החלטה
בהחלטה מיום כ"א בשבט התשפ"ד (31/01/2024) קבע ביה"ד כדלהלן:
לפני בית הדין בקשה לקביעת סמכות דיון עניינית בעניין מזונות הקטינים.
לבית הדין הוגשה תביעת מזונות ילדים כרוכה ביום 3.01.2024, כפי שנקבע פעמים רבות ע"י בית הדין לבית הדין סמכות עניינית לדון בעניין השבת מזונות קטינים במסגרת תביעה כרוכה.
יעוין בפסיקת בית הדין הגדול בתיק 1250217/3, ובית הדין זה פעל פסק בהתאם רבות בעבר.
ככל שהאישה לא תציג תוך 7 ימים תביעה לבית המשפט לענייני משפחה הקודמת לתביעת הבעל האי שהרי הסמכות העניינית לדין בתביעה נתונה לבית הדין.
במידה ולא קיימת תביעה מוקדמת על האישה להגיש תוך 30 יום את עמדתה בנוגע לסכום המבוקש ע"י למזונות הקטינות.
בתגובת האשה להחלטת ביה"ד, מבקשת האשה לבטל את החלטת ביה"ד ולהורות על מחיקת תביעת המזונות שהגיש האב בביה"ד, על אף שהאב הגיש בבית דין זה תביעת מזונות כרוכה לתביעת הגירושין טרם הגשת תביעת המזונות ע"י האשה בביהמ"ש. לתגובה מצרפת האשה החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה מיום 15/02/2024, המבטל את קביעת בית דין זה וקובע: "שהסמכות לדון בתביעת המזונות נתונה לבית משפט זה ולא לכבוד בית הדין הרבני". זאת, בהעדר הסכמת האשה לכריכת המזונות בביה"ד הרבני, ובהתאם להלכת שרגאי וקביעת ביהמ"ש העליון (בע"מ 7628/17), וכפי שנקבע גם בביהמ"ש המחוזי (רמ"ש 23962-11-12).
מעיון בהחלטת ביהמ"ש המצורפת עולה, שנדחתה בקשת האיש לסילוקה של תביעת האשה על הסף מכח עיקרון כיבוד הערכאות בהתאם להלכת פלמן (בג"ץ 8497/00 פייג-פלפן נ' פלמן, נז (2) 118 2003). הלכת פלמן מורה כי כאשר אחת מהערכאות קנתה סמכות בענין שנתבע לפניה לא תידרש הערכאה האחרת לאותו עניין אף אם נתונה לה סמכות מקבילה. לדברי ביהמ"ש, מאחר שעניינו של ההליך הוא במזונות קטין, הרי שמדובר בחריג המצדיק גם בהתאם להלכת פלמן כי הסמכות לדון בתביעת מזונות הקטינים תהיה בביהמ"ש חרף קיומה של הכרעה סותרת וקודמת מטעם ביה"ד בנוגע לסמכות, שכן כלל כיבוד הערכאות נסוג.
ביהמ"ש דחה את הפניית האיש לפסיקת ביה"ד הרבני הגדול בהתאם לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, שלפיה גם בהעדר הסכמה הסמכות לדון במזונות הקטינים היא לביה"ד הרבני בתביעת גירושין כרוכה כדין, בהינתן שביהמ"ש כפוף להלכות היוצאות מביהמ"ש העליון ולפסיקות של ביהמ"ש המחוזי.
לאחר העיון קובע ביה"ד כי החלטתו הראשונה עומדת בתוקפה. הסמכות לדון במזונות הקטינים נתונה לביה"ד הרבני לאחר שתביעת המזונות נכרכה כדת וכדין לתביעת הגירושין, וכי החלטת ביהמ"ש ניתנה בהעדר סמכות. יש להביע תמיהה רבה על קביעת ביהמ"ש האמורה שגם אם סבור היה אחרת עליו לכבד ערכאת בי"ד זה שקדמה וקבעה אחרת.
סעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 קובע כי בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון, כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו.
לאור האמור, לאחר שבית הדין כבר דן בשאלת הסמכות ונתן את החלטתו, ביהמ"ש לענייני משפחה אינו מוסמך עוד לדון בו, ומשכך החלטותיו בתיק המזונות ניתנו בהעדר סמכות.
כאמור, פסק הדין האמור מביה"ד הרבני הגדול בתיק 1250217/3, קובע ומנמק היטב מדוע אין הוא עומד בסתירה ל'הלכת שרגאי', מדוע מה שנחזה להיות פירושה של הלכה זו בבע"מ 7628/17 אינו דעת רוב בבע"מ 7628/17 עצמו אלא דעת יחיד, מדוע פירוש זה שגוי הוא לגופו, ומדוע אפילו היה דעת רוב – לא היה מחייב את בית הדין הרבני, אחר שחוק-יסוד השפיטה בסעיפים 1, 15(ד) ו- 20(ב), קובע מפורשות כי הוראות בעניין סמכותו של בית הדין הרבני יכולות להינתן על ידי בית המשפט העליון רק במסגרת הליך בג"ץ, ולא בבר"ע על החלטת בית המשפט המחוזי.
לא ניתן לבטל את הלכת פלמן המורה על כיבוד הערכאות, בקביעה בעלמא שמדובר בחריג. קביעה זו דוחה במחי יד פסק דין ארוך ומנומק של ביה"ד הרבני הגדול, שאף מתייחס בפסק דינו לטיעונים אלו באופן מנומק ומבוסס היטב וקובע את סמכותו של ביה"ד לדון בתביעת הורה למזונות קטינים שנכרכה, אף בהעדר הסכמת הצד השני. מה עוד, שגם עצם ההישענות על האמור בהלכת פלמן, כי ניתן לקבוע בעניין הסמכות על אף שהערכאה האחרת כבר החליטה בכך: "כאשר נכרכה בתביעת גירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה (כגון- תביעת ילד למזונותיו)" – אינה רלוונטית לנדון. זאת, מאחר שבמקרה שלפנינו אין מדובר ב"תביעת ילד למזונותיו", שעליה אכן אין חולק כי לא ניתן לכרוכה בהתאם להלכת שרגאי ש'לא נס ליחה', אלא מדובר בתביעת ההורה לקביעת "מזונות [… ] לילדי הזוג" במסגרת השבת המזונות בין ההורים, כלשון סעיף 3 לחוק שיפוט בתי"ד רבניים (נישואין וגירושין).
מעבר לכך, יש לתהות האם אכן הסוגייה הנכבדה בעניין כריכת מזונות ילדים אחר פסיקת בע"מ 7628/17 ופסיקת בית הדין הרבני הגדול 1250217/3, אכן הינה מקרה שבו, כפי שציטטה השופטת הנכבדה מהלכת פלמן, "ברור וגלוי על-פני הדברים, כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה לוקה בחוסר חוקיות"?! שהלא אם הדבר כל כך 'ברור וגלוי', על מה ולמה נכתבו כתבי טענות ארוכים ומלומדים על ידי הצדדים במסגרת העתירות בבג"ץ שאוחדו ותלויות בימים אלו להכרעת בית המשפט העליון, ולשם מה נדרש בית המשפט העליון לערוך שני דיונים ארוכים ולעמול על פסק דין בעניין?
נראה, כי נכונים להפליא לענייננו דבריו של כבוד בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (תיק 1427983/11 (8.11.2023)), בכותבו לאחרונה:
בית דיננו נדהם לקרוא את ההחלטה שבה הכריע בית המשפט כבר עתה בשאלה המשפטית אשר עומדת ותלויה בימים אלה לפני כב' בית המשפט העליון למתן פסק דינו, במסגרת כמה עתירות שאוחדו (בג"ץ 5998/21; בג"ץ 7880/21; בג"ץ 8228/21 ובג"ץ 5652/21), בלא להמתין למתן הכרעתו ופסק דינו של בית המשפט העליון בשאלה זו. במסגרת עתירות אלה עוסק בית המשפט העליון בשאלה המשפטית המורכבת ביחס לעמדת השופט מזוז, בבע"מ 7628/17 והפרשנות המצמצמת שנתן בנוגע לכריכת מזונות ילדים בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.
בפני בית המשפט העליון עומדות להכרעה כמה שאלות: האם פרשנות מצמצמת זו של השופט מזוז היא דעת הרוב או דעת יחיד; האם לפי חוק-יסוד: השפיטה פסיקה בבע"מ היא מסגרת המאפשרת להורות לבית הדין הרבני בעניין סמכותו הייחודית; האם אכן פרשנות זו של השופט מזוז עומדת בסתירה להלכות רבות שנים של בית משפט נכבד זה (ביד"מ 1/60 אפרים וינטר נ' אלה מסיה בארי, פ"ד טו 1457; ע"א 501/64 אברהם וינשטוק נ' מרים וזהבה וינשטוק, פ"ד יט, 533; ע"א 8/59 דוד גולדמן נ' צפורה גולדמן, פ"ד יג 1085 ועוד). בחוות דעתו בבע"מ 7628/17 השופט מזוז כלל אינו מזכיר ואינו מתייחס להלכות ותיקות ומרכזיות אלה, בעת שהוא מציע לסטות מהם. נקודות אלה שבהן דן ההרכב בבג"ץ, העלה כבוד בית הדין הרבני הגדול בתיק 1250217/3 (2021) בפסק דינו היסודי והמפורט, נשוא עתירות אלה. על מדוכה זו, כאמור, יושב בימים אלה הרכב בית המשפט העליון וטרם נתן את פסק דינו.
והנה עתה, טרם שביהמ"ש העליון הספיק לתת את הכרעתו ופסק דינו בעניין, הזדרזה כבוד השופטת בביהמ"ש לענייני משפחה והכריעה, בלא להתייחס ולו במילה לכלל הנקודות הסבוכות והמשמעותיות דלעיל, וקבעה במילים קצרות כי חל על החלטת בית דיננו החריג בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, נז (2) 118 (2003) (להלן: "הלכת פלמן") של 'טעם מיוחד' ועל כן "החלטת כב' בית הדין הרבני מיום 24.7.23 בה נקבע כי הסמכות לדון בתביעת המזונות של הקטינה, ניתנה בניגוד להלכותיו של כב' בית המשפט העליון ומשכך היא בטלה והסמכות לדון בתביעת מזונותיה של הקטינה נתונה לבית משפט זה", תוך שהיא מפנה אל קביעת כבוד השופט שוחט ברמ"ש 23962-11-22, שאף היא התעלמה מהעתירות הנדונות בפני ביהמ"ש העליון. לא זו בלבד, אלא שהשופטת אף הטילה בעקבות כך על האב הוצאות בסך 1,500 ₪ שישולמו לאם וכן הפנתה את החלטתה לפרסום.
אם לא בשל הכיבוד ההדדי בין הערכאות ביחס לבית הדין הרבני, אזי לכל הפחות היה נכון לתת הכבוד הראוי לבית המשפט העליון ולהמתין עם יצירת התנגשות וסתירה עם החלטת בית הדין הרבני, עד לאחר הכרעתו בסוגיה נכבדה זו המונחת בימים אלה לפתחו. זאת, כפי שעשה בית המשפט העליון עצמו ביושבו כבג"ץ, במתינות ובזהירות, בכמה עתירות שהוגשו אליו בימים אלה
לאור כל האמור, בית הדין קבע שהסמכות נתונה לו בהתאם לפסיקת ביה"ד הרבני הגדול. בית דין זה כמו רוב ככל הרכבי בתי הדין הרבניים פעל ופסק בהתאם לכך פעמים רבות בעבר. המינימום הנדרש הוא כיבוד הערכאות שסמכותן נובעת מאותו מקור סמכות של ביהמ"ש, בהתאם לחוק יסוד: השפיטה.
לאור האמור, קובע ביה"ד כדלהלן:
- הסמכות בתביעת מזונות הקטינים נתונה לביה"ד הרבני.
- החלטת ביהמ"ש בעניין מזונות הקטינים ניתנו בהעדר סמכות.
- על האישה להגיש את עמדתה בנוגע לסכום המבוקש על ידה למזונות הקטינות, וביה"ד ייתן החלטתו במבוקש.
פסק הדין מותר לפרסום, לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום ל' באדר א התשפ"ד (10/03/2024).
הרב יצחק רפפורט – אב"ד הרב אוריאל אליהו הרב צבי בוקשפן
