פסק דין
לפנינו ערעור על החלטת הרכב בית הדין האזורי שלא לפסול עצמו.
בדיון שקיים בית דיננו נקבע, בהסכמת הצדדים, כי טיעוני הצדדים לעניין זה יוגשו בכתב והכרעתנו תינתן על בסיסם.
עיינו אפוא בטיעוני הצדדים, הן בכתב הערעור הן בהשלמת טיעוניה של המערערת ובתגובתה שלאחריה טיעוני המשיב (שראוי גם לציין כי הוגשו על ידי באי כוח שונים שכן המערערת החליפה את מייצגה במהלך ההליך, ועתה, לקראת מתן פסק הדין, הודיעה לבית הדין כי גם באת כוחה השנייה חדלה מלייצגה), הן בתשובת המשיב ובהשלמותיו.
עיינו גם, ואף בעיקר, בחומר שבתיק בית דין קמא כדי להתרשם במישרין אם יש מקום לטיעוניה של המערערת. ובעניין זה ייאמר כי שונה ערעור בעניין פסלות מערעור אחר. ברוב הערעורים ממעטת ערכאת הערעור מלעסוק בבירור העובדות, שכן מקרי ההתערבות בקביעות העובדתיות של בית דין קמא – מעטים הם ונער יספרם, ועיקר תפקידה של ערכאת הערעור הוא בחינת הקביעות השיפוטיות של ערכאה קמא. לא כן כשהשאלה היא שאלת פסלות והטענה היא כי בית דין קמא מוטה, שאלה שמעצם טיבה אי אפשר לבדל לגביה בין קביעתו השיפוטית של בית דין קמא כי אינו מוטה ואין עילה לפסלותו לבין קביעתו העובדתית כי החלטותיו והתנהלותו לא לקו בהטיה, ושמעצם טיבה גם שומה על ערכאת הערעור לסמוך בה על קביעותיה העובדתיות של ערכאה קמא פחות משיכולה היא להיסמך עליהן ביתר העניינים.
לאחר העיון בכל האמור קובעים אנו כי דין הערעור להידחות תוך חיוב בהוצאות.
המערערת הציגה טיעונים שונים שיש בהם אולי כדי לאפשר ערעורים על החלטות שונות לגופן. כאלה הם למשל הטיעונים כי החלטות שונות בענייני הסדרי השהות ניתנו בניגוד לחוות דעת רפואית או ההחלטות שבהן חויבה בהוצאות משפט או בקנס אולם החלטות שאינן נושאות חן בעיני בעל דין אינן עילה לבקשת פסלות או לערעור על דחייתה של החלטה כזו.
עיקרון זה ידוע ומבואר בפסקי דין רבים, ואין אנו צריכים להאריך כאן בביאורו, ובייחוד שעה שאף באת כוח המערערת בעצמה ציינה כן בדבריה.
למחלקה זו שייכים גם טיעוני המערערת בדבר עיכוב משלוח הפרוטוקול הכולל גם את ההחלטה על אי־פסילת בית הדין את עצמו. אף אם נניח ששגה בית הדין בעניין זה – אין בכך עילת פסלות. לגופו של עניין נציין כי האחריות על הטיפול בפרוטוקול מוטלת על סופר הדיינים, לדיינים יש אומנם אחריות על וחובתם לפקח על עבודת פקידי בית הדין המסייעים בעבודת בית הדין, אולם מכאן עד להאשמת בית הדין בעיכוב בעבודתו של סופר הדיינים ומעשיית האשמה זו לעילת פסלות – רחוקה הדרך מאוד. נציין כי עיון בתיק מלמד כי משהפנתה המערערת את תשומת לב בית הדין כי הפרוטוקול לא נשלח אליה וידא בית הדין כי הפרוטוקול יישלח ואחר כך הבהיר בהחלטה כי נשלח.
בצד טענות אלה טענה המערערת כי התנהלות בית דין קמא מוטה נגדה שכן בית הדין מתעלם מבקשותיה, ברם גם בעניין זה מתברר מהעיון בתיק שלא כך הם פני הדברים: בית הדין קמא הבהיר היטב כי הורה לשני הצדדים כאחד להימנע מהגשת בקשות עד למועד הדיון, וזאת שעה שסבר – ומהעיון עולה כי לא ללא יסוד – כי שני הצדדים מטריחים את בית הדין, מבזבזים את זמנו השיפוטי ומקשים על ניהול התיק באין ספור בקשות סרק ולמצער בקשות שאין צידוק להגשתן טרם הדיון.
בית דין קמא הבהיר כאמור במענהו לבקשת הפסילה עצמה, ואם סבורה הייתה המערערת כי לא כך הם פני הדברים שומה היה עליה להראות זאת בערעורה, אולם המערערת לא הראתה זאת אלא שבה על טענותיה. שיבה על טענות כשלעצמה אינה עושה אותן מוצדקות.
עיון בפרוטוקול בית הדין קמא מלמד כי גם שם לא הראתה המערערת דבר לחיזוק טענותיה אלא שבה על אמירות כלליות כי "כל ההתנהלות היא מוטה" וכדומה, מבלי שתוכל למקד את דבריה ולהציג נתון קונקרטי על בקשות שלה שזכו ליחס מסוים לעומת בקשות דומות של המשיב שזכו ליחס אחר.
לאמינות ולרצינות טענותיה של המערערת נוסיף גם כי בנוגע לטענה על ההחלטה המתעלמת מחוות דעת רפואית או שניתנה טרם התקבלה חוות דעת כזו עולה כי המערערת ביקשה מבית דין קמא כי יפסול עצמו בגין החלטה זו עוד טרם ניתנה ההחלטה, היינו המערערת הניחה מראש כי ההחלטה לא תהיה לרוחה, הניחה מראש כי הדבר גם לא יהיה מטעמים ענייניים אלא בשל הטיה, ועל יסוד זה ביקשה מבית הדין לפסול את עצמו.
לגופן של הטענות על חיובה של המערערת בהוצאות או בקנס נעיר כי מדובר בהחלטה שבה חויבה המערערת ב־2,000 ש"ח. דין פרוטה כדין מאה וזכאית המערערת לבקש לערער על חיובה זה, אולם המערערת שביכרה לטעון על בסיסו לפסלות ההרכב במקום לבקש לערער לגופו של חיוב הכתירה סכום זה, בבקשה להראות כי בית הדין עוין אותה, בתואר "אסטרונומי".
על כל האמור נוסיף:
בתגובתה האחרונה של המערערת הודתה היא עצמה וכתבה כהאי לישנא:
למערערת אין ספק שהרכב בית דין קמא סבור שהוא פועל לטובת הצדדים לצורך מתן פסיקה בהקדם, ואין לה ספק כי לא הייתה כוונת זדון […] עם זאת, ואף אם לא הייתה כוונה כזו, בפועל תחושת האמון והביטחון של המערערת במותב קמא הנכבד נפגעה […]
תחושתה של המערערת מתבססת בין היתר על כך שזו אינה הפעם הראשונה שמוגש ערעור על החלטה של מותב קמא, והמערערת סברה שלאחר פסק דינו של בית הדין הנכבד מיום 16.9.20 יפעל מותב קמא ביתר זהירות במתן החלטותיו […] מתוך הבנה שנראות עשיית צדק לא פחות חשובה מעשיית הצדק עצמו.
לא ברור כיצד מתיישבת הרישא של ציטטה זו עם האשמותיה של המערערת את בית הדין קמא כי מוטה הוא. אכן דומה כי האמור ברישא זו נכון הוא ומתיישב יפה עם העולה מהתיק וכאמור לעיל כי שני הצדדים כאחד הרבו להטריח את בית הדין ולנהוג בדרך שיש בה יותר מכול כדי לעכב את עשיית הצדק – ועל דרך כלל מסכימים אנו עם גישתו של בית דין קמא, כפרשנותה של המערערת עצמה, כי טובת הצדדים היא פסיקה בהקדם, ככל האפשר, ולא עיכוב כזה.
לא מן הנמנע שבתוך כך יפלו משגים בהחלטות – אין אנו נוקטים עמדה בשאלה אם כך אירע או לא שכן לא על כך, לגופו של עניין, נסוב ההליך שלפנינו – אך הללו גם אם אירעו אינם מלמדים על משוא פנים ואינם עילה לפסילה.
אשר לאמור בדבר תחושותיה של המערערת ולאמון ולביטחון שלה:
לאמון של צדדים בערכאה המשפטית חשיבות, לתחושה – אף סובייקטיבית – של משוא פנים יש משקל. אולם – והאמור להלן נוגע גם לטיעוני המערערת ולאסמכתאות שהביאה לעניין זה של פסלות משום מראית עין ותחושות סובייקטיביות – במה דברים אמורים? שעה שאפשר להצביע על נתונים אובייקטיביים שיש בהם כדי להסביר את התחושה הסובייקטיבית.
דרך משל, אם שוחח דיין או שופט ביחידות ושלא בידיעת ובהסכמת שני בעלי הדין עם אחד מהם, אפשר שתקום עילת פסלות גם אם נושא השיחה היה מזג האוויר. אין אומנם סיבה ששיחה כזו תיצור משוא פנים בדין, אולם גם עין אובייקטיבית תראה ותבין אם בעל הדין האחר יחשוש שהשיחה אכן כללה עניינים הנוגעים להליך או כי עצם קיום השיחה מלמד על קרבה של לב הדיין אל לב בעל הדין שעימו שוחח. לאמור: ממבט אובייקטיבי יכולה להיות מובנת התחושה הסובייקטיבית של בעל הדין החושש כי הדיין או השופט יישא פנים לשכנגדו.
שעה שאין כל בסיס לתחושה הסובייקטיבית, כשבעל דין מניח מראש שהחלטות יהיו מוטות נגדו ועל יסוד הנחתו זו טוען כי בית הדין מוטה נגדו, כשבעל דין טוען כי בקשותיו מופלות לרעה בהשוואה לאלה של חברו אך אינו מצליח להצביע על דוגמה לכך, משמעות הדבר היא אחת: התחושה הסובייקטיבית אינה נכונה.
במצב כזה אין כל מקום לבחון בקשת פסלות, לא ייתכן להטיל דופי בדיינים אך משום שבעל הדין הוא כזה שאם החלטה אינה נושאת חן בעיניו מסיק הוא כי בית הדין מוטה ומאבד הוא את האמון בבית הדין. קבלת בקשת פסלות כזו לא זו בלבד שהיא הטלת דופי בבית הדין ללא יסוד, אלא שתביא בהכרח לעיכוב ההליכים ועינוי הדין שלא לצורך, מה גם שאצל בעל דין כזה לא יביא הדבר לתועלת, שהרי גם ההרכב החדש שייקבע עשוי לקבל החלטות שלא יהיו לרוחו ושוב יחוש "סובייקטיבית" כי בית הדין מוטה נגדו, וחוזר חלילה. וכי נפסול כל הרכב עד שיימצא הרכב שהחלטותיו יהיו לרוחו של בעל הדין?
אשר לדברי המערערת כי תחושותיה הועצמו משום שאין זו הפעם הראשונה שמוגש ערעור וכו' נאמר כי גם אם ישגה בית דין פעם ופעמיים אין זו ראיה להיותו מוטה, אך מעבר לכך: הלוא בהחלטה שעליה מדברת המערערת באומרה כי ציפתה מבית הדין לנקוט זהירות בהחלטותיו לאחר החלטת בית הדין הגדול מתח בית דיננו בראש ובראשונה ביקורת על התנהלותה של המערערת עצמה.
בית דיננו הסכים עם בית דין קמא כי המערערת ביזתה את החלטותיו וכמו כן קבע כי היה מקום להשית עליה הוצאות משפט, אלא שמאחר שבית דין קמא לכאורה השית עליה קנס ולא הוצאות (אף כי גם זה נקבע באותה החלטה רק לכאורה ולא כקביעה חלוטה, ולא ביטלנו משום כך את החלטת בית דין קמא אלא עיכבנו את ביצועה ואפשרנו ערעור עליה), קבענו כי לכאורה שגה בית הדין שגיאה משפטית בהטילו את הקנס כעונש בשל ביזיון בית הדין (וכאמור אכן היה ביזיון כזה) ולא כאמצעי להניע את בעל הדין לחדול מן הביזיון ובהטילו את הקנס ללא שאלה מפורשת בדיון מדוע לא יוטל הקנס.
הבשל כך אפשר יהיה לראות במותב בית דין קמא מותב המוטה נגד המערערת? אכן מצופה שבית דין קמא ייזהר להבא ממשגים דומים – ולעת עתה לא נטען ולא כל שכן שלא הוכח ששגה בית הדין שוב במשגה דומה, אך אף אם ישגה בית דין קמא שנית אין זו עילה לפסלותו, ולענייננו נאמר גם כי לא פחות מכך מצופה כי המערערת תפיק גם היא את הלקחים מהחלטתנו ומהביקורת שנמתחה בה עליה עצמה, ותבין אל נכון כי התנהלותה שלה בעייתית היא, בלשון המעטה, וכי החלטות שיפוטיות המבקרות אותה או שאינן מקבלות את עמדתה אינן נובעות מעוינות כלפיה אלא ממעשיה שלה.
סוף דבר:
דינו של הערעור להידחות, נעדר הוא כל טענה שיש בה ממש, והטענות שיש בו נעדרות כל סימוכין.
ערעור סרק מצריך פסיקת הוצאות, על אחת כמה וכמה בערעור שעניינו בקשת פסלות והטלת דופי בבית דין קמא, ובמשנה תוקף כשמדובר בבעל דין המטריח את הערכאות שוב ושוב בהליכי סרק, כשבמקביל בעצמו אינו מקפיד על מילוי החלטות שיפוטיות כנדרש (וכאמור לעיל בסוגיית הביזיון).
מסקנות והוראות
א. הערעור על החלטת בית הדין האזורי שלא לפסול עצמו – נדחה.
ב. המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.
ג. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום כ"ו בשבט התשפ"א (8.2.2021).
הרב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב צבי בן יעקב
