החלטה
הוגש בפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי מתאריך 5.7.2017 כדלהלן:
לאור האמור פוסק ביה"ד כדלהלן:
- תביעת הבעל (לשעבר) להשבת כספים שהתחייבה האשה בהסכם הממון ולא הופקדו על ידה, לפי דעת הרוב נדחית.
לפי דעת המיעוט, על האשה להשיב את כל הסכומים שלא הופקדו על ידה.
הלכה כדעת הרוב, ולכן האשה פטורה מלהשיב את הכספים . - הבעל (לשעבר) חייב בתשלום הכתובה.
- לאחר שתמציא האשה את שטר הכתובה יקבע ביה"ד באיזה אופן יבוצע התשלום.
- בענין דמי שימוש ראויים, לדעת הרוב האשה פטורה מתשלום. לדעת המיעוט אין כאן תביעה כלל.
רקע כללי ומשפטי כפי העולה בהחלטת ביה"ד האזורי
מדובר בבני זוג לשעבר שלהם אלה נישואין שניים. הצדדים חתמו על הסכם ממון קודם נישואיהם.
בהסכם ישנה הפרדה רכושית מוחלטת, מלבד הסכמה לפתוח חשבון בנק משותף שמכספים שיופקדו בו ע"י הצדדים ובכסף זה ינהלו משק בית משותף וישמש להוצאות הבית והחיים המשותפים, להלן לשון הסעיפים בהסכם הממון הרלוונטים לעניינו:
3. הצדדים ימשיכו לנהל חשבונות בנק נפרדים בהם יופקדו הכנסותיהם כפי שנהגו עד עתה, ולאף צד מהצדדים לא תהיה טענה תביעה או דרישה לגבי הכנסותיו של הצד האחר מכל סוג שהוא.
4. בנוסף ינהלו הצדדים חשבון משותף למטרות המנויות בסעיף 10 להלן, ויפקידו כספים בחשבון שווה בשווה כפי שיקבעו מעת לעת.
10 הצדדים ינהלו יחדיו משק בית משותף וישתתפו בהוצאות הבית והחיים המשותפים בסכומים שיקבעו בהסכמה הדדית מידי פעם .
יש להבהיר כי סעיפים אלו בהסכם הממון מסדירים התנהלות משק הבית והחיים המשותפים' ולכן לצורך זה הוסכם שייפתח חשבון בנק משותף שבו יופקד כסף על ידי הצדדים כפי שייקבע ביניהם. מתוך החומר שבתיק עולה שאין חולק שההסכמה הראשונה ולמעשה היחידה הייתה שביניהם היא שהבעל יפקיד מידי חודש 5,500 ₪ והאשה תפקיד 5,000 ₪ שני הצדדים הודו כי זו היתה הסכמתם, אין חולק שהאשה היא זו שניהלה את החשבון המשותף; אין חולק שהבעל הפקיד את הסכום שהוסכם, והאשה הפקידה בשנתיים הראשונות ואח"כ הפסיקה להפקיד את הסכום שנקבע; כמו כן שני הצדדים הודו שבמשך השנים הבעל לא עקב אחר החשבון ולא ידע שהאשה לא מפקידה את הסכום שנקבע. ואף לכשנודע לו שהאשה לא הפקידה את הסכום שנקבע, הודה הגרוש שהמשיך להפקיד וזאת כדי שלא תהיה לאשה טענה כי הוא אינו ממלא את חלקו בהסכם ועוד הוסיף בכתב התביעה לגרושין שאם חששותיו לגבי קשריה עם גברים אחרים היו מתבדים, מסתבר שלא היה עומד על החזרת סכום זה.
משכך תבע הבעל בביה"ד קמא לחייב את האשה להשיב כספים שהייתה אמורה להפקיד לחשבון המשותף ולא הפקידה.
ביה"ד קמא נתן פסק דין שבו התייחס לשלושה חלקים:
- הקביעה שהאשה פטורה מלהשיב כספים אשר היתה אמורה להפקיד לחשבון המשותף ולא הפקידה.
- חיוב הבעל בתשלום כתובה ותוספת כתובה של האישה.
- תביעת הבעל לחיוב האשה בדמי שימוש.
דעת המיעוט הייתה כי אף שבהסכם לא נכתב הסכום שכל אחד מבני הזוג היה אמור להפקיד אם כן הוי התחייבות בדבר שאינו קצוב ודבר זה נתון במחלוקת ראשונים הרמב"ם והראב"ד מכל מקום בשולחן ערוך חו"מ סימן ס (סעיף ב) פסק כדעת החולקים על הרמב"ם והתחייבות לדבר שאינו קצוב מהני.
וז"ל מרן "המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שנתחייב לזון את חבירו או לכסותו חמש שנים, (או שלא נתן קצבה לשנים) (ב"י בשם הרשב"א), אף על פי שקנו מידו, לא נשתעבד להרמב"ם; וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד, והכי נקטינן (ועיין להלן סוף סימן ר"ז).
ועיין בפתחי תשובה (שם ס"ק ג:) שכתב בזה"ל;
"ועיין בתשובת בית שמואל אחרון (סי' ו') שכתב דהעיקר כהש"ך דלא מצי המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם בדין זה. ואף דבספר גט פשוט [בכללים בסוף הספר [כלל ב']] כתב דיכול לומר קים לי בזה, מ"מ מאחר שלא הביא דברי הש"ך ולא ראה דבריו, בזה להש"ך אנו שומעין. ובתשובת בית אפרים חלק חו"מ (סי' ע"ה) כתב דכל בתי דינים שהיו בישראל פוסקים לחייב המתחייב בדבר שאינו קצוב לענין בני חורין, ע"ש".
ומ"מ "דעת המיעוט שיש לדחות את תביעת הבעל" מאחר ואין בשטר לשון התחייבות וכל הקנין הוי קנין דברים כי כל לשונות השטר הם בבחינת קנין דברים וזה לא חל שהרי לפנינו בלשון השטר "התחייבות עתידית" וזו אינה חלה אלא במקום שיש מקום לומר שמרגע הראשון שעבד המתחייב את גופו לאותה התחייבות. מה שאין כן אם מבטיח לעשות מעשה בעתיד, הרי זו הבטחה בעלמא ואינו חייב. בנידון דידן, דקדוק בלשון בה נקטו הצדדים בהסכם ביניהם מעלה כי אין כל התחייבות בהווה ואף לא נתינה עתידית. הצדדים התחייבו לנהל יחדיו חשבון עו"ש. לשון זו היא כהבטחה לעשות פעולה או לא לעשותה והרי היא קניין דברים שלא חל. והוא הדין לגבי לשון "יפקידו" ולשון "יקבעו" ו"יסכמו" בהם השתמשו הצדדים בסעיפים 4 ו 10 כל אלה הבטחות עתידיות והוי קנין דברים דלא מהני.
אלא שדעת הרוב בביה"ד קמא לא קבלו את סברת המיעוט בטענה "כי לא היה קנין ולכן מה שנכתב בהסכם לא חל", דעת הרוב היא כי ההסכם מחייב בגלל שני טעמים שכתב כבוד אב"ד וכדלהלן;
טעם ראשון משום שהצדדים נעשו שותפים וכל עוד לא חזרו בהם השותפות חלה והנכתב בהסכם מחייב. וכלשונו;
"ונראה שבנידון דידן חלה השותפות בזה שפתחו חשבון בנק משותף וכל אחד מיחידי הצדדים התחייב להפקיד הסכום שנקבע, הצדדים הפקידו את סכומי הכסף שנקבעו והשתמשו בהם לצרכי הבית, החל משנת 2008 (ויכול להיות שאף לפני כן), וממילא חלה השותפות ביניהם. והרי זה כשניים שהטילו מעותיהם לכיס והתחילו לישא בעסק השיתוף, לקנות ולמכור, (שו"ע חו"מ קפו סע' ה). שאינו שונה שניים שהטילו לכיס, משותפים שהפקידו כסף לחשבון משותף. ועיין במש"כ בנתיבות המשפט סק"א, שאם רק התחילו לשאת ולתת יכולים לחזור אם לא נעשה קניין, אך עכ"פ כל עוד לא חזרו בהם ודאי חלה השותפות וההתחייבות שהתחייבו השותפים זה לזה. ועיין מש"כ בזה בשו"ת נאות דשא סימן מ"ו. ואכמ"ל.
טעם שני אשר בגללו יש לקיים את ההסכם משום שזה מנהג המדינה שמאשרים הסכמים בבית המשפט ובהמ"ש מקיים את ההסכמים האלו על כל מה שכתוב בהם,
אב"ד הביא ראיה לכך מדברי מתשובת חתם סופר (חחו"מ סימן צ"ו), וז"ל;
אמנם כל זה בשותפי' שהשתתפו זע"ז אך מה שהוא ממנהג הסוחרי' אין לשנות אפי' הוא שלא כדין בתורה ומנהגם תורה היא וכמו דאמרי' (בב"ק קי"ו ע"ב) ואל ישנו ממנהג החמרי' והספנים ועיין בטוש"ע (ח"מ סו"ס רע"ב) והתם מיירי לענין גביית ממון ביניהם וה"ה לכל מילי כמבואר מלשון מרדכי ובמהרי"ק. ע"ש. וא"כ מודה הרמב"ם שא"צ קנין ואדרבא לרמב"ם הא עדיף מפני שהוא רבי' ויפה כח רבים כמ"ש לעיל בשם תשו' רשב"א.
אחר העיון ביה"ד הגדול מסכים עם סברת הרוב, ובפרט שיש עוד לחזק סברת אב"ד קמא כי חתימת בני הזוג על ההסכם לא גרע "מקנין סיטומתא" שהרי כל השטרות היום נחתמים ע"י שני הצדדים וזה מחייב הן בשטרי מכר הן בשטרי התחייבויות ואין מי שמערער על זה ופשוט הדבר בעיני כל כי זה מחייב מכוח חתימת הצדדים דהוי קנין סיטומתא "וזה מהני אף שאין בו לשון התחייבות ולא לשון קנין כמו שמהני קנין סיטומתא לשאר דברים שלא מהני בהם קנין".
ועיין בפת"ש (חו"מ סימן רא ס"ק א) שהביא בשם תשובת חתם סופר (חו"מ חלק ב) שקנין סיטומתא הוי קנין דאוריתא ודלא כנתיבות, וקל וחומר בנידון דידן שהצדדים נתנו תוקף להסכם בבית המשפט שההתחייבות חלה.
עוד כתב אחד מחברי ביה"ד קמא בפס"ד כדלהלן;
יש לדחות את תביעת הבעל לאור התנהגותו של הבעל הרי הוא מחל לאשה כי לרוב הסכם ממון בין בני זוג הינו הצהרת כוונות והעמדת גבולות בלבד. כל עוד מתנהלת המערכת הזוגית על מי מנוחות, דרך הבריות למחול זה לזו וכלל לא לממש את ההסכם. (ואין הכוונה לנכסי דלא ניידי אלא להתנהלות יום יומית שגרתית שבין בני זוג). גם במקרה שלפנינו הודה הבעל כי לא בדק כלל את המתרחש בחשבון העו"ש במשך תקופה ארוכה בת כמה שנים. כלומר למעשה הבעל שב והעניק אמון לאישה לעשות כרצונה. אמנם הוא הניח כי היא מפקידה כספים אך כל עוד לא תבע לממש את סעיף 4 בהסכם כלשונו – "כפי שיקבעו מעת לעת", יש לומר כי גם בעיניו לא נוצר חוב. רק עם התמוטטות מערכת היחסים בין בני הזוג, וכדרכה של מלחמה, התעורר הבעל לתבוע רטרואקטיבית את הכספים שלא הופקדו. מסקנה זו מתחזקת גם מדברי הגרוש עצמו בסיכומיו, שכן כתב הגרוש כי אם היו מתפוגגים חששותיו בקשר לקשריה של הגרושה עם גברים, היה מתפשר עמה בעניין כספים אלה.
היוצא מדברי מכב' דיין ביה"ד קמא כי הבעל אכן מעולם לא אמר כי הוא מוחל, אלא שמסיק כבוד הדיין כי מעצם התנהגותו של הבעל ששתק ולא בדק את החשבון האם האשה מכניסה כספים ואף אחר שנתברר לו כי האשה הפסיקה להכניס כספים על פי ההסכם ולשאלת ביה"ד מדוע המשיך להפקיד "ענה כי אני את חלקי בהסכם אקיים, כדי שהיא לא תטען שאני לא מפקיד, היה ביננו הסכם ממון והיינו נשואים". ונוסף על כך בתביעת הגרושין אחר שידע הכל כתב כי אם היו מתפוגגים חששותיו בקשר לקשריה של הגרושה עם גברים, היה מתפשר עמה בעניין כספים אלה. כל זה מראה כי הבעל בשתיקתו מחל על הכספים שהאשה לא הכניסה.
דעה זו שהבעל מחל לאשה "הסכים עוד אחד מחברי ההרכב" והאריך בדבריו כי הייתה מחילה של הבעל מאחר והוא שתק והוסיף ע"כ וכתב
כמו כן כל שאר המקורות ההלכתיים "שהביא כב' האב"ד הגר"ש שפירא להוכיח מהם ששתיקה לא הוי מחילה" אינני רואה צורך לנתח כל אחד מהמקרים המובאים במקורות שם, היות לכל המקרים הללו יש יסוד משותף, הקובע שכאשר ניתן לתת פרשנות סבירה לסיבת השתיקה, כי אז לא אומרים שהשתיקה היא הוכחה למחילה מפני שנתן לנמק מדוע פלוני מחל, וממילא אין השתיקה מהוה מחילה.
המקור ליסוד זה הוא הרא"ש במסכת גיטין פרק ה' סימן ח' מה שהביא בשם הריצב"א, וכן בשולחן ערוך יורה דעה סימן קכ"ז סעיף א' גבי דין עד אחד המעיד שנתנסך יינו של פלוני והבעלים שותקים, וכן כתב יסוד זה הש"ך בחו"מ סימן פ"א סעיף קטן י"ז, וכן בנחל יצחק סימן פ"א סעיף קטן י"ז.
לעומת זאת במקרה הנדון בפנינו, לא רק שלא ניתן להסביר את העלמת העין הבולטת של הבעל כלפי אשתו בכל הקשור לעניינים הכלכליים, אלא עוד יש כאן הצהרת כוונות מצד הבעל כלפי האשה (כפי שנצטט לקמן באריכות) המסבירה מדוע הבליג הבעל במשך שנים. .
דעת היחיד שהיא דעת כב' האב"ד ששתיקה לא הויא מחילה ונימוקו כפי שכתב;
הנה שני הצדדים הודו שהאשה היא זו שניהלה את החשבון, והבעל לא היה מודע לקורה בו. ולפי זה אין בעובדה שלא בדק הקורה בחשבון וסמך על אשתו משום מחילה, ולפיכך חובתה להחזיר מה שלא שילמה לשותפות, לקופת השותפות.
והוסיף שאף אם יתברר שאף לפני פרוץ הסכסוך היה ידוע לבעל שהאשה לא מכניסה את כל הסכום שהתחייבה, אין בידיעה זו לכשעצמה משום מחילה, דבעינן מחילה בפירוש, וכל עוד לא מחל, אף שיודע ששותפו לא קיים את התנאי, אין בשתיקתו משום מחילה. וראיה לדבר מה דאיתא בכתובות (עג.) לגבי מקדש על תנאי וכנסה סתם, שדעת רב שצריכה ממנו גט, ואומרת הגמ' שם:
"לא תימא כיוון שכנסה סתם אחולי אחיל לתנאיה, אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". שמע מינה ששתיקה לא מהווה מחילה.
ויעויין עוד שם בפסק הדין בנימוק שתי הדעות אי שתיקה הויא מחילה או לא הויא מחילה שהביאו ראיות לכאן וראיות לכאן וכל הראיות ניתן לדחותם או לקבלם בסברא זו או אחרת, אולם אין אני נכנס לניתוח ראיות וסברות אלו מאחר ומצאנו במשנה למלך שהובא ברעק"א שיש בזה מחלוקת גדולה ומידי ספקא לא נפקא וכדלהלן;
עיין בחידושי רבי עקיבא איגר על שו"ע חו"מ סימן קעו סעיף י' שהביא את דברי המשנה למלך דבשתק אי הוי כהודאה שנתרצה [דהיינו מחל] במחלוקת היא שנויה והביא שם חבילות של תשובות גאונים שנחלקו בזה
וז"ל המשנה למלך הלכות שלוחין ושותפין (פ"ה הל' א)
עבר ועשה שלא מדעת חבירו וכו'. לאו דוקא שאמר הן אלא כיון שידע ושתק ולא מיחה קרינן שהסכים למעשיו כ"כ מהרשד"ם סימן שס"ח ועיין בסימן רי"ט ובס"ס כ"ח וסי' קמ"ח וקע"ט וכ"כ מהר"י יפה הובאו דבריו בתשובת מהראנ"ח ח"א סימן ס"ד. אך מהריב"ל ח"א סוף כלל ה' חולק בזה וס"ל דלא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא וכ"נ מדברי מהר"י אדרבי סימן קל"ד ועיין מהרימ"ט ח"מ ס"ס קי"ב ודו"ק. וכתב מהרימ"ט סימן קי"ב (דף ק"ך ע"ד) וז"ל ותו דאחר מעשה אפילו אמר דברים שמורים שהוא מתרצה לאו מידי הוא כו'. והנה רבינו כתב עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח"כ הודיעו והסכים למעשיו פטור וזה שלא כדברי הרב ומאי דאייתי מעובדא דמרי בר איסק קשה לזווגם לענין זה כקריעת ים סוף כמבואר וצ"ע
ומאחר והדבר נתון במחלוקת אי הויא שתיקא מחילה כל אחד מהצדדים יכול לומר קים כסוברים כדעתי ומי שמוחזק לא ניתן להוציא ממנו. ולפי זה יכולה האשה שהיא מוחזקת בכספים לומר קים כדעת הסוברים ששתיקה הויא מחילה ולכן לא יוכל הבעל להוציא ממנה .
אלא שעדין היה יכול הבעל לטעון כי כאן איירי בשטר שהוא מחזיק ובזה אפשר שכל זמן שהשטר בידו לא הויא מחילה על זה יש להשיב שאף כאשר שטר בידו עדיין לא נפקא מידי פלוגתא כמו שכתב בפתחי תשובה בשם החיד"א והש"ך וז"ל
ועיין בש"ך לקמן סימן רמ"א סעיף ב' [סק"ד] שכתב דהוא ספיקא דדינא,
ועיין בתשובת ברית אברהם חלק חו"מ סי' א' אות ג' שכתב, דאם לא מחל גוף החוב רק שהרחיב לו זמני הפרעון, כו"ע מודים דמהני מחילה בלא קנין, דבכה"ג אין ראיה מדלא החזיר השטר, ע"ש, ועמ"ש בסימן רמ"א שם. ועיין בספר שער משפט לקמן סימן ק"כ סק"א. ועיין עוד בש"ך שתמה על הב"ח שכתב דהר"ר ישעיה שהביא הטור [דמבואר בדבריו דבתפיס שטרא לא מהני מחילה] ס"ל דהלכה כבית שמאי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, שדבריו תמוהין, דהא לא קי"ל כב"ש כו'. ועיין בתשובת נו"ב תניינא [חו"מ] סי' ל"ב שמישב דברי הב"ח בזה. [ועיין בתשובת שער אפרים סימן קל"ג ובספר קצוה"ח [סק"א] ובספר דברי משפט [אות ג'], וגם בספר ברכי יוסף אות ט"ו, עש"ב]. וע"ש עוד שכתב אודות האשה שמחלה לבעלה כתובתה קודם הגט ועכשיו היא חוזרת בה ושטר כתובה בידה, הנה מי יכול להוציא ממון מהבעל במקום שהרמ"א בסימן רמ"א פסק להלכה שאפילו תפס שטר מחילה א"צ קנין, ואפילו לדעת הר"ר ישעיה שהביא הטור בסימן י"ב שמחלק בין תפיס שטר, מ"מ לפי מה שמפרש הב"ח טעמו שסובר כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, א"כ י"ל דדוקא כשיש ללוה נכסים בשעת המחילה, אבל אם אין ללוה אז, רק שעכ"פ גופו משועבד לשלם כשיהיה לו לשלם, ודאי שיכול למחול שעבוד הגוף אף דנקט שטרא, ושוב אפילו נתעשר הלוה אח"כ כבר הוא מחול.
אלא שעדין יש לדון לחייב את האשה על פי "הסוגיא של אכול עימי" שהרי בנידון דידן כל מה שנחלקו אם הבעל מחל לאשה או לא הוא על החלק שהאשה היתה אמורה להפקיד על פי ההסכם ואת זה היא לא הפקידה אולם מה שהפקיד הבעל לחשבון שפתחו הצדדים ומזה הם הוציאו את כל הוצאות הבית אכילה ואחזקת בית על זה יכול הבעל לתבוע את האשה מצד הטענה של אכול עימי וכפי שהבין בנתיבות דבמקום שנהנה חל עליו חיוב לשלם מה שנהנה.
ועיין נתיבות המשפט (סי' רמו ס"ק ה') שהבין שהדין האמור בסי' שסג ברמ"א שהאומר לחברו דור בחצרי פטור מלשלם הוא משום שכל חיובו הוא מדין נהנה ומדובר בגברא דלא עביד למיגר, שאינו בגדר "נהנה". בכך, רוצה ליישב את סתירת דברי הרמ"א ולחלק בין "אכול עמי" שהרי הוא נהנה בפועל ואינו יכול לומר הייתי מתענה, לבין "דור עמי" בגברא דלא עביד למיגר,
ולפי זה בנידון דידן שהאשה נהנתה כל השנים ממה שהפקיד הבעל אף שהרשה לה מכל מקום זה לא גרע מאכול עימי.
אלא שמעיון בסוגיא ובפוסקים נראה שהדבר נתון גם כן במחלוקת ולא ניתן להוציא מיד המוחזק. וכבר דשו בזה רבים בסוגיא זו ונתבארה סוגיא זו היטב בפס"ד של ביה"ד הגדול בתיק מס'872458/6 שנכתב ע"י הרה"ג אליהו היישריק שליט"א ונביא חלק מהדברים שכתב שם:
במשנה בבא קמא צב א':
"קרע את כסותי שבר את כדי חייב, על מנת לפטור פטור".
כלומר , אף שהרשה אדם לחברו בלשון זה "קרע כסותי" וחברו עשה כן, חייב הוא לשלם ואין אומרים שבכך שהרשהו לעשות כן גם התכווין לפוטרו מתשלום. על בסיס משנה זו הוציא התרומת הדשן סי שיז דין חדש והובאו הדברים להלכה בהגהת הרמ"א בשו"ע חושן משפט סי' רמו סעיף יז :
"האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה"
דין זה קשה בשתיים. קושי על סמך דברי הגמרא בב"ק צג א' שהקשתה על דברי המשנה מהברייתא והעמידה את דברי המשנה באוקימתא מסוימת, וזה לשון הגמ' שם:
"ורמינהי לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע…. אלא אמר רבה הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה"
פירושם המעשי של דברי רבה בחילוקו הם, כי כל דברי המשנה שאדם האומר לחברו קרע כסותי אעפ"כ חייב הוא לשלם ונפטר רק אם אמר לו בפירוש על מנת לפטור, המדובר באדם שהכסות נמצאת בידו בתורת שמירה שקיבל על עצמו ובעצם הוא היה שומר של הבעלים על כסות זו, בכה"ג אם אמרו לו הבעלים "קרע כסותי" עדיין נשאר חייב מכח דיני השמירה שקיבל על עצמו. אבל באדם הנותן לחברו כסות ואומר לו "קרע כסותי" הרי הוא פטור אפילו לא אמר לו בפירוש על מנת לפטור. לפי"ז אין לדין זה של התרומת הדשן שהובא ברמ"א כל מקור. ואדרבה רק באדם שהיה שומר אנו אומרים שחייב אבל מי שלא היה שומר מבואר שפטור.
זוהי השגת הש"ך בסי' רמו ס"ק ט':
ועיין בת"ה (בתרומת הדשן) בשם מהרי"ח ומייתי שם ראיה מקרע כסותי שלא אמר לו על מנת לפטור ע"ש וצריך עיון דהתם גופא אי לא אייתי לידי בתורת שמירה פטור אע"ג דלא אמר לו על מנת לפטור וכדאיתא בש"ס ופוסקים לקמן ע"ש וצריך עיון"
כלומר הש"ך מסתייג מפסק זה של הרמ"א ומשאירו ב"צריך עיון"
נוסיף, כי לדעת ה"משנה למלך" בפרק טז מהלכות מלוה ולוה הלכה א' , דבר זה אי מדובר דווקא במי שקיבל עליו שמירה או בכל אדם, נתון במחלוקת ראשונים, שגם היא לא הוכרעה. [וראה בקצות החושן שם סי' רמו ס"ק א' שחולק בזה על הש"ך ולדעתו כל שנהנה חייב לשלם. אך חילוקו זה אינו מועיל לתרץ את פסק הרמ"א ההפוך בסי' שסג המובא להלן הפוטר במפורש מי שנהנה מתשלום]
אך אין זו ההשגה היחידה של הש"ך על דברי הרמ"א. קודם להשגה הנ"ל מביא הש"ך סתירה לדברי רמ"א אלו מדברי הרמ"א עצמו במקום אחר.
הרמ"א בחו"מ סי' שסג סעיף י', המתייחס שם למקרה שבפנינו ממש, וזה לשון הרמ"א שם:
"האומר לחברו דור בחצרי אין צריך ליתן לו שכר" (ב"י בשם התשב"ץ)
מקור פסק זה של הרמ"א הוא מדברי הב"י בשם התשב"ץ, וזה לשון הב"י שם:
כתב הר"ש בר צמח (סי' קעד) ראובן הדר בחצר שמעון שלא השכירו לו בפירוש אלא אמר לו דור בחצרי סתם כשהיה פורש שמעון לים ודאי פטור ואפילו פירש לים ולא אמר לו דור בחצרי אלא מעצמו נכנס ודר בו פטור כל שכן כשהוא בעצמו אמר לו דור בחצרי
ובהתייחס לדברי הרמ"א הנ"ל כותב הש"ך בסי' רמו ס"ק ט':
"אכול עמי וכו' ע"ל (עיין לקמן) סי' שסג סעיף י' בהג"ה ב וצריך עיון"
הווה אומר הש"ך לא מצא כל יישוב לסתירת שני פסקי רמ"א אלו ולפיכך, מסתייג הש"ך מפסק הרמ"א בסי' רמו מכח פסק הרמ"א עצמו בסי' שסג ששם פטר מתשלום כל אימת שבעל הדבר הרשה לשני לגור או לעשות מעשה מסוים.
השארת הש"ך את פסק הרמ"א שמחייב ב"צריך עיון" מכח שתי השגות, פירושה המעשי שלדעת הש"ך אין אפשרות להוציא ממון מהמוחזק ולפיכך באדם שהרשה לחברו לגור בביתו, לא יהא זכאי לתבוע ממנו שכר דירה עבור השימוש. מה עוד שבנושא זה ממש דברי הרמ"א בסי' שסג ברורים לחלוטין שאין בעל הדירה יכול לתבוע שכ"ד מהמשתמש לאחר שנכנס לגור ברשות בעל הדירה.
ובשאלה זו כבר קדמו הב"ח בסי' שסג, וז"ל:
כתב ב"י על שם הרשב"ץ בתשובה דבאומר לחברו דור בחצרי סתם דור בחצרי בחנם קאמר מדלא פירש דור בחצרי בשכר ונראה דלא מבעיא בגברא דלא עביד למיגר אפילו בחצר דקיימא לאגרא אלא אפילו גברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא נמי פטור והיינו טעמא דהא מה שצריך להעלות לו שכר בעלמא אינו אלא משום דאומר לו אם לא היית דר בו היו באים אחרים לשכרו ועכשיו שראו אותך דר בו לא באו לשכרו כדכתבו התוספות (כ א ד"ה זה נהנה) וטענה זו אין לה מקום אלא אם כן כשנכנס בה שלא מדעת בעל החצר דהשתא חסריה הדר בו שהרי לא היה יכול להשכירו לאחר מחמתיה וחסריה ואכל חסרונו אבל אם אמר לו דור בחצרי איהו הוא דחסריה אנפשיה:
מיהו מהרא"י בתרומת הדשן סימן שי"ז כתב דהיכא דזה נהנה וזה חסר אפילו מדעת נמי אינו מוחל על חסרונו ושכן פסק מהרי"ח על שם רבינו אפרים על מי שאמר לחברו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו וכו' וכ"כ ב"י ביורה דעה סימן קס"ו.
ונראה לי דבפלוגתא דרבואתא המוציא מחברו עליו הראיה ואם הדר בו מוחזק מצי למימר קים לי כרשב"ץ דדור בחצרי חנם קאמר ופטור מלתת שכירות ואם בעל הבית מוחזק מצי למימר קים לי כמהרי"ח ומהרא"י וכך העלתי בתשובה (סי' לט) על הלכה למעשה
וב"באר הגולה" שם בסי' שסג הביא דברי הב"ח אלו להלכה.
ועין בביאור הגר"א שם שכתב ליישב דברי רמא בדרך אחרת וז"ל הגר"א "עבה"ג בשם ב"ח ודבריו צ"ע דהא כאן מיירי דלא עבידא לאגרא…. ר"ל בלא קיימא לאגרא דאפילו לא אמר דור פטור כ"ש באמר לו דור.
אך בנוסף יש בש"ך תוספת של אוקימתא בדברי המהרי"ח והתרומת הדשן. דהיינו, שגם דעת המהרי"ח המחייב בתשלום, אינה קיימת אלא אך ורק באופנים מסוימים, וכלשון הש"ך: היינו דוקא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, משא"כ בגברא דלא עביד למיגר גם הב"ח מודה דפטור מאחר דזה חסרו מדעתו.
דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם דברי הש"ך הנ"ל שכתב שדברי הרמ"א סותרים זה לזה ולא יישב באופן הזה. יתירה מכך, הש"ך כתב להדיא שדברי הרמ"א שפוטר בסי' שסג נאמרו "בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר" היינו במפורש שלא כדברי הנתיבות, ומשום כך הוצרך הש"ך להשאיר את ההלכה ב"צריך עיון". גם מכל גדולי הפוסקים האחרים שכתבו שדברי הרמ"א סותרים בזה ואימצו את פסיקת הש"ך, מוכח דלא כנתיבות.
גם הקצוה"ח בסי' שסג ס"ק ט' הביא סיכום להלכה:
וכתב, האחרונים לא הכריעו בזה והניחו הדבר בספק וכמ"ש הב"ח וש"ך וע"ש בש"ך שכתב דהיינו דוקא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אבל חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא מאחר (שלא חסרו) [שחסרו] מדעתו
ובשו"ת שואל ומשיב מהדורה תניינא חלק ד סימן קפו כתב:
ולענין דינא נראה לפע"ד דמכל מקום ספיקא דדינא הוא אם באמר דור בחצרי אם הכוונה בחנם או בשכר שכבר כתבתי שנחלקו בזה הקדמונים
גם החתם סופר בשו"ת (חלק ה' חושן משפט סי' קיט) בהתייחסו לדברי הרמ"א בסי' שסג סעיף י' "האומר לחברו דור בחצרי א"צ ליתן לו שכר", וז"ל
מ"מ כיון שרמ"א הכריע כן מי יבוא אחרי הכרעת הרמ"א להוציא ממון, ועוד לא יהא אלא פלוגתת תשב"ץ ותה"ד והכריע הב"ח וש"ך הממע"ה ובש"ך משמע שנראים לו יותר דברי תשב"ץ דאתה"ד קשה הא שבור כדי נמי לא חייב אלא כשבא לידו בתורת שמירה ע"ש ויש לדחוק שאני הכא שנהנה ג"כ בהזיקו של זה גרע טפי מ"מ נראה שאין להוציא ממון כלל.
כל זה ציטוטים מפסק הדין הנ"ל, ונסיק ממנו לענייננו בפסק דין זה.
היוצא שלא ניתן לחייב את האשה מדין אכול עימי עבור החלק שאכלה ונהנתה ממה שהבעל הפקיד כיון שגם דין זה נמצא במחלוקת ויכולה האשה שהיא מוחזקת לומר קים כדעת הסוברים שאף באכול עימי היא פטורה מלשלם.
ומ"מ אחר העיון נראה דיש לחלק בין נידון דידן לבין דור בחצרי ואכול עימי שדיברו בו הפוסקים והאשה אכן חייבת לשלם מה שנהנתה, על פי מה שהמשיך וכתב שם הרה"ג אליהו הישריק בפסק הדין לגבי המקרה הנדון שם:
שיש חילוק ברור "בין מקרה בו לצדדים הסכם כספי שעל פי הסכם זה ניתנה רשות לאכול בכפוף לתשלום למקרה שאין בין הצדדים כל הסכמה אלא האחד נותן רשות לחבירו לאכול באופן שאינו קשור להסדר כספי זה או אחר" וכמו שאבאר,
פסק התרומת הדשן והרמ"א בסי' רמו של "האומר לחברו אכול עמי" ובהשאלה גם המקרה של "האומר לחברו דור בחצרי" נאמר במקרה שבו ראובן מציע לחברו שמעון הצעה "אכול עמי" או "דור בחצרי".
ההצעה היא הצעה העומדת בפני עצמה והיא כל הסיפור שהתרחש בעניין זה, שם דווקא סובר התרומת הדשן ובעקבותיו הרמ"א כי ההצעה אינה כוללת תשלום או אי תשלום, היא בסך הכל הצעה טכנית שראובן אומר לשמעון בפועל אתה יכול לקבל אצלי אוכל או מקום לגור. "אך שונה הדבר בתכלית כאשר קיימים שני צדדים העורכים ביניהם הסכם כספי המכיל את החובות והזכויות של כל אחד מהצדדים".
…בהסכם זה נכתב כל סכום שצד א' מחויב וכל סכום המוטל על צד ב', ובהסכם זה מוזכר כי הרשות לאכול אינה חינם אלא בתשלום, הרי זו ראיה גמורה ומוחלטת שהדבר ניתן דוקא בתשלום כי זה המקום וזה הזמן להזכיר את החיוב ואת הסכום המחויב בדיוק כפי שנעשה לגבי שאר הדברים המוזכרים באותו הסכם שבין הצדדים…
עד כאן ציטוט מפסה"ד הנ"ל.
ומשם נשליך על המקרה הנדון בפנינו.
זהו בדיוק המקרה שבפנינו הצדדים עשו הסכם ממון כדי להסדיר את מחייתם וכלכלתם ונכתב במפורש כי כל אחד חייב לשלם הרי ברור הדבר כי להנות מאותה קרן כפופה להסכם שכל אחד ישלם .
זאת ועוד האשה בשנים הראשונות אכן הפקידה ואח"כ הפקידה פחות עד אשר חדלה להפקיד כלל כלומר האשה אף התחילה לבצע את אשר היה בהסכם ואכלה ונהנתה על דעת לשלם לכן בזה לא יחלקו הפוסקים לומר שהרשה לה לאכול חינם.
גם אין לומר שלא תשלם את כל מה שנהנתה אלא שני שליש כההיא דמסכת בבא קמא (קיב.)
"אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול"
ופירש רש"י ד"ה בזול – "כל זוזא חשבינא בארבע דנקי וכן כל היכא דתני בזול בפרק מי שמת (ב"ב דף קמו:) והיינו שני שלישי דמים וכולהו דמי לא נשלמו דאי הוו ידעי דבעו שלומי לא הוו אכלי בשרא והעור יחזירנו כמות שהוא. "
וזאת מאחר וכאן האשה ידעה שצריכה לשלם וכמה צריכה לשלם וזאת רמת החיים שנקבעה בהסכם ולכן נראה שהאשה לא יכולה לומר הייתי מסתפקת בפחות.
- העולה לדינא בחיוב תשלום כספי ההפקדה
סוף דבר האשה חייבת לשלם מחצית ממה שהבעל הפקיד על התקופה שהיא לא הפקידה אולם מאחר והבעל תבע את מה שהאשה לא הפקידה ומסכום זה מגיע לו מחצית והאשה התחייבה להפקיד 5,000 ₪ בעוד שהבעל התחייב להפקיד 5,500 ₪ על כן ביה"ד מחייב את האשה רק מחצית ממה שהיא לא הפקידה, קרי – 2,500 ₪ עבור כל חודש שהאשה לא הפקידה והבעל הפקיד.
על כן על ביה"ד האזורי למנות רואה חשבון שיחשב את הסכום שצריכה לשלם.
- חיוב הכתובה
הבעל מערער על כך שחייבו אותו בתשלום הכתובה. הנה בענין חיוב הכתובה דעת כל חברי ביה"ד שהבעל חייב בתשלום כתובת אשתו וזאת מאחר וזה חוב ברור והבעל לא הצליח להוכיח כי האשה עשתה מעשה אשר בגינו תפסיד כתובתה כל טענתו של הבעל היא מכח הודאתה כי היה סטוצים אבל לדבריה מעולם לא בגדה בו וכוונתה במילה סטוצים היתה שתית קפה יחד.
הנה דבר זה ביררנו עם אנשים שחיים עם החברה הזאת וכולם פה אחד גיחכו למשמע שפירוש 'סטוצים' הוא שתיית קפה, אלא כולם אמרו שפשוט וברור שיש לזה פירוש אחד בלבד למילה סטוצים והוא קיום יחסי אישות חד פעמי שאינו מחייב כלל.
- דמי שמוש
בענין תביעת תשלום עבור דמי שימוש שהבעל תובע ביה"ד האזורי דחה תביעה זו וצדק ביה"ד קמא כי הבעל לא היתה לו כל סיבה לעזוב את ביתו על דעת עצמו בזמן שלא היה עליו כל חיוב לעזוב את ביתו ואף אחד גם לא גרם לו זאת ואף אם לדעתו אשתו זינתה מכל מקום יכול להמשיך להתגורר בבית . עיין בגמ' גיטין דף עט עמוד ב בתוס' ד"ה בית שמאי ועיין שו"ע אבע"ז (סימן קיז סעיף א) בדברי הרמ"א ובב"ש שם.
הנלענ"ד כתבתי וצור יצלינו משגיאות אמן .
- ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים.
מיכאל עמוס
מצטרף לאמור, ובכלל דבריו דברי.
אליהו היישריק
אברהם שינדלר
בתיק זה עמדו לבירור בפנינו, בעיקר שתי שאלות .
- מה המשמעות ההלכתית של שתיקת הבעל לאי המשך ההפקדות הכספיות של אשתו.
- מה דין הכתובה.
עיינתי בדעת חברי שנכתבו לעיל, ובדעת שלשת חברי ההרכב בביה"ד האזורי שהרחיבו מאד בענין זה.
אני מסכים עם דעת אב"ד האזורי הגר"ש שפירא שקבע שמדובר בהסכם שותפות לכל דבר ועניין, כאשר צד מסויים – המשיבה לא עמדה בהתחייבותה ולא הפקידה את הסכומים עליהם התחייבה בהסכם, ואילו המערער המשיך והפקיד את הכספים שהתחייב להפקיד.
המערער גילה זאת לאחר כמה שנים, ושתק. השאלה העולה האם יש לראות בשתיקתו מחילה על החוב שיצרה האשה, ומשכך לא חייבת האשה להחזיר לו את אותם הכספים שלא הפקידה.
אב"ד האזורי הוכיח ממספר רב של מקורות הלכתיים שלענין חוב ממשי יש צורך באמירה או בעשיית מעשה מחילה ולא די בהסכמה שבשתיקה.
גם לענ"ד מאחר ואכן לא מדובר בשינוי בקום ועשה, אלא בהסכמה שבשתיקה לאי המשך ההפקדה של אשתו אין מספיקה שתיקת הבעל כדי להחשב מחילה.
לענ"ד אין מקור בהלכה שכאשר לב השותפות מתבטאת בהפקדה כספית שוטפת של כל אחד מהשותפים לכיס השותפות ששתיקה של אחד מהשותפים לאי הפקדת השותף השני, מהווה מחילה או ספק מחילה, ומשכך השותף השני פטור מלמלא את חלקו בשותפות.
לענ"ד, אין בהמשך ההפקדות שלו שהתחייב עליהן בכתב, משום הסכמה ומחילה שהצד השני לא יהיה מחוייב להמשיך בקיום ההסכם. האם בגלל שצד אחד לא ממשיך בקיום ההסכם ומתנהג שלא כדין, האם זה מחייב אותו ג"כ שלא להפקיד?.
בשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף ח' נפסק "מחילה אינה צריכה קנין" ומסביר שם הסמ"ע בס"ק כ"א "מחילה אינה צריכה קנין משום שמיד שמחל לו נסתלק ממנו המוחל" ומוסיף הסמ"ע "והיינו דוקא בדלא נקיט שטרא כל זמן שאינו מחזיר לו מיד לא מהני ביה אפילו מחילה גמורה בלא קנין." (שיטת רבינו ישעיה) ובש"ך שם ס"ק י"ז כתב על דברי הסמ"ע וצ"ע, ובפת"ת שם הביא חולקים נוספים.
בנדון דידן הבעל נקיט שטרא בידיה. ישנו שטר חתום ומחייב שנחתם ע"י שני הצדדים , וכך נכתב באותו השטר :
". בנוסף ינהלו הצדדים חשבון משותף למטרות המנויות בסעיף 10 להלן, ויפקידו כספים בחשבון שווה בשווה כפי שיקבעו מעת לעת".
צד מסויים המשיך לקיימו והמשיך להפקיד, וצד שכנגד שניהל את החשבון הפר אותו.
בכדי ליצור דין מחילה כשיש שטר שכזה ביד הבעל, יש צורך ביותר משתיקה סתם. ציינו לעיל שגם אם היתה מחילה מפורשת בפה, לכאורה לפי פוסקים רבים היה יכול הבעל עדיין לחזור בו ממחילתו. כ"ש בנדון דידן כאשר כלל לא מחל בפיו מעולם שיוכל לחזור בו.
חיזוק לסברא זו שאין די בשתיקה ובמחשבה בכדי להביע מחילה, נמצא בדברי נתיבות המשפט שם בחו"מ סימן י"ב ס"ק י"ד דכתב לגבי ההלכה מחילה אינה צריכה קנין "ואם יש בידו שטר או משכון כשמוחל יש מחלוקת הפוסקים וממילא יכול הנתבע לומר קים לי. ואם אומר שהיה במחשבתו למחול רק עכשיו תובעו מחמת איזה נקמה יכול לתובעו דאין מחילה זו ממש…."
למדים אנו מדברי הנתיבות שלמרות שיש אפשרות לנתבע לטעון הלכתית – "קים לי" בדין מחילה בדנקיט שטרא, ועל כן לא ניתן להוציא מהנתבע. מ"מ כותב הנתיבות שמחשבת מחילה- אינה מחילה. גם אם מודה התובע שהיה בדעתו למחול, ועכשיו אין מוחל מחמת סיבה כלשהיא. ממש כפי שבנדון דידן הבעל טען תחילה שלאחר שגילה שאשתו הפסיקה להפקיד את הכספים שהתחייבה להפקיד בחשבון המשותף, חשב תחילה למחול אולם לאחר שגילה לדבריו שאשתו בוגדת אינו מוחל לה, אין זו מחילה.
על כן על האשה להחזיר לקופת השותפות את כל אותם הכספים שלא הפקידה לחשבון, ויש למנות רואה-חשבון שיקבע מה הם הסכומים שעל האשה להשיב.
נוסיף, שהיות וההפקדות שהפקיד הבעל לאורך השנים הספיקו לכלכל את שניהם, הוא עצמו נהנה מהכספים שהפקיד. אם האשה היתה מפקידה הם היו נהנים בצורה יותר מרווחת. כך שההחזר אינו כולו לבעל, אלא לקופת השותפות . המשמעות המעשית היא – חצי לבעל וחצי לאשה.
לענין הכתובה, דעתי כדעת חברי ביה"ד האזורי שהיות ומפי האשה אנו חיים. היא אמרה מה שאמרה בענין מעשיה, והיא הסבירה את משמעות דבריה. מעבר לדבריה אין לבעל כל הוכחות להפסידה כתובתה. על כן חיוב הכתובה שהבעל התחייב בו בעת הנישואין נותר על כנו.
אברהם שינדלר
סיכום הדעות למעשה
בתיק זה נחלקו הדעות. לגבי התביעה של הבעל להשבת כספים שלא הופקדו על ידי האישה, למעשה אף שנחלקו ביסוד הסיבה לקבל את תביעת הבעל מ"מ בפועל המסקנה המעשית של כל ההרכב שווה. והיא, שביה"ד מקבל את תביעת הבעל ועל האישה לשלם לבעל מחצית מהתשלום אותו היתה אמורה לשלם.
קרי, מחצית מ-5,000 ₪ שהם 2,500 ₪ עבור כל חודש בהן לא הפקידה האישה את המוטל עליה, ואילו הבעל הפקיד. כלומר, הערעור שהגיש הבעל כנגד החלטת ביה"ד האזורי שהסיק לפטור את האישה, מתקבל לדעת כל חברי ביה"ד הגדול.
לגבי הכתובה, דעת המיעוט שלא הפסידה כתובה ואילו דעת הרוב שהאשה הפסידה כתובתה והבעל פטור מלשלם את הכתובה. אנו פוסקים כדעת הרוב.
לגבי הערעור על פסק ביה"ד האזורי בענין תביעת הבעל לדמי שימוש, תביעה שנדחתה ע"י ביה"ד האזורי. הערעור בענין זה נדחה. האישה פטורה מלשלם דמי שימוש.
על פי האמור מוחלט:
- הערעור לגבי התביעה לחיוב תשלום כספי ההפקדה.
ערעור הבעל מתקבל.
לפיכך, על האישה לשלם מחצית מהסכום של 5,000 ₪ (קרי – 2,500 ₪) עבור כל חודש בהם לא הפקידה אשה בבנק את המוטל עליה והבעל הפקיד.
על ביה"ד האזורי למנות רואה חשבון שיחשב את הסכום שמוטל על האשה לשלם.
- חיוב הכתובה
ערעור הבעל מתקבל. הבעל פטור מלשלם את הכתובה.
- דמי שמוש
בענין תביעת תשלום עבור דמי שימוש שהבעל תבע וביה"ד האזורי דחה תביעה זו.
הערעור לגבי חלק זה נדחה.
- ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים.
ניתן ביום כ' בסיון התשע"ח (03/06/2018).
הרב אליהו הישריק, הרב מיכאל עמוס, הרב אברהם שינדלר
