הערעור לפנינו הוא לבטל את פסק דין של בית הדין האזורי בתל אביב מתאריך ה' במרחשוון תשע"ד (9.10.2013) המבטל הסכם גירושין שנעשה ע"י הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ביום כ"ה במרחשוון תשס"ט (23.11.2008). במסגרת הסכם הגירושין האשה ויתרה על חלקה בדירה אשר הצדדים גרו בה ובאישור ההסכם נכתב "הדירה לבעל מירושה והאשה מוותרת על הדירה."

וכן נכתב בפסק הדין מושא ערעור זה:

בדרך כלל, בהסכם גירושין נכתב "הואיל וברצון הצדדים להיפרד ע"י גט פיטורין כדמו"י, הסכימו והתנו ביניהם…". הרי שקושרים את הנכתב בהסכם לביצוע הגט, ולכן בכל הסכם גירושין יש לראות את ביצוע הגט בפועל כתנאי לקיומם של שאר הסעיפים, וכל עוד לא בוצע הגט בפועל, גם אם הצד החוזר מההסכם רצונו גם עכשיו בגירושין ומבקש לעשות שינויים בתנאי ההסכם כדי להשיג תנאים משופרים יותר, מכל מקום לא נראה שיש מקום לחייבו לבצע את ההסכם לפני מתן הגט.

בפד"ר כרך י' עמ 131 דנו בשאלה זו, והגר"א שפירא זצ"ל כתב בזה וז"ל שם:

"אבל בהסכם גירושין… ע"י הזכרת הגירושין הכוונה היא שזמן הביצוע של ההתחייבות חל לא בזמן חתימת ההסכם, אלא מכח אומדנא דוחים זמנה עד לביצוע הגירושין בין הצדדים… כל עיקרו של ההסכם בא להסדיר את העניינים של בני הזוג העומד להתגרש על אחר הגירושין, וכל עוד שלא התגרשו לא הגיע בכלל זמן ביצוע ההתחייבות ואין בכך התחייבות ממשית כלל לפני הגירושין, ועל כן כשמישהו מהצדדים חוזר בו מהסכמה לגירושין, אין כל מקום לדון לחייבו בחיוב הכספי שבהסכם הגירושין, שהחיוב אינו בר תוקף כלל לפני הגירושין, אלא אם כן הובהר בפירוש שההתחייבות הכספית חלה מיד, או שזה מובן מאליו שההסכם הכספי תוקפו לחול מיד."

כאשר בפועל ביצעו טרם הגירושין חלק מסעיפי ההסכם, באופן זה ההסכם כולו תקף לפני הגירושין, ואין כל צד יכול לחזור בו. וכן כתבו בפד"ר כרך ה' עמ' 210, וז"ל:

"לאחר שהאשה חתמה על הסכם גירושין בו הסכימה לקבל גט, והבעל מוכן לקיים תנאי ההסכם והאשה חוזרת בה, וכן מחלה האשה על מזונותיה ועל כתובתה מתאריך ידוע וכבר קבלה תמורת זאת כפי ההסכם, הדירה שהיא גרה בה והרהיטים שבה, מחליט בית הדין שאין לחייב את הבעל במזונות אשתו."

הרי שמסקנתם, שלאחר ביצוע חלק מההסכם טרם הגירושין אין כל צד יכול לחזור בו. אולם אם ההסכם לא בוצע כלל כל עוד לא התגרשו, יכול כל צד לחזור בו.

בפסקי הדין הנ"ל ציינו לדברי הרא"ש בתשובה (כלל יא סי' ו) ושו"ת המבי"ט (ח"ב סי' קנח) בעניין יבם שהתחייב לחלוץ, ואגב כך התחייב התחייבות ממונית, שאף אם חזר בו ואינו רוצה לחלוץ, אינו יכול לחזור בו מחלק הממון. אולם בפד"ר (כרך ה ע' 210) הסיקו שאין ללמוד משם אלא למקום שיש חיוב בגירושין, שאז הצד שעליו חל החיוב בגט אינו יכול לחזור בו מחלק הממון שבהסכם.

בנידוננו, אמנם הגענו למסקנה שיש לחייב את הצדדים בגירושין, אך אין בכך חיוב אישי על האשה, אלא קביעה מכוח המצב בין הצדדים, שברור שכיום אינם רוצים זה בזה ואין מקום לשלום בית, ויתכן שהבעל הוא שגרם לכך, וברור שאין להטיל על האשה את תוצאות המצב הזה.

מלבד כל הנ"ל, בנד"ד כאמור לדברי האשה ההסכם נחתם תחת לחץ הבעל כלפיה, ומתוך פרוטוקולי בית הדין אכן משתמע שהאשה סבלה מאד מיחסו של הבעל כלפיה וכלפי ילדיו.

בצירוף כל הנ"ל, בית הדין מחליט שהסכם הגירושין בטל והצדדים חייבים להתגרש.

לאחר הגירושין, בית הדין יקיים דיון בעניין הרכוש של הצדדים.

בית הדין רואה לנחוץ להבהיר, שהחומר שהוגש לבית הדין ע"י ב"כ הבעל, שמתוכו עולה שאין הצדדים יכולים לחזור בהם מההסכם הנדון, שם מדובר כאשר הצדדים באים לחזור מההסכם לאחר הגירושין.

טענות המערער

א] בתאריך י"ג באייר תש"ע (27.4.2010), 15 חודשים לאחר שההסכם אושר הגישה בקשה לביטולו ויש כאן עניין של שיהוי, איפה הייתה במשך שנה וחצי, ובאותו בקשה לביטול ההסכם היא כותבת בין השאר כי הבעל הפר את ההסכם כיון שלא עמד בתשלום של 10,000 ₪ למעט 4,000 ₪, היא אמרה שהבעל התחייב ב-10,000 ₪

ב] היא גם כותבת ששילם 4,000 ₪ זאת אומרת שהוא התחיל לקיים את ההסכם ויש לזה משמעות בהלכה, ומי שאישר שקיבל חלק מההסכם אז אפילו אם היה כפייה אבל יש כאן "סבר וקיבל" כיון שלקחה 4,000 ₪. מעולם לא הוגשה תלונה למשטרה על כפייה להסכם,

ג] דבר נוסף, היא לא מסרה אף פעם מודעה על חתימה בכפייה, כל שכן שבית הדין שלח אותם אחרי ההסכם ואמר להם תחזרו עוד שבוע ולא נעשה דבר.

ד] עוד דבר, בית הדין הסתמך על כך שהייתה אלימות לאורך הנישואין, ויש בפד"ר שכתבו שאונס צריך להיות באותו מעשה, כי הרי לא יתכן שכל מי שהיה לו אי פעם איזו אלימות נבטל את ההסכמים שהוא חתם עליהם, לא נשמע דבר כזה, האם הייתה אלימות בתוך בית הדין.

ה] עוד טענה, אומר בית הדין שלא היה קיום להסכם ומתעלם מכך שהיא קיבלה 4,000 ₪ והיא בעצם מודה בהסכם.

הנה קודם מתן החלטה זו בית הדין ביקש מב"כ הבעל להגיש מסמכים המעידים כי הבית אכן רשום על שם אם בעל וז"ל ההחלטה:

החלטה

על בא כח הבעל להגיש מסמכים המעדים כי הדירה בה גרים הצדדים אכן שייכת לאֵם הבעל. אם הוא זקוק לעזרת בית הדין עליו להגיש פסיקתה מתאימה.

על החלטה זו יש לענות תוך 14 יום מיום מתן החלטה זו.

מאז מתן החלטה זו עברו למעלה מחמישים יום ומסמך כזה לא הוגש על כן בית הדין נפנה לכתיבת החלטה.

א] טענת הבעל כי את הדירה קיבל בירושה לא הוכח כי אכן רשומה הדירה על שם הבעל, ואף שבית הדין נתן זמן רב לב"כ הבעל שיגיש מסמכים המעדים כי הבעל קיבל את הדירה בירושה מסמכים כאלו לא הוגשו, לכן יש כאן טענה בלבד של הבעל כי ירש את הדירה ותו לא ומנגד טענת האשה כי הצדדים פלשו לדירה זו ומשכך הדברים הדבר נשאר בספק.

זאת ועוד: המעיין בהסכם הגירושין יראה כי לשון ויתור על הדירה מעולם לא נכתב בהסכם. לשון ויתור נכתב בפרוטוקול וזה ודאי לא מחייב מאחר שיש הסכם גירושין. בהסכם הגירושין כל אשר נכתב הוא "הדירה והרכוש נשארים בחזקת הבעל למעט רכושם האישי של האישה והילדים, והאישה מתחייבת לעזוב את הדירה המשותפת וזאת לפני מתן הגט." ולכן כל זמן שלא הוכח כי הבעל מוחזק בדירה הלשון הכתובה בהסכם "הדירה והרכוש נשארים בחזקת הבעל." אין בלשון זו ממש אשר ייתן זכות כל שהיא לבעל כי אם הבעל לא מוחזק בדירה זו כפי שכתבנו לעיל הלשון יישאר מוחזק לא מקנה לו דבר.

ב] עוד טוען ב"כ הבעל כי הבעל התחיל בקיומו של ההסכם בכך ששילם 4,000 ₪ כפיצוי עבור חלקה של האשה בדירה, ולכן לא ניתן לבטל את ההסכם. טענה זו יש לדחות. לא רק שהאשה הכחישה את הדברים וטענה כי תשלום זה היה עבור מזונות אלא בתוך הסכם עצמו כתוב במפורש כי הבעל ישלם 4,000 ש"ח עבור מזונות ילדיו. ואת עלית על כולנה: הבעל בעצמו אמר בדיון שהתקיים ביום כ"ב בשבט תש"ע (6.2.2010): "נתתי לה 4,000ש"ח על סמך המזונות, לא על סמך הדירה".

הטענה בדבר הסכם בע"פ כי הבעל יפצה את האשה בסך 10,000 ושילם לה על החשבון 4,0000 ש"ח אינה יכולה להתקבל מאחר שבהסכם עצמו נכתב: "הצדדים מצהירים במפורש כי פרט לאמור בהסכם זה אין להם ולא תהיה להם כל טענה או תביעה או דרישה מכל מין וסוג שהוא אחד כלפי השני."

ג] עוד מלין ב"כ הבעל כי בית הדין הסתמך על הטענה של אלימות של הבעל כנגד אשתו ובעקבות כך פסק כי ההסכם נעשה ונחתם מתוך אונס וכפייה ולכן יש לבטל הסכם זה. על טענת האלימות לא היה עליה דיון ואף אם הייתה בפד"ר כתבו שאונס צריך להיות באותו מעשה, כי הרי לא ייתכן שכל מי שהיה לו אי פעם איזו אלימות נבטל את ההסכמים שהוא חתם עליהם, לא נשמע דבר כזה. על זה יש להשיב כי בית הדין כתב זאת כתוספת בלבד ולא כטעם עיקרי וז"ל:

"מלבד כל הנ"ל, בנד"ד כאמור לדברי האשה ההסכם נחתם תחת לחץ הבעל כלפיה, ומתוך פרוטוקולי בית הדין אכן משתמע שהאשה סבלה מאד מיחסו של הבעל כלפיה וכלפי ילדיו."

על כן בית הדין לא היה צריך לקיים כל דיון בזה. מה עוד צדקו דברי בית הדין קמא כי המעיין בחוות דעת של העובדת הסוציאלית יראה שכתבה: "אבי המשפחה הוא גבר אלים ונרקומן שהינו אלים כלפי מאשתו והן כלפי ילדיו…" ובעובדה כי הבעל שהה תקופה ארוכה "בבית נועם" – הוסטל לטיפול בגברים אלימים. וכתבו שם: "חולשתו והדמוי העצמי הנמוך שלו … נכנס למעגל האלימות, החל להגיב בתוקפנות ואלימות בעיקר כלפי אשתו…" ואף שנגמרה התקופה בה היה אמור לקבל טיפול הוצע לו להאריך את זמן הטיפול והוא הסכים ואף אחד לא חייב אותו. משמע שחלק מהזמן ששהה על דעת עצמו היה כי הבין כי אכן הוא זקוק לטיפול בגלל האלימות כלפי אשתו, כך שטענת ב"כ הבעל – "כי לא הובאה שום הוכחה לדברים אלה ועוד ידוע הכלל המשפטי הרווח בערכאת האזרחית שמאמינים לאישה בכל בנוגע לאלימות "כמשקל קל כנוצה", וכידוע הפסיקה החולשת בערכאה האזרחית היא שעל סמך טענה בעלמא מרחיקים בעל מן האישה ללא שום ראיות תומכות ואלה מן המפורסמות, קביעה והוכחה שמקומה לא ימצאנה בהלכה." – הנה אחר חוות הדעת של העו"ס ועצם שהותו של הבעל בבית נועם על דעת עצמו מוכיחה כמאה עדים כי מדובר בבעל אלים, שאם לא כן מדוע המשיך לשהות בבית נועם על דעת עצמו.

על כן דברי ב"כ הבעל בזה נדחים.

ד] גם לפי חוק החוזים תשל"ג–1973, סעיף 18 אומר:

"18.   עושק

מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

בנידון דידן גם אם אנו נצא מתוך הנחה כי לבעל זכות יורשים הרי האישה טוענת כי גרו שם למעלה מעשרים שנה ובנו והשקיעו שם א"כ משהו ודאי מגיע לה ולא ברור כלל מה קיבלה האישה בתמורה על ויתור ההשקעה שהשקיעו שם.

ה] הנה למרות כל אשר כתבנו עיקר הטעם הוא כמו שכתבו בי"ד קמא:

בדרך כלל, בהסכם גירושין נכתב "הואיל וברצון הצדדים להיפרד ע"י גט פיטורין כדמו"י, הסכימו והתנו ביניהם…". הרי שקושרים את הנכתב בהסכם לביצוע הגט, ולכן בכל הסכם גירושין יש לראות את ביצוע הגט בפועל כתנאי לקיומם של שאר הסעיפים, וכל עוד לא בוצע הגט בפועל, גם אם הצד החוזר מההסכם רצונו גם עכשיו בגירושין ומבקש לעשות שינויים בתנאי ההסכם כדי להשיג תנאים משופרים יותר, מכל מקום לא נראה שיש מקום לחייבו לבצע את ההסכם לפני מתן הגט.

סוף דבר: בית הדין דוחה את הערעור ועל הצדדים לפעול על פי פסק דין של בי"ד קמא שניתן בתאריך כ"ז באדר תשע"ג (9.3.2013).

הנה אחר כתיבת פסה"ד בית הדין חזר מפגרה ומצא על שולחנו מסמכים מתאריך כ"ד באדר ב' תשע"ד (26.3.2014) – צוואה וצו קיום צוואה שהוגשו על ידי ב"כ הבעל המעידים כי אכן דירת הצדדים ירש אותה הבעל מאביו.

ולאחר עיון במסמכים אלו בית הדין לא מצא לנכון לשנות פסיקתו, כיןון שעיקר הטעם לביטול ההסכם אינה העובדה אם הבעל ירש או לא ירש את הדירה מאביו.

ניתן ביום י"ט באלול תשע"ד (14/9/2014).

הרב ציון בוארון                              הרב א' אהרן כץ                            הרב מיכאל עמוס

הפוסט חזרה מהסכם גירושין לפני ביצוע הגט הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בנדון שלפנינו הצדדים חיים בנפרד שנים רבות. כל צד מעלה טענות קשות כלפי הצד השני, ושני הצדדים רוצים בגירושין.

כל צד מבקש לחייב את הצד השני בגירושין, ולמעשה המעכב את הגירושין הוא תביעת האשה לבטל את הסכם הגירושין, שבו ויתרה על הדירה לטובת הבעל.

לטענת האשה היא חתמה על ההסכם תחת לחץ, לאחר שהיא וילדיה סבלו ממכות רצח מצד הבעל.

לאחר שמיעת הצדדים ולאור החומר שבתיק, ביה"ד הגיע למסקנה לחייב את שני הצדדים בקבלת גט.

בענין תביעת האשה לבטל את הסכם הגירושין, השאלה אם יש להפריד בין תנאי הממון שבהסכם למעשה הגירושין.

בדרך כלל, בהסכם גירושין נכתב "הואיל וברצון הצדדים להיפרד ע"י גט פיטורין כדמו"י, הסכימו והתנו ביניהם…". הרי שקושרים את הנכתב בהסכם לביצוע הגט, ולכן בכל הסכם גירושין יש לראות את ביצוע הגט בפועל כתנאי לקיומם של שאר הסעיפים, וכל עוד לא בוצע הגט בפועל, גם אם הצד החוזר מההסכם רצונו גם עכשיו בגירושין ומבקש לעשות שינויים בתנאי ההסכם כדי להשיג תנאים משופרים יותר, מכל מקום לא נראה שיש מקום לחייבו לבצע את ההסכם לפני מתן הגט.

בפד"ר כרך י' ע"מ 131 דנו בשאלה זו, והגר"א שפירא זצ"ל כתב בזה וז"ל שם:

"אבל בהסכם גירושין… ע"י הזכרת הגירושין הכוונה היא שזמן הביצוע של ההתחייבות חל לא בזמן חתימת ההסכם, אלא מכח אומדנא דוחים זמנה עד לביצוע הגירושין בין הצדדים… כל עיקרו של ההסכם בא להסדיר את העניינים של בני הזוג העומד להתגרש על אחר הגירושין, וכל עוד שלא התגרשו לא הגיע בכלל זמן ביצוע ההתחייבות ואין בכך התחייבות ממשית כלל לפני הגירושין, ועל כן כשמישהו מהצדדים חוזר בו מהסכמה לגירושין, אין כל מקום לדון לחייבו בחיוב הכספי שבהסכם הגירושין, שהחיוב אינו בר תוקף כלל לפני הגירושין, אלא אם כן הובהר בפירוש שההתחייבות הכספית חלה מיד, או שזה מובן מאליו שההסכם הכספי תוקפו לחול מיד."

כאשר בפועל ביצעו טרם הגירושין חלק מסעיפי ההסכם, באופן זה ההסכם כולו תקף לפני הגירושין, ואין כל צד יכול לחזור בו. וכן כתבו בפד"ר כרך ה' עמ' 210, וז"ל:

"לאחר שהאשה חתמה על הסכם גירושין בו הסכימה לקבל גט, והבעל מוכן לקיים תנאי ההסכם והאשה חוזרת בה, וכן מחלה האשה על מזונותיה ועל כתובתה מתאריך ידוע וכבר קבלה תמורת זאת כפי ההסכם, הדירה שהיא גרה בה והרהיטים שבה, מחליט ביה"ד שאין לחייב את הבעל במזונות אשתו."

הרי שמסקנתם, שלאחר ביצוע חלק מההסכם טרם הגירושין אין כל צד יכול לחזור בו. אולם אם ההסכם לא בוצע כלל כל עוד לא התגרשו, יכול כל צד לחזור בו.

בשורת הדין ח"ז עמוד ש"י, לאחר שהביאו מסיכומי פסקי דין שדנו בענין זה, כתבו:

"שהדעה המקובלת בין דייני ישראל לדורותיהם היא שסעיפי הסכם הגירושין קשורים לביצוע הגט בפועל, ואינם ניתנים לאכיפה בטרם סדור הגט, אלא בנושאים מיוחדים, כגון מזונות הילדים והחזקתם, או בתנאים מוגדרים, כגון שההתחייבות בוצעה בפועל, או כאשר נקבע בהסכם עצמו מועד ביצועו של סעיף אף בטרם הגט ובלי קשר אליו."

עיין עוד בענין זה בפד"ר כרך ה' עמ' 207 וכרך י' עמ' 115 ובכרך י"א עמ' 92 ו־153 וכרך ט"ז עמ' 184, ו־192.

בפסקי הדין הנ"ל ציינו לדברי הרא"ש בתשובה (כלל יא סי' ו) ושו"ת המבי"ט (ח"ב סי' קנח) בענין יבם שהתחייב לחלוץ, ואגב כך התחייב התחייבות ממונית, שאף אם חזר בו ואינו רוצה לחלוץ, אינו יכול לחזור בו מחלק הממון. אולם בפד"ר (כרך ה ע' 210) הסיקו שאין ללמוד משם אלא למקום שיש חיוב בגירושין, שאז הצד שעליו חל החיוב בגט אינו יכול לחזור בו מחלק הממון שבהסכם.

בנידוננו, אמנם הגענו למסקנה שיש לחייב את הצדדים בגירושין, אך אין בכך חיוב אישי על האשה, אלא קביעה מכוח המצב בין הצדדים, שברור שכיום אינם רוצים זה בזה ואין מקום לשלום בית, וייתכן שהבעל הוא שגרם לכך, וברור שאין להטיל על האשה את תוצאות המצב הזה.

מלבד כל הנ"ל, בנד"ד כאמור לדברי האשה ההסכם נחתם תחת לחץ הבעל כלפיה, ומתוך פרוטוקולי ביה"ד אכן משתמע שהאשה סבלה מאוד מיחסו של הבעל כלפיה וכלפי ילדיו.

בצירוף כל הנ"ל, ביה"ד מחליט שהסכם הגירושין בטל והצדדים חייבים להתגרש.

לאחר הגירושין, ביה"ד יקיים דיון בענין הרכוש של הצדדים.

ביה"ד רואה לנחוץ להבהיר, שהחומר שהוגש לביה"ד ע"י ב"כ הבעל, שמתוכו עולה שאין הצדדים יכולים לחזור בהם מההסכם הנדון, שם מדובר כאשר הצדדים באים לחזור מההסכם לאחר הגירושין.

ניתן ביום ה' במרחשון התשע"ד (09/10/2013)

הרב יצחק אלמליח – אב"ד                הרב שלמה תם                              הרב יצחק מרוה

הפוסט חזרה מהסכם גירושין לפני הגירושין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפנינו תביעת הבעל לשעבר לביטול הסכם מכר הדירה אגב גירושין עקב הפרה יסודית, לטענתו, וכן לפיצוי מוסכם בסך 57,000 ₪ עבור הפרת ההסכם, וכן לקנס מוסכם בסך 200 ₪ ליום על איחור התשלום למשך 60 יום.

רקע עובדתי

הצדדים התגרשו ביום כ"ב בניסן תשפ"א (4.4.2021). במועד זה חתמו הצדדים על הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף פס"ד, בו נקבע כי ערך הדירה לפי השמאות שהתקבלה ביום 27.8.2019 היא 2,180,000 ₪, ושלאשה זכות ראשונים לקנות את זכויות הבעל בדירה.

ביום 22.11.2021 הוגש לביה"ד הסכם מכר אגב גירושין, אשר קבל תוקף פס"ד, בו סוכם שהאשה תרכוש את חלק הבעל לשעבר בבית, לאחר ניכוי יתרת המשכנתא וחוב לאחי האשה, בסך 578,398 ₪. בסעיפי ההסכם הרלוונטיים לענייננו נקבע:

• סכום זה ישולם תוך 90 יום באמצעות הלוואת משכנתא, כאשר הובהר שאין באי-העמדת משכנתא להפחית מהתחייבות האשה לפי ההסכם.
• פיגור בביצוע התשלום יישא, החל מיום השביעי לפיגור קנס יומי של 200 ₪.
• בהפרה יסודית יוכל הצד השני לבטל את ההסכם, וזכאי לפיצוי מוסכם בסך 57,000 ₪.

ביום 22.03.2022 הגישה ב"כ הבעל בקשה  לביטול הסכם מכר ותשלום פיצוי מוסכם בסך 57,000 ₪, מכיוון שלפי ההסכם על האשה לשלם את מלוא התמורה תוך 90 יום, היינו עד 22.2.2022, וטרם שילמה, גם לאחר התראות חוזרות מאת ב"כ הבעל לשעבר מיום 28.2.2022 ומיום 15.3.2022.

בתגובת ב"כ האשה מיום 3.4.2022 טענה שהאשה פעלה במלוא הכח לזרז את ההליך,  ושהעיכוב מחמת קשיים בפרוצדורה שאינם תלויים באשה, ואף באשמת המבקש, וכבר שולמה יתרת המשכנתא.

בתגובת ב"כ הבעל מיום 10.4.2022 חזר וטען לביטול המכר ולפיצוי המוסכם, ולחילופין ובמצטבר תשלום בסך 200 ₪ ליום בגין כל יום איחור בתשלומים.

ביום 28.4.2022 הועבר התשלום ע"י הבנק לבעל לשעבר.

ביום ח' באייר תשפ"ב (09.05.2022) התקיים דיון, בה העלו הצדדים את טענותיהם. בהחלטה מאותו יום הורה ביה"ד לצדדים להגיש סיכומים, אשר התקבלו.

טענות הצדדים

טענות הבעל לשעבר

• האפשרות לעיכוב בהוצאת האישורים והמשכנתא מחמת קורונה, חריגות בניה, וכו', כפי שנטען ע"י האשה ובאת כוחה, היתה נתון ידוע גם לאשה בעת עריכת הסכם המכר.
• איחור בתשלום חלקו של הבעל מהמועדים הנקובים בהסכם מהווה הפרה יסודית, ולפי סעיף 15 שבהסכם רשאי הבעל לדרוש את ביטולו. אף הובהר בהסכם שאין באי-קבלת משכנתא להפחית מהתחייבות האשה לפי ההסכם.
• הבעל זכאי לפיצוי המוסכם בסך 57,000 ₪ בגין הפרה יסודית ו-200 ₪ קנס יומי עבור עיכוב התשלום גם ללא הוכחת נזק.
• הבעל חתם על כל המסמכים כפי שהתבקש בסד הזמנים הנדרש בהסכם המכר.
• יש לדרוש קריאה דווקנית של הסכם המכר וקיומו, כפי שנעשה אף בהסכם הגירושין.

טענות האשה

• העיכוב נבע בעקבות פרוצדורה שלא היתה תלויה באשה, ואף בעיכובים מחמת הבעל לשעבר, שלא שיתף פעולה בהשגת המסמכים והאישורים כפי הראוי לפי ההסכם.
• הבעל לשעבר, בתור המוכר, היה צריך להמציא נסח טאבו נקי או לפחות לעזור להביא שטר סילוק משכנתא מבנק הבינלאומי שבו נלקחה משכנתא, שגרם עיכוב נוסף.
• אין באיחור התשלום במשך חודשיים משום הפרה יסודית, שכן לא הוסכם על כך בחוזה, וכן נבע מחמת חוסר שיתוף פעולה של הבעל לשעבר, וגם אין באיחור התשלום המדובר פגיעה חמורה ביסוד החוזה.
• ב"כ הבעל לשעבר מפרה את ההסכם כעת בכך שלא ממציאה את ייפוי הכוח אף שכבר הועבר התשלום לבעל.
• אין לחייב את האשה בקנס האיחור, כי לא נבע מהתנהלותה אלא מהתנהלות הבעל.

דיון

בפנינו להכריע בשני נושאים עיקריים:

• האם היתה הפרה יסודית של ההסכם, אשר תאפשר לבעל לשעבר לבטל את ההסכם ולדרוש את הפיצוי המוסכם בסך 57,000 ₪?
• האם האשה חייבת בקנס יומי בסך 200 ₪ עקב הפיגור בביצוע התשלום?

א. הפרה יסודית

בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הוגדרה "הפרה יסודית":

"הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית."

בהסכם הנזכר, לא הוסכם במפורש על הפרה מסוימת שתיחשב ליסודית, כך שלא נותר אלא הגדר הראשון שבחוק: "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה" וכו'.

וראה בסיכומי האשה ציונים לאסמכתאות משפטיות בענין קביעת "הפרה יסודית", ביניהם ע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות הים התיכון, ש"הינה פגיעה חמורה ביסוד החוזה, חמורה עד כדי מיטוט בסיסו העסקי", וע"א 187/79 רובין נ' זהר, שיש לבחון את המאמצים אשר השקיע הצד המפר לקיום החוזה.

לדעתנו ברור, שעיכוב בתשלום במשך כחודשיים אינו נקרא הפרה יסודית, כאשר האשה פעלה בעקביות בתקופה זו להשגת התשלום, וכל שכן כאשר נתקלה במהלך הדרך בקשיים ועיכובים אשר לא היו תלויים בה, גם אם לא נתלה אותם בבעל (וכ"ש אם גם לו חלק אפילו עקיף בעיכובים אלו). עיכוב בסדר גודל כחודשיים אינו נחשב בלתי סביר, ואין זה המקום לומר שאדם סביר לא היה מתקשר אילו ראה מראש עיכוב כזה, ואין באיחור זה למוטט את הבסיס העסקי של רכישת חלקו של הבעל לשעבר בדירה ע"י האשה.

הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה שלפנינו, בו נכתב במפורש בהסכם, שתשלום חלקו של הבעל יתבצע דרך קבלת משכנתא, ואף נקבע קנס יומי עבור פיגור בתשלום. הרי שהצדדים סיכמו מראש שהתשלום יהיה דרך קבלת המשכנתא, אשר סביר שייתכנו בה עיכובים, וצפו מראש את האפשרות של אי-קבלתה ו/או עיכוב בתשלום, ואף קבעו מנגנון למצב זה.

ואמנם, הובהר שאי קבלת משכנתא אין בה להפחית מהתחייבות האשה, אך לענין "הפרה יסודית" אינו דומה סירוב לשלם תמורה בגלל אי-קבלת משכנתא לאיחור סביר של כחודשיים בלבד בגלל עיכוב בקבלת המשכנתא.

ואם כי בסעיף 15 להסכם המכר נקבע: "הפר צד להסכם הפרה יסודית ולא תיקן את ההפרה תוך 14 יום […] יהיה הצד השני רשאי […] לבטל את ההסכם", כבר הבענו את דעתנו שככל שהאשה לא סירבה בתשלום אלא המשיכה לפעול בעקביות לקבלת המשכנתא בכדי לשלם, גם אם לבסוף היה באיחור של כחודשיים, אין בכך הפרה יסודית, וממילא אין מקום להפעיל סעיף זה.

יש לציין עוד שפנייתה של ב"כ הבעל לב"כ האשה ביום 28.2.2022 בענין העיכוב בתשלום לא נענתה ב"בהתעלמות רועמת" כפי טענתה בסיכומים, אלא במענה לגופו של ענין באותו יום במייל מב"כ האשה: "כל המסמכים הועברו לבנק לאחר רישום הערת אזהרה […] והכסף אמור לעבור למרשך" (כמופיע בנספח 4 בתגובת ב"כ האשה מיום 8.5.2022).

הרי שהודיעה שהיא פועלת לצורך העברת הכסף לבעל לשעבר.

וכן כלפי הודעתה החוזרת של ב"כ הבעל לשעבר ביום 15.3.2022, הרי ביום 21.3.2022 בוצע התשלום עבור סילוק המשכנתא, צעד מקדמי חשוב לתשלום חלקו של הבעל. א"כ אין כאן סירוב תשלום והפרה יסודית, אלא איחור בביצוע התשלום לבעל לשעבר דרך הבנק, שיש להחשיבו כהפרה המתאימה לסעיף 14 בהסכם המחייב 200 ₪ ליום.

בסעיף 7(א) לחוק החוזים הנ"ל  נקבע לענין הפרה לא יסודית:

"היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה."

כאמור לעיל, בנסיבות העניין במקרה שלפנינו, לדעת ביה"ד העברת התשלום עם קבלת המשכנתא כחודשיים לאחר המועד המוסכם נחשבת עדיין כקיום החוזה "תוך זמן סביר".

לפיכך, טענת הבעל לשעבר לביטול ההסכם עקב "הפרה יסודית" נדחית.

ממילא, גם תביעתו לפיצוי המוסכם בסך 57,000 ₪ נדחית, שכן בהסכם הותנה: "הפר צד להסכם זה תנאי יסודי מתנאי הסכם זה ישלם הצד המפר" וכו'. וכפי שקבענו שבנסיבות העניין במקרה שלפנינו, לא נחשב עיכוב התשלום בחודשיים כהפרה יסודית ע"י האשה, ממילא אין הבעל לשעבר זכאי לפיצוי המוסכם למקרה של הפרה של תנאי יסודי.

ב. קנס יומי

אולם, יש לקבל את טענתו החילופית של הבעל לשעבר, לקנס המוסכם בסך 200 ₪ עבור כל יום פיגור בתשלום. קנס זה לא הותנה ב"הפרה יסודית" או בכל דבר אחר. אדרבה, נכתב שקנס זה "מבלי לגרוע מכל סעד שיעמוד למוכר עפ"י דין ו/או על פי הסכם". יתירה מכך, סעיף זה בא מיד לאחר סעיף הבהרה שאין באי-העמדת הלוואת משכנתא כדי להפחית מהתחייבות האשה בהתאם להסכם. לענין קנס הפיגור, יש להכריע שאף אם העיכוב בקבלת המשכנתא היה בגלל קשיים בפרוצדורה שלא היו תלויים בה, אין בזה כדי להפחית מהתחייבות האשה בקנס לפי ההסכם.

האשה גם לא הוכיחה בצורה ברורה שהעיכוב נבע במישרין ממחדליו או בעטיו של הבעל לשעבר, שאכן חתם על המסמכים כפי הנדרש תוך הזמן שהוקצב לו בהסכם לחתום עליהם.

לטענת ב"כ האשה, הבעל נמנע מלהציג לבנק נסח טאבו נקי ושטר סילוק משכנתא, שעיכב את העברת התשלום אליו. אולם, נראה שבנסיבות הסכם מכר אגב גירושין, מוטל על האשה לטפל בזה, ומספיק שהבעל חותם על המסמכים שנדרשו ממנו, כפי שמשתמע מסעיפים 7-8 להסכם. לכן אין לקבל את טענת האשה שהעיכוב מחמת זה נגרם ע"י מחדלו של הבעל לשעבר.

לכן, מכיוון שהתשלום התעכב 66 יום, ולפי ההסכם מיום השביעי על האשה לשלם את הקנס, יש לחייב אותה בקנס עבור 60 יום, סה"כ 12,000 ₪ תוך 30 יום, כתביעת הבעל בזה.

מסעיף 5 בהסכם המכר נראה שבמקביל לקבלת סכום 578,398 ₪ האמור, על ב"כ הבעל לשעבר להעביר לב"כ האשה את הייפוי כח להעברת הזכויות, ואינו תלוי בתשלום הקנס הנוסף, שהוזכר רק בהמשך ההסכם. לכן, מכיוון שכבר הועבר אליו התשלום העיקרי בסך הנ"ל, על ב"כ הבעל לשעבר למסור באופן מידי את הייפוי כח לב"כ האשה.

ככל שהאשה לא תשלם את הקנס תוך 30 יום, יוכל הבעל לאכוף את התשלום בדרכים המקובלות.

מסקנה

לאור האמור, ביה"ד קובע:

• תביעת הבעל לשעבר לביטול הסכם המכר בגין הפרה יסודית נדחית, וממילא גם תביעתו לפיצוי מוסכם בסך 57,000 ₪ עבור הפרה בתנאי יסודי.
• על האשה לשלם עבור הקנס היומי סך 12,000 תוך 30 יום.
• אין לעכב את העברת ייפוי הכח עבור תשלום הקנס, ועל ב"כ הבעל לשעבר להעבירו באופן מידי לב"כ האשה.

פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"א בסיון התשפ"ב (20/06/2022).

הרב אהרן דרשביץ – אב"ד              הרב עובדיה חפץ יעקב               הרב אברהם צבי גאופטמן

הפוסט תביעה לביטול הסכם וקנס יומי בגין איחור בתשלום עבור חלקו של הבעל בדירה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

נימוקים לפסק דין

בהחלטה מיום ניתן ביום כ' באדר התשפ"א (04/03/2021) אישר ביה"ד את ההסכמות שהגיעו אליהם הצדדים בפני ביה"ד כדלהלן:

בדיון שהתקיים בפני ביה"ד, הוסכם בין הצדדים כדלהלן:

הצדדים יתגרשו במועד הראשון שייקבע על ידי ביה"ד.

הסדרי השהות יהיו כמפורט בפרוטוקול.

ביה"ד ממנה את רו"ח נתן שטרנפלד להגיש חוות דעת אקטוארית, ויבדוק את זכויות הצדדים החל מ- 3 שנים לפני המועד הקובע, ה- 31/08/2018.

האשה לא מוותרת על כתובתה.

לאשה תישמר זכות מגורים בדירה עד סוף חודש 07/2032.

דירת הצדדים תוצע למכירה בחודש 01/2032, והפינוי בפועל יהיה לא לפני סוף חודש 07/2032.

האב ישלם עבור מדור הילדים מחצית הוצאות המשכנתא.

עבור מזונות הילדים ישלם האב סכום של 3,250 ₪ לחודש, עד גיל 18 או סיום הלימודים התיכוניים, המאוחר מבניהם. לאחר מכן יופחת הסכום לשליש, עד סיום שירות צבאי חובה או שירות לאומי.

מחצית הוצאות בריאות חריגות והוצאות חינוך ישולמו על ידי שני הצדדים בחלקים שווים.

מהוצאות החינוך יקוזזו תשלומי המוסד לביטוח לאומי בתחילת השנה, ככל שיינתנו.

נושא המזונות והמדור מותנים בהמשך מגורי האשה בדירה. במידה והאשה תרצה לפרק את השיתוף בתוך המועד האמור, תגיש בקשה לפירוק שיתוף.

במידה ויתגורר בדירה בן-זוג של האשה, בן הזוג ישלם 25 אחוז מדמי השימוש הראויים של כל הדירה.

בנושא הכתובה והחזר ההלוואה לאֵם האשה, ידון ביה"ד במסגרת איזון המשאבים.

הצדדים יגישו סיכומים בתוך 7 ימים בנושא הסמכות הנמשכת בעניין החזקת הילדים והסדרי השהות.

הצדדים מקבלים על עצמם לדון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973.

בדעת המיעוט נכתב:

אינני מאשר את ההסכם.

ההסכם נעשה תחת לחץ פסק הדין הזמני מביהמ"ש לע"מ ללא שעורך הדין יידע את האב שלאחר שביה"ד הרחיב את זמני השהות ישנה סבירות גבוהה להפחתת המזונות לאור גילם של הילדים.

האב התחייב התחייבויות לא סבירות, ואני מתרשם שעורך הדין פשע בהגנתו על הלקוח שלו.

לפיכך, ההסכמות לא נעשו תוך הבנה מלאה של משמעותן ולא מתוך רצון חופשי ומלא, ואין לאשר הסכם זה.

זאת ועוד לנוכח הרחבת זמני השהות, הרי שהתחייבויות האב יפגעו בקטינים בזמן שהותם אצלו, וזו סיבה נוספת שלא לאשר את ההסכם.

אוריאל אליהו – דיין.

למעשה אושר ההסכם וקיבל תוקף של פס"ד בדעת רוב.

להלן נימוקים לדעת המיעוט

האב מתחייב לתשלום של 3,250 ₪ למזונות 3 קטינים.

בנוסף ישלם מחציות הוצאות חינוך והוצאות בריאות חריגות, כך, שהתשלום החודשי יעמוד סביב כ 4,000 ₪.

האב התחייב לתת מדור לקטינים ולהמשיך ולשלם את חלקו במשכנתא עד להגיע הבן הקטן לגיל 18, עלות נוספת של כ – 2,000 ₪.

יש לציין כי זמני השהות טרם הדיון היו מצומצמים מאד, כאשר הבן הגדול אינו רואה כלל את האב, ואילו לאחר הדיון הורחבו זמני השהות לכדי 40% כולל סופ"ש לסירוגין עבור כל הקטינים.

ביהמ"ש לענייני משפחה חייב את האב על סמך זמני השהות המאד מצומצמים במזונות זמניים בסך 4,000 ₪, סביר להניח שלאחר זמני הרחבת זמני השהות יכל האב לצמצם את דמי המזונות באופן משמעותי.

במהלך הדיון הופעל לחץ על האב להסכים לדמי מזונות על הסך שהוסכם ומנגד להרחיב את הזכות ל -50% מדור עד להגיע הקטן לגיל 18, בניגוד למקובל.

האב לא קיבל בהסכם זה שום הטבה כלכלית כנגד ההתחייבויות שלו, ואף  האישה לא ויתרה על כתובתה והאיש הסכים לדון בה לאחר סידור הגט. כמו כן, הסכים האב לאיזון משאבים כך שיצטרך כפי הנראה להעביר לאשה מחצית מהצבירות שלו.

בא כח האשה, האישה עצמה, בא כח הבעל וביה"ד הפעילו על האב לחץ כבד להסכים.

האב עובד במשרה מלאה ומשתכר כ- 10,000 ₪, ואילו האם עובדת ב -85% משרה ומשתכרת 6,500 ש"ח.

בנוסף, האב שכר דירה בריחוק מקום כך שעלויות הסעת הקטינים מוטלות עליו והינן גבוהות ומוערכות כ – 1,000 ₪ נוספים לחודש.

למעשה, לאחר שהאב משלם עבור עצמו שכר דירה 2,500 ₪, דמי מזונות כולל מחציות כ 4,000 ₪, דמי מדור במשכנתא ושיפוצים כ 2,000 ₪, עלויות נסיעה כ – 1,000 ₪, נותר לו למחייתו ולמחיית ילדיו הקטינים, כ – 500 ₪.

התחייבויות כאלו יובילו בוודאות לחרפת רעב, ולמצב שהאב לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו, והאישה תפעיל את ההוצל"פ, דבר שימוטט אותו באופן ודאי.

בא כוחו של האב, לא די שלא הסביר לו את המשמעויות הרחבות של ההתחייבויות, אלא אף לחץ עליו להסכים.

לאב לא ניתנה שהות לחשוב על הדברים בביתו בנחת, אלא הופעל עליו לחץ לחתום מיידית בפני ביה"ד.

האב אף לא קיבל את ההסכמות באופן כתוב בכדי שיוכל לקרוא בנחת ולשים לב למשמעויות של התחייבויותיו, אלא ההסכמות הוכתבו לפרוטוקול ללא חתימת האב, אלא רק קנין שנעשה עמו על כל האמור.

הנני סבור כי ההסכם איננו הגון ונחתם תחת לחץ, הסכם כזה הינו חד צדדי, ואיננו מאפשר לאב ולקטינים בזמן שהותם אצלו שום יכולת מחיה, הסכם זה הינו גזר דין מוות כלכלי על האב, ובוודאי שיתקשה מאוד לבנות זוגיות חדשה ולהינשא לאשה חדשה, דבר שיאלץ אותה לפרנס אותו ואת ילדיו, במקום שהוא יפרנס אותה. הנני מעריך כי סכום זה הינו גבוה ממה שהיה מחויב האב אילו לא היה חותם על ההסכם והיה ממשיך להתדיין בביהמ"ש לע"מ, זאת לנוכח בע"מ 919/15. 

יתירה מזאת, הנני סבור שסכומים אלו גבוהים בהרבה מצרכיהם הבסיסיים של הקטינים כמו שהולך ומתברר במחקרים הכלכליים החדשים והעדכניים וכפי שפרסמנו לאחרונה במספר פסקי דין. 

קווים לאישור הסכם

עריכת הסכם ואישורו כפס"ד יש בהם יתרונות משמעותיים, אך גם חסרונות לא מבוטלים.

היתרונות הינם בעיקר למערכת שחוסכת שעות שיפוט יקרות, אך לבעלי הדין, בעיקר לאבות, אישור הסכם טומן בחובו סכנות גדולות כפי שנפרט לקמן.

תופעה מוכרת הינה, כי לעיתים לאחר שבאי הכח קבלו את שכרם, שלרוב הינו שכר גלובאלי על התיק, יהיה להם אינטרס לחסוך שעות דיונים שהרי הינם מפסידים על כל דיון, ולכן יהיה לבאי הכח אינטרס לסיים את התיק כמה שיותר מהר, וכמובן שהדרך לכך הינה באמצעות לחץ על הלקוח להגיע להסכמות.

ודאי הוא שרבים מעורכי הדין הינם ישרים דיים בכדי להגן על הלקוח שלהם מפני הסכמות שפוגעות בו וילחמו בכדי לשפר את מצבו המשפטי, אך, פעמים רבות מדי אנו נתקלים בבאי כח המפעילים לחץ על הלקוח לקבל הסכמות ללא יישוב הדעת וללא הגנה אמיתית על האינטרסים שלו.

אין ספק, כי כאשר בא כוחו שנשכר על ידו ימליץ לו לחתום על הסכמות, הרי שיכולתו של הלקוח שהוא בעל הדין לשקול את הדברים בצורה ראויה וביישוב הדעת, נמוכה מאד, בפרט שהינו נדרש לחתום באופן מידי באותו דיון.

אציין, שכל הסכם שמגיע בפנינו לאישור נערך לרוב תחת לחץ ואיום, שאם האב לא יסכים לדמי המזונות הנדרשים, ביהמ"ש יחייב אותו בדמי מזונות גבוהים בנוסף להוצאות המשפט הגדולות. לכן, כיום כשקלף המיקוח בדמות פסיקת ביהמ"ש הולך ונשמט בעקבות בע"מ 919/15 אנחנו רואים יותר ויותר הסכמים ללא חיוב מזונות כלל או חיוב נמוך מאד.

לאור הנ"ל, הנני רוצה לציין מספר היבטים סביב המשמעות של אישור הסכם, בעיקר בנושא המזונות, שהינו כמעט תמיד חד צדדי, דהיינו שהאב משלם לאם דמי מזונות.

מהו הסכם הגון?

הסכם גירושין הינו הסכם שמטרתו היא לסדר את הנושאים הכלכליים והעניינים הנובעים מהתפרקות המשפחה.

לרוב ישנם שלושה צדדים להסכם, האיש, האישה והילדים.

מטרת ההסכם צריכה שתהיה להיפרד באופן שכל אחד מהצדדים יפגע כמה שפחות, ואף לאפשר לכל הצדדים להמשיך את חייהם ולמצוא זוגיות ומשפחתיות חדשה.

הסכם צריך שייעשה מרצון חופשי תוך שקלול טובת כל הצדדים.

1. האפשרות להשתקם מהגירושין ולבנות משפחה חדשה

ע"פ תורתינו הקדושה האיש מחויב לישא אשה, ומצווה עליו אף להביא עוד חיים לעולם וללדת ילדים. 

וכ"פ בשולחן ערוך אבן העזר (סימן א' סעי' ח'):

"אף על פי שקיים פריה ורביה, אסור לו לעמוד בלא אשה, וצריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו, אפילו יש לו כמה בנים; ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אא"כ ימכור ס"ת, אם אין לו בנים ימכור כדי שישא אשה בת בנים. אבל אם יש לו בנים, לא ימכור אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמוד בלא אשה. וי"א שאפילו אם יש לו בנים ימכור ס"ת כדי שישא אשה בת בנים" .

ואם למכור ס"ת הותר בשביל לשאת אשה וכ"ש בשביל ללדת עוד ילדים, כ"ש וכ"ש שאסור לאדם להתחייב חיובים שימנעו ממנו או יקשו עליו עד מאד לישא אשה חדשה וללדת עוד ילדים. 

נוסיף ונאמר כי האדם מחויב להשאיר לעצמו יכולת מחיה, כדברי חז"ל במסכת חולין דף פ"ד "ללחמך ללחם ביתך – לחמך קודם ללחם ביתך", וחכמי אושא הם שהתקינו שיזון האב את ילדיו הקטנים (כתובות דף מ"ט ע"ב) והם שציוו עלינו שלא נביא עצמנו לכך שנצטרך לבריות, כמאמרם "המזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות" (שם דף נ' ע"א), הסכום שהתחייב האב לילדיו אינו מאפשר לו לחיות כלל, ומנגד מספק לילדים הרבה מעבר ללחם ולפתן שהינו מחויב לילדיו לאחר שלו עצמו יש לחם ולפתן, ובוודאי שאין דוחים חיי נפש מפני פינוקים ומותרות של ילדיו. 

2. רצון חופשי ללא כפייה

זאת ועוד, עצם האיום שבית המשפט יחייב אותו בתשלומים גבוהים, וכ"ש אם כבר חייבו אותו, הרי זו חתימה באונס ובבחינת תליוהו ויהיב שאין מתנתו מתנה (ב"ב מח ב). 

וכדכתב שו"ת הרשב"א חלק ב' סי' רע"ח: 

שאלת, ראובן הפקיד בלא שטר ובלא עדים אצל שמעון מעות להלוותם ברבית. ולזמן אמר אליו תן לי מה שיש לי בידך. ואמר שמעון אין לך בידי כלום. אבל עשה לי מחילת שמים מחילת בריות ואתן לך מנה. הרבה עליו ראובן רעים ולא הועילו ראה ראובן שאין לו על שמעון שום ראיה ושהוא כופר לו בכל. וכדי שלא יאבד את הכל עשה לו מחילת שמים מחילת בריות. אם נפטר שמעון בכך מדיני שמים אם לאו שמחמת אנסו כתב לו ראובן כך. 

תשובה דברים אלו ברורים. אני רואה בכאן שאין שמעון יוצא ידי שמים בכך. שלא כתב לו ראובן אלא מתוך האונס. ואילו גוזל את חברו מנה ואנסו עד שמחל לו מי הויא מחילה, ועוד דבר תורה יש טענת אונס בכל דבר מולנערה לא תעשה דבר. וכיון שכן הא נמי שמחל לו מחילת בריות נמצא עכשו דמחילה באונס היתה. ומי שאנסוהו ליתן ונתן מתנתו בטלה. והנדון שלפנינו הרי הוא כאנסוהו ליתן. שאע"פ שקבל קצת מעות לא אמרו בכי הא אגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה. שלא אמרו אלא בזוזי של דמי המכירה. אבל כאן קצת גזילה הוא דהשיב לו ולא דמי הגזלה הגע עצמך, הרי שגזל שדה מחברו ואנסו למכור לו מחציתו ובמחיר שיחזיר לו מחציתו האחר. הנאמר בכי הא אגב אונסיה וחצי שדהו שהוא מחזיר לו גמר ומקנה החצי האחר. והא נמי דכותה היא שהרי גזלו מאתים ונתן לו מנה כדי שימחול לו המנה האחר, לא עשה ולא כלום. 

ועוד דאף לכשתמצא לומר גבי תלויה וזבין שאמרו אגב אונסיה וזוזי גמר ומקני דאפילו בנותן זוזי כל דהו קאמר כדעת מקצת הגדולים נ"נ. בודאי בכל כי הא מודו דלא גמר ומקנה. דלא אמרו אלא בקרקע שאין לו אונאה ונקנה אפילו בפרוטה דומיה דאשה. הא במטלטלין שיש מהם אונאה לא, ועוד תדע כי הנדון שלפנינו פשרה הוא זו. ופשרה בטעות אינה פשרה. סבור היה זה שלא ימצא ראיה והרי מצא. ולגבי מחילת שמים הנה עדים נאמנים יש לו הנה בשמים עדו וסהדו שלא מחל מדעת אלא באונס. ואפילו לא נאנס כלל וסבור שאין לו בידו יותר ונמצא שיש לו מחילתו בטלה. דכל דלא ידע לא מצי מחיל. וכדאיתא במציעא ובבתרא ובשאר דוכתי. ואף על פי שהוא כותב לו הריני מוחל לך כדלא שגוי ודלא אנוס, כדרך שנהגו כותבי טופסי שטרות לכתוב אין בדבריו כלום עד שיאמר מרצונו שלא בשום אונס יודע אני שיש לי בידך יותר. וכדתניא מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה, אין לו עליו אונאה. וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני בו שהוא שוה מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה. עכ"ל. 

אין ספק שאדם פשוט העומד בפני שלושה דיינים, אשה אסרטיבית ובא כחה, ואפילו בא כוחו  שלו עומד כנגדו, הרי הוא אנוס גמור, ומתוך האיום השקרי כי בביהמ"ש רק יפסיד נאלץ להגיע לפשרה מדומה, הרי פשרה זו אינה פשרה אלא עושק ומחילתו והתחייבותו בטלות ומבוטלות. 

הנני סבור כי התפרקות זו של האב מכל נכסיו והשארתו עני מרוד ללא יכולת מחייה איננה הגונה, והדבר תמוה בעיני, מדוע המליץ בא כח האיש לאיש להסכים לחתימה על הסכם זה, זאת לאחר שכבר הורחבו זמני השהות והיה בידם להפחית משמעותית, ובצדק, את דמי המזונות.

יתירה מזאת, תורתנו הקדושה מדריכה אותנו שאין לאב ליתן לילדיו את נכסיו מחיים, אפילו הינו בטוח שיסתדר במה שנשאר לו. 

וכך כתב רבנו של"ה הקדוש בשער האותיות אות דל"ת – דרך ארץ:  

ראיתי מקצת אבות, כשיש להם עושר, בבואם לימים נותנים לבניהם לכל אחד סך גדול, אחר שהם נשואים, ומחזיקים לעצמם כפי שיעורם שמשערים שיהיה להם די כל ימי חייהם. זהו שטות גדול, והוא שטות אשר יכול לבא לידי עבירה גדולה, כי מי יודע מה יולד יום, אולי יתהפך הגלגל על האב, ואוי לאב שיבא על שלחן בניו, כי הוא דבר שנגד הטבע, והבנים מחזיקים את אביהם, והוא עליהם כעול הכבד, אף שהוא העשירם, כבר נשכח מהם כל השובע, ומכח זה באים הבנים לידי עון גדול. על כן כל חכם וכל הרואה את הנולד, לא יעשה כזה, רק לענין ליתן נדוניא, לעשות שידוך חשוב וכשר יעשה, מפני שזה היא תכלית גדול, אבל לחלק ולתת מתנות גדולות אחר כך, לא יעשה כלל כל ימי חייו, כי אין רע בעולם כרעה הזו, שאב או אם יסמכו על שלחן בניהם, רע ומר כמות. 

שמעתי אומרים דרך הלצה, כשבא יעקב למצרים, הוא וביתו לסמוך על שלחן בנו הצדיק, שהיה מכלכל את כולם, אמר 'אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך' (בראשית מו, ל), כלומר, הוא בעיני קשה כמות, שהוכרחתי לבא לראותך. אמרו במשל הדיוט, אב אחד מפרנס עשרה בניו באהבה וברצון, ועשרה בנים לא מפרנסים באהבה וברצון אב אחד שלהם. על כן שום אב חכם לא יגרום בעצמו לבא לידי מדה זו ברעות נפשיה, אם לא אם מה' היתה זאת, אז די לצרה בשעתה, הרחמן יציל. עכ"ל 

ומקורו בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ה ע"ב): 

תנו רבנן: שלשה צועקין ואינן נענין, ואלו הן: מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים, והקונה אדון לעצמו, ומי שאשתו מושלת עליו. קונה אדון לעצמו מאי היא? איכא דאמרי: הכותב נכסיו לבניו בחייו. 

דהיינו שהנותן נכסיו לבניו בחייו הרי זה בכלל שוטה שאין בו דעת שאפילו השי"ת לא שומע צעקתו. 

ואמנם בנידון דידן יוכל האב למכור את הדירה בעוד 11 שנים, אך, בינתיים נתן את דירתו לילדיו בלי שיוכל למוכרה ולרכוש לעצמו קורת גג. 

3. משמעויות התחייבות בהסכם לעומת פסק דין.

עוד אוסיף להעיר, כי לעיתים סבורים אנשים כי טוב להם להתחייב בהסכם מאשר להתחייב בהחלטה שיפוטית. אך לרוב טעות היא בידם, משום שכשאדם מתחייב בהסכם הרי רבים מאד מהשופטים והדיינים סוברים שחיובו חמור מחיובו מכח פסק דין.

להלן נמנה בקצרה ובראשי פרקים חלק מהחומרות שיוצר הסכם לעומת חיוב מכח פסיקה: 

א. התחייבויות מכח הסכם כמעט בלתי אפשרי לשנותן לעומת חיוב מכח פסק דין.

אין משמעות לשינוי נסיבות, אם איננו מהותי מאד ואף אקוטי, כגון נכות קשה (רבים סבורים שלא יועילו לו פיטורין או איבוד יכולת ההשתכרות, וכ"ש שגם אם יתחתן שוב ואפילו יוליד ילדים לא יוכל להפר את ההסכם ומזונות ילדיו הגדולים יקדמו לילדיו האחרים אפילו קטני קטנים). 

ב. י"א שכופין את המתחייב לצאת לעבוד, משא"כ בחיוב מזונות מכח התקנה כמבואר בפוסקים. 

ג. מזונות מדין התחייבות קודמים למזונות אשתו וילדיו, שהרי אין מסדרין לבע"ח למזונותיהם (חו"מ סי' צז). 

ד. הסכם יוצר חיוב ממוני גמור מן הדין, גם לאחר גיל 6 ולא רק מדין תקנה או צדקה. 

ה. כיוון שזהו חוב, מסדרין לו רק בכדי מזונותיו ל-30 יום והשאר נותן לחובו. 

ו. ניתן לתפוס ולעקל גם על חוב העתיד כדין לווה המבזבז נכסיו (פדר ב' ע"מ 91 הנ"ל). 

ז. ניתן לחייב למכור רכוש ודירה כדין כל חייב, כאמור בשו"ע ורמ"א חו"מ סי' ק"ג סעי' ה' [אמנם יש לחלוק על כך, עיין שו"ע יו"ד רלב ט"ז וש"ך שם].  

ח. גם אם הקטינים עובדים ויש להם ממון משל עצמם יש כאן חוב ממון ואפילו מעל 18. 

ט. אם לא שילם, זהו חוב שנצבר אפילו עמד אחר ופרנסם. 

י. יתכן לומר שאפילו אם הילד מוחל לאביו והוא בר מחילה זהו חוב לאם ולא לילד, בפרט למי שסובר שזה פשרה כנגד דמי טיפול. 

יא. כל עוד לא הוגדרה התניה בין זמני השהות לדמי המזונות לכאורה גם שינוי בזמני השהות לא יפקיע את החוב. 

יב. ניתן לרדת לנכסיו, משא"כ במזונות מדין צדקה. 

יג. גם הרביות של ביטוח לאומי / הולצ"פ הינן לגיטימיות (לדעת מיעוט מהדיינים). 

יד. ניתן לשינוי כלפי מעלה בלבד, אם לא מספיק להם תמיד ניתן להוסיף, אך לא להפחית. 

טו. בן המתנכר לאביו, בחיוב מפסק דין יש פוסקים שפטור, בהסכם – חייב (עיין פד"ר כרך יט עמ' 86). 

אמנם אני סבור כי תוקף הסכם איננו חמור מפסק דין עיין באורך בפס"ד לשינוי הסכם והפחתת מזונות מביה"ד הרבני נתניה (תיק מספר 946641/10 , החלטה מיום 13/2/20),  אך יש מעמיתי הדיינים הסבורים שתוקפה של התחייבות מכח הסכם, שאושר וקיבל תוקף פסק דין הינה מוחלטת, ועל בני הזוג החותמים על הסכם להבין את משמעותה המשפטית והמעשית של חתימתם, בפרט לנוכח פסיקת ביה"ד הגדול בתיק 1241751/2 [אמנם אינני מסכים עם פסיקה זו אך, היא משקפת מדיניות של דיינים רבים]. 

העולה מהנ"ל, כי האב שחתם על ההסכם לא הבין דיו את הסביבה המשפטית ולא ידע כי הינו מתחייב הרבה מעבר למה שהיה מחויב בביהמ"ש, וכי רמת החיוב הינה חמורה, וכי יתקשה מאד לזכות לרחמיו של ביהמ"ש אם לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו. 

סוף דבר, הנני סבור כי אין לאשר הסכם זה מהסיבות דלהלן: 

1. ההסכם איננו הגון ואינו משאיר לאב ולקטינים שעמו יכולת מחיה. 
2. ההסכם נעשה תחת לחץ ומניפולציה והינו בבחינת "תליוהו ויהיב". 
3. ההסכם איננו דואג לטובת הקטינים אלא יוצר להם בית עשיר ובית עני.
4. האב לא היה מודע דיו להשלכות הכלכליות והמשפטיות של חתימתו על ההסכם, ולחומרת ההתחייבות שלו לעומת פס"ד של ביהמ"ש. 
5. התחייבויות האב הינן מנוגדות להדרכות שחז"ל הקדושים הדריכו אותנו, הן בענין נתינת מתנה מחיים, הן במה שהאיש מחויב לישא אשה חדשה כמבואר לעיל, והן במה שהינו מחויב לדאוג לכך שלא יהיה לנטל על הציבור. 

ביה"ד בבואו לאשר הסכם מחויב לבחון היטב האם הסכם זה הינו משרת נכונה ובהגינות את כל הצדדים, הן את בני הזוג והן את ילדיהם, הן בהיות הילדים אצל האם והן בהיותם אצל האב.

ביה"ד צריך לבחון האם ההסכם הינו צודק והגון או שמא הינו הסכם שבסיסו הינו סחיטה ואיומים, וזאת הן ע"פ ההלכה והן ע"פ החוק, שמחריג הסכמי גירושין משאר ההסכמים ומצריך את אישורה של ערכאה שיפוטית. ולכן, גם אם אחד מבני הזוג מוכן לחתום על הסכם הפוגע בו ובזכויותיו, יש לביה"ד לשקול אם הנזק שלו גדול מהשווי שאדם סביר מוכן לשלם בכדי לחסוך התדיינויות משפטיות, בבחינת 'עביד איניש דזבין דיניה', ואם כן הרי שביה"ד לא יאשר את ההסכם, ולא יסתתר מאחורי הטענה שהאדם הינו בוגר ומבין את השלכות חתימתו, משום שאנשים המתייצבים בפני ביה"ד, אינם משפטנים, אינם כלכלנים, והינם נתונים בלחץ גדול, אנשים אינם מבינים דיים את השלכות ההסכם לטווח ארוך מאד, ואינם לוקחים בחשבון את ההערות שהערנו לעיל. 

הסכמים רבים אישרתי, וכשחקרתי וירדתי לדעתם של בני הזוג ראיתי פעמים רבות מדי שהאב לא הבין את המשמעות ארוכת הטווח של התחייבויותיו, ואף לעתים חשב בטעות שהסכומים שהוא מתחייב בהם הינם מוחלטים וכך הוא 'החוק', לרוב ההתחייבות הינה תחת לחץ או איום בתביעה, ולעתים מתוך פזיזות ורצון להצטייר כג'נטלמן.

הדברים הנ"ל נכונים גם במצבים בהם האישה היא זו שנותנת ומתחייבת במה שאינה מחויבת מן הדין, אך בהליכי גירושין לרוב האיש הוא המתחייב ואילו האישה לכל היותר מוותרת אך לא נזקקת לשלם לאיש מה שאיננה חייבת, ולכן לצערי לרוב ההסכמים יוצרים מעמסה כמעט בלתי אפשרית על האבות ולא על האימהות.

לאור הנ"ל, אין לאשר את ההסכם. 

כאמור, דעת הרוב חלוקה עלי וההסכם אושר וקיבל תוקף פס"ד.

אקווה שהאב יצליח לעמוד בהתחייבויותיו, ולא יבוא במוקדם או במאוחר להתחנן לשינוי ההסכם, משום שהסיכוי לכך שיוכל להפטר מהמתנות שהעניק לגרושתו וילדיו הינו נמוך מאד.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים ושל באי כחם.

ניתן ביום כ"ג באדר התשפ"א (07/03/2021).

הרב אוריאל אליהו

הפוסט קווים להסכם שבית הדין ייתן לו תוקף פסק דין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפני בית הדין בקשה למתן החלטה בערעור בהעדר תגובת המשיב, מאחר שהמשיב נמנע ממתן תגובה לערעור כפי שנתבקש, וזאת אף שהערעור והחלטת בית הדין שבה נתבקשה תגובתו נמסרו לו במסירה אישית. (צורף אישור מסירה.)

נזכיר כי הערעור נסוב על החלטת בית הדין באשדוד (הרכב ג) שניתנה ביום י"ט באדר התשפ"ג (12.3.23) שבה החליט בית הדין שלא לדון ברכוש מפני שהאיש לא מוכן להסמיך את בית הדין לדון ברכוש על פי החוק. וזו לשון החלטת בית הדין באשדוד:

לאיש ולאישה יש זכויות – האחד כלפי האחר, לכל צד יש זכויות ממוניות על פי דין תורה ועל פי החוק, והזכויות הללו לא חופפות.

בית הדין הרבני דן רק על פי דין תורה.

במידה וצד חייב לתת לצד השני סכום כסף על פי החוק מעבר למגיע לאותו צד על פי דין תורה: אם הוא מסמיך את בית הדין לחייב אותו על פי החוק, ואם הוא מקבל בקניין על כך ומתחייב כראוי על פי דין תורה, בית הדין דן על פי החוק ומחייב את החייב את אשר הוא חייב על פי החוק. אם אותו צד לא מסמיך את בית הדין לפסוק על פי החוק בית הדין נמנע לדון בתביעות כאלו.

במקרה שבפנינו הבעל לא רוצה להסמיך את בית הדין שידון ויחייב אותו על פי החוק, לכן בית הדין הרבני לא ידון בתביעת האישה לחייב את הבעל מה שהיא זכאית לקבל ממנו על חוק יחסי ממון, וזכותה על פי חוק לפנות לבית המשפט למשפחה שידון בתביעותיה. נימוקים הלכתיים להחלטה זו נמצאים בתיק בהחלטה נפרדת.

טענות הערעור

טענות המערערת הן כי בית הדין הרבני היה חייב לאשר את מסקנות האקטואר מאחר שהצדדים חתמו על הסכם גירושין לפני בית הדין בטבריה והוסכם בסעיף ז להסכם לקיים את דרישתו הנחרצת של האיש לאיזון משאבים לפי החוק באמצעות מינוי אקטואר, ששני הצדדים ישלמו את שכרו. הדוח הוגש לבית הדין בטבריה, הצדדים קיבלו אותו לתגובה והאיש הגיב ללא ערעור על הסמכות. לאחר מכן הועבר התיק לבית הדין באשדוד בהסכמת הצדדים, והם אישרו בדיון הראשון לפני בית הדין באשדוד שהם רוצים לדון ברכוש לפי החוק. לאחר מכן טען האיש כי הוא רוצה להגיש השגות על דוח האקטואר, אך לא התנגד לפסיקה לפי המוסכם. משלא בא לדיון הורה לו בית הדין להגיש את השגותיו ואת האסמכתאות שברשותו בכתב. האיש לא הגיש לבית הדין השגות לדוח במשך כחודש וחצי, לאחר שביקשה האישה מתן החלטה ביקשה באת כוחו עוד שבעה ימים להגשת האסמכתאות, אך אלה לא הוגשו.

האישה ביקשה שוב מתן החלטה וחיוב הוצאות. לאחר דיון נוסף החליט בית הדין שלמרות צדקת טענתה לא יחייב בהוצאות, ובהחלטה נוספת קבע כי לא ידון באיזון המשאבים והפנה אותה לבית המשפט.

לטענתה שגה בית הדין בקביעות אלו בנימוקים שאינם נוגעים למקרה זה והפנייתה בשלב זה לבית המשפט לתבוע מחדש תביעת רכוש היא הטרחה שלא מן הצדק ועינוי דין. כמו כן היא עותרת על אי־חיוב בהוצאות ומבקשת כי בית הדין לערעורים יאשר את חלוקת הרכוש לפי חלופה א' של האקטואר או יעביר את העניין להרכב אחר שידון בתיק.

טענות המשיב לערעור

כאמור לעיל, המשיב נמנע מהגשת תגובה.

דיון ומתן הוראות

לאחר העיון בתיק הצדדים אני סבור כי אין מקום לקיום דיון בנוכחות הצדדים בערעור זה, אלא למתן הוראות מנשיא בית הדין על פי תקנה כ2, להעברת התיק לבית דין אחר שיסיים את הדיון ברכוש, וכפי שאבאר.

אקדים כי מבלי להתייחס לנימוקי בית הדין האזורי אני סבור כי באופן עקרוני מעת שהרכב של בית דין מחליט כי לפי דין תורה אינו יכול לדון ברכוש הצדדים בשל אי־הסכמת האיש להסמיכו לכך – גם אם יתקבל ערעור ובית דין לערעורים יסבור כי אפשר לדון ברכוש הצדדים בבית הדין הרבני, אי אפשר יהיה לכפות על בית הדין הדן על פי דין תורה לדון, במקום שהוא סבור שאינו יכול לדון על פי דין תורה. לפיכך אין אפשרות להחזיר תיק זה להרכב בית הדין שקבע שאינו יכול לדון בתיק לפי דין תורה.

עם זאת אני סבור כי לגופם של דברים מקרה זה אינו דומה לשאלה העקרונית עליה הצביע בית הדין האזורי בנימוקיו, שגם בה יש שאינם סוברים כדבריו, אלא במקרה זה לכל הדעות יש חובה על בית הדין לסיים את הדיון ברכוש ולהכריע בו כפי שהוסכם ונחתם בידי הצדדים והוגש לבית הדין למתן תוקף חוקי, והצדדים קיבלו את סמכות בית הדין לעשות כך.

עיון בתיק מעלה שבמקרה שלפנינו האיש הוא שתבע איזון משאבים לפי החוק, מינוי אקטואר והכרעת בית הדין על פי חוות דעתו. האיש דרש גם את השתתפות האישה בהוצאות שכרו של האקטואר אף שהוא שביקש את מינויו. בתביעתו ממנה לשלם על הבדיקה בהכרח קיבל על עצמו גם לקיים את תוצאות הבדיקה, גם אם יהיו לטובתה, וגם את סמכות בית הדין לפסיקה בעניין לפי החוק. בנוסף לזה, חתימתו על ההסכם ובקשתו לתת לו תוקף פסק דין גם הן מהוות קבלה לקיים את תוצאת הבדיקה ואת סמכות בית הדין לדון על פי בקשתו ולפי החוק, ובפרט שגם לפני בית הדין באשדוד בדיון הראשון ביקש לדון לפי החוק.

אוסיף כי בתביעתו ביקש לדון גם בזכויות וגם בחובות הצדדים (סעיף 12א לבקשה).

לאור כל זאת, ברור למעלה מכל ספק שלאחר שהאיש ביקש איזון משאבים לפי החוק, קיבל את סמכות בית הדין לפסוק לפי החוק וחתם על הסכם גירושין לפני בית הדין בהתאם לכך, אין הוא יכול לחזור בו מקבלת הדברים בפני בית הדין בהסכם ובדרישת הוצאות (שכר טרחת האקטואר) מן האישה, שהוציאה אותן על דיבורו, ואין שום מקום לקבל את התנגדותו היום ולהימנעות בית הדין האזורי מלפסוק בשל התנגדותו.

יתרה מזו: הפניית האישה לבית המשפט בשלב זה – יש בה גם גרימת נזק ממוני גדול לאישה, מלבד עינוי דין, מאחר שהנתונים כבר נמצאים בבית הדין, ואסור לבית הדין להרשות זאת.

מבחינה מעשית, גם הפניית הצדדים להרכב אחר בבית הדין האזורי באשדוד או בסמוך לו שאינו מכיר את הצדדים והתיק – יש בה משום גרימת נזק כיוון שהרכב זה יצטרך לדון מחדש בעניינם. לכן אני סבור כי במקרה זה הנכון הוא להחזיר את הדיון ברכוש בלבד לבית הדין בטבריה שלפניו נעשה ההסכם וחתם הבעל על הבקשה ושאליו הוגש דוח האקטואר. בית הדין ידון בממצאי הדוח ובטענות הצדדים וישקול אם יש מקום לדיון בהן או לא – בשל אי־המצאת השגות האיש למרות בקשתו והוראת בית הדין, וכן ידון בבקשה לחיוב הוצאות על חזרתו של האיש מההסכמות לפני בית הדין בטבריה ובשל עינוי הדין.

להבהרת הדברים אביא מדברי האיש בבתי הדין האזוריים בטבריה ובאשדוד:

האישה הגישה תביעת גירושין בבית הדין האזורי בטבריה שהיה בית הדין הסמוך למקום מגורי הצדדים, ללא תביעת רכוש.

בכתב ההגנה לתביעת הגירושין שהגיש האיש בי"ז בשבט התשפ"ב (19.1.2022) לבית הדין בטבריה דרש האיש מבית הדין לערוך איזון משאבים לפי החוק תוך שהוא מציין את סמכות בית הדין לכך ועל מנת לייעל את הדיון ולא להצריכו לפנות בעניין הרכוש לערכאה אחרת, האיש חזר על כך כשפתח את תיק תביעת הרכוש כדלהלן:

לעניין איזון משאבים:

9. כבוד בית הדין מתבקש בזאת לערוך איזון משאבים וחלוקת רכוש בין הבעל לאישה:

א. הצדדים לא צברו רכוש משותף ובקשת הבעל הינה חלוקת איזון משאבים – זכויות סוציאליות ופנסיוניות. על כן יש למנות אקטואר.

ב. במסגרת הדיון שהתקיים נטענו טענות הדדיות בעניין הרכוש, ומכאן שיש לאזן זכויות וחובות, והדבר ייעשה באופן מיטבי ומדויק רק כאשר ימונה קטואר אשר יערוך חוות דעת בהתאם למסמכים שימציאו לו הצדדים ומיום הנישואין ועד למועד הקרע.

סמכות בית הדין:

10. לבית הדין הנכבד הסמכות המקומית והנעיינית לדון בתובענות הצדדים, וזאת בין היתר לאור העובדה כי בית הדין הנכבד מצוי בסמוך מקום מגוריהם המשותף האחרון יותר מכל בית דין אחר וכי בית דין נכבד זה דן בהליכים הקשורים.

11. למען יעילות הדיון ולצורך הכרעה במלוא המחלוקות הקיימות בין הצדדים, מתוך רצון אמיתי לקדם את ההליך, יתבקש מינוי אקטואר והצדדים יפעלו בהתאם להנחיותיו.

12. לאור האמור לעיל יתבקש כבוד בית הדין כדלקמן:

א.       ליתן החלטה למינוי מומחה לאיזון המשאבים – זכויות וחובות מיום הנישואין ועד למועד הקרע, שכר טרחת האקטואר יחול על הצדדים באופן שווה.

ב. להכריע במחלוקות, ככל שתהיינה לאחר קבלת חוות הדעת.

בית הדין בטבריה הציע לאיש לוותר על איזון המשאבים כשהאישה מוותרת על כתובה ולאחר משא־ומתן באמצעות בית הדין הביאם בית הדין בטבריה להסכם גירושין שבו, בסעיף ז, לאור דרישת האיש וטענתו שמגיעות לו זכויות מן האישה מונה אקטואר בהסכמה.

וזו לשון ההסכם שנחתם, אושר בבית הדין וקיבל תוקף פסק דין ביום ה' בניסן התשפ"ב (6.4.2022):

הסכם גירושין

א.       הצדדים מתגרשים בהסכמה.

ב.       הקטינה במשמורת האם.

ג.       האב ישלם למזונות הקטינה סך של 1,200 ש"ח לחודש וכן מחצית הוצאות מעון עד תקרה של 600 ש"ח לחודש.

ד.       כאשר מצבו הכלכלי של האב ישתפר תוכל האשה לתבוע הגדלת מזונות וחינוך.

ה.       מזונות עבר – חוב מזונות העבר יוקפא. והחל מתאריך 1.4.2023 ישלם האב תוספת של 300 ש"ח למזונות בגין חיוב מזונות עבר עד לסיום החוב.

ו.        הסדרי שהות – האב יפגוש את הקטינה כל סוף שבוע שני, אם לאם יהיה רכב פרטי היא תביא את הקטינה לבית האב ביום שישי בצהרים, והאב יחזיר את הקטינה במוצאי שבת לבית האם.

ז.        ימונה אקטואר לצורך איזון משאבים כאשר המועד הקבוע הוא 3.2021. הצדדים יישאו בחלקים שווים בעלויות האקטואר.

ח.       האישה מוותרת על כתובתה, תוספתה ומזונותיה.

ט.       אין תביעות הדדיות נוספות.

בהתאם להסכם בית הדין הורה לאיש לפתוח תיק תביעת רכוש, בתביעה בתיק חזר האיש על בקשתו מבית הדין לאזן את המשאבים בין בני הזוג על ידי מינוי אקטואר ולהכריע בכל המחלוקות אם תהיינה על חוות דעתו.

לאחר שהתיק הועבר לבית הדין באשדוד, לבקשת הצדדים, נרשם בפרוטוקול הדיון בבית הדין באשדוד מיום ד' בכסלו התשפ"ג (28.11.2022) לגבי איזון המשאבים (משורה 1 ואילך):

הופיעו הצדדים ובא כוח האישה וזוהו.

בית הדין: יש אקטואר?

האיש: יש אקטואר והגיש דוח. אני לא מסכים עם הדוח הזה. יש דברים שאני רוצה לחקור אותם. כשהיינו נשואים היא הסתירה ממני את כל חשבונות הבנק, יש כספים והלוואות שאני לא ידעתי עליהם. אני רוצה לדעת לאן הלכו הכספים, את זה הוא לא עשה. אם אני משלם את זה אני רוצה לדעת לאן זה הלך.

בית הדין: באיזה סכומים מדובר שהעבירה?

האיש: סך הכול ארבעים אלף ש"ח שאני לא יודע לאן הלכו.

ב"כ האישה: אציין שבית הדין בטבריה המליץ לצדדים שכל אחד יישאר עם זכויותיו. האיש התעקש על חוות דעת אקטואר וביקש אקטואר, הוא חשב שהמצב יהיה הפוך ולהפתעתו הוא זה שצריך להעביר לאישה כספים, עכשיו הוא מביא טענות מן הגורן ומן היקב. מדובר בגורם שמונה על ידי בית הדין, הוא עשה את מלאכתו. ככל וניתן לתקוף את חוות דעת אקטואר זה להגיש שאלות הבהרה ולא להיזכר אחרי ארבעה חודשים.

בית הדין: אתם רוצים שאיזון משאבים יהיה על פי החוק?

האישה: כן.

האיש: על פי החוק. אבל אני רוצה לחקור את האקטואר.

בית הדין: הבסיס זה שהחלוקה היא על פי החוק. אחר כך נראה איך העבודה של האקטואר נעשתה.

האיש: אני רוצה לעשות את זה עם עורך דין.

רק בדיון ביום כ"ח בשבט התשפ"ג (19.2.2023) חזר בו האיש מהסכמתו לפסוק לפי החוק, כאמור בפרוטוקול (משורה 77 ואילך):

בית הדין: יש דוח אקטואר, אתם מסכימים שנאמץ אותו?

ב"כ האישה: כן.

האיש: לא.

בית הדין: אתם מסכימים שנפסוק לפי חוק?

האיש: אני לא מוכן.

ב"כ האישה: חוות דעת אקטואר ניתנה לאחר מינוי אקטואר שהוא התעקש עליו. בית הדין בטבריה המליץ לבעל לסגת בו מהטענות, הוא היה סבור שהתוצאה תהיה אחרת ושהתקבלה חוות הדעת הסתבר שהוא אמור להעביר לה כספים אז החליט להתנגד לחוות הדעת. זה ניתן כבר ביולי 22, מאז לא ניתנו שאלות הבהרה.

בית הדין: ניתן החלטה.

כאמור לעיל, אין מקום להרשות לאיש לחזור בו בשלב זה מתביעתו ומהסכמתו לדון לפי החוק. התיק לתביעת הרכוש יועבר לבית הדין בטבריה למתן פסק דין ברכוש בלבד, לאחר שלפניו נעשה ההסכם, לפניו חתם הבעל על הבקשה ואליו הוגש דוח האקטואר. בית הדין ידון בממצאי הדוח ובטענות הצדדים, וישקול אם יש מקום לדיון או לא – בשל אי־המצאת השגות האיש למרות בקשתו והוראות בית הדין וכן ידון בבקשה לחיוב הוצאות על חזרתו של האיש מההסכמות לפני בית הדין בטבריה ובשל עינוי הדין.

ניתן ביום כ"ג באייר התשפ"ג (14.5.2023).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא

הפוסט דרישת צד להכרעה בענייני הרכוש על פי דין תורה בניגוד לבקשתו ולהסכמתו הקודמת לפסיקה על פי חוק הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

א.         לפנינו עניינו של צו העיקול שניתן בשעתו להבטחת מזונות הקטינה, בת הצדדים, בוטל מכוח אישורן של הסכמות בין הצדדים וחזר וניעור משהתברר כי המשיב הפר את ההסכמות הפרות יסודיות. עוד לפנינו ובזיקה לאותן הפרות עצמן עניין מעמדו של המשיב שלא נופקה לו תעודת גירושין בעניינו בעת גירושי הצדדים ושבשלב מאוחר יותר סבר בית דיננו כי אין מקום להנפיקה נוכח התנהלותו של המשיב שממנה נגזר לכאורה כי הוא מנוע מנישואין כדת משה וישראל.

ב.         כביאור לאמור לעיל וכרקע לאמור להלן נסקור בקצרה את נקודות הציון העיקריות במסעם של הצדדים בכלל ובהסתעפויותיו בהליכים שהתקיימו בבית דיננו בפרט:

הצדדים התגרשו לפני כחמש שנים.

קודם לגירושיהם התנהלו ביניהם הליכי גירושין שנכרכו בהם גם ענייני משמורת הילדה ומזונותיה, בין השאר, ושבזיקה להם נתן בית הדין הרבני האזורי צו עיקול על הדירה הרשומה על שם המשיב ועל נכסים נוספים של המשיב, להבטחת חיוב המזונות נוכח הימנעותו של המשיב מלשלמם תוך שהוא צובר אף חובות בהוצאה לפועל אך טוען כי אין ברשותו נכסים כלשהם.

לבית דיננו הגיע עניינם של הצדדים במסגרת ערעור על החלטת בית הדין האזורי שדחה תביעת המבקשת לחיובו של המשיב בגט. בית הדין עיין בחומר הרב המצוי בתיקי הצדדים, שמע טענות הצדדים במסגרת הדיונים הרבים שנערכו בפנינו, בחן את החומר שהוצג לפניו ובסופו של יום קבע שאין שום אפשרות וסיכוי לשלום בית בנסיבות מערכת היחסים הלא־תקינה והלא־בריאה, בלשון המעטה, שנפרשה לעינינו, מערכת יחסים בעלת מאפיינים של התעללות והתעמרות חמורה של המשיב במבקשת בכל מישור אפשרי – פיזי, כלכלי, נפשי ומיני.

בית הדין קבע שבנסיבות תיק זה, אין מקום להשיב התיק לטיפולו של בית הדין האזורי, ולפיכך עלינו להמשיך לדון בתביעת הגירושין שבין הצדדים, בין על ידי ניסיון להביא הצדדים לפשרה, ואם לא על ידי מתן פסק דין. בית הדין קיים כמה דיונים שבהם ניסה לערוך משא־ומתן בין הצדדים כדי להגיע לפשרה ולסיים את כל העניינים שבין הצדדים. אך התנאים שהעלה המשיב בתחילה לצורך הסכמתו לסידור הגט היו לא הגיוניים, ובית הדין קבע בהחלטתו שאין ספק שהמבקשת לא תוכל לקיים הדרישות הממוניות שדרש המשיב, לחלק מהדרישות לא יוכל בית הדין להסכים וחלק אחר עשוי להתבטל בהליכים משפטיים אחרים, בבית המשפט. בהחלטת בית הדין נקבע שתנאיו של המשיב להסכמתו לסידור גט פיטורין הם כתנאים המוגדרים בגמרא "על מנת שתעלי לשמים".

בדיון שנערך בבית הדין ביום ג' ניסן תשע"ז העלו הצדדים (לא בית הדין) עקרונות להסכם שהיה כשלעצמו בלתי־הוגן בעליל כלפי המבקשת – ואולי אף כלפי הבת המשותפת. עקרונות אלה כללו כי המבקשת תקבל 50,000 ש"ח בלבד מן החשבון המשותף ו"בתמורה" לא תתבע מהמשיב מזונות בעבור הבת המשותפת והוריה יערבו לכך, הסדרי שהות נרחבים בין האב לבת, מתן בלעדיות לאב בנוגע לבחירת מסגרת החינוך שבה תתחנך הבת ובלבד שהוא יביא את הילדה בפועל לבית הספר, וויתור של המבקשת על ההליך הפלילי שנפתח נגדו בגין תלונותיה עליו. נעיר כי מלבד אי־ההצדקה ל"ויתור" זה, וודאי כשהוא בא לא על רקע רצון לסיים את פרק הנישואין בכבוד ובהסכמה תוך מחילה הדדית אלא על רקע סחר־מכר בעל מאפייני סחיטה בתמורה לגט, משמעותו של "ויתור" זה מוטלת בספק בכל הנוגע להליך הפלילי, שלאחר שהחל אינו "בבעלותו" של המתלונן ואין הוא יכול להחליט על סיומו, אלא לכל היותר להביע חוסר עניין בהמשך בירור התלונה וניהול ההליך, מה שלעיתים משפיע כל מדיניות הפרקליטות. בהחלטתנו שניתנה לאחר מכן ותצוטט להלן עמדנו על כך. מכל מקום המשיב דרש את הסכמתה של המבקשת מצידה לויתור זה והיא הסכימה. אך למרות הסכמת המבקשת להיענות לדרישותיו אלה של המשיב סירב הלה לסדר גט באותו יום ולא הודיע לבית הדין על הסכמתו לגירושין בתנאים אלו או בתנאים אחרים אלא הצהיר כי אם ייתן גט יהיה הגט פסול.

ג.         מכיוון שהתברר לבית הדין שלמשיב אין עניין לפתור פרשת חיים עגומה זו, נישואין שהתאיינו ולא היה סיכוי כלשהו לשקמם, הוצרך בית הדין להוציא החלטה שיפוטית. בהחלטה מיום י"ד באייר תשע"ז (10.5.2017) נקבע:

[…] בדיון האחרון הגיעו הצדדים להסכמה שבה ויתורים מפליגים של האישה –האם לבעל – האב לאחר שההסכמות הוקראו לפרוטוקול חזר בו הבעל ואמר שלא יתגרש עד שיתייעץ בנושא זה, הבעל הצהיר מספר פעמים שאין הוא חייב כלל לתת גט ואם ייתן גט הגט לא יהיה גט כשר […]

הטענות שהעלתה האישה בנוגע להתנהגות הבעל, התייחסות הבעל לטענות אלו, התנהגות הבעל בפני בית הדין והעולה ממכתביו ומכתבי טענותיו הרבים לבית הדין […] הבעל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ועל פי רצונותיו.

אם הבעל העידה בפנינו שבנערותו הבן התעמר בה ובדק גבולות ונראה שאולי זו כוונתו במקרה שלפנינו כלפי אשתו […] המקרה שבפנינו לא גרע מהמקרים המוזכרים במשניות בפרק המדיר (פרק שביעי של מסכת כתובות) שבהם נפסק שעל הבעל לתת גט פיטורין לאשתו, וכפי שכתבו הראשונים (הרשב"א בתשובות המיוחסות לרמב"ן סימן קב והאגודה ביבמות פרק הבא על יבמתו סימן עז) שבית דין צריך לעיין בכל מקרה לגופו בנסיבות העניין הזמן והמקום, האם התנהגות הבעל כלפי האשה קשה לאשה יותר מהמקרים שהוזכרו במשניות הנזכרות. ועיין שו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן ח) ושו"ת יכין ובועז (סימן מד). לפיכך בית הדין קובע שהבעל חייב לתת גט פיטורין לאשתו מידית.

בית הדין מבהיר שעניין המשפט הפלילי בו מואשם הבעל באלימות, לא יכול להיות חלק מההסכם ובוודאי שבית הדין לא מסכים לדרישת הבעל לאישה: "תודיעי לבית המשפט שתלונותיך בעניין האלימות היו תלונות שקריות", תלונות אלו יבדקו עניינית […] עם זאת ברור לבית הדין כי נתינת הגט של הבעל לאישה והפסקת החזקתה כנשואה על הנייר לא ירעו את מצבו המשפטי של הבעל […] ואדרבה יטיבו לבעל עניינית, בהפחתת גובה הלהבות והידיעה של בית המשפט שהקשר שבין הצדדים שייך לנחלת העבר […]

לפיכך קובע בית הדין כדלהלן:

מזמינים את הצדדים לסידור גט פיטורין […] אם לא יופיע הבעל במועד זה או יסרב לסדר גט פיטורין […] בית הדין […] ידון באותו יום בבקשה להטלת צווי הגבלה על הבעל […]

במועד שנקבע לסידור גט סירב המשיב לסדר גט פיטורין, ואחרי דיון ארוך משהתברר שאין אפשרות להגיע להסכמה שכן המשיב משטה במבקשת ובבית הדין, ביקש בא כוח המבקשת להפעיל כנגד המשיב את כל צווי ההגבלה האפשריים, בית הדין ביקש את תגובת המשיב ובאי כוחו (דאז) לגופם של דברים, אך למרות ניסיונות בית הדין לשמוע תגובה עניינית, לא הייתה התייחסות לבקשה זו אלא בקשה למתן זמן נוסף לגיבוש הסכם, כביכול, שאותה דחה בית הדין בראותו בה ניסיון לדחות את הקץ בלבד.

בהחלטה שניתנה עובר לדיון זה החליט בית הדין על הטלת כמה צווי הגבלה, אך דחה את מועד תחולתם בעשרה ימים כדי לתת למשיב הזדמנות נוספת להסכמה לסידור הגט, ואולי גם לגיבוש הסכמות הוגנות נוספות, טרם כניסת צווי ההגבלה לתוקף. בית הדין גם קבע כי ככל שיתמיד המשיב בסירובו ישוב לדון באפשרות להשית על המשיב צווי הגבלה נוספים.

לדיון שנקבע ליום ה' תמוז תשע"ז (29.6.17) הופיעו באי כוח המשיב והוריו, הורי המבקשת והמבקשת, המשיב לא הופיע. אבי המשיב תירץ את היעדר בנו מן הדיון ב"התמוטטות" שחווה ובבדיקות רפואיות שהוא נזקק להן כביכול, ובא כוחו ציין כי הוסיף עוד תנאים אך אם ייקבע עוד דיון הוא "ידבר" עם המשיב.

בית הדין נעתר לבקשה וקבע דיון נוסף שנועד לי"ב בתמוז תשע"ז (6.7.17). הפעם התייצב המשיב לדיון, כביכול לצורך סידור הגט אחר שהצדדים הגיעו להסכמות, אולם בפועל סירב המשיב לסדר את הגט והגדיל אף לעשות באומרו בפתחו של הדיון "אני רוצה להקליט את הדיון ולפסול את ההרכב. התייעצתי עם עורכי דין ויש בחוץ עיתונאים וצלמים". בית הדין ביקש לקיים התייעצות טרם ייתן החלטה נוספת והתרה במשיב כי טרם סיום הדיון אין הוא רשאי לעזוב את אולם בית הדין. למרות ההתראה יצא המשיב את בית הדין אלא שלרוע מזלו אותר ברחוב, בסמיכות לבית הדין, בידי משטרת ישראל שחיפשה אחריו בשל צו מעצר שהוציאה נגדו ההוצאה לפועל. משאמר לשוטר שעצָרוֹ כי אמור הוא להיות בשעה זו בין כותלי בית הדין נעתר הלה להכניסו לבית הדין ולהמתין לקבלת הוראות נוספות.

בהחלטה שניתנה עקב כך ובהמשכו של הדיון הבהיר בית הדין כי מעצרו של המשיב לא נעשה בהוראת בית הדין ובזיקה לעניין הגירושין אלא בזיקה להליכי ההוצל"פ, אך מחד גיסא – אם יסכים לסידור הגט ויגיע להסכמות עם המבקשת בנוגע לתביעותיה שבגינן הוצא נגדו צו המעצר הרי שיוכל לחסוך מעצמו את מעצרו זה, ולאידך גיסא אם לא יסכים מאחר שבית הדין יזדקק לדון בצווי ההגבלה ומאחר שנוכח ניסיונו להימלט מן הדיון יצטרך גם בית הדין להוציא נגדו בשלב זה צו מעצר להבטחת התייצבותו בדיון הבא. 

משסירב המשיב לסדר גט ולעיין בהסכם שהכין בא כוחו שלו(!) כדי להודיע לבית הדין אם מסכים הוא להתגרש על פי הסכם זה, הכניס בית הדין את שוטרי משטרת ישראל, שהמתינו מחוץ לאולם, כדי לקחת עימם את המשיב בהתאם לצווים שבידיהם. ועם זאת בכניסת השוטרים לאולם, ומשסירב המשיב לבוא עימהם והללו ביקשו לעשות מלאכתם ולקחתו בעל־כורחו, ביקש בית הדין להניח לו לעוד כמה דקות, שמא יתעשת. לאחר יציאת השוטרים מאולם הדיונים ביים המשיב התעלפות – נשכב על הרצפה ולא הגיב לשאלות שהופנו אליו, צוות רפואי הובהל לבית הדין לבדוק את מצבו אך בבואו סירב המשיב לטיפול. בסופו של דבר נעמד על רגליו, ונערך משא־ומתן, תוך שחבר המותב דאז, הרב כ"ץ, אינו חס על כוחותיו, זמנו וכבודו ועובר מאולם הדיונים שבו המשיב לאולם הסמוך שבו המתינה המבקשת וחוזר חלילה בניסיונות להביא להסכמה.

במאמר מוסגר נציין, והדבר הובהר זה מכבר, שהסכמת המשיב לסידור הגט הייתה כדי להיפטר מצו המעצר שהוטל עליו מטעם ההוצאה לפועל בגין סירובו לשלם את מזונות בתו, במנותק מסוגיית הגט, ואין בדבר חשש ודררא דכפיית גט (שאף שהיה מקום להורות עליה לא הורה עליה בית הדין), ועיין שו"ת תשב"ץ (חלק א סימן א), שו"ת הריב"ש (סימן קכז וסימן רלב), שו"ת מבי"ט (חלק ב סימן קלח) ובאחרונים, ואין כאן המקום להאריך.

ד.         בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם אף שאי אפשר לומר שהגיעו להסכם הוגן:

המשיב דרש מהמבקשת דרישות ממוניות שבלשון המעטה ייאמר כי לא ברור שהייתה לו זכות להן, עקב דרישותיו האב נפטר מתשלום חוב מזונות העבר של הבת, וכמו כן נקבע בהסכם סכום נמוך מאוד למזונות ולמדור בתו מכאן ולהבא – דבר המטיל על המבקשת חובות שאין היא מחויבת בהם. ההסכם – אף כפי שניסחו תחילה בא כוח המשיב – היה מוטה מתחילה לטובתו והוטה עוד יותר אחרי המשא־ומתן.

ויתורי המבקשת למשיב לא היו ויתורים מוצדקים, אך הכרתה מי הוא המשיב לו נישאה גרמה לה לוותר וויתורים אלו. אף בית הדין שנוכח שהמשיב הוא איש רע מעללים, לוקה בשיגעון גדלות ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, מחל על כבודו וחשק שפתיו למרות התנהגותו הקלוקלת של המשיב, שהרי הצלתן של בנות ישראל מעיגון היא העומדת בראש מעיינינו (ועיין נדרים סו, ב במעשה דבבא בן בוטא). מסיבה זו הסכים בית הדין לאשר הסכמות הצדדים הסכמות שלא היו נוחות בעיננו, לא הוגנות ולא צודקות שכן משהסכימה להן המבקשת עצמה – הסכמה שאפשר לנו להבינה שכן "עדיף איניש דזבין דיניה" (בבא בתרא ל, ב) ויש שמוטב לו לאדם להיות "חכם ולא צודק" ולא להאריך את הסכסוך עם אדם שאין לו גבולות, כמשיב שלפנינו, אף על פי שוודאי בנסיבות העניין הייתה עילה לכפייתו – הרי שאף בית הדין נכון היה לאשרן מכוח חובתו להצלה מעיגון ומכוח ההכרה כי אי אפשר לנהל את המאבק העקרוני בתופעה של עיגון וסחטנות על גבה של אישה מסכנה שגורלה המר לה לחיות לצידו של בעל זה ושמשכשל כוח הסבל מוכנה הייתה לשלם בהסכמות אלה תמורת מתן הגט מייד וביכרה זאת על פני האפשרות להמשיך בהליכים שאולי יביאו את המשיב לבסוף למתן גט ללא אותן הסכמות, מכוחן של סנקציות כאלה ואחרות, אך אין הדבר מובטח וודאי שאינו מיידי.

המשיב עבר על ההסכם, העיר הערות, שינה דברים בכתב ידו ולבסוף חתם על ההסכם והסכים לסידור הגט תוך שבהתאם להלכה ולהנחיות בית הדין הורה לסופר לכתוב גט ולעדים לחותמו לאחר שביטל את כל ה"מודעות" וכלל בציווי לכתיבת הגט ומסירתו ובביטול המודעות את ההצהרה וההבהרה בדבר העדר התלות בין כשרות הגט לבין קיום יתר פרטי ההסכם.

הבהרה זו, כידוע, נעשית בכל סידור גט ונובעת מדרישותיה של ההלכה שלא להתנות תנאים בגט ומן הצורך למנוע טענות מאוחרות להיות הגט מוטעה או לביטולו בשל הפרה של תנאים כאלה או אחרים: גם אם ההסכמה לגט באה לאחר משא ומתן שסופו בהסכם, הגט עצמו ניתן – לאחר כריתת ההסכם – ללא תנאי, אלא שאת שנקבע בהסכם אפשר לאכוף באמצעים החוקיים המתאימים במנותק מהגט. ניתוק זה של הגט מההסכם הוא כמובן וכידוע חד צדדי: הגט אינו תלוי בקיומו של ההסכם, אך ההתחייבויות השונות שבהסכם, וודאי אלה שהן מצידו של מי שהיה מעוניין בגט, תלויות בסידור הגט לאחריהן.

בהסכם שניסח בא כוח המשיב לפי הסכמות הצדדים הקודמות ויתרה המבקשת על כספים שנתנו הוריה לזוג והסתפקה בקבלת חמישים אלף ש"ח בלבד מכספים אלו וכן ויתרה כמעט כליל על קבלת מזונות ומדור הקטינה, בת הצדדים, ונטלה אותם על עצמה אף שמדובר בחובה שהיא חובת האב ולא האם. בהסכם הסופי, שכאמור קיפח אותה עוד יותר, ויתרה אף על חמישים אלף ש"ח אלה, ויתרה על החובות בהוצאה לפועל והסכימה למחיקת העיקולים שנרשמו על חשבונו של המשיב בבנק ועל חלקו של המשיב בדירה – ולעניין זה נעיר במאמר מוסגר כי עצם היות המשיב בעליה של דירה או של חלקה הוא נתון משמעותי גם לעניין חובת המזונות, שכן משכך אין הוא יכול לטעון "אין לי" ואף אם יטען וגם יוכיח כי הוא נטול הכנסות ואף נטול כושר השתכרות עדיין לא יוכל להיפטר כליל ממזונות הבת, מן הדין. למרות זאת נקבע בהסכם כי המשיב – האב ישלם חמש מאות ש"ח בלבד למזונות ולמדור הבת, והמבקשת התחייבה שלא לתבוע הגדלת מזונות, אף שאין ספק שסכום זה אינו מספיק לצורכי הבת.

ה.         לאחר סידור הגט, ובו ביום – י"ב בתמוז התשע"ז (6.7.17) – נחתמו החלטות בהתאם להתחייבויות שבהסכם ובכלל זה נקבעה הסרת העיקול מדירת המשיב ומחשבון הבנק שלו.

בפועל לא בוטל העיקול באותו זמן, בהמשך טען המשיב כי רשם המקרקעין סירב לבטל את העיקול בשל אי־ההתאמה בין מספר תיק בית הדין שבו ניתנה ההחלטה על העיקול (תיק בית הדין האזורי) לבין זה של התיק שבו ניתנה ההחלטה על ביטול העיקול (תיק בית הדין הגדול). לו היו ההליכים בין הצדדים – בהקשר האמור לפחות – מסתיימים עם ההסכמות דלעיל היה בית הדין נותן החלטה המבהירה את הדרוש הבהרה תוך ציון מספרי התיקים בשתי ערכאותיו של בית הדין והעיקול היה מבוטל.

דא עקא, לאחר הגירושין נודע לבית הדין כי המשיב לכאורה מוציא לעז על הגט כי פסול היה ולא ניתן מרצונו ומשום כך אסורה המבקשת להינשא. לעובדה זו, או לעובדה לכאורית זו כפי שראינוה באותה עת, משמעות הלכתית מרחיקת לכת שכן אף שאין הלעז מתקבל והמבקשת רשאית על פי ההלכה להינשא לאחר מכל מקום המשיב עצמו, אם אכן הלעיז כאמור, אינו רשאי להינשא לאחרת שכן לפי ההלכה אם אמר בעצמו כי אין גיטו גט וממילא כי עודנו נשוי למבקשת, אף שאין הוא נאמן ואין דבריו מתקבלים בכל הנוגע להשלכותיהם על המבקשת או על אחרים, מכל מקום כלפי עצמו "נאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים" ו"שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא".

משמעות נוספת של עובדה זו היא בכל הנוגע לתוקפו של ההסכם וממילא למחויבויותיה של המבקשת לאמור בו, לוויתוריה על חובות וזכויות לתביעה ולהוראות בדבר ביטול העיקולים. וזאת משתי סיבות:

הראשונה היא כי הכלל "אדם נאמן על עצמו" נאמר גם בנוגע לחיוביו הכספיים או לאיבוד זכויותיו הכספיות של האדם שלגביהם "הודאת בעל דין כמאה עדים". מאחר שהתחייבויותיה של המבקשת כלפי המשיב וויתוריה על מחויבויותיו כלפיה, במסגרת ההסכם, היו מותנים בקבלתה ממנו את הגט, ומובן מאליו כי משמע גט כשר הניתן מרצון ומתיר את המבקשת להינשא, הרי שאם לדבריו לא נתן לה גט כשר או לא נתנו לה מרצונו באופן המתיר אותה להינשא משמע כי לדבריו, וכאמור נאמן הוא בהם בכל הנוגע אליו עצמו, לא קיים את התנאי וממילא בטלו כל אותן התחייבויות וכל אותם ויתורים של המבקשת כלפיו.

השנייה היא כי אין כל ספק שמבקשת המוותרת או מתחייבת בתמורה לגט אינה עושה זאת רק בתמורה להיתרה ההלכתי על ידי הגט, אלא אף בתמורה למתן האפשרות להינשא, באופן מעשי, ללא מגבלה הנובעת מהמשיב – הבעל המגרש, מרצונו ומהמשך שליטה שלו, במישרין או בעקיפין, ביכולת זו. אין כל ספק גם כי כשניתן אומנם גט כשר אך המשיב מפיץ שמועות שלפיהן הגט אינו כשר יש בכך פגיעה ביכולתה של המבקשת להינשא, וכשמדובר בבני זוג מהמגזר החרדי שאליו משתייכים (או השתייכו) הצדדים שלפנינו פגיעה זו חמורה עוד יותר. בנסיבות כאלה מתבקשת לכאורה אחת משתי קביעות, שתוצאתן הסופית זהה: או קביעה פרשנית של ההסכם שלפיה יש באמור כי הצדדים יתגרשו כדת משה וישראל גם הוראה מכללא כי איש מהם לא יפעל באמצעות הפצת שמועה כי אין הם גרושים לפגיעה בזכותו של האחר לממש את היותו גרוש ולהינשא שנית, או קביעה כי ההסכמה גם אם לא כללה התחייבות כזו הייתה מוטעית במידה שיש בה כדי להביא לבטלותה שכן יותר מאומדן דעת דמוכח הוא שלא הייתה המבקשת מסכימה להתחייב ולוותר ויתורים מפליגים כפי שעשתה בהסכם לו ידעה שלאחר הגט יפעל המשיב לאיין את יכולתה להינשא או לפגוע בה קשות.

ו.          לו היה המידע כי המשיב מוציא לעז על הגט מגיע לבית הדין לראשונה מפיה של המבקשת עצמה היה מקום לחשוש שמידע זה עצמו הוא בבחינת 'לעז' שנועד לפגוע בזכויותיו של המשיב ולהצדיק את ביטול התחייבויותיה של המבקשת, אם כי ראוי לסייג ולומר כי התרשמות בית הדין לאורך כל ההליכים והדיונים (שמעט ממנה הובא לעיל) היא כי משני צדדים אלה מי שיש מקום לחושדו במניפולציות שקריות אינה המבקשת. מכל מקום לא ממנה הגיע המידע אלא מידיעה עצמית הקרובה להיות בבחינת 'לא תהא שמיעה גדולה מראיה', שעה שדייני בית הדין היושבים בתוך עמם שומעים מכמה מקומות במקביל טענות כלפי כשרותו של הגט, הבאות כשאלות או אף כטענות המופנות כלפיהם, כשברור הוא לכאורה כי מקורן של הטענות במשיב – הן נוכח אמירותיו בעבר כי הגט שייתן לא יהיה כשר, הן נוכח התנגדותו לסידור הגט והיותו היחיד לכאורה שיש לו אינטרס לפוסלו והן נוכח תוכן הטענות והשמועות שנראה כשאוב ישירות מאמירותיו שלו בבית הדין. כשחלק מן השמועות אף כוללות את אזכורו של המשיב כמקורן – הדבר מחזק כמובן את ההתרשמות כי הוא מקורן של הטענות, אך אף לולי כך שרירה וקיימת ההתרשמות מגופן של הטענות.

יודגש כי מן הבחינה המהותית אף שאין מדובר בעדות (שלה גדרים ותנאים הלכתיים וחוקיים) אין הדברים בבחינת 'שמועה' גרידא או 'קול' (אף שגם ל'קול' יש משמעות הלכתית בתנאים מסוימים), שכן השאלה הנצרכת לענייננו אינה תוכנה של השמועה אלא עצם קיומה, שהוא עובדה שדייני בית הדין נוכחו בה בעצמם, ושאלת האחריות להיווצרותה השמועה שהתשובה לה מתבררת בסבירות גבוהה מתוך עצמה.

מכל מקום סדר הדין התקין אינו מאפשר כמובן מתן החלטות על בסיס התרשמות כזו, אף שנראית היא לכאורה מבוססת למדי, ללא שתינתן לבעל הדין האפשרות להשיב לטענות העובדתיות או לטעון בנוגע למשמעותן המשפטית או ההלכתית.

מאידך גיסא, גם התעלמות ממה שנחשף אליו בית הדין אינה אפשרות שיכולה הייתה לבוא בחשבון שכן לבית הדין כמי שאחראי ונושא בסמכות בענייני נישואין וגירושין אחריות למניעת תופעות של לעז על הגט, הן משום שהאיסור להוציא לעז על הגט הוא חלק מהלכות גיטין שבית הדין מצווה לעמוד עליהן, להתרות מפני הוצאת הלעז (שנגדה אף תיקן רבנו תם חרם) ולמנוע אותה, הן בהיותן פוגעות בזכות המבקשת להינשא, הן בהיותן פוגעות פגיעה רוחבית בכלל המתגרשים – ובעיקר המתגרשות – ותורמות הן לעיגון בפועל והן לעידוד סחטנות הקשורה בו, והן בהיות בהן כשלעצמן חשש לבזיון בית הדין (במובן המשפטי של הפרת ההחלטות השיפוטיות שכן החלטה שיפוטית המורה על נתינת גט או קביעה שיפוטית כי ניתן מגלמת בתוכה את הקביעה כי יש ליתן גט כשר ושיאפשר בפועל את הנישואין לאחריו – מה שמסוכל על ידי לעז כאמור) ואף לזילות בית הדין (כהוראת המונח זילות בית המשפט בחוק העונשין).

לא זו אף זו, מאחר שלהוצאת הלעז האמורה היו לכאורה גם השלכות על ההתחייבויות שבהסכם שאושר בבית הדין, חובתו ההלכתית והמוסרית של בית הדין הייתה למנוע את ניצולו של ההסכם והפקת רווחים כספיים ממנו, שעה שהללו לכאורה מנוגדים לדין, אם משום שלדברי המשיב, כפי שהשתקפו לכאורה, כשלטענתו, לא עמד בהסכם, אם משום שעצם הוצאת הלעז צריכה להיחשב כהפרה יסודית של ההסכם או כעילה לראייתו כהסכם שנכרת בטעות וכטעם לביטולו, כאמור לעיל. וחובה יתרה הייתה על בית הדין – הלכתית, מוסרית ומשפטית – שלא לתת יד בפועל בהחלטותיו לעושק תוך ניצולו של ההסכם, שלכאורה הופר או בטל, ושלא לתת יד גם להמשך הוצאת הלעז. לחובה יתרה זו הייתה משמעות בענייננו משום שהמשיב ביקש מבית הדין ליתן החלטות אופרטיביות כנגזרת של ההסכם, והיעתרות לבקשתו – כשבית הדין מתרשם כי קיימת סבירות של ממש, למצער, כי קיימות עילות המצדיקות את ביטול ההסכם או את הקביעה כי בשל הפרתו מצידו של המשיב אין מקום לקיומו מצידה של המבקשת – הייתה בלתי־מוצדקת בעליל ואף היה בה משום מתן יד וסיוע להמשך הלעז האמור ולעושק, או מה שעלול להתברר כעושק, בחסותו של הסכם שאין מקום לממשו עוד.

נוסיף ונאמר גם, והדבר כבר נאמר בכמה החלטות קודמות, כי בנסיבות אלה – וודאי שעה שהמשיב עצמו מבקש מבית הדין את מתן ההחלטות בהתאם להסכם וכחלק מיישומו ואכיפתו – ברי כי בית הדין עדיין לא 'קם מכסאו' והיה מוסמך לעסוק בשאלה אם קיים המשיב את תנאי ההסכם ובשאלת פרשנות ההסכם, ואין צריך לומר שהיה מוסמך לבחון אם יש לראותו כהסכם שנכרת בטעות ושאישורו בטל הוא – עניין הנתון תמיד לסמכותה של הערכאה שאישרה את הסכם.

ז.          לעניין הסמכות הנוגעת לשאלת היישום או אי־היישום כאמור, הרי שכמובהר בהחלטות קודמות סמכות זו נלמדת הן מסמכויות בית הדין לפי סעיף 7ד(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956, למנות 'כונס נכסים' לשם ביצוע פסק הדין, ולצורך כך מוקנות לו גם סמכויות לפי "סעיפים 53 עד 57 ו־60 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967", והן מסמכויותיו לפי סעיף 7א(א) לאותו חוק, הקובע כי "לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו־7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחויבים". במסגרת סמכותו זו של בית הדין להביא לציות בעל הדין לפסק דינו, מסמכותו הטבועה גם לחקור ולברר את התקיימותם או אי־התקיימותם של התנאים הנדרשים והקבועים בפסק הדין (בג"ץ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו, פ"ד מח(2) 491).

על דרך זו יש להקיש לעניין הסמכות בענייננו גם מן הסמכות להורות על דרכי הוצאתו לפועל של פסק הדין בעניינו של קטין – ואף שבדבר החקיקה אין הוראה ישירה ומפורשת הנוגעת לבית הדין הרבני, כפי שהדבר קיים ביחס לבתי המשפט לענייני משפחה – ניתן ללמוד ולהקיש לגביו מהוראת סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995, הקובע כי: "הליכי ביצוע […] בענינו של קטין, למעט בעניני רכושו, יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לעניני משפחה ובפיקוחו […]"

בעניינו של בגיר אמנם אין הוראה כזו, שכן שם אפשר על דרך כלל לפנות להוצאה לפועל והמחוקק לא מצא לנכון להצריך את הוראות בית המשפט, אולם משחייב המחוקק בנוגע לקטין להזדקק להוראות ערכאה שיפוטית המוסמכת לדון בעניינו של הקטין בדבר דרכי ביצועו של פסק דין פשיטא שהערכאה המוסמכת בעניינו הדומה של בגיר רשאית אף היא ליתן הוראות דומות.

ח.         בנסיבות אלה סבר בית הדין כי חובתו לקיים בירור נוכח קיומו של הלעז האמור ונוכח השלכותיו. כדי שלא ליתן החלטות שיוכלו בעצמם לשמש כלי לחיזוקו של הלעז (והניסיון מלמד כי אזכורו של לעז כזה בהחלטות עשוי לעיתים למנף אותו) ואף כדי שהבירור שייעשה יפיק תשובות כנות ואמיתיות במידת האפשר החליט בית הדין בז' באב התשע"ז (30.7.17) לזמן את המשיב לדיון בבית הדין, טרם מתן החלטה בבקשותיו השונות לעניין מימוש ההסכם. לדיון שנקבע לכ"ו באלול התשע"ז (17.9.17) לא התייצב המשיב, ובא כוחו דאז שהתייצב לדיון נימק את אי־הופעתו בחשש ממאסר, אך לא היה מסוגל להסביר לבית הדין מדוע חושש המשיב ממאסר.

נחדד ונאמר כי לו לא פעל המשיב אוון ברי לכול כי לא היה לו ממה לחשוש, ולא זו בלבד אלא שדווקא הימנעותו מהתייצבות הייתה עלולה להביא למעצרו לשם הבטחת התייצבות – ואף שאותה שעה שבה מדובר היה הדיון בבקשתו שלו לא הייתה הסבירות לכך גבוהה, ודאי הוא כי החשש שטבעי היה כי יחשוש המשיב (שכבר הוצא נגדו בעבר צו מעצר להבטחת התייצבות) הוא מכך ולא ממעצר או מאסר על לא עוול בכפו. התנהלותו של המשיב כשלעצמה היה בה כדי לחזק את ההתרשמות כי המשיב ידע היטב כי אכן פעל להוציא לעז על הגט ולפגוע בסיכויי המבקשת להינשא שנית והבין כי הדבר עלול לבסס עילה להליכים בגין ביזיון בית הדין או עילה לדרישה ממנו ליתן גט נוסף ואף למעצרו לצורך הבטחת התייצבותו למתן גט כזה או למאסרו לשם כפייתו.

מכל מקום בית הדין הסתפק בשלב זה בהבהרה כי לא ידון בבקשותיו של המשיב אלא לכשיתייצב בבית הדין. בהמשכם של דברים גיבש בית הדין את העמדה המשפטית וההלכתית הלכאורית הנובעת מהתרשמותו, והחליט לשוב ולזמן את המשיב לדיון שבמהלכו יעומת עם הדברים ותינתן לו שוב ההזדמנות לטעון עובדתית או הלכתית נגדם – היה וישכנע בטיעוניו את בית הדין, מוטב, היה ולא ישכנע – יוחלט בהתאם בדבר מעמדו של ההסכם ובדבר שאלת יכולתו של המשיב עצמו להינשא שנית. בית הדין העלה את הדברים על הכתב בהחלטה מנומקת מב' בכסלו התשע"ח (20.11.17), וכאמור לעיל קבע בה לאחר הקביעות הלכאוריות כי מכל מקום יזמין את המשיב לדיון, ימסור לו בו את ההחלטה עצמה כדי שיוכל לעיין בה, להתעמת עם הדברים הלכאוריים שבה ולהשיב עליהם, ולאחר מכן בהתאם להתנהלותו של המשיב ייתן בית הדין החלטות והוראות מעשיות.

בית הדין קבע מועד לדיון נוסף, והמשיב – בצעד שחיזק שוב את הרושם כי יש לו עילות לחשוש מהתייצבות – הגיש בקשה לביטול הדיון, אף שהדיון נקבע נוכח בקשותיו שלו למתן הוראות וצווים בהתאם להסכם. בבקשה הבהיר המשיב כי לטעמו אף ללא דיון יש להיעתר לבקשתו לביטול צו עיכוב היציאה שניתן נגדו בשלב מוקדם יותר של ההליכים, בקשה שהייתה אחת הבקשות שהדיון נקבע גם בזיקה להן ושהיה מקום לדחותה כל עוד לא יוזמו הטענות נגד הגט או יסודר גט נוסף שכן כל עוד לא יקרה כאמור יתקיים עדיין חשש לעיגון. המשיב לא הזכיר עתה את בקשותיו האחרות, לרבות לעניין ביטול העיקולים, והפליא לעשות באומרו בנוסף לטענה דלעיל כי למרות עמדתו כי יש לבטל את עיכוב היציאה נגדו אף ללא דיון נכון הוא אף כי הצו ייוותר על כנו ובלבד שלא יתייצב לדיון בבית הדין!

בית הדין דחה את הבקשה בהחלטה מז' בטבת התשע"ח (25.12.17) שבה הבהיר מפורשות כי מטרת הדיון היא הבהרת תוקפו של הסכם הגירושין והתוקף של הוויתורים שוויתרה המבקשת בהסכם זה, בית הדין אף התרה במשיב בהחלטה זו כי עליו להתייצב בבית הדין כדי להבהיר את המצב טרם נקיטת הליכים משפטיים הנובעים מהתנהגותו והתנהלותו.

גם לדיון הנוסף, שהתקיים בכ"ד בטבת התשע"ח (11.1.18), נמנע המשיב מהתייצבות, אף שהוזמן אישית והותרה כאמור ואף שבקשתו לביטול הדיון נדחתה. במקומו התייצבו בא כוחו (דאז) ונציגה מטעם הסיוע המשפטי. מן הדין רשאי היה בית הדין, ואולי אף צריך, ליתן החלטות בהעדר המשיב, לאחר שנצטווה להתייצב אישית בדיון ונמנע מכך, ללא שמיעת בא כוחו ונציגת הסיוע וודאי ללא שיזדקק ליתן להם הבהרות כלשהן. למרות זאת – במגמה לנסות ולהביא את הפרשיה לסוף טוב, במידת האפשר – נהג בית הדין לפנים משורת הדין הן בפן המהותי בהחליטו שלא ליתן עדיין הוראות בדבר בטלות ההסכם ובדבר מעמדו של המשיב והן בפן הדיוני בהחליטו לשמוע את דבריהם של בא כוח המשיב ונציגת הסיוע המשפטי ולהבהיר להם את מטרת זימונו של המשיב ביתר הרחבה ואת התשתית המשפטית לה. בית הדין הבהיר את הרקע האמור והבהיר כי אם יתייצב המשיב בבית הדין וינהג כנדרש, לרבות נכונות לסדר גט נוסף, אם יתבקש כדי להסיר את הלעז שנוצר, לא יהיה לו ממה לחשוש והדבר אף יוכל להיחשב כקיומו של ההסכם גם אם באיחור, מה שימנע מהמשיב את נזקי ביטולו. בית הדין אף הבהיר כי ככל שיסכים המשיב לכך ייעתר בית הדין לסידור הגט הנוסף במועד אחר שירצה בו המשיב ואף ללא תיאום עם המבקשת מראש, באמצעות מינוי שליח.

למרבה הצער, מאמצי בית הדין עלו בתוהו וכל שיתוף פעולה מצידו של המשיב לא התקיים אף לאחר כל זאת.

ט.         בחלוף חודש ימים הגישה המבקשת לבית הדין בקשה שבה ביקשה מבית הדין, בין השאר, לקבוע כי נוכח הלעז שהוציא המשיב על הגט בטלים אכן ויתוריה והתחייבויותיה שבהסכם ולקבוע בהתאם לכך כי לא יוסרו העיקולים וכי יעודכנו חיובי מזונות הקטינה ואף מזונות אישה – עבר ועתיד – בהתאם לדין ולהחלטות קודמות ושלא בהתאם להסכם.

בהחלטה מכ"ז בשבט התשע"ח (12.2.18) ביקש בית הדין את תגובת המשיב לבקשה. כחלק מבקשת התגובה וכרקע לה ציטט בית הדין את החלטתו שמב' בכסלו התשע"ח (20.11.17), שבה נקבע גם, כזכור, זימונו של המשיב לדיון כדי לאפשר לו להתמודד עם הההתרשמות העובדתית ועם השאלות ההלכתיות והמשפטיות הנגזרות ממנה ומן העובדות הלכאוריות, שכן נוכח אי־התייצבותו של המשיב לדיון – ואף שאין בה כדי להעניק לו זכויות – מצא בית הדין לנכון להביא את הדברים במלואם בבקשת התגובה שבכתב.

תגובתו של המשיב הוקדשה ברובה לטענות בדבר חוסר סמכות של בית הדין הגדול לעסוק בעניין – טענות שלמעשה בא עליהן מענה מראש בהחלטה עצמה אך התגובה לא התמודדה עם מענה זה אפילו לא לכאורה ולא הציגה ביסוס משפטי כלשהו לטענה כי למרות האמור בהחלטה נעדר בית הדין סמכות לעסוק בעניין, ולאמירות חמורות בגנות בית הדין כביכול פועל הוא במטרה לפגוע אישית במשיב, לערער את סדר יומו ואת שלוותו, וכביכול תיאם הליכים עם בא כוח המבקשת.

את השאלה העובדתית המרכזית פטר המשיב בהכחשה קצרה בת שורה וחצי שלא היה בה כמובן כדי לאיין את שהתרשם בית הדין ישירות.

בית הדין שב והאריך אפו ושב והבהיר בהחלטה נוספת, שניתנה בכ"ד באדר התשע"ח (11.3.18) כי סמכותו וחובתו ליתן החלטה נובעות מהיות השאלה התלויה לפניו שאלה של ביטול הסכם הגירושין שנערך בבית הדין ואושר בו; כי בנסיבות העניין ובפרט לאור התחמקויותיו של המשיב ליתן החלטה ללא דיון נוסף, על בסיס התרשמות בית הדין, בקשות המבקשת ושיקול דעתו ההלכתי והמשפטי של בית הדין וכי אף על פי כן "בנסיבות העניין, ומכיוון שלדעתנו המשיב לא מודע לחומרת מעשיו ולנזקים הכספיים שייגרמו לו באופן מעשי ומידי, אנו מורים למזכירות לקבוע מועד נוסף לדיון. במועד זה, יתאפשר למשיב לטעון טענותיו בפני בית הדין […]" למען הסר ספק שב בית הדין והבהיר בשלהי אותה החלטה: "אם לא יופיע הבעל גם במועד זה ישמע בית הדין את דברי המבקשת ובא כוחה וייתן החלטתו."

המשיב הגיש בקשות לביטול הדיון תוך שהוא חוזר על טענותיו שנדחו בהחלטות קודמות, ביקש להגיש מסמכים שונים במקום להתייצב לדיון ובהמשך הוסיף אף טענה כי נודע כי המבקשת נישאה בינתיים ומכאן כי הגט הוכשר ואין צורך עוד בדיון בסוגיית כשרותו. בפועל בחר שלא להתייצב לדיון למרות ההחלטות הקודמות ולמרות החלטה נוספת מכ"ו בניסן התשע"ח (11.4.18) שבה שב בית הדין והבהיר כעין האמור בהחלטה שמכ"ד באדר (11.3). במקום להתייצב לדיון ביקש המשיב להמציא מסמכים ודרש כי יתויקו בתיק, בהחלטה מכ"ט באייר התשע"ח (14.5.18) דחה בית הדין את עמדתו והבהיר כי אין מקום לקבל מסמכים וטענות ממי שמפר את הוראת בית הדין ואינו מתייצב לדיון וכי גם במישור הענייני מסמכי טענות אינם יכולים לבוא במקום טענות בעל פה וחקירתו של הטוען אותן בבית הדין. בהתאם לכך הורה בית הדין על הוצאת המסמכים שהוגשו שלא כדין מן התיק.

עם זאת מן הראוי לציין שהמסמך שאותו הגיש המשיב לתיק כלל בעצמו אמירות המחזקות את הטענה כי הוציא לעז על הגט שכן במסמך זה עצמו טען המשיב כי בכל המכתבים ובכל הדיונים טען כי הגט אינו ניתן מרצונו וכן טען כי החלטות בדבר בטלות ההסכם (אף שבהללו נאמר כי מדובר בתוצאה של הוצאת הלעז וניתנה למשיב הזדמנות להכחיש את הוצאת הלעז) משמען כי מראש היה ההסכם 'תרמית' שכתוצאה שלה יש לפסול את הגט.

בשלהי תמוז התשע"ח (ראשית יולי 18) הגיש המשיב לבית הדין בקשה שבה קבע בעזות מצח כי בית הדין הוא שהטיל ספק בכשרותו של הגט וסבר משום כך כי יש לסדר גט נוסף וכי משנישאה המבקשת משמע כי הוכרע שאין ספק בכשרותו של הגט (וממילא, לכאורה, יש להיעתר לבקשות המשיב למרות הימנעותו מהתייצבות בבית הדין).

בהחלטה מכ"ז בתמוז התשע"ח (10.7.18) דחה בית הדין את בקשותיו של המשיב והבהיר כי הגט אומנם כשר והמבקשת נישאה כדין, למרות הלעז על הגט, אך אין בכך לבטל את חובת התייצבותו של המשיב בבית הדין – והדבר ברור הוא מאליו שכן אין בהכשרת הגט כדי 'להלבין' את הוצאת הלעז וכדי לייתר את הצורך לדון בהשלכותיה בדבר מעמדו של ההסכם שאת הוצאת הלעז יש לראות כהודאה על הפרתו, שנאמן בה המשיב על עצמו כאמור, וכהפרה לכולי עלמא של התחייבות הכלולה בו או כעילה לקבוע כי הסכמת המבקשת לו, בשעתו, נעשתה בטעות המצדיקה את ביטולו – ומכאן קבע בית הדין כי כל עוד ממשיך המשיב בהימנעותו מהתייצבות בבית הדין ומפר את החלטותיו לא יזדקק בית הדין לבקשותיו שלו. על הקביעה האחרונה שב בית הדין, לאחר שהמשיב הגיש עוד כמה בקשות, בהחלטה מו' בכסלו התשע"ט (14.11.18).

י.          תוצאת ההליך עד כה הייתה אפוא כי ההסכם בטל הוא, ותוצאת קביעה זו היא כי ההוראות בדבר ביטול העיקולים וכו' – בטלות המה, וכי המשיב עצמו מנוע מלהינשא נוכח הלעז שהוציא על הגט שבו הוא נאמן על פי ההלכה כלפי עצמו בלבד.

כשמוזמן אדם לבית הדין ואינו מתייצב, ועל אחת כמה וכמה כשהדבר חוזר ונשנה, רשאי בית הדין לפסוק שלא בפניו ולקבל את התביעה (ראה תקנה קא לתקנות הדיון).

בירור עובדת הוצאת הלעז אומנם לא הושלם בדיון עצמו אולם מה שהחל בהתרשמות ישירה של דייני בית הדין, גם אם מחוץ לאולם בית הדין, שהביאה אותם למסקנה כי קיים הכרח לברר את הדברים, היה להתרשמות שמתוך ההליך הדיוני – גם מכללם של דברי המשיב שבכתב שכללו בעצמם בפי שסוקר לעיל הכחשה רפה לעובדת הוצאת הלעז מן העבר האחד ודברי לעז אחרים מן העבר האחר ובעיקר מההימנעות העיקשת, בכל מחיר, מהתייצבות בבית הדין, כשפעם אחר פעם מובהר כי אין למשיב כל עילה לחשוש ממנה וכי אי־התייצבות היא העשויה להביאו לעברי פי־פחת ופעם אחר פעם מובהר גם כי תכלית הדרישה להתייצב בבית הדין היא קיום בירור בדבר השאלה אם הוציא לעז כאמור על הגט אם לאו ובנוגע לשאלה ההלכתית משפטית של משמעויותיו ותוצאותיו של לעז כזה. ההתעקשות להימנע מחקירה ובירור בשאלות אלה, בתירוצים מוזרים ולמרות התראות חוזרות ונשנות ואף על פי שתוצאה ישירה שלה הייתה מניעת כל סעד אחר מהמשיב בנוגע לבקשותיו השונות, אין לה אלא פירוש אחד והוא כי המשיב הבין שבדיון עלול הוא להיוותר חסר מענה לשאלות שיופנו אליו או לעובדות שיוצגו בפניו או כי נוכח האמת יש להניח כי פיו יכשילנו משום שאכן פעל כפי הנשמע והנטען להוציא לעז על הגט.

הקביעה שהחלה כקביעה זמנית עד לבירור שייעשה תוך שיהיה המשיב עצמו זכאי להשיב ולטעון להותרת ההסכם בתוקפו ולביטולו של העיקול, הייתה לקבועה בשל הימנעות המשיב מלהתייצב לדיונים שאליהם זומן ולממש את זכותו זו. קביעה זו עומדת הן בפן הפרוצדורלי של היכולת לדון ולפסוק שלא בפני הנתבע בשל אי־התייצבותו והן בפן המהותי כשבנסיבות המתוארות יש באי־ההתייצבות לא רק משום אי־סתירת הטענות אלא אף משום חיזוקן.

יא.        העיקול נותר על כנו כשלמעשה, לכאורה, לא הגיעה לידי רשם המקרקעין גם ההחלטה המבטלת את החלטת הביטול ואף לא צריכה הייתה להגיע לידיו, שהרי בלאו הכי לא הייתה החלטת ביטול העיקול יכולה לבוא לידי מימוש ללא החלטה מבהירה או מתקנת.

כך עד לפני כמה חודשים, אז – בחודש שבט התשפ"ב (ינואר 22) בוטל העיקול, ביטול העיקול התגלה למבקשת זמן מה לאחר מכן וזו הגישה לבית הדין בשלהי אדר א' התשפ"ב (ראשית מרץ 22) בקשה למתן החלטה המורה על ביטולו של הביטול ועל החייאתו של צו העיקול נוכח ההחלטות הקודמות. המבקשת העלתה בבקשתה השערה כי הביטול נעשה מכוחה של ההחלטה שמי"ב בתמוז התשע"ז (6.7.2017), למרות ההחלטות המאוחרות ממנה, למרות האמור בבקשות המשיב בעבר כי רשם המקרקעין סירב בעבר לבטל את העיקול בהעדר החלטה המתקנת או מבהירה את מספרי התיקים השונים. השערה זו התבססה לדברי המבקשת על בירור שקיימה שהעלה כי המשיב ביקש ממזכירות בית הדין עותק "מתאים למקור" של ההחלטה מי"ב בתמוז התשע"ז (6.7.2017) וכי ביטול רישום העיקול נעשה בסמוך לכך. המבקשת העלתה חשש מכוונה של המשיב להבריח את הנכס בניגוד להחלטות בית הדין שקבעו את הותרת העיקול על כנו, וביקשה אפוא מתן צו עיקול חדש והחלטות מתאימות.

בהחלטה מל' באדר א' התשפ"ב (3.3.22) נעתר בית הדין לבקשה זו, במעמד צד אחד, בהתאם לסמכותו על פי סעיף 7ג לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956, ועל פי תקנה קח לתקנות הדיון, וקבע גם כי נסיבות הסרת העיקול – הנראות תמוהות לכאורה ומעלות חשש גם כי המשיב פעל בעניין בחוסר תום לב, ואולי גם תוך עבירות פליליות כאלה או אחרות ותוך הטעיית רשם המקרקעין – מצריכות קיום דיון נוסף וכי מן העבר האחר הדיון גם כדי לאפשר למשיב לטעון נגד הצו.

במסגרת ההחלטה ניתן גם צו המורה לרשם המקרקעין להבהיר על יסוד מה בוטל העיקול הקודם שהיה רשום על הדירה, הבהרה שתכלול גם הסבר בנוגע לביטול עיקול שניתן במסגרת תיק מסוים ומבוטל במסגרת תיק אחר ואת עותק המסמך שהוגש לרשם המקרקעין ושעל בסיסו בוטל העיקול.

ביום כ"ח באדר ב' התשפ"ב (31.3.22) נתן בית הדין החלטה נוספת שבה עמד על "הודעת עדכון" שכללה את הבהרתה של לשכת רישום המקרקעין על נסיבות ביטולו של העיקול הקודם וקבע כי לעניין הודעה זו והנפקויות שלה יוכלו הצדדים לטעון בדיון הקבוע בעניינו של צו העיקול, ולרבות באשר לאפשרות כי התנהלותו הנטענת של המשיב בהקשר זה עולה לכאורה כדי עבירה פלילית שיש מקום לפנות בגינה לגורמים המוסמכים ולבקשם לפתוח בחקירה, ובאשר לאפשרות להשתת הוצאות משפט בגין הליך העיקול הנוכחי שהצורך בו נבע לכאורה מאותה התנהלות ומביטול רישומו של העיקול.

במקביל עתר המשיב לבית הדין בבקשה לקבל תעודת גירושין, תעודה שבעבר החליט בית הדין כי אין מקום להנפיקה נוכח הטענות, שמקורן לכאורה במשיב עצמו, כי הגט פסול היה וממילא הצדדים אינם גרושים ונוכח העיקרון ההלכתי כי אף שאין המשיב נאמן בטענה כזו כלפי כולי עלמא – בכל הנוגע אליו עצמו נאמן הוא. בית הדין הבהיר כי בעניין זה – ומאחר שאין בו שאלה הנוגעת למבקשת עצמה, שנקבע כי היא גרושה כדת וכדין, אלא למשיב בלבד על המשיב לפתוח תיק נפרד, תיק כזה אכן נפתח אולם בהגיע מועד הדיון שנקבע בו שב המשיב לסורו ולא התייצב לדיון ולפיכך נסגר התיק.

יב.        הדיון בסוגיית צווי העיקול התקיים בי"א באייר התשפ"ב (12.5.22). בתחילתו של הדיון נכחו המבקשת ובאי כוח הצדדים, האיש – כדרכו שלא בקודש – לא התייצב. עם זאת כפי שהתברר המתין האיש לא הרחק מבית הדין, מעט לאחר תחילת הדיון ביקש בא כוחו את רשות בית הדין לקרוא לו, בית הדין נעתר לבקשה ואף הסכים להמתין עשר דקות לשם כך (למרות התחלת הדיון גם כן באיחור), לאחר ההפסקה התחדש הדיון (ארבעים דקות לאחר השעה שבה נועד להתחיל) ולאחר פרק זמן נוסף ביקש בא כוח המשיב הפסקה נוספת שלאחריה חודש הדיון כשגם המשיב נכנס לאולם בית הדין.

לשאלת בית דין "אתה הוצאת לעז על הגט" הגיב המשיב במה שנראה כהיתממות "לא הייתי כאן מאז, ואמרתי זאת מאז שהיה הגט. מאז שיצאתי לא הייתי כאן. אני לא מצליח להבין." כשבית הדין הציע להסביר לו או שמא לרענן את זכרונו, "נקריא לך", טען המשיב:

על סמך מה העיקול? הרי עשו עיקול להפעיל לחץ על מתן הגט. ואין טעם אחר. אז לשם מה העיקול? ואז לדון בשבע שעות שהייתי כאן במתן הגט ועשיתי תנאי מפורש שהעיקולים יוסרו […]

כשבית הדין ציין למידע שהגיע בשעתו על הוצאת הלעז על הגט, השיב המשיב "זה לא אמין, זו מזימה נגדי". ובהמשך הוסיף ואמר:

הטענה הזו והתקדים של 'שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא', יסודה הוא שקרי ולא אמרתי זאת. ואם לא אמרתי בפניכם אינכם יכולים לומר. וגם לגבי רבנים אחרים אני לא מדבר איתם יותר. והדברים לא קרו מעולם. אם רוצים לעשות עיקול מחדש יש לדון בזה. אבל לבטל [=את ביטול ה]עיקול למפרע בטענה של הטלתי לעז על הגט כשלא הייתי פה ולא שמעתם אותי.

בא כוח האיש מצידו טען: "אולי אין מקום לעיקול כי אין חוב."

ושוב אמר המשיב:

והטענה שבגלל שלא הייתי כאן לבאר שאין לעז על הגט, אני מסביר ולא אמרתי בפני איש שיש לעז על הגט. אין לי קשר לרבנים ואני לא לומד כבר. למי אוציא לעז על הגט, לאיזה חברה בדיוק?

וגם אם נדון בעיקול מחדש, צריך לדון מה העילה. האימא מקבלת יותר ממה שצריכה לקבל. [קצבת] התלויים זה אלף [ש"ח]. אני לא עבדתי מאז שהייתי בגיל שמונה־עשרה ואני חויבתי חמש מאות ש"ח מזונות לפי ההסכם.

בתגובה לדברים אלה התדיינו הצדדים בשאלת תשלומי המזונות – דיון שאין מקומו כאן – והמשיב שב לטעון לעניין הלעז על הגט: "אין כזה דבר אולי תלמידים ורבנים של הרב שפירא. ובפניכם לא אמרתי דבר ואין כל הוכחה לכך. ובדרכים שזה הגיע אלו דרכים עקלקלות."

בית הדין הפנה לבא כוח המבקשת את השאלה:

הבעל אומר ומצהיר שהוא לא מוציא לעז על הגט וגם לא הוציא לעז […] הוא אומר אני מצהיר שאיני מוציא לעז על הגט ולא הוצאתי. אז הוא אומר לא הוצאתי ולא מוציא ויש הסכם גירושין.

בא כוח המבקשת השיב: "נעשה כבר נזק. חמש שנים היא מסתובבת עם לעז על הגט, וזה בחוגים דתיים, והיא כבר התחתנה עם הנזק על גבה."

לבד מזאת טען בא כוח המבקשת כי יש לקבוע את בטלות ההסכם גם בשל הפרות נוספות שלו, בדגש על אי תשלום דמי המזונות – אפילו אלה המזעריים שעליהם הוסכם בהסכם: "גם כי כשלוש שנים הוא לא שילם שקל מזונות […] הוא לא קיים את ההסכם מכל הבחינות […] ההסכם צריך להיות בטל."

הצדדים שבו על הטענות ואף סטו מן העניין למחוזות נוספים, אך אלה עיקרי טענותיהם הנוגעות לענייננו, ונוספה עליהן גם טענת המשיב שאינה לעיקרם של דברים אבל משיקה להם, כי לא התכוון לבצע דיספוזיציה בנכס ואילו רצה לעשות כן היה יכול לעשות כן זה מכבר. לאחר הדיון הגישו הצדדים בקשות למתן החלטה שבהן שבו על עיקרי הטענות, המבקשת אף נקבה בשמו של רב מסוים שאליו לדבריה פנה המשיב בדבריו כנגד הגט וציינה כי מדובר גם ברבנים נוספים באזור מגוריה.

יג.        טרם החלטה נחוצה הבהרת המסגרת הדיונית:

בהיבט הפורמלי, מאחר שהעיקול הקודם בוטל, ההליך הנוכחי הוא לכאורה הליך חדש של הטלת עיקול, אולם מאחר שלא בדיון עצמו ולא בבקשות השונות שהגיש המשיב לא נסתרה הטענה וההנחה כי ביטול העיקול הקודם נעשה שלא כדין, תוך ניצול החלטה שבוטלה זה מכבר להטעיית רשם המקרקעין – ואף לא נטען נגדה דבר – ומה גם שלכאורה אכן גם אין אפשרות אחרת המסבירה את ביטול העיקול הרי שבשלב ראשון עלינו לאשש את הקביעה כי אכן ביטול העיקול נעשה שלא כדין ומשכך גם אם בהיבט הפרוצדורלי מדובר בהטלת עיקול חדש, בהיבט המהותי יש לקבוע כי העיקול הוותיק עומד בתוקפו והדיון הוא בשאלה אם יש לבטלו כהוראת ההסכם שבין הצדדים או להותירו על כנו כתוצאה של הקביעות בדבר בטלות ההסכם.

ומכאן להבהרת מסגרת הדיון לעניין הקביעות בדבר בטלות ההסכם:

בטלות ההסכם נקבעה תחילה כהחלטה זמנית, אבל משבחר המשיב שלא לממש את האפשרות להתייצב בבית הדין ולטעון נגדה הייתה היא להחלטה קבועה ולכאורה סופית. היכולת לטעון נגד החלטה כזו אפשרית בשתי דרכים: האחת היא בהתאם לפרק הי"ג של תקנות הדיון (תקנות קכ–קכז) העוסק בטענה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, השנייה היא על פי הפרק הי"ד לתקנות (תקנות קכח–קלא) העוסק בסתירת הדין ודיון מחדש. תקנה קכא תוחמת את האפשרות לטעון מכוח מתן פסק הדין במעמד צד אחד לשלושים יום בלבד, ותקנה קכו קובעת כי אם לא כך נעשה לא ידון בית הדין בבקשה אלא בדרך של סתירת הדין כאמור בפרק יד של התקנות. בענייננו אפוא, מן הדין, נסתם הגולל על אפשרות זו, אולם למעלה מן הצורך נאמר את שנאמר להלן גם כלפי האפשרות לדון מכוח הפרק הי"ג של התקנות:

הוראת תקנה קכג שבפרק הי"ג של התקנות היא כי "סדרי הדיון הם כמו בכל תביעה, אלא שהמבקש טוען ראשון". הוראה זו הנראית במבט ראשון כהוראה טכנית הנוגעת לסדר הדין, מקפלת למעשה את מהותו של ההליך – הטוען ראשון בהליך הוא על דרך כלל התובע, וממילא הוא שעליו הראיה. כשנפסק הדין במעמד צד אחד משום שהצד האחר נמנע מהתייצבות לדיון – אומנם אין הוא מפסיד לחלוטין את זכותו להעלות את טענותיו, אולם גם אם מלכתחילה היה הוא הנתבע – נטל הראיה עבר אליו.

אשר להליך המבוסס על הפרק הי"ד לתקנות, זכותו של בעל דין לטעון לסתירת הדין היא רק אם יציג טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם (תקנה קכט(1)), וגם אז נדרש הוא להניח את דעת בית הדין בנוגע לסיבה שבגינה לא הביא את אותן טענות או ראיות בדיון הקודם (תקנה קכט(2)). גם כאן ברור כי נטל הראיה הוא על הטוען לסתירת הדין, שהלוא הוא הזקוק להביא ראיות חדשות או לשכנע את בית הדין בטענותיו החדשות.

יד.        קשה לראות בנימוקיו של המשיב לבחירתו, פעם אחר פעם, שלא לשעות להזמנות ולהתראות בית הדין ולהימנע מהתייצבות בדיונים – כביכול בגין חשש ממעצר – נימוקים המניחים את הדעת. אולם אפילו היו כן סוף כל סוף נחוצה הצגת טענות עובדתיות חדשות או ראיות חדשות, ראיות ודאי לא סיפק המשיב ובנוגע לטענות העובדתיות היינו הטענה כי לא הוציא לעז על הגט, שוודאי היה עליו להעלותה בדיונים הקודמים שמהם בחר להיעדר – לא זו בלבד שאין היא עונה לדרישות בדבר העלאת טענה חדשה שלא הייתה ידועה בדיון הקודם, אלא שגם לגופו של עניין לא די בה כדי לסתור את שהתרשם בית הדין ישירות, את טענות המבקשת, ואת הראיה מהימנעותו של המשיב מהתייצבות לדיונים במועד סמוך להעלאת הטענות, מועד שבו היה נקל לברר את הדברים עד תום באמצעות חקירתו, וככל שהיה עולה צורך גם באמצעות זימון וחקירת עדים.

המשיב, שבנסיבות האמורות התהפך נטל הראיה עליו, לא הביא כל ראיה לדבריו, כאמור. ולא זו בלבד אלא שמבין השיטין עולה אף מדבריו חיזוק מה לטענות נגדו:

ההיתממות בתחילת דבריו של המשיב מחזקת את הטענה, וכמוה גם דבריו "אם לא אמרתי בפניכם אינכם יכולים לומר. וגם לגבי רבנים אחרים אני לא מדבר איתם יותר".

בית הדין יכול כמובן לדון על פי דברים שנאמרו שלא בפניו אלא בפני אחרים, אם שוכנע כי נאמרו בפניהם, גם כשמדובר בפסיקה המבוססת על 'הודאת בעל דין', 'שוויא אנפשיה' וכדומה – אף שלעניין האפשרות לטעון כי אמירתו של בעל הדין הייתה שקרית ונאמרה בדרך של 'השטאה' יש הבדל בין אמירה שבבית דין לאמירה שבפני אחרים – ואין שחר לאמירה "אם לא אמרתי בפניכם". אך מעצם ההזדקקות לטענה זו כביכול אין בית הדין יכול לדון על סמך אמירה או הודאה שנאמרה שלא בפניו משמע כי אכן היו אמירות כאלה של המשיב, נגד הגט, גם היו.

גם מן האמירה "לגבי רבנים אחרים – אני לא מדבר איתם יותר" משתמע כי בעבר אכן היו דיבורים של המשיב עם "רבנים אחרים", אם כי המשיב כנראה הבין מייד כי נכשל בלשונו וניסה לתקן את הרושם שנוצר מדבריו באומרו "והדברים לא קרו מעולם".

וכך עולה גם מדברי המשיב: "אין כזה דבר אולי תלמידים ורבנים של הרב שפירא. ובפניכם לא אמרתי דבר ואין כל הוכחה לכך. ובדרכים שזה הגיע אלו דרכים עקלקלות."

קול המופץ ברבים מגיע לאוזני רבים, לא דבר סתר הוא ואין הוא זקוק ל"דרכים עקלקלות" כלשונו של המשיב – אכן שמא עקלקלות הן דרכיו של מוציא לעז המנסה לטשטש עקבותיו באמצעותן, אך כך היא דרכו של לעז שאינו הולך רק בתלם הישר או המעוקל שביקש מוציאו לסלול לו אלא נוהג כמים הזורמים בכל נתיב פתוח שיימצא להם, ובכל הנתיבים במקביל.

אכן יכול אדם לומר "היה לעז, אבל לא אני מקורו", אלא שלבד מן הסברה שלעז מופץ על ידי בעל עניין ולבד מן הקושי להלום לעז שיתאים לדברי המשיב אך יצא כביכול ממקור אחר, אי אפשר גם לקבל טענה כזו שאינה נטענת בפירוש. אי אפשר לקבלהּ גם כשמי שהוצאת הלעז מיוחסת לו אומר בעצמו דברים שמהם משמע כי אכן הוציא את הלעז האמור אלא שסבור הוא בטעות כי כל עוד לא שמע בית הדין אותו עצמו מלעיז אין בית הדין יכול לדונו כמוציא לעז זה.

מדוע מניח המשיב כי "תלמידים ורבנים של הרב שפירא", אחד החתומים מטה, הם שאמרו לבית הדין או לרב שפירא כי הוא מוציא לעז על הגט אם מעולם לא עשה כן? מה משמעות האמירה "בפניכם לא אמרתי, ואין כל הוכחה" אם לא ניסיון לחמוק מהשאלה אם נאמרו הדברים ולהסיט את הדיון לשאלה בפני מי נאמרו? ונזכיר את שאמרנו לעיל כי אין אנו דנים בשאלת תוכנו של הלעז, שאלת כשרותו של הגט, שלגביה היה מקום להבחין בין טענות שנאמרו בפנינו לטענות שנאמרו שלא בפנינו, אלא בשאלת קיומו של הלעז. לעז אינו דווקא אמירה בפני בית הדין אלא גם – ובעיקר – הפצת דברים ברבים, מחוץ לכותלי בית הדין, ואם התפוצה היא כזו שבשלה הגיעו הדברים לאוזני בית הדין לא תוך דיון בפניו אלא מקול המון – אין זה נתון העומד לצידו של מי שטוען כי לא היה לעז כזה אלא להפך.

כללו של דבר: לא זו בלבד שלא הצליח המשיב לסתור את ההנחות הקודמות כי אכן הוצא לעז על הגט וכי אכן הוא שהוציאו והפיצו בכוונה לפגוע במבקשת אלא כי אף חיזק אותן.

לעניין המשמעויות של עובדה זו והשלכותיה על תוקפו של ההסכם – אף לא טען, ודומה כי אף הוא מבין כי אם אכן אלה פני הדברים הרי שמדובר בעילה לביטול ההסכם.

טו.        בשולי הדברים נעיר כי גם בנוגע לשאלה המשנית אם אכן כיוון לדיספוזיציה ומשום כך פעל עתה להסרת העיקול תוך שהוא מציג לרשם המקרקעין החלטה שאינה תקפה לא יכולנו לקבל את דבריו כי לא לכך כיוון וכי לו רצה בכך יכול היה לפנות אל הרשם זה מכבר. ברי כי מי שפועל לביטול עיקול עושה כן כדי שיוכל לשנות את רישום הבעלות בנכס, כשהדבר נעשה כדין אין בכך פסול כמובן, אך לא כשהדבר נעשה שלא כדין. השאלה אם הכוונה הייתה לשינוי הבעלות בטווח המיידי או במתן האפשרות לכך לעתיד לבוא אינה חשובה ביותר, אך גם לגביה רשאים אנו לומר כי מי שמסיר עיקול עם קבלת ההחלטה בעניין – אין זו ראיה על כוונתו לפעול בזמן הקרוב לשינוי הבעלות, אבל מי שבידו החלטה על ביטול העיקול זה למעלה מארבע שנים ופונה הוא עתה אל הרשם כדי להסיר את העיקול – בדרך כלל מלמד הדבר על כוונה לשינוי הבעלות בקרוב, ואומנם בענייננו יש גם אפשרות נוספת והיא כי לאחר שניסיון קודם כשל (בשעתו בשל תהייה הרשם על מספרי התיקים השונים, כאמור לעיל) ניסה המשיב את מזלו שוב, והפעם הצליח, ואולי אף ניסה כמה פעמים בעבר ולא הצליח ומשכך לא נודע הדבר, ואולי הניסיון עתה בא על בסיס ההנחה והתקווה כי בחלוף השנים אפשר שהמבקשת לא תשים ליבה לכך או כי אם יגיעו הדברים לדיון בבית הדין, כפי שאכן קרה, תישכח פרשת הלעז או כי בחלוף השנים יקשה לבררו ולהוכיחו, ועל כן למרות ההימנעות בשעתו מלבוא לבית הדין הפעם ניסה המשיב את מזלו ולבסוף אף הואיל להתייצב בבית הדין (משראה כי לא יוכל להשיג את מטרתו לולי זאת). אך בית הדין לא שכח, ואשר לקושי, אולי, להוכיח, בחלוף השנים את הלעז – בנסיבות האמורות התהפכה כאמור חובת ההוכחה, ובנוסף לזאת גם פיו של המשיב הכשילו וסייע לקבוע כאמור כי לא זו בלבד שלא הצליח לסתור את שנקבע בעבר אלא כי אף חיזק את אותן קביעות.

עוד נעיר, למעלה מן הצורך, כי אין כמובן כל מקום גם לטענתו השקרית של המשיב כי מלכתחילה הוטל העיקול לשם אכיפת הגירושין, ומשנעשו – אין לו מקום. העיקול הוטל לאכיפת חיובי המזונות ואולי גם להבטחת תביעות רכושיות של המבקשת, ביטולו בזיקה לגירושין לא היה מפני שהוטל בזיקה להם אלא משום שלמבקשת לא עמדו כוחותיה לעמוד על זכויותיה אל מול סחטנותו של המשיב שהשתמש בגירושין כקלף מיקוח והיא העדיפה להיכנע לגחמותיו ולהסכים לוותר על הזכויות האמורות ועל העיקול שנועד להבטחתן גם יחד (ובית הדין בנסיבות העניין נאלץ אף הוא, בחירוק שיניים, להסכים לכך, שכן כאמור לעיל אין בית הדין סבור כי נכון וצודק הוא לנהל את המאבק העקרוני במעגנים וסחטנים על גבה של אישה שכשל כוח סבלה והיא מבקשת לסיים את פרשת נישואיה העגומים בכל מחיר).

טז.        בשולי הדיון שב ועלה גם עניין מעמדו האישי של המשיב. בא כוחו אמר בשמו "הוא רוצה להגיש הצהרה בכתב, איזו הצהרה הוא צריך לתת בנוגע ללעז?" ובית הדין הבהיר:

הגט כשר, למרות שכפי שהתברר לנו הוצאת לעז על הגט. אם ברצונך להגיש הצהרה לתיק כפי הבנתך, שאולי יהיה בדבר כדי לפתור את בעייתך להינשא, או אולי בעיות אחרות שלך, תגיש.

המשיב לא הגיש דבר, וכזכור לדיון שנקבע לפני כן לעניין זה עצמו – לא התייצב, משכך לא השתנה דבר מהותי בעניינו.

עם זאת מאחר שנזקקנו לסוגיה זו, עיינו בה שנית ובאנו למסקנה כי אף שהמשיב אכן אינו רשאי להינשא, מכל מקום הדרך הנכונה – הלכתית ומשפטית – להבהרת מעמדו היא מתן תעודת גירושין, למרות האמור, ובמקביל רישום 'עיכוב נישואין'.

טעמו של דבר הוא שתעודת גירושין היא מסמך אזרחי המעיד על היותו של האיש גרוש על פי דין, אף אם אינו רשאי להינשא על פי ההלכה. דיני 'שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא' שמכוחם נובע איסורו ההלכתי של המשיב מלהינשא לעת הזאת אינם נוגעים לתחום האזרחי ולא להגדרתו האוביקטיבית כגרוש, הנובעת מקביעת בית הדין כי הגט כשר הוא ללא שום פקפוק, ולהשלכותיה האזרחיות אלא לתחום ההלכתי של דיני הנישואין בלבד, ועל כן אין בהם כדי למנוע הנפקת תעודת גירושין אלא כדי להצדיק רישום 'עיכוב נישואין'.

סוף דבר

א.         הסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים ושכלל ויתורים מפליגים מצידה של המבקשת והתחייבויותיה לדברים שמן הדין אינה מחויבת בהם – בטל מאחר שהמשיב, בהתאם להתרשמותנו בעבר שאוששה עתה, הוציא לעז על הגט, ומאחר שלעז זה יש בו משום הפרה של תנאי שמכללא שבהסכם זה ולחילופין עילה לקבוע כי ההסכם נכרת בטעות.

ב.         אין בדבר כדי לפגוע ולפגום בכשרות הגירושין עצמם, וזאת הן משום שמתן הגט עצמו נעשה ללא תנאי ותוך הבהרה מפורשת שאין הוא ניתן בתנאי כלשהו ואינו תלוי בתוקפו של ההסכם ובקיומו והן משום שהפרת ההסכם הייתה מצידו של המשיב ולא מצידה של המבקשת.

ג.         נוכח ביטול ההסכם עומדת למבקשת הזכות לתבוע כל תביעה רכושית או תביעת מזונות שעליה ויתרה במסגרת ההסכם ולממש כל פסיקה בעניינים אלה שניתנה קודם להסכם ושעל מימושה ויתרה במסגרתו.

אין צריך לומר התביעות לגופן יידונו מכל מקום בבית הדין האזורי ולא בבית דיננו, שערכאת ערעור הוא, שלא נזקק אלא לשאלת קיומו או הפרתו, פרשנותו, תוקפו או ביטולו של ההסכם שאותו אישר הוא.

ד.         כמו כן בטלות, עם בטלותו של ההסכם, כל ההוראות בדבר ביטול העיקולים שהוטלו מכוחן של פסיקות קודמות ושביטולם נקבע בהסכם.

מאחר שבפועל הצליח המשיב להביא לביטול רישום העיקול באמצעות ההחלטות (שבוטלו) על ביטולו הוזקק בית הדין ליתן צו עיקול חדש. צו עיקול זה שלפי מהותו אינו אלא החייאתו מחדש של הצו הקודם יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת של בית הדין.

(למותר לציין שלא תינתן החלטה המתבססת על ההסכם הבטל, וביטול העיקול יהיה משום שיפרע המשיב את כל חיוביו וימציא ערובות שיניחו את דעת בית הדין, כחלופה לעיקול, בנוגע לחיוביו העתידיים, או מכוחן של הסכמות חדשות שיגיעו אליהן הצדדים אם יגיעו. נציין כי בא כוח המבקשת גילה בדיון נכונות למשא־ומתן.)

ה.         מאחר שהמבקשת נאלצה לנקוט בהליך זה לשם חידוש העיקול לאחר שהמשיב הביא לביטולו באמצעות הונאה של רשם המקרקעין, אנו מחייבים את המשיב לשלם למבקשת הוצאות משפוט בגין הליך זה.

לפנים משורת הדין, מאחר שלא הובאו לנו ראיות לגובה ההוצאות וכדי לחסוך התדיינויות נוספות, אנו קובעים כי לעת הזאת לא יחויב המשיב בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בגין הליך זה, אף שמן הדין היה ראוי להשית אף את אלה בנסיבות שבהן נוצר ההליך, ואנו מעמידים את חובת המשיב בתשלום הוצאות למבקשת על סך של 10,000 ש"ח.

ככל שיטען המשיב כי הוצאות המבקשת פחותות מסכום זה – תעמוד לו הזכות לקיום דיון בעניין אלא שבמקרה כזה נדון גם בטענה כי ההוצאות היו גבוהות יותר, אם תיטען, ונדון אף בחיוב הוצאות לטובת אוצר המדינה.

ו.          המשיב רשאי להגיש לבית הדין בקשה להנפקת תעודת גירושין, וככל שיגיש כזו – תונפק לו תעודה כזו.

ז.          המשיב יירשם במרשם מעוכבי נישואין. רשאי הוא לפנות אל בית הדין בבקשה להסירו ממרשם זה שתנומק בנימוקים הלכתיים מתאימים (כדוגמת חזרתו בו מן הלעז בצירוף 'אמתלא' שתאפשר לסתור את חלות דין 'שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא'). ככל שתוגש בקשה כזו ידון בה בית הדין לגופה.

ח.         נעיר כי אין בכל האמור כדי למצות את כל היבטיה של הפרשה. ייתכנו לפרשה זו גם היבטים פליליים של הונאת רשם המקרקעין או היבטים של טענות נזיקיות או אחרות שיכולות לקום בשל הוצאת הלעז על הגט. ברם הללו אינם בסמכותו של בית דין זה.

גם היבטים הלכתיים נוספים של הוצאת הלעז – חרמו של רבנו תם על המוציא לעז על הגט – אינם כאלה שבכוחו של בית דיננו לאוכפם. חובתנו להעיר על קיומם, השומע ישמע לתת לב לשוב בתשובה ולתקן את אשר עיוות, והחדל – יחדל.

ט.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ"ז בסיוון התשפ"ב (26.6.2022).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                           הרב מיכאל עמוס

הפוסט הוצאת לעז על הגט כעילה לעיכוב נישואי הבעל המלעיז, ולביטול התחייבויות וויתורי האישה שהיו בהסכם הגירושין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפנינו ערעור על פסק דין שניתן בבית הדין בירושלים [הדיינים: הרב יצחק אושינסקי – אב"ד, הרב מאיר קאהן והרב יעקב מ' שטיינהויז] ביום י"א באייר תשפ"ב (14.3.2022).

מדובר בפרשה מסועפת המרוכזת באירוע משפטי קצר יחסית שאירע ביום י"א באדר תשע"ח (26.2.2018) בבית הדין בירושלים. הצדדים התייצבו לפני ראש אבות בתי הדין בירושלים (אז) הגר"א אברז'ל שליט"א לאישר הסכם ממון מפורט (להלן: ההסכם). שנתיים וחצי אחר כך נישואי הצדדים נקלעו למשבר, האישה הגישה תביעת גירושין ובמקביל בקשה לביטול הסכם, והאיש הגיש בקשה לאכיפת הסכם. בית הדין דחה את בקשת האישה ואימץ את בקשת האיש. ומכאן הערעור שלפנינו.

רקע כללי ותמצית ההליכים המשפטיים

הצדדים נישאו כדת משה וישראל בחודש מרחשוון תשס"ו (נובמבר 2005). להם שלושה ילדים משותפים. בי' באדר תשע"ח (25.2.2018) חתמו הצדדים על הסכם ממון, וביום המוחרת הביאו את ההסכם לאישור בבית הדין בירושלים, בפני ראש אבות בתי הדין דאז, הגר"א אברז'ל.

ההסכם עוסק בעיקר בענייני הרכוש. ומתייחס לנכסי עבר, הווה ועתיד. בפירוט מוזכרים שם: מגרש ברחוב [ז'] שהזכויות בו רשומות על שם האיש עוד מלפני הנישואין וחנות שהזכויות בה רשומות על שם האיש. הובהר בהסכם שהסדר איזון משאבים אינו חל על נכסים אלו. עוד נכתב בו שנכסי דניידי ודלא ניידי שרשומים על שם אחד הצדדים יהיה בבעלותו של הצד שהם רשומים על שמו והרישום יהיה הוכחה גמורה לבעלות ללא קשר למקורות שמהם נרכש הנכס. הובהר שכך יהיה גם בנוגע לזכויות במקרקעין שהוצמדו לנכס, לפירותיו, לעליית ערכו ולכל זכות שיש לבעל נכס בנכסו. בהתאם, חובות הרובצים על הנכס – יהיו כולם באחריות מי שהנכס רשום על שמו. הובהר שמגורים בנכס לא יקנו זכות מכל מין וסוג שהוא למתגורר שאינו בעלים, ובמקרה של פירוד או פטירה של בן הזוג שהוא בעלים, בן הזוג שאינו בעלים מתחייב לפנות את הנכס באופן מיידי.

למעשה, על פי ההסכם, הדבר היחיד המשותף לצדדים הם המטלטלין והחפצים בדירתם.

ההסכם קובע גם שהצדדים יתנהלו באמצעות חשבונות בנק נפרדים וכל אחד יהיה בעלים על זכויותיו ומעשי ידיו ואחראי על חובותיו ושהאישה מוותרת על מזונותיה, אך זכאית למדור בדירה ברחוב [פ'] (להלן: הדירה) העתידה להירכש על ידי האיש ולהיות בבעלותו.

ההסכם קובע גם כיצד יתנהל משק הבית של הצדדים. כך נקבע שהאיש יישא בכל הוצאות הבית והאישה תשתתף איתו בסכום קצוב. את צורכי הבנים ישלם האיש ואת צורכי הבת תשלם האישה.

ההסכם קובע גם שלעת גירושין תקבל האישה סכום כולל של 200,000 ש"ח בעבור כלל זכויותיה וזכויות בני משפחתה מהאיש ובני משפחתו, לרבות: כתובה, תוספת כתובה וכל זכות כספית המגיעה לאישה כתוצאה מקשר הנישואין. משמורת הבנים תהיה אצל האיש, ומשמורת הבת תהיה אצל האישה.

בהסכם נקבע פיצוי מוסכם על הפרתו בסך של 100,000 ש"ח.

הצדדים הצהירו על פני ההסכם שהבינו את משמעותו ותוצאותיו של ההסכם ועשו אותו מרצון חופשי לאחר שקיבלו ייעוץ משפטי. ההסכם ערוך כדין על פי החוק וההלכה, ואף צוין בו שהצדדים לא יוכלו לטעון 'קים לי' נגד הוראות ההסכם.

נספח להסכם נחתם ביום כ"ב בסיוון תשע"ט (25.6.2019). הנספח עוסק בדירה ברחוב [פ'] שרכש האיש מאחיו. נקבע בו שזכויות הצדדים בדירה נשמרות על פי ההסכם וכי אף שאין לאישה שום זכות בדירה היא מסכימה להיכנס כלווה למשכנתה שהאיש ייקח כדי לרכוש את הדירה. תוך שהאיש מתחייב לשלם את תשלומי המשכנתה ולפצות את האישה על כל נזק שייגרם לה כתוצאה מכניסתה כלווה למשכנתא.

יומיים אחר כך, ביום כ"ד בסיוון תשע"ט (27.6.2019), הצדדים חתמו על נספח נוסף, דומה בעיקרו לנספח הראשון, עם תוספות בעניין האמצעים שיבטיחו לאישה שהאיש יפצה אותה על כל נזק שיגרם לה כתוצאה מכניסתה כלווה למשכנתה, לרבות קבלת זכות בשווי של 100,000 דולר בדירה. כמו כן התחייב האיש לשלם הוצאות שונות של האישה שלא נכללו בהסכם המקורי.

שני הנספחים הללו לא אושרו בבית הדין, אך יש בהם כדי ללמד על אומד דעת הצדדים, שנה ויותר לאחר אישור ההסכם.

ההליכים בין הצדדים החלו בחודש סיוון תש"ף (יוני 2020), עת הגיש האיש בקשה ליישוב סכסוך. בקשת האישה לביטול הסכם הממון הוגשה ביום כ"ג בתשרי תשפ"א (11.10.2020). בקשת האיש לאכיפת הסכם הממון הוגשה ביום כ"ג בניסן תשפ"א (5.4.2021).

בעניין הגירושין הושגה הסכמה בדיון הראשון שהצדדים יתגרשו ולאחר הגירושין ידון בית הדין בענייני הרכוש והכתובה. הוסכם גם שיוטל עיקול על הדירה בשיעור הכתובה בסך של 52,000 דולר. לאחר הגירושין קיים בית הדין כמה דיונים לשמיעת הצדדים ולקבלת עדויות והוכחות. הדיונים התקיימו בימים ט"ז באייר תשפ"א (28.4.2021); כ' באייר תשפ"א (2.5.2021) וכ"א במרחשוון התשפ"ב (27.10.2021). לאחר הגשת הסיכומים, ניתן פסק הדין מושא הערעור.

בפסק הדין יש מעין סיכום של התיק. להלן אבני הדרך העיקריות:

א.  בשלב מוקדם של ההליך הבהיר בית הדין האזורי לאישה בשתי החלטות – מיום כ"ג בתשרי תשפ"א (11.10.2020) ומיום כ"ד בתשרי תשפ"א (12.10.2020) – שלנוכח השיהוי בהגשת הבקשה והעניין שיש לציבור בקיום הסכמים, ודאי כאלה שאושרו בפני ערכאה משפטית, נטל הראיה המוטל עליה רב מאוד. בית הדין אף התרה באישה שישקול חיוב בהוצאות משפט אם ייווכח שהבקשה לא הייתה מוצדקת והוגשה בחוסר תום־לב.

ב.  האישה טענה שישנן עילות רבות לביטול ההסכם. כדלהלן:

אונס וכפייה – האיש נהג כלפי האישה באלימות פיזית ומילולית קשה וניכר ממנה את הילדים עד שנאלצה לחתום על ההסכם. האישה טענה שהאיש הפנה אליה איום ישיר שירצח אותה וישליך אותה למחסן אם לא תחתום על ההסכם. האישה הציגה בבית הדין הקלטות המוכיחות שלא רצתה לחתום על ההסכם ונאלצה לעשות זאת תחת איומים וקללות של האיש.

ג.   עושק – על פי ההסכם האיש מקבל שלושה נכסים: הדירה שהיתה של אביו, נרשמה על שם אחיו ואחר כך נרכשה בידי הצדדים; חנות ב[…] הרשומה על שם האיש, שנרכשה מכספי מכירת רכב שנרכש באמצעות כספי פיצויי פרישה מהעבודה שקיבלה האישה ומהלוואת משכנתה ששילמו שני הצדדים; ארבעה משרדים ב[…] שנרכשו בתקופת הנישואין בעזרת הלוואת משכנתה שנפרעה בדרך כלשהי ונרשמו על שם האיש. והאישה מקבלת סכום של 200,000 ש"ח בלבד כפיצוי על כלל זכויותיה אף שבעבור כתובתה בלבד היא זכאית ל־52,000 דולר. בנוסף, במשך השנים הצדדים פרעו משכנתאות בסכום כולל של 1,800,000 ש"ח ושיפצו את הדירה באמצעות כספים שהועברו גם מחשבון הבנק של האישה.

ד.  טעות והטעיה – ההסכם אושר בבית הדין מבלי שבית הדין קיים את חובתו לפי חוק ווידא שהצדדים מבינים את משמעותו ותוצאותיו ועושים אותו מרצון חופשי. לנוכח חד־הצדדיות של ההסכם וטענת האישה שמעולם לא קראה את ההסכם ושחתמה עליו כדי שהאיש יפסיק להתעמר בה ויחזור לחיות איתה בשלום – הצורך לוודא שהיא מבינה את המשמעות של מעשיה הוא חיוני לקיום ההסכם.

ה.  האיש טען שההסכם אושר כדין, ואף הציע להזמין את הגר"א אברז'ל שאישר את ההסכם לעדות בבית הדין על תקינות ההליך. בית הדין דחה את ההצעה הן מפני שהסיכוי שהגר"א זוכר את המקרה קלוש והן מפאת כבודו ומעמדו.

ו.   האיש ציין שההסכם יושם בפועל על כל מרכיביו, וכאשר הדירה ברחוב [פ'] נרכשה שנה וארבעה חודשים לאחר אישור ההסכם חתמו הצדדים על שני נספחים שמאשרים את תוכן ההסכם. האיש טען גם שהסעיף בהסכם שמתייחס לנכסים שיירכשו ויירשמו על שם אחד מהצדדים עוסק גם בדירה ברחוב [פ'], שצפוי היה שהאיש יקנה אותה, כאמור בהסכם.

ז.   האיש טען שמי שדרש שיעשה הסכם הוא אביו שהיה הבעלים הקודם של הדירה, לפני אח האיש. לדבריו, אביו חשש מהאישה.

ח.  האיש ציין שהתשלום עבור הדירה בוצע באמצעות העברה של 1,600,000 ש"ח (שמקורו מהלוואת משכנתה) לחשבון של אחיו, ומשם לחשבון של אביו. היתרה שולמה באמצעות משכנתה.

ט.  האישה טענה מנגד שהנספחים לא אושרו בבית הדין – 'זה אומר דרשני', כלשונה. ולדבריה, חתמה על ההסכמים כי פחדה – 'זה היה או לחתום או למות', כלשונה.

י.   באשר ליישום ההסכם, האישה אישרה שהעבירה לאיש סכום של 1,500 ש"ח בחודש. אולם, לדבריה השתתפה בנוסף לכך בהוצאות הבית, והסכום הנ"ל שימש לתשלום המשכנתה. האישה טענה גם שהצדדים לא הנהיגו הפרדה רכושית, וכל ההכנסות נכנסו לחשבון המשותף שממנו ניהלו את משק הבית.

יא. באשר למקורות שמהם נרכשה הדירה: האישה טענה שאביה העביר לאבי האיש סכום של 35,000 דולר והציגה קבלה בכתב ידו של האב. האיש טען שמדובר בכספים ששולמו שנים רבות לפני כן, בסך של 76,000 ש"ח, בזמן האירוסין, ושההסכם שקבע פיצוי על כלל זכויות האישה ומשפחתה כלל גם את הסכום הזה.

יב. באשר לפיצוי המוסכם: האישה טענה שהוא לא סביר ו'מכסה בקושי' את הכתובה. האיש טען שהאישה כלל אינה זכאית לכתובה ולכן מדובר בהטבה.

יג.  באשר לשיהוי בהגשת הבקשה לביטול ההסכם: האישה טענה שרצתה שיהיה לה שקט, לכן לא עוררה את העניין עד שפרץ משבר בחיי הצדדים.

יד. בדיונים נשמעו טענות על התנהלות האישית של הצדדים לאחר אישור ההסכם. האיש הציג סרטונים המתעדים דרישה של האישה שיקיימו יחסי אישות, בילויים משותפים במלונות, ועוד דברים המוכיחים קרבה. האישה אישרה שהצדדים נסעו יחד לחו"ל כמה פעמים לאחר אישור ההסכם ואישרה שהצטערה כשהאיש עזב את הבית בשנת 2019. אך טענה שכל מעשיה נועדו לרצות את האיש כדי שלא ירעה בשדות זרים וכדי שיהיה לה שקט בבית. את הנסיעות לחו"ל תיארה כ'מסע התעללות'.

טו. בדיונים נשמעה גם עדות עו"ד ואלר שערכה את ההסכם, שנחתם בפניה. עו"ד ואלר העידה שלא היה לה קשר מקצועי מוקדם עם האיש, אלא עם אביו, ושלאביה יש קשר עם אבי האיש שלא ידוע לה מה טיבו. עורכת הדין תיארה את הישיבה שבה הצדדים אישרו את ההסכם, איך ניסחה את ההסכם במקום, עברה עם הצדדים על כל סעיף ותיקנה על פי הערותיהם: הישיבה נמשכה כמה שעות, היה ויכוח ער על כל דבר, עד שנוסח ההסכם. למוחרת עדכנו אותה הצדדים שפגשו את הרב אברז'ל בביתו, והוא המליץ להם לעשות כמה תיקונים בהסכם. ההסכם תוקן כבקשתם, הם חתמו עליו והלכו. כשהאיש עמד לרכוש את הדירה הם באו שוב לחתום על הנספח. בניגוד לישיבה שעסקה בהסכם עצמו, בישיבה לחתימת הנספח חששה האישה לחתום עד שהיא, עו"ד ואלר, הניחה את דעתה, ולאחר כמה שינויים בנספח חתמו עליו הצדדים. היא לא המליצה להם לאשר את הנספח בבית הדין כי לא ראתה בכך צורך. לדבריה, בישיבות שהתקיימו אצלה האישה הייתה יותר קולנית מהאיש, והאיש נכנע בדרך כלל לדרישותיה. האישה אמרה שהיא מתייעצת עם עורך דין מטעמה ולאחר הישיבה הראשונה התקשרה לברר דברים בקשר להסכם. החתימה על ההסכם הייתה ברוח טובה, והצדדים יצאו מרוצים.

טז. הרושם של עורכת הדין מהאישה היה שהיא יודעת היטב מה היא רוצה, בשום שלב לא טענה האישה שנעשה לה עוול ושעשקו אותה. לא היה ניכר שהאישה מנסה לרצות את האיש וחוששת ממנו, ושמא להיפך: האיש ישב מכונס ושתק הרבה, האישה התנהגה בישיבה כמו מי שנמצא בעמדת כוח ורוצה למקסם את הישגיו. עורכת הדין מציינת שהאישה יודעת להתמרמר על דברים, ובכל זאת לא הביעה חוסר שביעות רצון מההסכם. עורכת הדין הדגישה שאם הייתה מתרשמת שיש איום או כפייה על האישה היא לא הייתה 'מאשרת' את ההסכם.

יז.  עורכת הדין ציינה נקודה נוספת חשובה: המטרה העיקרית של ההסכם הייתה לקדם את רכישת הדירה, ומי שהעלה את הדרישה לערוך הסכם ממון היה אבי האיש,שסירב להשלים את העסקה על הדירה עד שיהיה הסכם מסודר בין האיש לאישה. לאישה היה ברור שהדירה שייכת לאיש, והיא גם לא הביעה עניין בחנות ובמגרש ב[ז'], אלא בזכות המגורים בדירה.

יח. בית הדין שאל את עורכת הדין "מה האישה השיגה בהסכם?" וזו השיבה שזה היה הסכם שנועד למנוע גירושין ולעשות סדר ביחסים בין הצדדים.

יט. באשר לעדות עורכת הדין טענה האישה שעורכת הדין עשתה את מה שהבעל אמר לה, ושהיא כלל לא הייתה מעורבת בעריכת ההסכם ולא התייעצה עם עורך דין. לדבריה, הרב אברז'ל לא היה מעורב בפרטי ההסכם, רק אמר לה שעליה לעשות מה שהאיש אומר.

כ.  עניין נוסף שעלה בדיונים הוא דברי השופטת שעסקה בענייני הילדים ואמרה שהיא לא הייתה מאשרת את ההסכם. האיש טען שדבריה נגעו אך ורק לפרק העוסק בענייני הילדים. האישה טוענת שדבריה עסקו בהסכם בכללותו.

כא. עניין נוסף שעלה בדיונים הוא הקלטה של הצדדים. האיש נשמע אומר לאישה: "אבא שלי יביא שמונה פועלים שירוקנו את הדירה ואת תהיי ברחוב. אשתה לך את הדם בקש, אוציא לך את המיץ, אריב גם על המשמורת, אזרוק אותך כמו כלב לקרשים, אעיף אותך מהבית על טיל, אפנה את הבית ואפנה אותך לתוך מחסן ושם אבוא אתכם, לפה לא תחזרי לעולם, אראה לך מה זה להתעסק איתי ולגנוב, אעביר לך דירה וחפשי לך כלב אחר." האישה אומרת: "לא חותמת לך." האיש אומר: "תחפשי." האישה אומרת: "כל זה בשביל חתימה." והאיש משיב: "כל זה בשביל חתימה." האישה טענה שהדברים הקשים הללו נאמרו לפני חתימתה על ההסכם. האיש טען שהדברים נאמרו לאחר החתימה על ההסכם, בזמן שפרץ משבר הגירושין, והצדדים דיברו על הסכם גירושין. לדבריו, האישה 'הוציאה אותו מהכלים' ו'הזמינה לו משטרה כל שני וחמישי'.

כב. עניין נוסף שעלה בדיונים הוא רכישת הרכב של האיש. האיש אישר שבשנת 2009 קיבל מהאישה הלוואה על סך של 60,000 ש"ח לצורך רכישת רכב מסוג מרצדס ועשה איתה הסכם הלוואה, שלדבריו אינו זוכר מה נעשה איתו. האיש הכחיש את טענת האישה שהחנות נקנתה מתמורת מכירת הרכב וטען שאביו קנה חלק מהחנות ואחר כך השלים הוא את רכישתה בדמי מפתח.

כג. במהלך הדיונים עלו כמה פעמים הצעות להפנות את האיש לבדיקת פוליגרף בעניין האיום של האיש על האישה אם לא תסכים לחתום על ההסכם ובעניין המועד שבו הוקלט מאיים על האישה. האישה הציעה שהתיק יוכרע על בדיקות אלו, האיש סירב. ובית הדין ציין זאת כנקודה לחובתו.

כד. לפני שלב הסיכומים הציע בית הדין לצדדים לפנות לגישור. ההצעה סורבה. בית הדין נדרש גם לטענות הצדדים בעניין אמינות ההקלטות ובקשת האיש להפנותן לבדיקה של מומחה והחליט שיידרש לכך במסגרת פסק הדין.

כה. אף שעיקרו של ההליך עסק בהסכם ותוקפו הדיונים עסקו גם בזכאות האישה לכתובה: נטענו טענות שונות על אורח חייה, על איומים שלה על האיש, קללות ועוד 'מרעין בישין', שלאור תוצאות פסק הדין המאשר את ההסכם הקובע סכום סופי עבור כלל זכויותיה של האישה, לרבות כתובה ותוספת כתובה, בית דיננו אינו מוצא מקום להידרש להם בשלב זה.

הכרעת בית הדין האזורי

בפסק הדין נקבעו קביעות עובדתיות והלכתיות כדלהלן:

א.  האיש אכן קיים שיחה מאיימת עם האישה לפני שהסכם הממון נחתם ואושר.

ב.  לפי ההלכה איום אינו נחשב לאונס, 'דעביד איניש דגזים ולא עביד', בפרט כאשר מדובר באיום לעשות מעשים חמורים בניגוד לדין, כמו במקרה זה שהאיש איים שיפגע פיזית באישה, דאחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזקינן. שונה הדבר, כאשר המאיים מימש את האיום, דאז ליכא למימר עביד איניש דגזים וכו'.

ג.   בית הדין נוכח שהאישה היא אישה חזקה שאינה מתפעלת מהאיש ואיומיו, ולא סביר שהיא נכנעה וחתמה על הסכם כזה בגלל האיומים הללו. בית הדין מציין שהניסיון בעבודה באולם בית הדין מלמד שאנשים לא מייחסים חשיבות לאיומים הנזרקים לחלל האוויר ואינם נרתעים ונכנעים להם.

ד.  טענת האישה שלא קראה את ההסכם ולא הבינה את תוכנו אינה מקובלת על בית הדין, ואדרבה: הרושם שהתקבל ממנה בדיונים הוא שמדובר באישה דעתנית היודעת מה היא רוצה ומבינה היטב מה היא עושה.

ה.  עדותה של עו"ד ואלר שערכה את ההסכם השוללת לחלוטין את טענות האישה על האופן שבו חתמה על ההסכם נשמעת לבית הדין אמינה.

ו.   טענת האיש שההסכם אינו חד־צדדי והוא מבטיח גם את זכויותיה של האישה מקובלת על בית הדין.

ז.   בהסכם נכתב במפורש שהצדדים חתמו עליו מרצון חופשי לאחר שהבינו את משמעותו ותוצאותיו. בפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי נכתב שהצדדים הופיעו בבית הדין וביקשו לאשר את ההסכם לאחר שקיבלו על עצמם סמכות של דיין יחיד.

ח.  האישה אישרה שלאחר חתימת ההסכם הצדדים חיו יחד וקיימו יחסי אישות בתדירות רגילה ויותר מכך. התנהגותה אינה מתאימה למי שמרגישה מרומה, מנוצלת ומאוימת על ידי האיש.

ט.  האישה השתהתה מאוד בהגשת הבקשה לביטול ההסכם. על פי חוק החוזים (סעיף 20) טענה על הסכם שנעשה בכפייה יש להעלות בתוך פרק זמן סביר מאז שפסקה הכפייה. טענת האישה שהעדיפה לחיות בשקט ולא להגיש תביעות אינה מקובלת על בית הדין.

י.   האישה לא אמרה אמת בדיונים: כאשר נשאלה אם התייעצה עם עו"ד קרויזר טענה שהיא אינה יודעת במי מדובר ואחר כך הודתה שהיא יודעת במי מדובר, אך טענה שהוא לא עורך דין אלא בעל מסעדה.

יא. הדברים שנאמרו מפיה של השופטת, שבית המשפט לא היה מאשר את ההסכם – גם אם נניח שנאמרו בנוגע לכל ההסכם, אינם משנים את התרשמות בית הדין שלא נפל פגם באישור ההסכם.

יב. העובדה שהאיש קיבל יותר זכויות על פי ההסכם אינה עושה את ההסכם להסכם מקפח, ואם לא הוכח שהאישה נאנסה להסכים להסכם הוא תקף, וכך בפרט כאשר מדובר בהסכמים בין בני זוג שיש להם מרכיבים רבים, אישיים וכלכליים – ענייני ילדים וניהול הבית, שמצוי בהם שצד אחד מחליט להעדיף יתרונות מסוימים שיש בהסכם על פני זכויות שמקבל הצד שכנגד.

יג.  נטל ההוכחה על מי שמבקש לבטל את הסכם הוא רב מאוד, לא די בטענה בעלמא שההסכם לא נעשה כדין, ומוטל על המבקש להביא הוכחה חזקה שאכן ישנה עילה לביטולו.

יד. חובתו של בית הדין לעמוד על קיומם של הסכמים גם כאשר לא נעשה קניין כדין. לפי ההלכה אדם צריך לעמוד בדיבורו ולקיים את מה שסוכם.

טו. האינטרס הציבורי מחייב את בית הדין לוודא שהסכמים מתקיימים ומיושמים. אחרת – הסדר הציבורי המבוסס על הסכמות בין אנשים יתערער.

טז. לאור מסקנות פסק הדין התייתר הצורך לבחון את אמינות ההקלטות שהגישה האישה, שכן בית הדין הניח שהאיש אמר לאישה את הדברים המיוחסים לו לפני שההסכם אושר, ובכל זאת קבע שההסכם תקף.

יז.  בסוגיית הכתובה בית הדין קיבל את טענת האיש, שהוכחה על ידי סרטון, שהאישה עשתה מעשה כיעור כאשר נצפתה יושבת ברכב ועושה מעשה קרבה עם גבר זר. ומכל מקום, לאור מסקנת פסק הדין שההסכם תקף, האישה זכאית לקבל 200,000 ש"ח בלבד בעבור כלל זכויותיה כולל הכתובה.

טענות הצדדים

הצדדים טוענים בכתב הערעור והתשובה בנוסף למה שנטען על ידם בבית הדין האזורי:

טענות האישה

לאורך כל הנישואין האיש פגע באישה והשפיל אותה – בכמה הזדמנויות אף היכה אותה מכות נמרצות – והתעלם מצרכיה הבסיסיים כאשר ביקשה לאחר אחת הלידות ללכת לבית החלמה. בחודשים שלפני אישור ההסכם האיש הפעיל נגדה 'טרור' של ממש עד שנכנעה ונאלצה להסכים להסכם. האישה הביעה את התנגדותה לאישור ההסכם בזמן שהצדדים המתינו לדיון בבית הדין, ואז הוקלט האיש כשהוא מאיים על האישה. האישה צירפה לתיק חוות דעת של הפסיכולוגית ללי גרשנזון שמתארת את האיש כאדם אלים פיזית ומילולית.

האישה מפרטת יותר את טענותיה בעניין החנות ב[…]

לדבריה, האיש רכש את החנות בשנת 2013 לאחר שמכר את רכב ההסעות והפסיק לעבוד בתחום. המקורות למימון הרכישה הגיעו מתמורת מכירת רכב ההסעות ורכב יוקרה נוסף שרכש האיש באמצעות כספי פיצויים על נזקי גוף שקיבלה האישה. האיש החל לעבוד עם האישה בחנות […] באותה תקופה יצר קשר עם גרושה שעבדה בחנות סמוכה והחל לצרוך תכנים אסורים. זמן קצר לאחר מכן האישה חלתה ב'מחלת הנשיקה' ('מונו') ונאלצה לשכב בבית, אך במקום לקבל תמיכה מבעלה סבלה מזלזול ומהשפלה. בשנת 2014 החליף האיש את החנות בחנות אחרת וביקש מהאישה לפתוח חשבון בנק על שמה. האישה הסכימה לאחר שהאיש התחייב שלא להזמין פנקסי שיקים. אך האיש לא עמד במילתו ופיזר שיקים ללא כיסוי לרוב עד שהאישה הפכה מוגבלת בבנק ישראל. האיש דרש מהאישה להצהיר במשטרה שהשיקים נגנבו, והיא עשתה כבקשתו. בשלב הבא השתלט האיש על חשבונות הבנק שלה והפך אותה למוגבלת. עקב המצב הכלכלי, האישה נאלצה לעבוד במשק בית ובשנת 2015 החלה לעבוד כמט"בית. העבודה הפיזית הקשה גרמה לאישה נזקים גופניים. בשנת 2016 היא החלה לעבוד בחברת […] בשנת 2017 האיש החליט להשכיר את החנות ב[…] הציע לאישה להגר לארצות הברית ורכש לשם כך כרטיסי טיסה לשם.

בשנת 2018 החליט האיש לרכוש את הדירה. לשם כך דרש וקיבל מאבי האישה את הסכום של 35,000 דולר שלו התחייב האב במעמד הנישואין, בד בבד החתים את האישה על הסכם שאין לה כל זכות בדירה.

לאחר מסכת האיומים של האיש פנתה האישה ללשכת הרווחה והתלוננה על איומים אלו.

לאחר שרכש את הדירה, לקח איתו האיש את שני הילדים ונסע איתם ללאס ואגס מבלי לתאם זאת עם האישה.

בטיעוניה כותבת האישה שבית הדין קבע שחל שיהוי בהגשת הבקשה והתעלם ממצבה של האישה שחששה מאיומיו של האיש שישליך אותה לרחוב. התנהגותה לאחר ההסכם, הכוללת קיום יחסי אישות, היא חלק ממה שמוכר כ'תסמונת האישה המוכה'. עורכת הדין שערכה את ההסכם והעידה בבית הדין עובדת עם אביה במשרד שהיה קשור במשך שנים לאיש ולאביו, ונאמנותה מוטלת בספק.

ההסכם מנשל את האישה מכל זכות בדירה – אף ממה שכנגד הסכום שאביה התחייב בזמן ה'ווארט' ושילם לאיש לצורך רכישת הדירה.

האישה אמרה אמת בבית הדין, היא אכן אינה מכירה את 'עורך דין קרויזר', רק את 'מר קרויזר' שאותו פגשה פעם אחת, ומעולם לא התייעצה איתו.

ההסכם שאושר הוא הסכם מתנה שנקל לבטלו, שכן האישה אינה מקבלת שום דבר ממשי בתמורה להסכמתה, ולא אמרינן בכהאי גוונא 'אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה'.

איומים נחשבים לאונס לפי ההלכה. איומים נחשבים לכפייה גם לפי חוק החוזים, ולפי הפרשנות היינו כשאין לפני הצד שמופעלת כנגדו כפייה אפשרות סבירה להיחלץ מהמצב אלא הסכמה להסכם. המדד לכפייה על פי הפסיקה הוא איכות ועוצמת הלחץ שמופעל על הצד הנכפה. במקרה זה האישה אוימה בפגיעה בילדיה.

תנאי ההסכם עונים על ההגדרה של 'הסכם עושק' על פי חוק החוזים, לאחר שהתברר שהאישה היתה במצוקה שכלית וגופנית, האיש ניצל את חולשתה ואילץ אותה להסכים להסכם שחורג באופן בלתי־סביר מהמקובל, כשם שעשה במשך כל תקופת הנישואין. על פי הפסיקה, במקרים קיצוניים של חוסר הגינות, יש לפרש את המונח 'מצוקה' שכתוב בחוק בצורה ליברלית ולכלול בו גם תמימות וחוסר הבנה. תנאי ההסכם עונים על ההגדרה של הסכם שנעשה בטעות ובהטעיה, שכן האישה הוטעתה להאמין שההסכם נעשה למען הילדים ולמען שלום הבית. ההסכם נחשב כהסכם שנעשה בחוסר תום־לב מצד האיש, לנוכח הפסיקה שקובעת שגם חוסר הגינות קיצוני עולה כדי חוסר תום־לב. תנאי ההסכם שגורמים לאישה לצאת וידיה על ראשה, ואף לא משיבים לה את הסכום של 35,000 דולר שהשקיע אביה, מנוגדים לטובת הציבור.

טענות האיש

האיש סומך את ידיו על נימוקי בית הדין האזורי (למעט בעניין ההקלטות), ומוסיף את הדברים הבאים:

האישה מתארת את עצמה מתחילת ההליכים כאשת בית תמימה וצייתנית העושה את רצון בעלה ונכנעת לגחמותיו, כאשר המציאות הפוכה לגמרי. על אורח חייה ניתן ללמוד מפסק הדין שקבע לאחר שבית הדין צפה בסרטון שהאישה עשתה מעשה מכוער עם גבר זר. האיש מוסיף שהאישה 'חולת מין', כפי שניתן להתרשם מהדברים שנשמעו בבית הדין.

לדברי האיש, האישה התנהלה בתחכום ובערמומיות כאשר שיתפה פעולה בחתימה על ההסכם, ביודעה שבלעדיו לא יסכימו בני משפחת האב למכור לו נכס יקר ערך בסכום נמוך כל כך, ולאחר שפרץ סכסוך גירושין טענה לפתע שההסכם בטל. זו הייתה מטרתה מלכתחילה: להניח את ידה על הנכס שקיבל האיש מבני משפחתו, שעל פי חוק יחסי ממון מוגדר כנכס שניתן במתנה והוא נכס שאינו בר־איזון.

התשלום היחיד עבור הנכס היה מכספי נלוואת המשכנתה שהאיש קיבל ולא משום מקור אחר – לא מכספי פיצויי גוף שקבלה האישה על תאונה שאירעה לפני נישואיהם, לא מכספים שאביה התחייב לתת לצדדים ב'ווארט' לפני נישואיהם בשנת 2005, אלא רק מכספי הלוואת המשכנתה שאותה פרע אך ורק האיש, מחשבונו הפרטי. ההסכם שיקף את מצב היחסים בין הצדדים שמתחילת הנישואין נהגו בהפרדה רכושית.

'החשבון המשותף' שהאישה מדברת עליו הוא חשבונו של האיש, שאותו ניהל הוא מאז ומעולם. האישה ניצלה את ההסכם לטובתה, ושמרה את כל הכנסותיה לעצמה.

השיהוי בהגשת הבקשה לביטול הסכם הוא חלק מתכנון ארוך טווח של האישה.

ההקלטות של האיש נעשו לאחר החתימה על ההסכם, בזמן שהאיש ביקש מהאישה שתחתום על מסמכי המשכנתה לפי דרישת הבנק מבת זוג המתגוררת בדירה, אך האישה סירבה על אף ידיעתה שאין לאיש מקור כספי אחר לשלם לאביו. התרשמות בית הדין שההקלטות נעשו לפני החתימה על הסכם הממון היא כתוצאה של עריכה של ההקלטות והסרה של דברים מפורשים שאמר האיש העוסקים בנספחים להסכם ולא בהסכם עצמו. בשעת עריכת ההסכם הדירה עדיין לא היתה בבעלות האיש, ונאמר בהסכם במפורש שהאישה לא תקבל חלק בדירה, כיצד אפשר לטעון שהאישה נעשקה כשלא קיבלה זכויות בנכס שאינו ברשותו של האיש? עורכת הדין שערכה את ההסכם היא בתו של עורך דין שהיה בקשר עם אבי האיש שנים ארוכות לפני כן, ובאותו זמן כמעט לא היה פעיל.

האיש לא נהג באלימות כלפי האישה. הדבר לא נזכר בחוות דעתה של גב' גירשנזון. אדרבה: נכתב שם שהאישה מניפולטיבית ולא אמינה. יתר על כן, בדוח עובדת סוציאלית הומלץ להרחיק את הילדים מהאישה כדי למנוע פגיעה נוספת בהם.

בטיעוניו משיב האיש לטיעוני האישה שההסכם הוא הסכם עושק שנעשה תחת איום וכפייה ותוך טעות והטעיה, הוא שב ומדגיש שההסכם עוסק בנכס שכלל לא היה שייך לצדדים ושנתינתו לאיש הותנתה בחתימה על ההסכם. כיצד אפוא אפשר לטעון שהאישה אוימה נכפתה נעשקה והוטעתה לוותר על נכס שכלל אינו ברשות האיש? ההסכם אושר כדין לאחר שהרב אברז'ל הפנה את הצדדים לערוך בו תיקונים.

דברים שנוספו בדיון שהתקיים לפנינו

ביום י"ד בשבט תשפ"ג (5.2.2023) קיים בית הדין דיון בערעור.

הצדדים הופיעו עם באי כוחם ושבו על הטענות שנטענו בכתב הערעור ובכתב התשובה.

בית הדין הבהיר לבאי כוח האישה בפתח הדיון שקשה לקבל טענה שדיין ותיק ומנוסה כמו הרב אברז'ל אישר הסכם מבלי שידע מה כתוב בו ויוודא שהצדדים יודעים על מה הם חותמים. בית הדין ציין גם שפרוטוקול קצר אינו מלמד בהכרח שבית הדין לא נכנס לעובי הקורה. אומנם כן, בתי דין היום מוציאים מתחת ידם פרוטוקולים ארוכים ומפורטים יותר בדיונים מעין אלו. אך אין זה אומר בהכרח שהדיונים שמתקיימים היום ממצים יותר.

בא כוח האישה חידד את טענתה ששיחת האיומים התקיימה ביום כ"ט בשבט תשע"ח (14.2.2018), שנים־עשר יום לפני אישור ההסכם, והציע שימונה מומחה שיבחן את ההקלטות ויגיש חוות דעת על תוכנן ועל המועד שבו התקיימה השיחה. בא כוח האישה שב על הטענה שהעלה בבית הדין האזורי שהשיחה המוקלטת התקיימה ערב אישור ההסכם בשנת 2018 וטען שבידיו אסמכתאות לכך שלא הוצגו לפני בית הדין האזורי לנוכח החלטתו שלא ליישם את החלטתו בדבר מינוי חוקר שיבחן את ההקלטות.

מנגד, שב בא כוח האיש על טענתו שהשיחה המוקלטת התקיימה בזמן שהאיש ביקש לאשר את הנספחים להסכם, ובשלב מאוחר יותר, כאשר הצדדים התעמתו ביניהם בעניין הגירושין.

בעניין היחס של האיש לאישה טען שהוצגו תלונות שהוגשו במשטרה עשר שנים ויותר לפני אישור ההסכם ושהתברר שמי שהגישה אותן כלל לא הייתה האישה אלא אחותה, ושהן 'נסגרו' לבקשת האישה.

בא כוח האיש הוסיף על מה שנטען בעניין הדירה ברחוב [פ'], שבהסכם בין האיש לאביו משנת 2017 נקבע שהאיש ישלם באופן מיידי עבור הדירה סך של 1,600,000 ש"ח ו־1,000,000 נוספים ישולמו בעתיד. האיש נטל הלוואת משכנתה בעבור הסכום הראשון ששילם הוא לבדו. הסכום השני לא שולם, עקב כך ביטל האב את העסקה, וכיום הדירה חזרה לבעלות האב שכבר הספיק לפרוע את המשכנתה ולמכור את הדירה לצד ג'. בא כוח האיש טען גם שכנגד הסכמת האב למכור לאיש את הדירה במחיר מוזל הסכים האיש להעביר לאביו את זכויותיו במגרש ברחוב [ז']. לאחר שהאב ביטל את המכירה עזב האיש את הדירה וקיבל על פי ההסכם דירה חלופית ב[ר'].

בית הדין בירר עם הצדדים מה עמדותיהם בנוגע למצב שהיה אלמלא ההסכם. בירור זה חשוב לנוכח טענת האישה שמדובר בהסכם מקפח.

בא כוח האישה טען שהאישה הייתה עומדת על זכותה לאיזון זכויות בכלל הנכסים, לרבות החנות, ועל שיתוף ספציפי בדירת המגורים שהאישה השקיעה בשיפוצה ושילמה את הלוואת המשכנתה.

בא כוח האיש טען שאלמלא ההסכם אבי האיש לא היה מוכר לו את הדירה. גם לאחר המכירה, אין לאישה זכות תביעה לקבל חלק בדירה שהצדדים התגוררו בה יחד זמן קצר לאחר שנרכשה ושהאיש שילם לבדו את חוב המשכנתה בגינה.

בית הדין הבהיר לצדדים בדיון שתביעה לקבל זכויות בדירה על פי הפסיקה האזרחית אינה מקובלת כלל: שיתוף ספציפי בדירת מגורים מחייב מגורים ממושכים ו'דבר מה נוסף', ובמקרה זה, הצדדים התגוררו בדירה זמן קצר ממש.גם אם היו גרים בדירה זמן ממושך, לנוכח הצהרתו המפורשת של האיש במסגרת ההסכם כי הוא לא מוכן לשתף את האישה בדירה – אי אפשר לייחס לו הסכמה לשתפה בדירה, וזאת גם בהנחה שההסכם בטל.

האישה הציגה בדיון את ההסכם המקורי שנעשה בזמן ה'ווארט' של הצדדים ושכתוב בו במפורש שאבי האישה העביר לאבי האיש סכום של 35,000 דולר. כך סתרה את טענת האיש שהכסף לא הועבר. אולם לא הוכח שהכספים עברו סמוך למועד רכישת הדירה.

בעניין החנות התברר שאין הסכמה על כלום: לא על העובדות ולא על הטענות. הצדדים התחילו לטעון בעניין, האישה טענה שהחנות נרכשה בתקופת הנישואין ונמצאת בבעלותה המלאה של האיש, כפי שהאיש עצמו אישר בהסכם הממון, האיש טען שהחנות הייתה בבעלות חלקית שלו עד חודש לפני ההסכם, אז השלים את הרכישה.

בית הדין הבהיר לצדדים שבהיעדר הסכמה על העובדות היסודיות, אי אפשר לקיים דיון בבית הדין הגדול בשאלת הבעלות על החנות אלמלא ההסכם, לצורך בחינת טענת האישה שמדובר בהסכם מקפח, ועניין זה נותר ב'צריך עיון'.

לנוכח מורכבות המקרה בחן בית הדין כמה אפשרויות להביא את הצדדים להסכמה חלקית או מלאה, והציע להפנות את הצדדים לבדיקת הפוליגרף על שלוש שאלות מכל צד, תוך שיוסכם מראש שתוצאת הבדיקה לא תכריע את גורל התיק אלא תשמש ראיה נוספת. כמו כן הביא בית הדין את הצדדים להסכמה שההקלטות יועברו לבחינה של מומחה. אולם בשלב מתקדם יותר של הדיון הצדדים הודיעו כי הם מבקשים שיינתן פסק דין על פי החומר שבתיק.

דיון

בית הדין האזורי קבע לאחר הליך ממושך שהסכם הממון שנכרת בין הצדדים בתקופת הנישואין תקף על פי ההלכה וחוק המדינה ודחה את כל טענותיה של האישה שיש לבטלו. לעיל סקרנו את כל אבני הדרך העיקריות בתיק זה, את הכרעות בית הדין האזורי ואת טענות הצדדים.

האישה מספרת סיפור ארוך שימיו כימי נישואיה לאיש. בסיפור יש עשרות פרטים ואירועים המחברים תמונה כוללת של איש אלים שניצל את טוב ליבה ותמימותה של האישה המסורה, חמס את כספיה וחסכונותיה, והגדיל עשֹׂה כאשר החתים אותה תחת איומים קשים על הסכם שנישל אותה מהרכוש שהצדדים צברו בתקופת הנישואין. האיש טוען שלא היו דברים מעולם וממקד את תשובתו בטענה שהדירה שעליה נאלצה האישה 'לוותר' תחת לחץ ואיומים, לטענתה, כלל לא הייתה של הצדדים בזמן אישור ההסכם.

הקושי העיקרי בערעור דנן הוא שמרבית החלקים בסיפור של האישה מעולם לא התבררו כיאות בבית הדין האזורי, וחלקים ממנו אף לא נטענו שם. כך אי אפשר לדעת אם האיש הוא 'איוב' שסבל מהתנהגותה של האישה או 'אויב' שמרר את חייה. כך לא התקיים בירור ראוי של הטענות שהאיש נהג כלפי האישה באלימות מתחילת הנישואין ואף הורחק פעמים מספר מהבית; שנהג כלפיה בגסות לאחר הלידה השנייה; שפנתה לרשויות הרווחה בגלל החשש מאלימותו; שהחתים אותה על הלוואה שנטל אביו; שפיזר שיקים מחשבונה ללא כיסוי וגרם לה להיות מוגבלת; שהיא מאידך גיסא הפקידה את כל הכנסותיה לחשבון המשותף; שסבלה מבעיות גופניות בגלל האיש שכפה עליה לעבוד בעבודה פיזית קשה; שהחנות נרכשה באמצעות כספים שהתקבלו בתמורה למכירת רכב הסעות שנרכש מכספיה ורכב יוקרה שנרכש באמצעות פיצויים שקיבלה על נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מתאונה ושהאיש הוקלט כשהוא מאיים על האישה בסמוך למועד אישור ההסכם.

יצוין שאת טענתה שאביה סייע לרכישת הדירה יכולה הייתה האישה להוכיח בנקל על ידי צווים לבנקים והזמנת אחי האיש ואביו לעדות, אלא שהאישה עצמה הודתה בחצי פה בדיון שהכספים לא שולמו בסמוך למועד רכישת הדירה אלא זמן רב לפני כן, בסמוך לנישואי הצדדים, ולא נטען וודאי שלא הוכח שהוחזקו במשמורת עד רכישת הדירה. אף על פי כן טענה האישה שההסכם הוא הסכם מקפח המוציא אותה מן הנישואין ללא רכוש.

האיש מאידך גיסא לא הציג אסמכתאות לטענותיו בעניין התשלומים ששילם על הדירה, אולם בדיון שהתקיים לפנינו טענותיו לא הוכחשו. כמו כן, לאיש יש 'נסיבות משפטיות מקלות', שכן הוא מוחזק בדירה הרשומה על שמו, והאישה 'מוציאה' מידו.

בנוסף לחולשות בעמדת האישה, ישנן טענות משמעותיות המחזקות את עמדת האיש. ואלו הן:

א.  מכירת הדירה הותנתה באישורו הסכם הממון, ואלמלא ההסכם גם לאיש לא הייתה דירה. כך מוכח מתנאי המכירה כפי שהוצגו לפני בית הדין האזורי ולפנינו ומן הטענה שלא נסתרה שכעת הדירה אינה נמצאת עוד בבעלותו של האיש.

ב.  הדירה נרכשה תמורת סכום נמוך יחסית ששולם כולו באמצעות משכנתה שבית הדין האזורי קבע בצדק רב שהאיש פרע אותה לבדו.

ג.   לכל אורך כתבי הטענות לא טענה האישה שהיא רוצה לבטל את הסדר ההפרדה הרכושית שנקבע בהסכם, רק בדיון שהתקיים לפנינו נשמעה טענה זו. האישה לא הציגה ולו אסמכתה אחת שלאחר שההסכם אושר היא לא נהגה על פיו, אדרבה בית הדין האזורי השתכנע שהיא שילמה את שהתחייבה לשלם על פי ההסכם להוצאות המשפחה. הא ותו לא.

ד.  האישה מאשרת שהרב אברז'ל הכיר את הצדדים וידע שיש משבר בנישואיהם. אם כן, מדוע נחשוש שהרב נתן את ידו להסכם שהאיש כפה באלימות על האישה?

ה.  הנספח להסכם הממון העוסק בעניין זניח יחסית נערך פעמיים ונוספו בו הטבות שונות לאישה שלפי דבריה שנה וארבעה חודשים קודם לכן נאלצה לחתום על הסכם שמותיר אותה ללא כלום תחת איומים בהשלכה לרחוב עם ילדיה.

גם גרסתו של האיש בעניין זה לא חפה מקשיים, לאחר שטען ששיחת האיומים נעשתה לפני שהאישה חתמה על הנספח. אך האיש יכול לטעון ממנה נפשך: אם השיחה התקיימה אז, ההסכם לא נעשה תחת איום.

ו.   טענת האישה שאביה נעתר לדרישה של האיש בחלוף שתים־עשרה שנה מה'ווארט', שבמהלכן האיש התעלל בבתו, ונתן לו סכום של 35,000 דולר ללא כל אסמכתה – טענה שהאישה עצמה נסוגה ממנה בדיון.

ז.   הסבריה של האישה ביחס להתנהגותה המינית התובענית בתקופה שלאחר הסכם הממון אינם סבירים. אי אפשר לטעון בערכאת ערעור לקיומה של 'תסמונת האישה המוכה', בניגוד להתרשמות הפוכה וחד־משמעית של בית הדין האזורי.

ח.  בחוות הדעת של גב' גירשנזון שצורפה לתיק מדובר על היות הקריאות התכופות למשטרה וההאשמות באלימות הדדיות. נכתב גם שהאשמות האישה שהאיש פוגע מינית בילדה הן פרי דמיונה.

ט.  לשיהוי הרב בהגשת הבקשה לביטול ההסכם לא נמצא הסבר מבוסס ומניח את הדעת.

נציין שלפני בית הדין האזורי היה תצרף של נסיבות שבגללן החליט לדחות את בקשת האישה ולקיים את ההסכם ושהיוו משקל נגד לשיחת האיומים שבית הדין האזורי קבע שהתקיימה לפני אישור ההסכם. מכלול הנסיבות הללו הוביל את בית הדין למסקנה שעל אף השיחה הקשה, לא ניתן לקבוע קטגורית שחתימת האישה על ההסכם ואישורו בבית הדין לא נעשו מתוך גמירות דעת.

ברור לנו שהתמונה העובדתית הייתה ברורה יותר אילו בית הדין האזורי היה משלים את הבירור בשאלת אמינות ומועד ההקלטות באמצעות מומחה. גם לפי הנחת בית הדין האזורי שהשיחות התקיימו לפני אישור ההסכם, יש חשיבות לשאלות כמה זמן התקיימו לפני אישור ההסכם ואם היו שיחות נוספות. גם שאלת הכדאיות של ההסכם בעבור האישה, התלויה בזכויותיה בנכסים שנשארו ברשות האיש – בעיקר החנות – ראוי היה שתתברר טוב יותר.

אולם, כפי שצייננו בדיון, חובת ההוכחה מוטלת על האישה הטוענת לביטולו של הסכם שאושר בפני בית דין שלוש שנים קודם לכן, האישה לא עמדה על הדרישה שההקלטות ייבדקו ושתיערך בחינה של כדאיות ההסכם, בדגש על זכויותיה בחנות. ואין לה להלין אלא על עצמה.

ומכאן לטענותיה המשפטיות וההלכתיות של האישה:

א.  האישה טענה שההסכם נעשה בכפייה ובאונס על פי הגדרותיהם בהלכה ובחוק ויש לבטלו.

אכן, האיש אמר דברים קשים ואיומים לאישה, ובנסיבות מסוימות אפשר לקבוע שהסכם שנעשה תחת איומים כאלה בטל. ובניגוד למה שנכתב בפסק הדין נשוא הערעור, אין זה נוגע לשאלה אם האיש 'גזים ולא עביד' או לא, שכן עצם האיומים שהאיש מאיים על האישה ללא הפסקה, שיגרש אותה ואת הילדים מהבית, נחשבים לאונס (גם ללא איום מפורש ברצח, שלא נשמע בהקלטות). איום תמידי כזה על קורת הגג של האישה והילדים הוא דבר שאישה אינה יכולה לסובלו. וראו את דברי הרשב"א שהביא הרמ"א (אבן העזר סימן קנד סעיף ג) על איש שמגרש את אשתו מביתו, שנקרא מורד אף על פי שהוא רוצה באישה, כי היא אינה יכולה לחיות עם איש שמתנהג עימה כך. מקרה זה, אינו דומה לדברי הפוסקים שדנו באיום שאינו עובר לביצוע, שבדבריהם מדובר בשני אנשים זרים ולא באיש ואישה החיים תחת אותה קורת גג.

ב.  אולם כאמור, לא הוכח שהשיחה המדוברת התקיימה סמוך ונראה למועד אישור ההסכם ולא הוכח ששיחות כאלה חזרו ונשנו ושאין מדובר בהתפרצות חד־פעמית של איש ש'יצא מהכלים'.

הוכח שההסכם לא העניק לאיש זכויות יתר בדירה, אלא להפך: העניק למשפחה קורת גג יציבה. ובשים לב שאת מרבית טענותיה לפני בית הדין האזורי ולפנינו מיקדה האישה בוויתור על זכויותיה בדירה, שאין בו דבר, ולנוכח מצבור הראיות הנגדיות המוכיחות שהאישה הסכימה להסכם – אין לקבל את ההנחה שבבסיס טענת האישה שהשיחה שהוקלטה היא חזות הכול והיא משקפת את עמדותיהם של הצדדים ביחס להסכם, אל מול הסברו של האיש שמדובר במעידה חד־פעמית שנבעה מהתעקשות של האישה שלא לחתום על הסכם שיסלול את דרכם לדירה משלם בתנאים מצוינים. נציין שהאיש טען שהשיחה התקיימה בסמוך לחתימה על הנספח. אך לנוכח הכרעת בית הדין שהשיחה התקיימה לפני אישור ההסכם, יש לשייך את טענתו לשיחה בזמן שקדם לאישור ההסכם.

ג.   יובהר שהתנהגות זו של האיש ואמירותיו המקוממות ראויות לכל גינוי, אך לא לשם כך התכנסנו – לדון באלימותו המילולית, אלא לדון בשאלה מה היה אומד דעתם של הצדדים בזמן אישור ההסכם ואם לנוכח כל האמור לעיל, אפשר לקבוע באופן קטגורי על פי ההקלטה שבכל השלבים שקדמו לאישור ההסכם האישה התנגדה לתוכנו כי סברה שהוא פוגע אנושות בזכויותיה. מסקנת בית הדין האזורי בעניין קביעה זו היא שלילית. ולאור מה שהתברר לעיל זו גם מסקנתנו.

ד.  בהינתן התרשמות בית הדין האזורי נשמט הבסיס העובדתי מתחת טענותיה המשפטיות וההלכתיות של האישה, שהוטעתה לחתום בכפיה על הסכם עושק שנעשה בחוסר תום־לב מצד האיש והנוגד את תקנת הציבור.

ה.  נדגיש שכנגד טענותיה וראיותיה של האיש, ישנן שתי חזקות: חזקת האיש בממונו, וחזקה על בית הדין שאישר את ההסכם לאחר שנוכח שהצדדים עשו אותו מרצונם החופשי.

ו.   בכתב הערעור העתיקה האישה עשרות עמודים מתוך פסק דין שניתן בבית הדין הגדול בהרכב אחר, שבו יש מעין 'מדריך לדיין' המאשר הסכם על פי ההלכה והחוק. האישה טוענת שבפרוטוקול הדיון הקצר שהתקיים בפני הגר"א אברז'ל אין זכר לכל הפעולות הנחוצות על פי אותו פסק דין, וממילא אישור ההסכם בטל.

ז.   אולם כפי שהוסבר בדיון, פסק דין זה אינו נוגע כלל לענייננו, שכן כל ההוראות המפורטות שם נועדו למטרה אחת, לוודא שיש גמירות דעת של האיש והאישה שאישרו את ההסכם לפני בית הדין. רשימת הפעולות שצריך הדיין לעשות לפני אישור ההסכם אינן 'כזה ראה וקדש'. אלא הדרך הנאותה לוודא שיש גמירות דעת, ואם בית הדין ישתכנע בדרך אחרת שיש גמירות דעת – ההסכם קיים אף שלא התקיימו הוראות אלו.

ח.  בנדון דידן, בית הדין האזורי בחן את המצב שהיה בין הצדדים לפני אישור ההסכם והשתכנע שהייתה לאישה גמירות דעת בשעה שחתמה וביקשה לאשר את ההסכם אף שחלק מההוראות בפסק הדין הנ"ל, בעיקר במה שנוגע לרישום בפרוטוקול, לא התקיימו בוודאי, ובאשר לחלק אחר של ההוראות לא הוצגה אסמכתה שהן התקיימו. לנוכח מסקנת בית הדין האזורי והחזקה שיש לבית הדין שאישר את ההסכם שנהג כדין, אי־קיומן של ההוראות שנכתבו בפסק הדין הנ"ל, כשלעצמו, אינו עילה לביטול ההסכם.

ט.  לעת חיתום בית הדין רואה לנכון לעמוד על נקודה אחת שהאישה עוררה בדיון, שאביה הביא לנישואין סכום נכבד (באותם ימים) של 35,000 דולר לצורך רכישת דירה, וכעת היא יוצאת מהנישואין עם פיצוי מינימלי – נקודה שאף שאין די בה כדי לקבל את הערעור ולבטל את ההסכם, די בה כדי לחייב את האיש בסכום נוסף על זה הכתוב בהסכם, שישולם לאישה במסגרת הרחבה של הוראות ההסכם.

סיכום והכרעה

עייננו שוב ושוב בחומר שבתיק, שמענו את הצדדים ובאי כוחם והצענו הצעות להסכם והצעות להשלמת בירור, שאותן בסופו של יום לא קיבלו הצדדים. על אף הערותינו על ההליך שהתקיים בבית הדין האזורי לא מצאנו מקום להתערב בפסק הדין נשוא הערעור, ולנוכח כל מה שהוסבר והוטעם לעיל מוחלט:

א.         לדחות את הערעור על החלטת בית הדין האזורי לקיים את ההסכם בין הצדדים.

ב.         לחייב את האיש במסגרת הרחבה של הוראות ההסכם, להשיב לאישה את הסכום שאביה שילם בסמוך לנישואין בסך של 35,000 דולר.

ג.         אין צו להוצאות.

ד.         פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"א בשבט התשפ"ג (12.2.2023)

הרב יצחק יוסף                              הרב מיכאל עמוס                               הרב עידו שחר

הפוסט הסכם שנטען כי מקפח הוא, נוגד את תקנת הציבור ונכרת באיום שכמוהו כאונס הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה:

למבקשת טענות, שבגינן היא מבקשת כי יותר לה לערער, בשני מישורים השלובים זה בזה אך אינם זהים כלל ועיקר. האחד נוגע לשאלת תוקפו או בטלותו של ההסכם שבין הצדדים והאחר לגובה מזונותיהם הזמניים של הקטינים שכשלעצמו לא נכלל בהסכם האמור אלא שהסיבה, לשיטת המבקשת, להתנגדותה להסכם היא (בין השאר) עובדת אי־הכללתו של עניין המזונות בהסכם, כמו כן משליכה מכירת הדירה המשותפת בהתאם להסכם על סוגיית המזונות.

לעניין ההסכם:

המבקשת טוענת כי ההסכם אושר שלא בנוכחותה וללא שתביע הסכמה מפורשת לו, על יסוד הסכמה שהסכימה באת כוחה דאז בשמה. המבקשת מודה כי הייתה מעוניינת בהסכם, אך טוענת כי ההסכמות שאושרו לבסוף גובשו שלא בנוכחותה כאמור וכי התוודעה להן רק משקיבלה את פסק הדין שבו תוארו אותן הסכמות (שאף לא נכתבו בפרוטוקול שהפנה לפסק הדין בלי לפרטן) ואושרו וכי מייד לאחר מכן טענה כי אושרו שלא על דעתה.

עוד טוענת המבקשת כי ההסכם עצמו אינו הוגן ולעניין זה מתארת היא את הרקע הנוגע להתנהלות הכלכלית של הצדדים, המקורות לרכישת הדירה וכו'

בהחלטתו קבע בית הדין קמא כי טענה זו "אינה סבירה", אך לא ברור מההחלטה אם בית הדין קובע עובדתית כי המבקשת כן נכחה בעת שגובשו ההסכמות או כי הטענה שאי־נוכחותה – די בה כדי לקבוע שלא הסכימה אף שבאת כוחה נכחה והסכימה בשמה אינה מתקבלת, ושמא קביעה זו שלובה עם ההנחה כי ההסכמות עצמן הן בעיני בית הדין צודקות ומתבקשות עד כי קשה לקבל טענה כי נעשו שלא בהסכמה וכי באת כוחה של המבקשת פעלה שלא ברשות לעניין זה.

המשיב מצידו מתמקד בעיקר בטענות על חוסר הצדק שבהסכם. אף הוא אינו טוען מפורשות כי עובדתית נכחה המבקשת עצמה בעת שנוסחו והוקראו ההסכמות ובעת שאושרו, אלא שמפנה הוא להחלטה קודמת של בית דין קמא, זו שבה קבע כי אם מבקשת המבקשת לבטל את ההסכם עליה לנקוט הליך מתאים (ההליך שבסופו נדחתה הבקשה וניתנה ההחלטה שבגינה מוגשת בקשת רשות הערעור), ובה כתב בית הדין:

[…] הצדדים יצאו כהמלצת בית הדין והגיעו להסכמות בחלק מהנושאים השנויים במחלוקת ובקשו להקריא הסכמותיהם, לאחר הקראת ההסכמות על ידי באי כוח הצדדים אישר בית הדין הסכמות אלו וקבע בשאר הנושאים שבמחלוקת.

לא ידוע לבית הדין על הסכמות או סיכום כלשהו קודם לדיון אלא רק כאמור הסכמות שגיבשו באי כוח הצדדים והוגשו לבית הדין בעת הדיון.

ברם למרות לשון החלטה זו "הצדדים יצאו […] הגיעו להסכמות […] וביקשו להקריא […]" שממנה משתמע כי הצדדים עצמם שבו לבית הדין "וביקשו להקריא" – המשכה של ההחלטה מדבר על "הקראת ההסכמות על ידי באי כוח הצדדים" ללא שתוזכר נוכחות הצדדים עצמם ושוב על "ההסכמות שגיבשו באי כוח הצדדים".

כך בהחלטה האמורה, ובהחלטה הסופית שבעניינה הוגשה בקשת רשות הערעור לא נאמר אלא, כאמור, כי הטענה "אינה סבירה", ללא כל פירוט נוסף.

פרוטוקול הדיון כשלעצמו מלמד לכאורה כי טענתה העובדתית של המבקשת אינה בלתי אפשרית, לפחות כל עוד לא נסתרה מפורשות בדברי בית הדין קמא. כך מסתיים הפרוטוקול:

150. ביה"ד: מציע שתצאו לכמה דקות, תנסו להגיע להסכמות בעניין.

151. ב"כ האישה: במזונות או בהכול?

152. ביה"ד: בהכול, אין פה הרבה דברים.

153. ב"כ האישה: אולי כדאי בינתיים להתחיל לשנע את עניין הקראת השמות.

154. ביה"ד: תשבו אתם בחוץ, ואנו נמשיך עם בירור השמות.

155. ביה"ד: אנו נתחיל עם בירור השמות ואתם תמשיכו אחר כך לדבר ולנסות להגיע להסכמות.

156. בית הדין עורך בירור שמות לצדדים.

157. הצדדים הגיעו להסכמות שהוכתבו בנפרד והוצאו בפסק דין לגירושין.

158. הדיון הסתיים.

המגמה הייתה אפוא להגיע להסכמות כוללות, כטענת המבקשת, ואין חולק כי לא כך נעשה לבסוף. אם כי אין מכאן ראיה כי לבסוף לא הסכימה המבקשת להסתפק בהסכמות חלקיות ולאשרן, כטענתה. ברור גם כי המשא־ומתן להסכמות נוהל "בחוץ" בין באי הכוח, כשלפחות בחלקו לא נכחו הצדדים עצם, שהרי במקביל עסק בית הדין בבירור השמות לצורך כתיבת הגט, בירור שנעשה בנוכחות הצדדים.

כוונת האמור בהחלטה "הצדדים יצאו" היא אפוא, כמעט בבירור, לבאי כוח הצדדים ולא לצדדים עצמם. אין תיעוד של חזרת באי כוח הצדדים לדיון ושל הקראת ההסכמות מלבד האמירה התמציתית כי הגיעו להסכמות, ולא מן הנמנע שבאותו זמן – במקביל – יצאו הצדדים עצמם לצורך תחילת הליך סידור הגט – וכידוע בית הדין מעדיף שלא להמשיך בהתדיינות כלשהי במעמד הצדדים במקביל לכתיבת הגט מחשש שבמהלכה ייאמרו דברים העלולים לפגוע בכשרות הגט, ובדרך כלל יושב הבעל במהלך כתיבת הגט בסמוך לסופר הכותב את הגט, והאישה יושבת בנפרד – תוך שבה בעת מכתיבים באי כוחם את ההסכמות.

(נעיר גם כי כדיינים ותיקים אנו מכירים את הפרקטיקה שבה בשל אילוצים שונים 'מתפצל' הרכב בית הדין כשאחד או שניים מחבריו עוסקים בסידור הגט ונוכחים לשם כך עם הצדדים ואילו חבר נוסף של ההרכב עוסק באישורי הסכמות וכדומה – בתיק זה או אחר – שהרכב בית הדין המלא אינו נדרש לצורכן. עיון במעשה בית הדין של גירושי הצדדים מלמד כי גם בתיק זה כך היה שכן על מעשה בית הדין חתום רק אחד מחברי ההרכב, שאליו מצטרפים – כדי למלא אחר הצורך ההלכתי במעשה בית דין בשלושה, שאינו מחייב כי כל השלושה יהיו 'דיינים' בתואר – שניים מעובדי בית הדין. ואומנם אין הדבר מלמד אלא על שלב מסירת הגט, וייתכן שבשלב שבו מינה הבעל את הסופר והעדים לצורך כתיבת הגט נכחו גם יתר חברי ההרכב והדבר לא נעשה במקביל לסיום הפרוטוקול אלא לפניו או לאחריו [וללא ספק לא הסתיים הפרוטוקול בה בעת שנמסר הגט שכן אחד מעובדי בית הדין החתום במעשה בית הדין הוא גם סופר הדיינים שכתב וחתם את הפרוטוקול, ואף שהחתימה בפועל נעשתה רק למוחרת – ברי כי לא כתב את הפרוטוקול בה בעת שנכח במסירת הגט]. אך בהתחשב בתיעוד האמור שבפרוטוקול ובעובדה המוכחת של פיצול ההרכב לעת נתינת הגט, אפשרי בהחלט להניח שאילוצי הזמן והמתדיינים הבאים הממתינים בתור הביאו גם לעבודה במקביל בדרך המתוארת לעיל ול'פיצול' גם בין הצדדים עצמם לבין באי כוחם.)

נזכיר גם כי לצורך אישור הסכם נדרש בית הדין, על פי חוק, לוודא כי הצדדים מבינים את משמעויותיו ותוצאותיו ועושים אותו מרצונם החופשי, וידוא כזה צריך מעצם טיבו להיערך אל מול הצדדים עצמם ולא די לצורכו בבאי כוחם. בהסכמים שיש בהם גם מרכיב של העברת זכויות מצד לצד, התחייבויות כלכליות וממוניות וכדומה נדרש בית הדין, על פי ההלכה, גם לביצוע 'קניין' עם הצדדים, ואף קניין זה צריך להיעשות בדרך כלל על ידי הצדדים עצמם (אלא אם מינה מי מהם את בא כוחו כשליחו, בפירוש, אף לצורך זה, מה שאינו מתועד לפנינו וקשה להאמין שנעשה שכן אין הדבר מקובל ומורגל).

בענייננו אין תיעוד, לא בפרוטוקול ולא בהחלטת אישור ההסכם, לא ל'קניין' ולא לווידוא בית הדין כי הצדדים מבינים את האמור בהסכם, משמעויותיו ותוצאותיו ועושים אותו מרצונם החופשי. אף חוסר תיעוד זה עשוי לסייע לטענה כי הצדדים עצמם לא נכחו בעת שהביאו באי כוחם את ההסכמות לאישור בית הדין ואולי לא הסכימו להן בעצמם במפורש, ואף אם לא נניח כך עדיין יש כר נרחב לטענה כי על כל פנים לא מולאו דרישות אלה של החוק וההלכה בהסכם.

נוכח כל האמור יש להסיק, גם אם ללא קביעת מסמרות, כי אף שלעניין המהותי של תוכן ההסכם דומה שיהיה על המבקשת לעבור דרך ארוכה כדי לשכנענו כי אכן הסכם מקפח הוא שלא היה ראוי להסכים לו, מכל מקום לעניין דרך עשייתו ואישורו סיכויי ערעורה – משמעותיים הם, שכן טענותיה בעניין זה מקבלות חיזוק מסוים מהתיעוד – ואף מחוסר התיעוד שבתיק – ואינן מקבלות כמעט כל מענה לא מדברי בית הדין ולא מדברי המשיב.

לעניין פסיקת המזונות:

אף לעניין המזונות מעלה המבקשת צרור טענות שלא על כולן משיב המשיב. גם כאן יש בטענות שהן טענות מהותיות, ולעניינן אכן השיב המשיב את שהשיב ויש צורך עוד לשקול את הדברים – לעת עתה איני מוצא לנכון להביע עמדה, אפילו ללא קביעת מסמרות, בעניינם – אך בצד טענה זו טוענת המבקשת גם לפגם בהליך שכן חלק מהדיון בעניין המזונות נוהל שלא בהרכב מלא. טענתה זו מקבלת חיזוק מהפרוטוקול ואינה נסתרת בדברי המשיב.

מתן פסק דין בידי דיינים שלא נכחו בדיון כולו, ללא הסכמה שהללו ישתתפו במתן פסק הדין על בסיס האמור בפרוטוקול, ולא כל שכן כשאין מדובר בחילופי גברי בהרכב בית הדין אך כשהטענות עצמן נטענו מכל מקום בפני 'בית דין', אלא כשבחלק מהדיון כלל לא נכח 'בית דין', היינו שלושה דיינים – עשוי לעשות את פסק הדין לבטל מעיקרו, אפילו נניח שבמישור המהותי צודק כל הנאמר בו, ולהצריך דיון מחודש. כך הן מצד ההלכה הן מצד החוק ותקנות הדיון.

מסקנה

א.         תוצאת כל האמור לעיל היא כי אין מנוס מלהרשות את הערעור ואין אף מקום להתנות את שמיעתו בהפקדת ערובה להוצאות.

לעניין רשות הערעור אעיר גם כי לא ברור אף כי נצרכת הייתה בקשת הרשות שכן ההחלטה שדחתה את הבקשה לביטול ההסכם לכאורה מקימה זכות ערעור שבדין.

אף ההחלטה בעניין המזונות – גם אם המזונות זמניים הם במובן זה שהסכום צפוי להשתנות בהתאם לצורך במדור, עם פינוי הדירה, מכל מקום בנוגע לזמן שעד לפינוי הדירה – החלטה סופית היא, שהלוא אין בה פתח לשינוי רטרואקטיבי התלוי בבירור נוסף. אומנם לא אחת טועים בין החלטה זמנית למזונות לבין החלטה סופית למזונות זמניים, אך מדובר אכן בטעות. החלטה שקבעה כי סכום המזונות לפרק זמן מסוים יהיה סכום מסוים היא החלטה שלא צפוי אחריה המשך של ההליך והחלטה נוספת בנוגע לאותו זמן, ובמובן זה היא "גומרת את הדיון" ו"שוב לא יינתן פסק דין" בנוגע לחובה זו. הצורך לדון עוד בסכום המזונות שישולם בעבור פרק זמן אחר אינו מהווה עילה לראות את שנפסק בנוגע לפרק זמן זה כפסק דין זמני או החלטת ביניים.

ומכל מקום – גם אם נניח שנדרשת הרשות, מן הדין ליתנה.

ב.         המבקשת רשאית אפוא להגיש את ערעוריה בהתאם לתקנות הדיון ובכפוף לפתיחת תיקים מתאימים ותשלום אגרה.

יוער כי ערעור בשאלת תוקף ההסכם וערעור בשאלת גובה המזונות שני ערעורים נפרדים הם ומצריכים שני תיקים, גם אם ייתכן שבפועל נדון בשניהם בעת ובעונה אחת.

בנוגע לבקשת הרשות לא עמדתי עם המבקשת על שורת הדין בעניין זה ולא הוריתי לה לפתוח תיק נוסף, ובייחוד שעה שסברתי לאחר העיון וכאמור כי עצם הצורך בבקשה זו בענייננו מוטל בספק, אך בנוגע לערעורים עצמם אין מקום לכך.

ג.         החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ל' בסיוון התשפ"ב (29.6.2022).

הרב יעקב זמיר

הפוסט הסכם שנטען כי אושר על פי הסכמת באי הכוח ללא וידוא הסכמת הצדדים עצמם; פסיקה בהשתתפות דיין שלא נכח בכל הדיון הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפני בית הדין מונח ערעורה של האישה על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב [הרכב ח] שקבע ברוב דעות שהאיש, המשיב, פטור מלשלם לה סך 155,569.5 ש"ח – מחצית שוויו של העסק השייך לו על פי הערך שנקבע בדוח האקטואר שמינה בית הדין.

לטענת האיש דוח האקטואר מוטעה ואין ערך כלשהו לעסקו של האיש, כל שוויו הוא בגין עבודות שיעשה בעתיד ולאישה אין חלק במה שיעשה אחרי הגירושין. לדעת האישה זהו ערכו של העסק, ומחצית ערכו מגיעה לה על פי חוק יחסי ממון.

נעתיק תחילה את העובדות בתיק זה.

הצדדים נישאו בשנת 86 ולהם שני ילדים בוגרים. האיש הגיש תביעת גירושין והאישה נענתה עקרונית לתביעתו, אך דרשה שכל העניינים הממוניים שביניהם ייגמרו קודם הגירושין.

בהסכמת הצדדים מינה בית הדין אקטואר שמסר את חוות דעתו, חוות דעת זו הוגשה לבית הדין כבר ביום ז' באדר התש"ף (3.3.20). האקטואר כתב בחוות דעתו: "שווי תפעולי של העסק ליום מועד הקרע, היינו י"ג בטבת תשע"ח (31.12.2017), מסתכם לסך 311,139 ש"ח."

ביום כ"ב בסיוון התש"ף (14.6.2020) קיבלו הצדדים את הצעת בית הדין להסכים בכמה עניינים כדי להסדיר גט פיטורין ביניהם.

בהסכמות נקבע שהאישה תקבל את שקבע האקטואר, דירת הצדדים תמשיך להיות מוחזקת בידה, ולאיש תהיה זכות לתבוע דמי שימוש, המזונות ייפסקו, ושאר העניינים יידונו אחרי הגירושין. על פי ההסכמות ערך בית הדין לצדדים הסכם, הצדדים קיבלו ההסכמות בקניין וחתמו על ההסכם שזו לשונו:

[…]

ב. הצדדים מקבלים על עצמם את חוות דעת האקטואר תוך שהם מאפשרים לאקטואר להשלים את חודש דצמבר 2017 ותיקונים ועדכונים נוספים.

ג. כל העניינים האחרים בין הצדדים יידונו לאחר סידור הגט לרבות טענות של האישה, לרבות משיכות כספים וכתובה, וטענות האיש בדבר דמי שימוש. גם דיון נושא הדירה יהיה לאחר מכן.

ד. עם סידור הגט יפוג תוקף פסק הדין למזונות אישה מיום סידור הגט

ה. הכספים שנצברו בקרן ההשתלמות ונפדו על ידי האיש בשנת 2019 מחציתם אשר נצברו בתקופת השיתוף יועברו לאישה ככל ולא נכללו בדוח האקטואר. 

 ההסכם קיבל תוקף של פסק דין, ועל פי הסכם זה התגרשו הצדדים ביום כ' בתמוז התש"ף (24.6.2020).

 לאור האמור, מכיוון שהאיש קיבל על עצמו את האמור בחוות דעת האקטואר, כשבאותה עת היה חשוב לו מאוד למהר ולהתגרש, בין השאר כדי להיפטר מחיובו במזונות האישה (חלקיים) וכדי להגיע לפרוק שיתוף בדירת הצדדים, והגירושין היו על דעת האמור בחוות דעת האקטואר. משכך הרי שאף אם היינו אומרים שחוות הדעת מוטעית, על כל פנים האישה נתנה את הסכמתה להתגרש והאיש קיבל על עצמו להתגרש על דעת האמור בחוות הדעת, והרי זה כתמורה לגירושין. ומשכך הרי שהאיש התחייב לשלם לאישה את הסכום האמור בחוות הדעת כ'שכר פעולה', ואין האיש יכול להיפטר מלשלם סכום זה שהיה תמורה להסכמתה לגירושין, ואף אם הסכום הנ"ל אינו שוויו של העסק – הווי שכר פעולה תמורת הגירושין, ועיין יבמות קו, א, ואין כאן מקום להאריך.

משורת הדין פסק דיננו היה אמור להסתיים בזה, בו אנו מקבלים את דעת המיעוט של כבוד אב בית הדין שליט"א.

אכן אין באפשרותנו להתעלם מהאמור בפסק דינו הארוך של בית הדין שעל האמור בו נטענו טענות בכתב הערעור, טענות שלא הוצרכנו לשומען לאור מה שכתבנו, אך אין אנו יכולים להתחמק מלהביע את דעתנו, להאיר ולהעיר בעניין דעת בית הדין בנושא האקטואריה בתיק זה.

לאחר הגירושין ומשקיבל הבעל את מה שרצה לקבל, הציג חוות דעת של יועץ המס הפרטי שלו, יועץ שאינו אקטואר ואינו מוסמך לתת חוות דעת אקטוארית, שלפיה לעסק של הבעל אין ערך כלשהו. הבעל לא פעל כמקובל וכנצרך מן הרוצה לסתור חוות דעת אקטואר – לא הציג שאלות לאקטואר, וכמובן לא התקבלו תשובות האקטואר, ומשכך חוות דעתו של האקטואר לא נסתרה בפועל. חוות הדעת של יועץ המס וכן הערכת בית הדין על שוויו של העסק – ספק אם יש להן מקום ואין הן יכולי\ות להיות חליפין לחוות דעת מקצועית. וכבר הערנו בזה בפסק דין אחר בתיק 1132813/6, על התנאים הנצרכים למתן חות דעת אקטוארית וזו לשוננו שם:

ז.        […] לעיל הזכרנו את אופן פעילות הרשות השיפוטית במינוי עד מומחה. אופן הפעולה של בית המשפט נקבע בתקנה 25 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א – 2020, בעניין המומחה בהליך המשפטי כדלהלן:

חוות דעת של מומחה בענייני משפחה

(א) בית המשפט רשאי, אף שלא בהסכמת בעלי הדין, למנות מומחה מטעמו, שיגיש לו חוות דעת בכתב בכל עניין הנוגע לענייני המשפחה; המומחה ייבחר מתוך רשימת המומחים, כמשמעותה בסעיף 4 לצו ההקמה; בבחירת המומחה ייוועץ בית המשפט עם בעלי הדין; לא הגיעו בעלי הדין לידי הסכמה בדבר מינוי מומחה מסוים, יבחר בית המשפט את המומחה […]

(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א) בית המשפט רשאי למנות מומחה שלא מתוך רשימת המומחים, אם ראה כי המקצוע הנדרש של המומחה לא קיים ברשימת המומחים.

(ג) הורה בית המשפט על מינוי מומחה מטעמו, רשאי בעל דין להביא לפניו סוגי מסמכים הנוגעים לעניין לפי הוראות בית המשפט, בתוך ארבעה עשר ימים מיום מינויו.

(ד) המומחה יגיש לבית המשפט, בתוך ארבעים וחמישה ימים מיום מינויו, את חוות דעתו, לפי הטופס שבתוספת הראשונה לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971, ובו יציין את פרטיו של המומחה שעמו הוא התייעץ, כאמור בסעיף 4(ה) לצו ההקמה.

(ה) בעל דין רשאי להגיש למומחה שאלות הבהרה, בכתב, על חוות דעתו בתוך ארבעה עשר ימים מיום שקיבל את חוות הדעת, והמומחה ישיב על השאלות, בכתב, בתוך ארבעה עשר ימים מיום שקיבל את השאלות.

(ו) מומחה שמינה בית המשפט לא יוזמן להיחקר על חוות דעתו אלא ברשות בית המשפט, לאחר שהוגשה בקשה מנומקת לחקור אותו בתוך ארבעה עשר ימים מיום קבלת התשובות לשאלות ההבהרה, למעט אם הורה בית המשפט כי בעל הדין יהיה רשאי לחקור את המומחה גם אם לא הגיש שאלות הבהרה.

(ז) בית המשפט יורה מי מבעלי הדין יישא בתשלום שכרו של המומחה שנבחר כאמור בתקנת משנה (א), ורשאי הוא להורות כי אחדים מבעלי הדין או כולם יישאו בתשלום שכרו.

(ח) בעל דין לא יגיש חוות דעת של מומחה מטעמו אלא לאחר שבית המשפט בחן אם לתת החלטה לפי סעיף 8(ג) לחוק.

אף שבתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים תקנה שכזו אינה קיימת עדיין, וכפי שכתב בית הדין הגדול בפסק דינו בתיק (גדול) 7894-62-1 פלונית נ' ארנטרוי [פורסם בנבו] (1.4.2008), הנזכר לעיל, אך בפסק דין זה אימץ בית הדין הגדול התנהלות זו, שהיא נכונה מצד עצמה. ואף שכידוע פסקי דין של בית הדין הגדול אינם מחייבים את בתי הדין האזוריים, לגבי מקרים אחרים, כחובה מוחלטת, הגיונם של הדברים ודאי מחייב. יש להוסיף עוד שתקנה דומה אמורה להיות גם בתקנות הדיון החדשות בבתי הדין הרבניים, תקנות האמורות להתפרסם בקרוב בעז"ה, שאז תהיה פרוצדורה זו פרוצדורה מחייבת, אומנם גם עתה מנהג בתי הדין להתנהל כפי שנכתב בפסק דין זה. הדברים נכונים מצד עצמם, אך מחייבים גם מבחינת הצדק הטבעי וכפי שיתבאר.

כאמור בתקנות ובפסיקה, הרשות השיפוטית רשאית למנות מומחה שיגיש לה חוות דעת. בית הדין רשאי למנות מומחה בהסכמת הצדדים, ואף אם לא יסכימו, היוועצות בבעלי הדין רצויה, אך לא מחייבת. המומחה ייבחר מתוך רשימת מומחים שאושרה (לאחר שנבדקה מומחיותם), אך בית המשפט רשאי למנות מומחה שלא מתוך רשימת המומחים אם אין מומחה נדרש ברשימות. ככלל אין למנות מומחה שאינו ברשימה אם יש מומחים באותו נושא ברשימות, אך לכאורה יש מקום לשיקול דעת רחב של הרשות השיפוטית, ועל כל פנים ודאי שרשות זו נתונה לבית הדין, כל עוד לא נקבע אחרת בתקנות.

רשאי בעל דין להגיש מסמכים למומחה לפי הוראות בית הדין, המומחה יגיש את חוות דעתו בכתב, בעלי הדין רשאים להגיש שאלות הבהרה בכתב, ותגובת המומחה תהיה אף היא בכתב. אומנם הזמנת המומחה לחקירה בבית הדין צריכה החלטה שיפוטית והנימוקים נזכרו לעיל. אך כאמור אין ספק שבית הדין רשאי ואף חייב לשאול את המומחה שאלות הבהרה אם חוות הדעת אינה מובנת לו. כמו כן אין ספק שבית הדין אינו חייב לקבל את חוות דעת המומחה שהוא שליחו. שהרי 'לתיקוני' שלחו ולא 'לעיוותי'. עם זאת מסתבר שבית הדין אינו יכול לדחות את חוות דעת המומחה, שהתנאי למינויו היה מומחיותו, ללא נימוקים משכנעים. כמו כן מסתבר שכמו שהצדדים רשאים להגיש שאלות הבהרה למומחה בכתב, והוא חייב לענות על שאלותיהם, הוא הדין שאם לבית הדין ישנם השגות והערות על המלצות חוות דעת, בין בנוגע להרצאת וקביעת הנתונים ובין לגבי המסקנות המקצועיות, עליו להפנות את השאלות במפורש למומחה ולקבל תשובותיו, ורק לאחר מכן להכריע. לא מסתבר שבית הדין לא ייתן למומחה, שכאמור הוא אומן במלאכתו, לבאר ולהסביר את דבריו, ובפרט בדברים שבית הדין אינו מומחה בהם, שאם בית הדין היה מומחה מינוי המומחה היה לשווא.

ח.       לאחר כל מה שביארנו נהדר לנידון דידן. רו"ח שטרנפלד מונה כאקטואר לצורך עריכת איזון המשאבים על ידי הרכבו הקודם של בית הדין. הלה ערך חוות דעת והעבירה להערות הצדדים, האיש טען בהערותיו שאין הוא יודע בוודאות שניתנו הלוואות לאישה, למרות הודאתו שסכומים יוצאי דופן נכנסו לחשבון הצדדים. בתגובה להערות קבע הלה פעמים מספר שעל פי המסמכים שבידיו לאישה חוב למעסיק. בית הדין פנה לאישה שתמציא לו מסמכים והוכחות נוספות שאכן הייתה הלוואה, משלא הומצאו המסמכים שביקש קבע בית הדין (בדעת הרוב כאמור), על פי מה שנכתב בהחלטותיו ובפסק הדין, שהשאלות שהעלה והמסמכים שלא הוצגו לו מעלים פקפוק אם אכן הייתה הלוואה.

משום מה לא הלך בית הדין בדרך המלך ולא הפנה את שאלותיו לאקטואר שמונה על ידו כדי לשמוע את חוות דעתו המקצועית ואת הסבריו בנוגע לשאלה אם העדר המסמכים המבוקשים אינו מערער וסותר את קביעתו שהאישה קיבלה הלוואה מהמעסיק ואם יש בפקפוקי בית הדין כדי לסתור את קביעת המומחה. לדעתנו הצדק הטבעי מצריך את בית הדין לפנות ולקבל את תשובת האקטואר לפני שבית הדין ידחה חוות דעתו […]

כותב דעת הרוב כתב "התייעצתי עם מומחה", מומחה עלום, ועל בסיס זה אומר כביכול: "על פי הבנתי אני ממנה עצמי לאקטואר לעת מצוא ומחליט שאין לסמוך על המלצות האקטואר, מפני השאלות שאני מעלה." דא עקא, חוות דעת אקטוארית צריכה להיות על ידי מומחה שלכאורה צריך להיות ברשימת המומחים, חוות הדעת צריכה להינתן בכתב על ידי מי שעומד מאחוריה, תוך גילוי מיהו ומה כישוריו המקצועיים. בסמכותו של בית הדין למנות אקטואר נוסף שייתן חוות דעת, אך צריך שיהיה מינוי, והמינוי צריך להיעשות באופן שעין השמש תשזפנו. חוות הדעת צריכה להישלח לתגובת הצדדים, וזכותם וחובת בית הדין לאפשר להם להפנות שאלות בכתב לאקטואר ולקבל את תשובותיו, גם הן בכתב. כמו כן בחוות דעת אקטוארית שכזו צריך להינתן נימוק משכנע, מדוע המסמכים שעל פיהם קבע רו"ח שטרנפלד אינם מספקים כדי לקבוע שהייתה הלוואה ומדוע מסמכים שאינם קיימים או שלא הוצגו סותרים את קביעתו. גם אחרי הצגת חוות דעת שכזו, זכותם של הצדדים להעיר הערותיהם, ובנידון דידן הייתה נצרכת קבלת תגובת רו"ח שטרנפלד לפני מתן פסק דין.

אף אם היינו מקבלים את דברי הדיין שכתב "התייעצתי עם אקטואר", אין ספק ששני הדיינים האחרים לא התיעצו וגם לא שמעו מה אומר אותו אקטואר מומחה אף בעל פה. ואיך ניתן להוציא פסק דין על סמך חוות דעת שכזו? משכך אף אם כותב דעת הרוב אכן התייעץ עם אקטואר מומחה ואף אם אקטואר זה הוא אכן מומחה הרשאי להגיש חוות דעת לבית הדין, ההתנהלות כפי שנעשתה סותרת את כללי הצדק הטבעי ויש בה פגם בניהול הדיון, פגם היורד לשורשו של עניין, ומשכך דינה של דעת הרוב להתבטל מכיוון שבאה כתוצאת התנהלות שבה נפל הפגם שנקבע בתקנה קלה(ג) "פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון".

עד כאן לשוננו בהחלטה הנזכרת.

ומינה לדידן: החלוקה בין מוניטין עסקי או אישי היא נושא מקצועי רחב ומורכב. חוות דעת שהוצגה היא של יועץ המס של האיש, שוודאי יש לו עניין להציג חוות דעת לטובת לקוחו, יועץ מס שאינו רשאי לתת חוות דעת אקטוארית ושלא מינהו בית הדין. אין בחוות דעתו – אף אם נאמר שיש לה ערך כלשהו – כדי לסתור חוות דעת מקצועית שלא נסתרה. והוא הדין להשערת בית הדין על שווי העסק, שעל אף ידיעות הדייניםם וגדולתם בתורה, עניין מקצועי זה אינו זה בכלל כישוריהם ולא אמור להיות חלק מהכשרתם, ואין הם יכולים לחלק בין מוניטין עסקי או אישי לקבוע שוויו של עסק על פי השערות ולא באופן המקצועי של מי שלמד והשתלם במקצוע זה, כפי שקובעות תקנות בתי המשפט וכפי הנוהג בבתי הדין.

משכך אף ללא האמור לעיל, דהיינו אם לא הייתה התחייבות מפורשת של הבעל בהסכם הגירושין לשלם כאמור בדוח האקטואר, היה עלינו להחזיר את התיק לבית דין קמא כדי שיתנהל בסתירת חוות הדעת על פי הנוהל המקובל והראוי.

מסקנות והוראות

לאור כל האמור לעיל בית הדין קובע:

א.         הערעור מתקבל.

על המשיב לשלם למערערת סך 155,569.5 ש"ח מחצית שווי העסק כפי שקבע האקטואר, וכדעת המיעוט בפסק הדין.

ב.         המזכירות תחזיר למערערת את הערובה שהפקידהה כתנאי לשמיעת ערעורה.

ג.         פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"ו בכסלו התשפ"ג (20.12.2022).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                           הרב מיכאל עמוס

הפוסט המחויבות לפעול לפי חוות דעת מקצועית, למרות טענות נגדה, מכוח התחייבות שבהסכם; אי היכולת לסתור חוות דעת כזו על בסיס דעת מומחה 'מטעם' או הערכה לא מקצועית הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפני בית הדין תביעת האשה לבטל הסכם גירושין ואת הנספח לו למרות שאושרו בבית הדין וקיבלו תוקף פס"ד. מנגד, עמדת האיש היא שההסכם והנספח בתוקף לאחר שאושרו בבית הדין כחוק.

מדובר בהסכם שלו"ב ולחילופין גירושין שאושר בביה"ד בחודש 01/2014, ונוסף לו נספח שנחתם ביום 09/07/2014 ואושר גם הוא בביה"ד.

בהחלטה מיום 1.11.22 ביקש ביה"ד מהצדדים לטעון שוב את טענותיהם בקצרה, אך הבהיר כי לא תינתן להם אפשרות לטעון טענות שלא נטענו בעבר מכיוון שע"פ הדין לא ניתן לחזור ולטעון משיצא אדם מביה"ד.

ולהלן טענות הצדדים:

טענות התובעת (מפיה ומפי ב"כ)

לטענת האשה יש לקבוע כי ההסכם אינו בתוקף מהסיבות הבאות:

• א. התובעת לא היתה מיוצגת בשעה שהוא נחתם
• ב. ההסכם נכפה עליה בסחיטה באיומים ואלימות. התובעת מפרטת את האיומים, ולדבריה כך אמר לה הנתבע:
• שהוא 'יעיף' אותה מהבית והיא תגור במחסן.
• שהוא לא ידאג לאוכל לילדים.
• שהוא יוציא אותה כמורדת.
• שאם היא לא תחתום הוא ישחט אותה/ירצח אותה.
• ג. הנתבע לא מסר לתובעת עותק מההסכם לפני שנחתם והיא נחשפה לו בשעת החתימה בלבד כך שהיא לא הבינה בדיוק במעמד החתימה מה כתוב בו. גם לאחר שחתמה על ההסכם לא ניתן לה עותק.
• ההסכם גובש ונוסח על ידי המייצג של הנתבע בלבד. התובעת לא היתה שותפה לניסוח ההסכם כלל.
• תיקון ההסכם נדון בדיין יחיד. לטענת האשה, כיון שהדיון הראשון בתיק לאישור ההסכם התחיל בשלושה דיינים (אז הבהיר ביה"ד כי ההסכם אינו תקין והוא לא יאושר באופן זה), אז גם לאישורו בסוף לאחר שתוקן צריך מותב של שלושה דיינים ולא די לאשרו בדיין יחיד.

בנוסף, גם אם ההסכם היה בעבר בתוקף, מכל מקום עליו להתבטל כעת מהטעמים הבאים:

• א. כיון שבמהלך תקופת שלום הבית נולדה לצדדים ילדה משותפת, אומד הדעת הוא שכאשר המשפחה מתרחבת ההסכם בטל.
• ב. גם אילולא זאת, העובדה ששלום הבית מתממש באופן מהותי (כולל יחסי אישות), אפי' לזמן קצר, מהווה עילה לביטול ההסכם מאותו זמן ואילך.

טענות הנתבע

לדברי ב"כ הנתבע אין לתביעה בסיס משפטי וההסכם בתוקף. לטענות התובעת השיב (שלא בהתאמה):

• על טענת אונס בחתימת ההסכם משיב האיש כי אין אבק ראיה לכפיה או לעושק ולא הוצגה כל ראיה משמעותית המניחה יסוד לטענת אונס.
• על אופן אישור תיקון ההסכם בדיין יחיד משיב האיש כי תקנות הדיון מאפשרות בכי האי גוונא דיון בדיין יחיד. הצדדים אף קיבלו סמכות של דיין יחיד לאישור ההסכם, וגם דחיית ההסכם הראשון לא היתה בשלשה דיינים אלא בדיין יחיד.
• על הטענה כי האשה אוימה ברצח אם לא תחתום על ההסכם, משיב האיש כי טענה זו מהווה הרחבת חזית וטעינת טענות שלא נטענו בכתב התביעה ובדיון הקודם.

הבהרות ביה"ד באשר למסגרת התביעה שתידון

ביה"ד הבהיר מספר דברים באשר למסגרת התביעה בה הוא ידון.

ראשית, דחה ביה"ד על הסף את הטענה לבטל את ההסכם מהסיבה שאושר ע"י דיין יחיד.

הצדדים הסכימו שדיין יחיד יאשר את ההסכם, וכך גם נקבע גם בתקנות הדיון ואין בעובדה כי התקיים דיון מקדים בהרכב של שלושה דיינים בכדי לחייב כי אישור ההסכם יעשה שוב בהרכב של שלשה דיינים. מה גם שעובדתית, הנתונים המוצגים אינם מדוייקים, וגם הדיון בהסכם הראשון שנדחה אישורו, התקיים במעמד של דיין יחיד.

אשר לטענות לסחיטה באיומים, הבהיר ביה"ד כי בכתב התביעה, וכן בדיון שהתקיים בביה"ד ביום 22/11/2021 מעולם לא נטען ע"י התובעת כי הנתבע איים עליה שאם היא לא תחתום הוא יטול את חייה. נטען רק כי הוא אמר לה שאם אם היא לא תחתום הוא יעזוב אותה ולא יהיה שלו"ב. בדיון, לאחר שטענה לבטלות ההסכם, ביקש ממנה ביה"ד לחזור שוב על דבריה על מנת שיהיו ברורים, וכך נכתב בפרוטוקול בשורות 280-294 (ההדגשות אינן במקור):

התובעת: 18 שנה עבדתי הוא בכפייה תפס אותי והביא אותי לעו"ד אחרי שהוא עזב את הבית 4 חודשים לפני. התחננתי אליו שיחזור הביתה הוא לא רצה לחזור הביתה. התחננתי אליו שיחזור הביתה, הוא אמר לי טוב אם תחתמי על ההסכם אני אחזור הביתה זו האמת הרב. זו האמת לאמיתה בילדיי בבורא עולם אני נשבעת זה לא הגיוני הדבר הזה.

לבקשת ביה"ד התובעת חוזרת שוב על דבריה:

התובעת: בעלי עזב את הבית 4, 5 חודשים לפני שחתמתי על ההסכם התחננתי אליו, הבאתי לו רבנים שיחזור הביתה, הוא לא רצה לחזור הביתה, עשיתי את כל המאמצים שיחזור הביתה, הוא לא חזר הביתה, ואז יום בהיר אחד, הוא התקשר אליי אחרי שהוא היה אצל עוה"ד א' ק', אמר לי את רוצה שאני אחזור הביתה, אני התפרצתי ישר אמרתי לו כן בטח שאני רוצה, ואז הוא אמר לי בשעה חמש תהיי אצל א' ק', הגעתי לא' ק', אני לבד, הוא עומד לידה, אמרתי אפשר לקחת את זה הביתה, אמרה לי לא תחתמי. אני אפילו לא קראתי את זה. אני בשנייה אחת חתמתי, אמרתי לו עכשיו אדוני אתה חוזר הביתה הילדים מחכים לך, אני רוצה שתחזור הביתה, והוא חזר הבייתה. אני לא קיבלתי שום דבר בתמורה. קיבלתי שלו"ב לעוד שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים הוא עזב אותי שוב ואז הוא התחיל לירוק עלי, להרביץ לי. למה? כי הוא קיבל כבר את ההסכם חתום. תשימו לב לדברים האלה."

אי לכך, ביה"ד הבהיר כי בהתאם להלכה כי "אין אדם טוען וחוזר וטוען" כאשר בין הטענות יצא מביה"ד (ע' מסכת בבא בתרא דף לא עמוד א', שולחן ערוך חושן משפט סימן פ' על שני סעיפיו) אין לטעון לבטלות ההסכם בעילה של איומים שלא נזכרו לא בכתב התביעה שהגישה התובעת בכתב ידה, לא בכתב התביעה המתוקן, ולא בדיון ביום 22/11/2021.

לא נטען כי התובעת אוימה כי הנתבע ייטול את חייה אם לא תחתום על ההסכם, כל שנטען הוא כאמור לעיל, כי אם היא לא תחתום על ההסכם הוא לא ישוב לבית, ובכתב התביעה בכתב ידה של התובעת נוסף כי איים אמר שהוא 'יצא עם בחורות' במקרה כזה.

בהתאם לכך, מעתה ואילך לא ידון ביה"ד בעילת ביטול ההסכם בשל איומים לרצח וכד', אלא בטענה כי האמירה של הנתבע לתובעת, כי אם היא לא תחתום הוא לא ישוב לבית ויצא עם בחורות –  האם איום זה נחשב לאיום המהווה עילה לבטלות ההסכם.

בנקודה זו, ביקש ביה"ד מהתובעת לשקול שוב אם היא מעוניינת בהמשך ניהול התביעה כאשר מסגרת הדיון היא כאמור לעיל, ולהבהיר שאפילו אם יוכח שהעובדות הן כדבריה (או שהבעל יודה שכך אמר), ואכן נאמר לה ע"י הנתבע כי ככל שלא תחתום על ההסכם הוא לא ישוב לבית, כי היא עדיין עומדת על כך שהדבר מהווה עילה לבטלות ההסכם מכוח איום שלא כדין.

ביה"ד הבהיר עוד כי היא חשופה גם לחיוב בהוצאות משפט לטובת הצד השני ואף לאוצר המדינה ככל שיתברר כי אין לתביעתה היתכנות משפטית תחילית (בדגש על כך כי הדיון שלפנינו נקבע לאורך יום דיונים שלם, דבר הכרוך בעלות רבה).

התובעת עמדה על המשך ניהול התביעה גם במסגרת שקבע ביה"ד.

בהתאם לכך התקיים דיון חקירות.

בהמשך ההחלטה נכתב:

• על ב"כ הנתבע להודיע לביה"ד תוך 7 ימים האם הוא מעוניין בדיון נוסף לצורך המשך החקירה.
• ככל שלא יתבקש המשך דיון חקירות יינתנו לתובעת 30 יום להגשת סיכומיה, ולאחר מכן יינתנו 30 יום לנתבע להגשת סיכומיו ולאחר מכן יינתן פס"ד."

הוגשו סיכומי הצדדים בהם כל צד חזר על עמדותיו ביתר פירוט, ובנוסף:

• נטען ע"י התובעת כי אלימות במהלך תקופת הנישואין הינה עילה לביטול ההסכם.
• לא התנהל דיון עובר לחתימת ההסכם.
• נוסח ההסכם – "שלו"ב ולחילופין" הטעה את האשה לחשוב שלא מדובר בהסכם גירושין,  העדר תוקף בהסכם (סעיף 27 לסיכומי התובעת).  תנאי ההסכם לא מספיקים לסיטואציות עתידיות שיש בהם להשפיע בענייני רכוש ומזונות.
• הטעיה בהסכם – האשה הוטעתה ונאמר לה כי מקור כספי הדירה גם מהלוואות משפחת הבעל, בעוד מקור הכספים בכספים משותפים שהוברחו ע"י הבעל. עוד הוטעתה האשה בהעלמת נכסים – הדירה שרשם הבעל ע"ש אחיו.
• עו"ד ק' שערכה את ההסכם התרשלה, משום שלא ירדה לתוכן ומהות ההסכם, לא דאגה לאשר את ההסכם בבימ"ש.
• תנאי מופרז של קנס בביטול ההסכם – מורה על כפיה.
• תנאי עושק וחוסר איזון בהסכם: סילוקה הטוטאלי מזכות בדירה, התחשבות והתחשבנות בכך שיש לה עסק – בעוד אין לה עסק במקביל, בכל ההסכמים היא מנושלת.
• האשה רומתה ע"י הבעל בכך שנרשמה כלווה במשכנתה בעוד אין לה זכויות ממשיות. בנוסף הוטעתה האשה בנתון זה בהסכם מיום 10.13, בכך שבהסכם מופיעה הדירה כרשומה ע"ש שני הצדדים. מסעיפי ההסכם ניכר כי הבעל דאג בהסכם לשמור על זכויותיו.  
• האשה מבקשת להוכיח מהתנהלות האיש, שכאשר בימ"ש לא אישר את ההסכם – פנה לביה"ד. בכך מבקשת האשה להוכיח את אי סבירות תנאי ההסכם, והצלחת הבעל לתת לו תוקף בביה"ד שלא כדין.

בין הסיכומים שהוצגו, הגיש ב"כ התובעת מסמכים שכביכול לפי שיטתו תואמים את עמדתו.

יוער, כי למרות שבית הדין כתב בהחלטתו כי ביה"ד לא ידון בטענה כי בשל אישור ההסכם ע"י דיין יחיד הוא אינו בתוקף, הגיש ב"כ התובעת סיכומים על כך, אולם  טענה זו נדחית על הסף, הצדדים הסכימו שדיין יחיד יאשר את ההסכם, וכך גם נקבע גם בתקנות הדיון, וכפי שכתב בית הדין טענה זו נדחית מיסודה – ומשכך אין מקום לדון בה.

דיון והכרעה

ראשית, יש לברר האם ניתן לבטל הסכם חתום.

יעויין בבית יוסף אבן העזר סימן סו שהביא את דברי תשו' הרשב"א בתשו':

"כתוב בתשובות הרשב"א (ח"א) סימן תרכ"ט על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים ושאלו את פי ה"ר מאיר והשיב דשומעין לו והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן ואין אלו אלא דברי תימה אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה עכ"ל. ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא ולענין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א."

וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן סו סעיף יג:

"במקום שאין רגילים  לחתום בכתובה אלא הראויים להעיד, לא יחתום מי שאינו יודע לקרות."

וכתב שם הרמ"א:

"הגה: ולכן עם הארץ שבא לגרש, ואמר אח"כ שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובתה, אינו נאמן דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה (תשובת הרשב"א סי' תרכ"ט)."

והנה מדברי תשו' הרשב"א הללו מוכח שלא רק בבי"ד לא יכול החתום לומר שלא הבין, אלא אפי' בחתימת כתובה שחתם מול עדים פוסק מרן הב"י כדברי תשו' הרשב"א, שאינו יכול לומר שלא היה מודע למה שחתם, וכ"ש על אחת כמה וכמה שאושר הסכם בבית הדין.

וכתב שם באר היטב אבן העזר סימן סו ס"ק כא:

"לגרש. כלומר מאחר מי שא"י לקרות נקר' פסול א"כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחלה לפני החתן ועיין בש"ע ח"מ סי' מ"ה. וצריך לומר שהיה כתוב יותר מתיקון חז"ל דאל"כ הא קיי"ל דיש לה כתובה אפי' לא כתב לה."

כוונת הבה"ט לדברי השו"ע סימן מה שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה סימן מה סעיף ג':

"הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו."

וכתב שם בסמ"ע סימן מה ס"ק ה':

"ויש עדים שחתם עד שלא קראו כו'. ז"ל תשובת הרמב"ן שם (המובאת בציונים אות ו'), מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו, כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו."

וכדבריו אלו כתב בש"ך חושן משפט סימן מה ס"ק ה':

"מכל מקום מתחייב כו'. כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר. שם רמב"ן בתשובה במיוחסות סי' ע"ז ועיין בתשובות מהר"י לבית לוי סוף סימן ב' דף י"ב ע"ג (כלל ז' סי' נ"ז):"

ממקורות אלו ברורה ונהירה העובדה שאדם החתום על שטר מתחייב בכל הכתוב בו ואינו יכול לטעון שלא הבין ואפילו לא בבי"ד ועאכ"ו כאשר נחתם ואושר בבי"ד.

ביטולו של הסכם שאושר בבית הדין

ראה בפסק דין של בית הדין בתל אביב תיק 1103681/4 בהרכב של הרבנים הגאונים -הרב יצחק מרוה – אב"ד, הרב רפאל זאב גלב, הרב שמעון לביא:

"הנה, בטרם ניכנס לעומקה של סוגיה בכלל, ובמקרה דנן בפרט, נצטט בקצרה את דבריו של אב"ד בבית הדין הגדול, הגאון הרב שלמה שפירא שליט"א, בפסק דין תיק מס' 1084448/1 שכתב בעניין תביעה לביטול הסכם הגדיר את הדברים בזו הלשון:

"הפתח לביטולו של הסכם שאושר אמנם קיים, אך אין פתח זה אלא סדק צר ולא פרצה רחבה, משא זה לא קל להרמה הוא".

כמו"כ יעויין בפסק דין בבית הדין הגדול (תיק מס' 1093841/12), (פורסם בנבו) שאף שם הסיקו כי יש לצמצם מאד את ההחלטות לביטול הסכמים, לאור תביעות שבדרך כלל אין בהן ממש.

בזהירות המתבקשת ייאמר, כי אף תביעה זו נכללת ברשימה זו, של תביעות אשר אין בהן ממש.

אין ספק כי הרמת נטל הראיה מוטלת על כתפי התובע, והוא לא הצליח לעשות זאת במהלך שמונת הדיונים שהיו בפנינו, ועל כן דינה של תביעה זו להידחות."

גם בנידון דידן סבור בית הדין כי הדברים הם כדלעיל ונטל הראיה מוטל על כתפי התובעת.

גם בפסיקה האזרחית על ידי כב' השופט צבי ויצמן (תמ"ש 3351/07) בסעיף 16 נכתב פן זה:

"משמעות אישורם של הסכמי ממון וגירושין על ידי בית משפט.

אם עיקר מטרת אישורו ומתן תוקף של פסק דין להסכם בהליכים אזרחיים רגילים הינה ליצור מניעות מן הצדדים לחזור ממנו ולאפשר את מימושו בהליכי הוצל"פ הרי שלאישורו של הסכם גירושין, אשר ההליך הנוגע לו הוסדר ע"י המחוקק בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן – חוק יחסי ממון) מטרה נוספת והיא – להבטיח כי תהא גמירות דעת לצדדים וכי עריכתו לא תהא מחמת לחץ או השפעה בלתי הוגנת מכל סוג שהוא.

נקודת האיזון להבטחת האינטרסים של הצדדים, שנועדה להגן על החלש, מתבטאת בתנאים המוקדמים הצורניים, שמעמיד החוק כתנאי לתוקפו של ההסכם. תנאים אלה כוללים את דרישת הכתב ואת הצורך באישורו של הסכם ממון על ידי רושם הנישואין או בית המשפט.

התנאים הצורניים נועדו להבטיח, כי מערכת היחסים העדינה והמורכבת בין בעל ואישה לא תגרור אחריה יתרון בלתי הוגן או ניצול לרעה.

חובת אישורו של הסכם גירושין בבית המשפט בנוכחות הצדדים הינה, איפוא, בעלת משמעות רבה, נוכח גמירות דעתם של הצדדים המובטחת במנגנון אישור ההסכם".

לעניינו של סעיף 14 לחוק החוזים (ביטול חוזה ע"פ טעות) ראה גם דבריה של פרופ' שלו ("פגמים בכריתת חוזה – פירוש לחוקי החוזים", המכון למחקרי חקיקה, תשמ"א, עמוד 47) שכתבה:

"כדי להביא את בית המשפט לידי ביטול החוזה בגין טעות שאינה ידועה לצד השני, על הטועה לשכנע את בית המשפט כי שקלול מצב הדברים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול."

יופנה עוד לפסק הדין בית הדין הרבני האזורי טבריה בתיק 849715/3 בהרכב הדיינים הרב אוריאל לביא – אב"ד, הרב חיים בזק, הרב יוסף יגודה שכתבו כדלהלן:

"  בית הדין פעל בהתאם לאמור בחוק יחסי ממון ולפיכך ניתן תוקף של פסק דין להסכם זה. וכך נקבע בסעיף 2 לחוק יחסי ממון:

(א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

הסכם גירושין המאושר בבית הדין אינו דבר של מה בכך, שבהפרחת טענות כגון "לא התכוונתי", יהיה ניתן לבטלו כלא היה. רצון הצדדים נבדק, ונתינת התוקף על ידי הערכאה השיפוטית נותנת להסכם משנה תוקף. כל טענה לביטולו, חייבת להיבחן היטב, בטרם יינקט צעד כה משמעותי, כביטולו.

תוקפו של אשור ההסכם והתנאים הנדרשים לכך וההשלכות ההלכתיות של הליך זה, נתבארו בארוכה בפסק דין שנכתב על ידי הרכב זה בתיק מס' 605964/3 ופורסם על ידי הנהלת בתי הדין, ולהלן מפסק הדין הנזכר:

נקדים לבאר את יסוד מעמדו ההלכתי של הסכם גירושין חתום שאושר בבית הדין. מעמדו מיוסד על ההלכה הקובעת – "סיטומתא קניא", דהיינו, המנהג הרווח לתת תוקף להסכם מסוג זה – מחייב. עיין פד"ר כרך ג' עמודים 363 – 368 פד"ר כרך ד' עמ' 198 ועמ' 289 וכרך ה' עמ' 259 ועמ' 311 בכרך ח' עמודים 47 – 54, וכרך ט' עמ' 228 ושם צוינו המקורות באחרונים לכך.

בנוסף נציין לדברי הגמרא במסכת קידושין דף כו עמוד א' ביחס לקנין כסף המועיל לקניית קרקע:

"אמר רב: לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה".

ופרש רש"י: לא קנה: "דכיון דרגילין בהכי, לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא, ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא".

מטעם זה החתימה על הסכם הגירושין אינה מחייבת ואינה בתוקף אלא לאחר שבני הזוג מתייצבים בפני ערכאה שיפוטית לאישור ההסכם, וזאת מאחר שעפ"י חוק יחסי ממון אין תוקף להסכם מסוג זה בהעדר אישור ערכאה שיפוטית, וכך הוא מנהג המדינה ביחס לכלל הזוגות המתגרשים, וכמו שכתבו בפד"ר כרך יט עמ' 274 בסיכום פסק הדין:

"המנהג הוא שכל זוג המתגרש לא סומך דעתו על הסכם גירושין עד שביה"ד יאשר אותו ויתן לו תוקף של פס"ד. לכן הסכם שלא הובא לביה"ד לאשרו אין לו תוקף אפילו לא מטעם סיטומתא כי מנהג הסוחרים הוא להביא הסכם לאישורו של ביה"ד".

בנוסף כתבו שם:

" מן האמור בסעיף 2 (א) בחוק יחסי ממון הנזכר לעיל עולה, שלאחר שאושר ההסכם, ביטולו טעון אישור בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה, דבר שלא נעשה במקרה זה קודם לגירושין. על כן אף אם הצדדים חזרו לשלום בית אין ההסכם בטל מאליו, ובהעדר פסיקה לביטול ההסכם, ההסכם שריר וקיים. ונקודה זו הובהרה בפסק הדין (תיק מס' 605964/3) הנזכר."

הנה כי גם אם נאמר שחזרו לשלום בית אין ההסכם בטל מאליו וודאי שכאשר מעיקרא ההסכם היה לשלום בית ולחילופין גירושין אשר קבלו עליהם בקנין בבית הדין אין מקום לבטלו וודאי שהינו שריר וקיים.

ועוד נכתב בפד"ר ח"ג עמ' 363 שגם הסכם גירושין ללא קניין, יש לקיים את ההסכם מדין סיטומתא,

וראה עוד פסק דין תיק 892679/7 בהרכב הרבנים הרב דניאל אדרי – אב"ד, הרב אייל יוסף, הרב דוד בר שלטון:

עיין בתיק בית הדין הרבני 557015/3 לדיינים הגאונים (הרב מ. בלייכר, י. אושינסקי, י. רוזנטל שליט"א) מה שכתבו בעניין זה, והאריך חברי הרב יצחק אושינסקי שליט"א בנימוקיו, וכתב עיין בתמ"ש 23200/96:

"יש לא אחת, שבן זוג, כדי לקדם גירושין או שלום בית, מסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את שלום הבית או הגירושין. שיקולי כדאיות של בן הזוג, אינם עילה להתערבות בית המשפט בהסכמים שנכרתו בין בני זוג ואושרו כדין".

ועוד כתב שם, אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם ע"י שני צדדים. הסברא היא שיתכן וכדי לסיים את הסכסוך, צד אחד מוכן אף לוויתורים מופלגים. סברה זו מופיעה גם בפסקי דין אזרחים, וראה בעניין זה מה שנכתב בע"א 537/82 (ברק נ' ברק פד"י לח (4, 626):

"הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו', אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא וכו'"

…

דברים אלו הובאו בהרחבה ובפירוט בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן נג. עוד הרחיב שם בעניין טענת האשה וב"כ שההסכם נעשה תחת לחץ אם יש כוח בטענה זו בכדי לבטל את ההסכם, וכן אם יש לומר שהיה אנוס ואם אונס מחמת עצמו נקרא אונס:

"בעל שהעביר לאשתו בהסכמת גירושין כל זכויות או תגמולין שיבואו בגין בנם המנוח אם יכול לאחר מיכן לחזור מהסכמתו וכו'

והסיק שם שאינו יכול לחזור מהסכמתו:

"אפ"ה מהני בנידוננו לשון כזה של הסכמה שיחשב עי"כ כהתחייבות והקנאה באופן שלא יוכל לחזור מזה, כי הרי מנהג המדינה הוא שעריכת הסכם בין צדדים וחתימתם עליו מחייב את הצדדים שלא יוכלו לחזור בהם, ומכל שכן שהוא כן כאשר מקבלים עליו גם אישור בית דין, או בית משפט, ואם כן הרי חתימה על הסכם כזה הוא כעין סיטומתא, שנפסק על זה בחו"מ סי' ר"א סעי' א' שנחשב זה קנין גמור ואין אחד מהם יכול לחזור בו. ולא עוד אלא שיש לזה עדיפות מקנין רגיל שמהני זה אפילו בדבר שלא בא לעולם כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל י"ג סי' כ', צוין גם בחידושי הגרע"א ופ"ת שם סק"ב, והחרה לפסוק כן בשו"ת חתם סופר חחו"מ סימן ס"ו ע"ש, ומועיל זה גם באסמכתא (שטען מזה ב"כ המערער) כדמבאר בשו"ת חתם סופר שם, וכמו כן מועיל זה אפילו בדבר שאין בו ממש כמבואר בשו"ת מהרש"ל סי' ל"ו, ויעוין עוד בספר משפט שלום להגאון המהרש"ם ז"ל בסי' ר"א סק"ג שמביא משו"ת שם אריה חחו"מ סי' ל' שפסק בפשיטות דסוגיין דעלמא דסיטומתא מהני גם בדבר שלב"ל ואין בו ממש וכמו"כ כותב שם דגם לענין ההתחייבות מהני קנין סיטומתא עיין שם."

ומשכך, בנידו"ד שנעיין בטענות התובעת שטענה כי:

• היא לא היתה מיוצגת בשעה שהוא נחתם.
• ההסכם נכפה בסחיטה באיומים ואלימות. האשה טענה כי האיומים היו: כי אם היא לא תחתום הנתבע 'ישחט' אותה, יעיף אותה מהבית, לא ידאג לילדים, יוציא אותה כמורדת. 
• הנתבע לא מסר לתובעת עותק מההסכם לפני שנחתם והיא נחשפה לו בשעת החתימה בלבד כך שהיא לא הבינה בדיוק במעמד החתימה מה כתוב בו, וגם לאחר שחתמה על ההסכם לא ניתן לה עותק.
• ההסכם גובש ונוסח על ידי המייצג של הנתבע בלבד. התובעת לא היתה שותפה לניסוח ההסכם כלל. בהסכם זה ישנם תנאי עושק וחוסר איזון בהסכם: סילוקה מזכות בדירה, התחשבות בעסק שלה – בשעה שאין לה עסק במקביל, העובדה כי בכל ההסכמים היא מנושלת.

ובנוסף, טענה כי גם אם ההסכם היה בעבר בתוקף, מכל מקום עליו להתבטל כעת מהטעמים הבאים:

• כיון שמהלך תקופת שלום הבית הצדדים הביאו ילדה משותפת, אומד הדעת הוא שכאשר המשפחה מתרחבת ההסכם בטל.
• אף בלא זאת, העובדה ששלום הבית מתממש באופן מהותי (כולל יחסי אישות), אפ' לזמן קצר מהווה עילה לביטול ההסכם מאותו זמן ואילך.

טענות התובעת נדחות אחת לאחת, וכדלקמן:

א. טענות חוסר הייצוג ואי השותפות בגיבוש ההסכם דינם להידחות. כפי שהוכח בבית הדין, ההסכםמיום 10.13 לא אושר בגלל מחלוקות הצדדים ולא סיבה אחרת, דבר המלמד על גמ"ד הצדדים. מעיון בהתנהלות בהליך שענינו ההסכם מיום 12.23 נראה בבירור שישנה גמ"ד מוכחת: מתיקוני ההסכם והגשתו שוב בתיקונים מהותיים – מגוריה בדירה וסכום מזונות, מבקשת האשה להבהרות בדיון, מכך שבדיון בפני בית הדין, הדיין עבר על הסעיפים והסביר לצדדים את משמעותם.

הכותרת "הסכם שלו"ב ולחילופין" בהשמטת "גירושין" אין בה הטעיה:

• ההסכם הינו המשך ותיקון של הסכם קודם בו הכותרת "ולחילופין גירושין",
• הושמטה רק המילה "גירושין" וניכר מהניסוח שהכותרת חסרה ומקוטעת,
• בסעיפי "והואיל" מוזכר הסדר במקרה גירושין,
• סעיפי ההסכם עוסקים במקרה גירושין: משמורת, הסדרי ראיה, מזונות ורכוש,  הרלוונטים רק במקרה גירושין.
• בדיון הוזכר הסכם "שלו"ב ולחילופין גירושין", כך גם באישור ההסכם.

ההסכם מיום 9.14 עוסק בדירה בלבד. ניכרת גמ"ד בהליך שעסק בהסכם: האשה רצתה בדיון לקנות את הדירה, גמירות הדעת ניכרת גם ממהות תנאי ההסכם, לפיהם אחריות לתשלום המשכנתה תהיה על הבעל והגנה עליה אם הוא לא ישלם, ומנגד העברת הדירה לרשותו, ההגיון בתנאי ההסכם נגזר גם מהנסיבות – האשה היתה רשומה כלווה שנה אחת בלבד ולא שילמה מכספה מאומה.

בנוסף, עדות עו"ד ק' בבית הדין  כי האשה חתמה מרצונה.

  כפי שנכתב לעיל, אין אדם יכול לטעון לבטלות משום שהסכם חתום כעין זה חל מדין סיטומתא, הסכם גירושין המאושר בבית הדין אינו דבר של מה בכך, שבהפרחת טענות כגון "לא התכוונתי", יהיה ניתן לבטלו כלא היה. רצון הצדדים נבדק, ונתינת התוקף על ידי הערכאה השיפוטית נותנת להסכם משנה תוקף. כל טענה לביטולו, חייבת להיבחן היטב, בטרם יינקט צעד כה משמעותי כביטולו.

ב. הטענות כי ההסכם נכפה בסחיטה ואיומים לא מתקבלות משום שביה"ד הבהיר כי בהתאם להלכה כי "אין אדם טוען וחוזר וטוען" אין לטעון לבטלות ההסכם בעילה של איומים בשל טענה לאיומים שלא נזכרו לא בכתב התביעה שהגישה התובעת בכתב ידה, לא בכתב התביעה המתוקן, ולא בדיון ביום 22/11/2021.

לא נטען כי התובעת אוימה כי הנתבע ייטול את חייה אם לא תחתום על ההסכם, כל שנטען הוא כאמור לעיל, כי אם היא לא תחתום על ההסכם הוא לא ישוב לבית, ובכתב התביעה בכתב ידה של התובעת נוסף כי נאמר כי הוא 'יצא עם בחורות' במקרה כזה.

בהתאם לכך, בית הדין כבר הבהיר בהחלטתו מיום 1.11.22 כי  לא ידון ביה"ד בעילת ביטול ההסכם בשל איומים לרצח וכד' אלא בטענה כי האמירה של הנתבע לתובעת כי אם היא לא תחתום הוא לא ישוב לבית ויצא עם בחורות האם איום זה נחשב לאיום המהווה עילה לבטלות ההסכם.

בית הדין סבור כי איום שכזה לא מהווה עילה לבטלות ההסכם.

ג. הטענות כי על ההסכם להתבטל מכיוון שהצדדים הלכו להליך של שלום בית, ואף התרחבה ע"י כך המשפחה בלידת ילדה נוספת, ואף נטען שהנוסח בכותרת ההסכם שלום בית וחילופין הטעה את האשה לחשוב כי החזרה לשלום בית יבטל את ההסכם – נדחות, כפי שנכתב בפס"ד ביה"ד בטבריה:

"מן האמור בסעיף 2 (א) בחוק יחסי ממון הנזכר לעיל עולה, שלאחר שאושר ההסכם, ביטולו טעון אישור בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה, דבר שלא נעשה במקרה זה קודם לגירושין. על כן אף אם הצדדים חזרו לשלום בית אין ההסכם בטל מאליו, ובהעדר פסיקה לביטול ההסכם, ההסכם שריר וקיים. ונקודה זו הובהרה בפסק הדין (תיק מס' 605964/3) הנזכר."

הנה, כי גם אם נאמר שחזרו לשלום בית אין ההסכם בטל מאליו, וודאי שכאשר מעיקרא ההסכם היה לשלום בית ולחילופין גירושין אשר קבלו עליהם בקנין בבית הדין אין מקום לבטלו וודאי שהינו שריר וקיים.

ד. גם הטענות על עושק וחוסר איזון בהסכם ותנאים מופרזים נדחות. האשה חתמה מרצונה, למרות אי האיזון האשה מעורה בעסקים, עומדת על דעתה בדיונים, מגישה תביעת מזונות בשנת 2016, וכבר הבאנו לעיל את פסק דין ביה"ד חיפה שכתב:

"יש לא אחת, שבן זוג, כדי לקדם גירושין או שלום בית, מסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את שלום הבית או הגירושין. שיקולי כדאיות של בן הזוג, אינם עילה להתערבות בית המשפט בהסכמים שנכרתו בין בני זוג ואושרו כדין".

ועוד כתב שם, אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם ע"י שני צדדים. הסברא היא שיתכן וכדי לסיים את הסכסוך, צד אחד מוכן אף לוויתורים מופלגים. סברה זו מופיעה גם בפסקי דין אזרחים, וראה בעניין זה מה שנכתב בע"א 537/82 (ברק נ' ברק פד"י לח (4, 626):

"הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו', אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא וכו'"

וכפי שפסקבשו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן נג שהובא לעיל.

לאור האמור מעלה פוסק בית הדין כי ההסכם שריר וקיים והתביעה לביטולו נדחית.

בעניין חיוב הוצאות – כתב בית הדין בהחלטתו מיום 1.11.22:

"ביה"ד הבהיר עוד כי היא חשופה גם לחיוב בהוצאות משפט לטובת הצד השני ואף לאוצר המדינה ככל שיתברר כי אין לתביעתה היתכנות משפטית תחילית (בדגש על כך כי הדיון שלפנינו נקבע לאורך יום דיונים שלם, דבר הכרוך בעלות רבה)."

נוכח זאת מחליט בית הדין כי למרות שהיה ראוי לחייבה בהוצאות משפט לאוצר המדינה, סבור בית הדין שלעת הזו בשקלול פרמטרים שונים בתיק זה,  אין בית הדין פוסק צו להוצאות.

אולם כלפי הנתבע אשר נגרמו לו  הוצאות בגין תביעה זו,  פוסק בית הדין שעל כל דיון תשלם התובעת לנתבע סך 1,000 ש"ח, ועבור הגשת הסיכומים סך של 2,000 ש"ח.

בית הדין מודע לכך שהוצאות משפט מסתכמות בסכומים גבוהים יותר, אולם בעניין זה סבור בית הדין שיש לחייב הוצאות לפי רף נמוך של הוצאות משפט.

על מזכירות בית הדין לסגור את התיק.

דיין א

אני מצטרף למסקנות פסק הדין.

דיין ב

אני מצטרף למסקנות פסק הדין.

דיין ג

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ב בסיון התשפ"ג (01/06/2023).

הרב ישי בוכריס – אב"ד                    הרב בן ציון ציוני                              הרב עודד מכמן

הפוסט דחיית תביעה לביטול הסכם גירושין בטענת אונס הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.