בתי הדין הרבניים הממשלתיים כמו גם בתי הדין הפרטיים (בית דין צדק) משמשים חלק בלתי נפרד מהנוף המשפטי במדינת ישראל, ערכאות אלו מלבד כוחם ותוקפם ע"פ ההלכה, יושבים כיום גם מכח החוק (בתי הדין הרבניים מכח חוק שיפוט בתי דין רבניים ובתי הדין הפרטיים פועלים מכח חוק הבוררות) ככל ערכאה משפטית גן פסקי הדין שניתנים על ידם נאכפים בראשיות הגביה.
אלא שלמרות שערכאות אלו הינם חלק אינטגרלי ממערכת המשפט במדינת ישראל, אולם כללי המשפט בהם שונים לחלוטין, בתי הדין הרבניים כמו גם הפרטיים מחויבים לדין תורה בלבד זאת גם ע"פ חוק שהכיר בכך שהדיין אינו יכול להיות מחויב לשום חוק זולת דין תורה ועל כן נקבע בסעי' 12 לחוק הדיינים, תשט"ו-1955 כך: " אין על דיין מרות בענייני שפיטה זולת מרותו של הדין לפיו הוא דן"
כלומר המערכת החוקית נתנה לגיטימציה כמעת מלאה לדיין לדון ע"פ דין תורה בלבד, עובדה זו יוצרת פעמים רבות התנגשות בין מייצג שהוא עורך דין לבין דיין היושב על מדין בתיק בו מייצג עורך דין, עורך הדין שמטבע הדברים מלומד ומכיר את כל נבכי החוק טוען לטובת מרשו בדרכו שלו לפי החוק ולפי סדר הדין אותו הוא מכיר היטב בביהמ"ש, אלא שלמורת רוחם של עורכי דין רבים, בית הדין מתעלם תדיר מהטיעונים החוקיים אותם הם מציגים שכן כאמור דין תורה הוא שונה כמעט לחלוטין.
מדינת ישראל שהכירה בבעייתיות של ייצוג לקוי בבתי הדין ע"י מי שאינו בקי בנבכי ההלכה הבינה כי יש להכשיר מייצגים שיוכשרו באופן קונקרטי לערכאה ייחודית זו וכבר עם קום המדינה אפשרה הנהלת בתי הדין דאז בגיבוי המחוקק לאשר ייצוג בבתי הדין ע"י טוען רבני זאת על מנת לאפשר למתדיינים ייצוג הולם ומתאים בבית הדין הרבני.
את החובה להיות מיוצג בבית הדין הרבני ע"י טוען רבני ביטא בצורה חריפה וברורה ביותר בית הדין הגדול בפסק דינו מיום כ"ג באדר התשע"ז (21/03/2017) בתיק מס' 1094102/1 ראו מהדברים:
"מכיוון שהארכנו בנזקים ובתקלות שיכולים להיגרם ע"י מי שאין לו את הכישורים לשמש כטוען רבני. איננו יכולים להימנע מלהתריע על התופעה הנגלית מידי יום ביומו בבתי הדין. כאמור, מי שיש לו רישיון לעריכת דין רשאי להופיע ואף מופיע בבית הדין. חלק מעורכי הדין מופיעים בבתי הדין למרות שאין להם שמץ של ידיעה בתקנות הדיון, לא למדו ואינם יודעים את עמדת ההלכה בעניינים המהותיים הנידונים לפני בית הדין, טוענים שלא כעניין ומשיבים שלא כהלכה. אינם יודעים העילות לחיוב בגט, העילות לפטור מכתובה וכו'. דבר זה אינו מפתיע שהרי בפקולטות למשפטים, לא ניתנת כמעט הכשרה לגבי ההלכות והכלים השיפוטיים הנצרכים להופעה לפני בית הדין. עו"ד אלו, לא רק שאינם מביאים תועלת ללקוחותיהם אלא שפעמים רבות, אף מזיקים להם לפיכך לענ"ד חובה עלינו למצוא את הדרך להבטיח שעו"ד המופיע לפני בית הדין תהיה לו עכ"פ ההכשרה המינימלית לעזור למרשו בעניינים הנידונים לפנינו עניינים אליהם לא הוכשר כנראה במסגרת לימודיו. חובה עלינו לפעול לתיקון התקנות כדי שגם לעו"ד המופיעים לפנינו לא יהיה די בתעודה לעריכת דין, אלא חובה שיוכשרו להופיע לפני בית הדין מתוך הכרת המערכת כלליה ודיניה."
דוגמאות רבות ניתן למנות מהתנהלות מייצגים שאינם מכירים את דין תורה, בשל קוצר הגיליון לא נוכל למנות אף את חלקם עם זאת ניתן דוגמא אחת על מנת להמחיש את הדברים, כידוע המשפט האזרחי רואה בפרוצדורה ערך חשוב ובבתי המשפט אזרחיים טענות פרוצדוראליות תופסות מקום נכבד, לעומת זאת בבתי הדין הרבניים המהות היא הנושא והפרוצדורה לא תופסת כל מקום ואף עם לא הוגש כתב הגנה תקין ו/או צד הגיש מסמך מבלי שיקבל רשות אין לכך כל השלכה עמד על הדברים בית הדין הרבני בתל אביב בתיק מספר 1350-21-1 בהרכב אב"ד הגאון הרב יצחק אלמליח ראו מהדברים:
"גישת המשפט העברי שונה בתכלית מגישת המשפט האזרחי לעניין כתבי טענות. בעוד שבמשפט האזרחי קיימים כללים נוקשים לעניין הגשת כתבי טענות, במשפט העברי קיימת העדפה ברורה לשמיעת טענות בעל-פה. אמנם גם על פי המשפט העברי, הציבור רשאי לקבל על עצמו כללים ותקנות לעניין הגשת טענות בכתב, אך מבחינה הלכתית זהו חידוש, וכמו בכל חידוש – אין לך בו אלא חידושו. מעבר לכך, על פי שיטת המשפט העברי, בתי הדין הרבניים נוהגים בגמישות רבה בכל הנוגע לענייני פרוצדורה, ודומה כי מאז הקמת בתי המשפט לענייני משפחה נוהגים כך גם בתי המשפט בדונם בתיקי משפחה. כדיינים הננו רואים כמעט מידי יום התנגחויות בין עורכי דין באשר להגשת מסמכים לתיקי בתי הדין, ולפעמים אנו מתבוננים במחזה די בתמהון – כאילו הכנסתו של מסמך זה או אחר תחרוץ את גורל התביעה או ההגנה. ולא כי: הכנסת מסמך לתיק אין משמעותה כי תוכן המסמך קביל בעיני בית הדין לשמש כראיה. בתי הדין בוחנים כל מסמך וכל ראיה בהקשרם הנכון. במיוחד נכונים הדברים ביחס לכתבי טענות. עם כל חשיבותם, בית הדין איננו חי מפי הכתב אלא מפיהם של בעלי הדין"
אין ספק כי בבית הדין הרבני מייצג שהוא טוען רבני מומחה המכיר את ההליך הלכתי ואמון על דין תורה לא יטען טענות סרק שכאלו שמקרים מסוימים אף עלולים לעלות לטוען אותם בהוצאות משפט מיותרות.
