת התביעה כלשון השולחן ערוך (הנ"ל: "חייב לזונה שם אם תבעה מזונות, אבל אם לא תבעה מחלה על מזונות דלשעבר") וכן האריך בטעמו לחיוב בסכום המינימום.
בית דיננו לא מצא טעות בשיקול הדעת ובעובדות שנתבררו בפני בית הדין קמא, אשר על כן איננו רואים סיבה להתערב בהחלטת בית הדין.
ב. ערעור האב בעניין מדור הילדים – גדרי חיוב מזונות ומדור ילדים שמעל גיל שש ושיעורו
על עצם חיובו של האב במזונות ילדיו, מדורם ושאר צרכיהם מודה האב בערעורו, אלא שהוא מערער על גובה הסכום. לדבריו, כיוון שחיוב האב הוא מדין צדקה הרי שלא חל בזה הכלל של 'עולה עמו' והוא צריך לספק להם את המינימום הנדרש. לדבריו, כיוון שגרו בתחילה בדירה קטנה – מחסן של 28 מ"ר – ששכרו בשבע מאות דולר לחודש, הרי שאין הוא צריך 'לשדרג את מדור ילדיו' ליותר מזה.
בית דיננו סבור כי לאחר תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, שקיבלה חיזוק ותוקף בשנים שלאחר מכן והפכה למנהג המדינה, יש חיוב ממוני גמור על האב לפרנס ילדיו גם מעבר לגיל שש!
אומנם גם לטענת האב מסכים בית הדין כי על חיובו זה לא חל הכלל של 'עולה עמו' שנאמר על אשתו. אך גם אם מדובר במצוות הצדקה כטענת האב – בסתם עני, שאינו בנו, פסק הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה א):
מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר "פתֺחַ תפתח את ידך לו" ונאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך" ונאמר "וחי אחיך עמך".
גם בשולחן ערוך – הלכות צדקה (יורה דעה סימן רנ סעיף א) נפסק שיש לתת לעני 'די מחסֹרו אשר יחסר לו'. כיוון שמודה האב שהוא חייב לבנו לכל הפחות ממצוות צדקה, ובית הדין סבור שגם מן התקנה, הרי שבית הדין צריך לתת דעתו למינימום הנדרש למגורי הילדים. גם אם נאמר כדברי האב שדירת מחסן כזו היא הראויה להם, הרי שכיום עלות שכירות דירה כעין זו בירושלים עולה יותר מכפי שנפסק לחלקם של הילדים בדירה, ואם כן הוא עדיין בגדר המינימום הנצרך להם. בהתחשב בהתווספות עוד ילד למשפחה וגם בעלות חלק הילדים בדירה כזו העולה על הסך שנפסק בבית הדין אין נראה שיש כאן שדרוג של מדורם ואין לערער על כך.
מצורפים בזה מקורות ופסקי דין הקובעים שאף מדין צדקה מנהג בתי הדין לחייב את האב כאמור לשלם את כל מחסורם:
הברכי יוסף (יורה דעה סימן רמט אות ג) כתב בתוך דבריו [לעניין שיעור 'מעשר' ו'חומש' שנאמרו בעניין צדקה]:
[…] משום שאמרו ז"ל "הזן בניו ובנותיו" – "צדקה" וכיוצא, ואם כן הרוב [כלומר: "על פי רוב:"] חצי הוצאת האדם ויותר [הוא] עם בניו – גידולן ולימודן וטיפולן ועם עניים קרוביו […] לא נאמרו השיעורין הללו דודאי עם בניו וקרוביו וכיוצא מוציא יותר ויותר ממעשר.
בשו"ת הגם שאול (חלק א סימן כ) כתב:
בכן חובת האב לספק צורכיהם המצטרך כפי יכולתו אף ביותר מהנהו שיעורי של צדקה האמורים בדברי רבינו בהלכות מתנות עניים, ועל זה כיוונו רבותינו במאמרם "צדקה המספקת להם" – לשלול הנהו שיעורי האמורים בתורת הצדקה כי בבנים, אף שמתורת צדקה חייבוהו רז"ל, בתוספת חובה אתמר בהספקת מחייתם כי אין להם על מי להישען מצדקתם של אחרים כי כולם פטורים מהם כמ"ש, וד"ק.
ובאוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (פסק דין המתחיל בעמוד יג):
גם הנימוק השני של פסק הדין המעורער – שהילדה ג' מתקרבת כבר לגיל של שש שנים ואז האב חייב בפרנסתה מדין צדקה בתנאי שהוא אמיד – אינו מבוסס כי אפילו לפי הדין לפני התקנה, שחיוב האב במזונות ילדיו בגיל למעלה משש הוא מדין צדקה, הרי כל בתי הדין בארץ נוהגים לדון סתם אדם בדין אמיד לגבי מזונות ילדים ומחייבים וכופים אותו לדאוג לכל צרכיהם.
וכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל (פד"ר ה עמוד 302) וכתב:
ובנתיבות משפט להגר"ח אלגאזי (דף קנב) כתוב:
והעולה על דעתי לומר ד'אמיד' דגבי בניו לא הוי כ'אמיד' דאינשי אחריני, דגבי צדקה לאחריני בעינן 'אמיד' גמור, אבל לגבי בניו: כל שאינו עני מקרי 'אמיד' לגבי בניו. וזהו שכתב רבינו [ירוחם] "אבל אם הוא אמיד שיש לו כפי הראוי לתת להם" וכו' […] ואפשר שזהו דעת הרמב"ם והטור גם כן.
באשר לטענה החוזרת על מצבו הכלכלי הרעוע של האב – הטענה והטענות שכנגד נבחנו היטב בבית הדין קמא ונומקו בפירוט בפסק הדין. לא הובאו שום ראיות לשינוי בזה ולכן גם בזה לא מצאנו לנכון לשנות את פסק הדין.
ג. לעניין חינוך הבנות
מקום חינוך הבנות נקבע בפסק בית הדין האזורי כהמשכיות למקום חינוכן לפני כן על ידי שני ההורים ובהתאמה לסביבת חינוך המתאימה להם, שהם שני גורמים מכריעים בטובת הילדים.
לגבי הטענה שאין ביכולת האב לשלם: כפי שנאמר לעיל הערכת היכולת של שני הצדדים נטענה גם לפני הדיון באזורי, וההכרעה בזה גם היא נומקה היטב בפסק הדין, ואין לבית הדין הגדול אפשרות להתערב בשיקולים ללא ראיות חדשות.
ד. הכללת כספי הפיקדון שבגמ"ח בחלוקת הרכוש
האיש טוען בערעורו כי כבר פסק בית דין אחר כי אין לאישה חלק בכספים, ו"בי דינא בתר בי דינא לא דייקי". עוד טוען האיש כי מדין תורה הכסף היה שייך לו וכי הוטעה על יד בית הדין ב'קבלת קניין' על אופן חלוקת הרכוש בין הצדדים.
סמכותו של בית הדין וההבחנה – הן לעניינה הן לגופו של עניין – בין דיונו ופסיקתו של בית דין 'פרטי' בעניין שבין הבעל לגמ"ח לבין דיונו ופסיקתו של בית הדין בין הבעל לאשתו
ראשית, כיוון שלא הוצגה בבית הדין האזורי (וגם לא בבית דין זה, מלבד ה'אישור' שהוצג) שום ראיה ומסמך על קניין ופסק דין של בית דין אחר, ודאי שהיה על בית הדין לפסוק גם בזה.
אף אם היינו מקבלים את דברי האיש שהיה דיון ופסק דין [בבית דין 'פרטי'] לפני הפסק בבית הדין האזורי, יש לדחות את ערעורו על סמכות בית הדין האזורי לפסוק מהטעמים דלהלן – ומלבד מה שנתבאר בתחילת דברינו שיש אפשרות ערעור על דברי בית דין שאינו קבוע לבית דין קבוע:
אין חולק כי הכספים שבגמ"ח […] הופקדו על ידי הבעל בגמ"ח, והמפקיד הוא זה שאמור להוציאם מן הגמ"ח. קבלת בית דין מסוים בעת הפקדת הכספים היא בדרך כלל לכל עניין שיש בין המפקיד לנפקד, ולכן גם אם החליט בית הדין [ה'פרטי'] שרק הבעל הוא שיכול להוציאם מן הגמ"ח, הרי הדברים ברורים היו גם מלכתחילה. אך מקורם של הכספים ושייכותם של הכספים המופקדים בגמ"ח מסתבר שאינם מעניינו של בית הדין [הנ"ל] ועד שלא יוכח שהיה דיון בזה אין לבית הדין להניח שהיה כך.
אין בזה כדי להצדיק התעלמות הגמ"ח מצו עיקול נכסים של בית הדין האזורי שבא למנוע הברחת מיטלטלין בדין ודברים שבין הבעל לאישה. התעלמות מצו כזה, בהנחה שהיה ידוע לגמ"ח, היא שיתוף פעולה של הגמ"ח עם מבריח נכסיו והתפקרות בהוראת בית דין. אך כיוון שבעלי הגמ"ח אינם צד בתיק זה ולא נשמעו דבריהם אין כאן המקום לדון בזה.
בר מן דין, ההסכם לחלוק לפי עיקרון איזון המשאבים, אינו חולק על שייכות הכספים מעיקרא לבעל. בהסכם זה כל הנכסים שהושגו על ידי בני הזוג בהיותם נשואים, מתחלקים ביניהם בזמן הגירושין, וכיוון שהכספים הללו נחסכו מידי חודש בחודשו בהיותם נשואים הרי הם כלולים בהסכם זה, ואין זה סותר לפסק בית הדין הנ"ל בעניין כספי הגמ"ח – אם היה כזה פסק דין – שהבעל רשאי לקחתם.
איזון המשאבים – בהסכמה שבקניין או בלעדיה – הצורך בה, ראיית האיזון כפשרה
אומנם באשר לטענת הבעל כי מדין תורה הכספים היו שייכים לו וכי הוא 'הוטעה' על ידי בית הדין:
בית הדין כתב בפסק דינו כי לאחר שבסיכומיו תבע בא כוח הבעל שלפי דין תורה כל הכספים ומעשי ידי האישה שייכים לבעל, בניגוד להוראת סעיף 13 לחוק יחסי ממון, הרי שביום ט"ז בשבט תשע"ח (1.2.2018) קיים האב"ד דיון מיוחד שבו הסביר את הבעייתיות בפסיקה נגד חוק המדינה שיש מקום לקבוע שהוא בגדר מנהג המדינה ובעל תוקף הלכתי. בית הדין הסביר לצדדים שהוא מעדיף שיקבלו קניין על ההכרעה על פי עיקרון 'איזון משאבים' ורק לאחר שווידא שהצדדים מבינים את העניין ומשמעויותיו הביעו הצדדים את הסכמתם ונערך קניין כדין.
לאור דברי בית הדין ולאור זאת שגם האיש בערעורו בפני בית הדין ציטט מדברי האב"ד, אף שטוען האיש שלא הבין את הדברים וכן שבית הדין 'אנסו' על הקניין, נראה כי יש לדחות את הטענה. לדינא אין אדם נאמן לומר "טעיתי" או "נאנסתי" על קניין ללא ראיה לדבריו – מה גם שלא הסביר מה כן הבין כשהתחייב ועל מה קיבל קניין. במיוחד אמור הדבר כשנעשה הקניין בפני בית דין, שאין אדם נאמן לומר 'משטה' או לומר שלא שם לב לעניין דברים שעשה בפני בית הדין, שכן אדרבה מידק דייק בדבריו בפני בית דין, ובפרט כשמדובר באיש תלמיד חכם ומבין דבר כפי שראה בית הדין. הרי ש"אין אחר קניין כלום".
לגבי הטענה שהיה אנוס נוסיף כי בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רה סעיף ג) נפסק כי "פשרה הרי היא כמכר" ולא מועילה בה טענת אונס שהרי במכר "תליוהו וזבין – זביניה זביני" (בבא בתרא מז ע"ב ומח ע"א וע"ב; שולחן ערוך שם סעיף א). ועיין שם בקצות החושן (ס"ק ב); בנתיבות המשפט (ס"ק ט) ובפתחי תשובה (ס"ק ה) דכל שלא ידע מה יהיה דינו אמרינן "עביד איניש דזבין דיניה", ולכן גם אם הרגיש כאילו אנוס הוא – קניינו קניין.
עוד נאמר על טענת האיש ומנגד על טענת האישה כי לא היה מקום לבית הדין לקזז את חיוב הכתובה והתוספת מחיובי הבעל והדיון על בעלות הדירה.
מנהג בתי הדין הוא שלא לחייב את הבעל המסכים לקבל קניין לחלוקה לפי עיקרון איזון המשאבים בחיובים נוספים על החיוב – לא בחיוב כתובה ותוספת [כשסכומן אכן נבלע בסכום שמשלם הבעל במסגרת איזון המשאבים] ולא בפיצויי גירושין שהיו נהוגים בעבר. טעם הדבר הוא כי הסכמתו של הבעל [בקניין או מכוח מנהג המדינה] לשלם לאישה תשלומים שאינם מגיעים לה מדין תורה הרי היא מן הסתם מותנית בכך שלא יידרש לשלם גם את מה שהוא חייב לשלם מדין תורה שהרי כך שוב לא תהיה חלוקה מאוזנת – עיין למשל בנימוקים בתיק 835665/1 בבית הדין הגדול.
יתרה מזו, במקרה שלפנינו לפני קבלת הקניין ציין בית הדין ש"ישנן תביעות לשני הצדדים" – בדיון על קבלת ההסכם מיום ט"ז בשבט תשע"ח (1.2.2018) הקדים בית הדין ואמר לצדדים, כמתועד בפרוטוקול:
ישנו דבר אחד שטעון בירור: סעיף 13ב לחוק יחסי ממון מטיל חובה על בית הדין ליישם את חוק יחסי ממון. בתיק זה יש תביעות הדדיות.
בדרך כלל מסורת הפסיקה שעושים קניין עם בני הזוג בתחילת ההליך. מכיוון שחוק יחסי ממון הפך למנהג המדינה לעיתים בית הדין לא עושה קניין. אולם בנידון שלפנינו מכיוון שמדובר בבני זוג השייכים למגזר החסידי סבור בית הדין שיש צורך בקניין.
הקדמה זו משמעותה כי קבלת עיקרון איזון המשאבים באה כדי גם להימנע מלדון בתביעות ההדדיות וכי איזון המשאבים הוא כפשרה על התביעות ההדדיות משני הצדדים. משנאמר כך לשני הצדדים נראה כי גם ללא המנהג הנ"ל עצם קבלת הקניין היא הסכמה כי התביעות ההדדיות כלולות בהסכם זה.
משכך נראה כי פסיקת בית הדין בעינה עומדת ונדחים הערעורים גם בעניין זה.
ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הצדדים.
ניתן ביום י"ב במרחשוון התשע"ט (21.10.2018).
הרב דוד ברוך לאו – נשיא הרב אליעזר איגרא הרב א' אהרן כץ
