א.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים [הרכב ד] בעניין חלוקת רכושם של הצדדים.

המערערת משיגה על קביעתו של בית הדין קמא כי רכוש הצדדים יאוזן בחלקים שווים מבלי להביא בחשבון את פערי כושר ההשתכרות ביניהם וכך גם על קביעתו בדבר פירוק השיתוף בביתם המשותף באופן מיידי, בניגוד לעמדתה שלה שגרסה כי יש לדחות את פירוק השיתוף עד הגיע ילדי הצדדים לבגרות.

המערערת טוענת כי ההליך שקיים בית הדין קמא היה חפוז, לקה בסטייה מסדרי הדין ולא אפשר לה להוכיח את טענותיה העובדתיות או לבססן משפטית כדבעי, וכי מסקנתו – תוצאתו של ההליך כפי שבאה לידי ביטוי בהוראותיו האמורות של בית הדין – שגויה היא.

יוזכר כבר עתה: מלבד הבקשה המרכזית לביטול הוראותיו האמורות של בית הדין קמא מבקשת המערערת סעדים ספציפיים, ולגביהם טען המשיב בבקשתו להשית על המערערת ערובה להוצאותיו כתנאי לשמיעת ערעורה – בקשה שלהלן אעמוד עליה עוד – כי חלקם קיבלו כבר מענה בפסיקתו ובהוראותיו של בית דין קמא וחלקם – דינם דחייה. אולם בעוד המשיב מציג את הדברים כביכול סעדים אלה הם כל המבוקש בערעור הרי שלמקרא הערעור ברור כי לא כך הם פני הדברים, ושלא כעמדת המשיב (שנאמרו בנוגע לבקשה לעיכוב ביצוע – גם לגביה ראה להלן), סבור אני כי אין מקום לדחות ערעור או בקשה לעיכוב ביצוע רק משום הגשתם בצורה לקויה או שאינה ברורה דיה, אם כי לעיתים יש מקום להורות על הגשת כתב ערעור מתוקן בשלהם.

המערערת הגישה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית דין קמא, בדגש על ההחלטה למינוי רואה חשבון שייתן חוות דעת בנוגע לנכסי הצדדים, הנגזרת מהקביעה העקרונית בעניין חלוקת הרכוש, ועל ההחלטה בדבר פירוק השיתוף בבית המשותף כשלעניין זה מציינת היא כי המשיב נוקט כבר פעולות אופרטיביות לשם מכירת הבית.

המשיב התבקש להשיב לערעור ולבקשת עיכוב הביצוע. בהחלטה שהורתה על התגובה נתתי לו לשם כך פרק זמן של עשרים ואחד יום, אף שעל פי תקנות הדיון די בפרק זמן בן חמישה־עשר יום בלבד. לאחר מכן ביקש המשיב ארכה נוספת, עד ליום י"ב באדר (5.3) ואף לבקשתו זו נעתרתי. למרות האמור לא הגיב המשיב עד עתה אלא לבקשת עיכוב הביצוע בלבד ולא לגופו של ערעור.

אכן אפשר לדלות תגובה חלקית ולהבין את עמדתו בנוגע לגוף הערעור מן התגובה לבקשת עיכוב הביצוע כמו גם מבקשתו לחייב את המערערת בהפקדת ערובה, אולם לא די בכך כדי להשיב על כל הנטען בערעור. ואכן רשאי משיב לבחור שלא להגיב לכתב הערעור בכתב ובמועד ולהותיר את תשובתו לדברים לעת הדיון עצמו – תשובה לערעור היא זכות ולא חובה, אך לא ראוי לנהוג כך שעה שבית הדין מורה על תגובה ולא כל שכן לאחר שהמשיב עצמו מבקש ארכה להגשתה, ובכל מקרה לאי־הגשת תגובה עשוי להיות 'מחיר' בהקשר לשאלת הפקדת הערובה או לשאלת עיכוב הביצוע.

ונוסיף להבהיר כי כאמור המשיב ביקש להתנות את הדיון בערעור בהפקדת ערובה ואף לקבוע כי תשובתו לערעור תוגש רק לאחר הפקדת הערובה, אולם בית הדין לא הורה כמבוקש, ובהעדר הוראה כמבוקש – חובה הייתה על המשיב, אם ביקש להשיב לערעור טרם ייקבע בו דיון, להשיב במועד שעליו הורה בית הדין גם בהעדרה של הערובה, וכך מקל וחומר כאמור לאחר שבעצמו ביקש המשיב ארכה להגשת תגובתו עד למועד מוגדר ונקוב ובית הדין נעתר לבקשתו זו בניגוד לבקשה בעניין הערובה ועיכוב התגובה עד לאחריה.

בנסיבות אלה של אי־הגשת תגובה לגופו של ערעור – דינו של הערעור להישמע, ומעתה ובנסיבות אלה אין גם מקום להורות על הפקדת ערובה, אף לא כתנאי לשמיעתו, ולא רק כתנאי להגשת התשובה לו. כך אף לולי תגובת המערערת לבקשה זו שבמסגרתה הציעה חלופה לערובה בדמות הקביעה כי אם יידחה הערעור וייפסקו הוצאות נגדה ייגבו הללו מחלקה בתמורת הבית המשותף (שיימכר בתקופה הקרובה אם אכן יידחה הערעור) וכל שכן לאחר תגובתה ונוכח הצעתה זו.

לפיכך אני מורה כי מזכירות בית הדין תקבע מועד לדיון בערעור וכי לא תידרש ערובה להוצאות כתנאי לכך.

ב.         למען הסר ספק מובהר מכל מקום כי הדיון יעסוק רק בענייני הרכוש הנזכרים, להבדיל מטענות המערערת בעניין חיוב המזונות שנכללו אף הם בכתב הערעור אך לא נפתח בעבורן תיק מתאים ולא שולמה אגרה. מטעם זה גם לא התבקשה תגובה בעניינן של טענות אלה, וכל זה אף מבלי להביא בחשבון כי מדובר בפסיקת מזונות זמניים.

מכל מקום, מאחר שהדבר לא הובהר עד כה בפירוש ומאחר שבכתב הערעור אכן נכללו טענות אלה מובהר כי אם ייפתח תיק מתאים ותשלום האגרה – לא תעמוד למשיב טענה כי הערעור הוגש באיחור בשל פרק הזמן שבין הגשת כתב הערעור המקורי לבין מועד פתיחת התיק. הימים שיבואו במניין לעניין זה יהיו רק אלה שממתן פסק הדין ועד להגשת כתב הערעור וממתן החלטה זו עד למועד פתיחת התיק.

עם זאת אעיר כבר עתה כי אכן ספק הוא אם יש מקום לערעור זה – וככל שיוגש הדעת נותנת כי לגביו תידרש ערובה להוצאות בדרך של הפקדה דווקא – שעה שמדובר במזונות זמניים טרם קיים בית הדין קמא דיון מקיף בשאלת הצרכים ויכולות ההורים ובטרם נקבע משמורת קבועה, מחד גיסא, וכשבמצב הנתון כעת שבו הילדים המשותפים שוהים עם ההורים בזמני שהות שווים, בהעדר טענה קונקרטית על הוצאות שאינן מתחלקות בשווה כתוצאה של כך (אף שייתכנו כאלה), ובהינתן שהסכום שקבע בית הדין קמא למזונות זמניים עומד על כשני שלישים ממחצית ההוצאות שהיא החלק שמוציאה האם (בהינתן האמור לעיל) אף אם תתקבל במלואה עמדתה בנוגע לצרכים השונים.

המערערת רשאית אומנם לטעון בעניין (בכפוף לפתיחת תיק מתאים וכאמור), אך כלל לא ברור – בלשון המעטה – כי ראוי ונכון לעשות כן בשלב זה ולא להמתין להתבהרות התמונה בנוגע למשמורת וזמני השהות ולפסיקה קבועה יותר של בית דין קמא.

ג.         אשר לעיכוב הביצוע:

בקשת עיכוב הביצוע כוללת כאמור שני חלקים, עניינו של האחד הוא בפסק הדין לעניין איזון הנכסים בכלל, כשההשלכה המעשית של הבקשה היא על ההוראות הבאות להביא למימוש פסק דין זה היינו מינוי מומחה לצורך הערכת זכויות הצדדים וכו' ועניינו של האחר הוא פירוק השיתוף בבית.

לעניין הראשון לא מצאתי הצדקה למתן צו לעיכוב ביצוע.

סיכויו של הערעור אינם נהירים לעת עתה, ובכל מקרה גם אם יתקבל – פסק הדין הפיך הוא. בין כך ובין כך הוראות הנועדות להביא למימוש פסק הדין כן מינוי מומחה ומתן צווים שיסייעו בעבודתו אינן הוראות שיש לעכבן, על דרך כלל, מה שעשוי להביא לעיכוב בביצוע פסק הדין גם אם יידחה הערעור, רק משום שעל פסק הדין עצמו הוגש ערעור. ה"נזק" היחידי העשוי להיגרם ממימוש הוראות אלה, אם לבסוף לא יעמוד פסק הדין, הוא עלות שכר טרחתו של המומחה, ואף נזק זה אינו ודאי שכן לא אחת גם פסק הדין שיינתן בערעור או בערכאה קמא אם יוחזר ההליך אליה לאחר קבלת הערעור במלואו או בחלקו עשוי להסתייע בממצאיו של המומחה. "נזק" לא גדול זה והמוטל בספק אינו מצדיק במאזן הנוחות את עיכוב הביצוע שעשוי אף הוא להביא לנזק אם יידחה הערעור לבסוף.

למעלה מן הצורך אומר כי הטענה שמעלה המשיב והנראית לכאורה צודקת כי בעניין זה עשתה המערערת דין לעצמה ונמנעה משיתוף פעולה עם המומחה שמינה בית הדין אף שלא הורינו עד כה על עיכוב ביצוע היא טעם נוסף שלא להיעתר לבקשה זו, שכן מי שעושה דין לעצמו והסעד שמבקש הוא מבית הדין הוא למעשה מתן הגושפנקה למעשיו וההיתר להמשיך בהם אינו נחשב כמי שבא לבית הדין בידיים נקיות ושראוי ליתן לו סעד.

לעומת זאת לעניין השני, פירוק השיתוף בבית, יש הצדקה לצו עיכוב הביצוע:

ראשית ייאמר כי בפסק הדין עצמו לא נכללה הוראה אופרטיבית למכירת הבית אלא קביעה עקרונית כי יש לפרק את השיתוף בו עתה ולא להמתין להגיע הילדים לבגרות, קביעה שאליה נלוותה הוראה לצדדים לישא וליתן ביניהם בנוגע לדרך פירוק השיתוף עתה. מובן אומנם כי אם משא ומתן כזה לא יניב תוצאות יוכל הצד המעוניין לבקש מבית הדין קמא ליתן הוראות, אך בהעדרן של הוראות כאלה מחד גיסא ושל הסכמה מאידך גיסא תמוהה התנהלותו הלכאורית של המשיב הפועל, לפי הנטען, כבר עתה למכור את הנכס המשותף.

שנית המערערת מעלה טענה שלפיה לאחר פירוק השיתוף תיוותר היא ללא פתרון סביר למגוריה.

המשיב טוען בתשובתו לבקשת עיכוב הביצוע כי ילדי הצדדים שוהים עם שניהם במידה שווה ומשכך אין לראות במערערת "ההורה המחזיק בילדים" שיש לוודא טרם פירוק השיתוף כי יש לו ולהם מגורים חלופיים. אלא שטענה זו צריכה עיון וצריכה אסמכתאות לכאורה, שכן מאחר שמטרת המחוקק היא להבטיח את קיומו של פתרון חלופי ראוי למגורי הילדים לאחר פירוק השיתוף – הדעת נותנת כי אין עיקרו של דבר תלוי דווקא בהגדרה "מחזיק" אלא במהות – ומה גם שאף לעניין ההגדרה "ההורה המחזיק" כל עוד לא התקיים דיון ולא הוכרעה שאלת המשמורת והסדרי השהות ספק אם אפשר לקבוע קטגורית כי המערערת אינה עונה על הגדרה זו – והדעת נותנת כי כוונת המחוקק אינה כי די בפתרון מגורים חליפי למחצית הזמן, היינו רק לזמן שבו דרים הילדים עם המשיב.

נוסיף ונאמר גם כי דיון בשאלה זו עשוי ואף צריך, עקרונית, לכלול גם את היותו של המשיב, מאידך גיסא, שוהה אף הוא עם הילדים מחצית מהזמן ואת האפשרות כי אף (או רק) הוא ייקבע "ההורה המחזיק". אלא שאין הדבר מייתר את הצורך בדיון, ומבלי לקבוע מסמרות ייאמר גם כי נראה לכאורה כי סוגיית המגורים החלופיים לו ולילדים שעה שהוא מחזיק בהם – או אם יוגדר הוא "ההורה המחזיק" – פשוטה יותר מאחר שאכן נטען ולא הוכחש כי שכר לו ולילדים דירה ראויה כבר כעת, לא נטען כי יש לו קושי לממן שכירות זו ואף לא הוכחש שיכולותיו הכלכליות עולות על אלה של המערערת.

אין זאת אומרת בהכרח כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי השיתוף יפורק רק בהגיע הילדים לבגרות, אף לא כי יש לקבל בהכרח את בקשת המערערת לדחות את פירוק השיתוף עד להכרעה בערעורה בעניין איזון הזכויות ועד שתוכל לבחון, לאחר ההכרעה, אם ביכולתה לרכוש את חלקו של המשיב בנכס. ייתכן שיימצאו פתרונות חלופיים וראויים אחרים למגורי הילדים אף אם ייקבע כי מצויים הם במשמורתה של המערערת (המלאה או החלקית), אך מששאלה זו לכאורה לא נבחנה כלל בבית דין קמא ולא קיבלה בהחלטתו כל מענה מפורש (והאמת ניתנה להיאמר כי ייתכן שאין להלין על בית הדין בהקשר זה שכן הוא אכן הורה רק הוראה עקרונית וציפה – או לפחות ביקש – כי הצדדים יישאו וייתנו ביניהם בדבר יישומה, ומן הסתם בדבר יישום שייעשה תוך מענה סביר לשאלה האמורה) הרי שיש הצדקה ואולי אף חובה לעכב את ביצוע פירוק השיתוף.

מכל מקום מאחר שבית הדין קמא כאמור לא נזקק לשאלה זו בפירוש ואף לא נתן הוראה אופרטיבית לא יהיה עיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור דווקא, אלא עד להכרעה של בית הדין קמא עצמו בבקשה שיגיש המשיב – אם ירצה בכך – למתן הוראות בנוגע לאופן פירוק השיתוף, ותוך בחינת שאלת הפתרון החלופי למגורי המערערת והילדים (או עד להכרעה בערעור או להכרעה בשאלת המשמורת אם אחת מאלה תייתר את הצורך האמור או עד להסכמה של הצדדים – המוקדם מבין כל אלה).

ד.         סוף דבר:

1.         מזכירות בית הדין תקבע דיון בערעור על פסק דינו של בית הדין קמא בעניין רכושם של הצדדים.

2.         ניתן בזה צו עיכוב ביצוע על ההוראה בדבר פירוק השיתוף בבית הצדדים, וזאת עד לדיון בבית הדין קמא שבו תיבחן הטענה בדבר העדר פתרון מגורים חלופי ראוי למערערת ולילדי הצדדים ולמתן החלטה מנומקת בנוגע לשאלה זו.

 3.        בקשת המערערת לעיכוב ביצוע בנוגע למרכיבים אחרים של פסק הדין ובקשת המשיב להתנות את שמיעת הערעור בהפקדת ערובה להוצאותיו – נדחות.

4.         החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ט"ז באדר התשפ"ג (9.3.2023).

הרב שלמה שפירא

הפוסט שמיעת ערעור ללא ערובה להוצאות בהעדר תגובה לגופו; 'עיכוב ביצוע' פירוק שיתוף בבית טרם הוברר קיום מדור חלופי לקטינים; הגדרת 'ההורה המחזיק' לעניין זה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפנינו בקשת הנתבעת לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין מיום 3.5.23 באשר לפסיקת הוצאות משפט.

ברם, עמדת בית הדין היא שההחלטה הנ"ל צודקת לחלוטין. נזכיר כי במקרה שלפנינו קיים ניכור הורי חמור וקשה מצד האם כלפי האב, ופגיעתה של האם בילדי הצדדים בניתוק שלהם מהאב היא חריפה.

ובכן, חרף העובדה שלא הומצאה על ידי המבקשת אסמכתא להגשת ערעור, בית הדין מחליט שלא להטריח לחינם את המבקשת בכך, משום שסבור שבכל מקרה דינה של בקשה זו להידחות על הסף. 

בית הדין עיין במבוקש, ולא מצא מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, שניתנה לאחר הפעלת שיקול דעת רחב, והסתמכה על עובדות שבתיק, כמנומק וכמוסבר בהרחבה במסגרת ההחלטה הנ"ל.

בנסיבות תיק זה לא נמצאו העילות המקובלות לעכב את ביצועה של ההחלטה, משום שלאור האמור בהחלטה הנ"ל, מסתבר שהסיכוי לקבלת הערעור, ככל שיוגש, הינו נמוך.

בנוסף, לא עסקינן בפעולה בלתי הפיכה או פעולה שמאיינת את אפשרות הגשת הערעור.

וידוע האמור בהחלטת בית הדין הגדול בתיק 1166435/2 :

ביחס לעיכוב ביצוע שהגישה ב"כ המבקשת על החלטה זו של תשלום 15,000 ש"ח הרי שגם ללא הדברים שנכתבו לעיל ביחס לאפשרות הערעור, בקשת עיכוב הביצוע נדחית.

כידוע, אין הגשת ערעור מעכבת את ביצוע פסק הדין (תקנה קמו(1)). הנחת החוק והתקנות רואה את פסק הדין שניתן כתקף לכל דבר וענין לרבות ביצועו כל עוד לא הוכרע ע"י ערכאת הערעור לקבל את הערעור. ההיגיון המשפטי הוא כי אין לעכב את גלגלי הצדק ולמנוע מהזוכה את המגיע לו על פי פסק דין של ערכאה שיפוטית.

הליך "עיכוב ביצוע" הינו כלי שבמהותו מעכב את הליכי הצדק ונועד לשימוש רק  באחד משני התנאים, ביצוע ההחלטה יאיין את הערעור וימנע את האפשרות להגשת ערעור, או שביצוע פסה"ד יביא לכך שייגרם נזק בלתי הפיך. לפיכך, השימוש בכלי זה של עיכוב ביצוע ייעשה במשורה ורק במקרים הנ"ל. ככלל, חיובי ממון אינם בלתי הפיכים וכל פעולה כספית ניתנת להחזרה למקומה.

כך שבית הדין הגדול כבר הבהיר את העקרונות לעיכוב ביצוע החלטות, העולים עם האמור מעלה, כולל האמירה:

"ככלל, חיובי ממון אינם בלתי הפיכים וכל פעולה כספית ניתנת להחזרה למקומה".

כך שאף פסיקת הוצאות משפט שבמסגרת ההחלטה הנ"ל, היא בתוקפה לגבייה מידית.

וראו אף האמור ברמ"א חושן משפט סימן יד סעיף ד: "וצריך לשלם מיד, ואם יסתור הדין, יחזרו לו". וכן מובא אף בשו"ע חו"מ סימן פב סעיף י: "אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלווה במה שירצה, ואם יודה, יחזיר לו, ואם כפר ישבע היסת״.

וראו אף האמור בהחלטת בית הדין הגדול בתיק 1296744/1 (פורסם):

על אחת כמה וכמה שאין מקום לעכב ביצוע של חלקים אחרים בהחלטות בית דין קמא, החלקים הנוגעים לשאלת פירעון שכר טרחתו של המומחה והוצאות אחרות – כסף, בניגוד לטובתם של ילדים, הוא בר־השבה, ועיכוב ביצוע של הוראות שאף לאחר ביצוען יהיו ברות־השבה והסגה לאחור – ודאי אינו מוצדק לעת האת.

כך שאין לעכב ביצוע חיוב ממוני בטענה שאינו בלתי הפיך. 

כן ראו האמור בהחלטת בית הדין הגדול בתיק 1373002/6 (פורסם):

כמו כן, חיוב בגט מעורר את זכות האישה למזונות מדין "מעוכבת מחמתו להינשא". זכות זו אינה מאיינת את זכות הבעל לערער. אם הערעור יתקבל, עשוי הבעל להיות זכאי להחזר אותם דמי מזונות.

כך שאין לעכב ביצוע חיוב ממוני, וכל שכן הליך ממוני, בטענה שאינו בלתי הפיך. 

וכך רשם בית הדין הגדול בהחלטתו שם בתיק 1296744/1 (פורסם) באשר לעיכוב ביצוע החלטות הנוגעות לניכור הורי והפרת הסדרי שהות:

בנוגע לטענות ההסתה והניכור נוסיף גם כי חזקה על המומחה שמונה גם כמתאם, כי יהיה קשוב לדברי הצדדים ובמידת הצורך וככל שיתעורר ספק – אף לדברי הילדים.

בנסיבות אלה, קשה לקבל את הטיעון שהרחבת הסדרי השהות, בהדרגה, או קיומם ללא פיקוח צופנים חשש ממשי לסכנה המצדיקה את עיכוב ביצוע של החלטת בית דין קמא. ונזכיר בעניין זה כי הכלל הוא שהחלטות יש לקיים אף אם מוגש עליהן ערעור ואילו עיכוב ביצוע הוא החריג המצריך הצדקה וביסוס.

מאידך גיסא הטענה כי המשך הנתק של הילדים מהאב הוא המביא והעשוי להביא עוד לנזק – סבירה היא. רצונו של האב כי הקשר עם ילדיו יהיה משמעותי בהיקפו וללא פיקוח (במהלך מפגשי האב והילדים, להבדיל מן הפיקוח הכללי של המומחה – המתאם על התקדמות הדברים) – לא זו בלבד שמובן וסביר הוא, אלא שמובנת גם ההסתייגות מהסדרים מפוקחים, ואפילו אם היא עד כדי העדפה להימנע מהם אם הללו ההסדרים היחידים המתאפשרים – עמדה מובנת, אף שלדעתנו אינה נכונה, גם בשל תפיסתם של הסדרים מפוקחים כמתווים תו ומתייגים תגית של 'אב מסוכן'. הטענה כי קשר משמעותי וללא פיקוח, כשאין בפיקוח צורך אמיתי, טוב יותר לילדים עצמם – אף היא טענה סבירה ולמעלה מכך.

תוצאת האמור היא כי 'מאזן הנוחות' נוטה בבירור שלא להורות על עיכוב הביצוע. וודאי לא בשלב זה, טרם הגיעה תשובת המשיב לערעור וטרם התקדמו הדברים במסגרת ההדרגה האמורה אל עבר ההסדרים השוויוניים.

כך שבתיק לניכור הורי חמור, אין לעכב החלטות בית הדין.

משכך, בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין מיום 3.5.23 נדחית על הסף, והחלטה זו בתוקפה, על כל חלקיה.

נעיר כי אף אם הוגש ערעור, החלטה זו הינה בתוקפה, לאור האמור בסעיף קמו (1) לתקנות הדיון.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ד באייר התשפ"ג (15/05/2023).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד                    הרב מאיר קאהן                     הרב יעקב מ' שטיינהויז

הפוסט ניכור הורי – דחיית בקשה לעיכוב ביצוע החלטה לפסיקת הוצאות משפט הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפניי בקשתו של המשיב לביטול החלטתי שניתנה במעמד צד אחד והאריכה את ההיתר לשהיית בתם של הצדדים, עם המבקשת – אימה, בקנדה בחודש ימים.

המשיב מעלה טענות מהותיות ופרוצדורליות נגד בקשתה העיקרית (בתיק זה) של המבקשת, שעליה התבקש להגיב, אך מבהיר כי בקשתו אינה התגובה שהתבקשה. בין השאר מבקש המשיב כי נורה למבקשת להבהיר אם וכיצד רואה היא בבקשה זו ערעור או בקשת רשות ערעור (ועל איזו החלטה של בית הדין האזורי היא מוסבת) ולחילופין מה התשתית להגשתה לבית דין זה, אם אינה ערעור או בקשת רשות ערעור, ולא לבית דין קמא.

לבד מטענות אלה טוען הוא נגד מתן ההחלטה האמורה בדן יחיד ובמעמד צד אחד.

יובהר:

הבקשה העיקרית בתיק זה הייתה להתיר את המשך שהייתה הילדה בקנדה עד להכרעה בסוגיית המשמורת הקבועה. המשיב התבקש כאמור להגיב לבקשה זו, ואף שטען טענות בעניינה וכאמור לעיל עדיין ממתינים אנו להשלמת תגובתו שהמועד האחרון להגשתה טרם הגיע, נוכח דבריו כי בקשתו הנוכחית אינה התגובה האמורה.

בין כך ובין כך ביקשה המבקשת כי תינתן ארכה לשהייתה עם הבת בחו"ל, ולמצער עד להחלטה בבקשתה העיקרית – החלטה שמטבע הדברים תינתן לאחר תגובת המשיב.

בקשתה זו (השנייה) של המבקשת היא לפי מהותה בקשת ביניים לסעד זמני ודחוף (ככל שתיראה הבקשה העיקרית כערעור יהיה מקום גם לראותה כבקשה לעיכוב ביצוע, אלא שמעמדה של הבקשה העיקרית כערעור אכן טרם הובהר ולעניין עיכוב ביצוע יש גם מקום לטעון כי נדרשת פנייה לבית הדין האזורי תחילה).

אופיה הדחוף של הבקשה ומהותן של הבקשה וההחלטה שנתתי – בקשה זמנית עד להכרעה בבקשה העיקרית, והחלטה שקצבה את הארכה לשהייתה הבת בחו"ל ותחמה אותה בפרק זמן קצר – מתיר לבית הדין ליתן בעניינה החלטה במעמד צד אחד ואף בדן יחיד.

נימוקיה של הבקשה – הן בפן של טובת הילדה (שברור למדי כי אף אם נניח שתידרש לשוב ארצה לא תיפגע על ידי דחיית שיבתה ארצה בחודש ימים, ובהתייחס לצדדים – המבקשת והמשיב – בהיבטי מאזן הנוחות ייאמר כי גם הפגיעה שתהיה לכך באב אינה אקוטית; ולעומת זאת אם יוכרע כי רשאית היא להישאר בחו"ל הרי שהשבתה עתה ארצה, תוך כדי שנת לימודים, ולאחר זמן קצר שוב לחו"ל עשויה להיות כרוכה בקושי פיזי, בפגיעה נפשית ובנזק לימודי; ובהיבטי מאזן הנוחות הנ"ל מובן כי תפגע במבקשת); הן בפן האנושי נוכח נימוקי הבקשה העוסקים במצבו של אבי המבקשת, שלפי הנטען אלה ימיו האחרונים, ככל הנראה, ובתו מבקשת לשהות בהם לצידו ושלא להיאלץ לעוזבו כדי להשיב את הבת ארצה, ולפחות לא כל עוד לא הוכרעה בקשתה העיקרית ולא נקבע כי אכן כך עליה לעשות (וסבורני כי גם ליריב בהליכים משפטיים 'מותר' להתחשב בשיקולים אנושיים ממין זה, ומשכך רשאי היה בית הדין להניח כי לא בהכרח יתנגד לכך וכי גם אם יתנגד – הסבירות היא כי תידחה עמדתו) – מצדיקים כי אכן יעשה כך בית הדין, וכך אכן עשיתי בהחלטתי.

הבקשה הנוכחית של המשיב – אף היא אינה מגלה כשלעצמה טעם מהותי מדוע לא להיעתר לבקשה הזמנית ואינה מעלה טענה נגד הנטען בבקשה הזמנית: לא טענה עובדתית; לא טענה מדוע בעובדות הנטענות, מצד עצמן, אין הצדקה להתיר את המשך שהייתה של הבת בחו"ל, לזמן קצוב וקצר כאמור שבמהלכו תיבחן הבקשה העיקרית למתן היתר ממושך יותר; ולא טענה בדבר שיקולים בעלי משקל נגדי לאלה שבבקשה, שבשלהם יש לדחותה (או לבטל את ההחלטה שנעתרה לה) למרות אותן עובדות.

 כל שיש בבקשה זו הוא טענות פרוצדורליות – הטענות על מתן ההחלטה במעמד צד אחד ובדן יחיד, שקיבלו מענה לעיל, ואלה הנוגעות ביסודן לבקשה העיקרית שבעניינן אין מקום להכריע עתה משעלינו להמתין לתגובתו המלאה של המשיב לאותה בקשה ומשמבקש הוא עצמו, ובצדק, גם כי המבקשת עצמה תבהיר את מהותה ומסגרתה של הבקשה.

בנסיבות אלה אין הצדקה ועילה לביטול החלטתי הקודמת והיא עומדת בעינה.

המשיב יגיש כאמור בהחלטה קודמת ולעיל את תגובתו לבקשה העיקרית.

במקביל תבהיר המבקשת בתוך ארבעה־עשר יום את המסגרת לבקשתה העיקרית, היינו כאמור לעיל, אם היא מוגשת כערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה מסוימת של בית הדין קמא, ואם לא – מה מסגרתה.

ניתן ביום ל' בתשרי התשפ"ג (25.10.2022).

הרב שלמה שפירא

הפוסט מתן החלטה דחופה וזמנית במעמד צד אחד ובדן יחיד ודחיית שיקולי פרוצדורה מפני השיקול האנושי ושיקולי טובת קטינים הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפני בקשה נוספת של המערער, לשקול את החלטת ביה"ד שלא לעכב את ביצוע הגט עקב ההערה שנכתבה בהחלטת בג"ץ.[1]

אכן למערער קיימת זכות ערעור. כנגד זכות זו עומדת זכות האישה שלא להיות מעוגנת.

בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע על בית הדין הגדול לאזן בין הזכויות על פי עקרונות מקובלים ובהם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. כל עוד לא נהפכה ולא עוכבה החלטת בית הדין קמא, חיובו של הבעל לתת גט לא פקע. סירובו לסדר גט פיטורין בנסיבות אלו מעגן בפועל את האישה.

סירוב לתת גט לאחר פסק דין עשוי להביא להפעלת צווי הגבלה ולחיוב הבעל במזונות מדין "מעוכבת מחמתו להינשא".

על פני הדברים, ובלי לקבוע מסמרות, סיכויי הערעור נמוכים. על כן יש לשקלל את הנזקים שייגרמו לכל מן הצדדים. ככל שסיכויי הערעור נמוכים יותר, יש להתחשב יותר בנזק שייגרם לאישה כתוצאה מהשהיית מתן הגט.

לפיכך, אין סיבה מספקת לעכב את החיוב בגט. עם זאת, לא כל צווי ההגבלה נמצאים באותו מישור תוצאתי. צו הגבלה – מאסר הוא צעד מרחיק לכת בנסיבות ענייננו. יתר צווי ההגבלה אינם בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון" במישור מתן הגט. הבעל יכול להחליט כי הוא מעדיף את חוסר הנוחות הנגרמת לו מאותם צווי הגבלה, ובכל זאת לא לתת את הגט.

כמו כן, חיוב בגט מעורר את זכות האישה למזונות מדין "מעוכבת מחמתו להינשא". זכות זו אינה מאיינת את זכות הבעל לערער. אם הערעור יתקבל, עשוי הבעל להיות זכאי להחזר אותם דמי מזונות.

לאור האמור הבקשה לעיון מחדש נדחית בעיקרה, אך מתקבלת באופן חלקי. בשלב זה לא יוטל על הבעל צו הגבלה – מאסר. אין מניעה לשקול את ההגבלות האחרות וכן חיוב במזונות. נשקול גם הפקדת ערבות להבטחת תשלום הוצאות אם הערעור יידחה.

ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום י"ד בשבט התשפ"ג (5.2.2023).

הרב שלמה שפירא

[1] בג"ץ  626/23 (פורסם).

בהחלטה נדחתה עתירת המערער נגד החלטתו הקודמת של בית הדין שלא לצוות על עיכוב ביצוע פסק הדין לגירושין נוכח הערעור עליו. בהחלטה צוינו החלטתו הקודמת של בית הדין "שלא להיענות לבקשה, לפחות לא לעת עתה", ודבריו: "כי אי היענות לעיכוב ביצוע החלטה על חיוב בגט לא בהכרח מאיינת את הליך הערעור וכך גם החלטה על קביעת מועד לסידור גט. כל עוד לא נקבע שבית הדין טעה בפסק דינו חובה עליו לנקוט באמצעים, כולל צווי הגבלה לצורך מימושו. עם זאת מי שיצא חייב בדין ובטוח שבית הדין טעה, זכותו לסרב לביצוע הגט בפועל, ובתנאי שישא בתוצאות הנובעות מסירובו", ולמרות טענת העותר לעניין מאזן הנוחות "כי יגרם לו נזק בלתי הפיך באם ימלא אחר פסק דינו של בית הדין, שכן מרגע שבוצע הליך גירושין אין טעם לערעור".

עם זאת בג"ץ העיר על דברי בית הדין "מי שימצא חייב בדין ובטוח שביה"ד טעה, זכותו לסרב לביצוע הגט בפועל, ובתנאי שישא בתוצאות הנובעות מסירובו" כי נראים הם  כמתייחסים למבחן מאזן הנוחות וכי לעניין "בחינת מאזן הנוחות על יסוד שקילת התוצאות הצפויות למבקש עקב ביזוי ההחלטה השיפוטית אותה הוא מבקש לעכב" – "ביזוי החלטה שיפוטית אינו יכול להיחשב כחלופה לגיטימית העומדת "לזכות" מי שניתן כנגדו צו שיפוטי,  ובחינת מאזן הנוחות לעניין עיכוב ביצוע אמורה להיעשות בהנחה שדחיית הבקשה משמעה שהמבקש יאלץ לקיים את הצו השיפוטי, ולא על סמך ההנחה שלא ייעשה כן ויספוג את הסנקציות שיוטלו עליו בגין כך."

הפוסט מאזן הנוחות לעניין ערעור על פסק דין לגירושין שסיכוייו נראים נמוכים וביצועו לא עוכב – אלו צווי הגבלה יוכל בית הדין האזורי לשקול עד להכרעה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

א.         לפניי בקשת המערער כי אעיין מחדש בהחלטתי הקודמת שלא להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין לגירושין שניתן בעניינם של הצדדים.

מסגרתה ההלכתית והמשפטית של בקשה לעיון מחדש היא "סתירת הדין" וזו אפשרית על פי ההלכה ועל פי תקנות הדיון על יסוד טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו לפני בית הדין בעת שהחליט את החלטתו שאת שינויה מבקש המבקש, ותוך שהמבקש מבאר מדוע לא יכול היה להביא את הללו לפני בית הדין טרם נתינת אותה החלטה.

לעומת זאת טענה שתוכנה הוא השגה על קביעותיו של בית הדין כפי שניתנו מעיקרן, על יסוד אותו מסד נתונים שהיה בעת שניתנו, אינה יכולה לבוא בשערי בית הדין אלא במסגרת ערעור, מה שאינו רלוונטי כמובן כשמדובר בהשגה על החלטת בית הדין לערעורים עצמו.

בבקשה שלפניי עתה אין המערער מבהיר מה היא לדעתו ולטענתו העובדה או הראיה החדשה, ומן הדין די היה בכך כדי לדחות את בקשתו על הסף ואף לחייבו בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בגינה. אולם לפנים משורת הדין לא נעשה כן וננסה לדלות מתוך דבריו את מה שיכול היה אולי – אם לכך כוונתו – להוות מסד לכאורי לטענה כי ישנן עובדות חדשות שלא היו ידועות קודם לכן:

ב.         המערער טוען כי בית הדין קמא השית עליו לאחרונה צווי הגבלה בגין סירובו ליתן גט בהתאם לפסק הדין – מדובר אכן בעובדה חדשה, לא עובדה שנודעה לאחרונה אלא כזו שניתנה לאחרונה, אך מאחר שהאפשרות כי כך יהיה הובאה בחשבון במפורש בהחלטה שדחתה את בקשת עיכוב הביצוע, ואף הובהר בהחלטה כי רשאי יהיה בית הדין האזורי להורות כך, הרי שעובדה זו כשלעצמה ודאי אינה יכולה להיות סיבה לשקול בשנית את שקבעתי בהחלטתי האמורה.

ג.         עוד טוען המערער כי מועד הדיון בערעורו נקבע לחודש יוני – יוער כי אולי במקרה אך אולי גם במכוון, כדי להאדיר את הרושם של טענתו, אין הוא מציין כי מדובר ביומו הראשון של חודש זה – וממילא יימשכו המגבלות שבגין הצווים, בהנחה כמובן שלא ייתן את הגט, כמה חודשים, עד למועד הדיון, מה שיתברר כפגיעה בלתי־מוצדקת בו אם לבסוף יתקבל ערעורו. כאן אכן מדובר בנתון חדש שכן קביעת מועד הדיון והנפקת ההזמנות (לאחר שהמערער הפקיד ערובה להוצאות וניתנה החלטה המורה לקבוע מועד) הייתה לאחר שניתנה ההחלטה לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. אלא שכאן עלינו לבחון אם לעובדה חדשה זו עשויה להיות השלכה על שאלת עיכוב הביצוע.

ד.         המערער מציין כי זכות הערעור היא זכות חוקתית ומסיק מכך כי אי־מתן עיכוב ביצוע הוא פגיעה בזכות החוקתית – מסקנה שאינה ברורה כשלעצמה שכן זכות הערעור אינה מחייבת את עיכוב ביצוע ההחלטה המעורערת, אך אם נדון את המערער לכף זכות נוטל לפרש כי כוונתו כי בנסיבות שבהן אי־מתן הצו לעיכוב ביצוע יאיין את זכות הערעור ייראה הוא כפגיעה בזכות הערעור עצמה.

המערער מוסיף ומציין כי לעניין עיכוב ביצוע יש לשקול, כידוע, את מאזן הנוחות, מאזן הכולל מחד גיסא את שאלת סיכויי הערעור ומאידך גיסא את מידת הקושי בהשבת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, קושי שממנו נגזרת מידת הפגיעה שתיגרם למערער אם לא יעוכב הביצוע. לעניין זה גורס המערער כי מאחר שגירושין הם מעשה בלתי־הפיך הרי שקושי כזה אכן קיים בענייננו במידה המקסימלית, ובהקשר זה טוען הוא כי כשקיים קושי כזה יש להורות על עיכוב הביצוע גם אם הסיכוי שהערעור יתקבל אינו גדול.

טענה זו לפי מהותה היא טענה ערעורית שאין לה מקום בבקשה לעיון מחדש. למרות זאת נעיר עליה גם לגופה ואף כרקע לשייאמר עוד להלן:

המערער עמד כאמור על מרכיביו השונים של מאזן הנוחות, אלא ש'שכח' המערער מרכיב נוסף והוא מידת הפגיעה שתיגרם למשיבה אם אכן יינתן צו עיכוב ביצוע ולבסוף יתברר כי לא הייתה לכך הצדקה שכן הערעור יידחה ואולי אף יימצא כערעור סרק. לענייננו מדובר בפגיעה במשיבה שגם אם לבסוף תקבל גט – אם אכן יידחה הערעור ובהנחה שלאחר מכן ימהר המערער לציית להוראת בית הדין ולתת גט – הרי שמכל מקום עד אז תיוותר כבולה בנישואין שאינם רצויים לה עוד. אכן יש 'קושי' להשיב את המצב לקדמותו לאחר מתן גט, אולם יש 'קושי' גם להחזיר לאישה לאחר דחיית ערעור ואף לאחר מתן הגט את הימים שבהם נותרה כבולה בנישואין שאינם רצויים לה עד אז, לאחר פסק הדין.

'מאזן הנוחות' מחייב אפוא להחזיר למשוואה את שאלת סיכויי הערעור שהמערער ביקש להוציאה מן המשוואה נוכח ה'קושי', שכן כשקיים 'קושי נגד קושי' יש מקום להכרעה בין הקשיים על בסיס שאלת הסיכוי. אכן לבד מכך צריכים אנו לשקול את משמעותו של כל קושי ואת מידת הפגיעה העשויה להיגרם בעטיו לצד זה או לצד האחר.

המערער טוען בצדק כי הגירושין לא יוכלו להתבטל לאחר ביצועם גם אם יתקבל ערעורו, בכך שונה שאלת הגירושין משאלות ממוניות למשל. אולם לכאורה הדברים אינם מדויקים שהרי בסופו של יום גם כשהעניין הנדון בערעור הוא עניין ממוני אין מעשים שנעשו מתבטלים למפרע על ידי קבלת הערעור אלא שהכסף ששולם בהתאם לפסק דין מושב לאחר שהערעור מתקבל. ההקבלה אינה צריכה להיעשות בשאלת הביטול הרטרואקטיבי אלא בשאלת יכולת ההשבה: את הכסף אפשר להשיב, את הנישואין – לא.

כאמור לעיל: לאידך גיסא גם את הימים החולפים ללא יכולת לפתוח פרק חדש בחייה של המשיבה – אין להשיב. ברם אין הוספת מרכיב זה למשוואה ממצה את העניין. לאמוּר יש להוסיף כי גם האמירה כי את הנישואין אי אפשר להשיב אינה מדויקת לכאורה, שהרי גם לאחר הגירושין יוכל המערער לשוב ולבקש את ידה של המשיבה וככל שתתרצה לו יוכל לשאת אותה שנית (המערער לא טען כי כהן הוא ואסור לשאת גרושה…)

אלא מאי? כוונת המערער היא לטעון, ככל הנראה, כי הסיכוי שיוכל להשיב את המשיבה אל חיקו בפועל – נוכח הפירוד שבין הצדדים ונסיבותיו, לרבות הטענות של המשיבה נגדו על חיבוק חיק אחרות ואחרים – הוא אפסי. ככל שלכך כוונתו דומה לכאורה כי הצדק עימו, אלא שכאן הבן שואל: וכי מידת אפסיותו של הסיכוי תלויה בשאלת עיכוב הביצוע של פסק הדין לגירושין או אי־עיכובו, וכי תלויה היא בשאלת מתן הגט או אי־נתינתו? ככל שקיימת מחלוקת בנוגע לעובדות – אפשר לטעון כי בית הדין אינו יודע את העובדות לאשורן, טעה בקביעתן, טעה במשקל הראיות להן או טעה משפטית בשאלה על אלה ראיות רשאי הוא להסתמך לעניינן ועל אלה אינו רשאי (כדרך שאכן טוען המערער). אך ברור הוא כי הצדדים עצמם יודעים את האמת, ואם אמת זו והידיעה כי ידועה היא למשיבה מביאה את המערער למסקנה כי זו כבר לא תשוב אל חיקו הרי שכמעט באותה מידה של ודאות יש להסיק כי לא תשוב אל חיקו גם אם יתקבל ערעורו. אם כך יהיה אומנם לא יהיה המערער חייב לתת גט למשיבה, אולם התוצאה לא תהיה כי הצדדים ישובו לחיות יחד אלא כי ימשיכו לחיות בפירוד תוך שהמשיבה מעוגנת עד שיעלה רצון מלפני המערער ליתן לה גט או עד שיתווספו עילות חיוב.

'נאחז את השור בקרניו' אפוא ונאמר כי אם אכן משוכנע המערער כי גירושין יהיו בלתי־הפיכים, היינו כי שום פסק דין – גם אם יבטל את חיובו בגט ואף אם יטהר אותו, במישור של בחינת הראיות והטענות ככל שהללו גלויות לעין בית דין של מטה, מכל אשמה – לא יביא את המשיבה לשוב אליו, קרוב לוודאי שיודע הוא כי כך גם ללא פסק דין, וה'זכות' שהוא נאבק לבל תישלל ממנו – מעבר לזכות הערעור על קביעותיו של בית דין קמא ברובד ההצהרתי, שתוכל להתקיים גם לאחר מתן גט ואינה מצריכה עיכוב ביצוע – היא ה'זכות' לנצל את אי־חיובו בגט, אם יתקבל הערעור, כדי להותיר את המשיבה מעוגנת אליו, אף אם בכל מקרה לא תשוב לחיות עימו.

זקוקים אנו אפוא לשקול במסגרת 'מאזן הנוחות', המצריך כאמור בחינה הן של הסיכויים לפגיעה בצד זה או אחר והן את מידת הפגיעה: (א) את הסיכוי שתיפגע 'זכות' זו של המערער, ככל שיתקבל ערעורו, לעומת הסיכוי שעיכוב הביצוע יביא לפגיעה בזכותה של המשיבה להשתחרר מן הנישואין אליו בהתאם לפסק הדין, ככל שלא יתקבל הערעור; (ב) את חומרת הפגיעה שייפגע המערער מן הפגיעה בזכותו האמורה לעומת חומרת הפגיעה שתיפגע המשיבה מן הפגיעה – ולוּ הזמנית – בזכות האמורה שלה.

זכות ערעור אכן יש למערער ורשאי הוא לעמוד על ערעורו גם אם קרוב לוודאי שבכל מקרה לא תשוב המשיבה אל חיקו, אולם בנוגע לעיכוב הביצוע: הן בהעמידנו למבחן את סיכויי הערעור והן בהציבנו על כפות המאזניים את חומרת הפגיעה שעשוי להיפגע המערער במישור המעשי ולא רק בנוגע לזכויות עקרוניות ערטילאיות אל מול הפגיעה שעשויה להיפגע המשיבה – המסקנה אחת היא כי אין הצדקה להורות על עיכוב הביצוע.

ה.         אכן, משאמרנו את כל זה – ניתנה ראש ונשובה לשאמרנו עוד קודם, כי גם ללא כל האמור הבקשה לעיון מחדש אינה יכולה להיסמך על טענה ערעורית באופיה אלא על הטענה בדבר עובדות חדשות, והעובדה החדשה היא כאמור לעיל הטלת צווי ההגבלה, שכשלעצמה אינה מספיקה לעיון מחדש שכן הובאה בחשבון מראש כאפשרית, אלא שמשולבת עימה עובדת קביעת מועד הדיון בערעור והתוצאה של האפשרות כי יוגבל המערער בצווים אלה למשך כמה חודשים ואם יתקבל ערעורו תימצא הגבלתו למפרע כבלתי־צודקת.

משמעות הדברים היא כי בפן המשפטי פורמלי אכן מבוקש עיכוב ביצוע פסק הדין לגירושין, אבל בפן התכליתי מה שמבקש המערער הוא לעכב את ביצוע צווי ההגבלה, אלא שמאחר שהערעור אינו על הטלתם – וגם טענות המערער אינן כי הללו אינם מוצדקים גם אם פסק הדין צודק הוא אלא כי פסק הדין אינו צודק וממילא אין להם יסוד (ועל כן כנראה אינו מגיש ערעור נפרד על ההחלטה להטילם) – הרי שהדרך שבה מבוקש עיכוב הצווים היא בקשה לעיכוב פסק הדין לגירושין שעליו הם נשענים.

הדברים נאמרים בזיקה לאמור לעיל, לאמור:

סבור אולי המערער כי במסגרת מאזן הנוחות יש לקבוע כי הפגיעה שייפגע הוא שלא בצדק מן הצווים המדוברים, אם לבסוף יתקבל ערעורו, במשך הזמן שבו יחולו הצווים עד לקבלת הערעור עולה על זו שתיפגע המשיבה מאי־השתתם עליו וממילא מאי־קבלת הגט – שהרי ברור מדבריו שאין בכוונתו ליתן את הגט גם ללא הצווים האמורים, וכך לפחות עד להכרעה בערעור – גם אם יידחה הערעור, לפחות עד למועד דחייתו של הערעור; ולחילופין כי כך יש לקבוע אם נוסיף למשוואה את המרכיב של סיכויי הערעור.

לעניין הבקשה לעיון מחדש על בסיס עובדות חדשות המשמעות היא כי מבקש המערער לטעון כי גם אם בנוגע לפרק זמן קצר של פגיעה כאמור בו לעומת פגיעה כאמור במשיבה קבענו כי המאזן נוטה לכיוון של אי־עיכוב הביצוע, הרי שמשנראה כי פרק הזמן שייארך עד להכרעה בערעור גדול יותר – משתנה המאזן.

טענה זו אינה ברורה דיה, שהרי לכאורה כשם שהפגיעה במערער גדלה כך גדלה באותו יחס הפגיעה במשיבה, אבל ייתכן שמבקש הוא לשכנענו כי לא כך הדבר וכי הפגיעה בו מתעצמת בשל התארכות הזמן ובזיקה לטיב ההגבלות שהוטלו עליו יותר משמתעצמת הפגיעה שלאידך גיסא במשיבה בשל אותה התארכות זמן.

 כך או כך, נראה מהותם של הבקשה לעיכוב ביצוע ושל הטיעון העומד מאחוריה ברורה עתה יותר משהייתה ברורה קודם לכן.

ו.          הדברים עומדים גם בזיקה לדבריו של בג"ץ שאומנם דחה את עתירת המערער נגד החלטתי אך העיר כי במסגרת השיקולים אם להיעתר לבקשת עיכוב ביצוע אם לאו יש לבחון בנוגע למאזן הנוחות את הפגיעה שייפגע כל צד מהצדדים ממתן או מאי־מתן הצו לעיכוב ביצוע מתוך הנחה שעד לדיון בערעור יקיים המערער – אם לא יינתן צו כאמור – את שהורה עליו בית דין קמא, ולא לבחון את הפגיעות האפשריות על בסיס האפשרות כי בין כך ובין כך לא יציית המערער להוראת בית דין קמא, אלא שאם יינתן צו עיכוב ביצוע לא ילקה בשל כך ואם לא יינתן – עשוי הוא ללקות בינתיים בצווי הגבלה.

אמירתו של בג"ץ נכונה היא אולי ברובד התיאורטי: ערכאה שיפוטית צריכה להניח כי הצדדים יקיימו את הוראותיה שלה ושל הערכאה שתחתיה ולבחון על בסיס הנחה זו את הפגיעה במערער שתיווצר בשל כך, אם לבסוף יתקבל ערעור. אולם ברובד המעשי הפגיעה המשמעותית במערער – גם אם יתקבל ערעורו – אינה אלא אחת משתיים: או אובדן ה'זכות' לנצל את אי־חיובו בגט ולעגן בפועל את המשיבה אף שגם אם לא יהיה מחויב בגט אין סיכוי ממשי שתשוב לחיקו, ועל כל פנים לא סיכוי הגדול במידה משמעותית מהסיכוי שתשוב אליו גם לאחר גט, ולעניין זה הסיכוי הקלוש (בשל סיכוייו הדלים לכאורה של הערעור) לפגיעה בזכות מפוקפקת זו אינו מצדיק עיכוב ביצוע והגדלת הסיכוי שבשלו אכן יימנע המערער מלקיים את הוראת בית הדין קמא וליתן את הגט, לפחות עד להכרעה בערעור, מה שיפגע כמובן במשיבה; או נזקם של צווי ההגבלה בתקופה שבה יחולו, שגם הוא, לדעתי – ובוודאי לאחר הוראתי בהחלטה קודמת כי לעת עתה לא יוכל בית הדין קמא לשקול את אכיפת הגט באמצעות מאסר – אינו מצדיק את עיכוב הביצוע שיפגע לאידך גיסא במשיבה.

אוסיף ואעיר כי עצם הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע כשהטענות שעליה היא נשענת הן הטענות לעניין צווי ההגבלה ומשך הזמן שבו יחולו הללו לכאורה על המערער מלמדת כי אף הוא – שלא כבג"ץ שעליו מבקש הוא להסתמך – אינו מטיל את כובד המשקל על עיכוב הביצוע של פסק הדין לגירושין כשלעצמו, היינו על הרובד המופשט של חיוב הגירושין ועל ההנחה כי ציית דינא הוא ומאזן הנוחות יושפע מקיומו של החיוב על יסוד ההנחה כי אם לא יעוכב – יבוצע, אלא על עיכובם של צווי ההגבלה, היינו על הרובד המעשי של הפגיעה בו בשל אי־קיום פסק הדין ועל יסוד ההנחה כי אכן אין הוא מתעתד לקיימו, בין שנורה על עיכובו ובין שלא נורה כן, לפחות עד לדיון בערעור.

ז.          ומכל מקום, ככל שמבקש המערער כי נעיין מחדש ונשוב לשקול את הדברים הרי שבקשתו היא בקשה שמשמעותה היא או כי נשקול שמא בשל הטלת הצווים והתארכות התקופה הצפויה שבה יחולו כאמור השתנה המאזן או כי למרות כל האמור טוען הוא כי ציית דינא הוא וכי אם אך לא נורה על עיכוב ביצוע ימלא אחר הוראת בית הדין קמא גם ללא צווי ההגבלה ואף למרות כל האמור סבור הוא כי כל עוד לא ייתן גט יש סיכוי כי תשוב המשיבה אל חיקו אך לא כך אם יתננו, אף אם יתקבל הערעור, וממילא אם לא ניתן צו עיכוב ביצוע יימצא הוא ניזוק אם לבסוף יתקבל ערעורו.

נוכח כל האמור לעיל נוטה אני לפקפק מאוד בבקשה שזו משמעותה. אולם נכון אני 'להרים את הכפפה' תוך אתגורו של המערער מאידך גיסא כדלהלן:

ימציא המערער ערובה בת 50,000 ש"ח שתופקד בקופת בית הדין ובכפוף לה תישקל בקשת עיכוב הביצוע לאחר שתינתן למשיבה אפשרות להגיב לבקשה. ככל שאכן נחליט על עיכוב הביצוע יעוכבו ממילא גם צווי ההגבלה שהשית בית הדין קמא על המערער. אולם אם יידחה הערעור:

1.  יחולט מחצית מן הסכום האמור באופן מיידי לטובת המשיבה בשל הפגיעה שיפגע בה עיכוב הביצוע ועיכובו, ממילא, של הגט עצמו עד להכרעה בערעור – פגיעה שהיא תוצאה של בקשתו של המערער להורות על עיכוב ביצוע כדי למנוע פגיעה בו שלדעתו גדולה יותר.

2.  מאחר שהטיעון הוא כי המערער מצידו ציית דינא, ורק בשל ערעורו וההנחה כי יש סיכוי שיתקבל נמנע הוא עד עתה ומעתה ואילך עד להכרעה בערעור מליתן את הגט, ובשל כך מבקש הוא את עיכוב הביצוע כדי להימנע מפגיעה שתיווצר אם ייתן את הגט ולבסוף יתקבל ערעורו – פגיעה שקיומה מבוסס על ההנחה כי ציית דינא הוא ועל הקביעה העקרונית כי עיכוב ביצוע צריך להישקל לאורה של הנחה כזו, כדברי בג"ץ – הרי שבזאת ייבחן המערער: אם מייד לאחר דחיית הערעור, אם יידחה כאמור, ייתן את הגט, הרי שאמת דיבר בטענה זו, אך אם ימאן לתת את הגט מייד הרי שיוברר הדבר למפרע כי מראש הייתה הטענה האמורה שעליה נשענה הבקשה לעיכוב ביצוע טענת סרק, ולפיכך תחולט לטובת המשיבה גם מחציתו השנייה של הסכום האמור.

למען הסר ספק יובהר כי אין מדובר בפיצוי נזיקי בגין עיכוב הגט ועיגון כשלעצמו או במעין קנס שנועד להבטיח את נתינתו במועד ולאוכפה (אף כי ייתכן שבפועל תובטח זו במידה מסוימת כתוצאה משנית של ההוראה האמורה) אלא בערובה לכנות דברי המערער מחד גיסא ובאיזון הפגיעות ההדדיות במסגרת מאזן הנוחות גרידא כדי להצדיק את האפשרות להטיית המאזן אל עבר עיכוב הביצוע באמצעות פיצוי מוסכם ומופקד מראש על העיכוב שברשות, על בסיס צו עיכוב ביצוע, כבקשת המערער, מאידך גיסא.

ח.         בין כך ובין כך תבחן מזכירות בית הדין אם קיימת אפשרות להקדים את מועד הדיון בערעור כדי למנוע ככל האפשר כל פגיעה מיותרת במי מהצדדים.

יוער כי נוכח טענת המערער להיותו ציית דינא מחד גיסא, לכאורה, ולפגיעה בזכויותיו בשל קיומם של צווי הגבלה עד למועד הדיון בערעור (כשגלומה בכך ההנחה כי לאחר מכן יתייתרו הללו או משום שהערעור יתקבל או משום שהמערער יקיים את פסק הדין מייד בלעדיהם) – ראוי היה שיבקש את הקדמת הדיון במקום לבקש את עיכוב הביצוע.

ט.         החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ט"ז באדר התשפ"ג (9.3.2023).

הרב שלמה שפירא

הפוסט יישום מאזן הנוחות באי־עיכוב ביצוע פסק דין לגירושין נוכח סיכויי הערעור הדלים ועיגון המשיבה ולמרות אי־הפיכותם של גירושין וקיומם של צווי הגבלה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לאחר העיון בתגובת המשיב באתי למסקנה כי אכן יש לדחות את בקשת רשות הערעור שלפניי, שעניינה בעיכוב החלטתו של בית דין קמא [בית הדין הרבני האזורי ירושלים, הרכב ד] בשאלת המשמורת הקבועה, הן משום הגשתה לאחר המועד, הן משום שנוכח החלטת בית דין קמא מג' במרחשוון התשפ"ג (28.10.22) שהורתה על הגשת סיכומים בעניין זה ושמהעיון בה עולה כי אף קצבה להגשתם פרק זמן קצר של עשרה ימים, עולה לכאורה כי – שלא כאמור בבקשה – אין בית הדין קמא 'גורר רגליים' בעניין וכי בכל מקרה התועלת במתן רשות ערעור בסוגיה זו מוטלת בספק, בלשון המעטה.

יובהר כי בזיקה לאמור בפסק דיננו בערעור קודם בדבר נחיצות קבלת ההחלטה בסוגיית המשמורת בהקדם האפשרי, ואף אם לא נקבל את האשמותיה של המבקשת את בית דין קמא בהתנהלות בעצלתיים למרות פסק דיננו האמור, ובנסיבות העניין בכללותו – לרבות שהייתה המבקשת והבת עתה בחו"ל, ברשות, והטענה המתקבלת על הדעת כי הוראה לחזרתן ארצה ערב קבלת ההחלטה בסוגיית המשמורת עלולה לפגוע פגיעה מיותרת בשתיהן ככל שלבסוף אכן יוחלט כי האם תהיה המשמורנית – מצפה בית דיננו כי בית הדין האזורי אכן ייתן את החלטתו בסוגיית המשמורת סמוך ונראה להגשת הסיכומים, ולא יותיר את הצדדים 'תלויים ועומדים' מבלי לדעת – עד 'הרגע האחרון' – אם נדרשות האם והבת לשוב ארצה עד לא' בכסלו (25.11), המועד שעד אליו התרנו את המשך שהיית הבת בחו"ל בלאו הכי, ולא כל שכן שלא יביא לידי ההכרח בשיבתן ארצה ערב החלטה בסוגיית המשמורת. (אומנם תלויה ועומדת לפנינו בקשתה של המבקשת להתיר את המשך השהייה בחו"ל עד להחלטה בדבר המשמורת, בקשה שהוריתי למבקשת להבהיר את מסגרתה – בקשת רשות ערעור, ערעור או מסגרת נורמטיבית אחרת כלשהי. אך כל עוד לא הוכרע בבקשה זו – ואף לא הוגשה ההבהרה האמורה מטעמה של המבקשת – ההנחה היא כי האם והבת אכן יידרשו לשוב ארצה עד המועד האמור, אם לא תתקבל החלטה הקובעת את המשמורת הקבועה בידי האם עד אז.)

ניתן ביום ו' במרחשוון התשפ"ג (31.10.2022).

הרב שלמה שפירא

הפוסט דחיית בקשת רשות ערעור שעה שהתנהלות בית הדין האזורי מורה לכאורה שלא כנטען בה וכשההכרעה בה עשויה להתייתר עם הכרעתו הצפויה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

א.         לאחר העיון בכתב הערעור ובבקשת רשות הערעור ובתשובה להם באתי למסקנה כי דינו של ערעור זה הוא לדחייה על הסף וכי אין אף מקום למתן רשות הערעור.

עניינו של כתב הערעור הוא בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי חיפה (הרב ישראל דב רוזנטל – אב"ד, הרב ינון בוארון והרב משה שלום שור) שחייב את המערער לשלם לכתובת המשיבה סך 100,000 ש"ח על בסיס הסכמת המערער – לפי האמור בהחלטת בית הדין קמא – לשלם סכום זה והסכמת המשיבה כי בכפוף לתשלום תוותר על יתרת הכתובה, בסך 80,000 ש"ח נוספים.

 בקשת רשות הערעור עוסקת בהוראת בית הדין האזורי האמור כי תשלום הכתובה יהיה מיידי ולא יושהה עד לסיום הדיון בהליך הרכושי שבין הצדדים.

יוער כי עניינם של שני הדברים הוא בכתובה, ובשגגה נפתח תיק "חלוקת רכוש" – לו היינו ממשיכים לדון הייתי מורה על סגירת התיק ופתיחת תיק חלופי אך משבאתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור ואת בקשת רשות הערעור גם יחד – לא אזדקק לכך.

עוד אעיר, כי מן הדין היה כי הערעור ובקשת רשות הערעור שעניינה בהחלטה אחרת יוגשו במסגרת שני תיקים נפרדים (ותוך תשלום אגרה בנפרד בגין כל אחד מהם) – לפנים משורת הדין ומאחר שכאמור באתי למסקנה כי יש לדחות את שניהם לא אדרוש עתה מהמערער לפתוח תיק נוסף ולשלם אגרה נוספת.

ב.         לגופם של דברים:

הערעור מוצג כערעור על החלטת בית הדין קמא מד' בשבט התשפ"ג (26.1.23) – גם לו יהי כך הרי משהוגש בח' באדר התשפ"ג (1.3.23) הרי שבאיחור הוגש, גם אם לא באיחור גדול.

אכן לאמיתו של דבר צודקים דברי המשיבה כי ההחלטה האמורה לא הייתה אלא חזרה על שנאמר כבר בהחלטות קודמות של בית הדין קמא, החלטה מכ"ב באייר התשפ"ב (23.5.22) והחלטה נוספת מה' באלול התשפ"ב (1.9.22) שבה דחה בית הדין קמא את טענות המערער נגד ההחלטה שמכ"ב באייר (23.5) באומרו – ולכאורה בצדק – כי מדובר בטענות עירעוריות באופיין, ואכן אלה הטענות שבערעור שלפנינו, ובהותירו משום כך את ההחלטה שמכ"ב באייר (23.5) על כנה. משכך הרי שהערעור שלפנינו אינו מוגש באיחור קל בלבד (שגם הוא איחור) כפי שנחזה לכאורה אלא באיחור של חודשים רבים.

על דרך כלל משמוגש ערעור באיחור, ולא כל שכן באיחור גדול כל כך, די בכך כדי לדחותו על הסף, וזו למעשה ברירת המחדל העולה מתקנות הדיון.

אכן יש שמתיר בית הדין את הגשת הערעור למרות האיחור בהגשתו, אולם היתר זה הוא החריג ובדרך כלל לא יינתן אלא כשנראה לכאורה שטענותיו של המערער טענות כבדות משקל הן, סיכויי הערעור – ממילא – טובים הם, ומשמעות דחייתו על הסף בשל האיחור היא בסבירות גבוהה – הותרת טעות ועוול בשל טעמי פרוצדורה בלבד. לא כך הדבר בענייננו – הערעור שלפנינו נראה לכאורה כבעל סיכוי קלוש:

המערער מבקש לסתור את דברי בית הדין קמא בדבר הסכמתו לשלם את הסכום שנקבע על בסיס שתי טענות שספק אם יכולות לדור בכפיפה אחת ואינן סותרות זו את זו, האחת היא התכחשות לעצם ההסכמה הנתמכת באי־אזכורה המפורש של ההסכמה בפרוטוקול הדיון, והאחרת היא טענה כי דברי המערער בבית הדין קמא (שאותם ראה זה כהסכמה כאמור) לא הובנו כראוי.

הטענה הראשונה לוקה בכמה פגמים:

ראשית ייאמר כי אומנם חובה לתעד את כל מהלך הדיון בפרוטוקול, ובמקרה של ניהול גישור ומשא ומתן שלא לפרוטוקול – בהסכמת הצדדים – לציין את עצם קיומה וכן לתעד את ההסכמות שהושגו לבסוף בפרוטוקול. אך עם זאת סטייה מסדרי הדין בעניין זה אינה פוסלת בהכרח את תוצאת ההליך, והדבר תלוי בכל מקרה לפני נסיבותיו.

ומכאן לענייננו: בפרוטוקול המדובר צוין בפירוש שבית הדין "דיבר עם הצדדים", אין אומנם תיעוד של תוצאות המשא ומתן, ה"דיבור" האמור, וראוי היה שיהיה תיעוד כזה, אולם ברור שמשא ומתן שנועד להביא לידי הסכמות – אכן היה.

החלטת בית הדין שבה תועדה הסכמת המערער לתשלום ניתנה ביום הדיון עצמו. ברי לכל בר דעת כי נאמנותו של בית הדין המתאר בהחלטתו את שאירע ונאמר בדיון אינה פחותה, מצד עצמה, מנאמנות תיאורו בפרוטוקול. אכן לא אחת ניתנת החלטה בחלוף זמן מהדיון, ואזי עולה חשש כי פרט זה או אחר נשכח או נשמט, אולם בנסיבות שבהן ניתנה ההחלטה ביום הדיון עצמו – וכל שכן כשהשאלה אינה על אודות "פרט" שלפי הנטען אינו מדויק אלא על שאלה עקרונית של קיומה או אי־קיומה של הסכמה – חשש זה אינו קיים.

לא זו אף זו, טענה כי הסכמה כאמור שתועדה בהחלטה כלל לא הייתה צריכה הייתה לעלות באופן טבעי מייד לאחר שניתנה ההחלטה – העלאת הטענה לאחר חודשים רבים (אף העלאתה בבית דין קמא כמה חודשים אחר כך וכל שכן העלאתה לפנינו עתה) מעלה תהייה, בלשון המעטה.

ואף גם זאת, הטענה הנוספת כאמור כי דברי המערער לא הובנו כיאות – עומדת בסתירה לטענה כי כלל לא הייתה הסכמה, והא ראיה, כי זו לא תועדה בפרוטוקול, שהרי גלומה בטענה זו השנייה ההודאה, כי נאמרו מפיו דברים שמהם לפחות יכול היה בית הדין להבין כי אכן הסכים לשלם את הסכם שנקבע – אף כי הללו לא נכתבו בפרוטוקול.

ואשר לטענה השנייה:

הסתירה המובנית בין טענה זו לקודמתה, כאמור, מחלישה את קודמתה (לפי סדר הדברים כאן, לאו דווקא קדימה כרונולוגית), כאמור, אך גם אותה – בעל דין המעלה שתי טענות סותרות מחליש בכך את אמינותן של שתיהן.

לבד מכך, גם בנוגע לטענה זו כבנוגע לקודמתה – העלאתה זמן רב לאחר מתן ההחלטה שנבעה, כביכול, מאי־הבנה – מטילה צל כבד נוסף על אמינותה.

גם לולי חולשותיהן האמורות של טענות המערער היו סיכויי הערעור קלושים, לכאורה, מן הטעם של הקושי המובנה בהוכחת טענות ממין זה – בערעור חובת ההוכחה היא על המערער, וכשטענתו העיקרית היא טענה עובדתית העומדת בסתירה לדברי בית דין קמא על אודות האמור בדיון או טענה שלפיה בית דין קמא לא הבין את דבריו בדיון כראוי – הרי שמדובר בטענה שכמעט בלתי־אפשרי להוכיחה, וממילא סיכויי הערעור קלושים הם. כשנוסיף לכך את חולשותיהן האמורות של הטענות והצל הכבד על אמינותן הרי שסיכויי הערעור שואפים לאפס.

ונוסיף גם זאת: המערער, בסופו של יום, אינו מוטרד מהשאלה ההייתה או לא הייתה הסכמה או אם הובנו או לא הובנו דבריו אלא משאלת תשלום הכתובה. אך גם לו היה קורה הבלתי־צפוי ובלתי־מסתבר, והיינו קובעים כי אכן לא הייתה הסכמה מצידו או שדבריו לא הובנו כראוי, לא היה בכך כדי לפוטרו מכתובה אלא לכל היותר כדי להחזיר את הדברים לבית דין קמא שידון בטענותיו לפטור מכתובה – טענות שגם לגביהן חובת ההוכחה היא עליו. מן העיון בטענות   נראה בהסתברות גבוהה, גם אם בלי לקבוע מסמרות, כי הסיכוי שבסופו של יום היה המערער נפטר מכתובה – אינו גדול, בלשון המעטה, ולכל היותר יכול היה לצפות כי לבסוף תתקבל תוצאה דומה לזו שהתקבלה בהחלטתו של בית הדין קמא ועל בסיס אותה הסכמה שהייתה בדיון לפי האמור בהחלטה – היינו פשרה, שבמסגרתה היה המערער משלם את הכתובה באופן חלקי. ואם כך, 'אפוכי מטרתא למה לי?'

לו היה המערער זכאי מן הדין כי יישמע ערעורו – לא היה מנוס מליתן לו את יומו למרות התועלת המפוקפקת בכך, אולם שעה שהערעור הוגש באיחור ומן הדין אין לשומעו – הרשאתו לפנים משורת הדין למרות האיחור, למרות הסיכוי הקלוש ולמרות הצפי כי בסופו של יום אפילו אם יתקבל הערעור תהיה התוצאה הסופית דומה (או גרועה יותר מנקודת מבטו של המערער) אינה אלא עינוי דין מיותר לשני הצדדים ובזבוז זמן שיפוטי יקר לריק.

משכך דינו של הערעור כאמור לדחייה על הסף.

ג.         אשר לבקשת רשות הערעור:

המערער מניח כי כללו של דבר הוא שיש לדחות את תשלום הכתובה עד לאחר הדיון וההכרעה בסוגיה הרכושית, ורק במקרים חריגים לא ייעשה כך, וממילא מבקש את הרשות לערער על החלטת בית הדין קמא שקבע כי התשלום יהיה מיידי ללא תלות בהליכים הרכושיים. בבסיס הנחתו מעמיד המערער את הנורמה המקובלת שלפיה אם במסגרת איזון המשאבים מחויב הבעל ליתן לאישה מנכסיו (או את תמורת שוויים היתר של נכסיו על שווי נכסיה שלה) מתקזז תשלום זה מדמי הכתובה.

ברם גם אם הנחה זו נכונה היא – ולא תמיד היא נכונה – וגם אם נניח כי יחסיהם הממוניים של הצדדים והיקף נכסי כל אחד מהם אכן צפויים להניב בעניינם תוצאה שבמסגרת יחויב המערער לשלם למשיבה ויהיה מקום לטענת קיזוז כאמור – ואף הנחה זו לא התבררה עדיין – עדיין אין בסיס למסקנה שמבקש המערער לגזור מכך. אין חולק כי מצד הדין חלה חובת תשלום הכתובה מייד לאחר הגירושין, ועל כן ברור הוא כי ברירת המחדל היא הפוכה: במקרה שהצדדים כבר התגרשו ודין הכתובה כבר נפסק יש לפרוע את הכתובה מייד, גם אם ענייני הרכוש טרם נדונו וטרם הוכרעו, ואם לעתיד לבוא – כשיוכרע העניין הרכושי – יהיה מקום לקיזוזים או להשבת הסכום ששולם בגין הכתובה מאחר ששולם גם סכום נוסף בגין איזון הנכסים – יבוצעו הקיזוזים אז.

דחיית התשלום עד להכרעת העניין הרכושי היא החריג המצריך הנמקה ולא להפך.

למעלה מן הצורך אוסיף גם ואומר: בענייננו נקבע התשלום על בסיס הסכמה, לכאורה, וכאמור לעיל. הפרוטוקול בעניינה של ההסכמה אומנם לקוי וחסר וכאמור לעיל, אולם מה שכן עולה ממנו בבירור הוא שמצידה של המשיבה הותנתה ההסכמה לתשלום של 100,000 ש"ח בלבד – מתוך כתובה שבה נקוב סכום של 180,000 ש"ח – בתשלום מיידי. בנסיבות אלה דחיית התשלום עד לאחר סיום ההליך הרכושי תהיה לכאורה גם הפרה של ההסכמות, ואף מטעם זה צודקת לכאורה החלטתו של בית דין קמא.

מכאן שגם בעניין זה של תשלום הכתובה מייד או דחייתו עד לאחר סיום ההליך הרכושי קלושים מאוד סיכויי הערעור, ומשכך אין הצדקה להרשותו.

ד.         סוף דבר:

1.         ערעורו של המערער על חיובו בכתובה, שהוגש באיחור ניכר, נדחה על הסף בהעדר הצדקה להתירו למרות האיחור.

2.         כמו כן נדחית בקשת רשות הערעור בעניין ההוראה כי הכתובה תשולם מייד ולא תעוכב עד להכרעה בענייני הרכוש.

3.         החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם של הצדדים.

ניתן ביום כ"ו באדר התשפ"ג (19.3.2023).

הרב ציון לוז־אילוז

הפוסט חיוב חלקי בכתובה על בסיס הסכמה ולמרות הכחשה מאוחרת של ההסכמה וטענה כי לא הובנה כראוי; פירעון הכתובה מייד למרות קיומו של הליך רכושי תלוי ועומד הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

א.         לפנינו ערעור האישה (להלן: המערערת) על החלטת בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה מכ"ז באדר התשפ"ג (20.3.23) שבמסגרתה אושר הסכם המכר שכרת כונס הנכסים שמינה בית הדין עם צד ג' – הסכם למכירת דירתם המשותפת של הצדדים.

בהחלטה מושא הערעור נאמר כדלהלן:

התקבלה הודעת הכונס על חתימה על הסכם מכר עם צד ג' בעל ההצעה הגבוהה ביותר ובקשתו לאישור הסכם המכר.

התקבלה בקשת האישה כעת לאפשר לה לרכוש את הדירה במחיר הגבוה וזאת לאחר שהודיעה קודם לכן שאין באפשרותה ואינה מעוניינת לרכוש את הדירה במחיר הגבוה.

התקבלה התנגדותו הנחרצת של האיש לבקשת האישה.

בית הדין מבהיר:

בית הדין נתן לאישה די והותר זמן להודיע על רצונה לרכוש את הדירה במחיר הגבוה והאישה לא עמדה בלוח הזמנים הרחב שקבלה.

משכך החליט בית הדין בהחלטה מיום 23.2.23 ומיום 5.3.23 להורות לכונס לחתום על הסכם מכר עם צד ג' וכך אכן נעשה.

לאור האמור:

א.       בית הדין אינו רואה מקום לשינוי החלטתו, בפרט כשקיים חשש ממשי שהאישה מנסה רק לעכב את המכירה לאור הסחבת שנקטה בעבר.

ב.       בית הדין מאשר את הסכם המכר ומורה לכונס להמשיך בהליך המכירה.

ב.         ב"ערעור" טענות שונות נגד מינויו של הכונס ואף נגד מינויו והתנהלותו של בא כוחה הקודם ששימש תקופת מה ככונס, אלא שהמינוי של הכונס נקבע זה מכבר והמערערת לא ערערה עליו.

בכלל האמור גם טענתה המרכזית של המערערת שלפיה היה מן הדין כי תינתן לה האפשרות לרכוש את הנכס המשותף טרם שימונה כונס וטרם שיוצע הנכס למכירה לצדדי ג' בכלל, ומחזקת את טענתה באומרה כי למשיב כן ניתנה אפשרות כזו, אלא שמן העיון בתיק עולה – כאמור גם בתשובתו של האיש (להלן: המשיב) לערעור – כי ההחלטה העקרונית בעניין ניתנה מזה זמן רב, לפני למעלה מארבע שנים, ונשנתה בהחלטה נוספת לפני קרוב לשלוש שנים.

החלטות אלה חלוטות זה מכבר, ואף לגופו של עניין תמוהה הטענה המציגה התנהלות של מתן האפשרות למשיב לרכוש את הנכס – לעומת אי מתן אפשרות כזו למערערת, כביכול, אינה האמת הצרופה, בלשון המעטה, לפי העולה מאותן החלטות ומהחומר שבתיק, שכן מהללו עולה כי המערערת מצידה היא שהבהירה לבית הדין בשעתו כי אינה יכולה לרכוש את הדירה ולא ביקשה, לפיכך, כי תינתן לה אפשרות כזו, ואף הסכימה למתווה שנקבע בהחלטה השנייה.

מינוי כונסי נכסים בפועל, בהחלטה מי' באלול התשפ"ב (6.9.22), הושתת על החלטות אלה.

קדמה לו אומנם בקשתה של המערערת – כשנתיים לאחר השנייה משתי ההחלטות האמורות ולמעלה משלוש שנים לאחר הראשונה שבהן – שבה ביקשה כי תינתן לה האפשרות לרכוש את חלקו של המשיב בנכס, ללא כינוס, כפי שניתנה אפשרות דומה בעבר למשיב. אלא שבאותה בקשה עצמה הטעימה המערערת כי למשיב עצמו אין ליתן שוב את אותה אפשרות שכן הצהיר בעבר כי לא יקנה את חלקה – כך, ללא הסבר מדוע לא יחול האמור אף עליה, שהרי גם היא הצהירה בעבר כי לא תוכל לקנות את חלקו שלו. המערערת גם לא הסבירה באותה בקשה מדוע, לטעמה, יש להיעתר לה ולסטות מאותן החלטות חלוטות.

משכך, נראית ההחלטה שבה לא נעתר בית הדין לבקשה זו והחליט על מינוי כונס הנכסים – סבירה וצודקת. ועל כל פנים – מדובר בהחלטה שעליה לא הגישה המערערת ערעור.

נדגיש כי אומנם זהות כונסי הנכסים השתנתה מאז, ויותר מפעם אחת, אך כאמור על עצם ההחלטה בדבר מינוי כונס לא הוגש ערעור, ויתרה מכך: חילופי הגברי כאמור היו, בין השאר, נוכח בקשות של המערערת עצמה, לרבות בקשה שבה ציינה כי לטעמה אין צורך במינוי כונסי נכסים "אך אם יחליט בית הדין על מכירה בכינוס יש להורות על מינוי ב"כ הצדדים", היינו הסכימה למעשה להחלטת בית הדין, לפי שיקול דעתו, למנות כונסים.

אכן, עולה מהחומר שבתיק לכאורה כי המערערת הודיעה לבית הדין קמא, בהמשך, כי היא מתנגדת לכינוס, ולטענות המשיב אף פעלה לסיכולו, אם כי לא למותר לציין גם כי בכמה בקשות של המערערת, שהוגשו לבית דין קמא לסירוגין על ידה ועל ידי באי כוחה השונים והמתחלפים הוכחשה הטענה כי פעלה לסיכול הכינוס ונכללה גם התחייבות שלה לשתף פעולה עימו בפועל.

כך או כך, ערעור לא הוגש לא על ההחלטה העקרונית למנות כונסים, לא על ההחלטה שבה מונו הללו בפועל לראשונה ולא על ההחלטות שניתנו בהמשך בנוגע לזהותם של הכונסים, החלטות שכולן – חלוטות הן.

משכך, אין מקום להעלאת הטענות, בערעור שלפנינו עתה, נגד מינוי הכונסים:

להעלאת טענות אלה נגד ההחלטה מושא הערעור – אין מקום, שהרי אין בטענות אלה כדי לתקוף ישירות את ההחלטה מושא הערעור, החלטה שבהקשר של טענות אלה מושתת על ההחלטות הקודמות, ולהעלאתן נגד עצם ההחלטה למכור את הנכס באמצעות כונס נכסים – כדי לתקוף את ההחלטה מושא הערעור בעקיפין ולשמוט את הקרקע מתחתיה – אין מקום מאחר שמדובר בהחלטות חלוטות שאי אפשר עוד לערער עליהן; בנוגע לחלקן מדובר לכאורה אף בהחלטות שניתנו בהסכמת המערערת, לפחות במשתמע, ולגבי ההחלטות העקרוניות על מינוי כונס נכסים אם המשיב לא ירכוש את הנכס והנכס אף לא יימכר בידי הצדדים, בכוחות עצמם, לצד ג' – ללא מתן זכות קדימה, טרם מינוי הכונסים, למערערת – אף בפירוש.

בשולי הדברים ראוי לציין כי עולה גם כי בשלב שבו עוד סבר המשיב כי ייתכן שיוכל לרכוש הוא את הנכס, והיה מעוניין בכך, הייתה זו המערערת שהתנגדה לרכישה בהתאם למחיר השמאות בטענה כי תוכל למצוא קונים שייאותו לשלם מחיר גבוה יותר (ובשלב מסוים בטענה כי מצאה בפועל קונה כזה). עמדתה זו, שלכאורה התקבלה אז, שלפיה אין להעניק לאחד הצדדים זכות קדימה לרכישה על פי מחיר השמאות, עת ייתכן שמכירה לצד ג' תניב תמורה גבוהה יותר – עומדת בניגוד לעמדה שהציגה שעה שהתנגדה למינוי כונסי הנכסים, לא בטענה שתוכל למצוא בעצמה קונים שהמכירה להם תניב תמורה זהה לזו שתתקבל על ידי כינוס אלא בטענה שיש להעניק לה את זכות הקדימה לרכישה על פי השמאות.

ג.         משברור כי עצם המכירה באמצעות כונסי נכסים אינה ניתנת לתקיפה בערעור זה הרי שלכל היותר היה מקום לבחון טענות נגד האופן שבו נוהל הליך הכינוס ונגד אישור תוצאותיו. בכלל האמור גם טענות שלפיהן קופחה זכותה של המערערת להשתתף בהתמחרות או אף להשוות להצעה הגבוהה ביותר שהתקבלה בה.

אכן לעניין זה יוער כי הזכות להשוות שעה שכבר מדובר בהתמחרות פומבית ולאחר מתן צו כינוס, והשתתת זכות זו על סעיף 101 לחוק המקרקעין, כנטען בדברי המערערת – אינה דבר המובן מאליו, בלשון המעטה. בפסיקת בתי המשפט רווחת עמדה שלפיה משניתן צו כינוס אבדה זכות זו בתהום הנשייה, אלא שקיימת גם פסיקה שונה, לרבות של בית דין זה, המכירה בזכות קדימה והשוואה אף תוך כדי הליך הכינוס, ובפועל הורה אף בית הדין קמא כי תינתן למערערת זכות זו.

אלא שלמרות קביעתו זו של בית דין קמא ואף שנראה מן החומר שבתיק (ולא נטען אחרת בערעור שלפנינו) כי המערערת נכחה בהתמחרות אך נמנעה במהלכה מלממש את הזכות להציע במהלכה הצעות מחיר או להשוות להצעה הגבוהה שהתקבלה.

אף לאחר תום ההתמחרות – אף שספק אם הייתה זכאית לזכות האמורה, מן הדין, מלכתחילה; ואף שלכאורה ברור כי גם לו הייתה זכאית לה, איבדה אותה משלא מימשה אותה במהלך ההתמחרות או מייד עם סיומה – לא מיהר בית הדין לאשר את תוצאות ההתמחרות ואת זכייתו של הזוכה בה, אלא אִפשר לצדדים להגיב ובכלל זה אִפשר למערערת להשוות להצעה הזוכה. משביקשה המערערת לקבל הבהרות שונות מן המשיב, לעניין תביעות אחרות שבין הצדדים – לדבריה, כדי לאמוד את יכולותיה להשוות להצעה האמורה ולרכוש את הדירה – נעתר בית הדין קמא למבוקש והורה על מתן ההבהרות, שאכן ניתנו. לאחר מכן הורה בית הדין למערערת להבהיר אם נוכח האמור מעוניינת היא ויכולה לרכוש את הדירה, קצב זמן לקבלת ההודעה כאמור ולאחר מכן – למרות התנגדות המשיב ובקשותיו לשנות את ההחלטה – נתן ארכה פעם ופעמיים.

רק ככלות כל הארכות ולאחר שהמערערת לא השיבה כאמור נתן בית הדין קמא את החלטתו האמורה, ההחלטה מושא הערעור.

ד.         האמור הוא תמציתו של העולה מן העיון בתיק בית דין קמא.

כמצוטט לעיל נאמר בהחלטה מושא הערעור "בית הדין נתן לאישה די והותר זמן להודיע על רצונה לרכוש את הדירה במחיר הגבוה והאישה לא עמדה בלוח הזמנים הרחב שקבלה" – הדברים תואמים את התיאור דלעיל העולה, כאמור, מן התיק. ואכן גם בכתב הערעור לא עולה טענה עובדתית נגד האמור בהחלטה.

המשמעות של דברינו עד כה והתוצאה מהם היא כי למעשה אין לפנינו דבר הראוי להיקרא "ערעור" על ההחלטה מושא הערעור:

1.  טענות על החלטות קודמות וחלוטות, ולא כל שכן על החלטות שניתנו לכאורה נוכח הסכמת המערערת עצמה או שקיבלו את עמדה שלה – ודאי אינן יכולות להיראות כטענות ערעוריות על ההחלטה האחרונה.

2.  משמונו כונסי נכסים כדין – בהחלטות שכיום הן אף חלוטות, שיסודן אף במתווה מוסכם ושאף בכל הנוגע לזהותו של הכונס שפעל לבסוף הייתה הסכמה – ברי כי עליהם לפעול למכירת הדירה בדרך המקובלת. לא נטען בערעור כי לא כך פעלו או כי לא כך היה עליהם לפעול.

3.  לבקשה העקרונית ליתן למערערת את הזכות להשוות להצעה הזוכה בהתמחרות – נעתר בית הדין קמא ואף נתן למערערת, לעניינה, ארכות שמעל ומעבר לשורת הדין. כך עולה מהחומר שבתיק, ואף בנוגע לכך לא מצאנו בכתב הערעור טענה – ולו לכאורית – אחרת.

4.  נמצא שככל שמבקשת המערערת לתקוף את ההחלטה מושא הערעור עליה להציג פגם הלכתי או משפטי הקיים למרות כל האמור בהחלטה האמורה.

וב'תרגום מילולי': עליה להעלות טענה מנומקת שבשלה לדעתה היה על בית הדין שלא לאשר את הסכם המכר למרות כל האמור ולהעניק לה את הזכות לרכוש את הנכס, למרות זכייתו של צד ג' בהתמחרות, למרות הימנעותה שלה מלהציע הצעה כלשהי בהתמחרות ומלהודיע על רצון להשוות להצעה הזוכה מייד עם תום ההתמחרות, למרות הימנעותה מלהודיע לבית הדין קמא על רצון כזה מבעוד מועד, אף שניתנו לה כמה ארכות לצורך כך, ולא למותר לציין גם: למרות העולה מדבריה כי אף עתה אין בידה לשלם את המחיר הנדרש אלא שהיא מתבססת – ומבקשת מבית הדין להתבסס – על תקוות והבטחות להלוואות ול'משקיע' שיסייע בידה. לעניין האחרון נציין כי גם כשישנה זכות קדימה לאחד השותפים – אין היא נתונה לו אם נזקק הוא להתבסס לא רק על הלוואות אלא אף על 'משקיע' (עיין חושן משפט סימן קעא סעיף ו ברמ"א ובנושאי הכלים), אם כי נוכח כל האמור אין אנו צריכים להערה זו ואין כאן מקום להאריך בה.

טענה כזו לא מצאנו בכתב הערעור שלפנינו.

כשמערער מעלה טענה שלפיה יש טעות בהלכה, בעובדות או בשיקול הדעת בהחלטה שעליה הוא מערער – צריך בית הדין לקיים דיון בטענה זו ולבחון אם אכן מדובר בטעות אם לאו.

אך כשמערער מרבה מלל אומנם אך אין בכל אותו מלל אפילו טענה לכאורית לטעות כזו – אין הדברים עומדים בתנאי הסף להיקרא 'ערעור', ואף צורך בקיום דיון.

כזה הוא כתב הערעור שלפנינו: כל שיש בו הוא (1) טענות שאף לו היה מקום לשומען מצד עצמן – אין הן נוגעות להחלטה זו אלא להחלטות שמן העבר, חלוטות, ובנוסף לכך אין גם מקום לשומען ובראש ובראשונה משום שהחלטות אלה ניתנו בהתאם להסכמת המערערת עצמה בשעתו; (2) בקשה לבטל את ההחלטה וליתן למערערת את הזכות שמבקשת היא לקבל – ללא טעם משפטי או הלכתי מדוע ייעשה כן, אף שהיא עצמה בחרה שלא ליטול זכות זו כשניתנה לה ההזדמנות לכך.

לא רק שלא מצאנו טעות כלשהי בהחלטתו של בית דין קמא, אלא שאף לא מצאנו 'טענה' לקיומה של טעות כזו בכתב הערעור.

ה.         תוצאת הדברים היא כי אנו מחליטים לדחות את הערעור על הסף.

מאחר שהערעור נדחה ללא דיון, החלטנו, לאחר שיקול דעת, שלא להשית על המערערת הוצאות משפט.

ניתן ביום י"ג באייר התשפ"ג (4.5.2023).

הרב אברהם שינדלר                          הרב מימון נהרי                           הרב ציון לוז־אילוז

הפוסט דחיית ערעור ללא דיון משהושתת על טענות נגד החלטות קודמות – חלוטות – בלבד ועל בקשה שאינה נשענת על טיעון הלכתי או משפטי, אפילו לכאורי, כלשהו; כינוס נכסים וזכויות קדימה – עקרונות משפטיים והלכתיים הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפניי ערעור על החלטת אב בית הדין האזורי בירושלים הדוחה את בקשת הפסילה שהוגשה כלפיו.

אב בית הדין הבהיר בהחלטתו:

ככל שאין הוכחה על 'מניע' לדיין אין מקום לטענה על משוא פנים. והרי בנידון דנן לא נטענה טענה ל'מניע', וכמובן אין כל 'מניע' כנ"ל. אף באשר לטענת המבקש ל'דעה קדומה' – יש צורך לבסס ולהוכיח ולהסביר מדוע יש לבית דין דעה קדומה בתיק זה, וזאת כמובן לא הוסבר בבקשת המבקש, וכמובן שהיא לא קיימת. בנוסף, וכידוע בפסיקה, חוסר שביעות רצון מהחלטות בית הדין אינו עילה לפסילת הרכב או דיין.

לטענת המערער: המשיבה ביקשה הבהרה לפסק הדין ואב בית הדין הבהיר את פסק הדין ללא קבלת תגובה מאת המערער, אף שלא היה זה בסמכותו לתת הבהרה לפסק הדין לבקשת צד אחד ללא קבלת תגובה ולא לתת הבהרה כלל בדן יחיד. המערער פנה אליו שיבטל את החלטתו עד למתן תגובה, ואב בית הדין לא נענה לבקשת המערער לביטול ההחלטה והבהיר כי רק לפנים משורת הדין הוא מוכן לשמוע את תגובתו, ובכך הרי העיד על עצמו ש'דעתו נעולה' והוא בעל דעה מוקדמת הפוסלת אותו מלשבת בתיק ומלהבהיר את פסק הדין: אמירת הדיין כי הוא מאפשר רק 'לפנים משורת הדין' למערער להגיב אך ההחלטה תישאר בתוקפה – משמעותה היחידה היא כי הדיין משוכנע שתגובת המערער 'לא תעלה ולא תוריד' ולא תוכל לשנות את דעתו.

לטענת המערער הוא זכאי לשמיעת טענותיו מעיקר הדין ולא לפנים משורת הדין, ולכן ביקש כי ההכרעה בבקשת ההבהרה ובתגובתו תינתן להרכב אחר ולא להרכב בראשות אב בית הדין שכבר פסק והכריע. המערער מדגיש כי לא ביקש את פסילת הדיין בשל 'מניע' כלשהו ולא 'מחוסר שביעות רצון' מההחלטה, כפי שכתב אב בית הדין אלא רק בשל גיבוש דעתו לפני מתן תגובתו, היוצר דעה קדומה המונעת ממנו לשמוע את תגובתו מן הדין. המערער גם מלין על שאב בית הדין לא עיכב את החלטתו עד לסיום הדיון בערעור הפסילה כמתחייב.

המשיבה בתגובתה מבקשת לדחות על הסף את ערעור הפסילה וטוענת כי לא מדובר ב'פסק דין' המצריך שמיעת הצדדים ומתן תגובה, אלא בהחלטה הדוחה את בקשת ההבהרה ומפנה לסעיף ד' בפסק הדין מיום כ' באדר ב' התשפ"ב (23.3.22), המאשר את ההסכם המדבר בעד עצמו. אין מקום להסתמך על פרוטוקול הדיון אלא על ההסכם עצמו שנכתב ואושר בבית הדין, וטענות על השינוי שבין ההסכם הסופי שאושר לפרוטוקול אינן ברות־ערעור לאור הזמן שחלף ומהוות הטלת דופי בבית הדין. אין כאן דעה קדומה של הדיין אלא חזרה על מה שנאמר בהסכם ומשום כך לא נתבקשה תגובת המערער.

בתגובתו לתגובתה שב המערער וטען כי לא מדובר בערעור על ההחלטה המפרשת את ההסכם לגופה, אלא על שניתנה ללא תגובתו ועל שגם לאחר שהסכים אב בית הדין לשמוע את תגובתו הרי ש'הצהיר' שדעתו ברורה כפי שפסק כבר ולכן אין ספק שאינו יכול לדון בעניין לגופו פעם נוספת.

ובתגובה לתגובתו זו הבהירה המשיבה שנית כי אב בית הדין כתב שבקשת ההבהרה מצידה תמוהה, והראה להחלטת אישור ההסכם, שהיה לפני הצדדים ובאי כוחם ושקיבלו עליו קניין ולכן הוא הקובע, ולכן אם אין צורך בהבהרה אין צורך בתגובה. ערעור זה מצטרף לניסיון המערער למנוע תשלום הכתובה על ידי עיכוב איזון המשאבים.

דיון והכרעה

המערער מדגיש כי מדובר בערעור פסילה ולא בערעור על הפרשנות שניתנה בהחלטה לגופה (אם כי שני הצדדים הביעו את דעתם לגוף ההחלטה).

סדר הדין בערעור זה

נקדים כי כפי שכתבתי בתיק 1146574/9 (פורסם) ערעור פסילה – ניתן ואפשר לדחותו ללא קיום דיון, אלא על פי הדברים שהוגשו לפני בית הדין בכתב הערעור המפורט, ובמקרים אחרים גם בתגובה שנמסרה. תקנה קמח לתקנות הדיון מאפשרת זאת בכל ערעור שבו סבור בית הדין שדי בטיעונים שבכתב למצות את תוכן הערעור, וקל־וחומר ובאופן מיוחד בערעור פסילה, שבו ההרכב האזורי – מושא בקשת הפסילה הגיש את נימוקיו בכתב ולא יוכל להשתתף בדיון, ומנגד כל מה שרצה המערער לומר כבר אמר בכתב הערעור.

גם לשון סעיף 19א לחוק הדיינים הדן בערעור פסלות אינה מחייבת קיום דיון בנוכחות הצדדים. נוסח סעיף זה שווה בלשונו לסעיף 77א בתקנות סדר דין אזרחי לגבי פסילת שופטים וגם שם נקבעים הדברים בדרך כלל לפי החומר הכתוב. ראה על כך בספר "פסלות שופט" עמוד 345: "בערעורים אזרחיים – הערעורים אינם נשמעים באולם והם מוכרעים על יסוד כתב הערעור והחומר שצורף לו ותגובת המשיב לערעור, אם הוגשה." המעיין בהחלטות נשיאת בית המשפט העליון בעניין ערעורים על החלטות פסילת שופט יראה שלשונה בפסקי דין בערעורים אלה הוא: "עיינתי בערעור על נספחיו ובאתי לידי מסקנה כי… " (ראה למשל, מהחדש לישן: ע"א 5733/21 ‏פלוני נ' פלוני; ע"פ 5043/21 דניאל קרדי נ' מדינת ישראל; ע"א 5482/21 פלונית נ' פלוני; ע"א 4483/21 עמישב שירותים בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, ועוד).

נסיבות המקרה והנימוק לפסילה

במקרה שלפנינו מדובר בהסכם שנעשה בבית הדין ובשיתוף בית הדין וניסוחו הסופי נעשה על ידי בית הדין (כפי שטוען גם המערער). הוצגה לפני בית הדין בקשתו של המערער מרשם בית המשפט לעכב את ביצוע פסק הדין בטענה כי סעיף הכתובה אמור להתבצע 'לאחר' איזון נכסי הצדדים כפי שנאמר בפרוטוקול, ולא 'מעבר' לאיזון הנכסים כפי שבקשה המשיבה, והמשיבה ביקשה את הבהרת בית הדין. אב בית הדין לא ביקש את תגובת המערער והבהיר כי סעיף ד' בהסכם מפריד את חיוב הכתובה מהליך איזון הנכסים.

בהחלטתו כתב אב בית הדין כי אין בבקשת הפסילה את עילות הפסלות הקבועות בחוק הדיינים סעיף 19א, חשש למשוא פנים הנובע ממניע כלשהו. אף המערער בערעורו מבהיר כי הערעור לא נסמך על עילות אלו אלא נסמך רק על הלכת בית המשפט העליון כי שופט שברור שדעתו 'נעולה' לגבי עניין מסוים באופן שלא יוכל להשתכנע לשנות את דעתו – אין לו לשבת בדין על אותו דבר, כן הוא מסתמך על פסיקת הרמ"א כי דיין חייב לשמוע את שני הצדדים בדין ואסור לו לפסוק על סמך שמיעת צד אחד.

בהחלטתו לדחיית בקשת הפסילה מסביר אב בית הדין כי לדעתו לא היה צורך בתגובה למתן הבהרה זו משום שאין בה חידוש, וכי גם אם לא ניתנה זכות התגובה אין דעתו נעולה לשמוע דעה אחרת, וכלשונו:

ראשית, היכן מצינו שאי קבלת תגובה הופכת את דעתו של בית הדין ל'נעולה', וכל שכן כשבית הדין כן אפשר לנתבע להביע את דעתו? והרי אם היה דעתו של בית הדין נעולה, לא היה מציע לצד שני בהחלטה השנייה להביע את דעתו אם חפץ בכך?

שנית, בית הדין כבר ביאר בהחלטתו השנייה (החלטה קודמת מכ"ח באייר התשפ"ב – 25.8.22) מדוע ציין בהחלטה מאתמול (כ"ז באב התשפ"ב – 24.8.22) להחלטתו הקודמת (פסק הדין) ללא קבלת תגובה, והבהיר שרק הזכיר את פסק הדין המקורי למילותיו, ללא מתן פרשנות נרחבת לו, ולכך אין צורך בתגובה.

המערער חולק על שתי הקביעות של אב בית הדין:

ראשית, לדעתו מהות ההחלטה היא פירוש של ההסכם שהרי יש לפרש את הסעיף בהסכם לפי הנאמר בפרוטוקול, וכיוון שיש בה גם פרשנות ולא רק הפניה גרידא, היה על אב בית הדין לשמוע את תגובתו. שנית, לאחר שניתנת רשות רק 'לפנים משורת הדין' ללא ביטול מראש של ההחלטה עד למתן תגובתו, יש בזה הוכחה ל'נעילת דעתו' של אב בית הדין וחוסר נכונותו לשנות את דעתו לאחר תגובתו.

לאחר שבחנתי את בקשת הפסילה, את ההחלטה על דחייתה, את טענות הצדדים ואת החומר שבתיק, אין מנוס מלדחות את ערעור הפסילה, שכן המקרה שלפנינו אינו דומה לנידון הרמ"א, לא נמצאות בו העילות לפסילה הקבועות בחוק הדיינים, ואף אינו דומה לפסיקת בית המשפט העליון לגבי פסילת שופט בשל דעה קדומה.

אין מקרה זה דומה לפסיקת הרמ"א העוסקת בדיין שפסק לאחר שמיעת צד אחד ללא הכרת עצמית של פרטי המקרה וללא שמיעת הצד השני. כאן מדובר בדיין ששמע את שני הצדדים, שמכיר את ההסכם מידיעה עצמית כיוון שהשתתף בגיבושו ושההסכם מונח לפניו והוא יכול לקרוא את הכתוב בו וגם לומר את הידוע לו מיצירת ההסכם. כאשר הוא נשאל על ההסכם שנעשה לפניו והוא אומר שיש לקוראו ככתבו וכלשונו ללא כל תוספת, הרי שהוא פוסק על מה שידוע לו מידיעה עצמית של המקרה ועונה על מה שהוא נשאל, ולכן אין זה דומה למקרה הרמ"א.

אגב נציין כי כי עוד טרם הבהיר את הבהרתו היה מונח לפני אב בית הדין פירושו של המערער בפנייתו לבית המשפט, אבל הוא השיב שמדובר ב'הבהרה שאינה צריכה' ושיש לפסוק כפי מה שנכתב בהסכם המאושר ללא כל פרשנות.

מקרה זה גם אינו דומה לפסיקת בית המשפט העליון על הבעת דעה קדומה: גם שם מדובר בשופט שלפני היכנסו לדין או בדיון מקדמי הביע דעה נחרצת בעניין מסוים או על המקרה המסוים שעתיד להידון לפניו, דעה שיש בה כדי למנוע ממנו לשנות את דעתו על אותו עניין או אותו מקרה. אבל כששופט שמע את הצדדים ופסק לפי מה שהיה לפניו, ולאחר מכן אחד הצדדים מבקש להבהיר והוא מבהיר שאין צריך להבהיר וכן כאשר צד אחר מנסה לשכנעו שיפסוק אחרת – זו אינה דעה קדומה אלא דיון לגופו של הדין. מתן רשות על ידי הדיין 'לפנים משורת הדין', אינה מראה על 'נעילת דעתו', אלא על שלדעתו לא היה פגם באי־בקשתו את תגובת המערער ובכל זאת הוא מוכן לשומעו, ועדיין בתשובתו הוא כותב כי הוא מוכן לשמוע את דברי המערער.

בקשת המערער להעביר את פרשנות ההסכם להרכב אחר – גם היא אינה סבירה. המקובל הוא שהרכב הדן בין הצדדים ומגבש הסכם ונותן לו תוקף של פסק דין, דווקא הוא שראוי לדון במשמעות הוראות ההסכם. כך ראוי וכך מקובל בכל ערכאת דין ככל שהדבר ניתן ואפשרי, משום שהדיין אינו צד להסכם, הבהרתו בדרך כלל היא לפי מה שהיה לפניו ואין לחושדו כי ישנו טעם אחר לפסיקתו.

ככל שמדובר בהבהרה שאין בה חידוש ופרשנות הרי שהיא ניתנת גם בדיין אחד, ורשאי היחיד להבהיר לפי ידיעתו מבלי לשמוע את הצדדים. אפשר לבקש לשכנעו שיש בדבריו פרשנות או שיש לפרש אחרת את הסעיף ולכן לבקש הבהרה בשלושה. אפשר כמובן גם לערער ולדון על טיב ההחלטה לגופה, אם היא רק מפנה לפסק הדין או גם מפרשת אותו או לכל הפחות דוחה פירוש אחר, אם הנוסח הקובע הוא פסק הדין המאשר את ההסכם או הפרוטוקול, אך בוודאי אין בזה משום עילת פסלות, לא הבעת דעה קדומה ולא פסיקה ללא שמיעת שני הצדדים.

לאור כל זאת הריני דוחה את ערעור הפסילה שהונח לפניי, משום שלא הוצגה לפניי כל נסיבה למשוא פנים ואין במה שהוגש עילה לערעור פסילה.

לגבי אי־עיכוב ההחלטה (עד להכרעה בערעור זה) כמתחייב מהחוק, הרי שאב בית הדין נתן, כמתחייב, שני נימוקים בכתב לאי־עיכוב ההחלטה, וכלשונו:

באשר לבקשת המבקש לעיכוב ביצוע ולדחות את הדיון בנזכר לעיל – בסעיף 19א(ח) לחוק הדיינים נרשם כי בבקשת פסילת הרכב על בית הדין לרשום הנימוק מדוע לא יופסק הדיון עד לערעור:

בשל האמור בהחלטות קודמות כי מדובר בפסק דין (פסק הדין המקורי, מיום כ' באדר ב' התשפ"ב – 23.3.22) מפורש וברור, וממילא עולה חשש לכאורה לניסיון לדחיית חלוקת רכוש שלא כראוי, ואף בשל בחירת הנתבע להגיש בקשה זו במקום להגיב עניינית ולנסות לשכנע את בית הדין בצדקתו – עולה רושם לניסיון למשיכת הליך לחלוקת רכוש שלא בהוגנות. לכן: בית הדין לא יאפשר עיכוב ביצוע החלטותיו ולא נעתר לבקשה זו.

אין צורך לומר כי החלטת בית הדין מיום כ"ז באב התשפ"ב (24.8.22) היא בתוקפה, שהרי היא רק חוזרת על האמור בפסק הדין שמיום מיום כ' באדר ב' התשפ"ב (23.3.22) שהוא ודאי בתוקפו.

לאור האמור, שאין מקום לערעור הפסילה, אין גם מקום לדון בשאלת העיכוב.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום ט' באלול התשפ"ב (5.9.2022).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא

הפוסט הבהרת דיין את פסקו, מידיעתו, ללא תגובה לבקשת ההבהרה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

ההליך שלפני הוא, לעת הזאת, בקשת רשות ערעור שבגדרה מבקשת המבקשת כי יותר לה הערעור על שני מרכיבים בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב, האחד הוא מכירת הדירה המשותפת במסגרת כינוס נכסים והאחר הוא אימוץ חוות דעת המומחה בנוגע לאיזון המשאבים.

עתה לפניי בקשת המבקשת למתן צו עיכוב ביצוע בנוגע להחלטת בית הדין האזורי, שעניינה מכירת דירת הצדדים, ומאידך גיסא בקשת בא כוחו החדש של המשיב, עו"ד גלזמן, למתן ארכה לתשובתו לבקשה.

דינן של שתי הבקשות הוא דחייה:

עיון קל בהחלטת בית הדין האזורי מלמד כי לא ניתנה לעת עתה החלטה אופרטיבית על מכירת הדירה באמצעות כינוס נכסים – לעת עתה מדובר במכירה באמצעות הצדדים עצמם (שאינה לוקה במגרעותיו של כינוס המהוות טעם להתנגדות המבקשת לו, כאמור בבקשתה), כשרק לאחר שלושה חודשים, ככל שלא יצליחו בכך יחל הליך כינוס.

לא זו אף זו, בהחלטה נאמר מפורשות כי ככל שאחד הצדדים מעוניין לרכוש את חלקו של משנהו – תינתן לו זכות הקדימה, ומכאן כי לא ברורה גם טענתה של המבקשת הטוענת עוד נגד ההחלטה כי היא מבקשת ויכולה לרכוש את חלקו של המשיב, שהלוא אם כך הדבר – כבר ניתן לה מבוקשה בדבריו של בית הדין קמא עצמו.

בין כך ובין כך, כינוס נכסים כאמור לא יתבצע, אליבא דההחלטה האמורה, בטווח הזמן המיידי, ומכירה של הצדדים בכוחות עצמם לא תתבצע כמובן ללא הסכמתה של המבקשת ושיתוף הפעולה שלה, וממילא אין צורך ואין טעם במתן צו עיכוב ביצוע, וודאי שלא בשלב מוקדם זה של ההליך שבו מצויים אנו. כאמור לעיל – דיון בבקשת רשות ערעור, טרם החלטה על שמיעתו וטרם היות לפנינו ערעור האמור להיות מוגש אם תינתן הרשות ולאחר נתינתה.

יש בנותן טעם לציין גם כי עיון בתיק מלמד כי דיון בעניינם של הצדדים (ולכאורה בשאלה של מכירה במסגרת כינוס או התמחרות בין הצדדים עצמם בלבד) בבית הדין האזורי צפוי להתקיים בימים הקרובים, ואף ניתנה הבהרה של בית הדין האזורי בעניין זה שממנה עולה כי טענת המבקשת כי הדיון בוטל – בטעות יסודה, ואגב כך מתברר גם כי דבריה כי בית הדין קמא סגר את כל תיקי הצדדים – אינם מדויקים בלשון המעטה.

גם מטעם זה ובנסיבות אלה אין תוחלת למתן צו עיכוב ביצוע שעשוי להתברר כמיותר או, לאידך גיסא, כבלתי־צודק לאחר הדיון האמור וההחלטות שתינתנה, מן הסתם – לצד זה או למשנהו – לאחריו.

אשר לבקשת הארכה של בא כוח המשיב (ויצוין כי נאמר בה כי קיבל לאחרונה את הייצוג בתיק, אך לא הובהר אם הוא מייצג בו בנוסף לעו"ד בייטל שייצג את המשיב עד כה או במקומו של עו"ד בייטל):

בא כוח המשיב מבקש כי יינתן לו זמן לתשובה לערעור – שלושים יום מעת מתן ההחלטה שהורתה על התגובה. יצוין כי תחילה ביקש שישים יום, אך לאחר מכן משהבין כי אין מדובר עדין בערעור אלא בבקשת רשות לו, הואיל להסתפק בשלושים יום.

תקנות הדיון מורות על הגשת תשובה לערעור בתוך חמישה עשר יום, לעניין בקשת רשות ערעור אין בתקנות הוראה המחייבת את מתן האפשרות לתשובה – ויש מקום להניח כי אין מדובר בהשמטה מקרית אלא בכוונת מכוון כי ההחלטה לרשות או שלא להרשות את הערעור תינתן על יסוד התרשמות ראשונית מן הבקשה בלבד, וזכות התשובה תמומש, ככל שתינתן הרשות, בנוגע לערעור גופו. אף על פי כן הנוהג הוא להורות על תגובה גם לבקשה כאמור, אולם ברי הוא כי אין צורך ואין הצדקה ליתן לעניין זה פרק זמן ארוך יותר משניתן בתקנות לעניין תשובה לערעור גופו.

בפועל ניתנו בהחלטה שהורת על התגובה עשרים ואחד יום, היינו לפני ולפנים משורת הדין, ויוער גם כי בקשת בא כוח המשיב הוגשה שישה ימים לאחר מכן ומכאן שבפועל נותרו לו עוד בעת הגשתה חמישה עשר הימים (ולמעשה כפי העולה מייפוי הכוח שהציג היו לו יומיים נוספים, שכן ייפוי הכוח נחתם יומיים קודם לכן), ומכאן שאף לו הנחנו כי שכירת מייצג חדש מחייבת הענקת אורכה ואת מניין הימים לתגובה מאותו מועד – ואין אנו סבורים כך – הרי שניתן למשיב מספר הימים הקבוע בתקנות לעניין ערעור שבזכות, שללא ספק די בו והותר לצורך תשובה לבקשת רשות ערעור.

אין הצדקה על דרך כלל – ולא מצאתי בהליך זה ובטענות שבו מורכבות המצדיקה החרגה מן הכלל, ואף בבקשת הארכה לא מצאתי הצדקה כזו – למתן פרקי זמן ארוכים יותר, ולא כל שכן כאלה שעולים מדברי בא כוח המשיב הסובר כי לתגובה לערעור נחוצים שישים יום, פי ארבע(!) מהקבוע בתקנות, ואף לתשובה לבקשת רשות ערעור נחוצים שלושים יום.

מתן ארכה כזו ללא נסיבות מיוחדות – משמעו הארכת ההליכים ועינוי דין שלא לצורך ולעיתים מזומנות פגיעה בשני הצדדים, איון בפועל של זכות הערעור או יצירת אילוץ להורות על עיכוב ביצוע כדי למנוע את איונה והארכה מיותרת של הזמן שבו אין לצדדים ודאות משפטית. מה שאינו ראוי ואינו מוצדק.

סוף דבר, הבקשות נדחות.

ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום א' באדר התשפ"ג (22.2.2023).

הרב שלמה שפירא

הפוסט דחיית בקשת עיכוב ביצוע בהעדר הוראה מעשית מיידית במושא הערעור; בקשת ארכה מופרזת לתגובה לבקשת רשות ערעור הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.