מאגר פסקי דין

פסק דין

א.         לפנינו ערעור על צבר החלטות של בית הדין הרבני האזורי ירושלים שבהן דחה בית הדין למעשה – בין תוך אמירות מפורשות ובין תוך הימנעות ממתן ההחלטות שנתבקש ליתן – בקשות של המערער להורות על נסיעת ילדי הצדדים, הקטינים, אליו לחו"ל במועדים שונים ולפרקי זמן שונים, בהתאם להסכם הגירושין שאושר בבית דיננו בט"ז באייר התשפ"ג (7.5.23).

במסגרתו של ההסכם האמור נקבעו הסדרי שהות, הוגדרו תנאים להפחתת חיובי המערער במזונות הילדים ככל שיופרו הסדרים אלה ונקבע בורר שיידרש לאשר הפחתה זו ושיוכל להכריע בטענות בהקשר לכך, כדלהלן:

8.       הסדרי שהות: מוסכם על הצדדים כי החל מהחופשה הראשונה לאחר שליחת הגט פיטורין, האב יהיה רשאי לקחת את כל ילדיו או את חלקם לחו"ל, לפי החלטתו, לפחות פעמיים בשנה כל פעם למשך ארבעה־עשר יום, סך הכול עשרים ושמונה ימים בשנה. מוסכם על הצדדים כי היה והילדים לא יצאו לחו"ל לאב כמוסכם, מזונות כל ילד יעמוד [צ"ל: יעמדו] רק על סך 750 ש"ח לכל חודש, לפחות לשישה החודשים לאחר מניעת יציאת הילדים לחו"ל. ההפחתה טעונה את אישורו של הרב ד' [=הרב ד' שהצדדים קבעו בהסכם כי ישמש בורר ביניהם].

9.       בסעיף 8 "הילדים" – הכוונה לכל הילדים כולם, כל חמשת הילדים – גם הבנים וגם הבנות. לצדדים שמורה הזכות לפנות להרב ד' ככל שיטענו נגד סעיף זה, והרב ד' יכריע, והכרעתו תהיה סופית.

במסגרת ההסכם נקבעה גם הערובה שתידרש כתנאי ליציאת הילדים לחו"ל, כדלהלן:

10.     עם יציאת הילדים לחו"ל (עד גיל שמונה־עשרה) לפי דרישת האב, יעמיד האב ערבות כדלהלן: בארבע השנים הראשונות דירת הורי האיש תשמש כבטוחה (עד לסכום של מיליון ש"ח). הורי האיש יחתמו על ייפוי כוח לטובת בית הדין הרבני שיעמוד בתוקפו לארבע שנים – עד ערב פסח תשפ"ז (מצ"ב נספח ב). לאחר ארבע שנים הערבות תהיה רק באמצעות חתימה על מסמך ערבות (מצ"ב נספח א – נסח כתב ההתחייבות של הערב). ככל והאם תרצה להוציא את הילדים לחו"ל – גם היא תצטרך להביא את אותה הערבות […]

בהמשך ההסכם אף הובהר לעניין הערובה:

21.     מוסכם על הצדדים שלא תהיה דרישה לערבויות כלל, למעט הנכתב בסעיף 10, וככל שהאישה תדרוש ערבות בעצמה או באמצעות רשות כל שהיא או שרשות כל שהיא תדרוש ערבות – תעמיד האישה מנגד ערבות באותו הסכום כנגד ניכור הורי.

לעניין הסדרי השהות עצמם הובהר עוד:

19.     מוסכם על הצדדים כולם שטובת הילדים לטוס לחו"ל להיפגש עם האב במקום שהותו של האב בחו"ל. כמו כן ידוע לאם שמקום מושבו הקבוע של האב הוא בחו"ל ואין בכוונת האב לחזור ולהתגורר בישראל.

ההסכם אושר כאמור בבית הדין וניתן לו תוקף של פסק דין, הערובה שנקבעה נחתמה אף היא כנספח להסכם.

ב.         למרות האמור נמנע בית הדין קמא מלהיעתר לבקשות המערער ולהורות על קיומם של הסדרי השהות בהתאם לו (או בכלל):

בי"ח באלול התשפ"ג (4.9.23), כארבעה חודשים בלבד לאחר אישור ההסכם, הגיש המערער לבית הדין קמא בקשה (שנשאה את התאריך י"ג באלול התשפ"ג – 30.8.23) שהתמקדה בכמה עניינים ובהם גם עניינם של הסדרי השהות שהמערער טען כי המשיבה מסרבת לקיימם בהתאם להוראות ההסכם ולקביעתו של מי שהסכימו הצדדים כי ישמש בורר ביניהם בכל הנוגע למחלוקת שבעניין זה, הרב ד'. המערער ביקש שבית הדין יורה על קיום הסדרי השהות בחופשה הקרובה – סוכות וכי זהות המלווה שיצטרף אל הילדים לטיסה תיקבע על ידי הבורר האמור.

בו ביום הורה בית הדין למשיבה להגיב לבקשה זו בתוך שבעה ימים. יום טרם כלות המועד לתגובה הגישה המשיבה בקשה למתן ארכה עד לאחר חג הסוכות – בקשה שקבלתה הייתה מאיינת מעיקרה את בקשת המערער בכל הנוגע לסעד של נסיעת הילדים אליו לחופשת סוכות, ושנומקה על ידי באת כוח המשיבה, עו"ד ענבל גרשון, בקבלת הייצוג בתיק רק אז.

בהחלטה מכ"ו באלול התשפ"ג (12.9.23) נעתר בית הדין לבקשת הארכה באופן חלקי בלבד והורה כי התגובה תוגש עד ד' בתשרי התשפ"ד (19.9.23).

תגובה אכן הוגשה במועד – תגובה שעיקרה טענות רבות וקשות נגד המערער, חלקן הגדול טענות שגם אם נכונות הן (ולא מן הנמנע כי כך הוא) – זיקתן לעניינה של הבקשה להסדרי השהות ולקיום ההסכם היא לכל היותר זיקה עקיפה; חלק אחר הוא טענות שאומנם נוגעות לגופו של עניין אך אינן מסבירות מדוע לא יפעלו הצדדים בהתאם להסכם ולחוות דעתו, או אף קביעותיו, של הגורם שהוסכם כי ישמש בורר ביניהם, נוכח תוקפו המשפטי של ההסכם ובהינתן גם שחלף רק זמן מועט מאז נחתם כשהצדדים מצהירים כי טובת הילדים היא לפגוש באב במקום מושבו שבחו"ל וכי לא תידרשנה ערבויות נוספות לכך.

מכל מקום, ולמרות בקשה למתן החלטה שהגיש המערער לאחר יומיים נוספים, ניתנה החלטתו של בית הדין קמא רק בא' במרחשוון התשפ"ד (16.10.23), היינו כשעבר כבר זמנו של הסעד הספציפי של הסדרי שהות בסוכות. במישור העקרוני והנוגע מטבע הדברים לאפשרות לפעול בהתאם להסכם בהמשך ולקיים הסדרי שהות ראויים הורה בית הדין בהחלטה זו כי יש לפעול בהתאם להוראת ההסכם שמינתה את הרב ד' כבורר בין הצדדים – אם כי בית הדין לא אימץ בהחלטתו את הוראת ההסכם שלפיה יהיה זה 'בורר מכריע' אלא ביקש את חוות דעתו "ביחס למצב הילדים והאפשרות לקיום הסדרי שהות, בשימת דגש למצב הביטחוני השורר עתה כאן בארץ".

משהתקבלה חוות דעתו של הרב ד' שתמכה בעמדת המערער ללא סייג (פרט לשאלת עיתוי הנסיעה המדויק וזהות במלווה שלגביהם נאמר כי מאחר שבאותה עת לא עמדה נסיעה מיידית על הפרק אין אפשרות לקבוע מסמרות, יוער כי עם זאת גרס הרב ד' מפורשות כי ליוויה של המשיבה עצמה במהלך מפגשם של הילדים באביהם לא יהיה לתועלת הילדים והעניין).

בית הדין ביקש את תגובת המשיבה, זו הגיבה והביעה התנגדות נחרצת לחוות הדעת, ומשכך החליט בית הדין לקיים דיון בעניין.

ג.         הדיון התקיים בי"ד בכסלו התשפ"ג (27.11.23). יש בנותן טעם לציין כי המערער שלא קיבל את מבוקשו לשהיית הילדים עימו בסוכות ביקש עתה, קודם לדיון, כי יתקיימו הסדרי שהות בינו לבינם באמצעות נסיעתם אליו לחו"ל, בחנוכה. במועד הדיון הייתה בקשה זו עוד רלוונטית, אך לא כן במועד ההחלטה שבאה לאחר מכן.

בדיון העלו הצדדים את טענותיהם – לרבות טענות המשיבה נגד הבורר, ומבלי שטענה כלשהי תוכח, ושבו טענה המשיבה גם כי בדעתה לעתור לביטולו של ההסכם כולו, קבע בית הדין בהחלטה שנתן בי"ז בטבת התשפ"ד (29.12.23) כי הסדרי השהות יתקיימו רק לאחר שיתקבל תסקיר התומך בכך. את קביעתו זו נימק בית הדין קמא בצורך לבחון את טובת הקטינים ובאי־מחויבותם שלהם להסכם שבין הוריהם. על דברים אלה חזר בית הדין בקצרה גם בהחלטתו מכ"א באדר ב' התשפ"ד (31.3.24).

ד.         כיומיים לאחר הדיון אכן הגישה המשיבה לבית הדין קמא בקשה לביטול ההסכם. לאחר שבית הדין קמא קבע (ובצדק) כי מקומה של בקשה זו הוא בבית דיננו (שאישר את ההסכם) שיחליט בה לגופה או יקבע את הפורום לדיון בה, הגישה המשיבה בה' בטבת (17.12) לבית דיננו את בקשתה לביטול הסכם הגירושין.

לאחר קבלת תגובת המערער החליט אחד החתומים מטה כי הבקשה תישמע בכפוף להפקדת ערובה להוצאות, בקשתה של המשיבה להפחתת הערובה נדחתה בהחלטה מי"א בשבט התשפ"ד (21.1.24) שבה הובהר סיכויי הבקשה להתקבל נראים דלים "לאור היכרותנו את ההסכם שנערך בבית הדין ואת נסיבותיו ולאחר בחינת הטענות" וכי משכך אין הצדקה להפחתת הערובה. בהחלטה הובהר:

ערובה להוצאות אינה 'עונש' כי אם כשמה – ערובה להוצאות, ובעל דין הטוען כי אינו יכול לעמוד בה מגלה כי ככל שאכן יושתו עליו הוצאות – גם בהם יתקשה ככל הנראה לעמוד, ונמצא בעל הדין שכנגדו ניזוק ללא שיוכל לקבל פיצוי.

משכך נזקקים אנו לאזן בין זכותו של בעל הדין האחד לקיום דיון בבקשותיו או בערעוריו אל מול זכותו של בעל הדין האחר שלא ייגרם לו נזק בלתי־מוצדק, איזון זה מצריך את שיקולי הסיכויים של ערעור או של בקשה וכשהללו נראים דלים, כבענייננו, אף שאין די בכך כדי לחסום את בעל הדין מלערער או מלהגיש את בקשתו – יש בכך כדי להתנות זאת בהבטחת זכויותיו של בעל הדין שמנגד באמצעות הפקדת הערובה.

בקשה נוספת של המשיבה להפחתת הערובה נדחתה בהחלטה שניתנה בכ' בשבט התשפ"ד (30.1.24). בהחלטה זו נאמר, בזיקה להחלטה הקודמת:

בית הדין אינו ערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו ואינו 'שוק' שבו מתנהל ויכוח או משא־ומתן והתמקחות בין בעלי הדין לבינו.

לפיכך אין ולא היה מקום להגשת הבקשה החוזרת המתמקחת עם ההחלטה, תחת הכותרת "תגובת האם לעניין ניהול הליך הערעור", ולא כל שכן לסגנונה המסתיים באמירה אשר אינה מנוסחת כבקשה אלא כהוראה לבית הדין "יש להפחית את הערבות עד ל־5,000 ש"ח וליתן לאישה הזדמנות להשמיע את קולה ולדרוש צדק לעוולה שנגרמה לה".

ואף על פי כן ולמעלה מן הצורך הובהר באותה החלטה עוד, בזיקה לטענות השונות שהעלתה המשיבה ושלא היו ממין העניין של בקשה לביטול הסכם:

שאלת עשייתו של הסכם מרצון חופשי או שלא מרצון חופשי; תוך הבנת תוכנו, משמעויותיו ותוצאותיו או שלא תוך הבנתם; ושאלת מידת ההיגיון והאיזון שבהוראותיו בכלל ובהוראה הספציפית שביטולה מבוקש בפרט (שאלה היכולה להשליך לפעמים על המענה לשאלות הקודמות) – הן, ולא שאלת הרקע וההליכים הקודמים שבין הצדדים, השאלות העיקריות הצריכות בחינה בבקשה לביטולן של הוראות כאלה או אחרות של ההסכם.

את תוכן ההסכם אנו מכירים ואת הליך אישורו אנו זוכרים, והוא כמובן מתועד גם בתיק, ונוכח כל אלה הערכתנו את סיכויי הבקשה שלפנינו.

המשיבה לא הפקידה את הערובה ומשכך נמחקה בקשתה לביטול ההסכם בהחלטה שניתנה בב' באדר א התשפ"ד (11.2.24). בהחלטה נוספת שנתן בית דיננו שבוע לאחר מכן נוכח בקשתו של בית הדין קמא להבהרה הובהר:

בקשתה של המערערת לביטול ההסכם נמחקה לאחר שלא הפקידה את הערובה שנדרשה. משכך אין כל מניעה לאכוף את ההסכם ולפעול על פיו. התביעות לעניין זה הן תביעות חדשות, גם אם נסמכות הן על ההסכם, והערכאה המוסמכת לדון בהן היא בית הדין האזורי.

ה.         כאמור לעיל בית הדין קמא הורה על הגשת תסקיר. עריכת והגשת התסקיר התמהמהה ומשכך הגיש המערער לבית הדין קמא בקשה שלא לעכב עוד את ההחלטה ולהורות, גם ללא תסקיר, על נסיעת הילדים אליו, בהתאם להסכם, לחג הפסח. ברם בית הדין קמא הבהיר שוב, כאמור לעיל, בהחלטה מכ"א באדר ב' התשפ"ד (31.3.24) כי ההסכם אינו 'מחייב' את הילדים ודחה בנימוק זה את הבקשה תוך שהוא מבהיר כי אין בעיכוב התסקיר כדי לתת מענה לשאלה האם אכן קיום ההסכם עולה בקנה אחד עם טובת הילדים.

בשלב זה הגיש המערער לבית דיננו בקשת רשות ערעור, המשיבה הגיבה לבקשה בהתאם להוראתו של אחד החתומים מטה, בתגובה נטען בין השאר כי בג' בניסן התשפ"ד (11.4.24) צפויה העובדת הסוציאלית להיפגש שנית עם האם והילדים כדי לבחון את אפשרות נסיעתם לחו"ל. נוכח תגובה זו ניתנה החלטה בב' בניסן התשפ"ד (10.4.24) שבה נאמר:

 […] בשלב זה נכון הוא להמתין עד לאחר פגישה זו כדי לשקול את המשך ההליך בפנינו שהרי יתכן שינתנו המלצות שייתרו את הערעור הן במידה והעובדת הסוציאלית תקבע כי אין זו טובת הילדים והן במידה אם תקבע כי אין מניעה לנסיעה.

מחמת דחיפות העניין מבוקש מהעובדת הסוציאלית כי המלצותיה יוגשו מחר מיד לאחר הפגישה שתקיים, בהמלצות אלו מבוקש התייחסות לאפשרות נסיעת כל הילדים, ובמידה ומומלץ כי לא כל הילדים ייסעו, מבוקש לבחון האם קיימת אפשרות לנסיעת לפחות חלק מהילדים.

הנחת היסוד של בית דיננו בהחלטה זו הייתה כי אם אכן יתמכו אף המלצות התסקיר שיישום ההסכם ובעמדת המערער – ודאי הוא שההחלטה תהיה תואמת להן. ומשהתקבל למוחרת היום התסקיר שאכן תמך בעמדת המערער, סבר בית דיננו וקבע בהחלטה שנתן בו' בניסן (14.4) הערעור התייתר והמשך ההליך יהיה בפני כבוד בית הדין האזורי.

אך בפועל למרות קבלת התסקיר נמנע בית הדין קמא מלאשרו כבקשת המערער והורה בהחלטתו מי' בניסן התשפ"ד (18.4.24) כי הצדדים יוכלו תחילה להפנות לעובדת הסוציאלית, עורכת התסקיר, שאלות הבהרה בנוגע לחוות דעתה, וזאת עד לכ"ד בניסן (2.5) ורק לאחר מכן יורה בית הדין בדבר המשך ההליך.

ו.          טרם נמשיך נאמר כי לדעתנו כבר בשלב זה הייתה התנהלות בית הדין קמא מתמיהה:

אכן המשיבה העלתה טענות שונות נגד המערער, אך כפי שהערנו כבר לעיל רבות מהן היו ועודן טענות שאין להן נגיעה ישירה, אם בכלל, לעניינם של הסדרי השהות או לעניינו של ההסכם.

הטענות שאותן העלתה המשיבה העשויות להיחשב רלוונטיות לסוגיית הסדרי השהות לא היו טענות, ודאי שלא כאלה שיש להן ביסוס כלשהו, בדבר מסוכנות של המערער לילדיו, וגם ככל שהיו בהן טענות כי אין הוא ההורה האידיאלי, בלשון המעטה, הרי שהיו אלה טענות שאף אם היו מתקבלות – ספק רב אם היה בהן כדי להצדיק את מניעת הסדרי השהות עימו.

נזכיר כי הנחת היסוד היא כי פרט לחריגים מעטים ונדירים טובתו של ילד היא לקיים קשר עם שני הוריו, ועל דרך כלל מקוים ונשמר עיקרון זה גם כשמדובר בהורים שהם, או אחד מהם, עבריינים, לוקים בנפשם וכדומה או מוגבלים ביכולת להעניק לילדיהם תנאים ראויים, כל עוד לא מתקיים חשש לפגיעה שלהם בילד. ואכן כשמדובר בהורים ה'מצטיינים' באחת מן ה'איכויות' האמורות לעיתים אפשר לקבוע כי טובת הילד היא כי הקשר בינו לבין ההורה לא יכלול שהות מרובה וממושכת מאוד עם אותו הורה, משמורת משותפת או הסדרי שהות נרחבים, אך בענייננו מדובר בהסדרי שהות מצומצמים למדי מחד גיסא ובהורה שגם עם התנהלותו כלפי משנהו לא הייתה ראויה, לפי הנטען, לא נקבע לגביו כי לוקה הוא בנפשו, כי עבריין מועד הוא (אכן נטען לעבריינות מס וכדומה אך עבריינות כזו אינה מהווה סיכון לילדים, ורשאים אנו לומר – גם אם בצער – כי אצל רבים מדובר בעבריינות שלגביה הם בבחינת 'מורה היתרא' ובחלקים נכבדים של החברה אין אדם הלוקה בה נחשב כמי שאינו 'אדם נורמטיבי').

בנסיבות כאלה ברירת המחדל היא לכאורה קיומם של הסדרי השהות.

אם לא די בכך, לפני בית הדין קמא עמד הסכם שעליו חתמו שני הצדדים לא מכבר, ונציין כי בעת גיבושו וחתימתו הייתה המשיבה אף מיוצגת, הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, שבקשתה של המשיבה לביטולו נמחקה ושאף כי מחיקתה הייתה בשל אי־הפקדת ערובה ולא הייתה בה הכרעה משפטית לגופה של הבקשה, מכל מקום עמדה לפני בית הדין קמא החלטה שיפוטית של בית דיננו שבאוביטר שלה הובהר כי אין עילה של ממש לביטולו של ההסכם, ומן הדברים עלתה התובנה כי לגופו של הסכם – מדובר בהסכם שנעשה ברצון חופשי, מתוך הבנת המשמעויות והתוצאות, שהוראותיו הגיוניות ומאוזנות.

לא זו אף זו, עמדו לפני בית הדין קמא הן חוות דעת של הגורם שהצדדים הסכימו כי ישמש בורר בטענות שביניהם והן חוות דעתם של שירותי הרווחה – גם אלה תמכו בעמדת המערער ובקיומם של הסדרי השהות.

נגד כל אלה לא עמדו אלא טענות שלא הוכחו ושכאמור לעיל אף לו היו מתקבלות – קשה לראות מדוע מצדיקות היו למנוע את הסדרי השהות בכלל ואת שנקבע לגביהם בהסכם בפרט.

במצב כזה, גם אם סבר בית הדין קמא כי יש מקום להמשך הבירור, החקירה והבדיקה, בדרך של הגשת שאלות הבהרה לעובדת הסוציאלית שערכה את התסקיר, בדרך של חקירתה או בכל דרך אחרת, טרם פסיקה סופית ואימוץ מלא של חוות הדעת ושל הוראות ההסכם – מתבקש היה כי היו הללו מאומצות באופן זמני ומיושמות בהזדמנויות הרלוונטיות שעד להשלמת הבירור, תוך שהיה נקבע מראש כי ככל שבהמשך יתברר לבית הדין כי יש עילה לסטות מן ההסכם או מחוות הדעת הרי שבהמשך היו מתקיימים הסדרי השהות באופן שונה, לפי הוראותיו של בית הדין ושלא לפי ההסכם וחוות הדעת. דרך זו היא הסבירה והמתבקשת שעה שלעת עתה תומכים כל הנתונים בקיום ההסדרים שבהסכם, ולא הדרך ההפוכה של השהיית קיום ההסדרים עד להשלמת הבירור, שמא ואולי תהיה מסקנתו שונה, כשבינתיים מאבדים הילדים ואביהם את האפשרות לקיום קשר ביניהם.

וכך על אחת כמה וכמה בהינתן שמתחילת הליך זה (שלאחר ההסכם, הליך שתחילתו כאמור באלול התשפ"ג – ספטמבר 23) חלפו כבר חודשים רבים של נתק בין האב לילדיו, כשבינתיים מוחמצות ההזדמנויות שלהם לשהייה משותפת בכלל ובחגים, כפי שביקש האב, בפרט – כך בסוכות, כך בחנוכה וכך, נוכח החלטה זו, גם בפסח.

ז.          מכל מקום בית הדין קמא קבע כי הצדדים יוכלו להגיש שאלות הבהרה לעובדת הסוציאלית שערכה את התסקיר, שאלות מצידה של המשיבה אכן הוגשו – לא לפני שבית הדין נעתר לבקשתה שנומקה בשכירתו של מייצג חדש, עו"ד שיבר, ונתן ארכה להגשתן. בנוסף לשאלות ההבהרה ביקשה המשיבה באמצעות מייצגה זה להורות גם על חקירתה של העובדת הסוציאלית.

בהחלטה מט"ו באייר (23.5) הורה בית הדין קמא לעובדת הסוציאלית להשיב לשאלות ההבהרה בתוך עשרה ימים.

במקביל, בכ"ג בניסן התשפ"ד (1.5.24), הגיש המערער בקשת רשות ערעור נוספת. בהחלטה שניתנה בו ביום התבקשה המשיבה להגיב לבקשה. בהגיע המועד ומשלא התקבלה תגובתה הגיש המערער בקשה למתן החלטה ובנוסף לה גם בקשה להורות כי הילדים ייסעו אליו לחג השבועות. בהחלטה שניתנה בט"ו באייר התשפ"ד (23.5.24) והומצאה בידי המערער לבית דין קמא נתן בית דיננו את רשות הערעור בהטעימו כי זו ניתנת –

אף שבקשת רשות הערעור כצורתה – לוקה בחסר, שכן המבקש מלין בה על התנהלות בית הדין קמא אך אינו מבהיר באופן קונקרטי מה הם טיעוני הערעור היינו מה הטעות הקיימת, לטעמו, בהלכה, בעובדות או בשיקול הדעת או הסטייה מסדרי הדין בהחלטה ספציפית שעליה הוא מבקש לערער.

בית דיננו הורה כי על כתב הערעור שנדרש המבקש – המערער שלפנינו – להגיש בהתאם לתקנות "להיות כתוב באופן שלא ילקה בפגם האמור שבו לקתה בקשת רשות הערעור".

אשר לבקשת המערער לקביעת הסדרי השהות ונסיעת הילדים אליו לשבועות נאמר בהחלטה:

הבקשה אינה באה במסגרת ערעור או למצער בקשת רשות ערעור על החלטה של בית הדין קמא שדחה בקשה דומה. לעת הזאת גם אין לפנינו ערעור על החלטה אחרת של בית הדין קמא שבקשה כזו יכולה להיחשב כסעד זמני במסגרת הדיון באותו ערעור. משכך – המקום המתאים להגשת בקשה זו הוא בית הדין קמא, למרות הטענות שיש למבקש נגדו.

מכל מקום אעיר כי אכן סבורני כי מן הדין ומן הצדק כי בית הדין קמא יבחן בקשה זו וייתן בה החלטה לגופה בהקדם.

והדברים הוסברו והוטעמו:

אין לפניי תגובה של המשיבה לבקשה ואין בדעתנו אף לעסוק בה לגופה בשלב זה, ועל כן הדברים דלהלן נאמרים בדרך הערה בלבד ובלי לקבוע מסמרות:

בין הצדדים נכרת הסכם שאושר כדין בבית דיננו ואף קיבל תוקף של פסק דין, הסכם זה מסדיר גם את סוגיית הסדרי השהות וככל הסכם שמאושר בבית הדין ומקבל תוקף של פסק דין – הרי הוא מחייב. אכן בענייני ילדים אין סופיות, אך עם זאת על הצד המבקש לסטות מהסכם ומפסק דין קיים להרים נטל ראיה משמעותי.

לא זו אף זו, נוכח טענותיה של המשיבה נבחן עניינם של הסדרי השהות גם באמצעות שירותי הרווחה שנתנו המלצה וחוות דעת. אכן העיון בתיק מלמד כי למשיבה יש השגות על חוות דעת זו וכי בית הדין קמא אישר לבא כוחה להגיש שאלות הבהרה בעניין.

החלטה בדבר המענה הנדרש לשאלות אלה והחלטה לאחר קבלת אותו מענה ייתן בית הדין קמא ואין אנו מחווים דעה בעניין. אך זאת נוכל לומר כי תמונת המצב הלכאורית היא שבעמדת המבקש תומכים נכון לעכשיו הן ההסכם ופסק הדין והן חוות הדעת של העובדת הסוציאלית – נטל הראיה לסטייה מזה ומזה גם יחד, הנטל שעל כתפי המשיבה, כפול הוא.

משכך, הדעת נותנת שאין [צ"ל: אם] אין בית הדין קמא רואה סיבות כבדות משקל לנהוג אחרת אזי כל עוד לא הורם הנטל יש לנהוג בהתאם להסכם, לפסק הדין ולחוות הדעת. אם יורם הנטל וייפסק אחרת תהיה ההנהגה בהמשך בהתאם, אך כל עוד לא כך אירע ברירת המחדל ההגיונית ואף המחויבת מכוחו של פסק הדין, שאינו בגדר 'המלצה' גרידא, היא לנהוג בהתאם לאמור.

בית הדין קמא סוברני לקבוע כי יש לפניו סיבות כבדות משקל לנהוג אחרת, כאמור, אך אי־מתן החלטה אינו בבחינת החלטה מנומקת המצדיקה את הסטייה מההסכם ומפסק הדין, ולא ראוי אפוא שבפועל תתעכב ההכרעה בבקשת המבקש והדבר יביא בפועל לסטייה מההסכם, מפסק הדין ומן ההמלצות המקצועיות ללא החלטה המצדיקה זאת.

ח.         המערער ביקש מבית הדין קמא להורות על נסיעת הילדים אליו לשבועות, לבקשתו צירף את החלטתו האמורה של בית דיננו. בהמשך הגישה העובדת הסוציאלית לבית הדין קמא מענה נרחב ומפורט לשאלות ההבהרה, והמערער שב וביקש כאמור כשהוא מציין כי המענה שהתקבל מהעובדת הסוציאלית מאשש את עמדתו ותומך בה.

גם בשלב זה נמנע בית הדין קמא מלהורות על קיום הוראות ההסכם והמלצות שירותי הרווחה גם יחד, אם כי הורה למשיבה בו ביום – כ"ב באייר התשפ"ד (30.5.24), שבועיים טרם חג השבועות, להגיב בתוך שבעה ימים. פרק הזמן שנקצב לתגובה מוצה עד תומו וביומו האחרון, שבוע לפני חג השבועות הגישה המשיבה את תגובתה שבה התנגדה למבוקש, העלתה טענות שונות נגד המערער, נגד התסקיר ונגד מקצועיותה של העובדת הסוציאלית, וכמו כן העלתה חשש כי המערער לא ישיב את הילדים ארצה בתום ביקורם אצלו.

לעניינו של החשש האחרון טענה המשיבה נגד שלילתה של העובדת הסוציאלית את החשש שנומקה בקיומה של הערובה המשמעותית שנקבע בהסכם ובעבודתו של המערער בחו"ל שאינה מאפשרת לו לגדל את הילדים עימו באופן יום־יומי, מה שמפחית את החשש כי ינסה להותירם אצלו.

לעניין זה טענה המשיבה:

העובדת הסוציאלית למעשה אינה עונה על השאלה ואינה מציינת באופן חד משמעי כי לשיטתה אין כל חשש שהאב לא יחזיר את הקטינים לארץ אלא מפנה לעירבון הכספי. ככל שהעובדת הסוציאלית הייתה מאמינה בלב שלם שאין כל חשש לחטיפת הקטינים היה ביכולתה לאשר זאת ולהתחייב לכך.

אנו נקטע את הדברים כאן כדי להעיר ולתמוה: על מה מבקשת המשיבה שתבסס העובדת הסוציאלית את תשובה? על נבואה? האם לא ברור הוא כי אדרבה, לו הייתה העובדת הסוציאלית משיבה "אין כל חשש" או "אני מאמינה בלב שלם שאין כל חשש" הייתה המשיבה טוענת נגדה "מניין לך?" או "מה לי ולאמונתך השלמה? אני איני מאמינה בכך".

נזכיר כי בהסכם שבין הצדדים האמינה המשיבה עצמה כי הערובה שנקבעה מספיקה כדי לאיין חשש זה.

עוד נכללה בתגובה זו אמירה מפורשת כי ככל שהמשיבה ובעלה החדש יצטרפו לנסיעת הילדים לחו"ל "אין לה התנגדות להבאת הקטינים לאב לחג השבועות" אלא שהעובדת הסוציאלית הבהירה כי אין מקום לדרוש מהאב לממן את עלות טיסתה של המשיבה לחו"ל – אף שנכון הוא לממן את טיסתו של מלווה המקובל עליו – "משמע: התנגדותו של המבקש היא לנוכחות המשיבה, והוא בוחר למדר אותה ולמנוע ממנה לקחת חלק בשהות הילדים באנגליה".

ושוב נקטע אנו את הדברים ונשאל: (א) מדוע סבורה המשיבה כי יש הצדקה לחייב את המערער לשאת בעלות טיסתה לחו"ל, וכיצד סבורה היא כי יש לחייבו לעשות זאת רק בשל נכונותו לממן את טיסתו של גורם אחר המקובל עליו? (ב) מדוע סבורה היא כי צריך המערער להסכים ללקיחתה חלק בשהות הילדים בחו"ל, עימו (ואף לממן אותה), וכי אין הוא זכאי כי בימים המעטים שבהם ישהו עימו – ועל אחת כמה וכמה לאחר ששהייתם עימו נמנעה בטיעונים שונים משך זמן ממושך – ישהו הם 'נטו' עימו?

נוסיף לשאול בכפליים: (א) ככל שסבורה המשיבה כי אכן יש חשש שאם יטוסו הילדים אל האב וישהו עימו בחו"ל בחג לא ישיבם הוא ארצה לאחר מכן – כיצד תמנע זאת נסיעתה לחו"ל עימם, הסבורה היא כי כל משך שהייתה הילדים בחו"ל אצל אביהם שממנו התגרשה תשהה היא פיזית עימם ולא תזוז ידם מתוך ידה כדי למנוע את הברחתם? (ב) ככל שסבורה היא כי חשש כזה אכן קיים אך בכל אופן סבורה היא משום מה נסיעתה לחו"ל עם הילדים תמנע חשש זה – מדוע לא תיסע על חשבונה, או למצער אם קשה לה לממן את הנסיעה – ובהנחה כי מבינה היא, שלא כאמור לעיל, כי גם אם תיסע לחו"ל עם הילדים לא יידרשו הם לשהות כל העת כשהם צמודים אליה – ייסעו הילדים לבדם וככל שלא ישובו במועד תיסע היא לחו"ל בחלוף המועד ותשיבם ארצה, נסיבות כאלה ודאי יצדיקו את המאמץ לשאת בעלות הנסיעה ואזי גם תוכל לגבות עלות זו ואף 'תשלומי כפל' (והרבה למעלה מכך, לפי שיקול דעת בית הדין) בגינה באמצעות מימוש הערובה?

ט.         תמיהות אלה לא תמה, לכאורה, בית הדין קמא שבחר לקבוע בהחלטתו מג' בסיוון התשפ"ד (9.6.24), שלושה ימים קודם חג השבועות, כשברור שהחלטתו זו גם איינה כליל את האפשרות של נסיעת הילדים אל האב לשבועות – נזכיר: לאחר שנמנעה נסיעתם אליו לסוכות, לחנוכה ולפסח ומשחלפה שנה מאז ביקורם האחרון והיחיד לאחר הגירושין אצל האב (שממנו שבו ארצה!) בשבועות התשפ"ג – כי נסיעת הילדים אל האב לחו"ל תאושר רק אם יתמלאו שני תנאים מצטברים: האחד הוא כי המערער, האב, יוכיח להנחת דעתו של בית הדין כי אין כל אפשרות שיגיע בעצמו ארצה יממש בארץ את זכאותו לשהות עם ילדיו ויוכל לחזור אחר כך למקום מושבו שבחו"ל; השני הוא כי יומצאו בטוחות שיניחו את דעת בית הדין לשיבתם של הילדים ארצה.

נציין כי לא זו בלבד שדרישותיו של בית הדין בעניין זה חרגו מן ההסכם ומחוות הדעת (הן של הרב ד' הן של שירותי הרווחה) – מה שהוסבר בהחלטת בית הדין קמא בהיות עניינים אלה חורגים מתחום עניינם של שירותי הרווחה (אם כי בית הדין לא מצא לנכון לתת את דעתו על המשמעות המצויה גם מצויה בתחום מקצועיותם של הללו: המשמעות של אי־קיומם של הסדרי שהות כלשהם של הילדים עם האב אם לא יצליח האב להניח את דעת בית הדין קמא בנוגע לשתי דרישות אלה או כל עוד לא יצליח בכך), אלא שחרגו הן אפילו מדרישותיה של המשיבה שכאמור הבהירה כי אם תצטרף בעצמה לנסיעתם של הילדים לחו"ל (ובכפוף למימונו של המערער את נסיעתה זו) – לא תתנגד לה.

 י.         המערער, כאמור בראשיתו של פסק דיננו זה, הגיש ערעור על צבר החלטותיו של בית הדין קמא, ואם נפרט יותר הרי שתחילה ערער על ההחלטות שמט"ו באייר ומכ"ב בו (23.5 ו־30.5 בהתאמה) ומשניתנה ההחלטה בג' בסיוון (9.6) ביקש לצרף אף אותה לערעורו.

ההחלטה שנתן אחד החתומים מטה בד' בסיוון (10.6) הורתה כי המשיבה רשאית להגיב על הערעור, לרבות הבקשה לצירופה של ההחלטה מג' בסיוון אליו והשלמת הטיעונים שבה, בתוך חמישה־עשר יום. ביום הארבעה־עשר הוגשה בקשה על ידי עו"ד לילך מנחם, מייצגת חדשה ששכרה המשיבה, שבה נאמר כי אך באותו יום קיבלה לידיה את ייצוגה של המשיבה ומשכך מבקשת היא ארכה של שבעה ימים.

נזכיר כי הייתה זו הפעם השלישית בתולדות ההליכים שבענייננו שהוגשה בקשה כגון זו מטעמה של המשיבה ובנימוק מעין זה: הפעם הראשונה הייתה יום טרם כלות המועד שעד אליו הורה לה בית הדין קמא בהחלטתו מי"ח באלול התשפ"ג (4.9.23) להגיב לבקשת המערער להורות על קיום הסדרי השהות בסוכות. הבקשה נומקה על ידי באת כוח המשיבה – אז והיום – עו"ד ענבל גרשון, בקבלת הייצוג בתיק רק אז (בית הדין קמא נעתר אז לבקשה באופן חלקי בלבד ונתן ארכה בת שבוע בעוד המשיבה ביקשה ארכה בת חודש ימים שנועדה להסתיים לאחר חג הסוכות!). הפעם השנייה שנומקה בשכירתו של עו"ד שיבר, הייתה לאחר שבי' בניסן התשפ"ד (18.4.24) קבע בית הדין קמא את פרק הזמן להגשת שאלות ההבהרה לעובדת הסוציאלית – טרם מתן החלטה בנוגע להמשך ההליך – עד לכ"ד בניסן (2.5) ורק לאחר מכן יורה בית הדין בדבר המשך ההליך, אז הוגשה הבקשה ביומה האחרון של התקופה שנקצבה ובית הדין התבקש ליתן ארכה בת עשרה ימים.

המערער הגיש לבית הדין את התנגדותו לבקשת הארכה, ובהחלטה שניתנה בכ"א בסיוון התשפ"ד (27.6.24) נעתר בית הדין לבקשת הארכה באופן חלקי, וכפי שנאמר בהחלטה "לא בלי התלבטות שכן התנהלות המשיבה אכן נראית כהתנהלותו של מי שמנסה 'להרוויח זמן' בדרך לא ראויה של החלפת (או שמא תוספת) מייצגים ברגע האחרון". הארכה שניתנה לעניין התגובה לערעור הייתה של חמישה ימים ולעניין בקשת המערער לסעד דחוף (שעליה נעמוד להלן) – שלושה ימים.

בכ"ה בסיוון (1.7) – יום טרם כלות הארכה להגשת התגובה לערעור ולאחר שכלתה הארכה להגיב לבקשת הסעד הדחוף – הוגשה בקשה נוספת למתן ארכה. אכן הפעם – ואולי לאור האמור בהחלטה הנ"ל – כנראה הבינו המשיבה ובאת כוחה הישנה – חדשה, עו"ד ענבל גרשון, כי הסאה כבר הוגדשה והסתפקו בבקשת ארכה בת יום אחד. הבקשה נומקה בנישואיה של המשיבה בשנית כחודשיים קודם לכן ובעול גידול המשפחה המוטל עליה, נטען בה – ללא הסבר – כי חילופי המייצגים אף הם נבעו מכך ונאמר כי באת כוחה "העיקרית והראשונה", עו"ד ענבל גרשון, "נכנסה אמש לעובי הקורה שוב לאחר הפסקת מה ולא היה זה ב'כדי שייעשו' להגיב בתוך מס' שעות בנסיבות התיק הקשות".

בהחלטה שניתנה בו ביום נדחתה בקשה זו תוך קביעה והנמקה כדלהלן:

נישואי המשיבה בשעה טובה ומוצלחת, ודאי משנערכו לפני חודשיים, אינם עילה למתן ארכה וקשה גם להבין את הקשר בינם לבין חילופי המייצגים. זכויותיו הדיוניות של המערער נפגעו דיין, ולכאורה – נוכח הפרת ההתחייבויות לכאורה – גם אלה המהותיות נפגעו, ואין הצדקה להמשך הפגיעה בהן במתן ארכה על גבי ארכה.

התגובה לערעור תוגש במועד שנקבע (לאחר הארכה) היינו עד ליום ג' כ"ו בסיוון (2.7).

יא.        באותה החלטה גם נקבע כי מאחר שבנוגע לסעד הדחוף המבוקש חלף כבר הזמן לתגובה – נעתר בית הדין לבקשה ומורה על מתן הסעד האמור.

ובמה דברים אמורים?

לאורך הבקשות הרבות שהגיש המערער לבית הדין קמא נשזרה שוב ושוב גם בקשה להורות למשיבה להנפיק לילדים דרכונים חדשים, בשלב הראשון ביקש זאת נוכח קרבתו של מועד פקיעתם של הדרכונים, בהמשך אכן פקע תוקפם של הדרכונים והמערער ביקש להורות על הנפקת חליפיהם.

בתגובות שהגישה המשיבה לבית דין קמא התעלמה היא מבקשה זו, גם בית הדין קמא בהחלטותיו התעלם ממנה. זאת אף שהנפקת דרכונים היא אומנם 'תנאי הכרחי' ליציאת הילדים אל אביהם לחו"ל 'אך בלתי־מספיק', לאמור: גם אם יש חששות שבשלהם התנגדה המשיבה לנסיעת הילדים לחו"ל ובשלהם גם אימץ בית הדין קמא את עמדתה – לא היה בכך כדי לחייב את דחיית בקשתו זו של המערער וודאי שלא כדי להצדיק התעלמות ממנה.

אכן אם ההנחה והמגמה הן כי בשום שלב ובשום תנאי לא תתאפשר טיסת הילדים אל המערער, למרות ההסכם, למרות חוות דעתו של הבורר וחוות דעתם של שירותי הרווחה, וכך אף אם יתמלאו לכאורה כל דרישות המשיבה – היינו אם יאות המערער כי היא היא תהיה המלווה שתצטרף אל הילדים וכי הוא אף יממן את טיסתה שלה – או כל דרישות בית הדין – היינו כי יוכח שאין האב יכול להגיע ארצה וכי תונח דעת בית הדין בנוגע לערובות לשוב הילדים ארצה, אם זו המגמה וזו ההנחה – אכן אין תכלית לדרכונים ואין תוחלת בהנפקתם. אלא שמכאן עולה השאלה: האומנם זו המגמה וזו ההנחה? האם כל הדרישות אינן אלא אמצעי להגיע למגמה זו ולהצדיק הנחה כזו, כסות להחלטה שגמלה בלב המשיבה ושאומצה משום מה בבית הדין קמא למנוע את הגעת הילדים אל האב ויהי מה, כשכל המתואר לעיל אינו אלא אמצעים לדחיית הקץ? אם לא כך, מדוע לא יונפקו הדרכונים כדי לאפשר את טיסת הילדים אל האב בהקדם – מייד לכשיתמלאו כל התנאים שלכאורה מאפשרים זאת אף לשיטת המשיבה ולשיטת בית דין קמא?

אם נבקש 'ללמד זכות' נוכל לומר כי לא משום כך הייתה ההתעלמות מסוגיית הדרכונים אלא משום השמטה וחוסר שימת לב לעניין זה שאף כי הכרחי הוא – אין הוא העניין המרכזי שנצרך להכרעה, ונוכל גם לומר כי ההנחה הייתה כי לכשייקבע כי בשלו התנאים ליציאת הילדים לחו"ל תתאפשר הנפקת הדרכונים בתוך זמן קצר, ומשכך – מה לו לבית הדין להקדים וליתן הוראות לעניין זה ומה לה למשיבה להשיב לגביו. דא עקא, כפי שנראה להלן המשיבה לפחות אינה סבורה כי הנפקת הדרכונים יכולה אכן להיעשות בתוך זמן קצר – מה שמקשה על 'לימוד זכות' כזה לגביה.

כך או כך, משלא נעתר בית הדין קמא לבקשת המערער, צירף המערער לערעור שהגיש לפנינו גם בקשה לסעד דחוף, כהגדרתו, מתן הוראות בדבר הנפקת הדרכונים. ומשלא הגיבה המשיבה נעתר בית דיננו כאמור לבקשתו זו של המערער והורה בסיומה של ההחלטה הנ"ל שמכ"ה בסיוון (1.7), שאותה נתן אחד החתומים מטה, כדלהלן:

ניתן בזה צו המורה למשיבה להסדיר דרכונים תקפים לקטינים ילדי הצדדים בתוך 48 שעות. המשיבה תודיע לבית הדין על ביצוע הוראה זו ותצרף אסמכתה לכך בתוך 24 שעות נוספות לאחר הסדרת הדרכונים.

אם לא תעשה המשיבה כאמור, ישקול בית הדין לחייבה בהוצאות לדוגמא.

יב.        למרות הוראתו החד משמעית של בית הדין לא הונפקו הדרכונים, ככל הידוע לנו, עד עתה:

יומיים לאחר ההחלטה האמורה, בכ"ז בסיוון (3.7), הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה, את הבקשה (שתוכנה מובן מן ההחלטה לדחייתה ושמטעמי קיצור לא נביאנה כאן במלואה) דחה דיין בית דיננו, מן החתומים מטה, בהחלטה שנתן למוחרת היום, בכ"ח בסיוון (4.7), בהטעימו:

הבקשה לעיכוב ביצועה של החלטתי שהורתה למבקשת להסדיר דרכונים לקטינים – נדחית.

א.       בהחלטתי הנ"ל נעתרתי לבקשת המערער (המשיב בבקשת עיכוב הביצוע הנוכחית) לאחר שהמבקשת לא מצאה לנכון להגיב לבקשה במועד שנקבע, תוך שהעדר התגובה מתורץ בדיעבד – בבקשה למתן ארכה שהוגשה בעצמה לאחר המועד – בחילופי גברי בצוות הייצוג של המבקשת (שם: המשיבה).

החלטות הקוצבות מועד לתגובה לבקשה אינן בבחינת המלצה בלבד, מדובר בהוראות מחייבות וכשצד להליך בוחר שלא להגיב למועד – התוצאה הצפויה היא היעתרות לבקשה, הצד שבחר שלא להגיב לה אינו יכול להלין אלא על עצמו.

וכפי שהובהר בהחלטה קודמת, החלפת מייצגים ברגע האחרון אינה מכשירה התנהלות של אי־הגשת תגובה בעניין.

ב.       בין כך ובין כך נזכיר גם שתקנות הדיון אינן מכירות הליך של בקשה לעיכוב ביצוע המוסבת על החלטה של בית הדין הגדול – ערכאת הערעור אלא אך ורק בקשה לעיכוב ביצוע של החלטת הערכאה הדיונית, כשהיא נלווית לערעור על אותה החלטה.

ג.       לעניין הטענות והחששות המובעים בבקשה שלפניי נזכיר את המובן מאליו – שנִכְחוֹ יש לראות את הבקשה הנוכחית גם כניסיון להטעות – כי הנפקת דרכונים אינה, כשלעצמה, הוראה בדבר יציאת הקטינים לחו"ל, אלא שמאפשרת היא יציאה כזו ומבטיחה כי ככל שתתקבל החלטה בעניינה תהיה האפשרות ליישמה ללא עיכוב שאינו מן הדין.

ד.       אעיר כי הגשת בקשה לעיכוב ביצוע, גם לו הייתה זו מוצדקת ומוגשת כדין, אינה מעכבת את הביצוע […]

המבקשת נדרשת להבהיר אם אכן קיימה את החלטתי ומתי, וככל שלא עשתה זאת עד כה – לבצע את ההחלטה באופן מיידי.

הפרת החלטתי תהיה בבחינת 'ביזיון בית הדין' על כל המשתמע מכך ועשויה להביא לנקיטת צעדי אכיפה בהתאם להוראות החוק.

ה.       לפנים משורת הדין לא אשית הוצאות משפט בגין בקשה זו אף שמן הראוי היה כי יושתו. אכן מכאן ואילך אם תמשיך המערערת במעשיה, בית הדין יחייבה בהוצאות לדוגמא.

עוד טרם הבקשה וההחלטה האמורות הגיש המערער עצמו אסמכתה לקביעתו תור לילדי הצדדים להנפקת הדרכונים – את קביעת התור אפשר כידוע לעשות גם מרחוק, מחו"ל, בניגוד להנפקת הדרכונים בפועל המצריכה את ההתייצבות בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה. את התור קבע המערער ללשכת ירושלים – דרום, הר חומה, לשכה שאולי אינה הקרובה ביותר למקום מגורי המשיבה והילדים אך לכאורה גם אינה מרוחקת מרחק בלתי־סביר, והוא נועד לכ"ו בסיוון (2.3) – יום לאחר מתן ההחלטה שהורתה על הנפקת הדרכונים, בהתאם להוראה כי זו תיעשה בתוך 48 שעות.

התור שקבע המערער לא נוצל, בהחלטה נוספת שניתנה בא' בתמוז התשפ"ד (7.7.24) עמד בית דיננו על הודעתו זו של המערער ועל הימשכותה של הפרת ההחלטה הקודמת בדבר הנפקת הדרכונים ועדכונו של בית הדין על כך:

המערער צירף אסמכתה כי קבע תורים להנפקת דרכונים לילדים. המועד שנקבע לכאורה חלף כבר, אולם יכולה המשיבה כמובן לקבוע תור חלופי בעצמה (ככל שלא הונפקו הדרכונים עדיין).

נזכיר כי בית הדין הורה למשיבה להנפיק את הדרכונים ודחה את בקשתה לעיכוב ביצועה של החלטה זו. אנו ממתינים לקבלת עדכון בעניין וכפי שכבר הובהר – הימנעות מקיום הוראת בית הדין עשויה לגרור אחריה הליך על פי פקודת בזיון בית הדין.

נוסיף כי ככל שתימשך הפרת ההוראה תישקל גם אפשרות של מינוי אפוטרופוס לקטינים לצורך הנפקת הדרכונים.

המשיבה תבהיר בתוך שלושה ימים אם ומתי הונפקו הדרכונים כנדרש.

שלושה ימים לאחר שניתנה החלטה זו הודיעה המשיבה לבית הדין כי "לאחר מאמצים רבים ביותר והקדשת זמן רב רבות למעלה מכוחותיה, הצליחה בס"ד לקבוע תורים להנפקת דרכונים לכל צאצאיה". דא עקא, לא זו בלבד שדובר בקביעת תורים בלבד ולא בהנפקת הדרכונים בפועל כפי שנדרשה לעשות כבר קודם לכן, אלא שהתורים אף לא נקבעו למועד סמוך. המשיבה אומנם הסבירה כי מדובר ב"מועד המוקדם ביותר שניתן באתר הלשכה ברשת", אלא שמועד "מוקדם ביותר" זה הוא ד' בתשרי התשפ"ה (6.10.24) – כשלושה חודשים לאחר המועד שבו נדרשה להנפיק את הדרכונים. התורים נקבעו כדברי המשיבה.

התורים נקבעו "בסניף 'לשכת האוכלוסין וההגירה' בעיר מגוריהם – בית שמש" וייתכן שבלשכה זו לא היו תורים פנויים מוקדמים יותר (אם כי אין אנו יכולים להניח כך בוודאות), אולם לא ברור מניין שאבה המשיבה לעצמה את העוז להמשיך ולהפר ברגל גסה את הוראתו החוזרת ונשנית של בית הדין שעה שברור הוא, כפי שהראה המערער, שאפשר היה לקבוע מועד מוקדם להנפקת הדרכונים, ואף לעמוד בדרישה המקורית להנפקתם בתוך ארבעים ושמונה שעות, באמצעות לשכות אחרות של רשות האוכלוסין וההגירה, וחובתה של המשיבה הייתה לעשות כן גם אם נדרשה לצורך כך לוותר על הנוחות שבהנפקת הדרכונים בעיר מגוריה דווקא.

לא למותר להעיר ולהאיר כי מעת הפנייה ללשכה ועד לקבל הדרכון בדואר רשום עשויים לחלוף עד שישה שבועות ועיכוב הפנייה ללשכה עד למועד התור שקבעה המשיבה לילדיה – משמעו כי בפועל, גם אם יוחלט כי הללו יצאו לחו"ל לשהייה עם אביהם, לא יוכל הדבר להתבצע בחופשת סוכות התשפ"ה, בהתאם להעדפתו הצפויה של המערער שביקש בפעמים הקודמות את הגעת ילדיו אליו לחגים ולהעדפה של הגעת הילדים אל המערער בלי פגיעה יתרה בשגרת לימודיהם.

הרקע והשתלשלות העניינים עד כה תורמים לסברה כי ייתכן שכוונת המשיבה היא כי המועד שנקבע הוא "המועד המוקדם ביותר" שהנפקת הדרכונים בו לא תהווה מכשול לרצונה לסכל את נסיעת הילדים אל המערער…

 במסגרת אותה הודעה גם הבהירה המשיבה את המובן מאליו – גם נוכח ההחלטה הקודמת – כי "אין בקביעת התורים להנפקת הדרכונים משום הסכמה כל שהוא מצידה לדרישה להוצאת הילדים לחו"ל". הבהרה זו לגיטימית היא כמובן, גם אם אינה נצרכת, אלא שהמשיבה אף הוסיפה לה אמירה כי "עניין זה נדון יהיה בשעתו ובמקומו בפני כבוד בית המשפט העליון אם תזדקק לכך" – אמירה זו פסולה בהיותה משדרת כפירה בסמכותו של בית הדין ושגויה שכן בית המשפט העליון אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטותיו של בית דיננו ועל כן אינו אמור לדון לגופו של עניין בשאלת יציאת הילדים לחו"ל, אלא לכל היותר – ככל שיעתור מי מהצדדים אל בית המשפט העליון בטענה כי ההליך שנוהל בבית דיננו לעניין הוצאת הילדים לחו"ל נוהל שלא בסמכות או תוך חריגה מכללי הצדק הטבעי וכדומה.

יג.        נשוב עתה לעניינו העיקרי של ההליך.

בית הדין הורה כאמור על הגשת תשובה לערעור, וזו אכן הוגשה. ההחלטה מא' בתמוז התשפ"ד (7.7.24), שחלק אחר שלה הוזכר לעיל, עסקה גם בתשובה זו וכך נאמר בה:

לפניי תשובת המשיבה לערעור.

כבר עתה ייאמר, גם אם בלי לקבוע מסמרות, כי הטענה המשמעותית ביותר שמצאתי בתשובה זו היא כי אין כיום ערך לערובה שנקבעה כתנאי להוצאת הקטינים לחו"ל, שכן, לטענת המשיבה, הערובה – דירת הורי המערער – שועבדה במקביל בשעבודים נוספים.

המערער יגיב לטענה זו, וככל שהוא מכחיש אותה (או מודה כי ישנם שעבודים נוספים אלא שהללו הם בסכומים שאינם פוגעים ביכולתה של הדירה לשמש ערובה) – ימציא אסמכתה לדבריו, נסח טאבו של דירת הוריו.

לאחר קבלת התגובה ישקול בית הדין כיצד להמשיך בניהול התיק.

המערער הגיב והמציא אסמכתה להיות דירת הוריו נקייה משעבודים.

משכך, לאחר ששב בית דיננו בהרכבו המלא ועיין בערעור ובתשובה לו, בחן את הרקע כולו ושקל את הדברים בדעתו, קבע בית דיננו כי הליך זה ונסיבותיו מצדיקים הוראה על הגשת סיכומים ופסיקה על בסיסם של הללו ושל יתר החומר שבתיק, בהתאם לתקנות הדיון. כך קבענו ונימקנו בהחלטה מי' בתמוז התשפ"ד (16.7.24):

לפנינו תגובת המערער לעניין דירת הוריו המשמשת – על פי ההסכם – ערובה לשיבת הקטינים ארצה ככל שייסעו לחו"ל בהתאם להסכם, לרבות נסח טאבו עדכני המלמד כי הדירה נקייה משעבודים.

בנסיבות העניין: (א) עובדתית – אין הקטינים מתראים עם אביהם זה זמן רב, (ב) כשהאב טוען לניכורם ממנו וכשהדעת נותנת כי גם אם נקבל את טענת האם כי אין היא יוצרת ניכור מכוון עשוי ניכור כזה להיווצר עם המשך הנתק, וכשברור לכאורה כי אי־נסיעת הקטינים אל האב לחו"ל אף נוגדת את ההסכם שאושר ושקיבל תוקף של פסק דין, אלא שעלינו לבחון את תשובת המשיבה הטוענת כי יש הצדקה לסטייה מהוראות ההסכם, (ג) בעומדנו ערב פגרת הקיץ וכשברור כי קיום דיון פרונטלי בערעור לא יוכל להיות בטווח הזמן הקרוב, משמעות הדברים היא כי הנתק בין האב לילדים יימשך – גם אם יתברר כי הדין עם האב וכי אין הצדקה לנתק זה ולהפרת ההסכם – עוד חודשים רבים.

בנסיבות אלה ולאחר ששבנו ועיינו בכתב הערעור עצמו ובתשובת המשיבה לו, באנו לידי מסקנה כי שורת הדין והצדק היא לפעול במקרה זה בהתאם לתקנה קמח לתקנות הדיון המורה:

בית הדין רשאי להורות לבעלי הדין לסכם את טענותיהם בכתב על הפרשה כולה או על שאלה מסוימת שקבע בית הדין, בין נוסף על טענות שבעל פה ובין במקומן, בין שהתחילו בטענות שבעל פה ובין לפני כן.

משכך אנו מורים כי הצדדים יגישו סיכומים "על הפרשה כולה", במקביל, בתוך עשרה ימים במקום לטעון בעל פה. כל אחד מהצדדים יהיה רשאי להגיב על סיכומי רעהו לאחר הגשתם בתוך שבעה ימים נוספים, ולאחר מכן יכריע בית הדין בערעור.

מן האמור בהחלטה לרבות אזכור הפגרה עלה כי ימי הפגרה יעלו למניין הימים אם כי בשגגה לא נכתב הדבר בפירוש. הצדדים עצמם אכן הבינו כך כפי שעלה מבקשותיהם אלא שהמערער הגיש בקשה להוראה מפורשת כזו, ואילו המשיבה הגישה בקשה למתן ארכה 'עד סוף הפגרה' ולמצער ארכה של עשרה ימים נוסף לאלה שנקצבו בהחלטה. בי"א בתמוז התשפ"ד (17.7.24) ניתנה

החלטה שהיוותה מענה לבקשת המערער ובה בעת היעתרות חלקית לזו של המשיבה, ובה נקבע כי תינתן הארכה בת עשרת הימים, מלבד עשרת הימים שנקצבו מלכתחילה, ובהתאם לכך יוגשו סיכומי הצדדים (במקביל) עד א' באב (5.8) ולאחר מכן יוכל כל אחד מהם להגיב לסיכומי חברו בתוך שבעה ימים נוספים.

יד.        באותה החלטה, ואף שניתנה בה ארכה בהתאם לבקשת המשיבה (אם כי בהתאם לאפשרות המינימלית שבה), בא מענה לטיעונה של המשיבה בבקשת הארכה שבו ייחסה מורכבות לנסיבות התיק. בא בה, בשולי הדברים, אף מענה לאמירה נוספת שלה שלפיה אם יפסוק בית דיננו "כנגד דעתה הנחרצת של המשיבה" תפנה היא "לערעור לכבוד בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ" – אמירה זו ראויה לאזכור מיוחד גם על רקע אמירתה בבקשה קודמת, שעליה עמדנו לעיל כי "עניין זה נדון יהיה בשעתו ובמקומו בפני כבוד בית המשפט העליון אם תזדקק לכך", וכך נאמר בהחלטת בית הדין בהקשר לכך:

המשיבה מוסיפה בבקשתה כדלהלן:

באם למרבה הצער תיפול הכרעת כבוד בית דין חשוב זה כנגד דעתה הנחרצת של המשיבה כי אין כלל מקום לאפשר את הטסת הקטינים לחו"ל, תפנה האם לערעור לכבוד בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ להוצאת 'צו מניעה' להחלטת כבוד תורתם, ואם כן, ראוי שבעתיים שיוקצו ימים רבים להגשת הסיכומים למען יוכלו כבוד תורתם לקבל החלטה מתוך שיקול דעת רחב בהסתמך על כמה שיותר נתונים שיוכלו להתמודד משפטית כנגד הערעור לכבוד בית המשפט העליון. אולם טיעון זה מונח לשיקול דעתם האישי של כבוד תורתם, ואינו טיעון המתבקש לטובת המבקשת.

עתירה לבג"ץ היא זכות העומדת למשיבה כלכל בעל דין, וככל שהכרעתנו תהיה שלא לרוחה ותסבור היא כי יש באמתחתה טיעונים היכולים לבסס עתירה כזו – תוכל כמובן לממש זכות זו. (נזכיר לה כי בג"ץ אינו ערכאת ערעור על בית דיננו ועילות ההתערבות שלו בפסיקותינו מוגבלות.) מכל מקום 'איום' בעתירה במסגרת בקשה כשלפנינו כ"טיעון המונח לשיקול דעתם האישי של כבוד תורתם, ואינו טיעון המתבקש לטובת המבקשת" אינו ראוי.

מכל מקום דבריה הללו של המשיבה – לא רק שאין בהם כדי להצדיק ארכה נוספת להגשת הסיכומים אלא שהם מחזקים את הסברה כי מן הדין לקצוב פרקי זמן מצומצמים (כפי הנצרך אומנם אך לא מעבר לכך) כדי למנוע מצב שבו גם אם יתקבל הערעור לבסוף, בפועל יתמשך הנתק של המערער מילדיו זמן רב, העשוי להתארך עוד בשל עתירה לבג"ץ, כשקבלת הערעור או אף דחיית העתירה כידוע אינן יכולות להחזיר את גלגל הזמן אחורנית ולפצות על העדר הקשר, ולעיתים מדובר לא רק באובדן הקשר בפרק זמן זה אלא אף בפגיעה בלתי־הפיכה גם בעתיד הקשר של האב עם ילדיו.

טו.        במסגרת אותה החלטה התבקשה המשיבה גם להגיב לבקשה נוספת של המערער שבה טען נגד דבריה בעניין אי־זמינותם של תורים קרובים להנפקת הדרכונים והראה כי בידו עלה גם עלה למצוא מועדים קרובים מאלה בכמה מלשכות האוכלוסין וההגירה.

המשיבה השיבה וכה אמרה (ההדגשות אינן במקור):

המשיב כאמור, פנה באמצעות בא כוחו הנכבד לבית דין חשוב דנן, ו'תלמודו בידו'… 'אסמכתאות והוכחות מצולמות' לפיהן, המשיבה אשר טענה קמי כבוד תורתם לפני כשבוע ימים (מעת כתיבת שורות אלו) כי פנתה לאתר 'לשכת האוכלוסין וההגירה' על מנת לקבוע תורים להנפקת דרכונים לקטינים ו'זכתה' למועדי תורים רק לעוד שלושה חודשים, שקר דיברה!! שכן הוא בכבודו ובעצמו (או 'שלוחו של אדם'..) פנה לאתר זה כשתוצאות החיפוש העלו כי ישנן תורים פנויים 'בו ביום!' בעיר ביתר עילית, ובערים נוספות ברחבי ארץ הקודש..

ובכן. לעניות דעת החתומה מטה, דין טענות אלו, להידחות על הסף כליל לאלתר, תוך חיובו של המשיב בהוצאות משפט כבדות, מוגברות וניכרות לדוגמה 'למען ישמעו וייראו' על ניסיונו הנואל למרבה הצער לזרות חול בעיני כבוד תורתם, ולהציג עובדות עמומות ועראיות. ובמה דברים אמורים?

ביום 7.7.24 פסק כבוד תורתם כי 'האישה תעדכן את בית הדין בתוך שלושה ימים האם קבעה תורים להנפקת הדרכונים לקטינים ולמתי", וזאת לאחר שדחה בקשתה ל"עיכוב ביצוע" בעניין.

האישה מיהרה, על אף הקושי הרגשי הרב בדבר, והקדישה מזמנה – כאם לעשרה ילדים!! שעות על גבי שעות !! להזנת נתוני הקטינים באתר בפרוטרוט, להמתנה מורטת עצבים לשכלול הנתונים באתר ש'קרס' פעם אחר פעם… עד לקבלת תורים מפורטים עבור כל אחד ואחד מהם, כשהתורים נתנו במועד קביעתם, הוא המועד אשר הציגה לפני כבוד תורתם!

המשיב, נהג למרבה הצער בעורמה רבה, ופנה במועד אחר לאתר הלשכה, או אז 'נגלו לפניו' תורים במועדים פנויים, אולם נתונים אלו הם למרבה הצער השמת כבוד תורתם ללעג ולקלס חלילה, כיוון והנתונים משתנים באתר מזמן לזמן, ואם בכמה שעות ייתכנו שינויים קל־וחומר בכמה ימים…

וקל־וחומר בן בנו של קל־וחומר בימות הקיץ והחופשות, עת אשר העומס רב כפול ומשולש על מחשבי אתרים אלו, זה קובע עשרה תורים וזה מבטל חמישה ובבחינת 'שעה ליום תחשב"…

זאת ועוד. האם יעלה על הדעת שהאישה מחויבת לכתת רגליה בכל רחבי ארץ הקודש על מנת להנפיק דרכונים לקטינים?? יוזכר כי ב'הסכם הגירושין' המדובר והנודע לא נרמז ברמז קל שבקלים כי חובת 'הנפקת דרכונים' אלו מוטלת על האם במקום מסוים כלל וכלל, אך אף אי נימא שחיוב זה מוטל עליה מדין 'הכשר מצווה בהידור'.. וכי מחויבת היא להיטלטל בשל כך לכל נקודה בארץ?? האישה קבעה בתום לב תורים להנפקת דרכונים בעיר מגוריה – בית שמש יצ"ו, והתורים אותם הגישה קמי כבוד תורתם הם אכן התורים הראשונים שהוצגו בפניה!!

כללו של דבר. לחוכא ולאטלולא ייחשבו טענותיו ו'הוכחותיו' של המשיב בדבר 'זמינות יתרה' של תורים להנפקת דרכונים, מאחר ואלו משתנם מרגע לרגע, ולא ניתן להוכיח בשום פנים ואופן כי אף בעת ובעונה שבקשה המבקשת את זימון התורים, פנויים היו תורים אלו, ודוק, וכן מפני כי הדברים מחוורים כשמש בצהרי יום, על פניו, כי אין 'חובת ההשתדלות' של האישה ב'הנפקת דרכונים' אלו, להיטלטל בכל רחבי ארץ הקודש.

קשה להפריז בתיאור עזות המצח שבתגובה זו.

נזכיר: בכ"ה בסיוון (1.7), ניתנה החלטה המורה למשיבה "להסדיר דרכונים תקפים לקטינים ילדי הצדדים בתוך 48 שעות" – לא "לקבוע תור" אלא "להסדיר דרכונים". המשיבה נדרשה באותה החלטה להודיע לבית הדין על ביצוע ההחלטה ולצרף אסמכתה לכך בתוך 24 שעות נוספות.

המשיבה הפרה את ההחלטה ברגל גסה. אכן הגישה המשיבה בעניינה בקשה לעיכוב ביצוע, שנדחתה, אלא שכידוע – ואת זאת יודעת ודאי לפחות באת כוחה של המשיבה וידעה זאת אף טרם דחיית הבקשה – בקשה לעיכוב ביצוע אינה מקנה 'אוטומטית' עיכוב ביצוע, אף לא זמני, עד להחלטה בבקשה.

אך לא די בכך. בהחלטה שבה נדחתה בקשת עיכוב הביצוע, שניתנה בכ"ח בסיוון (4.7), דובר שוב, מפורשות, על "החלטתי שהורתה למבקשת להסדיר דרכונים לקטינים" ובעניינה, לאחר שנומקה דחיית הבקשה לעיכוב הביצוע, נאמר כי "המבקשת נדרשת להבהיר אם אכן קיימה את החלטתי ומתי, וככל שלא עשתה זאת עד כה – לבצע את ההחלטה באופן מיידי".

לא זו אף זו, בהחלטה הנוספת שניתנה אכן בא' בתמוז (7.7) – לאחר שהמערער הראה כי הצליח בנקל לקבוע תורים להנפקת הדרכונים 'מהיום למחר' – הזכיר בית הדין "נזכיר כי בית הדין הורה למשיבה להנפיק את הדרכונים ודחה את בקשתה לעיכוב ביצועה של החלטה זו". בהמשך לתזכורת זו בה בית הדין והורה מפורשות "המשיבה תבהיר בתוך שלושה ימים אם ומתי הונפקו הדרכונים כנדרש".

לו הייתה המשיבה טוענת כי ביקשה למלא אחר הוראת בית הדין ככתב וכלשונה אך בהיעדר תורים זמינים לא עלה הדבר בידה – אולי החרשנו, היה אפשר לפקפק מאוד באמיתות הדברים, אך לפחות לא היו הם בבחינת שקר בוטה. אלא מאי? המשיבה לא הסתפקה בכך אלא ניסתה להציג עצמה כאילו מילאה אחר הוראת בית הדין ועל כן יש לדחות את בקשת המערער ואף לחייבו בהוצאות משפט "כבדות, מוגברות וניכרות".

אמירתה של המשיבה כי בהחלטה מא' בתמוז (7.7) נדרשה היא רק לעדכן את בית הדין אם קבעה תורים להנפקת הדרכונים ולמתי היא שקר גס ובוטה, וניסיון זול להטעות את בית הדין תוך שהמילים 'האישה תעדכן את בית הדין בתוך שלושה ימים האם קבעה תורים להנפקת הדרכונים לקטינים ולמתי" נתונות בתוך מירכאות משל היו ציטוט מהחלטת בית הדין.

מסתבר אפוא שבדברי המשיבה על "ניסיונו" של המערער "לזרות חול" בעיני בית הדין התקיים 'כל הפוסל – במומו פוסל', ודומה אפוא שיש לפסוק בעניינה 'במאי דפסיק אנפשיה' (כלשון הגמרא בגיטין) ולהשית עליה 'הוצאות משפט כבדות, מוגברות וניכרות', ואם בסופו של פסק דיננו לא נעשה כן לא יהיה זה אלא 'לפנים משורת הדין'.

 השקר האמור אינו ממצה את כל הנפסד והמגונה שבתגובתה זו של המשיבה.

מצטרפת אליו גם ההיתממות בנוגע ל"נתונים המשתנים מזמן לזמן" שבגינם לטעמה אין להסיק דבר מהצלחתו של המערער למצוא תורים פנויים מוקדמים בהרבה בלשכות השונות, וכך גם הצגת הדברים כביכול המשיב (היינו המערער) "נהג בעורמה" כשפנה ללשכה במועד אחר ומצא תורים פנויים – נזכיר כי המערער פנה ללשכה ומצא תורים פנויים קרובים לפחות פעמיים: פעם אחת כעולה מן ההודעה שהגיש מייד לאחר ההחלטה שהורתה למשיבה להסדיר את הדרכונים, טרם טענה היא דבר בנוגע להעדר התורים – וממילא ברי הוא כי פנייה זו לא באה כדי להראות כי המשיבה "שקר דיברה" באומרה כי אין תורים כאלה, שהרי פנייה זו קדמה לאותו שקר שכביכול אותו ביקשה להזים; ופעם שנייה לאחר שאכן העלתה המשיבה את טענתה בדבר העדר תורים, כשהפעם הראה המערער כיצד מצא בקלות לפחות ארבעה תורים פנויים 'מהיום למחר' או לכל היותר 'מהיום למוחרתיים'. 'פתי יאמין לכל דבר', אך הסבורה המשיבה כי כה פתיים אנו עד כי נאמין כי באורח פלא מצליח המערער פעם אחר פעם למצוא תורים פנויים בטווח של יום–יומיים ורק היא, לרוע מזלה ולמרות רצונה הכן, כושלת בכך ומצליחה למצוא תור רק למועד שלאחר שלושה חודשים?! הסבורה היא כי נשתכנע כי פער כזה אינו אלא תולדה של 'הנתונים המשתנים מזמן לזמן' שבאורח פלא משתנים לטובה כל אימת שמנסה המערער, החפץ באמת בהנפקת הדרכונים, לקבוע תור ולרעה כל אימת שמנסה היא, שאינה חפצה בהנפקת הדרכונים ופונה לקבוע תור לכך כמי שכפאה שד, לעשות זאת? וכי העומס על מחשבי לשכת האוכלוסין הנגרם "בימות הקיץ והחופשות" פוסח בדרך נס על המערער?

אשר לטיעון המיתמם "האם יעלה על הדעת שהאישה מחויבת לכתת רגליה בכל רחבי ארץ הקודש על מנת להנפיק דרכונים לקטינים?" "וכי מחויבת היא להיטלטל בשל כך לכל נקודה בארץ?" "אין 'חובת ההשתדלות' של האישה ב'הנפקת דרכונים' אלו, להיטלטל בכל רחבי ארץ הקודש":

1.  יעלה גם יעלה על הדעת כי לאחר שפועלת המשיבה קרוב לשנה לסכל את אפשרות הגעת הילדים לאביהם בהתאם להסכם ולחוות הדעת השונות, בנימוקים מנימוקים שונים שבהם משכנעת היא את בית הדין קמא, ותוך התעלמות מוחלטת שלה מהבקשה להנפיק את הדרכונים – מה שגם לו צדקה בכל טענותיה לא הייתה מניעה שתעשהו, ושנדרש היה ודאי אם כנים היו דבריה כי לא תתנגד לנסיעת הילדים לו רק תתלווה אליהם בעצמה – תידרש היא אכן למאמץ יתר כדי לעשות זאת עתה. להלין – אין לה אלא על עצמה, שכן "לולי התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים", היינו לולי התנהלותה זו יכולה הייתה זה מכבר לקבוע תור להנפקת הדרכונים בלשכה הקרובה למקום מגוריה ובמועד הנוח לה, בשובה ובנחת.

2.  לא רק 'יעלה על הדעת' אלא חובה היא לקיים החלטות שיפוטיות, אף אם כרוך הדבר במאמץ ואף אם לדעת המשיבה או לדעתה של באת כוחה שגויות הן. משהורה בית הדין פעם ופעמיים לא רק לקבוע תור אלא להנפיק את הדרכונים בפועל, ומשקצב בית הדין לכך פרק זמן שחלף זה מכבר הרי שכל יום נוסף של השתהות הוא יום נוסף של ההפרה הבוטה של ההחלטה. אם יש דבר ש'לא יעלה על הדעת' בהליך שיפוטי הוא הפרה מתמשכת כזו, ו'לא יעלה על הדעת' כי הרצון שלא לטרוח ולהיטלטל ייחשב עילה המצדיקה את ההפרה.

3.  הצגת הדברים ה'מתמסכנת' כביכול נדרשת היא המשיבה לגמוא מרחקים עצומים לשם הנפקת הדרכונים "להיטלטל לכל נקודה בארץ" משל נדרשה לנסוע מבית שמש לאילת מן העבר האחד או למטולה מן העבר האחר – אף היא שקר וניסיון לזרות חול. המערער קצר הצלחה בקביעת מועדים בלשכות שונות בירושלים, בביתר עילית ובבני ברק – כולם מקומות בטווחי נסיעה קצרים, כשעה נסיעה ואף פחות בתחבורה ציבורית(!) ובהינתן גם שהצדדים משתייכים למגזר החרדי לא מופרזת היא ההשערה כי מדובר גם במקומות שהם ודרכי ההגעה אליהם מוכרים למשיבה, ולמצער יכולה היא בנקל להיוודע בדבר דרכי ההגעה אליהם. אף אחד מן המקומות הללו אינו מצוי מעבר להרי החושך.

כללו של דבר הוא כי תגובת המשיבה מלמדת בעיקר כי נעדרת היא כל כנות וכל מחויבות להחלטות השיפוטיות בכל הנוגע להנפקת הדרכונים, ודומה כי במודע או שלא במודע מבינה היא את חולשת טיעוניה ומנסה לחפות עליהם בהטחת דברים בדבר ניסיונות נואלים כביכול של המערער להטעות את בית הדין ולזרות חול בעיניו ובזעקות שבר המבקשות להשית עליו הוצאות ובריבוי בסימני קריאה מוכפלים ומשולשים, בבחינת הפתגם 'כאן הטיעון אינו משכנע – צריך לצעוק', אלא שאנו איננו מתרשמים מצעקות.

טז.        הצדדים מכל מקום הגישו את סיכומיהם ואף הגיבו זה לסיכומיו של זה.

המערער סקר בסיכומיו את השתלשלות האירועים מנקודת מבטו. יוער כי אף הוא לא בחל בהצגת דברי בית הדין בצורה מעוותת, כך למשל כשציין להחלטת בית הדין מג' באדר התשפ"ג (24.2.23) וטען כביכול הטיח בה בית הדין במשיבה כי "אינה הגונה ואינה עגונה" בעוד עין רואה כי לא זה הדבר האמור באותה החלטה, ובנוגע לשאלת ה'עגינות' נאמר בה למעשה ההפך. בדברי המערער שזורות לפרקים גם אמירות לא ראויות ולכאורה גם לא מבוססות נגד המשיבה, לרבות בשאלת בריאותה הנפשית, ואף נגד בית דין קמא. אכן גם המשיבה לא טמנה יד בצלחת בכל הנוגע לאמירות שלא ממין העניין, המשטמה ההדדית ניכרת מכתבי הטענות, ואף אם אפשר להבין את הרקע – צר לנו כי אלה פני הדברים, טובת הילדים ודאי אינה נשכרת מכך.

מכל מקום אנו נשתדל לבור את הבר מתוך התבן, למצות את הטענות ולדון בהן.

יז.         המערער העלה את התהיות בנוגע להחלטת בית הדין קמא שלא בהתאם לעמדת הבורר, הרב ד', בנימוק שאין להלה מעמד חוקי, לאחר שבית הדין קמא עצמו ביקש את חוות דעתו; ובנוגע להחלטתו בניגוד לעמדת שירותי הרווחה, שוב – לאחר שהוא עצמו ביקש את חוות דעתם; טען לעניין מעמדו המחייב של ההסכם, בפרט לאחר שהבקשה לקבוע כי בטל הוא נדחתה, ונגד קביעת בית הדין קמא כי אינו מחייב את הילדים, ולעניין הערובה שניתנה בהתאם להסכם, ובהקשר זה ציין כי הוברר גם כי דירת הוריו שנקבעה כערובה נקייה משעבודים לצדדים שלישיים. המערער גם עמד על טענתו כי מנוע הוא כיום מלצאת את תחומי אנגליה ועל כן האפשרות כי יבוא לישראל לצורך קיום הסדרי השהות אינה יכולה לעמוד על הפרק, מלבד היות הדרישה כי הסדרי השהות יתקיימו בדרך זו מנוגדת להסכם. עוד העלה המערער טענות בנוגע להליכי כינוס הנכסים בדירת הצדדים – טענות שלא יידונו בפסק דיננו זה מאחר שהערעור שלפנינו, שהותר ושהוגש כדין, אינו אלא בעניין הסדרי השהות.

יח.        המשיבה בסיכומיה מנגד טוענת באריכות רבה בכמה מישורים.

טוענת היא נגד ההסכם שלשיטתה "נחתם בכפייה גדולה מצד האישה שעומדת על הגשת ביטולו בשנית לאור סעיפיו המתלים והלא ישרים עימה". ובהקשר זה מזכירה היא:

בין החודשים 12/23 – 02/24 ניהלה המבקשת משא־ומתן ער בינה לבין כבוד תורתם בתביעה לערעור על תוקפו של 'הסכם גירושין' הלכתי גם חוקי זה, אלא שזו לא עלתה בידה מחמת דמי הביטחון הגבוהים שנדרשו ממנה.

בהקשר זה נעיר כבר עתה כי ניסוחם של הדברים מלמד לכאורה כי המשיבה אינה מבינה את מערכת היחסים שבין בעלי דין לבין ערכאות השיפוט ולא הפנימה את שנאמר בהחלטה מכ' בשבט התשפ"ד (30.1.24) כי "בית הדין אינו ערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו ואינו 'שוק' שבו מתנהל ויכוח או משא־ומתן והתמקחות בין בעלי הדין לבינו". לא למותר להעיר כי אין זו הדוגמה היחידה שבה מתאפיינים דברי המשיבה בחוסר הבנה כזה.

עוד טוענת היא:

בהלכה ובפסיקה מצינו רבות כי על אב לפגוש בילדיו ברצף מתמשך על מנת ליצור בילדיו ביטחון מינימאלי והרי בעובדה דידן האב לא רק שלא פגש בילדיו מזה תקופה ארוכה, אלא שנמנע כמעט לחלוטין ליצור עימם קשר מינימאלי, לא מימש על פניו את הביטחונות שהציג בפני כבוד תורתם, לא בחר להגיע לישראל להתקרב לילדיו לזמן איכות עימם על מנת להוריד חששם מלטוס לארץ זרה לאדם שבחמש שנים האחרונות להם הפך זר […]

לשיטתה:

על האב, לפי הפסיקה הנהוגה, לפגוש בילדיו ב'מרכז קשר' על מנת לחדש קשר ראשית עם ילדיו ולא לגרום לנזק נפשי עמוק יותר בנפשם הרכה של הילדים שלא חשים יציבות למול אב שהינו אב 'על הנייר' בחמש שנים האחרונות ולמעלה.

לעניין הערובה לשובם של הילדים ארצה חוזרת המשיבה על טענתה כי קיימים – או ייתכן שקיימים – חובות שונים שדירת הורי המערער משועבדת להם ושבעטיים אין היא יכולה לשמש ערובה ראויה. בהקשר זה מתעמתת היא אם האסמכתאות שהביא המערער להיות הדירה נקייה מכל שעבוד ומסבירה:

המשיב, למרבה הצער, אף שם את כבוד תורתם חלילה, לחוכא ואטלולא, ללעג ולקלס, כאשר הוא משגר בשבועות האחרונים באמצעות בא כוחו הנכבד 'נסח טאבו' לפיו, כך מצהיר, "דירת הוריו ששעבד ומשכן כביטחון להשבת הילדים נקייה מכל שעבוד" […]

בציבור החרדי עליו נמנית משפחת המשיב, רווחת תופעת ההלוואות הברוכה […] בין איש לרעהו מתגלגלים לעיתים סכומי כסף גדולים המשמשים להלוואות להוצאות נישואין וכדומה. בגין הלוואות אלו לעיתים אף לא נעשה שטר הלוואה […] קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר שלא עולה על כל לב לבצע "רישום הערת אזהרה" בטאבו […] קיים חשש כבד ולפיו הצהרות בא כוח המשיב הנכבד קמי כבוד תורתם כי "הדירה נקייה" מכל שעבוד, הינה בגדר חוכא ואטלולא […] טענת המבקשת לכתחילה לא הייתה כי קיימים שעבודים בבנקים וכד' אלא מהחובות מהסגנון שהוזכרו, ולכך כאמור, לא ניתן כל מענה […] המשיב ממשיך למרבה הצער לזרות חול […] שעה שהוא הינו בבחינת "איני יודע אם פרעתיך", שכן כאמור לא הציב על פניו ערובה ממשית להבטחת השבת הילדים, שכן ייתכן ובית הוריו משועבד וכד' ולא הניח כל מקום לגבות ממנו.

לא זו אף זו, המבקשת תטען כי ביודעין הוריו של המשיב מגדלים בביתם בן הלוקה בנפשו, לא עלינו, ומשכך – דורשת היא, ובצדק, כי תינתן התחייבות בכתב מצד הורי המשיב לכך כי לא יקפידו על השלכתם לרחובה של עיר חלילה במקרה של צורך למימוש השעבוד, וללא כל תביעה ל"דיני תורה", קפידות וחרמות הרווחים כ"כ במחוזותינו […]

המבקשת תטען כי על פניו אף האישור הנ"ל לא אמור להיות "מספק" מבחינה חוקית, שכן הורי המשיב אינם יכולים להתחייב בשם בנם המחוסר דעה, לא עלינו, כי הוא "מסכים" להתגורר ברחובה של עיר במקרה ואחיו הנכבד לא יעמוד בהתחייבויותיו […]

בהמשך דבריה של המשיבה עולה אף טענה כי מצויות בידיה הקלטות של המערער המאיים עליה מפורשות כי "אם הקטינים יופיעו בחו"ל יותיר אותם שם לצמיתות ובבחינת 'כל באיה לא ישובון'".

טענה נוספת של המשיבה היא:

המבקשת תטען כלפי כבוד תורתם כי קיימא לן 'לא פלגינן דיבורה', והמבקש לנופף בהסכם ולכבד את שכתוב בו – יידרש לקשוט עצמו ואחר כך… ליטול קורה וקיסם מבין עיניו ואחר כך… וכיוון שלא עשה כן – אזלא לו לחלוטין טענתו בדבר "הסכם גירושין", אותו "מחויבים לקיים"…

כן טוענת המשיבה כי אין מקום לטענת המערער בדבר ניכור הורי שנוצר או ייווצר בינו לבין הילדים שכן ככל שקיים או שיתקיים ניכור הורי הרי שאין האשם אלא במערער עצמו.

טענה נוספת שמעלה המשיבה היא כי המערער לא צירף כל אסמכתה לעניין מקום מגוריו בחו"ל – הראוי הוא לשהייתם של הקטינים בו אם לאו. בעניין זה מטיחה היא בעובדת הסוציאלית עורכת התסקיר:

כל עובד או עבודת סוציאלית מתחילים יודעים את הכלל הבסיסי כי בבואם לדיון בעניין שהיית קטין אצל אחד מההורים, מהכללים הראשוניים הנבדקים הינם נתוני בית המגורים השייכים להורה המבקש להחזיק את הקטינים, האם הוא כשיר לקליטתם, ויכול לספק את רווחתם ואת כל צרכיהם… בעובדה דידן הוגש תסקיר של עובדת סוציאלית נכבדת שכלל לא ידעה ואף לא יודעת נכון לשעת כתיבת שורות אלו!! היכן מתגורר האב במדינת אנגליה, שמא בלונדון שמא במנצ'סטר, ואף אם תמצי לומר בלונדון שמא הכא ושמא התם… הייתכן??? לקרוא ולא להאמין!! לרוב פשטותם של דברים – לביזיון ייחשב לצטט את הסעיף בחוק הכשרות והאפוטרופסות המחייב את הנ"ל.

טרם נמשיך נעיר כי בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962, אין סעיף המחייב את העובדת הסוציאלית לבדוק את תנאי מגוריו של ההורה, ולכן – ולא משום ש"לביזיון ייחשב לצטט" סעיף כזה – לא יכולה המשיבה, כמובן, לצטטו. אכן ככלל כשמדובר בבקשה להורות על מגורי קבע של קטין עם הורה במסגרת משמורת או הסדרי שהות נרחבים מתחייבת בדיקה כזו, אך הוראת חוק כזו אין, וכשמדובר בהסדרי שהות המסתכמים כעשרים ושמונה ימים בשנה – ספק גדול אם יש מקום לקבוע חובה כזו.

המשיבה ממשיכה מכל מקום לתקוף את התסקיר ואת עורכיו בלשון בוטה: "הלזה ייקרא ש'הוגש תסקיר' – למרבה הצער והכאב ייאמר באירוניה: אין זה תסקיר אלא תשקיר!!!"

אף המשיבה מעלה טענות בעניינו של הליך הכינוס וניסיונותיו של המערער לעכבו, לדבריה – גם בדרכים שאינן כשרות. לעניין הזיקה של דברים אלה לענייננו טוענת היא כי מהלכיו של המערער בהקשר זה פוגעים בטובתם של הקטינים שכן:

בימים אלו נחמסת מהם פת לחמם אם לא כפשוטו – כמשמעו, עקב כך שאימם קורסת תחת תשלומי המשכנתא המלאה בסך 4,500 ש"ח אותם היא משלמת מידי חודש בחודשו במילואה לבדה, ואף נאלצת לשלם שכירות מלאה בגין שכירות דירה נוספת עקב הרחבת משפחתה לאחר נישואיה בשעה טובה ומוצלחת, לאחר שאלו נועדו בעיקר עבור הקטינים, שכה כמהו במשך השנים לדמות אבהית שתשהה איתם, לא רק פעם בשנה אל מול נופי אנגליה… שכן עיכוב 'הליך הכינוס' לאחר שמוצעים בו למרבה הצער רעיונות בריוניים, כאמור, פוגע קשות ברווחת הקטינים! אכן – לפנינו הראוי לתואר "אב השנה" עקב "מסירותו המעוררת השתאות לקטינים"…

ועוד:

כבוד תורתם היושבים על מדין משמשים "אביהם של יתומים" – הן מבחינה גשמית, והן מבחינה רוחנית. וכי הייתה התייחסות כל שהיא ב"תסקיר" המפורט שהוגש הקובע כי "אין כל מניעה שהילדים יטוסו לחו"ל". למצבו הרוחני של האב? מבירור שנערך על ידי משרדה של החתומה מטה, למעלה "מרגליים לדבר" כי המשיב, רחמנא ליצלן, אינו מקיים אורח חיים דתי כיום, ואף אם נראה כן מבחינה חיצונית. הנבדקה שמירת השבת שלו, שמירת כשרות מאכליו ומכשיריו המצויים בביתו? האם ביתו מתאים לקליטת בנות "בית יעקב" ובחורי חמד חיילים בצבאות ה'? האם ביקור זה יהווה "סדר הכנה" לבחורי הישיבות לקראת חזרתם ל"זמן אלול" לישיבות הקדושות ואף לימים הנוראים?

בהמשך לטיעון זה מועלות שוב טענות נגד העובדת הסוציאלית עורכת התסקיר. כן שבות ועולות טענות נגד הבורר שמינו הצדדים בהסכם ביניהם, הרב ד', בהיבט המשפטי – בהקשר של העדר תוקפה של בוררות הנעשית בין בגירים ומבקשת להשליך על גורלם של קטינים (בהקשר זה מצוטט פסק דינו של כבוד בית המשפט המחוזי בחיפה בעמ"ש 71227-10-18), ובהיבט הענייני:

וכי לאותו ה"בורר" ישנה סמכות כל שהיא להבנה בנפש קטינים ונשמות רכות?? וכי ישנו קשר כל שהוא בין פוסק הלכתי חשוב ויהיה אשר יהיה לבין מומחה לילדים??? מי שמו לקבוע בדבר שאינו מבין כלל וכלל?? באיזו סמכות??

בהמשך מובאות נוספות מפסקי בתי הדין השונים במקרים שונים, לרבות לעניין העקרוני של טובת הילדים כשיקול המכריע והגובר על הסכמים שונים, ולאחריהם שבה המשיבה לענייננו:

נשוב עתה לעובדה דידן. כבוד בית הדין הרבני האזורי כבר אמר את דברו במסגרת מספר החלטות בעניין שנתנו בין החודשים 6/24–4. תורף מסקנתם הייתה ממש כדברים הנ"ל בתוספת החלטה כי נדרשת עבור ידיעת טובת הילדים האמיתית מבחינת כבוד תורתם תסקיר עובדת סוציאלית מפורט. התסקיר אכן הוגש, הוגשו הסתייגויות רבות של החתומה מטה לכבוד בית הדין קמא בעניין מסקנות התסקיר והדרכים המביאות למסקנות, הדברים הועברו לתגובות הצדדים הלוך ושוב כשבינתיים פונה בא – כוח המשיב הנכבד בצר לו לקבלת סעד בבית הדין הרבני הגדול בעניין […]

התיק כבר במשך ד' חודשים בפני כבוד תורתם […]

במהלכו של חודש 4/24, כאמור, הוגש תסקיר 'מקיף', כביכול, בעניין הטסת הקטינים לחו"ל על ידי עובדת סוציאלית בשם גב' שושנה עבד מלשכת הרווחה בעיר בית שמש.

מסקנות התסקיר (המצ"ב) קבעו כי "מומלץ שהילדים יטוסו לחו"ל".

התסקיר כולו עורר ומעורר בבחינת "אם תעירו ואם תעוררו", תמיהות ותהיות רבות בשאלת הכשרתה של העובדת הסוציאלית לשמש כעובדת סוציאלית… רשימה בת עשרות שאלות שהפנו בא כוח של המבקשת בעבר ובהווה לעובדת הסוציאלית בדבר ה"מסקנות" אליהם הגיעה בתסקיר, נענתה בשפה רפה, מתחמקת ודיפלומטית לעניות דעת החתומה מטה עד כי לא נתנו מענה באופן כללי לתמיהות הרבות שהועלו.

לקראת סיומה של אסופת הטענות מעלה המשיבה טענה שהוזכרה בקצרה כבר בראשיתן:

ה'תמיהה הרבתי' שעמדה וגם ניצבה בתיק זה: כיצד זה עד עתה לא מונתה 'אפוטרופוס לדין' – מינוי המתבקש בתיקים מעין אלה ויפה שעה אחת קודם לכן !!! ובמה דברים אמורים??

לפנינו תמיהה הזועקת 'משיפולי תהומא ועד רומא דרקיעא'; הכיצד יעלה על הדעת שהקטינים יטוסו לחו"ל ללא כל הכנה מתאימה?!! מדובר בקטינים שהקטנה שבהם, כבת שש, לא הכירה מעולם את אביה ולא פגשה אותו בגודל טבעי מעולם!!

לא זו אף זו, אחד מילדיו לוקה לא עלינו באוטיזם ברמה מסוימת, ועל כן נצרכת 'הכנה רבתי' למפגשים ביניהם.

ואם בכל מקרה בו קיים נתק בן שנה או שנתיים בין קטינים להוריהם מתקיימת סדרת פגישות בין מומחה או מומחית ילדים לקטינים כהכנה לקראת חידוש הקשר שנותק מזה זמן לא מועט, קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר בעובדה דידן שעה שאף הקטינים הבוגרים יותר לא ראו את אביהם במשך שש שנים!! מלבד לשהייה בת כמה ימים לפני שנה ושנתיים… והקטנה שבהם, כאמור, לא ראתה אותו מעולם!! הדבר נוגד את הוראות החוק באופן בסיסי ומינימאלי!! בדיוק לשם כך נזקק מינויה הדחוף של "אפוטרופא לדין", שתבחן לעומק את נתוני התיק הקשים, תדע כיצד לייצג את רצונם הכנה של הקטינים ותוכל לדאוג לקיום קשר אמיתי ומיטבי בין הקטינים למשיב!!

לאחר מכן טוענת היא כי מידע שהגיע לידיה ושמוסרתו מוכנה להעיד על אודותיו בבית הדין מלמד כי סיבת עיכוב יציאתו של המערער מבריטניה ומניעתו להגיע ארצה היא משום ש"סיבך עצמו בשנה החולפת בתגרה אלימה במדינת אנגליה, הוא ממתין למשפט סבוך בעניינו" – נציין כאן כי המערער טען כי מדובר בעימות מילולי בינו לבין מפגינה אנטי ישראלית שבעטיו טפלה זו עליו אשמה – ומשכך "האם לאב כזה נחפוץ לשלוח קטינים?? שמא יחבול בהם, שמא יחשוב שהינם כנגדו לפתע ויכלה בהם זעמו כפי שאירע, לכאורה, בתגרה המדוברת??"

המשיבה סיכמה את טענותיה באומרה כי את הוראות ההסכם יש לדחות מפני טובת הקטינים; כי טובת הקטינים לא נבחנה כראוי שכן התסקיר לוקה בחסר 'בלשון המעטה'; כי המערער עצמו מפר את הוראות ההסכם בנוגע לערובה "שעה שהערבות שהעמיד באמצעות שעבוד דירת הוריו איננה מובטחת כלל וכלל, דמאן לימא לן דאינה משועבדת להלוואות חיצוניות", ובעניין זה שבה המשיבה ואמרה:

כשיקיים המשיב [=המערער] את התחייבותו בעניין הטסת הקטינים [=הערובה] – שקודמת להתחייבות המבקשת כמובן וכברור בסדר הדברים – תמלא אף היא את חובתה לאלתר.

ובנוסף:

'פסק הבוררות' אליו התחייבו הצדדים אינו ולא כלום בזיקה לקטינים […]

לא הוכח כלל וכלל ולוּ בראיה הקטנה ביותר מתסקיר העובדת הסוציאלית הנכבדת ומחוצה לו בכל דרך אפשרית כי האם גורמת ל'ניכור הורי' כל שהוא […]

טרם מונתה עד עתה למרבה הפליאה 'אפוטרופוס לדין' […] לאחר שתמונה ותגיש מסקנותיה, נחזי אנן האם קבעה כי אכן הקטינים אינם מעוניינים לטוס לחו"ל כהשקפתה של החתומה מטה, או דלמא קבעה אחרת שאו אז יהיה גם יהיה מקום לדון מבחינה משפטית גם הלכתית שוב בעניין בפני כבוד בית המשפט העליון, אך כל עוד לא מונתה זו – הרי שהדברים בבחינת 'עיקר חסר מן הספר'.

יט.        הצדדים, כאמור, אף הגיבו זה לסיכומיו של זה.

תגובת המשיבה לסיכומי המערער פותחת בהערה כי הללו הוגשו באיחור של יום או יומיים, אף שהוא שביקש להורות מפורשות כי ימי הפגרה יבואו במניין הימים להגשת הסיכומים, בעוד באת כוח המשיבה מצידה "עשתה ימים כלילות […] לעמוד ביעד המצומצם להגשת סיכומים כה מקיפים אלו" . בשל איחור זה ביקשה "להשית הוצאות משפט בגין 'בזיון בית הדין' על המתרחש – 'למען ישמעו וייראו'…"

טרם ניגש לחלקן העיקרי של התגובות נאמר כי מוטב היה לה למשיבה שתחשה ולא תעלה טענה זו. נעיר תחילה כי סיכומיה שלה נסרקו גם הם למחשבי בית הדין באיחור של יום, ואם נוכל לדון לכף זכות ולהניח כי שמא הוגשו במועד ונתעכבו במזכירות בית הדין – לא מן הנמנע כי כך גם לגבי סיכומי המערער. אך לא הערה זו היא העיקר אלא – כפי שציין בא כוח המערער, בצדק בתגובתו שלו:

המשיבה קובלת בפני כבוד תורתם על כביכול איחור בן יום בהגשת הסיכומים, בעוד שקורת בית הבד בין עיניה: עד רגע זה לא ביצעה את הוראת כבוד תורתם לעשות דרכונים לילדים תוך ביזוי יום יומי מתמשך של בית הדין.

 אכן המשיבה מצאה מקום להגיב על כך בתגובה נוספת שהגישה (אגב נספחים לתגובתה הראשונה) ולהשיב:

המבקשת [=המשיבה, כפי שצוין כבר המשיבה מכנה את המערער בעקביות "משיב" ואת עצמה "מבקשת", אין אנו יודעים אם מדובר בשיבוש מכוון או באי־הבנת מהותו של הליך ערעור ו'תפקידו' של כל אחד מהצדדים בו] הגיבה גם הגיבה לבקשת כבוד תורתם בעניין הנפקת דרכונים וכי מעולם אכתי לא נתקבלה החלטה סופית בהחלט כי עליה להנפיק דרכונים והיא לא עשתה זאת.

אלא שכשם שאמרנו בנוגע לטענתה על האיחור כך נאמר גם בנוגע להסבר זה של טענתה ול'הבחנה' בין איחורו של המערער בהגשת סיכומיו לבין איחורה שלה בהנפקת הדרכונים – טובה הייתה שתיקתה מדיבורה:

"הגיבה גם הגיבה לבקשת כבוד תורתם בעניין הנפקת דרכונים" – הערנו כבר לעיל כי המשיבה (ולמרבה הצער כנראה גם באת כוחה) אינה מבינה את היחסים שבין בעלי דין לבין ערכאות השיפוט. חוסר הבנה זה מתגלה גם באי־הבנתה, כפי הנראה, כי ערכאה שיפוטית אינה "מבקשת ממנה" אלא "מורה לה" כיצד לנהוג, ובעיקר כי לא נצטוותה (או לשיטתה נתבקשה) "להגיב" לעניין הדרכונים אלא להנפיק אותם.

"מעולם לא נתקבלה החלטה סופית בהחלט כי עליה להנפיק דרכונים" – האומנם? בית הדין הורה לה להנפיק את הדרכונים לפחות בשלוש החלטות נפרדות, מפורשות וחד משמעיות שפורטו ותוארו לעיל, אף התרה בה כי אם לא תעשה זאת אפשר כי יינקטו נגדה הליכי ביזיון בית הדין. מה עוד נדרש כי שההחלטה תהיה "סופית בהחלט" לדעתה של המשיבה (ומה היה "סופי בהחלט" יותר בהחלטה בנוגע למועדי הגשת הסיכומים)?

בשולי הדברים יוער גם כי הבקשה "להשית הוצאות משפט בגין 'בזיון בית הדין' על המתרחש – 'למען ישמעו וייראו'…" אף היא מלמדת על חוסר הבנה בסיסי בהליכים משפטיים: חוסר הבנת מהותם של הליכי 'ביזיון' וחוסר הבנה מה בינם לבין 'הוצאות משפט'.

כ.         לגופם של דברים טוענת המשיבה כי סיכומי המערער מכילים בעיקר חזרה כל טענותיו הקודמות "ללא כל תוספת חידוש" – על כך ייאמר רק כי אכן כך ועל כן גם לעיל קיצרנו בסקירת טענות המערער שבסיכומיו: ומה בכך? וכי אם את כל הטענות טען הוא תחילה נדרוש ממנו עתה להמציא טענות חדשות? ההוראה בדבר סיכומים תכליתה לאפשר לסכם את כל הטיעונים – כאלה שנטענו כבר וכאלה שעוד לא נטענו (כך במקרה זה שבו באה הוראה לצדדים "לסכם את טענותיהם בכתב על הפרשה כולה" במקום טענות שבעל פה), אין היא מחייבת כי יתווספו בהם טיעונים.

בנוסף שבה היא על טענותיה כי לא הוכחה אשמת בניכור הורי בין הילדים למערער וכי ככל שקיים ניכור כזה – התנהלותו של המערער היא שגרמה לו, בהקשר זה מפלפלת המשיבה פלפול סרק בשאלה אם מדובר בהתנהלות ש'תחילתה בפשיעה וספה באונס' או בכזו שכולה 'פשיעה'. עוד בהקשר זה שבה היא על טיעוניה בדבר נסיבות עיכוב יציאת המערער מאנגליה.

המשיבה משיבה על טענותיו של המערער כלפיה לרבות בעניין בריאותה הנפשית ומוחה על דבריו נגד בית הדין קמא – בעניין זה נאמר כבר עתה כי הצדק עימה וכבר כתבנו לעיל כי "בדברי המערער שזורות לפרקים גם אמירות לא ראויות ולכאורה גם לא מבוססות נגד המשיבה, לרבות בשאלת בריאותה הנפשית, ואף נגד בית דין קמא", אלא שאין בכך כדי להשליך על הכרעת הדין שבענייננו לגופה.

כן שבה היא על טענותיה נגד הרב ד', נגד העובדת הסוציאלית שערכה את התסקיר ונגד התסקיר עצמו וכו' – דברים שפורטו כבר בכתבי טענותיה הקודמים ובסיכומיה דלעיל ועל כן אין צורך לשוב ולפורטם; משיבה על טענות נוספות של המערער נגדה – טענות שאף לא הובאו לעיל משום שאין הן נוגעות לליבת דיוננו, וממילא מתייתר מקל וחומר העיסוק במענה עליהן; על בקשותיו שאף אותן השמטנו לעיל לקנוס אותה בגין הפרת הסדרי השהות עד כה.

המשיבה מגוננת על בית הדין קמא שפנה לרב ד' ולבסוף החליט בניגוד לחוות דעתו ומסבירה כי בית הדין קמא פנה אליו "בתקווה שהלה ישכיל להבין את האבסורד העגום המתרחש מול עיניו ויכריע אף הוא מבחינה תורנית כי אין זה נכון כי הילדים יטוסו – ולכל הפחות במתווה המוצע – לחו"ל" – לעניין זה נעיר כבר עתה כי מוטב היה לה להגנה זו שלא באה לעולם, שכן מאששת היא דווקא את טענת המערער כי הפנייה לרב ד' לא נעשתה במגמה לקבל ממנו חוות דעת ולשקול את זו לגופה אלא במגמה לקבל תוצאה מסוימת דווקא, כשאם תתקבל התוצאה הרצויה – מוטב, ונמצא הרב ד' 'מוציא את הערמונים מן האש' בעבור המשיבה ובעבור בית הדין קמא, ואם לאו – תידחה חוות הדעת ללא שתישקל כלל לגופה. למען הסר ספק נבהיר כי אנו, שלא כמערער וכמשיבה גם יחד, איננו מייחסים לבית הדין קמא התנהלות כזו, שוודאי אינה ראויה, ומניחים כי ההסבר האמיתי הוא כי בית הדין קמא נמלך בדעתו וחזר בו ולא כי מלכתחילה הונה את הצדדים ואת הרב ד' שכביכול חוות דעתו של זה תכריע או לפחות תישקל בעוד לא לכך הייתה הכוונה.

כן מגינה המשיבה על בית הדין קמא שביקש את חוות דעתם של שירותי הרווחה ולבסוף לא אימץ חוות דעת זו באומרה:

אילו היה מוגש "תסקיר" כדת וכדין לוודאי היה מתקבל על כל תוצאותיו. ברם מאחר שהוגש תסקיר חסר ביותר, מתחמק ולא אחראי – דין הוא שיידחה על הסף וכן עשה כבוד בית הדין הרבני האזורי!

גם כאן נעיר כבר בשלב זה כי מדובר בהסבר מעניין, אלא שלא הוא הסברו של בית הדין האזורי עצמו. עוד נעיר כי כפי שיבואר להלן דומה שבעיני המשיבה פירושם של מילותיה "תסקיר כדת וכדין" הוא "תסקיר שמסקנתו תואמת את עמדתי שלי"…

לסיום ביקשה המשיבה לצרף בנפרד נספחים, שאותם אכן אף צירפה לבסוף: חוות דעת של אשת מקצוע בדבר מסוגלותה ההורית שלה; תכתובת וואטסאפ של המערער עם מתמחה ממשרד באת כוחה של המשיבה המכילה 'איומים מבחילים' המלמדים על 'אישיותו המיוחדת' של המערער ו'דיאגנוזה' מקצועית בדבר הבכור שבילדי הצדדים, "הסותרת לא מעט את אישיותו של האב כפי שמצטיירת ללא הרף מסיכומו של בא כוחו הנכבד כ"דואג ללא הרף לילדיו ומבקש להעניק להם הכול".

כא.       המערער פתח את תגובתו לסיכומי המשיבה באמירה כי כל טענותיה של זו אינן מבוססות ואינן מוכחות וכולן אינן עולות אלא כדי "חששות ודמיונות, הוצאת שם רע וכזבים מוכחים".

לבד מדברים הנוגעים לליבת הדיון מעיר המערער בשלהי תגובתו על תלונת המשיבה בנוגע לאיחור בהגשת סיכומיו העומדת אל מול הפרתה המתמשכת של הוראת בית דיננו לעניין הדרכונים – מצידה שלה. עמדנו על דברים אלה לעיל ולא נשנה להם.

המערער אף מעיר ומשיב על דברי המשיבה כי בנוסף האישה מציינת כי ניהלה "משא־ומתן" עם בית הדין על גובה הערובה (בהקשר לבקשתה לביטול ההסכם) –

דבר המוכיח מתוך כתבו את חוסר ההבנה הבסיסי בניהול הליכים בבית הדין. דוק האישה מציינת שוב פעם כי מבקשת לבטל את ההסכם ולכן ומטעם זה לא שולחת את הילדים לאביהם, היינו היא עושה דין לעצמה, היא התובעת היא הפוסקת היא המחליטה. וטובת הילדים? לא רלוונטי, סדרי דין? לא רלוונטי, עשיית דין צדק? לא רלוונטי.

לפחות בהיבט של הבנת סדרי הדין – ונחדד ונאמר לא רק 'סדרי הדין' אלא מהותו של 'דין' ושל 'בית דין' – צודק המערער. כבר הערנו לעיל כי המשיבה אינה מבינה, או נוהגת כמי שאינה מבינה, את מערכת היחסים שבין בעל דין לבית הדין. חלף ההבנה כי הצדדים מגישים תביעות ובקשות ומגיבים להם ובית הדין מכריע ופוסק, ופסיקתו מחייבת, סבורה היא כי הצדדים מנהלים משא־ומתן בינם לבין בית הדין כביכול כאילו שווים הם לו, או אף כי מערכת היחסים היא כזו שבה בית הדין "מבקש" מהם לעשות כך או אחרת, והם נאותים לבקשתו (או שאינם נאותים לה), מה שאכן מביא לתוצאה שבה כל צד, או מי שבכוחו הדבר, פוסק לעצמו ועושה דין לעצמו תוך הפרת הפסיקות המחייבות.

הסק בדבר מתאם שבין גישה זו לבין גישתה של המשיבה לסוגיית הדרכונים – כנראה לא יהיה שגוי.

כב.       לגופם של דברים שב וטען כי המשיבה ממשיכה להציע פעם אחר פעם כי הילדים אכן יבואו אל אביהם לחו"ל אלא שהיא עצמה תתלווה אליהם במימונו של המערער –

עובדה זו מספרת את הסיפור כולו: האישה כלל אינה חוששת על גורל הילדים, יודעת היא שהילדים בידיים בטוחות, ויחזרו לארץ הקודש בשלום. אך כמנהגה מנסה לסחוט הישג כלכלי על גבו של המערער.

בהמשך מציין המערער כי "מלבד הרב ד' גם מומחה בית הדין – שירותי הרווחה קבעו כי נסיעת הילדים זהו טובתם".

לטענת המשיבה כי משלא פגש בילדיו ברצף נדרש כי יפגוש בהם תחילה ב'מרכז קשר' כדי לחדש את הקשר עימם "ולא לגרום לנזק נפשי עמוק יותר בנפשם הרכה של הילדים שלא חשים יציבות למול אב שהינו אב 'על הנייר' בחמש שנים האחרונות ולמעלה", השיב המערער בציינו כי מפגש בינו לבין הילדים התקיים "בשנה שעברה בחג השבועות" – עובדה שאין חולק עליה (ונוסיף ונציין פרט נוסף שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת: המערער ביקש מאז לפגוש בילדיו בהתאם להסכם ולו מולאה בקשתו הרי שהיה מתקיים גם סוג של 'רצף' במפגשים, רצף סביר ומקובל כשההורה והילדים חיים במדינות שונות, העדר רצף כזה מאז עד עתה הוא תולדת התנגדותה של המשיב). המשיב טוען לעניין זה כי המלווה שנקבע אז, הרב ג' שליח חב"ד, "העיד בפני הרווחה שהפגישות התנהלו בצורה טובה מאוד" ומציין גם את חוות דעתו של הרב ד' ואת התסקיר.

לעניין הערובה לשובם של הילדים ארצה שלגביה שבה המשיבה לטעון כי קיימים – או ייתכן שקיימים – חובות שונים שדירת הורי המערער משועבדת להם ושבעטיים אין היא יכולה לשמש ערובה ראויה, משיב המערער כי "כפי שהוכח דירת הורי האיש נקייה מכל שעבוד" ואשר לחשש "מפני הלוואה שאולי ניתנה" טוען הוא "גם אם היה זה נכון (ואין זה כך) – ידוע לכל יודע חוק ודין, ששעבוד האישה גובר על כל הלוואה". בהמשך הוא אף מרחיב "דירת הורי האיש נקיה מכל שעבוד" משיב בציניות ל"חשש האם שמא הורי האיש (בני ה־80 שמכבר סיימו לחתן את ילדיהם) שמא הם לקחו הלוואה מגורמים פרטיים בשווי של מיליונים"; לטענתה כי בבית הוריו מתגורר גם בנם הלוקה בנפשו וכי נדרשת התחייבות כי מימוש הערובה, ככל שיידרש, לא ייתקל בתביעות ובקשיים נוכח הצורך לפנות מן הדירה גם את הבן האמור משיב הוא:

הורי האיש אינם אפוטרופסיים על האח הנכה, ובכל מקרה מבחינה חוקית ההורים בעלי הבית רשאים לעשות עם הבית ככל העולה על רוחם, ושום גורם משפטי או הלכתי לא יכול להגביל אותם לעשות כרצונם.

המערער משיב על הטענה כי אף הוא אינו מקיים את ההסכם במלואו באומרו כי אין הוא מבין כלפי מה הדברים אמורים – ואכן המערערת לא פירטה ולא הבהירה למה כוונו דבריה – ומכל מקום מציין הוא כי הוא "משלם בדקדקנות את מלוא תשלום המזונות ומשלם במועד".

לעניין הניכור ההורי הנטען ולעניין טענת המשיבה כי הוא האחראי לו בשל עזיבת הבית ובהמשך אף עזיבת הארץ הגיב המערער:

האיש צועק על ניכור הורי מזה שנים רבות, עוד בהיותם מתגוררים תחת קורת גג אחת. הסיבה שהאיש עזב את הבית היה מחמת עלילת שווא שהאישה טפלה עליו בבית המשפט (בית המשפט לא קיבל את דבריה) […] משום כך נאלץ לעזוב את ארץ הקודש ולהתגורר בניכר.

דוק: עלילת השווא של האישה בבית המשפט לענייני משפחה נבעה בדיוק מהחשש שהילדים ייהנו עם האב, ויחוו הורות מטיבה וחומלת. האישה אינה מסוגלת לספק זאת, ואינה מסוגלת לראות שילדיה חווים הורות מטיבה שהיא אינה יכולה/רוצה/מסוגלת להעניק.

לטענה כי לא צירף כל אסמכתה לעניין מקום מגוריו בחו"ל – הראוי הוא לשהייתם של הקטינים בו אם לאו – הגיב:

האיש מתגורר בדירה הולמת מתאימה ומסודרת במנצ'סטר אנגליה, וככל שבית הדין יורה הוא ייתן את הכתובת למשיבה. אך תמוה מאוד בקשת המשיבה, בעוד שהיא מסרבת בעוז לומר מה כתובת מגורי הילדים בבית שמש.

את הטענות כי איים על מתמחה ממשרד באת כוח המשיבה הכחיש המערער, לטענתו שלח שליח לקבל את מפתח הדירה, וייתכן כי התפתח דין ודברים בין השליח שחזר ריקם לבין עובד המשרד, אך לא מעבר לכך.

לעניין הטענות כי 'איים' על המשיבה עצמה כי הילדים לא ישובו לידיה המערער אומנם 'מודה במקצת', אלא שלדבריו לא איים כי יותירם עימו שלא כדין אלא כי נוכח התנהלות של המשיבה כלפי הילדים (לשיטתו) צפוי כי שירותי הרווחה יוציאו את הילדים מידיה וימליצו על העברת המשמורת לידיו שלו או על העברת הילדים ל'אומנה'.

לעניין עיכוב יציאתו מאנגליה טען, כפי שהוזכר לעיל, כי מדובר בתוצאה של תלונה שהגישה נגדו משתתפת הפגנה אנטי ישראלית שאותה כינה לדבריו 'אנטישמית' ולדבריה 'טרוריסטית'.

המערער גם טוען נגד המשיבה "לאורך כל הליכים עד כה לרבות בבית המשפט לא טענה האישה כנגד האיש שום טענת אלימות! ולא ייתכן שבניסיון לטרפד את ההסכם שעליה חתמה, תשתמש בטענה חדשה ומומצאת זו". אכן לעניין זה נעיר כי אין דברי המערער מדויקים, שהלוא מפרוטוקול בית המשפט שאותו צירף בעצמו כראיה לדחיית טענותיה בהקשר אחר ("עלילת שווא שהאישה טפלה עליו בבית המשפט (בית המשפט לא קיבל את דבריה)", כלשונו) כי דווקא טענה נגדו טענת אלימות. אפשר שכוונת המערער בדבריו כי לא טענה טענה כזו היא לטענה לאלימות נגד הילדים, שהיא הרלוונטית לענייננו, אך ככל שלכך כיוון – היה לו לומר זאת מפורשות.

לטענת המשיבה כי משאין התסקיר מכיל מידע בדבר "מצבו הרוחני של האב" ונוכח טענתה כי אין הוא מקיים אורח חיים דתי כיום, אין מקום להתיר את נסיעת הילדים אליו טרם תיבדק "שמירת השבת שלו" ו"שמירת כשרות מאכליו ומכשיריו המצויים בביתו"? משיב המערער באומרו כי הוא 'דתי/חרדי', כפי שמעידים הרב ד' והרב ג', אף שפרש מחסידות גור שאליה משתייכת משפתח המוצא שלו. המערער מוסיף – אולי גם כמענה לאמירות על 'כשרות המכשירים שבביתו' כי המשיבה עצמה מחזיקה בביתה טלוויזיה, ומצופה היה כי תימנע מהעלאת טענות מהסוג שאותו היא מעלה.

בהמשך מגיב הוא לטענות המשיבה נגד עורכת התסקיר ונגד דרך עריכת התסקיר. לעניינו של הרב ד' טוען הוא כי עצם נסיעת הילדים להסדרי שהות עימו בחו"ל נקבעה בלאו הכי בהסכמה בין הצדדים ועל כן מינויו של בורר לצורך הכרעה בשאלות הנלוות – לשיטתו בעיקר כדי להכריע בנוגע לזהות המלווה – אינו צריך להיפסל נוכח הפסיקה הפוסלת את האפשרות להסמיך בורר להכריע בענייני הילדים. הוא אף מציין כי מדובר במי ש"מלווה את המשפחה מזה למעלה מעשור שנים, ליווה את המשפחה בשלוותה וליווה אותה במצבים הכי קשים והכי מורכבים […] מכיר את הילדים כולם ואת האישה […]" ומציין כי הלה "הקדיש לילות שלמים על מנת לעזור לאישה וכן כדי להגיע להבנות ולהסכמים".

לעניין טובת הילדים שהמשיבה הקדישה חלק ניכר מסיכומיה כדי לבאר את היותה שיקול־על מחדד המערער את "הידוע לכל שהנזק מניכור הורי הוא לא רק להורים אלא בעיקר לילדים", מסיק "טובת הילדים מחייבת ליסוע לאב גם אם לא היה כתוב כך בהסכם", ומוסיף "הדבר נבחן ונבדק עד דק בין על ידי ההורים עצמם, בין על ידי גורמי הרווחה המוסמכים, ובין על ידי הרב הבורר", אף שב על הטענה כי גם המשיבה עצמה אינה חולקת אליבא דאמת על העמדה שלפיה טובת הילדים מחייבת (או למצער מאפשרת) את הנסיעה אל אביהם שהרי היא "מסכימה כי אכן הילדים ייסעו אך רק בתנאי שגם היא תקבל חופשה וטיסות על חשבון המערער".

לעניינו של התסקיר ולעניינם של דברי המשיבה כי לו היה התסקיר נעשה כדבעי אכן היה מן הדין לאמצו אלא שלא כך היה ועל כן אין להלין על בית הדין קמא שלא אימץ אותו משיב המערער: התסקיר הינו תסקיר מקצועי, עובדת הרווחה החתומה על התסקיר השיבה כדת לכל בקשות ההבהרה מצד בא כוח האם עו"ד יאיר שיבר. בית הדין האזורי קיבל את הבהרות עורכת התסקיר. אלא שבית הדין האזורי מסיבות תמוהות משהו, קבע שהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הגדול לא מחייב. ועל האב להגיע לארץ, ועל כך הערעור כיון שאב בית הדין האזורי יודע היטב שכנגד האב יש צו עיכוב יציאה מחו"ל. ובנוסף מקום מגורי האב הינם בחו"ל מזה שנים, ובחו"ל האב בנה את ביתו.

לטענות המשיבה על איכות אבהותו, טענה שבמסגרת תמהה על היעדרותו ממסיבת בר המצווה של בניו ומביקורם בארץ (טרם היותו מעוכב יציאה מאנגליה) בשנים האחרונות משיב הוא "האב לא חזר לארץ כל עוד ולא היה הסכם גירושין".

כאן חובתנו להעיר כי תשובה זו – מוטב היה לה שלא תיאמר ולא תיכתב. העדרו של הסכם גירושין אינו עילה להימנעות מקשר עם הילדים וודאי שלא להימנעות מנוכחות בחגיגות 'בר המצווה' שלהם. הסיכון היחיד שהיה המערער נוטל על עצמו לו לא נהג כך היה כי היה נאלץ לתת למשיבה גט על בסיס פסיקת חיוב ולא על בסיס הסכם, ומשמעות דבריו היא כי כדי לחמוק מן האפשרות כי ייאלץ לנהוג כדין – ויתר על ראיית ילדיו ועל ההשתתפות בשמחותיהם. בנקודה זו צודקת ביקורתה של המשיבה על המערער בתכלית.

מכל מקום המערער שב על טיעוניו לעניין הניכור ההורי וטוען כי בית הדין קמא התעלם מהם בעבר, שב ומציין כי חוות דעתם של שירותי הרווחה קבעה ברורות כי טובת הילדים היא כי ייסעו לאביהם וכי כך קבע אף הסכם הגירושין  כנ"ל.

כג.       הגיעה עת הכרעה, וההכרעה ברורה היא: דינו של הערעור להתקבל.

ההסכם שבין הצדדים ברור וחד משמעי. ההסכם אושר בבית דיננו כששני הצדדים מיוצגים והתרשמותנו הייתה לא רק כי נעשה הוא מרצונם החופשי ותוך הבנת משמעות הדברים ותוצאותיהם, אלא גם כי ההסכמות שנקבעו בו צודקות וראויות לגופן.

המשיבה אומנם טוענת כי הייתה כפויה להסכים להסכם זה בשל עיגונה המתמשך, אולם טענה זו יש לדחות בשתי ידיים: החתומים מטה כולם יושבים על מדין שנים רבות ולהם במצטבר כשמונים שנות ניסיון, ניסיון שיש בו די כדי להבחין בין הסכמה חופשית שנעשית מתוך הבנת הדברים להסכמה כפויה; כולנו שותפים לעמדה הנחרצת הדוחה את האפשרות להשתמש בגט ככלי מיקוח ולסחוט באמצעותו הישגים בלתי־ראויים שכמותם לא היה אפשר להשיג במסגרת הסכם או מכוחה של פסיקה לולי סרבנות הגט; כולנו אף שותפים לעמדה הדורשת את הבטחת שלומם וטובתם של ילדים, הרואה את בית הדין כאחראי לאלו – ובמיוחד שעה שיש חשש כי הוריהם אינם עושים את תפקידם בהקשר זה כראוי, בכלל, או דוחים את טובת הילדים ואת אחריותם לה מפני האינטרס שלהם בהליך הגירושין – והגורסת משום כך כי על בית הדין להשתכנע כי הסכם המובא לאישורו והנוגע לילדים משרת את טובתם או למצער אינו פוגע בה. עמדות אלה הובעו בלא מעט החלטות ופסקי דין שיצאו מתחת ידינו כהרכב או כיחידים בתוך הרכבים אחרים.

כשהחלטנו לאשר את ההסכם שוכנענו כי אף שיהיה בו גם כדי לסיים את סאגת עיגונה של המשיבה, מכל מקום אין ההסכמה לו באה רק מכוחו של קיומו של העיגון אלא אף משום שההסכם היה הוגן וראוי כשלעצמו. יתר על כן, במהלך המשא־ומתן שקדם להסכם ואף בשלבים קודמים של ההליך ידעה המשיבה לעמוד על דרישותיה ועמדותיה למרות חולשתה כמי שזקוקה לגט ומעוגנת בידי המערער המצוי בחו"ל עד כי הרכב קודם שדן בעניינם של הצדדים ידע לומר לה כי עמדתה "אינה הגונה" – אם כי שלא כפי שטען המערער, והערנו על כך לעיל, לא אמר לה כי היא אף "אינה עגונה", אלא כפי שהסביר דיין אותו הרכב בהחלטתו אז כי אינה מתאימה לאישה עגונה, שהניסיון מלמד שנכונה לעיתים אף לוויתורים מפליגים כדי להשתחרר מעיגונה ולמצער מצופה – אף כשאינה נכונה לכך, ובצדק (אף כי לא תמיד בחכמה, ואין בדעתנו לקבוע כאן מסמרות אם מוטב לה לאישה כזו 'להיות צודקת או להיות חכמה') – כי לא תעלה דרישות שאינן הגונות כתנאי להסכם שבין השאר אף ישחרר אותה מעגינותה. (לא ייבצר גם כי כנגד ה'שוט' בדמותו של עיכוב הגט שהחזיק המערער נגד המשיבה, החזיקה היא נגדו 'שוטים' אחרים, כגון ההחזקה ברכוש הצדדים כשהמערער עצמו גם מצוי בארץ נֵכר ומנוע ממימוש בעלותו עליו, כשכל עוד מעגן הוא אותה יש להניח כי גם לא הייתה מתקבלת בקשתו לחלוקתו, ואולי לא רק בכך מדובר. ייתכן ש'מאזן אימה' בין הצדדים הביא לבסוף להסכם הוגן וראוי מצד עצמו שאינו הסכם שבו נכנע צד אחד תחת איומי שוטו של האחר לכל גחמה או דרישה לא ראויה של משנהו, וייתכן שהתבונה פעלה ו'הזמן עשה את שלו' ושני הצדדים הבינו כי התבצרות בדרישות לא הוגנות לא תביא לקבלת אותן דרישות ולא תיטיב עם איש מהם.)

לא בכדי כתב אחד החתומים מטה בהחלטה מי"א בשבט התשפ"ד (21.1.24) שבה נקבעה ערובה כתנאי לדיון בבקשת המשיבה להורות על בטלות ההסכם, כמובא לעיל, כי סיכויי הבקשה להתקבל נראים דלים "לאור היכרותנו את ההסכם שנערך בבית הדין ואת נסיבותיו ולאחר בחינת הטענות"; ובהחלטה נוספת שניתנה בכ' בשבט התשפ"ד (30.1.24), כאמור, כי:

שאלת עשייתו של הסכם מרצון חופשי או שלא מרצון חופשי; תוך הבנת תוכנו, משמעויותיו ותוצאותיו או שלא תוך הבנתם; ושאלת מידת ההיגיון והאיזון שבהוראותיו בכלל ובהוראה הספציפית שביטולה מבוקש בפרט (שאלה היכולה להשליך לפעמים על המענה לשאלות הקודמות) – הן, ולא שאלת הרקע וההליכים הקודמים שבין הצדדים, השאלות העיקריות הצריכות בחינה בבקשה לביטולן של הוראות כאלה או אחרות של ההסכם.

את תוכן ההסכם אנו מכירים ואת הליך אישורו אנו זוכרים, והוא כמובן מתועד גם בתיק, ונוכח כל אלה הערכתנו את סיכויי הבקשה שלפנינו.

בפסקי דין שניתנו במקרים אחרים הבהרנו כי לא זו בלבד שחובת בית הדין המאשר הסכם שלא לאשרו אם חושש הוא כי ההסכם פוגע בטובתם של הילדים אלא אף כי קיימת הבחנה מהותית בין אישור הסכם בענייני ממון למשל לאישור הסכם בענייני הילדים:

בענייני ממון הצדדים הם המחליטים והקובעים את תוכן ההסכמות, הם 'בעלי הבית' הרשאים לעשות בממונם כרצונם, ותפקידו של בית הדין הוא רק לבחון ולאשר כי אכן מדובר בהסכם שהוא תולדת הסכמה חופשית וכי הצדדים מבינים אל נכון את תוכנו, משמעותו ותוצאותיו, מששוכנע בית הדין כי אלה פני הדברים אחת היא לו אם ההסכם 'טוב' או 'רע' למי מהצדדים. לעומת זאת בענייני ילדים הצדדים אינם 'בעלי הבית' אלא 'אפוטרופוסים' – אין הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם אלא מחויבים לדאוג לטובת ילדיהם שעליה הם אמונים, ולפיכך כשבית הדין מאשר את ההסכמות חובתו להשתכנע גם כי הללו משקפות את טובת הילדים. בפסקי דין אחרים הבהרנו כי מן הטעם הנ"ל אישור הסכם בענייני ממון הוא מבחינה מהותית 'אישור הסכם' גרידא, ואין אף הכרח ליצוק אל תוכו תוכן ומשמעות של 'פסק דין', ואילו בענייני ילדים עיקרו של דבר הוא 'פסק דין' אלא שכשמבוסס הוא על הסכם משמעות הדברים היא כי בית הדין – או בית המשפט – שוכנע כי הצדדים, בהיותם הורי הקטינים ואפוטרופסיהם הטבעיים, אכן הסיקו כי ההסכם שהם מציגים משקף את טובת הקטינים וכי סבור הוא – בית הדין או בית המשפט – נוכח תוכנו של ההסכם מחד גיסא ונוכח התרשמותו מן ההורים ומהתנהלותם מאידך גיסא כי יש להעמיד את ההורים על חזקתם שאכן מבינים הם את טובת ילדיהם ורוצים בה ומתוך כך להסיק כי ההסכמות שגיבשו אכן משקפות אותה וראויות להיות לפסק דין.

כך גם כשהחלטנו לאשר את ההסכם שבנדון דידן: שוכנענו שההסכם היה לא רק הוגן וראוי כשלעצמו במישור של יחסי הצדדים אלא גם ראוי הוא במישור של טובת הילדים, משקף אותה וראוי להיות לפסק דין בעניינם של הקטינים.

דברים אלה מהווים תשובה גם לדברי בית הדין קמא כמו גם לטיעוני המשיבה כי הסכם שבין ההורים אינו מחייב את ילדיהם. הסכם בין ההורים אינו מחייב את הילדים, אכן כן, אבל פסק דין שנפסק בעניינם של הילדים – מחייב גם מחייב. פסק דין מחייב גם את הילדים אף אם הללו לא נכחו בדיון בעצמם אלא היו מיוצגים בו בידי הוריהם – אפוטרופוסיהם, כפי שנעשה בדרך כלל בכל הערכאות, הן בבית הדין הן בבית המשפט. אכן חובתה של הערכאה השיפוטית הוא לוודא כי הילדים היו 'מיוצגים' כראוי וכי טובתם נשקלה, אולם משקבעה הערכאה השיפוטית כי כך נעשה: (1) פסק דינה מחייב גם את הילדים; (2) גם ערכאה אחרת אמורה לפעול בהתאם לכך, אלא אם היא ערכאת ערעור שמוגש אליה ערעור על פסק דינה של קודמתה והיא מקבלת אותו, וקל וחומר שהערכאה דלמטה מחויבת לפעול בהתאם לפסק דינה של הערכאה העליונה, כבענייננו; (3) סתירת האמור תיתכן אם יוכח וייפסק בערכאה שפסקה את הדין או בערכאה שלמעלה ממנה כי הערכאה שפסקה את הדין הוטעתה ולמעשה לא היו הילדים 'מיוצגים' כראוי, היינו כי ההורים שאמרו את דבריהם כביכול גם בשם הילדים ולטובתם לא פעלו כך, אבל כל עוד לא הוברר ונפסק כך – פסק הדין עומד בעינו; (4) אכן בענייני ילדים אין סופיות, וייתכן כי פסק הדין שניתן על פי ההסכמות – כמו גם פסק דין שניתן שלא מכוחן של הסכמות – ישתנה אם יוכח שינוי נסיבות שבעטיו יש לקבוע כי מה שנחשב בעבר לטובת הילדים אינו משקף עוד את טובתם, אולם שינוי כזה לא הוכח – ובמידה רבה יש לומר כי אף לא נטען – בענייננו.

כד.       גם עתה אומרים אנו, והדברים הוזכרו כבר לעיל:

נקדים ונאמר כי מטענותיה של המשיבה משתקפת גישה שגויה ותמוהה, כביכול הנחת המוצא היא שקשר כלשהו של הילדים עם אביהם אינו צריך להתקיים אלא אם יוכח שטובתם היא, האמת היא כמובן הפוכה: צריך להתקיים קשר בין הילדים לאביהם, לרבות הסדרי שהות, אף לולי הייתה הסכמה על כך בהסכם וקל וחומר לאחר שהייתה כזו, אלא אם כן יוכח שטובתם היא להימנע מכך.

הכלל הוא כי טובתם של ילדים מחייבת קיום קשר מיטבי עם שני הוריהם, גם כשהקשר עם אחד ההורים אינו הקשר האידאלי טובת הילדים היא למקסם את הקשר המיטבי האפשרי בנסיבות העניין. גם אב שאינו 'מושלם' בלשון המעטה – לא רק זכותו היא כי יתקיים, למרות זאת, קשר בינו לבין ילדיו אלא גם ובעיקר זכותם וטובתם של הילדים היא כי כך יהיה. כפי שאמרנו לעיל, פרט לחריגים מעטים ונדירים טובתו של ילד היא לקיים קשר עם כל אחד מהוריו גם כשהלה – לא עלינו – לוקה בנפשו, מוגבל ביכולת להעניק לילדיו תנאים ראויים, או אף 'עבריין'. וכל עוד אין יסוד לחשש שעבריינותו של הורה או לקותו תגרום לפגיעה ממשית בילד – ראוי הוא כי הקשר יהיה קשר בריא וטבעי, היינו שהייה משותפת ללא פיקוח, לאורך פרק זמן משמעותי, לרבות לינה, שבתות וחגים וכו'. ואכן לעיתים אפשר לקבוע בנסיבות כאלה כי טובת הילד היא כי הקשר בינו לבין ההורה לא יכלול שהות מרובה וממושכת מאוד עם אותו הורה, משמורת משותפת או הסדרי שהות נרחבים, אך בענייננו מדובר בהסדרי שהות מצומצמים למדי מחד גיסא ובהורה שגם עם התנהלותו כלפי משנהו לא הייתה ראויה, לפי הנטען, לא נקבע לגביו כי לוקה הוא בנפשו, כי עבריין מועד הוא.

תובנה זו אינה משתנה גם אם יצא נגד המערער צו עיכוב יציאה מאנגליה בגין עימות בינו לבין מפגינה – גם אם עימות זה כלל תגרה של ממש, כגרסת המשיבה (הנסמכת על 'עד מפי עד') ולא עימות מילולי גרידא כגרסתו שלו.

מאחר שבהסדרי שהות – ולא נרחבים ביותר – אנו עוסקים ולא בשאלה מי מההורים יהיה המשמורן העיקרי, מתייתר גם הדיון ששני הצדדים הקדישו לו חלקים מכתבי טענותיהם בשאלה אם ובאיזו מידה המערער הוא 'האב המושלם' או לאידך גיסא אם ובאיזו מידה המשיבה היא אם לתפארת.

עמדת המשיבה נתמכת ב"חוות דעת מקצועית של אשת מקצוע המכירה אישית את האם ומעידה בהשתאות על מילוי תפקידה של האם בצורה מושלמת" כפי שמגדירה המשיבה.

מדובר לכאורה ב'חוות דעת מוזמנת' של 'אשת מקצוע' – 'פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה' ומנהלת מרכז לטיפול בתנועה ובתיאטרון – הכשרה שמידת הרלוונטיות שלה לשאלות שלפנינו אינה ברורה כלל ועיקר; שלא מונתה על ידי בית הדין; שלפי עדותה המשיבה אף למדה אצלה – מה שיש בו כדי להביא לפקפוק נוסף בחוות הדעת, ביכולת לראותה כאובייקטיבית ובשאלה אם נתינתה ראויה מבחינה אתית.

חוות הדעת אף קובעת עמדה הפוכה בנוגע למערער אף שכפי שנראה ממנה ומסתבר גם נוכח הנסיבות – 'אשת המקצוע' לא פגשה בו, לא שמעה אותו ולא התרשמה ממנו ומטיב הורותו במישרין אלא מפיה של המשיבה.

אכן דומה שהמשיבה מבקשת בעיקר כי נלמד מחוות הדעת האמורה את עמדתה של 'אשת המקצוע' בשאלה הספציפית שאכן מונחת לפתחנו. בשאלה זו 'מכריעה' אשת מקצוע זו, שבניגוד למקובל לא מסרה פרטים על טיב השכלתה המקצועית והיכן רכשה אותה מלבד הצהרתה על עצמה כ'פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה', 'במעמד צד אחד', הכרעה שכולה נשענת על התרשמותה השלילית מן המערער – התרשמות שכולה מן המסד ועד הטפחות היא מפיה של המשיבה.

יש בהכללת חוות הדעת על המערער, למרות כל זאת, בתוך חוות דעתה של 'אשת המקצוע' המדוברת, ולא כל שכן בהכללת המסקנות לעניין הסדרי השהות הרצויים של הילדים עימו – בתוכה (לרבות תוך קביעה כי על אלה להתקיים דווקא בארץ – סמוך ונראה לאזכור כי קיים נגד המערער צו המונע את הגעתו ארצה, ובלי כל תשומת לב למשמעות הדברים: מניעה מוחלטת של אפשרות למפגש בינו לבין הילדים) כדי להוסיף להתרשמות השלילית בנוגע למידת מקצועיותה, למידת האובייקטיביות שבה ולמידת הקפדתה על אתיקה.

אך גם אם נתעלם מכל זאת ונקבל את 'חוות הדעת' המדוברת כ'תורה מסיני' בכל הנוגע לטיב הורותה של המשיבה – לא יהיה בכך כדי להשפיע במאומה על דיוננו, שכן אין אנו דנים עתה באפשרות להוציא את הילדים מחזקתה אלא בשאלת קיומו של קשר שלהם עם המערער, וקיומו של קשר עם הורה היא טובתם של ילדים גם אם אותו הורה אינו 'ההורה המושלם' ומשנהו זכאי ל'מדליית זהב' על איכות הורותו.

כה.       בהסכם שאישרנו הצהירו הצדדים כי ההסדרים שנקבעו בו משקפים את טובת הילדים. אנו אכן התרשמנו כך כאמור.

תוהים אנו מה טוענת המשיבה עתה: האם טוענת היא כי הסכימה ביודעין להסדר שאינו מטיב עם הילדים ואולי אף מסכן אותם משום שהדבר שירת את האינטרס שלה אז להגיע להסכם? אם זו טענתה – שמא מן הדין לפקפק במסוגלות ההורית שלה עצמה… ואולי לכן מעלה היא את הטענה כי נחוץ היה בענייננו למנות אפוטרופוס לדין שיוודא כי העמדה המשקפת את טובת הילדים תישמע בין כותלי בית הדין, שכן המשיבה עצמה אינה משמיעה עמדה זו כראוי. ברם אם כך הדבר מניין לנו כי דווקא עמדתה דאז אינה משקפת את טובת הילדים וזו דהיום – משקפת אותה, שמא ההפך הוא הנכון ודווקא העמדה הנוכחית אינה מוּנַעַת משיקולי דאגה לטובת הילדים אלא מרצון לסחוט מהמערער את מימון נסיעתה שלה לחו"ל, כטענתו המתבססת לכאורה על דבריה שלה, או שמא מרצון לנקום בו וכדומה?

מכל מקום הן הרב ד' שאותו מינו הצדדים להכריע ביניהם הן שירותי הרווחה שהם הגוף הניטרלי והמקצועי האמון על כך קבעו שקיום ההסכם ישרת את טובת הילדים. איננו רואים כל סיבה של ממש שלא לקבל את עמדתם של הללו, שוודאי יש להחזיקם כחפים מאינטרס אישי יותר ממה שחפים ממנו הצדדים עצמם, ולא כל שכן שעה שעמדתם עולה בקנה אחד עם עמדת אחד ההורים ועם עמדת ההורה השני כפי שהובעה בהסכם וכל שעומד נגדה הוא עמדת ההורה האחר שגם נימוקיה וטיעוניה מתחלפים ומשתנים – מה שאינו מוסיף לאמינותה…

המשיבה מפקפקת במקצועיותם של שירותי הרווחה ומטילה רפש בעובדת הסוציאלית העושה את מלאכתה הלא קלה במקצועיות. לשיטתה פקפוקיה אלה הם שהביאו את בית הדין קמא שלא לאמץ את עמדתם של שירותי הרווחה. אולם כפי שכבר הערנו מדובר בהסבר מעניין אך כזה הלוקה בחיסרון יחיד אבל מרכזי: אין זה הסברו של בית הדין קמא עצמו. בית הדין קמא בהחלטתו מג' בסיוון התשפ"ד (9.6.24), נימק את חריגתו מעמדתם של שירותי הרווחה באומרו כי יאפשר את נסיעת הילדים אל אביהם אם יתמלאו שני תנאים: (1) יתברר כי האב מנוע מלהגיע ארצה ולראות בה את ילדיו; (2) בית הדין ישוכנע כי הבטוחות לשוב הילדים ארצה – מספקות. בית הדין קמא הבהיר כי בירורם של עניינים אלה חורג מתחום עניינם של שירותי הרווחה, לאמור כי משום כך אין לקבל את עמדתם שלפיה יש לאפשר את נסיעת הילדים ללא בירור נוסף בעניינים אלה (אם בהעדר צורך בו או משום שהללו התבררו דיים לשיטת שירותי הרווחה).

למען הסר ספק נאמר גם כי עיינו בעצמנו בתשובות שירותי הרווחה לשאלות ההבהרה שהגישה המשיבה ואנו סבורים כי טענות המשיבה כי מדובר בתשובות מתחמקות, לאקוניות וכו' משוללות כל יסוד, בלשון המעטה, ולא בכדי הניחו תשובות אלה כשלעצמן לכאורה אף את דעת בית הדין קמא שאף לא קיבל, נכחן, את הבקשה לחקור את העובדת הסוציאלית, אלא שנמנע מאימוץ מסקנותיה מטעמים אחרים, כנ"ל.

כו.        אשר לטענת המשיבה כי בענייננו אין להסתפק בחוות דעתם של שירותי הרווחה ונדרש מינוי של אפוטרופוס לדין נאמר בקצרה כי הדברים משוללי יסוד ומלמדים על אי־הבנה בסיסית של מהותו ותפקידו של אפוטרופוס לדין.

נבהיר אפוא בתמצית את תפקידו של אפוטרופוס לדין ואת השוני בין תפקידו לתפקידם של שירותי הרווחה:

תפקידו של אפוטרופוס בכלל הוא לפעול במקומו ובעבורו של מי שאינו יכול – משפטית, בשל מגבלה מנטלית קבועה או זמנית – לפעול או לקבל החלטות בעבור עצמו בהקשרים שונים. בענייננו מדובר בקטינים שמבחינה משפטית אינם נחשבים מי שמסוגלים לפעול בעבור עצמם פעולות מסוימות תוך הבנת משמעויותיהן ונטילת אחריות עליהן, אך לא רק קטינים זקוקים לאפוטרופוס מקרים אחרים המצריכים אפוטרופוס הם של פסולי דין או של ישויות משפטיות שאינן 'אדם', כגון הקדשות, ושמשכך פועלות משפטית באמצעות אפוטרופוס אנושי. יש אפוטרופוסים הממונים על כל ענייניו של קטין או פסול דין ויש האמונים רק על הטיפול בגופו של הקטין או פסול הדין; או האמונים רק על הטיפול, למענו, ברכושו; יש האמונים על ייצוגו המשפטי, אלה הם אכן 'אפוטרופוסים לדין', ויש אף הממונים לעניין ספציפי בלבד – הכול לפי העניין והצורך ובהתאם להחלטות הערכאות השיפוטיות המוסמכות.

על דרך כלל הוריהם של קטינים הם אפוטרופוסיהם הטבעיים, אפוטרופסות טבעית זו קיבלה גם מעמד חוקי בסעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962. סעיף 17 לאותו חוק מחייב את ההורים "באפוטרופסותם לקטין" – "לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין". סעיף 18(א) לו מורה כי "בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה", וסעיף 19 לו מבהיר את סמכותו של בית המשפט – ובענייננו, בהתאם להוראת סעיף 79 לאותו חוק: בית הדין הרבני – להכריע במחלוקות שבין ההורים. בהקשר הספציפי של ההחזקה בילדים שהורים גרושים או חיים בנפרד ושל הסדרי השהות עימם אמורות הוראות נוספות בסעיף 24 לחוק, והללו מסדירות את האפשרות לקבוע הסכם בעניין זה ומחייבות את אישור ההסכם כדין (וכפי שאכן נעשה בענייננו) בבית המשפט או בבית הדין, סעיף 25 מאפשר לבית המשפט או לבית הדין לקבוע הוראות בעניינים אלה בהעדר הסכם.

במאמר מוסגר נעיר כי אותו סעיף גם מאפשר לבית המשפט להטיל את מלא ההכרעה בין ההורים על גורם אחר שימצא לנכון. מטעם זה גם, אף שההסכם שבין ההורים עצמם אינו 'מחייב' באופן מוחלט את ילדיהם, וכך גם מינויו של בורר במסגרת אותו הסכם, מכל מקום האמירות הגורפות כביכול שאין לבורר שנקבע בהסכם שבנידוננו, הרב ד', כל מעמד – שגויות הן, שכן משאושר ההסכם וניתן לו תוקף של פסק דין משמעות הדבר היא כי בית הדין, במסגרת הסמכות שהוענקה לו בסעיף 19 לחוק האמור, מינה את הרב ד' להכריע במחלוקות שבין ההורים לעניין ילדיהם. מה שאכן נכון הוא כי מינוי זה אינו מפקיע את סמכויותיו של בית הדין עצמו ואת יכולתו, ולעיתים אף חובתו, לבטל את המינוי או לבטל החלטה ספציפית של הבורר משנראה לבית הדין כי החלטה זו אינה מטיבה עם הקטינים.

משנזקקנו לשאלת ההסכם ובזיקה לחוק האמור נעיר במאמר מוסגר נוסף כי אף האמירות הגורפות כי ההסכם אינו מחייב את הילדים אינן מדויקות, והניסוח הנכון יותר הוא כפי שכתבנו לעיל כי אין הוא מחייב אותם באופן מוחלט, שכן סעיף 16 לחוק מחייב את הקטין עצמו "לציית להוריו בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם", וממילא משעה שהסכימו ההורים ביניהם בהסכם שנערך כדין בעניין הנוגע לאפוטרופסותם מחויב הקטין לציית להסכמה זו, אלא שחובה זו מוגבלת היא שכן אם ימצא בית המשפט או בית הדין כי ההסכם פוגע בטובתו של הקטין הרי שמשמעות הדברים היא כי ההסכם עולה, או כי הוראה מסוימת שלו עולה, כדי סטייה מהוראתו הנ"ל של סעיף 17 המחייבת את ההורים לנהוג כמנהגם של 'הורים מסורים', וממילא ההסכם כולו או אותה הוראה בטלים וודאי שאינם מחייבים את הקטין שכן יש לראותם כחורגים מגדר "ענין הנתון לאפוטרופסותם".

ובחזרה לענייננו: כאמור, הוריו של קטין הם אפוטרופוסיו הטבעיים, בדרך כלל הם גם אפוטרופוסיו החוקיים היחידים. אכן סעיפים 26–30 לחוק וכך גם סעיף 33(א)(1)–(2) מאפשרים את הפקעת אפוטרופוסותו של אחד ההורים או הגבלתה בנסיבות שונות וכן מינויו של אפוטרופוס נוסף על ההורים או במקומו של אחד מהם ובנוסף על האחר. מכל מקום לא נטען, ולא כל שכן שלא הוכח, כי בענייננו מתקיימות נסיבות מאלה המנויות באותם סעיפים, אין מדובר באותם סעיפים גם דווקא במינוי של 'אפוטרופוס לדין', ואין צריך לומר כי מורכבותו של עניין או אמירה כללית בנוגע ל'תיקים מעין אלה' אינה עילה למינוי על פי הסעיפים האמורים.

'אפוטרופוס לדין' מייצג את הקטין או את פסול הדין בהליכים משפטיים. הוריו של קטין שהם אפוטרופוסיו הטבעיים הם גם אפוטרופוסיו לדין, על דרך כלל, אלא שככל שמופקעת אפוטרופסותם מן העילות המנויות בחוק וכאמור לעיל או ככל שמתעורר צורך למנות אפוטרופוס בנוסף להם – יהיה אפוטרופוס זה גם 'אפוטרופוס לדין', ומאחר שאפשר להפקיע את אפוטרופסות ההורים או להוסיף עליהם אפוטרופוס לעניין מסוים הרי שאפשר גם שאותו אפוטרופוס ימונה במקום ההורים או אחד מהם או בנוסף להורים כ'אפוטרופוס לדין'.

בנוסף לכך קיימת הוראה ספציפית בסעיף 68(א) לחוק האמור:

בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו או לבקשת צד מעונין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין […] על ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס לַדין […] וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס פנה אליו בעצמו.

אכן לו שוכנע בית הדין כי 'שמיערת עניינם' של הקטינים שבנידוננו מחייבת כי ימונה להם אפוטרופוס לדין – היה בית הדין ממנה כזה, אולם גם כאן נאמר כפי שאמרנו לעיל כי מורכבות עניינן או אמירה בדבר 'תיקים מעין אלה' אינה עילה לכך.

וביתר פירוט:

מאחר שההורים מייצגים את הקטינים בבית הדין, מכוח אפוטרופסותם הטבעית, וככל שמתגלעים ריבים וחילוקי דעות ביניהם כיצד לנהוג ומהי טובת הקטין – מוסמך ונדרש בית הדין להכריע, ואין כל הוראת חוק המצריכה כי ימנה אפוטרופוס לדין לשם כך, הרי שעל דרך כלל אין צורך במינוי כזה. אכן יש שבית הדין מתרשם כי אינו יכול להסתמך על ההורים – לא על אחד מהם לחוד ולא על שניהם יחד, לא כשהם מסכימים ולא כשהם חלוקים ובית הדין נדרש לברור בין עמדותיהם את העמדה הצודקת או למצוא את הדרך הנכונה והצודקת המצויה בתווך בין שתי העמדות – כמי שמשמיעים באוזניו את קולם של הקטינים, את הקול המייצג את רצונם ואת טובתם של הללו.

כז.        תהינו לעיל, ואנו שונים את הדברים כאן, אם משמעות בקשתה של המשיבה היא 'הודאת בעל דין' כי בשעתו הסכימה להסדר שאינו מטיב עם הילדים ואולי אף מסכן אותם משום שהדבר שירת את האינטרס שלה. האם גם עתה מפקפקת היא בהיותה מייצגת את טובת הקטינים, כפי שהיא בראות עיניה שלה, ולכן סבורה היא כי נחוץ מינויו של אפוטרופוס לדין שיוודא כי העמדה המשקפת את טובת הילדים תישמע בין כותלי בית הדין? ככל שלא כך סבורה היא, מדוע לדעתה נדרש מינוי כזה?

אכן מבינים אנו שלדעתה המערער אינו מייצג את טובת הקטינים – זו טיבה של כל מחלוקת בין הורים הבאה לפתחו של בית הדין, כל אחד מהם סבור או לפחות טוען כי עמדתו מייצגת את רצון וטובת הילדים ועמדת משנהו – לא, אין ענייננו נבדל בכך ממקרים אחרים. הצידוק למינויו של אפוטרופוס לדין הוא, כאמור, כשעמדות שני ההורים אינם מייצגות את טובת הקטינים וכשבית הדין סבור כי אף לא יוכל לעמוד על טובתם מתוך ומבין שתי העמדות, ואף לא תוך הסתייעות בגורמי המקצוע.

האפוטרופוס לדין מחליף את ההורים כשאין הם ממלאים את תפקידים, אין הוא מחליף את גורמי המקצוע – העובדים הסוציאליים, או במקרים אחרים פסיכולוגים או רופאים שחוות דעתם עשויה להידרש לשם הכרעה, ועל דרך כלל גם אינו נחוץ כתוספת להם – אם אינו נחוץ כאמור בממלא מקומם של ההורים – שכן שברך כלל תחום התמחותו הוא התחום המשפטי ולא אחד מתחומי התמחותם של הללו.

גורמי המקצוע הנזכרים נחוצים אם משום שאין בית הדין או בית המשפט יודע לקבוע עמדתו של מי מן ההורים היא הנכונה מבחינת טובת הילד ללא שישמע את עמדתם של גורמי המקצוע שיקבעו מבחינה מקצועית מה טובת הילד, העשויה לעלות בקנה אחד עם עמדתו של הורה אחד או של ההורה האחר ועשויה גם להיות ממוצעת בין עמדותיהם (ולאו דווקא במובן המתמטי של 'ממוצע' היינו בנקודת האמצע בדיוק), תואמת לעמדת האחד בעניין מסוים ולעמדת משנהו בעניין אחר או שונה מעמדותיהם של שניהם גם יחד. לא אחת אפשר גם להניח שאף ההורים אינם פועלים במודע נגד טובת הקטין אלא מאמינים כי עמדתם מייצגת את טובתו, אלא שאף הם – אם בשל ראייה משוחדת ואם בשל העדר ידע מקצועי הנחוץ כדי להבין את טובת הקטין בתוך המערכת הסבוכה של קונפליקט משפחתי – אינם יודעים באמת מה טובת הקטין, ויש כמובן אף הורים שאכן מבינים שאין הם יודעים אל נכון את טובת הקטין ומבקשים משום כך את חוות הדעת המקצועית, ממש כשם שעושים הורים, שאינם רופאים, כשנדרשת הכרעה רפואית בעניינו של קטין, גם אם אינם גרושים אלא נשואים ואף חיים בהרמוניה.

חוות הדעת המקצועית מסייעת לבית הדין או לבית המשפט להגיע למסקנה מה טובתו של קטין בלי קשר לשאלה אם הוריו מייצגים את טובתו כפי שהיא בראות עיניהם או אינם מייצגים אותה.

אפוטרופוס לדין נחוץ לעומת זאת רק כשאכן ההורים, שניהם, אינם מייצגים את טובת הקטין – אף לו כפי שהיא בראות עיניהם – אלא את רצונם שלהם בלבד תוך שהם מתעלמים במודע מטובת הקטין או סומים מלראותה כלל (אף שלעיתים 'מדמיינים' הם שאכן רואים הם את טובתו), וכשהשאלה הנצרכת להכרעה אינה מתמצה בשאלה המקצועית שבעניינה אפשר להיסמך על חוות הדעת המקצועית, ואף אינה יכולה להיות מוכרעת על ידי הערכאות השיפוטיות מכוח היכרותן בעצמן את העניין אלא לאחר שיסתייעו באפוטרופוס הניטרלי שיבחן מקרוב את הדברים וייתן לערכאה השיפוטית את המידע החסר לה הנוגע לטובתו של הקטין, לרבות את המידע לגבי רצונו של הקטין (שמשקלו בהכרעה מה היא טובתו משתנה בהתאם לגילו ולנתונים ושיקולים נוספים).

כח.       המשיבה העלתה טענה שלפיה אין לאמץ את חוות דעתה של העובדת הסוציאלית שכן טובתם של הקטינים בהיבט הדתי עשויה להיפגע עקב שהותם עם אביהם שלטענתה ייתכן שכיום אינו 'דתי' אף שחזותו החיצונית מוכיחה אחרת. התסקיר לטענתה היה צריך לבחון, ולא בחן, גם את 'מצבו הרוחני' של המערער – שמירת השבת שלו, שמירת כשרות מאכליו ומכשיריו המצויים בביתו.

את טענתה מחדדת המשיבה ומציגה אותה כדרישה המופנית כלפי בית הדין בהיותו בית דין דתי:

הערכאה בפניה נידון התיק כעת איננה כבוד בית המשפט, אשר אחר כבודו – הוראות החוק הם ורק הם שמנחות אותו – כבוד תורתם […] משמשים 'אביהם של יתומים' – הן מבחינה גשמית, והן מבחינה רוחנית.

לא ברור כיצד דרה ההתבססות על טענה זו בכפיפה אחת עם אמירותיה החוזרות ונשנות של המשיבה כי ככל שהכרעתנו לא תישא חן בעיניה תבקש כי ההכרעה תיפול בבית המשפט העליון, אך נניח להערת אגב זו, ונבהיר את דחיית הטענה לגופה.

אכן אין כל ספק בעינינו כי טובתו של כל ילד יהודי היא לגדול ולהתחנך לשמירת תורה ומצוות. אך אין זאת אומרת כי חייבים או אף כי רשאים אנו לבחון בכל מחלוקת בין הורים מהם שומר מצוות יותר מחברו ולבלוש אחריהם, באמצעות העובדים הסוציאליים הנדרשים להגיש לנו תסקירים או באמצעים אחרים, כדי לאשש או להזים טענות של אחד מהם בדבר טיב שמירת המצוות של האחר. המערער מצידו תהה על העלאת טענותיה של המשיבה נגדו, לרבות אמירתה בדבר 'כשרות המכשירים' שבביתו (אמירה שלשונה והיבדלותה מהאמירה בנוגע לכשרות המאכלים מלמדת כי מכוונת היא כנראה לתחום הסרטים או האינטרנט) שעה שהיא עצמה מחזיקה בביתה טלוויזיה. כשם שברור לכול כי אין אנו בודקים אם יש אמת בטענת המערער בנוגע לטלוויזיה, אף שמדובר בטענת 'ברי' (אם כי לא פורש אם נשענת היא על שהיה בעבר בעת שחיו הצדדים יחד או על מידע עדכני, ואם כן – מה מקורו) ולא כטענות המשיבה נגד המערער שנטענות כטענת שמא 'התסקיר לא בדק את כשרות המכשירים', כך גם אין מתפקידנו ולא מסמכותנו לבלוש אחר שמירת המצוות של המערער.

נזכיר למשיבה ולבאת כוחה כי אומנם אנו 'בית דין דתי' שלא כבית המשפט ש'הוראות החוק הן ורק הן מנחות אותו', כלשונה, אך מחויבים אנו לפעול בהתאם לסמכויות שהעניק לנו המחוקק, עוד לא איכשר דרא – אין בית הדין יכול, וכיוון שאינו יכול גם אינו צריך, לכוף על כל ישראל לשמור שבת וכשרות, לקרוא קריאת שמע ולהניח תפילין וכו', וכשם שאינו יכול לעשות זאת כלפי כל קהל ישראל כך אינו יכול ואינו צריך לעשות זאת כלפי המערער שבנידוננו.

מה שיכול וצריך בית הדין לעשות הוא לבחון את טובת הילדים, וכדי לקבוע שזו תיפגע משליחת הילדים לשהייה עם אביהם לא די בהנחת היסוד כי טובתו של ילד יהודי היא לגדול לשמירת תורה ומצוות ואף לא בטענה, שהוכחשה ולא הוכחה, כי שמירת המצוות של המערער לוקה בחסר. כדי לקבל טענה כזו נדרש גם להוכיח כי בכוונת המערער לגרום לילדיו לחלל שבת למשל, להאכילם טרפות או להביאם לצפות במראות אסורים באמצעות 'מכשיריו' ש'כשרותם לא נבדקה'. לא רק שלא הוכחה כוונה כזו אלא שלמעשה אפילו לא נטענה עד כה. המשיבה בונה מגדל קלפים של ספקולציות – חלקן מובעות במפורש וחלקן במשתמע – ששום דבר מהן לא הוכח ושכולם מוכחשות בדברי המערער: הקומה הראשונה במגדל היא הקביעה כי המערער אינו שומר מצוות כיום ולמרות חזותו החיצונית כיהודי דתי־חרדי אין תוכו כברו; הקומה השנייה היא ההנחה כי בשל כך יגרום גם לילדיו להיכשל באיסורים כאלה ואחרים, מה שמצריך הנחה ראשונית כי כזה הוא רצונו ולכך כוונתו ואף הנחה נוספת כי הילדים ישתפו פעולה עימו הן בשעת מעשה והן באי־גילוי הדברים לאחר מכן, שהרי גילוי כזה יסיר את המסכה הדתית מעל פניו. ועל גבי מבנה רעוע זה מבקשת היא שנשתית את ההחלטה לסטות הן מן הכלל הגורס כי טובת הילדים היא קשר גם עם אביהם, הן מן ההסכם שעליו חתמו הצדדים עצמם והקובע גם מה היא טובת הילדים, הן מחוות דעתו של הבורר שעליו הסכימו הצדדים הן מזו של שירותי הרווחה.

'אין ספק מוציא מידי ודאי', אך כאן מבקשת המשיבה כי ספק ספק ספקא של אוסף ספקולציות זה – שמא כולן נכונות הן – יוציא מידי ארבעה ודאים: הוודאות הכללית בדבר הצורך של ילד בקשר עם שני הוריו, ודאותם של ההסכם ושל פסק הדין שאישר אותו, ודאו של הבורר וודאם של גורמי המקצוע המוסמכים שאותם מינה בית הדין ואת חוות דעתם ביקש.

לסיום פרק זה נעיר שלוש הערות – אחת עקרונית והאחרות לגופן של טענות.

ההערה הראשונה היא כי כאמור טובתו של ילד יהודי היא לגדול לשמירת תורה ומצוות, אך לו זו בלבד שטובתו היא כמעט תמיד גם להיות בקשר עם שני הוריו – אף אם אחד מהם אינו שומר תורה ומצוות, או שאינו מדקדק בהם כראוי, כפי הנטען בענייננו (וכאמור: נטען אך לא הוכח) – אלא שעל דרך כלל סבורים אנו כי בהסתכלות רחבה ולטווח הארוך גם שמירת המצוות של הילד, כאישיותו בכלל, עשויה להיות נפסדת אם יימנע ממנו קשר בריא עם אחד ההורים, ועל אחת כמה וכמה אם תהיה שמירת המצוות ה'אשמה' בפגיעה בקשר עם ההורה.

ההערה השנייה היא כי נוכח נכונותה של המשיבה כי הילדים ישהו עם אביהם כמבוקש אם אך יתמלאו תנאיה (המצטברים או החלופיים) בדמות ערובה נוספת, התלוותה שלה לנסיעה אל המערער או הגעת המערער ארצה ושהיית הילדים עימו בארץ – תמוהה מאוד הטענה בדבר פוטנציאל הנזק הרוחני: הלוא ברור הוא כי גם אם יתמלאו כל התנאים ישהו הילדים עם אביהם לפחות בחלק מהזמן גם שלא בנוכחות המשיבה, אם סבורה היא כי המערער עשוי להכשיל את הילדים בחילול שבת, בצפייה בתכנים אסורים או באכילת מאכלות אסורות – כיצד יימנע הדבר על ידי מילוי דרישותיה האמורות? ומאחר שלשאלה זו אין כנראה תשובה היכולה להניח את הדעת הרי שהמסקנה היא אחת מן השתיים: או שהטענה בדבר הנזק הרוחני שקרית, או שהנכונות לשהייתה הילדים עם אביהם, כביכול, אם רק יתמלאו התנאים האמורים – מעושה היא והכוונה האמיתי היא לסכל קשר של הילדים עם האב בכל דרך אפשרית וכל התנאים אינם אלא אמצעים לכך.

וההערה השלישית היא כי המשיבה מטיחה בשירותי הרווחה את הטענה כי לא בחנו את מצבו הרוחני של האב – ואולי כי אינם מייחסים חשיבות לשמירת המצוות ולמצב הרוחני. בבורר המוסכם, הרב ד' – רבו של 'קהל חסידים' ברמת בית שמש, מחשובי הרבנים בעיר בית שמש, המשמש בה גם כרב הממונה על המקוואות ועוד – הטיחה כי אינו מבין בענייני טובת הילדים וכו'. נניח שהטיעונים נכונים, נניח שיכולים היו להתקבל כל אחד בפני עצמו, אבל האם גם להפך: האם שירותי הרווחה אינם מבינים בענייני טובתם של קטינים והרב ד' אינו מבין בענייני רוחניות או אינו מייחס חשיבות מספקת לשמירת המצוות של הילדים? איננו יודעים מה תשיב המשיבה לשאלות אלה, אך לנו התשובה ברורה וממילא שעה ששירותי הרווחה בחנו את ההיבט של טובת הילדים לפחות ביתר מובניו ומכוחם של הכשרתם וניסיונם המקצועי של העובדות הסוציאליות והביעו את עמדתם התומכת בעמדת המערער, מחד גיסא, והרב ד' שללא ספק מודע ומייחס חשיבות לשאלות של שמירת שבת ושל כשרות מאכלים ומכשירים הביע עמדה דומה מאידך גיסא, הרי שיש בשתי חוות הדעת העולות בקנה אחת ומשלימות זו את זו כדי לשמוט באופן מוחלט וסופי את הקרקע מתחת לבניין הקלפים הרעוע שבנתה המשיבה בבקשתה למנוע את נסיעות הילדים אל אביהם.

כט.       ההדדיות בקיום ההסכם:

המשיבה טוענת כי גם המערער אינו מקיים את כל התחייבויותיו שבהסכם ומשכך אין יסוד לדרישתו ממנה לקיים את התחייבויותיה שלה. ברם טענה זו נאמרת כדברים בעלמא, ללא כל פירוט איזו התחייבות אין המערער מקיים לשיטתה של המשיבה, ולא כל שכן ללא שתובא ראיה לטענה זו. משכך ברי הדבר כי אין כלל מקום לדון בטענה זו.

ראוי לציין כי במקומות אחרים בכתבי טענותיה של המערערת נטען כביכול לא קיים המערער את התחייבותו להעמדת ערובה ראויה לשובם של הילדים מחו"ל, בהקשר זה אף נאמר מפורשות כי לאחר שיקיים המערער את חובתו זו תקיים המשיבה את התחייבותה ותאפשר את נסיעות הילדים אליו (אם כי במקומות רבים אחרים בכתבי הטענות מובעת התנגדות לנסיעת הילדים – בעילות שונות שנדונו בפסק דיננו – ומשתמע שלא כדברים אלה). ככל שכוונת המשיבה באמירה הסתומה על הפרת התחייבויות של המערער היא לעניינה של הערובה הרי שהדברים אינם נכונים, שכן ערובה הועמדה גם הועמדה, ובהתאם להסכם, ואשר לטענות כי אין להסתפק בערובה זו – טענות אלה יידחו בפרק הבא של פסק דיננו, ומכל מקום גם לולי דחייתן לא היה מקום לומר בעניינן כי המערער לא קיים את התחייבותו שהרי זו כשלעצמה ודאי קוימה ככתבה וכלשונה, ובטענה כי אין היא מספקת אין כדי להצדיק טיעון עובדתי שקרי שכביכול לא הומצאה הערובה.

למעלה מן הצורך נעיר (באשר לאפשרות כי כוונת המשיבה אינה לעניין הערובה אלא להתחייבויות אחרות של המערער) כי גם לו פורטה הטענה ואף לו הוכחה – כלל לא ברור הוא כי היה מן הדין לקבלה. ככל שאין המערער עומד בהתחייבויותיו – אפשר לבקש לאוכפן עליו, כשם שמבקש הוא לאכוף על המשיבה את התחייבויותיה שלה. אין בהפרת התחייבויותיו של צד אחד כדי להתיר למשנהו להפר את התחייבויותיו שלו על דעת עצמו, ולא כל שכן כדי להצדיק הפרת התחייבויותיו של משנהו למפרע. התליית קיום התחייבותו של צד אחד בקיום התחייבויותיו של משנהו כשההתחייבויות לא נכרכו זו בזו בהסכם במפורש (דרך משל התניית נסיעת הילדים לחו"ל בערובה) אפשרית רק אם ייקבע כי הפרה מסוימת יש בה כדי להצדיק את ביטולו של ההסכם כולו בהיותה הפרה יסודית כמובנו של מונח זה בסעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, ובהסכם שאפשר להפרידו לחלקים שונים (וכזה הוא הסכם שבענייננו הכולל בתוכו עניינים שונים כרגיל ברוב הסכמי הגירושין) – בהתאם להוראת סעיף 7(ג) לאותו חוק רק אם אפשר לקבוע כי מדובר בהפרה יסודית של החוזה כולו ולא רק של מרכיב מסוים שלו. הפרה אחרת מצריכה מתן ארכה לקיום החוזה ולתיקון ההפרה תחילה כהוראת סעיף 7(ב) לאותו חוק.

זאת ועוד, בענייננו אין מדובר בהסכם גרידא אלא בפסק דין, ומשכך אף הפרה יסודית אינה מאפשרת ביטול של החוזה אלא אם תבטל הערכאה שאישרה את ההסכם ונתנה לו תוקף של פסק הדין – בענייננו: בית דיננו – את פסק דינה.

והדברים אמורים ביתר תוקף דווקא משום הנטען ומודגש בדברי המשיבה עצמה ובדברי בית דין קמא: ענייננו הוא בילדים. ולמטבע של הטענה כי ילדים אינם כבולים להסכם שערכו הוריהם – שני צדדים יש, הצד האחר הוא כי הילדים וטובתם של ילדים גם אינם כבולים לקיומם או הפרתם של סעיפים אחרים של ההסכם.

מאחר ששני ההורים הודו ואישרו במסגרת ההסכם כי טובת הילדים היא קיום הסדרי השהות בדרך שנקבעו הרי שכל עוד לא שוכנענו כי ההפך הוא הנכון, ולא כל שכן שעה ששירותי הרווחה (כמו גם הבורר שקבעו הצדדים והמכיר אותם לכאורה) סבורים שקיום הוראות ההסכם בנוגע להסדרי השהות של הילדים עם אביהם יטיב עימם, וכאמור הדבר תואם גם את העיקרון כי על דרך כלל טובת ילדים היא קשר ושהות במינון מסוים לפחות עם כל אחד מהוריהם, הרי שאף אם הייתה הצדקה לקבוע את בטלות ההסכם כהסכם או להתיר את הפרת סעיפים מסוימים שלו בשל הפרתם של אחרים – לא היה בכך כדי להצדיק את המבוקש בדברי המשיבה היינו את שלילת זכותם של הילדים לשהות גם עם אביהם.

ל.         הערובה:

בהסכם נקבעה הערובה להשבת הילדים ארצה הנדרשת כתנאי לנסיעתם אל אביהם, המערער, לחו"ל. נקבעה לעניין זה אף הבחנה בין השנים הראשונות שלאחר ההסכם, שאנו מצויים בעיצומן, ושלגביהן נקבעה ערובה בת מיליון ש"ח שלצורכה ימסרו הורי המערער לבית הדין ייפוי כוח המאפשר את מכירת דירתם או חלק ממנה עד לסכום האמור אם תופרנה התחייבויות בנם להשיב את הילדים ארצה. ייפוי הכוח האמור אכן נחתם, אומת ונמסר לבית הדין.

בתגובה שהגישה המשיבה לבית הדין קמא בי"ד במרחשוון התשפ"ד (29.10.23) העלתה המשיבה את הטענה כי המערער עשוי שלא להשיב את הילדים. בשלהי הדיון שהתקיים בבית הדין קמא בי"ד בכסלו התשפ"ד (27.11.24) שבה על טענתה זו "לא מספיק הבן אדם עיגן אותי חמש שנים, אתה רוצה שהוא יחטוף אותם", ומשהשיב המערער "יש ערבות על דירת ההורים", החזירה לו לראשונה (לכאורה) טענה המפקפקת באיכותה של ערובה זו "הדירה ממושכנת, יש ילד תסמונת דאון שגר שם".

טענה זו בניסוחים שונים היא הטענה שהועלתה גם בהליך שלפנינו ולכאורה היא שעמדה גם מאחורי קביעתו של בית הדין קמא בהחלטתו מג' בסיוון התשפ"ד (9.6.24) כי נסיעת הילדים אל האב לחו"ל תאושר רק אם (בין השאר) יומצאו בטוחות שיניחו את דעת בית הדין לשיבתם של הילדים ארצה.

ברם כפי שתואר ובואר לעיל המערער המציא אסמכתה להיות דירת הוריו נקייה מכל שעבוד. המשיבה טענה כנגד תשובתו זו של המערער כי ייתכן שהוריו חייבים לאחרים כספים שבגינם לא נרשם שעבוד אך בפועל יידרשו לפורעם והדירה תשמש לכך.

אין צורך להכביר מילים בעניין זה: כל עוד דירת ההורים בבעלותם ולא רשום עליה שעבוד – אין מניעה חוקית או הלכתית לממש את ייפוי הכוח שניתן כערובה בענייננו, חובות אחרים – אף אם ישנם – אינם יכולים למנוע זאת. לכל היותר ייתכן לטעון כי מצבה המשפטי והרישומי של הדירה היום אינו ראיה למצבה מחר ("ויש מחר שהוא לאחר זמן" כלשון רש"י (שמות יג, יד)) ושמא עד עת בֹא דברו של ההסכם תימכר הדירה או יירשם עליה שעבוד. לטענה כזו יש פתרון פשוט – ולפלא הוא שאותו לא ביקשה המשיבה עד כה (אלא אם אכן כל הטיעונים אינם אלא תירוץ למניעת נסיעת הילדים): רישום עיקול והערת אזהרה על הנכס בהתאם להסכם ולייפוי הכוח, ויובהר כי לו הייתה בקשה לרישום כזה מוגשת לבית הדין – היה בית הדין נעתר לה, ואף עתה אם תוגש – ייעתר לה.

גם מענהו של המערער לטענה כי מגוריו של אחיו, הלוקה בנפשו לגרסה אחת של המשיבה או לוקה בתסמונת דאון לגרסתה האחרת, בדירת ההורים עשויים לסכל את מימוש הערובה – מענה נכון הוא: האח אינו בעליה של הדירה או של חלקה ואין מניעה חוקית למוכרה או לפרק שיתוף בה שייווצר מכוח רישום המשיבה כבעלים של חלקה (חלק בשווי של מיליון ש"ח) מכוחו של ייפוי הכוח בשל מגוריו בה. (שהלוא אין אנו עוסקים בפירוק שיתופם של ההורים עצמם, כבני זוג, בדירה, פירוק שיתוף שעליו חלות ההגבלות שבסעיף 40א(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, ובסעיף 6א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973.)

ערובה על סך של מיליון ש"ח היא ערובה נכבדה, שעבודה של דירת מגורים לה הוא בטוחה ראויה ומספקת, ואם לא די בכך הרי שאלו גם הערובה והבטוחה שהצדדים הסכימו עליהן.

הטענות בדבר חובות אפשריים או בנוגע למגורי האח – לבד מהיותן טענות דחויות מצד עצמן, הן גם טענות שהיו תקפות באותה מידה גם בעת שאושר ההסכם: האח כפי הנראה גר בדירה גם אז ונכותו גם היא לא נוצרה לאחר מכן, אפשרות קיומם של חובות שלא נרשם שעבוד בגינם ודאי הייתה גם קודם לכן וחובות שכן נרשם שעבוד בגינם – לא נוצרו עד כה (או למצער עד להנפקת נסח הטאבו שצורף כאסמכתה לתגובתו האמורה של המערער). גם מטעם זה אין הטענה יכולה להתקבל שהרי קיים הסכם שאף ניתן לו תוקף של פסק דין, ומשלא השתנו העובדות מאז – אין עילה לסטייה מהם.

נוסיף ונאמר גם כי כפי שהערנו לעיל: המשיבה עצמה גילתה פעם אחר פעם נכונות לנסיעת הילדים אל אביהם לחו"ל אם תתלווה בעצמה לנסיעה זו (במימונו של המערער), והלכה למעשה כך אף היה אשתקד כשהילדים נסעו עם המשיבה לפולין לשבועות התשפ"ג ושהו שם עם אביהם. קשה להבין כיצד, לסברתה, יכולה התלוותה לנסיעה לחו"ל למנוע מהמערער את 'חטיפת' הילדים ואי־השבתם ארצה (בהנחה, כפי שציינו לעיל, שגם היא מבינה כי אף אם תתלווה לנסיעה לא תוכל לדרוש כי ידם של הילדים לא תזוז מתוך ידה כל ימי היותם על אדמת נֵכר). לא ברור גם, לשיטתה, מדוע לא ניצל המערער את ההזדמנות ההיא כדי להפיק את זממו ולחטוף את הילדים. שאלות אלה מוסיפות למסקנה כי הערובה הקיימת אכן די בה כדי למנוע את ה'חטיפה' או כי גם ללא תלות בה לא הייתה למערער כוונה לחטוף את הילדים, אך הדברים נאמרים למעלה מן הצורך שכן גם בלעדיהם די בערובה האמורה והקבועה בהסכם.

לא.       בהחלטה האמורה הוסיף בית הדין קמא תנאי נוסף לנסיעת הילדים אל אביהם: אליבא דבית הדין קמא תותר הנסיעה, גם אם הערובה לשוב הילדים ארצה תניח את הדעת, רק אם ישכנע המערער את בית הדין קמא כי אכן נבצר ממנו להגיע ארצה ולקיים את הסדרי השהות עם הילדים בארץ.

למעשה שני הצדדים מודים כיום כי תנאי זה התקיים: המערער טוען כי קיים נגדו כיום צו עיכוב יציאה המונע את יציאתו מאנגליה; והמשיבה אף היא מודה בקיומו של צו כזה וטוענת טענות המתבססות על קיומו (הטענה, שנדחתה לעיל, כי קיומו של הצו מוכיח כי המערער אינו אב שאפשר להפקיד בידיו את הילדים), היא אף מספקת הסבר (בשמה של עדה הנאמנת עליה) לנסיבות מתן הצו (לשיטתה בשל השתתפות המערער בתגרה אלימה ולא רק, כדבריו, בעימות מילולי עם מפגינים).

אך גם לולי קיומו של תנאי זה אין הצדקה למניעת נסיעת הילדים, ועל כן עלינו לקבוע כי החלטת בית הדין קמא בטלה גם במובן זה שאם בעתיד יוכל המערער להגיע ארצה – עדיין לא תהיה זו עילה למנוע את קיום הסדרי השהות כפי שנקבע בהסכם:

טובתם של ילדים היא בקיום קשר, לרבות הסדרי שהות, עם אביהם. הנוהג המקובל ודרך המלך היא, גם כשקיים ריחוק גיאוגרפי, שבמועדים שנקבעו להסדרי השהות מגיעים הילדים לבית ההורה (גם אם תיתכן מחלוקת בשאלת המימון של הבאתם לשם או הליווי הנדרש, כבענייננו, בענייננו הוכרע הדבר גם בהסכם). הדרישה כי האב יבוא למקומם של הילדים היא החריגה והמצריכה ביסוס של ממש. לו אכן לא הייתה הערובה לשובם של הילדים – היה בכך כדי לבסס דרישה כזו, אולם משקבענו לעיל כי לא כך הדבר – אין לדרישה זו על מה להתבסס, ותמוהה היא גישתו של בית הדין קמא שמלכתחילה קבע את העדר האפשרות של הגעת המערער לארץ ואת הערובה כשני תנאים מצטברים.

הדברים אמורים במשנה תוקף שעה שבהסכם אכן נקבע כי הילדים יגיעו אל אביהם, המערער, לחו"ל. בית הדין קמא לא ביסס ולא נימק עמדה וקביעה כי טובתם של הילדים היא דווקא שלא לטוס לחו"ל וכי בשל כך ובשל העיקרון כי אין הילדים מחויבים להסכם שבין ההורים יש להתעלם מן ההסכם, וכלל לא מובן אפוא מדוע סבור הוא כי דרך המלך היא לפעול בניגוד להסכם כשאפשרות הפעולה בהתאם לו – גם אם ישנן ערובות מספיקות – נותרת רק כפריו של האילוץ, אם יוכח כי אין האב יכול להגיע ארצה.

אכן עניינם של הצדדים נדון לפנינו בהרכב שכל חבריו הם חניכי בתי מדרש שעניינה של ארץ ישראל תופס בהם מקום מרכזי. צר לנו על בחירתו של המערער לשבת בארץ נֵכר, בחירה שהיא היפוכה של בחירת דוד המלך (תהילים פד, יא) "בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע" המוגדרת בדבריו (שמואל א כו, יט) גירוש "מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'" והמושווית ל"עֲבֹד אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים" וכדברי חז"ל (כתובות קי, ב) ל"מי שאין לו אלוה". אך לא זו בלבד לעת הזו שבה אנוס הוא המערער להיוותר בגולה אלא אף בעבר כשלא היה אנוס ואף אם יבחר בעתיד גם שלא מאונס להיוותר בגולה – לא מסמכותו של בית הדין לכוף על מצוות יישוב ארץ ישראל והעלייה אליה, וודאי שאינו יכול לעשות זאת באמצעות מניעת המערער מהסדרי שהות עם ילדיו אלא אם יבוא לצורכם ארצה.

הילדים עצמם לא יעברו איסור בעצם נסיעתם לשהות עם אביהם בחו"ל שהרי לבד מטובתם שלהם בקיום קשר עם האב יקיימו בכך גם 'כיבוד אב'.

ואומנם נחלקו הראשונים (עיין תוספות בעבודה זרה יג, א) אם לצורך כל מצווה מותרת היציאה לחו"ל או רק לצורכן של מצוות מסוימות (ובכפוף לחזרה לארץ לאחר מכן ואי־ההשתקעות בחו"ל כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ט), אך גם לסוברים שלא לכל המצוות הותר – לצורך מצווה רבה הותר (כמבואר בתוספות שם, ובלשונם "מצוות חשובות"). ומבואר להלכה בתשב"ץ (חלק ג סימן רפח) שהיציאה לצורך כיבוד אב ואם בכלל ההיתר, וכן מבואר מהמנחת חינוך (מצווה ריב אות א), וכן נראית משמעות מסקנת הסוגיה בקידושין (לא, ב). וכן היא גם הוראת בעל חכמת אדם (בינת אדם שער משפטי ארץ פרק יא סעיף ג, ועיין עוד שם לעניין הימנעות מעלייה ומגורי קבע בחו"ל, אומנם בזה הניח את הדבר בגוף דבריו בחכמת אדם שם בצריך עיון).

ואומנם אין לכחד כי מהמבי"ט (חלק א סימן קלט) נראה לכאורה שלא כך, וכך צידד בפאת השולחן (סימן ב בית ישראל ס"ק כח), עיין שם באורך, אבל אפשר שאף דבריהם לא נאמרו אלא לעניין מגורי קבע בחו"ל (שבזה דיברו, ועיין שם באריכות דברי פאת השולחן שהבין בסוגיה בקידושין גם כן שמדובר בהשתקעות בחו"ל עד פטירת האם, ומשמעות הדברים היא שלולי הבנה זו אכן היה מותר), והכי נמי נראה מדברי מהרי"ט בחידושיו לקידושין (שם) – ולא לבד שזה מצטרף להיתר אלא שמסייע גם להא דמסתבר דלא אסר המבי"ט כהאי גוונא את היציאה לחו"ל לצורך כיבוד הורים, דאי אסרה מסתמא הווה שמיע ליה למהרי"ט בנו ולא היה מעלים עיניו מסברת מר אביו, אלא ודאי דשאני יציאה על מנת לחזור ממגורי קבע בחו"ל. ולא זה הנדרש בענייננו.

וכל שכן שיש להורות למעשה להיתר לפי משמעות לשון השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקלא סעיף ד) ולפי פסיקת המשנה ברורה (שם ס"ק יד) שכל יציאה למצווה כלשהי מותרת (אם אינה יציאה להשתקע אלא על מנת לחזור), והוראות פוסקים אלה הן הלוא שפשטו בישראל.

ואף אם נאמר שמידת חסידות היא להימנע מכל יציאה לחו"ל, אף לצורך מצווה (שהיציאה לצורך מצווה היתר היא ולא חיוב), וכלשון הרמב"ם (שם, והיינו אם נאמר שמידת חסידות האמורה בדבריו מוסבת לא רק על יציאה מפני דוחק הפרנסה אלא גם על יציאה לצורך מצווה ואף כשאינה להשתקע), ודאי הוא שאין מקום להורות כמידת חסידות זו בניגוד להסכם שבין הצדדים וכשמדובר בצדדים ששניהם יחד לא נמנעו מלצאת לחו"ל בעבר ואף להתגורר בה בקביעות יחד וכשגם עתה נראה ברור שגם המשיבה אינה מבקשת להנהיג את עצמה או את ילדיה במידת חסידות זו ונכונה לצאת לחו"ל עימם.

לב. סוף דבר הוא כי דינו של הערעור להתקבל, כאמור.

הן ההסכם ופסק הדין שאישר אותו, הן העיקרון של שמירת קשר בין ילדים לשני הוריהם בכלל, הן חוות דעתו של מי שמינו ההורים עצמם להכריע ביניהם והן חוות דעתם של גורמי המקצוע – כולם תומכים בעמדה זו.

טענות המשיבה נגד ההסכם, טענותיה כי נסיעת הילדים לאביהם נוגדת את טובתם, כי הערובה לחזרתם שנקבעה ונמסרה אינה מספקת – כולן דחויות הן מכול וכול, לא מעט מהן אף מכילות סתירות פנימיות, וכפי שפורט בהרחבה עד כה.

לג.       אנו קובעים ומורים כדלהלן:

1.         הסדרי שהות בין הילדים לאביהם, המערער, יתקיימו בהתאם להוראות הסכם הגירושין, ככתבן וכלשונן. בכלל זה תתאפשר נסיעת הילדים לאביהם, ככל שירצה בכך, לתקופת חופשת סוכות הקרובה.

המלווה שיתלווה לילדים יהיה מי שנלווה אליהם בנסיעה הקודמת (לשבועות התשפ"ג) או מלווה אחר המוכר להם, לפי בחירת המערער.

2.         המשיבה תסדיר דרכונים ברי תוקף לכל הילדים (ולא רק תקבע תור להסדרתם) ותמציא לבית הדין אסמכתה כי כך עשתה בתוך עשרה ימים ממועד פסק דין זה.

ככל שלא תעשה המשיבה כן ייעתר בית הדין לבקשה למינוי אפוטרופוס לילדים לעניין ולצורך הנפקת הדרכונים, ככל שיגיש המערער בקשה כזו. זהות האפוטרופוס תיקבע בהתאם לבקשה, והמשיבה תהיה חייבת לאפשר לאפוטרופוס לקחת את הילדים עימו לצורך הנפקת הדרכונים ולשתף עימו פעולה בכל הנדרש. הימנעות משיתוף פעולה כזה תגרור אכיפה – לרבות באמצעות משטרת ישראל.

3.         ככל שתבקש המשיבה, לאחר הנפקת הדרכונים, כי יינתן צו עיקול ותירשם הערת אזהרה על דירת הורי המערער בהתאם לערובה שנקבעה ולייפוי הכוח שמסרו – ייעתר בית הדין לבקשה (בכפוף לפתיחת תיק מתאים) וייתן צו כאמור.

4.         אנו משיתים על המשיבה, שהפרה ביודעין ובטענות סרק את ההסכמות שבין הצדדים וגררה את המערער להליכי משפטיים לצורך אכיפתם, תשלומי הוצאות משפט לטובת המערער בסך של 10,000 ש"ח.

לפנים משורת הדין לא יושתו הוצאות משפט נוספות לטובת אוצר המדינה.

5.         לאחר הנפקת הדרכונים כאמור לעיל יחזור עניינם של הצדדים לבית הדין האזורי.

עם זאת מאחר שנראה כי הרכב בית הדין האזורי שדן עד כה בעניינם של הצדדים מתקשה לפעול בהתאם להוראות פסק דיננו אנו קובעים כי תיקם של הצדדים העוסק בביקורי הילדים  יועבר להרכב אחר בבית הדין האזורי ירושלים. שאר עניני הצדדים ימשיכו להתנהל בפני ההרכב הנוכחי.

לפיכך יועבר התיק בבית הדין האזורי לראש אבות בתי הדין ירושלים, הרה"ג מרדכי רלב"ג שליט"א, שיקבע הרכב שידון מכאן ואילך בעניינם של הצדדים.

6.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ל' באב התשפ"ד (03/09/2024).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                          הרב ציון לוז־אילוז