רקע

על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים[1], רשאי בית הדין הרבני הגדול לערעורים להתנות שמיעת ערעור בהפקדת ערובה. אם בעבר השימוש בתקנה היה שמור למקרים חריגים בלבד[2], בעשור האחרון[3] השתרש נוהג לפיו בית הדין הרבני הגדול דורש כדבר שבשגרה הפקדת ערבות כספית כתנאי לשמיעת ערעור[4]. על פי רוב קביעת הערבות נעשית לאחר שמוגשת תגובת המשיב לערעור, אולם לעיתים עוד קודם לכן. ההחלטה ניתנת בדיין יחיד, ובה נקבע גובה הערובה, מועד ואופן הפקדתה[5]. סכומי הערבות נעים בדר"כ בין-10,000 ₪  לבין-30,000 ₪, כאשר כמובן במקרי קיצון ישנם סכומים גבוהים אף יותר, וקיימות גם נסיבות לקביעת ערובה מופחתת.

הרעיון שמערער נדרש להפקיד ערבות נתקל לפעמים בשאלות קשות כגון – האם מוסד הערעור נועד לעשירים בלבד ? האם עניים שאין ידם מספקת להפקיד ערובה אינם זכאים לצדק ? האם יש דרך להפחית את גובה הערבות, ואולי אף לשכנע את בית הדין לפטור לגמרי מהפקדת ערבות ? ובכלל מדוע שונה גישתם של דייני בית הדין הגדול המכהנים כיום מקודמיהם לפני עשור ויותר, שכלל לא עשו שימוש בכלי של חיוב בהפקדת ערבות, ובוודאי שלא באופן קבוע ?

על מנת להשיב על שאלות אלו ועוד, ובעיקר על מנת לדעת להתמודד נכון עם החלטה לחיוב הפקדת ערבות, לרבות השיקול באלו מקרים מוצדק לבקש הפחתה או פטור של דמי הערבות,  חשוב להבין את ההיגיון המשפטי וההלכתי שבהחלטה לחייב הפקדת ערבות. הבנה זו בהחלט תסייע לקבל החלטה מושכלת האם להגיש בקשה לפטור או הפחתה, ובעיקר תאפשר לנמק נכון בקשה שכזו.

זאת ועוד, ישנם שנוטים לקבל החלטות אסטרטגיות לאור ההחלטה להפקדת ערבות כאשר הם עלולים להסיק, ולפעמים בטעות, מסקנות באשר לדעתו של בית הדין על הערעור עצמו, כאשר לפעמים מדובר בניתוח משפטי שגוי לחלוטין.

שניים שהם שלושה

ראשית, חובה להבין מהו הרציונל שעומד בבסיס השיקול של דיין בבית הדין הרבני הגדול בבואו לקבוע חיוב בהפקדת ערבות[6]. קיימים שני נתיבים מרכזיים בהבנת התקנה המאפשרת חיוב בהפקדת ערבות.

הנתיב הראשון: מניעת ערעורי סרק – דהיינו דמי הערבות מהווים מעין דמי רצינות, כלומר, מערער שמאמין בצדקת ערעורו יהיה מוכן להפקיד סכום כסף משמעותי כדמי רצינות, להראות שמאמין בכל ליבו שמדובר בערעור מבוסס, ולא קנטרני שנועד לנצל את הליך הערעור לרעה. וממילא מי שערעורו ערעור סרק, שכל מטרתו לגרום לסחבת או להתשת הצד השני, לא ימשיך לנהל את הליך הערעור כאשר הוא כרוך בהפקדת ערובה כספית מראש.

הנתיב השני: הבטחת הוצאות המשיב בערעור – נתיב זה עצמו מתחלק לשני מסלולים שונים, היינו שתי גישות שונות – וישנם הבדלים הלכה למעשה בין שתי הגישות, וכפי שיובא בהמשך.

• הראשון; טכני – דהיינו הבטחת תשלום הסכום עבור הוצאות הצד השני ככל ויפסקו לטובתו מראש בקופת בית הדין, לאמור לו יזכה המשיב בהוצאות לא יצטרך לנהל הליכי גביה כנגד הצד המערער, אלא הוצאותיו מובטחות ומונחות לבטח בקופת בית הדין – על פי נימוק זה[7], העדר יכולת כלכלית לא רק שלא תהווה לעולם עילה להפחתת ערובה, אלא להיפך[8] העדר יכולת כלכלית רק תחזק את הצורך בהפקדת ערובה, היות שהטוען להעדר יכולת כלכלית למעשה מודה כי במידה ויחויב בהוצאות משפט לא יהיה לצד השני מהיכן לגבות.
• השני; מהותי – הפקדת הערבות כשלעצמה היא זו שמאפשרת בכלל לבית הדין הגדול לחייב בהוצאות, ללא ההפקדה קיים קושי עקרוני לחייב גם אם המערער הפסיד בערעור, ויוסבר, בשונה מהדין האזרחי, בדין תורה "לא" מחייבים מפסיד במשפט בתשלום הוצאות משפט[9] לצד המנצח. חיוב הוצאות משפט בדין העברי שמור למקרי קיצון בלבד[10] – קיימת מחלוקת האם אי החיוב העקרוני בהוצאות משפט חל רק בבית הדין הרבני האזורי או גם בבית הדין הרבני הגדול. ישנם שיטות הגורסות כי ההגבלה אינה חלה כלל על בית הדין הרבני הגדול, שם אין שום מניעה הלכתית לחייב בהוצאות משפט[11]. ולשיטות אלו הגישה הנדונה כעת אינה רלוונטית, אולם ישנם החולקים וגורסים כי התפיסה ההלכתית העקרונית של אי חיוב בהוצאות משפט חלה גם בבית הדין הרבני הגדול. על פי תפיסה זו, הפקדת הערבות אינה רק עניין טכני, אלא עניין מהותי ! גישה זו רואה בהפקדת הערבות הסכמה מראש של המערער לשלם את הוצאות הצד שכנגד במידה ויפסיד[12], כאשר מבחינה הלכתית ההסכמה מראש לשלם בהתאם לשיקול דעת בית הדין (ולא בהתאם למבחנים ההלכתיים הקלאסיים) מאפשרת לדיינים מבחינה הלכתית לחייב את המפקיד בהוצאות[13], גם במקום בו מבחינה הלכתית קלאסית סבור שלא היה אפשר לחייבו.

כב' נשיא בית הדין הרבני הגדול הגאון הרב דוד לאו[14], אחז בגישה המהותית וביאר כי הפקדת ערבות מראש מאפשרת לדייני בית הדין, מרחב שיפוט רחב יותר לפסיקת הוצאות[15]. ראו מדבריו:

"דא עקא, במישור ההלכתי חיוב בהוצאות אינו מן הדברים הפשוטים, כידוע. קל הוא יותר בהליכי ערעור שבמישור ההלכתי אינם הליכים שבזכות, מעיקר הדין, וקל וחומר כשגם משפטית מדובר בערעור ברשות בלבד. ועדיין גם באלה אין החיוב פשוט. אך מכל מקום כשנאמר מראש כי ההליך יתקיים בכפוף להתחייבות ולידיעה כי בסופו אפשר שיחייב בית הדין את המערער בהוצאות, הרי שבקשתו לקיום ההליך טומנת בחובה הסכמה לחיוב זה. דרישה לערובה להוצאות משרתת גם מטרה זו – מלבד הבטחת הגבייה בפועל, מבהירה דרישה זו באר היטב כי הבקשה לדון בערעור כוללת הסכמה והתחייבות לתשלום הוצאות."

נפקויות בין הנימוקים

על מנת לעמוד על ההבדלים בין הנימוקים, להלן יובאו כמה דוגמאות הממחישות את התוצאה של כל נימוק.

למשל במקרה בו מערער יבקש להמיר את החיוב בהפקדת ערובה כספית לשטר ערבות ובו התחייבות לשלם במידה ויחויב – לגישה הראשונה הטכנית המבקשת בעיקר למנוע הליכי גביה בהמשך, אין בבקשה זו שום סעד רלוונטי, אולם לגישה השנייה, שעיקר הפקדת הערבות נדרשת לשם הסכמה מראש של המערער לשלם הוצאות, יתכן בהחלט ויהיה די בהתחייבות מראש והסכמה בכתב להתחייב בהוצאות משפט, אף ללא הפקדת ערבות כספית של ממש.

נפקות נוספת תהיה במקרה בו הצד השני אינו מיוצג או שמיוצג באמצעות הלשכה לסיוע משפטי. במקרה שכזה למשיב לא עלולים להיגרם כמעט הוצאות בגין הליך הערעור, ולכן תהיה זו סיבה לבקש לפטור את המערער מהפקדת ערבות[16]. לעומת זאת אם הסיבה לחיוב בהפקדת ערבות תהיה סינון של ערעורי סרק, הרי שהוצאותיו של המשיב אינן רלוונטיות כלל לשיקול האם לחייב בהפקדת ערבות או לא, שכן לא את הוצאותיו של המשיב אנו מבקשים לבטח, אלא את מניעת ערעורי סרק.

עוד הבדל בין הגישות, במקרה בו אין ספק שככל ויפסקו הוצאות משפט יהיה מהיכן לגבות, כגון במקרה בה לבני הזוג דירה משותפת העומדת לחלוקה, אין כל ספק כי לו יפסקו הוצאות משפט יוכל הצד הזוכה לגבות את הסכום שנפסק לזכותו מתוך החלק של הצד השני בדירת המגורים, כלומר הוצאות המשפט מובטחות, אולם אם הסיבה לחיוב בהפקדת ערבות אינה הבטחת ההוצאות גרידא, אלא רצון למניעת ערעורי סרק, הרי שבית הדין עדיין ידרוש הפקדה כספית בפועל. כן יהיה הדין לגבי הגישה המהותית שגורסת כי הפקדת הערבות מהווה בעצם התחייבות לתשלום, לאמור למרות שלא צריך להבטיח את הגביה, עדיין יהיה נדרש לקבל התחייבות והסכמה של המערער להתחייב בהוצאות. אולם לפי נימוק זה די יהיה בהתחייבות המועילה על פי דין, כגון שטר התחייבות המועיל מבחינה חוקית והלכתית, אולם לא יהיה צורך בהפקדה כספית ממש.

למרות האמור במקרה בו בית הדין הרבני הגדול סבור כי על פניו אין סיכוי שיפסקו הוצאות משפט, יפטור הוא מהפקדת ערבות, ראו מדבר בית הדין הרבני הגדול[17] שכתב:

"בנסיבות אלה וכשהטענות העולות הן טענות עקרוניות הראויות לבירור, ושברור כבר עתה כי גם אם לבסוף יידחה הערעור, הסיכוי שייקבע כי טענות אלה לא היו אלא טענות סרק – קלוש הוא, שורת הדין היא אף שלא להתנות את שמיעת הערעור בהפקדת ערובה להוצאות."

סקירת גישות שונות בפסיקה

כב' הדיין הרב ציון לוז-אילוז[18] סבור שהסיבה העיקרית להפקדת הערבות היא להבטחת הוצאות, ואילו הטעם של מניעת ערעורי סרק הינה סיבה משנית[19], לכן במקרה בו שני הצדדים הגישו ערעורים הדדיים[20], פטר כב' הדיין הרב לוז את שני הצדדים מהפקדת ערבות וכך נימק את החלטתו:

"ייתכן אכן שהיה מקום לדרוש משני הצדדים גם יחד להפקיד ערובה לערעוריהם, אך מנקודת המבט הרואה בהרתעה מערעורי סרק טעם משני בלבד לעניין הדרישה להפקדת ערובה, בעוד הטעם העיקרי הוא אכן הבטחת ההוצאות, ולעניין זה כאמור קיום הדיון בשני הערעורים יחד הוא שיקול התומך באי־ההוראה על הפקדת הערובה, נוטה אפוא הדעת לכיוון של ההימנעות מן ההוראה על ההפקדה[21]."

לעומתו כב' הדיין הרב מימון נהרי[22] הביע עמדה עקרונית לפיה עיקר מטרת הערבות היא למנוע ערעורי סרק. להלן ציטוט מתוך דבריו:

"כאשר הצד שתובע ערעור לא מוכן להפקיד סכום ערבות גדול, קיימת סבירות שהוא עצמו סבור שהערעור שלו לא רציני. הרי אם הדיינים, ואפילו רק אחד מהם, קובעים שישנה עילה סבירה לערעור, מחזירים את כספי הערבות. ואם הוא לא מוכן לקחת סיכון זה, נראה שמדובר בתביעת ערעור קנטרנית, אחרת הוא היה מוכן להפקיד כסף ערבות."

יתכן כי לו המקרה של כב' הדיין הרב לוז היה מגיע לדיון בפני כב' הדיין הרב נהרי התוצאה הייתה שונה.

כב' הדיין הרב יעקב זמיר[23] נקט בגישה דומה לכב' הדיין הרב נהרי, אולם סייג זאת וקבע "הצורך למנוע ערעורי סרק בכלל – צורך שנבחן גם ביחס להיקף התופעה של ערעורי סרק, וממילא עשוי להשתנות מעת לעת".

ערבות אבל לא במחיר שלילת זכות הערעור

כאן המקום לציין, כי לפני כעשור, בכנס הדיינים תשע"ג[24], עת השימוש בתקנה המאפשרת חיוב בהפקדת ערבות לשם שמיעת ערעור החלה להיכנס לשימוש רחב יותר, ולא באופן מצומצם כפי שהיה נהוג בעבר, סייג היועץ לשיפוט הרבני עוה"ד הרב שמעון יעקבי, את השימוש בחיוב בהפקדת ערבות וכך הבהיר:

"חיוב להפקדת ערבויות כתנאי לערעור עשוי לסייע מראש בסינון ערעורי סרק. סיכויי הערעור הם שיקול רלבנטי בקביעת גובה הערבות, אבל אין לעשות שימוש בכלי זה כדי למנוע את זכות הערעור, גם אם דיין של בית הדין הגדול סבור כי סיכויי הערעור קלושים. הערבות שתיקבע צריכה להיות מידתית ועליה לאזן נכונה בין הזכויות של שני בעלי הדין להליך הוגן".

בית הדין הרבני הגדול[25] אף חידד והבהיר כי עצם התניית שמיעת הערעור בערבות כספית, אינה פגיעה בזכות הערעור, וכך נימק:

"התניית מימושה של זכות הערעור בתנאים מסוימים, לרבות הפקדת ערובה, אינה פגיעה בעצם קיומה, כשם שהתנייתה בהגשת הערעור במועד, למשל, אינה פגיעה בעצם קיומה, וזו וזו אינן יכולות להיחשב כעומדות בסתירה להוראות החוק הראשי."

חלופה לערבות כספית

כאן המקום לציין, כי בעבר הסתפק בית הדין הרבני הגדול[26] בהתחייבות או בכתב ערבות של צד ג' שלוקח על עצמו לשלם את ההוצאות ככל ויפסקו אם המערער עצמו לא ישלמם, להלן ציטוט מתוך החלטה שכזו:

"יחד עם האמור אני מאפשר למערער כי במקום הסכום שנקבע יגיש לתיק בית הדין התחייבות צד ג' לתשלום הסכום האמור במקרה שיקבע על פי שיקול דעת בית הדין כי מדובר בערעור סרק".

אלא שמסתבר כי הסדר זה לא עמד במבחן המציאות, ואך לאחרונה כתב בית הדין הרבני הגדול[27] את הדברים הבאים:

"ערבות צד ג' (ולא הוצע כי צד ג' יפקיד ערבות במקום המערערת – דבר שמובן מאליו כי אפשרי הוא, אלא כי יתחייב לה) עשויה להיתקל גם היא לעיתים, כפי שלימד ניסיוננו, בקשיי גבייה ואינה חלופה זהה בערכה להפקדה."

מערער סדרתי

שיקול נוסף שבית הדין הרבני הגדול לוקח בחשבון בקביעת שיעור הערבות הוא, האם מדובר במערער סדרתי או במי שאינו, ראו מדברי בית הדין הרבני הגדול[28] שכתב:

" הדברים אמורים במשנה תוקף במי שכבר הוחזק כעותר או כמערער סדרתי וכמי שלעולם בטוח הוא מראש בצדקתו או שמבקש הוא לנסות את מזלו, אף ללא שיהיה בטוח בכך, ולבסוף מלין הוא על החלטות שאינן לרוחו.

טובת הצדדים וטובת הציבור היא שמערער כזה יצטרך לשקול פעם ופעמיים את הגשת ערעוריו, אין מדובר בניסיון לחסום אדם מלממש את זכותו באופן הוגן, אלא בחסימה – חלקית בלבד – של מי שאולי מנסה לנצל זכויות משפטיות באופן בלתי מושכל או אף חסר תום לב ומזיק בכך לעצמו, לשכנגדו ולציבור שמשלם את עלות הזמן השיפוטי."

ערבות בערעור כנגד החלטה לקביעת סמכות שיפוט

עד כה עסקנו בהליכי ערעור בזכות[29], כאשר למרות זכות הערעור כאמור, ניתן להתנות את הזכות להגשת הערעור בהפקדת ערבות – על הליכי ביניים, כידוע, אין זכות ערעור, אלא ניתן לבקש בנסיבות חריגות בקשת רשות ערעור[30], לרוב גישת בית הדין הרבני הגדול גורסת כי ראוי להמתין לסיומו של ההליך, ולא לאפשר ערעור על החלטות ביינים.

מקרה חריג בו קבע בית הדין הרבני הגדול[31], כי נכון יהיה לתת רשות ערעור כבר בתחילת ההליך, הוא במקרה בו התקיים דיון בסוגיית הסמכות, ונקבע כי לבית הדין הרבני נתונה הסמכות לדון בתיק הנתון לפתחו, וכך כתב בית הדין הגדול:

"טעמו של דבר הוא כי ככל שקיים סיכוי, גם אם קלוש, שבסופו של יום יתקבל הערעור – והרי גם אם לא נתיר את הערעור עתה יוכל המבקש לערער בזכות לאחר מתן פסק דינו של בית הדין קמא ולהעלות אז גם את טענת הסמכות – הרי שמשמעות הדברים, כשמדובר בערעור שעניינו שאלת הסמכות, שעלולים הצדדים למצוא עצמם בעוד זמן כשכל ההליך שקיימו בבית הדין קמא בטל למפרע וכל הזמן וההוצאות שהוציאו בעבורו מתבררים כמי שעלו בתוהו. מטעם זה הנטייה היא להתיר ערעור מבוקש שעניינו שאלת הסמכות גם אם לוקה התנהלות המבקש בעניינו, כהתנהלות המבקש דנן שאיחר מלהגיש תגובות שנתבקש להגיש ולא עמד אף בארכה שניתנה לו לבקשתו, וגם אם סיכויי הערעור אינם נראים שפירים".

אלא שאליה וקוץ בה, בית הדין הרבני הגדול התנה את הערעור בהפקדת ערבות משמעותית מאוד וכך כתב:

"הערעור לא יישמע ואף תגובה לגופו של ערעור לא תידרש אלא לאחר שתופקד ערובה להוצאות המשפט בסך 30,000 ₪".

התוצאה של החלטת בית הדין הרבני הגדול תהיה שאם לא תופקד הערבות, הרי שלא תוכל להישמע עוד טענה כנגד הסמכות, שכן הטוען כנגד קיבל את יומו בבית הדין הרבני הגדול, ואם בחר שלא להפקיד את הערבות – הרי שלא יוכל לטעון שלא ניתן לו יומו[32], או שנמנעה ממנו זכות דיונית כל שהיא, ובכך למעשה תקובע סכמות בית הדין הרבני[33], ואף עתירה לבית המשפט העליון לא תוכל להיות מוגשת בעניין.

בקשה לחיוב בערבות טרם הגשת תגובה

שאלה מעניינת שהתעוררה היא, מכיוון שהערבות נועדה בין השאר להבטיח הוצאות, האם נכון לבקש כי הפקדת הערבות תעשה עוד בטרם הגשת תגובת המשיב לערעור ? שכן מרגע שמשיב נדרש להגיב הרי שנדרש להוציא הוצאות, והוצאות התגובה לכאורה אינן מובטחות.

התשובה על דרך הכלל תהיה שלילית, בית הדין הרבני הגדול[34] הסביר זאת כך:

"על דרך כלל גם אין ביה"ד מורה על הפקדת ערובה טרם תתקבל ותיבחן התגובה לערעור, ואף שגם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל – לרוב כשטענות הערעור נראות חסרות כל יסוד כבר ממבט ראשון – לא מצאתי כי הטענות שבענייננו הן מסוג זה."

יצויין, כי כאמור בהחלטה האמורה במקרים חריגים אכן יורה בית הדין הרבני הגדול על הפקדת ערובה גם עוד טרם הגשת התגובה, כך למשל במקרה בו ראה בית הדין הגדול[35] במתדיין מערער סרק סדרתי, קבע לאחר שהלה הגיש ערעור נוסף כך:

"על המערער להפקיד ערובה בסך 5000 ₪, תוך 14 יום בכדי לכסות הוצאות המשיבה להכנת כתב תגובה, אם ידחה ערעורו על הסף.  לאחר שתופקד הערובה ישלח כתב הערעור לתגובת האשה. ללא הפקדה כנ"ל ימחוק ביה"ד את הערעור."

חיוב בערבות בבית הדין האזורי

משעסקינן בענייני ערבויות, ולשם השלמת התמונה כדאי להזכיר כי אמנם בתקנות הדיון, אין תקנה המאפשרת לבית הדין הרבני האזורי לחייב עותר בהפקדת ערבות, וזאת לנוכח התפיסה ההלכתית העקרונית לפיה כל אדם זכאי לתבוע זכות שהוא סבור שמגיע לו, יחד עם האמור, מצאנו שני חריגים, בהם למרות שאין תקנה או חוק המאפשרת חיוב בהפקדת ערבות ע"י בית הדין הרבני האזורי, הרי שע"פ פסיקת בית הדין הרבני הגדול ניתן ואף יש לחייב ערבות:

• תביעה לביטול הסכם – בעניין זה כתב  בית הדין הרבני הגדול[36] כך:

"הפתח לביטולו של הסכם שאושר אומנם קיים, אך אין פתח זה אלא סדק צר ולא פרצה רחבה, הסכמים שיוכלו לעבור בו מעטים הם – אין מקום ל"שטפון" של בקשות לביטול הסכמים שאושרו, אלא לכל היותר ל"טפטוף" של בקשות כאלה.

כללו של דבר על המבקש לבטל הסכם בטענות ממין אלה שבפסק דין זה להרים את נטל הראיה הן להיותו של ההסכם הסכם בלתי סביר, הן להיות הליך אישורו לוקה בחסר בהיבט של אי־וידוא הבנת הצדדים את תוכנו ומשמעויותיו, אי־וידוא עשייתו מרצון חופשי או אי־קבלת הסברים המניחים את הדעת להסכמות הבלתי־סבירות.

משא זה לא קל להרמה הוא, אלא שבתיק זה הורם.

נוסיף ונאמר, אף כי בלי לקבוע מסמרות, כי יש מקום להורות על אי־בחינת בקשות ותביעות ממין זה – לא בהליכי ערעור בלבד, אלא אף בהליכים שבבתי הדין האזוריים עצמם – אלא בכפוף להפקדת ערובה לתשלום הוצאות משפט ככל שתביעה זו תידחה.

על חיוב הוצאות המשפט והפקדת ערובה להן מראש בהליכי ערעור כבר נכתב לא אחת – לרבות בהחלטת הרכב זה בתיק ‏ 1074520/3 – והטעמים האמורים בעניין זה שייכים גם לעניינו של הליך המבקש לערער את מעמדו של הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, אף אם אינו הליך המוגדר פורמלית "ערעור" (ועל אחת כמה וכמה כשאכן מדובר בהליך כזה)."

• בקשה לעיון מחדש – בפסק דין קבע בית הדין הגדול[37] כי:

"אין לדמות דין זה לכל תביעה, שלא מצריכה ערובה, שמכיוון שלדעת בית הדין היה מקום לפסוק – אם רוצה עתה לסתור את הדין חובה עליו לשלם הוצאות על דיונים נוספים, [אם יתגלו כדיוני סרק] וכמו שנהוג בערעור".

סיכום ומסקנות:

העולה מהדברים, כי בהרבה מהמקרים יש מקום לבקש הפחתה או ביטול של ערבות שנקבעת בהחלטת בית הדין הרבני הגדול. אולם טרם הגשת בקשה שכזו חובה לשקול היטב את נימוקי הבקשה, שכן הגשת נימוקים לא נכונים יכולים לעיתים לא רק שלא להביא את התוצאה המבוקשת אלא דווקא להרחיק אותה. כך למשל ראינו כי נימוק להעדר יכולת כלכלית, על פי רוב לא רק שלא מהווה נימוק להפחתת ערבות, אלא דווקא נימוק זה יכול להביא לדחיית הבקשה.

כמו"כ ראינו כי החלטה של בית הדין הרבני הגדול לחיוב בהפקדת ערבות, לא מלמדת בהכרח על דעתו באשר לגופו של ערעור.

עשו והצליחו !

[1] תקנה קל"ד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. שם נקבע "בית-הדין הרבני הגדול רשאי, לפי שיקול-דעתו, להתנות את הגשת הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות".

[2] על השימוש במשורה בכלי זה של חיוב בהפקדת ערובה ניתן ללמוד מדברי כב' נשיא בית הדין (כתוארו אז) הגאון הרב שלמה משה עמר בהחלטה מיום 05.04.2010 בתיק מס' 6649-01-1 שכתב: "הנה כי כן, הסמכות להתנות הגשת הליך בבית הדין הרבני הגדול בהפקדת ערבויות, קיימת אף כלפי ערעור בזכות, ולאו דווקא בבקשה למתן רשות ערעור. אכן, שיקול הדעת לענין זה מופעל במקרים יוצאים מן הכלל וחריגים במיוחד". באותו מקרה מרחיב כב' הנשיא ומסביר עד כמה אותו מקרה חריג כדי שיצדיק חיוב ערבות.

[3] בהתייחס לביטוי כב' הנשיא בדימוס שבהערה הקודמת, עשור לאחר שנאמרה, כתב בית הדין הגדול בתיק מס' 1209165/2 בהחלטה מיום כ"ב באב התש"ף (12.8.2020) מפי כב' הדיין הרב יעקב זמיר, כך "אין בית הדין כפוף להחלטות שנתן מותב אחר של בית הדין בעניין אחר, אף אם ביטא בהן אותו מותב עמדות עקרוניות שלו או של מי מחבריו (ואין נפקות לעניין זה בין כבוד נשיא בית הדין הגדול לבין יתר חברי בית הדין). אין מקום לטענת המערערת כי בעבר ביטא הגאון הרב שלמה משה עמאר שליט"א עמדה כי הוראה ממין זו תינתן רק במקרים חריגים, מדיניות בית הדין הגדול כיום שונה על דרך הכלל".

בצורה מובהקת עוד יותר נקבע בהחלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 970523/20 מפי כבוד הדיין הרב שלמה שפירא מיום ג' בסיוון התש"ף (26.5.2020) שכתב: "החלטות בדבר חיובי ערובות, ואף בסכומים נכבדים, הן דבר שבשגרה בבית הדין הגדול בכלל ובמותבים שהחתום מטה יושב בהם בפרט, וכאמור אף אם יחלוק עליהן אי מי – אין לכך כל נגיעה לטענות בדבר עוינות או הטיה שכן כאלה הן החלטותינו כדבר שבשגרה".

[4] הסבר לשינוי המדיניות ניתן למצוא בהחלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1271989/6 מפי כב' הדיין הרב ציון לוז-אילוז מיום ד' באלול התשפ"ג (21/08/2023), שכתב: " אף שבשנים האחרונות, בין השאר בגלל ה"אינפלציה" שחלה בהגשת ערעורים לרבות ערעורי סרק, הייתה ההוראה על הפקדת ערובה להוראה מקובלת ונפוצה שמורה בית דיננו ברבים מן הערעורים".

[5] למרות שמוסד הערובה קיים גם בערכאות ערעור בבתי המשפט, קיים שוני מובנה בין שני ההליכים, מוסד הערובה בבתי המשפט מקורו בסעיף 135 (א)  לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 שם נקבע "עם הגשת הערעור יפקיד המערער ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בסכום הנקוב בתוספת השלישית וימציא הודעה על כך למשיב" – כלומר על פי התקנות החלות בבתי המשפט סכום הערבות קבוע מראש לכל הליך באופן שרירותי ומהווה תנאי בסיסי להגשת ההליך, לעומת זאת בבתי הדין הרבניים שאלת הערובה נתונה באופן מוחלט לשיקול דעתו של הדיין המטפל בתיק שסוברני להחליט האם בכלל יש צורך בערובה, וגם  אם התשובה חיובית עדיין גובה הערובה אינו בסכום קבוע, אלא יקבע לפי שיקו"ד  הדיין – למעשה השיטה הנהוגה כיום בבתי המשפט יוצרת וודאות גדולה יותר מזו שבבתי הדין, אולם מנגד עולה הטענה כי שיטה שמאפשרת בחינה של כל מקרה לגופו עשויה ליצור תוצאה צודקת יותר.

[6] כאן המקום לציין, כי בעבר עלתה טענה לפיה היות שזכות הערעור נקבעה בחקיקה ראשית, אין בכוחם של תקנות הדיון, שהינן תקנות בלבד, לגבור על זכות הערעור הקבוע בחקיקה ראשית, כאשר לכאורה באמצעות חיוב בהפקדת ערבות יכולה להימנע לכאורה זכות הערעור העקרונית. טענה זו נדחתה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1269036/5 מפי כב' הדיין הרב שלמה שפירא מיום כ' באדר התשפ"ג (13/03/2023) שכתב: "תקנות הדיון קיבלו תוקף של חקיקת משנה, ראו דבריו של כב' המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט א' רובינשטיין (בג"ץ 9261/16, פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (‏30.3.2017), פסקה מח). וכיום יש להן אף תוקף נורמטיבי של דבר חקיקה מכוח הוראה של חוק ראשי, ראו בהערה שנוספה לסעיף 27(א) בחוק הדיינים, תשט"ו – 1955, במקורה: סעיף 19(א) לתיקון 20 לחוק, התשס"ד – 2004: "עד להתקנת התקנות יחולו הוראות תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג.

[7] ראו למשל החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1272507/1 מפי כב' הדיין הרב יעקב זמיר מיום י"ב באב התש"פ (02/08/2020) שקבעה "הטענה כי אין ביד המערער יכולת כלכלית היא בעצמה מהווה סיבה להפקדת בטוחות, שכן במידה ויקבע כי מדובר בערעור סרק מי יערוב לצד השני כי יקבל את הוצאותיו".

[8] ראו למשל דברי כב' הדיין הרה"ג הרב שלמה שפירא בהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום ג' בסיוון התש"ף (26.5.2020) בתיק מס' 970523/20 שכתב "טעם נוסף הוא עצם הבטחת ההוצאות, והדברים אמורים בייחוד כשמדובר במי שיש יסוד לחשוש לקושי לגבות ממנו את שייפסק – טענות בדבר מצב כלכלי קשה של המערער אינן, בהקשר זה, רק סיבה להקל מעליו, אלא לעיתים סיבה לאידך גיסא לחשוש יותר שאם יחויב בהוצאות יתקשה לשלמן ונמצא שכנגדו לוקה ונפסד".

ובמקרה נוסף בהחלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1425104/2 מפי כבוד הדיין הרב שלמה שפירא מיום כ"ט בתמוז התשפ"ג (18/07/2023) כתב "הדברים נכונים בכל ערעור וק"ו בנידון דידן שהמערערת טוענת שמצבה הכלכלי קשה, ומשכך לכשיידחה הערעור אם יידחה, לא יוכל המשיב לגבות ההוצאות שהוצרך להוציא, וכאמור גדל החשש להגשת ערעורי סרק. ומשכך הפקדת ערובה מחויבת במקרה שבפנינו, אף יותר מבערעורים אחרים".

[9] בשו"ע חו"מ סימן י"ד סעיף ה' "המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו".

[10] ראה פסק דין בית הדין הרבני הגדול מפי כב' הדיינים הרב אליעזר איגרא, הרב א' אהרן כץ, הרב שלמה שפירא מיום כ"ח בשבט התשע"ח (13.2.2018), בתיק מס' 1074520/3 הגדירו זאת כך: "היוצא מתוך דברי הראשונים והאחרונים דהיכא שאדם מתנהל כדרך שנהגו בני אדם – מגיש תביעה ומברר תביעתו, ועושה דברים אלו בתום לב – אף שיצא חייב בדין אין הוא חייב לשלם הוצאות".

וראו עוד פסק דין בית הדין הרבני הגדול ירושלים בתיק מס' 1391949/1 מפי כבוד הדיינים הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי, הרב ציון לוז־אילוז מיום ט"ז באדר התשפ"ג (9.3.2023) שכתבו:

"חיוב בהוצאות משפט ייתכן על פי דין תורה – והדברים אמורים בייחוד בערכאה קמא – רק במקרה שבו גרם אחד הצדדים למשנהו נזק ברור וודאי תוך שנקט בדרך בלתי־לגיטימית ……. הגשת תביעה שאינה כזו אינה עילה לחיוב הוצאות גם אם לבסוף נדחתה התביעה".

[11] הגר"א שפירא – נשיא בית הדין הגדול והרב הראשי לישראל לשעבר, הסביר גישה זו בפד"ר (כרך יב עמ' 190) שם כתב: "ועל כן יש לומר שכל זה רק בתביעה ראשונית לפני בית הדין המקומי שמצוה לשמוע בין אחיכם ולשפוט ביניהם. אבל אם בית הדין דן והוציא משפט, והמערער מערער משום שדעתו כי בית הדין טעה בדין, אם כי זה אפשרי מכח תקנות הדיון, אבל אין לומר כל כך שיש מצוה בזה להגיש תביעה לבית הדין הגדול, שבית הדין טעה. ואם באמת התברר שבית הדין לא טעה, ופסק כדת וכדין, כהאי גוונא יש לומר שאין להוכיח שפטור מלשלם ההוצאות שגרם".

[12] ראו בהרחבה לעניין זה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול ירושלים תיק מס'  970523/20 מפי כבוד הדיין הרב שלמה שפירא מיום ג' בסיוון התש"ף (26.5.2020) שכתב: "הליך הערעור כשלעצמו – היו שטענו נגדו רבות כי הוא כביכול 'נוגד את ההלכה'. התשובה העיקרית לטענה זו הייתה ועודנה שהסכמת הציבור וקבלתו יש בהם כדי לאפשר מסגרת של ערכאת ערעור וכדי לעשות את פסקיה למחייבים אף שעה שהם נוגדים את פסקיו של בית דין קמא. ומינה: הזכות לערעור מוגבלת וגדורה היא בגדריהן של הסכמות הציבור ותקנותיו. "….. "אותן תקנות ואותם מתקנים שיצרו את זכות הערעור קבעו גם את תנאיה "הם אמרו והם אמרו", ובכלל זה הניחו לשיקול דעתו של בית הדין לחייב בהוצאות והניחו לשיקול דעתו אף לדרוש הפקדת ערובה להוצאות מראש כתנאי לשמיעת הערעור. המגיש ערעור – אדעתא דהכי הוא מגישו, ומן הדין די בזה כדי לחייבו בהוצאות, אם ימצא בית הדין לנכון לעשות כן, אף אם יהיו הוצאות אלה מצד עצמן 'גרמא' ופחות מכך. על אחת כמה וכמה שכשנדרש הוא להפקיד ערובה מראש, שבזה ודאי גמר בדעתו ודלא כאסמכתא, וחייב עצמו בהוצאות שייפסקו אם ייפסקו – מטעם זה נכון לדרוש את הערובה מראש, כדי לסלק טענות נגד החיוב אם ייפסק, אף שמן הדין אפשר לדחות טענות אלה כאמור: כשמערער בוחר לערער ונדרש להפקיד ערובה ואכן עושה זאת – בוחר הוא לחייב עצמו, בין שחייב הוא מעיקר הדין ובין לאו – בהוצאות שיפסוק בית הדין (לפחות עד תקרת הסכום שהופקד). חיובו אם יהיה – יהיה תואם את ההלכה משום כך, ללא כל פקפוק. עצם הדרישה להפקדה תואמת את ההלכה משום שמעיקר הדין אין זכות לערעור כלל, מתן זכות שאינה קיימת מצד עצמה יכול שיהיה מותנה בתנאים שיתנו נותני הזכות, ונותני הזכות בענייננו קבעו כי הזכות תהיה תלויה בהפקדה אם ימצא בית הדין לנכון לקבוע כך.

[13] ככלל ע"פ הדין העברי משיב בערעור לעולם לא יחוייב בהוצאות משפט גם במידה והערעור התקבל והמשיב נוצח, ראה בעניין זה פסק דין בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1074520/3 מיום  כ"ח בשבט התשע"ח (13.2.2018( מפי כב' הדיינים  הרב אליעזר איגרא, הרב א' אהרן כץ, הרב שלמה שפירא שהסיקו כך "מסקנות, לאור האמור יש לקבוע: א. מי שהגיש ערעור וערעורו התקבל אין מקום לחייב המשיב בהוצאותיו".

[14] החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס':‏ 1215330/4 מיום י"ד בתמוז התשע"ט (17.7.2019).

[15] כאן המקום לציין להחלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1271989/6 מיום ט"ו במרחשון התשפ"ד (30/10/2023) מפי כב' הדיין הרב ציון לוז-אילוז, במקרה בו מערער אמנם הפקיד ערבות, אולם בהודעתו לבית הדין הגדול על הפקדת הערבות הוסיף את ההערה הבאה "למותר לציין כי אין לראות בהפקדה לגופה הסכמה לחרוג מדין תורה בעניין חיוב הוצאות" וכך נכתב בהחלטה:  "ומעתה, נוכח האמור ונוכח דברי המערער שנראה כי יש בהם ניסיון למנוע את האפשרות לחייבו ו'לנטרל' את האמור על ידי הבהרה מצידו כי למרות הפקדת הערובה אין הוא נכון להתחייב לתשלומי הוצאות כאמור. הלכה למעשה מבקש הוא כי נאפשר לו להשמיע את ערעוריו תוך שייתכן כי ההליכים יגרמו למשיבה נזקים כאלה ואחרים ותוך שלפחות בנוגע לחלקם הוא חוסה תחת מטרייתו של עיקר דין תורה ושל הסירוב להתחייב לתשלום החורג ממנו מפני האפשרות לחייבו בתשלום בגינם. את זאת לא נאפשר. כפי שהובהר לעיל מן הדין ומן היושר שבצד מתן האפשרות לערער תעמוד ההתחייבות וההבטחה לפיצוי המשיבה אם יתברר כי ניזוקה מן הערעור שלא בצדק – אף אם יהיו אלה נזקים שמעיקר הדין אין לחייב בגינם – וזאת על בסיס התחייבות המערער והפקדת הערובה. אם אין המערער נכון לכך – לא יישמעו ערעוריו."

[16] יש לציין, כי עדיין לא יהיה בכך עילה לפטור מוחלט, שכן גם אם אין למשיב הוצאות יתכן ויפסקו הוצאות לאוצר המדינה, וגם אותם יש להבטיח. ראו למשל מתוך החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1425104/2 מפי כבוד הדיין הרב שלמה שפירא מיום כ"ט בתמוז התשפ"ג (18/07/2023) שכתב: "כמו כן חובת ביה"ד לדאוג לתשלום הוצאות לאוצר המדינה בגין ערעורי סרק המבטלות את זמנו השיפוטי של ביה"ד, כשהליך מתקיים ללא הטלת מחויבות כספית על המגישו ללא בסיס איתן".

[17] החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס'  1273360/6מפי כבוד הדיין הרב שלמה שפירא.

[18] החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס':‏ 1284824/3,4 מיום ט' בשבט התשפ"ג (31.1.2023).

[19] בהמשך אותה החלטה, ממשיך הדיין וקובע כי טענת המשיב בערעור כי למערערת הכנסות גבוהות הינה טענה לפטור מערבות ולא לחיוב, וכך הוא כותב: "אף אם נקבל את טענתו של האב, כלל לא ברור שיש בדברים כדי לתמוך בדרישה להפקדת הערובה. אדרבה, מנקודת המבט הרואה את הערובה כפשוטה, כאמור, בהבטחת הוצאותיו של הצד שכנגד אם ייפסקו, ייתכן שנדרשת היא יותר כשיכולותיו של הלה מוטלות בספק, שאזי יש לחשוש שאם ייפסקו הוצאות ללא שתופקד מראש ערובה להן – לא יהיה מניין לגבותן, ולא כך כשהצד המבקש את הערובה טוען כי הצד שכנגד משתכר מדי חודש בסכומים נכבדים (והללו אינם מוכמנים ומוטמנים במקומות סתר, לפי הנטען, אלא בחשבון בנק), ומודה לכאורה כי אם ייפסקו הוצאות לטובתו – יהיה לו מניין לגבותם."

[20] יצוין, כי גישה שונה מצאנו בבית המשפט העליון שקבע כי כאשר מוגשים ערעורים הדדים הרי שעל המערער הראשון להפקיד ערבות גבוהה ואילו על המערער שכנגד להפקיד ערבות מופחתת, כך נימק בית המשפט העליון את הקביעה בבע"א 807/08 שקמים בינוי ופיתוח בע"מ נ' שמאי מתוך פסקה 7 "בשונה מערעור רגיל, כאמור, נגרר המערער שכנגד להליך בעל כורחו ואין אפוא להשית עליו מראש חיוב בעירבון להוצאות המערער העיקרי".

[21] גישה דומה נקט גם כב' הדיין הרה"ג הרב צבי בן יעקב בהחלטת בית הדין הרבני הגדול ירושלים בתיק מס' 1173696/3 מיום י"ח באדר התשפ"א (02/03/2021) שם כתב כך: "בתיק זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד. שני הערעורים הותנו בהפקדה ע"ס 20,000 ₪, לדעתי במקרה של ערעור וערעור שכנגד, יכולים ב"כ הצדדים להסכים ביניהם על גובה ההפקדה או להסכים לבטלה כליל".

[22] ראיון לעיתון קוראים אלעד גיליון  מס' 1059 "זמן חירותנו" י"א ניסן תשפ"ב (12/04/2022) עמ' 83.

[23] החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1209165/2 מיום כ"ב באב התש"ף (12.8.2020).

[24] מתוך ספר כנס הדיינים – התשע"ג הרב שמעון יעקבי, "על סדרי דין בבית הדין הגדול", כנס הדיינים – התשע"ג עמודים 161-167.

[25] החלטה בתיק מס' 1269036/5 מפי כב' הדיין הרב שלמה שפירא מיום כ' באדר התשפ"ג (13/03/2023).

[26] החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1272507/1 מפי כב' הדיין הרב יעקב זמיר מיום י"ב באב התש"פ (02/08/2020).

[27] החלטה בתיק מס' 1269036/5 מפי כב' הדיין הרב שלמה שפירא מיום כ' באדר התשפ"ג (13/03/2023).

[28] החלטת בית הדין הרבני הגדול ירושלים תיק מס'  970523/20 מפי כבוד הדיין הרב שלמה שפירא מיום ג' בסיוון התש"ף (26.5.2020).

[29] ערעור בזכות הוא ערעור המוגש כנגד פסק דין סופי, עליו יש זכות ערעור כפי שנקבע בתקנה קל"ב (1)  לתקנות הדיון, שם נקבע: "כל פסק-דין וכל החלטה של בית-דין אזורי הגומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק-דין, ניתנים לערעור לבית-הדין הגדול".

[30] כפי שנקבע בתקנה קל"ב (2) "על פסק-דין זמני או החלטת-ביניים אין ערעור, אלא לאחר קבלת רשות לערער מבית-הדין הגדול".

[31] החלטה בתיק מס' 1411012/1 מפי כב' הדיין הרב מימון נהרי מיום כ"ז באדר התשפ"ג (20.3.2023).

[32] יש לציין, כי בית המשפט העליון ככל ואינו מתערב בהחלטות  בית הדין הרבני הגדול לחיוב בהפקדת ערבות, ראו למשל בג"ץ 8613/22 שכתב: "עסקינן בהחלטה דיונית באופייה המורה על הפקדת ערבות להוצאות בהתאם לסמכות המסורה לבית הדין הגדול בתקנות הדיון. לגבי החלטות מסוג זה, נקבע כי הכלל האמור בדבר אי התערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים, חל ביתר שאת (וראו: בג"ץ 5773/20 פלוני נ' השר לשירותי דת, פסקה 5 (18.8.2020); בג"ץ 6086/21 פלוני נ' פלונית (9.9.2021); בג"ץ 1089/20 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 (10.2.2020))".

[33] שכן גם לגופו של עניין לא יוכל הטוען כנגד הסמכות להגיש עתירה לבית המשפט העליון, שכן העתירה תידחה מחמת אי מיצוי הליכים, דהיינו הפקדת ערבות בבית הדין הרבני הגדול.

[34]  החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1271989/6 מפי כב' הדיין הרב ציון לוז-אילוז מיום ד' באלול התשפ"ג (21/08/2023).

[35] החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1252080/7 מפי כב' הדיין הרב שלמה שפירא מיום ו' בתמוז התשפ"ג (25/06/2023).

[36] פסק דין מיום כ"ז בתמוז התשע"ח (10.7.2018) תיק מס' ‏1084448/1 מפי כבוד הדיינים, הרב אליעזר איגרא, הרב א' אהרן כץ, הרב שלמה שפירא.

[37] פסק דין בתיק 1169979/30 בפני כבוד הדיינים הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב ציון לוז־אילוז

הפוסט הערעור, לעשירים בלבד ? הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

כך מנמק בית הדין הרבני הגדול את קביעתו:

האמת היא שיש לחייב את האב בעבור מדור הילדים בסכום גבוה מכך. כידוע אף כשמדובר בשלושה קטינים בלבד מקובל להשית על האב את מחצית מעלות מדור האם והילדים. (וכבר הוער בהרחבה בפסק הדין בתיק 1241751/2, שניתן במותב שבו שניים מחברי מותר זה ועימם כבוד נשיא בית הדין הגדול (פורסם) שמדין תורה וכמבואר בתשובת הר"י מיגאש (סימן ס) יש לדון על חיוב כזה אף כשמדובר בקטין בודד.) כשמדובר בחמישה קטינים, גם אם לא נניח שהשימוש בדירה מתחלק בינם לבין האם בחלקים שווים וגם אם נניח שחלק מהשימוש הוא לבנות הבגירות שאפשר שהאב סבור שאין עליו ליטול חלק כלשהו בהחזקתן, עדיין יש להטיל על האב, לדעתנו – ובמיוחד כשלפי הנתונים לא מדובר בדירה גדולה או יקרה במיוחד שיכול האב לטעון כי אפשר היה לשכור קטנה וזולה ממנה – לפחות 70% מעלות המדור.

נוסיף כי אף אם לעיתים יש הצדקה להפחית סכום מסוים בשל השתמשותה של האם במדור כולו לבדה כשהילדים אינם אצלה, מכל מקום ברור שההפחתה אינה יחסית, שהלוא סוף סוף אין אפשרות לשכור מדור בגודל הדרוש רק לזמן שבו הילדים בבית, ובענייננו שבו נושאת האם בעול גם כלפי הבנות הבגירות ספק גדול אם יש מקום אף להפחתה כזו.

אף על פי כן למעשה קבענו 70% כאמור, למרות הימצאותם של יותר משלושה קטינים בממוצע עם האם בדירה בכל זמן נתון, שהרי גם אם נניח שבמחצית הזמן נמצאים הקטינים עם האב ואינם צורכים מים וחשמל, למשל, בבית האם – הלוא עדיין נמצאים עימה בממוצע 2.5 קטינים בכל נקודת זמן, וכיוון שלמעשה רק שלושה מהקטינים נמצאים עם האב מחצית הזמן ואילו השניים האחרים – בת אחת נמצאת עם האם מלוא הזמן ובן אחד ישן בבית האב רק פעם בשבועיים, הרי שבממוצע נמצאים עם האם למעלה משלושה, וכששלושה מתוך ארבעה דיירים הם הקטינים הרי שלכאורה על פי דין תורה יש לחייב את החב במזונותיהם, האב, בשלושת־רבעי העלות של השכירות אפילו לו התעלמנו מההכרח לשכור דירה בגודל המספיק לכל הילדים גם אם אין הם נמצאים בה כל העת.

לקריאת פסק הדין המלא לחץ כאן

הפוסט מגמה חדשה ? האב חויב לשלם מדור בגובה 70% מדמי השכירות הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

על פי החוק[1] כל רכוש שצובר מי מבני הזוג מיגיעה אישית (למעט מתנות או ירושה) החל מיום הנישואין ועד לפקיעתן נמצא בבעלות משותפת גם של בן הזוג השני. בדר"כ על מועד תחילת השיתוף אין מחלוקת[2], שכן יום הנישואין הוא חד משמעי, אולם לעניין מועד סיום השיתוף יש מקום נרחב למחלוקת. אמנם בחוק נאמר כי מועד סיום השיתוף יחול במועד פקיעת הנישואין[3],  אבל לא פעם פקיעת הנישואין הפורמאלי הוא לאחר תקופה לא מבוטלת של פירוד בין הצדדים, ובה אין כל היגיון או סיבה לקבוע כי חל שיתוף בין בני הזוג.

במדינת ישראל גירושין בין יהודים נעשים אך ורק בהתאם לכללי הדין העברי[4]. בדין העברי קיימות סיבות רבות לעיכוב הסדרת הגירושין באופן פורמאלי, למרות שאין כבר כל קשר בין בני הזוג. מצב שמוכר בכינוי "נישואין על הנייר" – למשל במצב בו אחד/ת מבני הזוג מעוניין בשלום בית, ואינו מוכן לקבל את בקשת בן/ת הזוג לגירושין. יהיה על בית הדין הרבני לברר את עילות הגירושין של הצד התובע גירושין טרם פסיקת גירושין והסדרתם. רק לאחר שבית הדין סיים את מלאכת הבירור ונתן פסק דין יצאו הגירושין לפועל[5]. כלומר בהנחה שהצדדים נפרדו ולאחר הפירוד ארך הליך גירושין שנתיים עד לביצוע הגירושין בפועל, הרי שעל פי החוק היבש תקופת ניהול ההליכים בה אין כל שיתוף בין בני הזוג תחשב לתקופת השיתוף, שכן מבחינה פורמאלית הנישואין עדיין לא פקעו. ברור שמצב זה אינו סביר.

לשם הסדרת עניין זה קבע המחוקק[6] כי בנסיבות מסוימות יוכל בית המשפט[7] להקדים את המועד הקובע לסיום השיתוף, כך שהשיתוף בין הצדדים יחול רק על זמן מוגדר בתוך זמן הנישואין, אבל לא על כל תקופת הנישואין הפורמאלית.

שטח אפור

הדוגמה שהובאה לעיל הינה דוגמה מאוד מובהקת בה ברור שלאחר שבני זוג נפרדו, ולא היה ביניהם עוד כל שיתוף, אין כל סיבה לשתף צד אחד בנכסים שצבר הצד השני. אולם, במקרי גירושין רבים, הנתק או הקרע לא נוצר ברגע אחד, אלא באמצעות תהליך איטי שלפעמים גם לוקח שנים, ואין נקודת זמן ברורה, בה ניתן לקבוע שעד לרגע זה היה שיתוף ומכאן ואילך כבר לא.

לדוגמה אנו עדים לא פעם למקרים בהם למרות שבהם הקשר הזוגי בין בני הזוג נותק, אולם מסיבות שונות הם אינם מעוניינים לפרק את התא המשפחתי. והם ממשיכים לחיות בבית אחד ותחת קורת גג אחת כשני זרים. לפעמים הילדים הם שעומדים בראש מעייני בני הזוג. לפעמים קורת גג שאין בה כדי חלוקה. וישנם עוד סיבות רבות ושונות. בפועל אין מערכת זוגית בין בני הזוג. אולם הנישואין על הנייר טרם פקעו. בני זוג מסוג זה עלולים  למצוא עצמם במחלוקת לא פשוטה באשר לקביעת מועד הקרע המדויק, שכן, ככל שמדובר על תקופה של חודשים רבים או שנים עשויה להיות לקביעה מתי חל מועד הקרע משמעות כלכלית לא פשוטה. וכל צד ירצה כמובן לקבוע את המועד המשתלם לו ביותר מבחינה כלכלית.

כבר כעת ייאמר, כי למרות שעל פניו מועד ברירת המחדל הקבוע בחוק כמועד הקרע הוא פקיעת הנישואין, בפועל בתי הדין ובתי המשפט אינם נרתעים מלהקדים את מועד הקרע. והקדמת מועד הקרע כיום הינה דבר שבשגרה. ולא נדרשת לכך הוכחת נסיבות חריגות במיוחד[8]. ואולי אף להיפך דווקא דרישה לקיים את ברירת המחדל הקבוע בחוק, דהיינו קביעת יום הקרע ביום הגירושין, היא שנדרשת להוכחה.

הפסיקה האזרחית[9] קבעה מבחנים מוכרים, שעל עיקרם נעמוד מיד כיצד קובעים את יום הקרע.  במאמר זה נסקור דעות נוספות, פחות מוכרות, בעיקר פרי פסיקתם של דייני בתי הדין הרבניים, שלא בהכרח תואמות את העקרונות שבפסיקה האזרחית. וזאת  כדי לעודד טיעונים יצירתיים ופחות מקובלים, שבהחלט יש מקום להעלות בפני בתי הדין הרבניים בעת ההתדיינות על קביעת מועד הקרע.

הפסיקה האזרחית – סיום השיתוף הכלכלי

להלן נסקור מספר פסיקות מהם עולה כי המוטיב המרכזי לקביעת מועד הקרע המקובל בפסיקה האזרחית הינו הפסקת השיתוף ה"כלכלי" בין בני הזוג. הרציונל במבחן זה ברור, כל עוד מתקיים שיתוף כלכלי בין הצדדים, הרי שהצדדים שותפים. וברגע שהצדדים הפסיקו לנהוג בשותפות כלכלית, הרי שהרכוש שייצבר מעתה ואילך אינו משותף.

כך קבע בית המשפט העליון בבע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, "המועד שבו מפסיקים בני-זוג לנהל קופה משותפת ושממנו ואילך הם נוהגים לפי הכלל של "שלי-שלי ושלך-שלך" . אמנם בפסק דין זה, לא חל חוק יחסי ממון, והוא מתייחס להלכת השיתוף שקדמה לחיקוק חוק יחסי ממון. אולם הרציונל תקף ללא ספק גם לאחר החלת החוק.

בתמ"ש 3340/03 פלונית נ' אלמוני מיום 3.12.06, (שם חל חוק יחסי ממון) נקבע :"המועד הקובע לצורך חישוב סל איזון המשאבים בהתייחס לתום התקופה, נקבע בפסיקת בתי המשפט כמועד שבו פסק משק הבית של הצדדים מלתפקד כיחידה כלכלית משותפת".

הגדרה נוספת ניתן למצוא בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא[10], שכתב "על בית המשפט לבחון בין השאר, מתי חל שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסי הצדדים או מתי הגיעו הנישואין לסיומם 'דה פקטו'". אולם כאמור גם לעניין זה יש לבחון את סיום השיתוף הכלכלי.

מבחנים רבניים

היות שכאמור המחוקק נתן שיקול דעת[11] רחב מאוד ללא קריטריונים ברורים לקביעת מועד הקרע, הרי שמטבע הדברים עולם הערכים של היושב על כס השיפוט מקבל ביטוי לא פעם במקום שהמחוקק נתן ליושב על מדין שיקול דעת אישי. עובדה זו הביאה לנימוקים שונים ומעניינים לאופן קביעת המועד בו יחול הקרע, ואת חלקם נסקור להלן;

יודגש, כי מאמר זה אינו עוסק בדיון השלכת בגידה לעניין מועד הקרע, שכן נושא זה רחב מאוד וראוי למאמר בפני עצמו. מאמר זה מבקש לסקור דווקא טענות פחות מוכרות וגישות חדשניות.

דיון בשלום בית מרחיב את מועד השיתוף

במקרה של בני זוג פרודים שניהולו הליך גירושין במסגרתו הבעל ביקש שלום בית, קבע בית הדין הרבני בנתניה[12], כי עצם הדרישה לשלום בית מלמדת על כך שאין עדיין קרע מוחלט. ולכן השיתוף יחול עד למועד בו הסכימו הצדדים להתגרש, להלן ציטוט הדברים;

"לטענת ב"כ האיש יש לראות את מועד פתיחת ההליכים בתאריך 22.11.17 כמועד הקרע המוחלט בין הצדדים לאור התביעות המשפטיות והנתק הכלכלי בין הצדדים.

ברם, עיון בפרוטוקול הדיון מתאריך 7.3.18 מלמד שהאיש ביקש שלום בית והתחנן לחזור לייעוץ זוגי ולשקם את הבית:

לפיכך, אין ספק שלא ניתן להגדיר את המצב בין הצדדים כקרע בלתי ניתן לאיחוי המצדיק חריגה והקדמה של מועד הקרע כבר למועד פתיחת ההליכים, שכן בתאריך הדיון, ארבעה חודשים לאחר פתיחת ההליכים, וכחצי שנה לאחר שהבעל עזב את הבית, הוא עדיין פונה לניסיון לשלו"ב.

אין אנו בוחנים כליות ולב לדעת אם היה מדובר בניסיון טקטי בלבד של הבעל בזמנו או בניסיון כנה. כך או כך, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומאחר ולפי החומר המונח בפנינו היה ניסיון לשלו"ב, שוב אין מקום לתת חותמת של קרע בלתי ניתן לאיחוי נכון לשלב הדיון הנ"ל.

מכל מקום, הדיון האמור בעצמו הסתיים בהסכם גירושין כולל בין הצדדים וקביעת מועד לסידור גט. ורק שבפועל סידור הגט התעכב במשך כחצי שנה תמימה עד שהצדדים התגרשו בתאריך 7.3.18.

הסיבות לעיכוב בסידור הגט היו בשל עניינים טכניים – היומן העמוס של בית הדין, שביתת עובדים בדיוק ביום בו הוזמנו הצדדים לגירושין וכך הלאה, עד שהתגלגלו הדברים כך שהגירושין התקיימו רק בתאריך …..

נמצא, שהסכם הגירושין שנחתם בתאריך 7.3.18 נתן גושפנקא סופית וסתם את הגולל על גירושי הצדדים, אף שסידור הגט בפועל התרחש רק כחצי שנה לאחר מכן.

מסקנה:

לאור האמור לעיל בדבר שיקול הדעת שיכול ביה"ד להפעיל, נראה שיש לקבוע את התאריך 7.3.18 כמועד הקרע בין הצדדים לעניין איזון המשאבים ביניהם."

החלטה דומה ניתנה על ידי בית הדין הרבני באשדוד[13] שכתב כך:

בעניין מועד הקרע, האיש טוען ללא כל נימוק שמועד הקרע הוא לפני ארבע שנים. האשה טוענת שמועד הקרע הוא יום התרת הנישואין בגט כקבוע בחוק.

ההליכים בין הצדדים החלו לפני כשנה ומחצה. דיון ראשון התקיים ביום 23/01/2020. הצדדים הצהירו שהם חפצים בגירושין. פסק דין לגירושין ניתן בו ביום. הגירושין בפועל התעכבו עד מכירת הדירה ומסירת החזקה לקונים. באותו מעמד בירר ביה"ד את עמדות הצדדים בתביעת מזונות הילדים.

הצדדים התגוררו תחת קורת גג עד סמוך לגירושין, אך בביתם פנימה התנהלו הצדדים כשני זרים כמה שנים קודם לכן. הוצאות הבית והילדים שולמו על פי סיכום בין הצדדים שקיבל תוקף של החלטה של ביה"ד בפסק הדין למזונות זמניים.

בכל כגון דא יש לביה"ד שיקול דעת לפי סעיפים 5א (1) ו(2) ו 8 (3) לקבוע את מועד הקרע למועד המוקדם להתרת הנישואין.

לאור כל האמור ולאחר שיקול דעת מחליט ביה"ד לקבוע את מועד הקרע ליום 23/01/2020, המועד שבו הצהירו הצדדים בפני ביה"ד על החלטתם להתגרש זה מזה, והצהרתם זו קיבלה תוקף של פס"ד, אשר לא מומש לאלתר רק עקב האילוץ של ההמתנה להפרדת המגורים בפועל.

קיום יחסי אישות בזמן פירוד מאריך את תקופת השיתוף

במקרה בו אין חולק על כך שהצדדים היו פרודים, אולם בזמן הפירוד קיימו יחסי אישות, נחלקו הדעות בבית הדין הרבני ברחובות[14] מהו המועד הראוי לקביעת מועד הקרע, וכך כתבו;

"האיש טוען שמועד הקרע הוא בזמן הפירוד ואף צורפה לו הודעה על הפירוד שהיא תקפה לפי ההסכם.

האשה טוענת שגם לאחר הפירוד ניסו הצדדים שלום בית וקיימו יחסי אישות כמה פעמים והקרע היה רק בסמוך לגירושין. לכן מועד הקרע צריך להיות בגירושין.

הבעל טוען שבתקופת הפירוד הם קיימו יחסי אישות רק פעם אחת בחודש יוני 2021.

לאחר העיון נחלק המותב בדעתו.

לדעה אחת מגורים נפרדים והפרדה רכושית, הם ודאי קרע לגבי איזון המשאבים, גם אם הם קיימו אח"כ יחסי אישות בודדים. הקרע ב-2/2021.

לדעה שניה מאחר והם קיימו אח"כ יחסי אישות, הקרע הוא בזמן הגירושין 11/2021.

לדעה שלישית (הדעה האמצעית): מאחר והבעל הודה בקיום יחסי אישות ביוני 2021, לכן הקרע יחושב מתאריך 30/6/2021.

ההכרעה כפי הדעה האמצעית ומועד הקרע נקבע מתאריך 30/6/2021."

ההחלטה האמורה לא עמדה במבחן הערעור, אולם בפסק דין אחר התייחס בית הדין הרבני הגדול[15] מזווית אחרת לסוגיית הפסקת קיום יחסי אישות כגורם משפיע או לא משפיע על קביעת מועד הקרע, וכך קבע:

"כאשר מדובר במצב של העדר חיי אישות, שיכולות להיות לו סיבות אובייקטיביות כמו בנדון דנן. כדי שהוא ייחשב למועד קובע לעניין ניתוק השיתוף הכלכלי, הוא צריך להיות מלווה בהעדר שיתופיות כלכלית באופן בולט ביותר."

כלומר אם אין נתק כלכלי, אז גם אם לא התקיימו יחסי אישות עדיין יתקיים השיתוף בין בני הזוג למרות העדר קיום יחסי אישות. בפסק דין בית הדין הרבני האזורי[16] עליו נסוב ההליך בבית הדין הרבני הגדול אומץ המבחן המשולש דלהלן:

צירופם של שלושת גורמים אלו: העדר יחסי אישות, פירוד רגשי עמוק, ונתק כלכלי הבא לידי ביטוי בתשלום נפרד של המשכנתא ותשלומי הבית, אינו מותיר ספק לביה"ד כי מדובר בקרע אשר ממנו ואילך אין מקום עוד לראות את הצדדים כשותפים לעניין חוק יחסי ממון.

יישוב סכסוך או תביעת גירושין

קביעה נוספת, לא פחות מעניינת, היא של בית הדין הרבני בפתח תקווה[17], שהסביר כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך איננה מלמדת על קרע. ומועד הקרע יקבע רק בעת הגשת תביעת הגירושין. וזאת למרות ששני הצדדים רצו גירושין. וברור כי ההליך הפורמאלי להגשת תביעת גירושין מחייב הגשת יישוב סכסוך קודם לכן, להלן ציטוט דברי בית הדין:

"עמדת בית הדין היא שלא ניתן לקבוע את מועד הקרע בעת הבקשה ליישוב הסכסוך, שכן יש לקבוע את מועד הקרע בעת שבה הגיעו הצדדים לנקודת השבר בחיי הנישואין.

לעיתים קרובות, גם לאחר פתיחת התיק ביישוב הסכסוך, מגיעים הצדדים להסכמות ביניהם בנושאים שבמחלוקת, במקרה זה הצדדים אכן נפגשו לפגישת המהו"ת [כמצוין בהחלטת בית המשפט מתאריך 26.2.18 שהתקיימה פגישה כזו, מה שמעיד על רצון לנסות ליישב את הסכסוך, בהבחנה ממקרים בהם הצדדים אינם מופיעים לישיבות המהו"ת אלא פתיחת התיק הינה רק בשל הצורך החוקי לפתוח בהליך זה טרם פתיחת תיק גירושין.

לפיכך לא ניתן להתייחס למועד זה כנקודת השבר בחיי הנישואין של הצדדים."

סרבנות גט – סיבה להארכת תקופת השיתוף

בית הדין הרבני בת"א[18], החליט במקרה בו הבעל סירב לתת גט, אולם טען לקרע של 10 שנים, להאריך את תקופת השיתוף עד לסידור הגט, למרות הפירוד המוחלט בפועל. להלן נימוק בית הדין:

במקרה דנן אמנם יש פירוד של ממש בין הצדדים, אלא שהצדדים נחלקים ביניהם על סיבת הפירוד, האישה טוענת שהבעל יצר קשר עם נשים זרות והאיש טוען שהאישה כבר חיה בנפרד ממנו שנים רבות. הדברים מתבררים בתיק הכתובה, אך בפועל האישה תבעה גירושין והבעל הוא זה שמעכב אותם.

מחד הבעל מבקש להחזיק את האישה נשואה לו, ומאידך הוא מבקש להתנער מהזכויות שלה העולות מן הנישואין.

בית הדין סבור שלא יתכן לאחוז את החבל משני קצותיו, האישה עומדת ואומרת שמבחינתה היא מוכנה לוותר על הנישואין ולהפסיד בזה את מזונותיה וכן את זכויותיה ברכוש מיום הגט, ואילו הבעל הוא זה שמחזיק בה בכל תוקף מתוך מטרה לקבל יתרון מסוים בתחום הכספי בלבד, שהרי אין לו כל כוונה לשלום בית, במציאות זו הצדק מחייב שככל שהוא עומד על דרישתו להמשיך בנישואין, הרי שיש לכך השלכות לגביו הן לחיוב והן לשלילה. ועל כן מועד הקרע יתקיים רק במועד סידור הגט.

סיכום ומסקנות

תם ולא נשלם. אין ספק כי סוגיה זו רחבה, וניתן להאריך ולהעמיק עוד בעניין. מטרת המאמר הייתה ליצור עניין סביב שלל הטיעונים שניתן להעלות בעת ההתדיינות על מועד הקרע. אין ספק כי ישנם סוגיות נוספות שעולות בעניין קביעת מועד הקרע, כגון נאמנות בין בני זוג או מקח טעות. טיעונים אלו חלקם מצאו ביטוי רחב בפסיקה, וחלקם ראויים למאמר בפני עצמו. במאמר זה נסקרו  טיעונים פחות מוכרים וסוגיות שראויות לדיון.

תכליתו של מאמר זה היא לעורר חשיבה בקרב מייצגים ומתדיינים לטעון טענות יצירתיות רלוונטיות בעת ההתדיינות על קביעת מועד הקרע, כאשר אין ספק כי העלאת טיעונים יצירתיים רלוונטיים גם יניבו פרי בפסיקת דייני ישראל.

[1] בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 נקבע "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג".

[2] למעט מקרים בהם טרם הנישואין חיו בני הזוג כידועים בציבור ללא נישואין. במקרים שכאלו ניתן לטעון כי מועד השיתוף חל מעת שהצדדים הוכרו כידועים בציבור, ועוד טרם הנישואין.

[3] כלומר סידור הגט.

[4] בסעי' 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 נקבע " נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".

[5] בהנחה שפסק הדין יכובד, ככל ולא קיימים הליכי אכיפה שיכולים לערוך תקופה לא מבוטלת. וראו לעניין זה משה ליבוביץ "סנקציות אפקטיביות כנגד סרבניות וסרבני גט" גיליון משפט צדק גליון 6.

[6] בסעיף 5א. לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-  נקבע; (א)  הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים – לגוף התנאים ראו בלשון החוק.

כמו"כ בהמשך נקבע בסעיף 8" (3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע", ובהמשך בסעיף 8 (4) "לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע".

[7] בית הדין הרבני בכלל בית משפט לעניין זה.

[8]ראו מדברי כב' השופט אליקים רובינשטיין (בע"מ 1681/04) שכתב: בכל הנוגע להסדר איזון משאבים הותיר המחוקק שיקול-דעת נרחב לבית-המשפט (סעיפים 8-6 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973)".

דוגמה נוספת ניתן למצוא בבג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים, פסקה 12 ציטוט: "סעיף 8 מאפשר גמישות רבה אשר נותנת בידי הערכאה השיפוטית כלים לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים כלכליים ואחרים".

גישה זו של הפעלת שיקול דעת רחב אומצה גם ע"י נשיא בית דין הרבני הגדול בדימוס הגר"ש עמר בתיק 3369-21-1. ראו מדבריו: "סעיף 8.3 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, מקנה סמכות לקביעת מועד האיזון לאו דווקא בעת פקיעת הנישואין, ובתי המשפט גם נוהגים כך למעשה, וכך ראוי לנהוג כאן".

[9]בית המשפט העליון ובדרכו בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט לענייני משפחה.

[10]תמ"ש (כ"ס) 3591/02 ש. צ. נ' ח. צ

[11] למשל בבע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ' עזרא יעקובי פ"ד מט(3) 529 נקבע כדלקמן: במסגרת הפעלת שיקול הדעת, מוסמך בית המשפט לקבוע כי איזון שווי הנכסים יהיה לפי שווים במועד מוקדם יותר, דהיינו למשל, עובר לקרע שחל בין בני הזוג. החוק נתן אפוא דעתו למצבים של קרע בין בני הזוג.  

[12] החלטה בתיק מס' תיק 1160127/4 מפי כבוד הדיינים: הרב שניאור פרדס – אב"ד, הרב פנחס מונדשיין, הרב בצלאל ווגל מיום י"ז בשבט התשע"ט (23/01/2019).

[13] החלטה בתיק מס' 20961/6 מפי כבוד הדיינים: הרב מיכאל צדוק – אב"ד, הרב אריאל שוייצר (ז"ל), הרב עידו שחר מיום כ"ז באדר התשפ"א (11/03/2021).

[14] החלטה בתיק מס' 1305558/6 מפי כב' הדיינים הרב יהודה שחור – אב"ד, הרב יאיר לרנר, הרב ירון נבון מיום כ"ג באייר התשפ"ב (24/05/2022).

[15] פסק דין בתיק מס'  1128765/7 מפי כבוד הדיינים הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב ציון לוז־אילוז מיום י"ב בשבט התשפ"א (25.1.2021).

[16] פסק דין בתיק מס' 1077167/4 מפי כבוד הדיינים: הרב אבירן יצחק הלוי – אב"ד, הרב רפאל י' בן שמעון, הרב מאיר כהנא, מיום ט"ו בטבת התש"פ (12/01/2020).

[17] החלטה בתיק מס' 1172320/4 מפי כבוד הדיינים: הרב יצחק רפפורט, הרב בנימין לסרי, הרב נחמיה נשר מיום ה' באדר ב התשע"ט (12/03/2019).

[18] החלטה בתיק מס' 390728/10 מפי כבוד הדיינים: הרב ישראל שחור, הרב דניאל כ"ץ, הרב נפתלי הייזלר מיום כ"ב בשבט התשפ"א (04/02/2021).

הפוסט <strong><u>המועד והקרע</u></strong> הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

החלטת בית הדין הרבני הגדול היא המשך לפסק דינו שקבע כי למרות שאין לאישה הוצאות שכירות על דירת המגורים שכן הדירה שלה עדיין חלה על האב החובה לשלם דמי מדור, לאחר שניתן פסק הדין שקבע את העיקרון עתרה המערערת שוב לבית הדין הגדול וביקש לקבוע את הסכום שישלם האב עבור המדור.

בית הדין הגדול נעתר חלקית לבקשה, וקבע דמי מדור זמניים עד לקביעה אחרת של בית הדין האזורי – אלא שכאן קבע בית הדין הגדול כי בניגוד לבקשת האישה לקבוע תשלום מדור לפי שכר דירה ממוצעת באזור הרי שיש לקבוע לפי העלות הזולה ביותר, ראו מתוך נימוק בית הדין הגדול:

המערערת טענה כי עלות שכר דירה כאמור נעה בין 5,500 ש"ח ל־6,200 ש"ח וביקשה כי ננקוט לצורך העניין את הסכום הממוצע שבין הללו (ולמען הדיוק: מעט פחות מן הממוצע), 5,800 ש"ח, וממנו נגזור את החיוב שנקבע על 40% מעלות זו, כאמור.

אף שקיבלנו את טענת המערערת ברובד העקרוני אין אנו מקבלים את הבקשה לנקוט את הסכום 'הממוצע' האמור, שכן לכאורה יכול המשיב לטעון מן הדין כי לו שכר בעבור ילדיו (ובשותפות עם המערערת הנזקקת לשכירות זו בעבור עצמה) דירה בהתאם לקריטריונים שבפסק דיננו, אך לפי בחירתו, היה שוכר את הדירה שעלותה זולה יותר והעומדת למרות זאת בתנאי וגדרי פסה"ד. ואף שהמערערת הנזקקת לגור באותה דירה יכולה הייתה לבכר דירה אחרת, לרבות דירה יקרה יותר, הדעת נותנת כי במקרה כזה היה עליה לשאת לבדה בהפרשי העלות, ולפחות כל עוד לא התקיים דיון ולא נפסק כי יש עילה אובייקטיבית המצדיקה את הקביעה כי הדירה תהיה דווקא זו היקרה יותר, גם לולי רצונה של המערערת עצמה שאת מימונו אין להשית עליו. ולא כל שכן שעה שבפועל אין הצדדים שוכרים דירה אלא שהמערערת זכאית לתשלום כאילו שכר המשיב ממנה חלק מדירתה לצורך מדור הילדים, מה שמאפשר למשיב לטעון כי עליה הראיה כי שכר הדירה הראוי לדירה זו גבוה מזה המינימלי התואם את ההגדרות שבפסק הדין, ומשכך אין מקום להשית עליו שכר דירה הנגזר מה'ממוצע' האמור.

אשר על כן, יש לקבוע כי דמי המדור יעמדו, לעת עתה, על 40% משכר דירה של 5,500 ש"ח, היינו 2,200 ש"ח.

לקריאת ההחלטה במלואה לחץ כאן

הפוסט חישוב מדור; לפי דירה זולה ולא לפי דירה ממוצעת הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

מדובר בסיפור עצוב על גבר שחלה בצעירותו במחלת הסרטן, ולמרות שהצליח להבריא סיכוייו להביא ילדים היו קלושים ביותר, לכן בחר להינשא לאישה שנולדה ללא חלק מאברי המין הנשיים אולם עברה שיחזור מלאכותי על ידי טובי הרופאים.

לאחר מספר חודשי נישואין, עזב הגבר את הבית, וטען כי הוא רומה וכי האישה איננה כשירה לחיי נישואין, לכן ביקש לחייב את האישה בגט ולהיפטר מתשלום כתובה.

בית הדין הרבני בנתניה דחה אחת לאחת את טענותיו של הגבר, והוכיח כי הוא ידע בדיוק עם מי הוא נישא וברור שעל דעת כן התחייב לשלם את מלוא דמי הכתובה, בית הדין הרבני הבהיר כי לא יתן את ידו לאמלל בת ישראל כשרה, ולכן חייב את הבעל במלוא תשלום דמי הכתובה בסך 52,000 $ .

את פרטי המקרה במלואם וטענות הצדדים תוכלו לקרוא בפסק הדין עצמו

לקריאת פסק הדין המלא לחץ כאן

הפוסט גבר שנשא אישה בעלת מום ישלם את מלוא הכתובה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לא פעם במסגרת פירוק שיתוף בדירת מגורים בין בני זוג שהתגרשו קונה אחד הצדדים את מחצית הדירה שהייתה שייכת לבן הזוג השני – במקרה בו דן בית הדין הרבני הגדול רכשה האישה את מחצית הדירה שהייתה שייכת לבעלה לשעבר כאשר את מימון הרכישה עשתה באמצעות משכנתא שנטלה למימון הרכישה.

אלא שמיד עם נטילת המשכנתא הגישה האישה בקשה להגדיל את חיוב האב בתשלום מזונות הילדים שכן לטענתה כעת יש גם עלויות של מדור כלומר תשלום המשכנתא עבור הדירה.

בית הדין הרבני האזורי דחה את התביעה (בדעת הרוב) וקבע כך:

"אין מקום לפסוק דמי מדור כאשר הדירה היא בבעלות האם המשמורנית הואיל והאב לא אמור לממן את רכישת הדירה של האם"

אלא שהאם לא אמרה נואש וערערה על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול, שאכן קיבל את הערעור וחייב את האב לשאת בתשלום דמי המשכנתא באופן חלקי, וכך  נימק בית הדין הרבני הגדול את פסיקתו:

אכן טענת האב שאין הוא חייב לשלם ולממן תשלום עבור דירה שקנתה האם, הינה טענה נכונה, אך יש להעיר בתרתי. חדא שאם הייתה לאם דירה או הון אחר, וכן אם היתה האם קונה דירה, משכירה אותה ושוכרת מדור שבו תתגורר עם הילדים, ודאי שהאב היה חייב להשתתף בדמי השכירות במסגרת חובתו במדור ילדיו. שהרי אין בעובדה שלאשה דירה והיא בעלת הון, בכדי לפטור את האב מחובתו במדור, ואף אם נאמר שיש עליה דין צדקה האב לא נפטר מחובתו. וגם בי"ד קמא כתב בפסק דינו שאילו הייתה האשה שוכרת דירה אחרת הוא היה מחייב את האב בדמי מדור.

מעתה, אף שהאשה והילדים גרים בדירה אותה קנתה, אין מקום לחייב את האם לתת צדקה לילדיה ולאפשר להם לגור בדירתה חינם אין כסף. זכותה של האשה לדרוש מהאב תשלום דמי המדור שהוא חייב להם, ובתמורה לדמי מדור- דמי שכירות היא תאפשר להם לגור בדירתה ותספק מדורם. ולפיכך מהיכי תיתי לפטור האב  מחיובו ולכפות האם לתת מדור לילדיה בחינם וכמו שלא היינו יכולים לכפותה, לתת להם לגור בדירה השייכת לה בעל כרחה. שהרי אף שלאישה מינקת יש חלב היא לא חייבת להניק מבלי שישלמו לה.

כמו כן, אכן האם קנתה דירה גדולה ומוטל עליה תשלום משכנתא גבוהה, אך נחזי אנן מהי הסיבה לקניית הדירה, האם כדי לצבור נכסים גרידא, האם מגורים של אשה בדירה גדולה נצרכים לה, האם קל לתחזק דירה זו בין פיזית ובין כלכלית, אין ספק שלא, ופוק חזי במקרים רבים שבני זוג מתבגרים, הילדים עזבו את הבית, דרכם לעבור לדירה קטנה יותר שתתאים לצרכיהם. ועל כרחך הסיבה שאשה גרושה המטופלת בילדים ושהכנסתה קטנה, קונה דירה גדולה מעבר לצרכיה האישיים היא לצורך ורווחת הילדים, שנפגעו מהגירושין וכדי שלא יפגע אורח חייהם ורווחתם, ומשכך אי אפשר לומר שקניית הדירה היא להרבות ההון (שאכן רבה מעשית אחרי נשיאה בנטל חובות גבוהים במשך שנים), אלא לצורך מגורי הילדים. תוך נשיאה מעשית גדולה של האם בעול. ואין לומר לאם, מכיוון שיש לך דירה ואת מתגוררת בה תני גם לילדים לגור בה שהם נהנים ואת לא חסרה, איברא האשה חסרה, שכל המציאות של רכישת הדירה הייתה לכתחילה אדעתא דמגורי הילדים, ואין לכפותה לאפשר מגוריהם בלא שהאב ישלם חובתו.

אמנם לגבי סכום החיוב קבע בית הדין הרבני הגדול כי האב לא ישלם את מלוא המשכנתא אלא באופן הבא:

לעניין שיעור חיובו, האב אמנם חייב בתשלום מדור ראוי לילדים, כדי צרכם, אך לא כדי שיתנהלו בצורה בה חיו כשהיו הוריהם נשואים וכמו שמחוייב לאשתו שעולה עמו ואינה יורדת, שהרי לילדים השיעור הוא בכדי צרכם. משכך חיוב האב לשלם השתתפות בדמי מדור אך רק הנצרך והראוי להם. משכך יש לחייב את האב בתשלום 40% שכ"ד של דירה בת ארבעה חדרים באיזור זה שהוא צרכם וראוי להם, אך לא בתשלום דמי שכירות של דירה שקנתה האם או באחוז מסכום המשכנתא. שהרי תשלום המשכנתא הוא עניינה של האשה לממן הדירה שקנתה, ובזה ודאי שהאב לא מחויב, עם זאת שיעור דמי מדור ודאי חייב לשלם עבור ילדיו.

אין ספק כי האם יצאה נשכרת מהחלטתה לרכוש את הדירה.

לקריאת פסק הדין המלא לחץ כאן

הפוסט נקבע; הדירה לאם ואת המשכנתא ישלם האב הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הדיין סירב לפסול עצמו, ונימוקו עמו כי היות ועל הדיין להחליט על ההליכים בבית הדין הרבני הגדול עם תחילת ההליך ולדון בשאלות האם לתת רשות ערעור, או האם להתנות את שמיעות הערעור בהפקדת ערובה הרי שעל הדיין חובה לבחון את עיקרו של ההליך, כאשר הדיין מדגיש כי כבר באותה החלטה מדוברת בה נטען כי הביע דעה, הדגיש כי מדובר בהתרשמות "לכאורה" בלבד ! והתרשמות כזו וודאי שאיננה סוף פסוק ויתכן לשנות התרשמות זו בדיון.

בהחלטה נקבע כי רק אמירה מוחלטת של דיין על צד אחד יכולה לפסול אותו מלדון בתיק, אך לא "התרשמות חיצונית" שמובהר כי היא לכאורית בלבד.

לקריאת ההחלטה במלואה לחץ כאן

הפוסט ביה"ד הגדול: הבעת דעה מוקדמת לא מהווה עילת פסלות הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

האמת, התבלטתי רבות אם ראוי שאפרסם את הסיפור אבל אני חש שהגיע העת ואני חייב לשתף בסיפור המרגש שזכיתי להיות חלק ממנו  – חלפה כבר תקופה ארוכה, ולדעתי הגיע העת להעלות את הדברים על הכתב.

ומעשה שהיה כך היה;

ביום ד' בסיון התשע"ז (29/05/2017) הוציא מלפניו בית הדין הרבני בתל אביב בהרכב כב' הדיינים הרב מאיר פרימן – אב"ד, הרב מאיר קאהן, הרב יצחק רפפורט פסק דין בתיק מס' 1067544/1 – לחיוב אישה בגירושין פסק הדין פורסם ואין לי ספק שמי שקורא את פסק הדין יסבור כי מדובר בקרע שלא ניתן לאיחוי, לצערי עד לאותו שלב לא זכיתי להכיר את האישה המדהימה שכנגדה ניתן פסק הדין.

האישה הגיע בוכייה למשרדנו כשבידה פסק הדין וביקשה לשכור את שירותי משרדנו לייצוגה בהליך ערעור לביטול פסק הדין, היות ואצלי במשרד מעבר לשירות המשפטי אני מאוד רוצה להיות פרקטי ניסתי להבין מה היא אותה הציבה האישה לעצמה ולאן היא רוצה להגיע בסוף הדרך – לאישה זו הייתה משאלה אחת ויחידה היא רצתה שלום בית – משרדנו לקח על עצמו את המשימה והגיש (יחד עם טו"ר הרב יעקב קלמן) ערעור לבית הדין הרבני הגדול.

הערעור התקבל ובפסק דין שפורסם אף הוא, שניתן ביום ז' בסיוון התשע"ח (21/05/2018) על ידי כב' הדיינים הרב יצחק אלמליח, הרב אליהו הישריק, והרב אברהם שינדלר בתיק מס' 1129884/1, נקבע כי האישה זכאית לשלום בית ויש לדחות את תביעת הגירושין.

התיק חזר לבית הדין האזורי שהמותב המקורי התפרק בינתיים, והתיק הועבר לדיון בפני מותב חדש בו ישבו כב' הדיינים הרב אבירן יצחק הלוי – אב"ד, הרב אריה אוריאל, והרב שמואל אברהם חזן – הדיינים שהחלו לדון בתיק לאחר מספר שנים של הליכים, חזרו שוב ושוב באוזני אותה אישה עיקשת שדרשה "שלום בית" על הנרטיב המוכר בתיקים מסוג זה כגון "אין סיכוי" או "עד מתי תחזיקי אותו" או בסגנון תוקפני יותר "בית הדין לא יתן את ידו לעיגון גבר" ועוד ועוד פנינים, אלא שאותה אישה שכה אוהבת את בעלה אהבה אמיתית לא הייתה מוכנה לשמוע על אופציה של פירוק הנישואין כשעיקשות זו עלתה לה מחיר כאשר בית הדין החל למצוא כל מיני עילות לקנוס אותה או לשלול לה זכויות ועוד, והכל במטרה לשכנע אותה בטוב או שלא בטוב להסכים לגירושין, אולם אישה גיבורה זו שבאמת רצתה את בעלה ולא שום דבר אחר עמדה עיקשת על רצונה לשלום בית.

לצערי אין לי את האפשרות לספר את כל הדברים שהאישה עשתה בזמן הזה ולאו דווקא באמצעות בית הדין למצוא דרך לדבר לליבו של הבעל שבמשך 4 שנים עמד והכריז בכל מקום כי הוא נחוש לסיים את הנישואין !  אני יגיע ישר לסופו של הסיפור שהסתיים ביום ט"ו בשבט התש"פ (10/02/2020), חתמו הצדדים בפני בית הדין הרבני על הסכם שלום בית ויצאו מבית הדין שמחים ובתחילתה של דרך חדשה, מידיעה אישית אשתף כי בני הזוג חיים כיום באושר ובשמחה.

ללמדך תיק שנפתח ביום ל' שבט תשע"ו (09/02/2016) והתנהל באינטנסיביות במשך 4 שנים שכללו פסקי דין, ערעורים לבית הדין הגדול ואפ' למרבה הצער כתבי טענות משמיצים מהצד שרצה גירושין הסתיימו לאחר 4 שנים בשלום בית של אמת ! כל זאת גם כשבית הדין היה לעומתי.

חשוב לי להדגיש מדובר אמנם בסיפור חריג מדובר אמנם במקרה לא מצוי – אבל מקרה שבהחלט מלמד שלפעמים יש תקווה ומי שבאמת רוצה שלום בית יכול להצליח גם אם נראה לו שהדלת נעולה.

הפוסט לעולם אל תאמר לעולם לא – Never Say Never הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הפוסט קביעת בעלות דירה שנקנתה ע"י שעבוד נכס אחד הצדדים הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

המדובר בבעל שהתחייב בכתובה לאישה סכום של 2,000,000 ₪ (שני מיליון שקלים חדשים), כאשר לא הייתה בבעלותו דירה וכבר בעת החתימה על הכתובה היה נכה המשתכר בקצבת נכות – בית הדין הרבני קבע כי היות וסוכם הכתובה הוא מופרז, הרי אין כל משמעות לסכום הכתובה, ולכן אין גם טעם בקיום דיוני הוכחות משום שגם אם יתברר כי האישה זכאית לתשלום כתובה הרי ששטר הכתובה אינו מחייב כלל ולא יהיה ניתן לחייב את הבעל לשעבר לשלם אף לא פרוטה אחת מכח הכתובה.

יצויין כי מדובר בפסק דין תקדימי כאשר ברוב בתי הדין הרבניים רווחת הגישה כי במקרים של כתובה מוגזמת יש לקבוע פיצויי לפי שיקול דעת בית הדין – זו גם הסיבה שטוענים רבניים רבים מעריכים כי פסק הדין לא יעמוד במבחן הערעור בבית הדין הרבני הגדול שנוהג כדבר שבשגרה לפסוק פיצויי לפי שיקול דעתו במקרים מעין אלו, ועל כך נאמר עוד חזון למועד – ימים יגידו.

לקריאת פסק הדין המלא לחץ כאן

הפוסט איבדה את זכות העמידה ! הנימוק – הכתובה מגוזמת הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.