החלטה
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מתאריך 18.10.18 שלפיו המערער חוייב בתשלום מלוא הכתובה בסך 55,000 ש"ח.
עילת הערעור במרכזית היא שבית הדין לא ניהל הליך של שמיעת טענות ומענות והוכחות סביב תביעת הכתובה של האישה והסתמך על הנאמר בדיון שבו נדונה תביעת הגירושין של האיש בלבד. ב"כ המערער מטעימים את טענותיהם כנגד פסק הדין בכך, שעל אף שהצדדים נתנו את הסכמתם לדון בכתובה על סמך טענותיהם בעל פה ועל סמך החומר שבתיק בלבד, הרי שהאישה הכניסה לתיק כתב תביעה לכתובה, שהמערער לא היה מודע לקיומו כלל עת נתן את הסכמתו לנ"ל. לטענתם לאחר שתינתן להם האפשרות לטעון כנגד תביעת הכתובה בית הדין ישנה את עמדתו ויפטור את המערער מתשלום הכתובה, ולכן לבקשתם יש להשיב את התיק לדיון מחודש בפני בית הדין האזורי.
לאחר שמיעת דברי באי כוח הצדדים בית הדין דוחה את הערעור.
הצדדים נתנו את הסכמתם במפורש לדון ולהכריע בעניין הכתובה על סמך טיעוניהם בעל פה, ועל סמך החומר שבתיק, כמצוטט מפיהם בפרוטוקול הדיון מתאריך 10.6.18 שורה 24-43.
הנכתב בכתב התביעה של הכתובה על ידי האישה בטיעוניה לזכאותה בכתובה אינו שונה מהנאמר על ידה בדיון הנ"ל, ומה שנאמר בקיצור נכתב באריכות, כדרכם של כתבי טענות. כמו כן החומר שהוסיפה האישה לאחר הדיון אין לו קשר לסיבות ההלכתיות שהנן בסיס החלטת ביה"ד. כך שאין בסיס לטענת ב"כ המערער שכתב התביעה היה בו כדי לשנות את עמדת בית הדין.
מעבר לאמור, הנימוק העיקרי שבפסק הדין נשוא הערעור לחיובו של המערער בכתובה, על אף טענתו למקח טעות, הוא השיהוי בהעלאת הדרישה לביטול הנישואין מיד לאחר שה'מום' המדובר נגלה בפניו. זאת אומרת, חיובו של המערער בכתובה בפסק הדין המדובר לא נשען כלל על טענות האישה ועילותיה שהובאו בכתב התביעה ונטענו על ידה בעל פה (בקיצור) בדיון הנ"ל אלא על דחיית טענתו של המערער להיפטר מכתובה בשל מקח טעות.
טענת המערער ולפיה לא הכיר במומין , לא היה ראוי לה שתיטען, וטענה זו אינה מהימנת עלינו, שהרי גם לדבריו, הצדדים חיו ביחד חיי אישות במשך ארבעה חודשים.
נידון שבו לאחר הנישואין נתגלו מומין אצל האשה שכבר היו בעת הנישואין, מבואר בדברי הבית שמואל סי' לט ס"ק ז' שז"ל:
"לקמן מבואר אם לא התנה כלל וקידש ונמצאו בה נדרים או מומין, וכן אם קידש וכנס סתם צריכה גט מספק ואין לה כתובה. ואם שהה עמה יש לה כתובה. ואין להקשות מאחר שהכתובה הראשונה בטלה איך יכולה לגבות בכתובה זו. וי"ל דדעתו הוא אם לא יקפיד אחר כך יתקיים כתובתה … וכן אם שהה עמה אחר כך מקודשת בוודאי וצריכה גט בוודאי, והיינו מטעם כשלא התנה כלום ספק הוא אם הוא מקפיד. ואם שהה עמה אח"כ אז הוברר דאין מקפיד ומקודשת בוודאי".
וכן מבואר בתשובות מהרי"ק בשורש ק"ה:
"מאחר שנשאת לו ושהתה עמו כמה ימים בשופי, שוב אין שומעין לו לטעון על המום. ואפילו יתברר שהיה לה קודם האירוסין כאשר יפה הבאת הראיה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אפילו היה בתוך הקמוטים ככף הרגל אין שומעין לו, חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה וחזקתו שידע ורצה עכ"ל".
המהרי"ק שכתב שלאחר זמן נידון כמוחל על המום, הסתמך על דברי הרמב"ם, בהלכות אישות פרק כה הלכה ו':
"בא על אשתו ושהה כמה ימים, וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה, אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל, אין שומעין לו. חזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה, וחזקתו שידע ורצה".
וכתב מגיד משנה:
"זה נראה שלמד רבינו, ממ"ש ונתבאר פרק י"א בטענת בתולים שאינו יכול לטעון אותה לאחר זמן. אף כאן כל שחזקתו שידע ולא טען, אינו יכול לחזור ולטעון … אם בעל ושהה ולא טען, חזקה ידע ונתרצה ושוב אינו יכול לטעון, זה נ"ל לדעתו ז"ל".
ברמב"ם ובשו"ע סי' קיז ס"י הזכירו ששהה כמה ימים, ומשמע דבזה סגי, וכפי המשמעות בדברי המהרי"ק.
בספר בית יעקב סי' קיז ס"י באר הטעם, וכתב:
"דבביאה שניה ודאי, כיון דאין אדם בועל בעילת זנות, על כרחך מכוין הבעל בביאה שניה לשם נישואין שלא תהיה בעילת זנות, וממילא נתחייב בכתובה, דע"כ דעתו למחול לגמרי התנאי אף לענין הכתובה שלא תהיה בעילת זנות, והוא פשוט מסברא. ולפי זה פסק הרמב"ם שפיר דבשהה עמה כמה ימים כדרך איש ואשתו מחזיקין אותו בבעילה כמה פעמים. ולדעתי נראה דשיעור ששהה עמה היינו שיעור עונה, דבשהה עמה שיעור עונה מהיכי תיתי יעבור מצות עונה שעובר בלאו".
ובספר אור גדול סי' ה' ס"ק יד כתב:
"ואפשר דאף אם לא בעל עוד, רק דשהה עמה ונותן לה מזונות, מכלל דרוצה להשתמש עמה עוד להחזיקה לאשה, וכיון דשמש עמה אחר שידע מהמום או דחזינן דרוצה לשמש, שוב אינו יכול לטעון, כמו במקח בהשתמש אחר דידע מהמום, והוי ממש דין אשה כדין המקח, דבתרווייהו בנשתמש אחר שידע מהמום אינו יכול לטעון עוד, דבוודאי מחל. והטעם דכיון דאם אינו מתרצה אסור לו להשתמש במקח דהוי גזלן, חזקה שנתרצה, וכן באשה".
ונוסיף גם אם זאת, כדי ש'מום' ייחשב עילה לביטול מקח, וקל וחומר לביטול קידושין צריך להיות 'מום' שבעיני הכל או לכל הפחות בעיני רובא דאינשי ייחשב ל'מום'. וכפי שכתב בשו"ע חו"מ סימן רל"ב ס"ו לעניין ביטול מקח בממכר, ואין מום סובייקטיבי נחשב כ'מום', וקל וחומר הוא לעניין ביטול קידושין.
ויעויין בטור, שו"ע אבהע"ז סימן לט ס"ד, בשאלה מהם המומים שמצדיקים את ביטול הקידושין, שיש שכתבו שרק המומים שהוזכרו במשנה ובתלמוד, ייחשבו מומין לביטול הקידושין, ואף שנראה שדעת רוב ככל הפוסקים שבכלל המומים כל מה שנחשב בעיני בני אדם כ'מום' לענין נישואין, ואף שלא נמנו במשנה ובתלמוד, מכל מקום, הגדרת 'מום' לביטול קידושין היא קיצונית יותר. ויעויין בכל זה באוצר הפוסקים שם ס"ק ל"א אות ב' ואילך באריכות רבה. ויעויין עוד באמור בב"ש שם ס"ק ט', שיש וה'מום' יאפשר את גירושי האישה בעל כורחה, ואינו בכלל חדר"ג, ועל אף שאינו מנוי בכלל המומים הנזכרים במשנה ובתלמוד, מכל מקום, הבעל יחוייב בתשלום הכתובה וכפי שכתב בט"ז שם ס""ק ה', שאף שיכול לגרשה בעל כורחה הרי שחיוב הכתובה בעינו עומד. ויעויין שם, סימן קי"ז ס"ה ברמ"א שהובאו שתי הדעות בהגדרת 'מום' לענין ביטול קידושין.
ה'מום' שעליו מדבר המערער בתיק שבפנינו לא נכנס לקטיגוריא הזו כלל, ולכל הדעות אינו מאפשר את ביטול הקידושין, ואם בעיניו 'מום' זה ממאיס את המשיבה בעיניו, הרי שייתכן שבעיני אחרים לא רק שאינו מאוס, אלא אדרבה יראו בו מעלה. וקל וחומר, ובן בנו של קל וחומר כשמדובר בנישואין שלישיים של הצדדים, שבדעת רוב בני אדם תנאי הסף להסכמת הצדדים לנישואין הינם בעלי רף נמוך יותר.
כבוד בית הדין האזורי בפסק דינו לא נכנס כלל לשאלת הגדרת ה'מום', לאור הנימוק של השיהוי בהעלאת הטיעון למום, אבל יש להניח, שגם ללא הנימוק הזה, הייתה טענת המערער נדחית על הסף, מאחר ואין ה'מום' המדובר נחשב כ'מום' בעיני הכל, ופסק דינו של האזורי התבסס גם על הנחת יסוד זו.
סוף דבר, לא מצאנו בכל דברי באי כח המערער, הצדקה כל שהיא להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי, שעל אף הקיצור בנימוקיו, הרי שבנסיבות התיק הוא מבוסס היטב.
אשר על כן, בית הדין קובע:
א- הערער נדחה.
ב- בית הדין מחייב בתשלום הוצאות משפט בסך של 3500 ₪ שישולמו למשיבה מדמי הערבות שהופקדו על ידי המערער.
יתרת דמי הערבות בסך 3500 ₪ יושבו למערער על ידי המזכירות.
ג- בית הדין סוגר את התיק.
ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים
ניתן ביום כ"ד באדר ב התשע"ט (31/03/2019).
הרב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב ציון לוז־אילוז
