החלטה
ביום ו' בתמוז התש"פ (28.06.2020) נתן בית הדין דנן החלטה לפיה הסמכות העניינית לדון בעניין התביעה למשמורת ילדי הצדדים נתונה לבית הדין; להלן ההחלטה:
"התקבלה תגובה מטעם הבעל לבקשה שמטעם האשה לדחיית תביעת הבעל בעניין מזונות הקטינים ומשמורתם על הסף מחוסר סמכות עניינית.
לאחר עיון בתגובה, בבקשה ובתיק, לרבות בכתב תביעת הבעל, ממנו עולה כי המבקשת הקדימה והגישה את תביעתה ל- "מזונות ומדור" לבית המשפט, ואילו הבעל הגיש את תביעותיו שבכותרת לבית הדין, ואף לא התיימר לתבוע את מזונות הקטינים בבית הדין;
ומאחר ותביעת האשה ל- 'מדור' הקטינים הינה תביעת ממונית, כפי שתביעתה ל- 'מזונות' מתייחסת לתמיכה הכספית להם יהיו הקטינים זכאים ואינה – ולא יכולה להתפרש כתביעה מהותית הקובעת את מקום מדור הקטינים או משמורתם,
הרי שבית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בעניין "מזונות" הקטינים ואף לא התבקש לדון בהם.
ואילו תביעות שלום בית ולחילופין גירושין, להן כרך הבעל את יתר התובענות שבכותרת, לרבות את משמורת הקטינים כאמור, הוגשו בבית הדין כדין, באופן שהקנה לבית הדין את הסמכות העניינית לדון בהם.
לאור האמור בית הדין מחליט לדחות את בקשת האשה לדחייה על הסף וקובע כי הסמכות העניינית לדון בכל התובענות שבכותרת, לרבות במשמורת הקטינים והסדרי שהותם, נתונה לבית הדין."
ביום 01.07.2020 הוגשה בקשה לשינוי החלטה מטעם האשה, במסגרתה היא שבה וטוענת שתביעתה למשמורת ילדים אותה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה, קדמה לזו שהגיש הבעל בבית הדין. לבקשה צורפו אסמכתאות המוכיחות את דבריה, לרבות ההבהרה שנפלה טעות ברישום תביעתה במזכירות בית המשפט והחלטת כב' בית המשפט מיום 30.06.2020 לפיה התביעה למשמורת אכן הוגשה ביום 10.06.2020, וכטענתה.
משכך, הרי שהאשה הקדימה את הבעל – שאת תביעתו למשמורת הוא הגיש בבית הדין אגב כריכתה לתביעת שלום בית ולחילופין גירושין אך ביום 16.06.2020.
אולם בתגובתו מיום 06.07.2020 שב הבעל וטען שהאשה פעלה בחוסר תום לב, שעה שאת דבר הגשת תביעתה למשמורת היא לא הביאה לידיעתו בטרם הגיש הוא את תביעתו למשמורת בבית הדין ותביעתה לא הומצאה לו כלל. לטענתו, יש בכך די על מנת לקיים את קביעת בית הדין לפיה הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין.
בתגובתה מיום 07.07.2020 הבהירה האשה כי תביעת המשמורת נשלחה אל הבעל בדואר רשום ביום 16.06.2020 והמציאה על כך אישור מהדואר.
קביעת הסמכות העניינית לדון בתובענה שהוגשה לשתי ערכאות מקבילות תוכרע, לפי הכלל המקובל בפסיקה בעניין "מרוץ הסמכויות", באמצעות מבחן הזמן. צד שהקדים את משנהו בהגשת תביעתו, הקנה את הסמכות לערכאה אליה הוא פנה ובכך חסם את דרכו של הצד השני אל הערכאה המקבילה.
בנידון שבפנינו עולה השאלה, האם מבחן הזמן יוכרע על ידי מועד הגשת התביעה. או שמא, מועד המצאת כתב התביעה לנתבע הוא אשר יכריע.
לעניין זה יפים הם דברי כב' השופט בן ציון גרינברגר, שכתב (תמ"ש 3343/97):
"השאלה היא, בתחרות שבין שתי ערכאות מוסמכות, ידה של מי מהן על העליונה. לצורך כך, תמיד דגלה הפסיקה בעיקרון שהגשה מוקדמת לערכאה אחת חוסמת את האפשרות של הקניית סמכות לערכאה השנייה, ומעולם לא מצאנו ולא ראינו כי ההכרעה בשאלה תהיה תלויה בבדיקה האם הספיק המגיש הראשון גם להמציא את התביעה לידי הנתבע עוד לפני הגשת התביעה על ידו לערכאה המתחרה. ההיפך הוא הנכון: ידוע לכל בר בי רב דחד יומא המתמצא בסוגיית מרוץ הסמכויות כי הקדמה כלשהי בהגשת התביעה לערכאה אחת – אפילו של שעה קלה – תספיק להקנות סמכות, למרות שברור הוא כשמדובר בהקדמה כה קלה כי לא הייתה כל אפשרות להספיק ולהמציא את התביעה לידי הנתבע עוד לפני שהספיק הוא להגיש את תביעתו המאוחרת לערכאה השנייה. ודוק: גם לאחר שהצליח המגיש הראשון להקנות סמכות לאותה ערכאה שבה הגיש את תביעתו, הרי הוא נשאר חייב בהמצאה כדין לנתבע על מנת שאותה ערכאה תוכל להפעיל את סמכותה; ברם, הסמכות כבר הוקנתה מעצם ההגשה."נ
לטענת הבעל שונה הוא נידון דידן, בו יש לחרוג מהפסיקה הרווחת ולשלול את סמכותו של בית המשפט למרות הקדמת מועד הגשת התביעה. לטעמו של הבעל, השיהוי בהמצאת כתב תביעת האשה אליו מוכיח חוסר תום לב שיש בו כדי לשלול את סמכות בית המשפט.
סימוכין לטענתו, ביקש הבעל למצוא מתוך פסיקת בג"ץ 58/08 (פלונית נגד בית הדין הרבני האיזורי בחיפה). להלן הקטע המצוטט:
"לדעתי, יתכנו נסיבות בהן ניתן יהיה לראות בהמצאה מאוחרת של כתב תביעה משום חוסר תום לב שבגינו תימסר לערכאה האחרת (בעלת הסמכות המקבילה) הסמכות לדון בשאלות שבמחלוקת. אכן, "מרוץ הסמכויות" מוכרע לפי מבחן הזמן בהתייחס להגשת התביעה ולא להמצאתה לצד האחר. אולם אין משמעות הדבר שבעל-דין רשאי תמיד להגיש תביעה שכביכול מקנה לו בכורה ב"מרוץ הסמכויות", ולהסתיר עובדה זו מעיניו של בעל הדין האחר שמבחינתו עודו מצוי בעיצומו של המרוץ ופועל בהתאם לסברה זו. דווקא במקום שבו קיימת חשיבות לכל פרק זמן להשגת הסמכות, כפי שמעיד המקרה שלפנינו, עשוי הקושי שבהמצאה מאוחרת להיות גדול יותר. הסתרה של עובדת הגשת התביעה על ידי המצאה מאוחרת עלולה לפגוע במטרתו של מבחן הזמן, שנועד להשיג הכרעה מהירה ויעילה בשאלת הסמכות, והיא עשויה לגרום להמשכו של "מרוץ הסמכויות" מעבר לנדרש, על כל המשאבים הכרוכים בכך מבחינת הצדדים והמערכת השיפוטית."
אולם המשך פסיקת בג"ץ המצוטטת הגבילה את השימוש בטענת חוסר תום
הלב לצורך שלילת נפקותו של מבחן הזמן, למקרים חריגים בהם ההמצאה
המאוחרת תוכיח חוסר תום לב מהותי. להלן הגורמים שיש לשקלל לצורך
ההחרגה ממבחן הזמן המקובל:
"בשלילת נפקותו של מבחן הזמן בגין חוסר תום לב, המתבטא בהמצאה מאוחרת, צריכה שיעשה במשורה, במקרים חריגים שבהם חוסר תום הלב הוא מהותי במידה המצדיקה לחרוג מן הכללים הרגילים של הקניית הסמכות. בחינת תום הלב של הצד שהמציא את כתב התביעה באיחור צריכה לכלול, בין השאר, את זמן העיכוב בהמצאה, את הסיבה לאיחור בהמצאה, את מצב ההליכים בין הצדדים ואת הפגיעה שנגרמה לצד השני להליך עקב העיכוב בהמצאה. שקלולם של גורמים אלה, ואיזונם עם הצורך לתחום את החריג למבחן הזמן הרגיל, הם שיקבעו את התוצאה בנסיבותיו של כל מקרה."
במקרה לשפנינו, על הבעל המבקש לחרוג ממבחן הזמן הרגיל להרים את נטל ההוכחה לשיהוי ולחוסר תום הלב.
בשונה מהמקרה נשוא הפסיקה שלעיל, בו כתב התביעה הוגש לצד השני באיחור של יותר מארבעה חודשים, בנדון שלפנינו האשה הגישה את כתב תביעתה לבעל שישה ימים בלבד לאחר מועד הגשת התביעה. זהו שיהוי קצר, אשר אין בו כדי להוכיח חוסר תום לב.
בנוסף, ההליכים הינם עדיין בראשיתם, טרם התקיים דיון ראשוני והבעל בתגובותיו לא הצביע על כל פגיעה או נזק שנגרם לו עקב השיהוי.
על כן יש לקבוע שאין מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מן הכלל הקובע את הכרעת "מירוץ הסמכויות" לפי מבחן הזמן, בהתייחס למועד הגשת התביעה ולא למועד המצאת כתב התביעה לצד שכנגד.
לנוכח האמור בית הדין מחליט כי הסמכות לדון בתביעה שבכותרת נתונה לבית המשפט, והתיק ייסגר.
ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום י"ז בתמוז התש"פ (09/07/2020).
הרב מאיר קאהן
