החלטה
א. בפסק דיננו שניתן לא מכבר (ביום ט' במרחשוון התשפ"ג – 3.11.22) בערעורה של המערערת קבענו כי הערעור מתקבל וכי אף שאין המשיב חייב לשאת בתשלומי המשכנתה או תשלומים אחרים בגין רכישת דירת המערערת, המשמשת אומנם גם למגורי הילדים המשותפים אך מהווה הון של המערערת, שקנתה האם, מכל מקום חייב הוא בתשלומי מדור ילדיו, אף שלמערערת – האם יש מדור משלה (היינו הדירה האמורה), ואין היא מחויבת לאפשר את מדור הילדים, שהאב חייב לשאת בעלותו, במדורה ללא תמורה.
הורינו כי נוכח האמור יישא המשיב (בנוסף למזונות שבהם חויב בבית דין קמא ושלא נדונו בערעור זה) במדור ילדיו בסך 40% מדמי שכירות דירת ארבעה חדרים, באזור שבו גרו הצדדים בעבר ושהאם ממשיכה לגור בו.
ב. המערערת עתרה לפתחנו בבקשה לתיקון והשלמת פסק הדין באופן שבו ייכלל בו גם חיוב בסכום מוגדר והוראת תשלום אופרטיבית בהתאם לעיקרון האמור.
לאחר תגובה ואף תגובה לתגובה ניתנה החלטת אחד הח"מ (מי"א בכסלו התשפ"ג – 5.12.22) שבה נקבע והובהר בין השאר כדלהלן (ההדגשות אינן במקור):
- בפסק דיננו נקבע העיקרון בנוגע לחובת מדור הקטינים בענייננו ואף בנוגע לדרך חישובו.
- משמעות הדברים היא כי המשך הטיפול בעניינם של הצדדים ויישום פסק דיננו, לרבות בכל הנוגע לשמאות והערכת עלות שכר הדירה בדירה באזור ובגודל הרלוונטיים – הן עתה והן בעתיד, שהרי מדובר בעלות משתנה ודינמית – ייעשה בביה"ד האזורי.
הסיבות שבגינן אין בית דיננו 'גומר את המלאכה' אלא מותירה כאמור לביה"ד האזורי הן: 1. ההנחה כי ביה"ד האזורי מצוי יותר בנתונים הרלוונטיים ומכיר שמאים המתמצאים באזור וכו'; 2. הדינמיות של העניין, כאמור לעיל, שבשלה אין מדובר בהחלטה שתינתן 'אחת ולתמיד', אלא בעניין שככל שלא יגיעו בו הצדדים להסכמות יצריך עדכונים בהחלטות שיפוטיות עתידיות, שמן הראוי שיינתנו בידי הערכאה הדיונית. - בהקשר זה צודק המשיב בדבריו כי המקובל הוא כי המשך הטיפול נעשה בביה"ד האזורי. עם זאת, שלא כעמדת המשיב, אין מניעה כי ביה"ד הגדול כן ייתן הוראה אופרטיבית בנוגע לתשלום, לפחות בנוגע לזמן הקרוב.
בהקשר זה יש צדק לכאורה בטענת המערערת כי יש צורך לקבוע סכום מוגדר שישולם עתה מבלי לעכב את קביעתו עד לקיום הליך נוסף בביה"ד האזורי. יש היגיון וצדק לכאורה בקביעת סכום מוגדר עתה, כשבנוגע לטווח הזמן הקרוב אין תוקף לטעם השני שאמור לעיל לעניין הותרת העניין בידי ביה"ד האזורי, וכשעדכונים עתידיים אכן ייעשו בעתיד בביה"ד האזורי, בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסק דיננו, וכשלגביהם לא תימצא המערערת במצב שבו אין היא מקבלת תשלום בעבור המדור כלל עד לתומו של ההליך, שהרי תזכה על כל פנים לתשלום שייקבע עתה, ובעיכוב שיחול, אם יחול, רק בנוגע לעדכון.
בנוגע לכך לא מצאנו תשובה בדברי המשיב. - כן צודק המשיב בדבריו כי ביה"ד האזורי חייב לפעול בהתאם להוראות ביה"ד הגדול, אף אם דעתו שלו שונה […] אין מקום להוראה על העברת הדיון בעניינם של הצדדים להרכב אחר בביה"ד האזורי
אך עם זאת, אין בדברים, כאמור לעיל, תשובה בנוגע לבקשה לקבוע סכום מוגדר לתשלום בטווח המיידי כהשלמה לפסק דיננו ולהותיר לביה"ד האזורי את מלאכת עדכונו של הסכום בעתיד. - המשיב ישלים את תגובתו תוך 7 ימים ויגיב לגופה של שאלת סכום החיוב הראוי, לעת עתה, תוך התייחסות לטיעוני המערערת לעניין גובה החיוב בפועל. לאחר קבלת תגובתו נשוב ונשקול, נוכח העקרונות דלעיל, לקבוע סכום מוגדר לחיוב המדור לעת הזאת, תוך שהמשך ההתדיינות לצורך עדכונו של הסכום מעת לעת אכן ייעשה בביה"ד האזורי וכאמור
ג. המשיב שב והגיב, כפי שנתבקש, אולם שלא כפי שנתבקש לא נקב סכום שלדעתו נכון לקבוע לעת עתה כיישום של האמור בפסק דיננו, ולא כל שכן שלא נימק סכום כזה או התנגדות לסכום שנקבה המערערת בבקשתה, מעבר לאמירה הסתמית כי העובדות הנטענות בבקשה מוכחשות.
עיקרה של התגובה מוקדש לטיעון בדבר שינוי נסיבות בהקשר למשמורת ובדבר הצורך לקבוע בשל כך הפחתת מזונות – ובהקשר לזה טוען המשיב בצדק כי הדיון בשאלה זו צריך להתקיים בבית דין קמא – ולטיעונים נוספים בדבר גובה חיוב המזונות הראוי, בנסיבותיהם של הצדדים, כשמשתמע שהדברים נוגעים גם לעניין המדור, וללא שיהיה ברור די אם עיקר הטיעון הוא טיעון להפחתת מזונות בשל שינוי נסיבות נוסף, השגות על קביעותיו של בית דין קמא עצמו בנוגע למזונות או השגות על קביעתו של בית דיננו בפסק הדין בנוגע לחיוב במדור.
כל אלה טענות שאינן נוגעות לעניין ואינן מהוות תשובה לשאלה שנשאל המשיב. ככל שיש שינוי נסיבות המצדיק הפחתת מזונות אכן יש לדון בו בבית דין קמא, אולם כל עוד לא נדון יש ליישם את הפסיקות הקיימות, הן פסיקת המזונות של בי"ד קמא והן פסק דיננו בנוגע למדור, ועל אחת כמה וכמה שיש ליישם את הללו אם טענותיו של המשיב אינן לשינוי נסיבות אלא השגות על פסק דינו של בית דין קמא, שמקומן בערעור (שלא הוגש במועדו), או השגות על פסיקת בית דיננו, שאין להן מקום כלל באשר בית דין קמא עצמו מחויב יהיה בכל מקרה, כפי שציין המשיב עצמו בתגובתו הקודמת, לפעול בהתאם לפסיקת בית דיננו אף אם הוא עצמו חלוק עליה וכל שכן שלא יוכל להתחשב בהשגותיו של המשיב עצמו עליה, ובית דיננו – פשיטא שסבור כפי שאכן פסק.
תוצאת האמור היא כי אין בדברי המשיב תגובה לגופו של עניין ונימוק מדוע לא ייקבע סכום מוגדר שיהווה יישום של פסק דיננו ויאפשר את גביית החיוב מייד, טרם שיזדקק בית דין קמא להליך נוסף לשם יישום זה, ותוך שכאמור לעיל ייקבע כי החיוב האמור יעמוד בתוקפו באופן זמני עד אשר אכן יהיה סיפק בידי בית דין קמא לבחון יישום עדכני של הדברים, ככל שיסבור מי מהצדדים כי היישום שייקבע עתה אינו עדכני נוכח נתונים עובדתיים בדבר עלות השכירות הסבירה של דירה כאמור בפסק דיננו (קביעה שגם בית דין קמא יוכל לעדכנה מעת לעת, ושמובן מאליו שככל שייווכח כי אכן קיים גם שינוי נסיבות כגון שינוי בעניין המשמורת יוכל להזדקק אף לכך במקביל ולשקלל את מכלול הנסיבות כולו במסגרת הפסיקה).
כן אין בדברי המשיב תגובה לגופן של הטענות בדבר היישום הראוי, היינו עלותה של שכירות כאמור.
בהעדר תגובה כנדרש, אף שזו נתבקשה במפורש והובהר באר היטב מה השאלות שאליהן יש להתייחס בה, מן הדין לקבל את בקשת המערערת.
ד. המערערת טענה כי עלות שכר דירה כאמור נעה בין 5,500 ש"ח ל־6,200 ש"ח וביקשה כי ננקוט לצורך העניין את הסכום הממוצע שבין הללו (ולמען הדיוק: מעט פחות מן הממוצע), 5,800 ש"ח, וממנו נגזור את החיוב שנקבע על 40% מעלות זו, כאמור.
אף שקיבלנו את טענת המערערת ברובד העקרוני אין אנו מקבלים את הבקשה לנקוט את הסכום 'הממוצע' האמור, שכן לכאורה יכול המשיב לטעון מן הדין כי לו שכר בעבור ילדיו (ובשותפות עם המערערת הנזקקת לשכירות זו בעבור עצמה) דירה בהתאם לקריטריונים שבפסק דיננו, אך לפי בחירתו, היה שוכר את הדירה שעלותה זולה יותר והעומדת למרות זאת בתנאי וגדרי פסה"ד. ואף שהמערערת הנזקקת לגור באותה דירה יכולה הייתה לבכר דירה אחרת, לרבות דירה יקרה יותר, הדעת נותנת כי במקרה כזה היה עליה לשאת לבדה בהפרשי העלות, ולפחות כל עוד לא התקיים דיון ולא נפסק כי יש עילה אובייקטיבית המצדיקה את הקביעה כי הדירה תהיה דווקא זו היקרה יותר, גם לולי רצונה של המערערת עצמה שאת מימונו אין להשית עליו. ולא כל שכן שעה שבפועל אין הצדדים שוכרים דירה אלא שהמערערת זכאית לתשלום כאילו שכר המשיב ממנה חלק מדירתה לצורך מדור הילדים, מה שמאפשר למשיב לטעון כי עליה הראיה כי שכר הדירה הראוי לדירה זו גבוה מזה המינימלי התואם את ההגדרות שבפסק הדין, ומשכך אין מקום להשית עליו שכר דירה הנגזר מה'ממוצע' האמור.
אשר על כן, יש לקבוע כי דמי המדור יעמדו, לעת עתה, על 40% משכר דירה של 5,500 ש"ח, היינו 2,200 ש"ח.
ה. המערערת ביקשה כי נבהיר גם כי תחולת פסק דיננו היא רטרואקטיבית מספטמבר 2021. גם לעניין זה לא הגיב המשיב.
הבקשה כשלעצמה צודקת היא, ואף שהדברים צריכים להיבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, על דרך כלל חיוב במזונות, או בענייננו במדור, צריך להיפסק ולחול (ככל שאכן התקבלה התביעה) למן מועד הגשת התביעה והיווצרות העילה לה, היינו המועד שבו קיימים שני הדברים גם יחד. לרוב העילה קודמת להגשת התביעה, אך בענייננו תבעה המערערת מדור עוד טרם רכשה את הדירה המשותפת ודרה בה עם הילדים, ומכאן שסדר הדברים שונה במקצת, מכל מקום ברובד המהותי: ביה"ד קמא קבע בשעתו כי כל עוד הילדים דרים עימה בדירה המשותפת מוקדם הדבר מכדי לדון בתביעה. לאחר שהמערערת רכשה את הדירה ביקשה שוב כי עתה ייקבע החיוב בהתאם לתביעתה. מאחר שתביעה הוגשה עוד קודם תחילת מגורי האם עם הילדים בדירה בהיותה דירתה שלה, הרי שבעת היווצר העילה, היינו בעת תחילת מגוריהם עימה בדירה כשזו שייכת לה, כבר קמה עילת חיוב וכבר ברור היה שאין 'מחילה' מצד המערערת או הסכמה כי הילדים ידורו עימה חינם.
לפיכך ברובד העקרוני אנו מקבלים את בקשת המערערת ומבהירים כאמור.
עם זאת בעניין זה לא ניתן הוראות אופרטיביות.
החיוב הרטרואקטיבי, שלא בחיוב השוטף, אינו 'דחוף', ולעניין גבייתו יש לשקול גם את יכולות המשיב לפורעו ואת האפשרות לפריסת החוב שהצטבר (שלא באשמתו, שהרי אין מדובר במי שחויב לשלם ונמנע מכך אלא במי שבית דין קמא פטר אותו מתשלום), וכמו כן יש לבחון את עלות שכר הדירה בתקופה המדוברת, עלות שאפשר שהייתה נמוכה מעלותו היום.
בחינה זו צריכה אכן להיעשות בביה"ד האזורי ואין הצדקה שתיעשה בבית דיננו.
ו. לפיכך אנו קובעים כי יישום העיקרון שבפסק דיננו יהיה בדרך דלהלן:
המשיב ישלם לידי המערערת, בגין מדור ילדיהם המשותפים, 2,200 ש"ח מדי חודש בחודשו באותו מועד שבו משולמים דמי המזונות (העשירי לכל חודש קלנדרי על פי פסיקת בית דין קמא), בנוסף לתשלום דמי המזונות כפי שנפסקו בבית דין קמא.
הוראה זו תעמוד בתוקף עד לפסיקת בית דין קמא, לאחר דיון שיתקיים לבקשת מי מהצדדים לשם בחינה מדוקדקת, על בסיס שמאות או ראיות אחרות להנחת דעת בית הדין, בנוגע לגובה דמי השכירות הראויים שמהם יש לגזור את יישומו של פסק דיננו או פסיקה שלו שבה יוכרע בדבר הטענות לשינוי נסיבות ובדבר היישום של עקרונות פסק דיננו בהתאם לנסיבות כפי שיתבררו.
חיובו של המשיב במדור ילדיו, על פי העקרונות שבפסק דיננו, חל עקרונית באופן רטרואקטיבי מעת היות הדירה שבה דרים המערערת והילדים לדירה שבבעלות המערערת בלבד (היינו מעת השלמת רכישת הדירה על ידה. נציין כי המערערת ציינה כאמור את ספטמבר 2021, ועל כן החיוב לא יחול מכל מקום ממועד מוקדם למועד זה – אף שייתכן שהשלמת הרכישה קדמה למועד זה, שבבקשתה צוין רק כמועד שבו החלה לפרוע בפועל את הלוואת משכנתה, וכפי האמור בפסק דיננו לא הלוואה זו היא עילת החיוב – שכן בכל הנוגע למועד מוקדם למועד זה אין תביעה וייתכן שיש 'מחילה').
עם זאת הוראות אופרטיביות בעניין זה ייתן ביה"ד האזורי לאחר שיבחן את עלות שכירות הדירה בתקופה שמאז ועד עתה, ולאחר שיבחן אם יש הצדקה לפריסת חוב עבר זה לתשלומים או הסדר אחר לפי העניין ולפי שיקול דעתו של ביה"ד האזורי.
ז. החלטה זו וההחלטה הנ"ל, שניתנה בתיק זה בי"א בכסלו התשפ"ג (5.12.22), מותרות בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום י"ט בכסלו התשפ"ג (13/12/2022).
הרב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב מיכאל עמוס
