החלטה
לפניי תגובתו של המנהל המיוחד להקדש 'אלשיך – נדף' לערעור. ובצידה גם תגובה קצרה מטעם הוועד הכללי לעדת התימנים שעיקרה הוא כי לטעמם נכון הוא שלא הם יגיבו אלא המנהל המיוחד שכאמור אכן הגיב. הממונה על ההקדשות לא הגיבה.
לאחר העיון בתגובה ובנימוקיה אני קובע כדלהלן:
א. בנסיבות העניין איני מוצא מקום לדחיית הערעור על הסף, לפחות לא בשלב זה, מן הנימוקים של הצורך בבקשת רשות ערעור וחלוף הזמן המאפשר ערעור על בקשה שכזו.
אחריותו היתרה של בית הדין בעניין ההקדשות, שבית הדין הוא ממונה־העל עליהם ולא רק הדן בין צדדים ושהמנהל המיוחד או נאמני ההקדש פועלים מטעמו, מחייבת לטעמי זהירות יתר מפני דחיית ערעור בנימוקי פרוצדורה גרידא.
אין זאת אומרת אומנם כי לפרוצדורה אין משמעות בעניינים אלה, אך כשבנוסף לאמור יש הנמקה היכולה להתקבל על הדעת מצידו של המערער לאיחור, ובענייננו ההנמקה היא קבלת המידע או חלקו באיחור ובין השאר אולי גם משום קביעתו של בית דין קמא כי אינו צד בהליך, וכשמאידך גיסא המנהל המיוחד עצמו השתהה בהגשת תגובתו – ביקורת על כך מתחתי כבר בהחלטה קודמת, ההסבר שניתן בדיעבד עתה אינו טוב מזה שמספק המערער לאיחור האמור, ולו דקדקנו בפרוצדורה היה עלינו לקבוע מועד לדיון בהעדר תגובה – אין מקום לדקדק בפרוצדורה דווקא עם המערער.
החמרה בהלכות פרוצדורה כלפי המערער תוך הקלה בה כלפי שליחי בית הדין עצמו אינה יכולה להתקבל על הדעת ויש בה סטייה של ממש מן הצדק הטבעי, איפכא מסתברא: הציפייה משליחי בית הדין גבוהה יותר וחובתם לעמוד בכללים היא במשנה תוקף.
אוסיף ואומר – והדברים אמורים גם בזיקה לשייאמר עוד להלן – כי גם למראית פני הצדק יש משנה חשיבות בעניינים אלה, וגם היא עלולה להיפגע קשות מדחייה שמטעמי פרוצדורה בלבד ובנסיבות האמורות.
ב. עם זאת ייתכן שהיה מקום לדחות את הערעור על הסף בשל חוסר מעמדו של המערער, כטענת המנהל המיוחד. לגופה של שאלת מעמדו של המערער חובה לבחון שני היבטים: היבט עקרוני כללי והיבט ספציפי פרטי.
בהיבט העקרוני צודק המנהל המיוחד באומרו כי אין לראות כל נהנה או כל נהנה בכוח, כפי שהוא מדייק, כבעל מעמד בהליכים המתקיימים בבית הדין והנוגעים לניהולו הפנימי של ההקדש. הנאתו של הנהנה היא בבחינת תוצאה עקיפה של ההכרעות בדבר ניהול ההקדש והנהנה הוא אומנם 'נוגע בדבר' אך לא 'בעל דין'.
צודקת בהקשר זה ההבחנה בין 'הנהנה' בה"א הידיעה, כפי שמדגיש המנהל המיוחד, לבין נהנה מן הסוג המתואר שאכן יש לראותו במידה רבה כנהנה בכוח בלבד, וזאת גם אם היה עד עתה נהנה בפועל, שכן המשך היותו נהנה אינו תמיד מובן מאליו.
אכן ההבחנה לא חודדה דיה, ואף כאן לא נחדד אותה עד תום, אך בקווים כלליים נוכל לומר כי שעה ששטר ההקדש הגדיר נהנים ספציפיים, וכפי שמצוי לעיתים ב'הקדש משפחתי' שתנאיו דומים אם לא זהים להקנאת נכס תוך שמירתו בנאמנות לטובת הזוכה, אכן יש לראות את הנהנים כבעלים, ואילו כששטר ההקדש הגדיר מטרות עקרוניות בלבד תוך שבית הדין או הנאמנים אמורים לקבוע באיזו דרך ימומשו ומי האנשים או המוסדות שייהנו בפועל מנכסי ההקדש כחלק ממימוש מטרותיו אכן אין לראות את הללו כבעלים.
עם זאת, בהיבט הספציפי ייתכן שכשמתקיימות נסיבות שבהן יש רק נהנה פוטנציאלי אחד המתאים בנקודת זמן מסוימת למטרות ההקדש – ונראה שכך גם כשיש יותר מאחד כזה אך עדיין מדובר בנהנים פוטנציאליים מועטים ובעיקר ידועים ומוגדרים – קרבים הללו יותר להיות מעין בעלים, ועל כל פנים קרוב הדבר לתת להם זכות עמידה. זאת בשל הוודאות של נגיעתם לעניין ושל השלכתו עליהם, ומשום שהסברה נותנת כי מי שבפועל תכליתן של ההחלטות המתקבלות בעניין ההקדש – כולה או עיקרה – אמורה להיות ההטבה עימם ולא מסתבר שלא יוכלו להביע עמדה (ככל שכשירים הם) בשאלה מה היא טובתם ותועלתם.
אכן בהקשר זה טוען המנהל כי לנהנים אין 'אחריות' וכי אם תתבטל ההחלטה מושא הערעור שלפנינו, למשל, והדבר יגרור תביעות או אישומים כאלה או אחרים הרי שהללו יופנו כלפי ההקדש ונאמניו או המנהל המיוחד ולא כלפי הנהנים. אלא שטיעון זה אינו יכול להספיק כדי לדחות את הערעור על הסף או כדי לשלול את מעמדם של הנהנים, הן משום שאין בו אלא כדי לומר ששני צדדים למטבע והנהנים אינם היחידים שצריך להביאם בחשבון – "אין הם היחידים" אבל לא "אין הם", הן משום שמנהל מיוחד או נאמנים אמורים בסופו של יום לשרת את ההקדש ובעקיפין את הנהנים ולא להפך, והן משום שלחששותיהם שלהם אפשר שיש תרופה בצורת התפטרות מתפקידם. אין זאת אומרת שכך עליהם לעשות כמובן, אך אין הם יכולים להיבנות מן הטענה "עלולים אנו להיפגע" גרידא ולבקש כביכול שנזכור רק את האחריות המוטלת עליהם בהקשר זה תוך התעלמות מהאחריות המוטלת עליהם למקסם את הנאת הנהנים שהיא תכליתו של ההקדש ובפועל תכלית מינויים שלהם.
יוער, אגב, כי במסגרת טיעון זה טען המנהל כי תביעות או אישומים כאמור עלולים להיות מופנים גם כלפי "בית הדין עצמו ונציגיו". לטעמי, לאמירה זו אין מקום כלל, לא רק משום שבית הדין נהנה מחסינות ולפיכך לכאורה לא יכולה להיות אמת בטענה זו, אלא גם ובעיקר משום שיש בה משום ניסיון להטות את דעת בית הדין נגד המערער ולהשפיע על הכרעתו באמצעות הרמיזה כי "בית הדין ונציגיו" עלולים להינזק אם לא כך.
מכל מקום לעניינו חסרה התמונה פרט משמעותי ומכריע והוא אם אכן לפי ההחלטות ופסקי הדין השרירים לעת הזאת ולפי המצב העובדתי ככל הידוע המערער הוא רק אחד מכמה נהנים או מכמה נהנים פוטנציאליים אם לאו.
המנהל המיוחד טען כאמור כי המערער אינו "הנהנה" בה"א הידיעה, אך המערער מצידו טען כי המוסד שבשמו הוא עותר הוא היחיד כיום המתאים להוראות שטר ההקדש וממילא הוא היחיד לכאורה האמור להיות נהנה בהתאם לשטר ההקדש. לטיעון עובדתי זה לא קיבלנו מענה ישיר – ולא כל שכן לא כזה הכולל סימוכין כלשהם – בתשובתו של המנהל המיוחד, ובהעדר מענה כזה קשה לקבל לעת הזאת את הטיעון כי ראוי לשלול מהמערער את זכות העמידה.
יוער עוד כי המנהל המיוחד ציין בזיקה לטענה האמורה כי למערער אין מעמד כי המערער אינו 'נאמן' בהקדש. עם זאת המערער טען – ולא הוכחש – כי בית הדין החל בהליך לאיתור נאמנים וכי הוגשה מועמדות מטעמו. גם אם טרם הוכרע בדבר ופורמלית אכן אין המערער בעל מעמד כנאמן, יש מקום לשקול מתן מעמד למי שטוען לכתר הנאמנות כל עוד אין הכרעה שיפוטית ששללה ממנו כתר זה ודחתה את טיעונו, וודאי כשמצורפת לכך טענה להיותו של הלה הנהנה הפוטנציאלי היחיד ויש בנותן טעם כי גם בשאלת זהות הנאמנים יהיה משקל לנהנה כזה, אם אכן כזה הוא.
ג. שאלה נוספת הכלולה בערעור היא שאלת זכאותו של המערער להיוודע בנוגע להליכים ולהחלטות בענייני ההקדש ולמסמכים ולשיקולים העומדים מאחוריהם. בנוגע לשאלה זו יש לומר כי אין צריך לומר שיש למערער זכות כזו אם אכן נראה אותו כמעין בעלים ובעל דין בהליכים אלה, אלא שגם אם לא נראה אותו ככזה – וכאמור הדבר עשוי להיות תלוי בין השאר בטיבה של הגדרתו כנהנה – עדיין לאו מילתא דפשיטא היא שיש לחסום אותו מכך.
נזכיר כי תקנות הדיון קובעות 'דלתיים סגורות' כברירת מחדל בנוגע להליכי בית הדין שהם הליכים בענייני משפחה או גיור בלבד, ולגבי שאר העניינים ברירת המחדל היא 'דלתיים פתוחות'. אכן המציאות שבה רוב דיוני בית הדין הם בענייני משפחה מביאה לעיתים למחשבה כי הכלל הוא שדיוני בית הדין הם בדלתיים סגורות, אך טעות היא ולא זו הגדרתו של הכלל אלא כאמור לעיל.
דלתיים פתוחות אין משמען חשיפת כל מאן דבעי לכל חומר המוגש לבית הדין, ומה גם שרשאי בית הדין להחליט אופרטיבית ולסגור דלתיים אף כשאין זו ברירת המחדל. אולם ברקע צריכה לרחף הקביעה העקרונית דלעיל, וצריך לרחף גם העיקרון כי אור השמש מחטא, וכי דווקא בעניינים שבהם יש לבית הדין אחריות יתרה, וכפי שהזכרתי לעיל, יש יותר מקום וצורך גם בגילוי וחשיפה. האחריות כלפי הנהנים, שהמקדיש ביצירת ההקדש הטיל אותה על בית הדין ועל שלוחיו; כלפי המקדיש וההקדש וכלפי שמיא מחייבת זהירות ומחייבת את אפשרות הביקורת. חובה זו מתעצמת דווקא שעה שייתכן שבאופן פורמלי אכן אין גורם שיש לו זכות עמידה חד־משמעית והמודע לכל פרטי ההליך, שכן מצב כזה – יותר מהמצב הרגיל בהליכים משפטיים אחרים שבהם יש בעלי דין ברורים וידועים, המכירים את העובדות ויכולים משום כך לטעון, והנוגעים בדבר ומעוניינים משום כך לטעון – עלול לאפשר לנאמני הקדש או למנהלים, וקל וחומר כשעניינים מסוימים מנוהלים בפועל בידי אדם יחיד – גם אם באופן זמני וגם אם הגדרתו אינה 'נאמן' אלא 'מנהל' – לשכוח את מהות תפקידם ולעשות בו כבשלהם תוך הסתמכות על כי אין מי שיהיה גם בעל עניין לתור אחר מעשיהם, גם יודע את העובדות ויכול לטעון נִכחן וגם בעל זכות עמידה.
האמור הוא טעם ליתן זכות עמידה לעיתים, ולפחות את הזכות לקבל את המידע ולהיות יכול להציפו, לעורר את הביקורת ולטעון, גם למי שאולי פורמלית יש מקום לטעון שאין לו זכות כזאת, וודאי שעה שיש ספק בדבר. נזכיר כי תקנות הדיון מאפשרות במקרים מסוימים להורות על היתר עיון בתיק למי שיש לו "עניין צודק בדבר" אפילו באותם תיקים שחסויים הם מעצם היותם תיקי משפחה, וקל וחומר שאלה ש"מעיקר הדין" נידונים בדלתיים פתוחות, ודומה כי למי שהוא נהנה בדין מנכסי ההקדש יש יסוד לטעון כי יש לו "עניין צודק" בידיעה מה ומדוע הוחלט בעניינם של אותם נכסים, החלטה שתוצאתה עשויה להיות פגיעה באותה הנאה שזכאי הוא לה מן הדין על פי שטר ההקדש או על פי החלטות שיפוטיות קודמות.
אכן לעיתים יש גם שיקולים כבדי משקל המצריכים דווקא את החיסיון, ולענייננו טוען המנהל המיוחד כי חשיפת מידע הנוגע להליכי מכירת נכס עלולה לפגוע במכירה ובמִקְסום התמורה ועלולה לעיתים לשרת גם גורמים שיש להם אינטרסים נוספים מעבר לאלה הלגיטימיים והמוצהרים והפועלים בניגוד עניינים. אולם קביעה כי כזה הוא המצב מצריכה לכאורה, ולאור האמור בדבר בררת המחדל, החלטה מנומקת, ולא די לה בהחלטה כי פלוני לא ייחשף למידע זה או אחר רק משום שפורמלית אינו צד בתיק, כשהנימוקים הנוספים המצדיקים קביעה אופרטיבית של שלילת זכאותו של אותו פלוני לקבל את המידע ולהיחשף לדיון אינם נאמרים מפי בית הדין לאחר שמיעת טענות וראיות ובחינתן אלא מפיו של צד להליך.
ד. נוכח כל האמור אני מורה כי המנהל המיוחד והממונה על ההקדשות יגישו לבית הדין השלמות טיעון – וככל האפשר כאלה שיכללו גם אסמכתאות לנטען בהן – בשאלת זהות הנהנים או הנהנים בכוח האחרים של הקדש זה, ככל שישנם כאלה; ההליכים המתקיימים בבית הדין האזורי בשאלת מינוי נאמנים קבועים להקדש והמועמדים המוצעים לתפקיד זה, אם ישנם כאלה, לרבות בשאלת מועמדותו הנטענת של המערער והבהרות בנוגע לטיעון כי ייתכן שהמערער מצוי בניגוד עניינים המצדיק ומצריך את אי ידיעתו על פרטים כאלה או אחרים בהליך המשפטי או בהליכי מכירת נכס ההקדש המדובר.
האמור יוגש לבית הדין בתוך חמישה־עשר יום.
ה. בשלב זה מכל מקום ולמרות האמירות הלכאוריות דלעיל, איני קובע מסמרות, טרם קבלת ההבהרות וההשלמות הנ"ל, בשאלה אם לשמוע את הערעור, לדחותו על הסף או להתנות את שמיעתו בהפקדת ערובה להוצאותיו – החלטה שאפשר שתינתן גם תוך הבחנה בין חלקים שונים של הערעור, היינו בין הערעור על ההחלטה בנוגע למכירת נכס ההקדש ואופן ביצועה לבין זו שעסקה במעמדו של המערער כבעל זכות עמידה בהליכים שבעניין ההקדש או לפחות כזכאי להיות מודע למתרחש בהם ברמה זו או אחרת של פירוט וחשיפה.
ו. החלטה זו מותרת בפרסום.
ניתן ביום י"ב באדר ב' התשפ"ב (15.3.2022).
