בית הדין הרבני הגדול קבע כי בעת חישוב דמי מדור יש לבחון מחיר דירה זולה ולא במחיר דירה ממוצעת באזור המגורים בו גרים הילדים.
החלטת בית הדין הרבני הגדול היא המשך לפסק דינו שקבע כי למרות שאין לאישה הוצאות שכירות על דירת המגורים שכן הדירה שלה עדיין חלה על האב החובה לשלם דמי מדור, לאחר שניתן פסק הדין שקבע את העיקרון עתרה המערערת שוב לבית הדין הגדול וביקש לקבוע את הסכום שישלם האב עבור המדור.
בית הדין הגדול נעתר חלקית לבקשה, וקבע דמי מדור זמניים עד לקביעה אחרת של בית הדין האזורי – אלא שכאן קבע בית הדין הגדול כי בניגוד לבקשת האישה לקבוע תשלום מדור לפי שכר דירה ממוצעת באזור הרי שיש לקבוע לפי העלות הזולה ביותר, ראו מתוך נימוק בית הדין הגדול:
המערערת טענה כי עלות שכר דירה כאמור נעה בין 5,500 ש"ח ל־6,200 ש"ח וביקשה כי ננקוט לצורך העניין את הסכום הממוצע שבין הללו (ולמען הדיוק: מעט פחות מן הממוצע), 5,800 ש"ח, וממנו נגזור את החיוב שנקבע על 40% מעלות זו, כאמור.
אף שקיבלנו את טענת המערערת ברובד העקרוני אין אנו מקבלים את הבקשה לנקוט את הסכום 'הממוצע' האמור, שכן לכאורה יכול המשיב לטעון מן הדין כי לו שכר בעבור ילדיו (ובשותפות עם המערערת הנזקקת לשכירות זו בעבור עצמה) דירה בהתאם לקריטריונים שבפסק דיננו, אך לפי בחירתו, היה שוכר את הדירה שעלותה זולה יותר והעומדת למרות זאת בתנאי וגדרי פסה"ד. ואף שהמערערת הנזקקת לגור באותה דירה יכולה הייתה לבכר דירה אחרת, לרבות דירה יקרה יותר, הדעת נותנת כי במקרה כזה היה עליה לשאת לבדה בהפרשי העלות, ולפחות כל עוד לא התקיים דיון ולא נפסק כי יש עילה אובייקטיבית המצדיקה את הקביעה כי הדירה תהיה דווקא זו היקרה יותר, גם לולי רצונה של המערערת עצמה שאת מימונו אין להשית עליו. ולא כל שכן שעה שבפועל אין הצדדים שוכרים דירה אלא שהמערערת זכאית לתשלום כאילו שכר המשיב ממנה חלק מדירתה לצורך מדור הילדים, מה שמאפשר למשיב לטעון כי עליה הראיה כי שכר הדירה הראוי לדירה זו גבוה מזה המינימלי התואם את ההגדרות שבפסק הדין, ומשכך אין מקום להשית עליו שכר דירה הנגזר מה'ממוצע' האמור.
אשר על כן, יש לקבוע כי דמי המדור יעמדו, לעת עתה, על 40% משכר דירה של 5,500 ש"ח, היינו 2,200 ש"ח.
