טוען רבני ועו"ד משה ליבוביץ

אימתי יקנה בית הדין שאישר הסכם גירושין סמכות נמשכת בתביעות רכוש?

בית הדין הרבני האזורי ירושלים

תיק מספר:

677417/19

בפני כבוד הדיינים:

הרב בצלאל ווגל

תאריך:

ה' בטבת התשע"ט
13.12.2018

הנידון:

אימתי יקנה בית הדין שאישר הסכם גירושין סמכות נמשכת בתביעות רכוש?

צד א':

פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אברהם במברגר)

צד ב':

פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יהושע זילבר)

החלטה

לפנינו טענת ב"כ האישה לגבי סמכות בית הדין בשאלת הרכוש, היא מעלה את הטענה כי מאחר שמדובר בהסכם גירושין (שנחתם בתאריך י' בתמוז התשס"ג – 10.7.03) ותיק הגירושין נסגר, נמצא שהטענות הרכושיות הנוכחיות של האיש אינן בסמכות בית הדין.

לאחר העיון: בתאריך כ"ד בכסלו התשע"ז (13.12.17) נתן בית הדין החלטה שהסמכות הנמשכת לעניין המזונות מסורה לבית הדין והוא מוסמך להבהיר את החלטותיו מהעבר. בהחלטה שלפנינו יתבאר שגם בנושא הרכוש, שבו לא קיים לכאורה תיק עיקרי, הסמכות הנמשכת מסורה לבית הדין.

סמכות בית הדין לעניין הבהרת ההסכם

הנה, מאחר שבחלק מהטענות מדובר בהבהרה של הסכם הגירושין שניתן לו תוקף על ידי בית הדין, אין ספק שבית הדין מוסמך להבהיר את ההסכם, ששורת הדין והצדק שבית הדין אשר הוא שאישר את ההסכם יהא גם מוסמך להבהיר את כוונתו והבנתו בפירוש דבריו.

ועיין חושן משפט (סימן כג סעיף א):

הגה: והוא הדין אם קבלו עליהם פשרן לזמן, כל מה שאומר תוך הזמן, נאמן. אבל אם כבר כתב ונתן להן הפשרה, אין לו רשות להוסיף או לגרוע (ואפילו תוך הזמן), אף על פי שאומר שכך היתה כוונתו (בית יוסף בשם רשב"א).

ובדברי התומים שם:

שכך היתה כוונתו. היינו כשהפירוש שרוצה לפרש בתוך דברי שטר הפשר הוא משמעות רחוק, אבל אם סובל שני פירושים והוא רוצה לפרש כך ולשון שטר פשר סובלתו, יש להם לפרש כוונתו בכל אופן, כן העלה בספר כנסת הגדולה (הגהות הטור אות יח) מפי רוב מחברים עיין שם, וכן משמע בש"ך (ס"ק י).

ובפתחי תשובה שם כתב שכן דעת רוב הפוסקים, שבמקום שיש צורך לפרש לשון סתומה בהסכם הפשרן נאמן בכך.

ונראה עוד, לפי מה שיבואר להלן שלפי הפסיקה האזרחית סמכות בית הדין עדיין נמשכת, נמצא שכבר בפתיחת התיק ובדיונים לפני בית הדין – מאחר שהצדדים מסרו את נושא הרכוש לבית הדין (כפי שיוכח להלן) נמצא שמתחילה ומראש הוסמך בית הדין לדון על ידי הצדדים למשך כל התקופה שהחוק האזרחי נותן לו סמכות, שכן הסמכות החוקית של בית הדין היא מכוח החוק והפסיקה, ומשהצדדים כרכו ומסרו את הנידונים שביניהם לבית הדין, הרי מסרו אותם לבית הדין כפי הערך החוקי שיש לסמכות בית הדין. ומשיתברר להלן שהסמכות החוקית מסורה לבית הדין, גם הסמכות ההלכתית לברר את ההסכם מסורה לבית הדין דנן. וזאת מאחר שהסתלקות פשרן מלברר את פסק דינו היא דווקא במקום שהפשרן הוא לזמן, וכלשון הרמ"א שם:

והוא הדין אם קבלו עליהם פשרן לזמן, כל מה שאומר תוך הזמן, נאמן. אבל אם כבר כתב ונתן להן הפשרה, אין לו רשות להוסיף או לגרוע (ואפילו תוך הזמן), אף על פי שאומר שכך היתה כוונתו (בית יוסף בשם רשב"א).

כלומר: הגבלת הפשרן לפרש את פסקו היא מאחר שבפסק הדין שנתן הוא מסיים את תפקידו והוא מסתלק מהסמכות שניתנה לו לדון בטענות הצדדים. אך בנידון דידן, מאחר שלפי האמור, הסמכות שנתנו הצדדים לבית הדין מתפרש לפי החוק והפסיקה האזרחית שמעניקה את הסמכות החוקית לבית הדין, נמצא שמכיוון שלפי החוק יש עדיין סמכות לבית הדין, אם כן גם הסמכות ההלכתית עדיין מסורה לבית הדין דנן לפרש ולהבהיר את ההסכם.

סמכות חוקית לעניין הבהרת הסכם

ועתה נברר שסמכות בית הדין מבחינה חוקית מסורה לבית הדין מכוח סמכות נמשכת, ואין ספק שמבחינה חוקית בית הדין הוא המוסמך לפרש את ההסכם. וראה פס"ד חליווה – בג"ץ 8578/01:

השאלה אם ההסכם בין בני הזוג לפנינו התייחס למזונות המשיבה ואם היא ויתרה במסגרתו על מזונותיה, היא שאלה פרשנית שאינה זקוקה להכרעתנו, ואיננו רואים להביע דעתנו בה. עם זאת אף אם נניח לצורך הדיון כי ההסכם בין הצדדים התייחס למזונות המשיבה כפי שטוען בא כוח העותר, הרי בנסיבות העניין אין באישור ההסכם כפסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה. ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על פי מהותה ותכליתה במצבים שבהם בית המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני הזוג באותה סוגיה. עיקרון זה הוא חריג לכללי הסמכות הראשונית, והוא נותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן (ראו בג"ץ 9539/00 איתן נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים [4], בעמ' 133). בעניין שלפנינו, בעת הגשת ההסכם לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה, לא הייתה תלויה ועומדת בפניו תביעה למזונות האישה. כמו כן לא נערך בבית המשפט לענייני משפחה דיון לגופן של הסוגיות הממוניות והכספיות הנכללות בהסכם בין בני הזוג, וההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על ידי באי כוח הצדדים. בהתחשב בכך אין באישור ההסכם כפסק דין לפי סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון ולפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, כשלעצמו, כדי להקנות לבית המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה.

העולה מדברי בג"ץ, שככל שמדובר בסמכות נמשכת, הסמכות מסורה לערכאה שדנה ופסקה בנידון לפרש ולהבהיר את כוונת ההסכם. ולהלן יבורר שהסמכות של בית הדין היא נמשכת לאחר שהתקיימו דיונים בנושא הרכוש וההסכם נחתם לאחר שבית הדין דן בנושא הרכוש והביא את הצדדים בסופו של דבר להסכם.

בנוגע לשאר הטענות, לרבות דרישת תשלום דמי שימוש, וטענות נוספות הנוגעות לרכוש – להלן עמדת בית הדין בעניין הסמכות:

סמכות נמשכת בתביעות נוספות לאחר כריכה ודיונים בנושא הרכוש

בתאריך כ"ז באלול התש"ס (27.9.00) (בתיק הגירושין הראשון של האישה) קבע בית הדין כדלהלן:

פסק דין

הצדדים מתדיינים בבית הדין בתביעות הדדיות.

בו' תמוז תש"ס נתן בית הדין החלטה שהסמכות לדון במכלול הנושאים שבין הצדדים כולל המזונות כפי שהאישה תבעה בבית הדין וכפי שהסכימו שני הזוג גם יחד נתונה לבית הדין הרבני בירושלים.

אומנם תיק גירושין זה נסגר, אך בשנת 2003 פתחה האישה תיק נוסף לגירושין. בתיק הגירושין השני של האישה, בדיון מיום י"ג באייר תשס"ג הצדדים דנו בעניין הרכוש בפני בית הדין ובכך כרכו את נושא הרכוש בתביעת הגירושין. ביום ג' באייר התשס"ג (5.5.03) נערך דיון נוסף בבית הדין ובו הועלה ונדון בפירוט עניין הרכוש, ובכך מתמלא בחינת "דן", וכן האישה הסכימה שנושא הרכוש יידון בבית הדין:

ביה"ד: איך את רוצה להתחלק ברכוש?

ב"כ האישה: הם חיים בנפרד ארבע וחצי שנים, המזונות והרכוש הם עילה מהווים אמתלאה לבעל לעגן את אשתו. אנו מבקשים או שיתן היום גט וכל נושא המזונות והרכוש ידון לאחר מתן הגט, וזאת משום שמזונות האישה אינם משוקללים כבר שלוש שנים וזה עומד על סך 2,500 ש"ח פלוס הוצאות משכנתא וחינוך הילדים, ובית הדין כבר החליט שאם לא ישלם ישוקלל הכל לסכום אחד גדול – המזונות נפסקו – התחייב רק למזונות הילדים הוא לא שילם הכל גבתה מביטוח לאומי – לכן אם הבעל מוכן יתנו הגט והאישה מוכנה לדון כאן על הרכוש.

[…]

ביה"ד: ימכרו את הדירה והוא יתחייב לשלם כל שנה שכירות מראש שלא תצטרך לרוץ אחריו.

ב"כ האישה: הכל מוכן. אבל מבקשים שקודם יהיה גט כי זה לוקח זמן לדון על הכספים שיידונו לאחר מכן.

ב"כ הבעל: אני מוכן להצעה, יתירה מזו יש הסכם גירושין רק שתביא את כל הקבלות על החובות ונלך לשמאי שיעריך את הדירה.

ביה"ד: הכסף יהא משועבד ומיד אחרי הגט בית הדין ידון. הכסף יהיה מעוקל.

ב"כ הבעל: אני לא צריך כסף מעוקל, הוא רוצה לקנות דירה.

ביה"ד: אם נראה לפני הדיון את סכום התביעה המשוער נעקל רק ותו ושאר הכסף נשחרר לפני גמר הדיון.

ב"כ הבעל: הגט יהיה רק לאחר שכל עניין הכספים יסודר, שתביא קבלות.

ביה"ד: זה לא עניין של קבלות, בית הדין יחליט איזה תביעה צודקת ואיזה לא.

בתאריך י' בתמוז התשס"ג (10.7.03) העבירה האישה במפורש שוב את הסמכות על הרכוש לבית הדין, לאחר שהבעל הסכים לתת גט מיידית:

ב"כ האישה: לא מוכנה. כך [הוא] עושה במשך ארבע וחצי שנים – מחליף כל פעם עורך דין ומושך את הזמן, מוכנים לחתום על ההסכם הזה רק אם היום יהיה גט, אם היום לא יהא גט אנו לא נחתום. אנו הסכמנו להעביר הכול לבית הדין גם הרכוש, בית הדין בעצמו החליט שאם אין גט ידונו בחיוב גט, מבקשים החלטה בחיוב גט ועל כך נקבע דיון.

ביה"ד: עכשיו ההרכב חסר ניתן לכם תאריך לדון בחיוב בגט.

לבסוף מתרצה הבעל לסידור גט פיטורין.

בתאריך האמור ניתן תוקף של פסק דין להסכם הצדדים הכולל את ענייני הרכוש, ויובא להלן, ובכך מתמלא גם התנאי של "פסק" לצורך קניית סמכות.

סמכות בית הדין בתביעות רכושיות חדשות

נמצא שאין חולק שהסמכות העיקרית והנמשכת מסורה לבית הדין מכוח "דן ופסק" ומכוח הסכמת הצדדים לפני מתן הגט. מעתה יש לקבוע שגם התביעות ה"חדשות" לכאורה שמעלה האיש בעניין דמי שימוש נכנסות תחת כנפי סמכות בית הדין ואינן בגדר תביעה חדשה שאינה במסגרת סמכות בית הדין. והטעם לכך הוא שהסכם הגירושין שנחתם בסופו של יום, לאחר דיונים, צופן בקרבו את הצורך להזדקקות עתידית אפשרית של בית הדין בנושא הרכוש, מאחר שההסכם כולל תנאים עתידיים. לפי זה ניתן לקבוע שבית הדין "לא קם מכיסאו" לעניין נושא הרכוש. וכך נכתב בהסכם מיום י' בתמוז התשס"ג (10.7.03):

הצדדים מתגרשים ברצון טוב.

א. הדירה תישאר ברשות האישה להחזקת הילדים עד הגיע הבן הקטן לגיל שמונה־עשרה, אחר כך תחולק הדירה בין שניהם.

ב. על הדירה מוטל עיקול, ועד אז (ועד הגיע הבן הקטן לגיל שמונה־עשרה) אין רשות לצדדים לבצע שום דבר במכירתה.

ג. האישה מוותרת על כתובתה עובר לגט.

ד. במזונות הילדים יפסוק בית הדין שממנו בא התיק, אחר שמיעת דברי

הצדדים.

ה. האישה מבטלת את עיכוב היציאה עם מתן הגט, ומתחייבת שלא להוציא צו עיכוב יציאה נגד הבעל בגין חובות הבעל.

ו. הצדדים חותמים על ההסכם ברצון טוב ומקבלים בקניין אגב סודר.

נמצא שההסכם מנחה הליכים עתידיים ברכוש, לרבות חלוקת הדירה רק לאחר הגיע הילדים לגיל שמונה־עשרה, ונמצא שבית הדין הוא עדיין הערכאה המוסמכת לבדוק שההסכם אכן מתממש וששום צד אינו פועל כנגד ההסכם.

בהקשר זה יש להביא את עמדת בית הדין ביחס לסמכות ברכוש כפי שכתבה עו"ד הרב שמעון יעקבי היועץ המשפטי לשיפוט הרבני:

יש לזכור כי אף שכאמור הלכה היא כי בית הדין הרבני אינו מוסך לאכוף את פסק דינו, אמירה זו של בית המשפט הנכבד הובאה בבג"ץ חליווה בלשון קצרה וללא ביאור ופירוט גדרי ההלכה וטעמה. אולם מאוחר יותר, בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2006) (להלן: "בג"ץ סימה אמיר"), ועוד קודם לבג"ץ חליווה, בבג"ץ (6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591 (1994)), הובהר הקשרו וטעמו של כלל זה. המדובר באותם מקרים היה בעילת תביעה שהתעוררה לאחר מתן תוקף פסק הדין להסכם הגירושין, כאשר למשל הוגשה תביעה לאכיפתה של תניית שיפוי שנקבעה בהסכם הגירושין. ההיגיון העומד מאחורי כלל זה, הוא כי בית הדין לאחר מתן פסק דינו קם מכיסאו. מאותה העת שלאחר הגירושין נצבים לפנינו למעשה שני בעליי דין 'זרים' שאינם עוד בני-זוג נשואים אשר מבקשים לדון בתביעת חוב כספי שהתעורר לאחר פסק הדין בעניין הגירושין. במקרה מעין זה, כאמור בבג"ץ סימה אמיר, אין בסמכות בית הדין לדון בעניינם, ואף לא בהסכמת הצדדים. כפי שכתבה השופטת, כתוארה אז, א' פרוקצ'יה בבג"ץ סימה אמיר:

לאחר הגירושין, תביעה רכושית בגין הפרת תנאי שיפוי אינה כרוכה בתביעת הגירושין, שתמה וחלפה מן העולם. עילת התביעה של המשיב הינה עילה חדשה, שנושאה הוא אכיפת הסכם גירושין או בקשה לאכיפת פסק גירושין, המבוסס על הסכם גירושין.

5. יוצא אם כן, כי מניעות בית הדין מלאכוף את פסק דינו לא נאמרה על ידי בית המשפט הנכבד אלא רק כאשר דובר ב"עילה חדשה" של חוב הנובע מהסכם הגירושין ואשר התעורר לאחר מתן תוקף פסק דין להסכם, אחר שבית הדין קם מכיסאו באותו עניין, אך לא כאשר מדובר בחוב פסוק שנקבע בתוך פסק הדין. זאת, כפי שביאר גם בית הדין הרבני תל אביב 30641-64-1 (2009), וראה בדומה גם החלטת בית הדין הרבני חיפה 531026/9 (2012):

דרכי אכיפה עקיפות הן, על דרך של נקיטת פעולות המיועדות לאלץ את החייב בדין לכבד את פסק הדין. דרך האכיפה העקיפה הראשונה הרלוונטית למקרה שבפנינו הינה הגשת תביעה שעילתה הפרת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ותביעה לפיצויים בגין ההפרה. פסיקת בית המשפט העליון הקובעת כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעה לאכיפת פסק דין, ובכלל זה ההתייחסות לסוגיה זו בהלכת אמיר, עוסקת בתביעה מן הסוג האמור, ונראה כי, ככלל, מדובר בתביעה שעניינה רכושי.

6. יוצא אם כן, כי ביחס לבקשת בעל הדין מבית הדין הרבני שיפעיל את סמכויותיו ליישומו של פסק דין שנתן והוצאתו לפועל של חוב שנוצר ישירות מכוח אותו פסק הדין, הרי שמבחינה זו בית הדין הרבני עדיין לא קם מכיסאו, והוא מוסמך לעסוק בכך על פי חוק. סמכות זו נלמדת הן מסמכויות בית הדין לפי סעיף 7ד(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון, תשט"ז – 1956), למנות 'כונס נכסים' לשם ביצוע פסק הדין, ולצורך כך מוקנות לו גם סמכויות לפי "סעיפים 53 עד 57 ו־60 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967", והן מסמכויותיו לפי סעיף 7א(א) לאותו חוק, הקובע כי "לבית דין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו־7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחויבים". במסגרת סמכותו זו של בית הדין להביא לציות בעל הדין לפסק דינו, מסמכותו הטבועה גם לחקור ולברר את התקיימותם או אי־התקיימותם של התנאים הנדרשים והקבועים בפסק הדין (בג"ץ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491). על דרך זו גם מסמכותו להורות על דרכי הוצאתו לפועל של פסק דינו. אמנם, אף שבדבר החקיקה אין הוראה ישירה ומפורשת דומה ביחס לבית הדין הרבני, כפי שהדבר קיים ביחס לבתי המשפט לענייני משפחה, הרי שניתן ללמוד ולהקיש לגביו מהוראת סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995, הקובע כי: "הליכי ביצוע בתובענה […] בעניינו של קטין, למעט בענייני רכושו, יבוצעו על פי החלטת בית המשפט […]"

בנידון שלפנינו אין ספק שבית הדין עדיין לא קם מכיסאו, שכן שהסכם הגירושין שניתן לו תוקף של פסק דין צפה פני עתיד ועדיין לא הסתיים, ההסכם כלל מכירה עתידית של הדירה ולפיכך ברור שכל הנידונים הקשורים בדירה ובמכירתה, לרבות שאלת דמי השימוש וכדו', מסורים לסמכות בית הדין דנן.

מסקנה

לאור האמור: נמצא שהסמכות, הלכתית וחוקית, מסורה לבית הדין מכוח סמכות נמשכת, שכן הצדדים דנו בפני בית הדין בענייני הרכוש, וההסכם שנחתם מותיר לבית הדין את הסמכות להכריע בנושאים שיעלו בהמשך על הפרק מכוח אותו הסכם.

ניתן לפרסם חלטה זו בהשמטת פרטים מזהים.

נשארו שאלות? השאירו פרטים ונחזור אליכם:

פסקי דין נוספים

החלטה האיש ובאי כוח הצדדים הופיעו לפני בית הדין הגדול לדיון שבו נכחו גם האפוטרופוס לדין ולרכוש. בית הדין קבע

החלטה בפנינו הודעת משרד הפנים שזכאותה של המבקשת לעליה היא על פי סעיף 4א – ילד ליהודי (אב), כמו כן

פסק דין א.         לפנינו ערעורים של שניים מיורשיהם של [אלמונים] על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב שלא

פסק דין לפנינו בקשה לבירור מעמדם האישי של המבקשים. כמו כן בפנינו בקשת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה להתיר בדיקת

פסק דין לפנינו תביעת גירושין שהגיש הבעל. בדיון האחרון הצהירה האישה שגם היא מעוניינת להתגרש, אך היא מעוניינת להתגרש בדרך

החלטה בפנינו בקשת הנתבע לסילוק על הסף של תביעת התובעת למזונות ילדים בבית הדין הרבני תוך קביעה כי הסמכות לדון

פסק דין רקע – חיוב הגט בתאריך ו' בניסן תשע"ו (14.4.2016) ניתנה החלטה מפורטת של בית הדין המחייבת את הבעל

החלטה ביום ח' בתמוז התשפ"א (18.6.2021) פסק בית דיננו בערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית דין קמא בנוגע

החלטה ביום ו' תמוז תש"פ (28.6.20)  הגיש  נתבע מס' 2 בקשה כי אפסול את עצמי מלשבת בדין בעניינו. עוד טרם

פסק דין בפנינו בקשת המבקש לבירור ייחוסו לכהונה. המבקש נולד בתאריך א' בכסלו תשס"ב (16.11.01). הוריו נישאו ברבנות בירושלים בשנת

פסק דין לפנינו תביעות האשה (להלן התובעת) לגירושין, תשלום כתובה, מזונות וחלוקת רכוש. מנגד, תביעת הבעל (להלן הנתבע) לשלום בית.

פסק דין רקע עובדתי בפני ביה"ד תביעת האשה לתשלום כתובתה. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך 6.11.14, נישואין ראשונים לצדדים, ולהם

המקרה והנידון המקור לחובת הבעל לקנות את הגט ★ האופנים שבהם הבעל קונה את הגט ★ דעות הפוסקים להלכה ★

פסק דין עובדות והליכים א.         הצדדים [פלונית ופלוני] נישאו כדת משה וישראל בתאריך כ"ו בטבת תשל"ד (20.1.1974) ולהם שתי בנות

החלטה בפנינו טענות אב להפרת הסדרי שהות על ידי האם. ונזכיר תחילה החלטות קודמות שכבר ניתנו בתיק. ראשית נזכיר האמור

החלטה התקבלה תגובת המשיבה לבקשת המבקש לחלוקת קצבאות הילדים במסגרת המשמורת המשותפת. וראו פסיקת מזונות ילדים שבמסגרת פסק הדין מיום

פסק דין             לפנינו ערעור האם על החלטת בית הדין הרבני מיום י"ג בתשרי התשפ"א (1.10.2020) שבה קבע כי הוא

החלטה בפנינו תביעת עיכוב נישואין, שהגיש הבעל לשעבר, לאסור על אשתו לשעבר להינשא לנטען מר [מ']. הליכים והחלטות קודמות נזכיר

פסק דין (נימוקים) בירור העובדות עומד בפנינו מקרה עגום בו אנו נדרשים לברר כשירותה של אשה לקבל גיטה. המדובר באשה

פסק דין לפנינו ערעור על פסק בית הדין האזורי מתאריך ט"ו אדר תשע"ז (14.3.2017) אשר דחה את בקשת המערערים לתת

החלטה בפני בית הדין בקשות הצדדים בעניין סגירת התיק. בקשת האישה לטענתה התיק נפתח שלא כדין. להלן לוח הזמנים: בתאריך

פסק דין לאחר העיון בכתב הערעור ובתגובה עליו אני מוצא כי דינו של ערעור זה לדחייה על הסף. כתב הערעור

פסק דין בפני ביה"ד תביעת האשה לכתובה ופיצוי. הצדדים נישאו בשנת 83'. נפרדו בשנת 03' עם מעצר הבעל. לאחר מכן

החלטה תגובת המשיב לבקשת המערערת למתן צווים להעברת בעלות בנכס בהתאם לפסק הדין ולהרחקת המשיב מהנכס לפניי תגובת המערער להחלטה

פסק דין פסק דין זה הוא המשך להחלטות קודמות שניתנו בעניינם של הצדדים, וענינו חלוקת רכוש בהקדם הבהרה בענין הסמכות.

דחיית תביעת שלום בית, מזונות ומדור

פסק דין שני צדדים יהודים, נישאו בשנת 1988 ולהם שני ילדים בגירים.בתאריך ד' במרחשוון התשע"ה (28.10.2014) הוגשה לבית הדין תביעת

פסק דין הצדדים התגרשו כדמו"י בתאריך 15.3.2022, ונותרו להכרעה מספר סוגיות רכושיות. עם גירושי הצדדים, ניתנה פסיקתא לקרן הפנסיה של

פסק דין א.         לפנינו עניינו של צו העיקול שניתן בשעתו להבטחת מזונות הקטינה, בת הצדדים, בוטל מכוח אישורן של הסכמות

החלטה ביום י"ח בסיוון התש"ף (10.6.2020) נתתי החלטה ארוכה ומנומקת שבסיומה קבעתי: […] לו נזקקנו רק לטענותיהם המפורשות בערעור היה

פסק דין לפנינו ערעור על פסק דין שניתן בבית הדין בירושלים [הדיינים: הרב יצחק אושינסקי – אב"ד, הרב מאיר קאהן

החלטה הסוגיה העולה במסגרת החלטה זו הינה, מסגרת סמכותו של בית הדין הרבני לעסוק באכיפת הסכם גירושין. בפנינו בקשת המבקש

רישום יהדות במרשם האוכלוסין על פי פסק דין של בית דין רבני[1] עו"ד הרב שמעון יעקבי היועץ המשפטי לשיפוט הרבני

פסק דין בפני ביה"ד בקשת ב"כ האשה למחיקת התביעה לחלוקת רכוש שהוגשה בשם האשה לביה"ד. ביום 21.2.2021 הגיש ב"כ האשה

פסק דין הרב ציון לוז־אילוז רקע לפנינו ערעור האיש (להלן: המערער) על פסק דינו המפורט של בית הדין האזורי מתאריך

פסק דין לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה, שדחה את דרישת המערערת לקבל זכות כלשהי בדירה הרשומה ע"ש

פסק דין בפנינו תביעת גירושין שהגישה המבקשת מול תביעת שלום בית שהגיש המשיב. תיאור העובדות הצדדים נישאו זה לזה בתאריך

פסק דין בפנינו תביעת הבעל לשעבר לביטול הסכם מכר הדירה אגב גירושין עקב הפרה יסודית, לטענתו, וכן לפיצוי מוסכם בסך

נימוקים רקע הגיע זוג לביה"ד לצורך גירושין, וביה"ד ניגש לסידור גט כמקובל. מבירור השמות שנעשה בבית הדין התבררה עובדה משונה

פסק דין בפני בית הדין תביעה להכרעה במחלוקת בין הצדדים באשר למקום הלימודים הראוי לבתם בשנת הלימודים תש"פ, עקב פתיחת

פסק דין לפני ביה"ד נדון אישור הסכם המכר של הצדדים שנחתם ביום 30/5/22. הצדדים הגיעו להסכם ביום 13/12/21, שקבל תוקף

פסק דין ביום ב' טבת תשע"ט (10/12/2018) ניתן פסק דין בשלושה להיתר נישואין, ללא נימוקים. להלן סיבותיי ונימוקיי מדוע הצטרפתי

פסק דין א. הערעור בפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מתאריך ט"ו באייר תשע"ו (23.5.2016) שלפיה תביעת המזונות של

נושא זכויות בני זוג המצויים בהליכי גירושין הינו ארוך ומקיף, הכולל דיון בכל הזכויות והחובות שיש לבני זוג נשואים זה

פסק דין א.         לפני בית הדין מונח ערעורה של האם על החלטת בית הדין האזורי שלא לאשר את הגירת בתם

פסק דין הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך כ"ג באב תשס"ג (21.8.03) ולהם שלושה ילדים. בתאריך כ"ט בחשון תשע"ז (30.11.16) פתחה האישה

פסק דין א) הצדדים נישאו בארה"ב בנישואין אזרחיים, וכדמו"י בשנת תש"ן 1990. לבני הזוג 5 ילדים, 4 בגירים ובת קטינה.

החלטה לפניי בקשת המשיב כי יותר לו להגיש עתה ערעור שכנגד למרות חלוף המועד הקבוע לכך בתקנות זה מכבר. עיינתי

החלטה לפניי דברי כבוד דייני בית הדין הרבני באר שבע בנוגע לתיק 104334/3 ובקשתם את הסכמתי לדבריהם. ולהלן דבריי במענה

Top
נגישות
טוען רבני לענייני גירושין - משה ליבוביץ

צרו קשר עוד היום

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם

פרטים ליצירת קשר