דיין א'

בפנינו תביעת גירושין של האישה וכן תביעתה לכתובה בסך 2,000,000 ש"ח, ותביעת נגד של הבעל לשלום בית.

יצוין כי התובעת הודיעה לבית הדין יותר מפעם אחת במהלך הדיונים, שאם הבעל ייאות ליתן לה את גיטה לאלתר, היא תוותר על כתובתה. הבעל לא נענה להצעה זו בשעתו, ולכן ניתן פסק דין זה בחיוב גט. פס"ד בעניין כתובה יינתן בנפרד, אם יהיה צורך בכך, כאמור להלן.

עוד יש לציין כי ענייני הרכוש נדונים בביהמ"ש לענייני משפחה, וככל הידוע לבית הדין, טרם ניתן פסק דין בעניינם.

רקע עובדתי

הצדדים נישאו כדמו"י בשנת תשנ"ח (1998), ונולדו להם ארבעה ילדים משותפים. כיום רק אחת מהם היא קטינה, ילידת 2010. הצדדים התגוררו לאחרונה ב……

בחודש 5/2020 האישה עזבה את הבית [לדבריה ב-10.5.2020 ולדברי הבעל ב-8.5.2020], ועברה לגור בבית הוריה עם הילדים. לאחר כחודש וחצי, בסוף חודש יוני 2020 עברה לדירה שכורה ב[ק']. הצדדים גרים בבתים נפרדים מאז.

ביום 17.5.2020 הגיש הבעל בקשה ליישוב סכסוך. במסגרת הליך יישוב הסכסוך, נעשה ניסיון לשלום בית, וביום 12.8.2020 הגישו הצדדים בקשת להקפאת הליכים למשך שלושה חודשים, ואף צרפו "הסכם זמני לתקופת הקפאת הליכים", שבו נכתב (סעיף 4): "במהלך שלושת החודשים, ינסו הצדדים לשקם את חיי נישואיהם (להלן: "ניסיון שלום בית") ויעשו כל מאמץ משותף לחיות בשלום בית". הניסיון נשא פרי חלקי, והצדדים חזרו לחיי זוגיות חלקיים הכוללים קיום יחסי אישות, תוך המשך מגורים בבתים נפרדים, למשך שנה ויותר, עד לקראת סוף שנת 2021.

ביום 22.12.2021 הגיש הבעל שוב בקשה ליישוב סכסוך.

ביום 28.2.2022, לאחר תום תקופת עיכוב הליכים, הגישה האישה תביעת גירושין וכתובה. תביעת הגירושין היא זאת העומדת לפנינו בפסק דין זה. הבעל הגיש כתב הגנה לתביעות אלו ביום 5.4.2022.

ביום 16.5.2022 הגיש הבעל תביעה לשלום בית.

ביום כ"ט בסיון תשפ"ב (28.6.2022) התקיים הדיון הראשון בתביעת הגירושין.

ביום ה' בכסלו תשפ"ג (29.11.2022) התקיים דיון הוכחות ארוך בתביעת הגירושין (במסגרתו גם הגיעו הצדדים להסכמה בעניין מזונות הקטינה).

בהחלטה למחרת הדיון, הורה בית הדין לצדדים להגיש סיכומים בתביעת הגירושין, וציין בתוך ההחלטה (סעיף ב):

"בנסיבות של הצדדים שבפנינו, בית הדין ממליץ לבעל לתת גט לאשתו לאלתר, ללא צורך בהגשת סיכומים. יצוין כי האישה הודיעה שאם הבעל יסכים לתת לה גט לאלתר, ללא המתנה לסיכומים ולפסק דין, היא תמחל על כתובתה."

ביום 1.12.2022 הודיע הבעל לבית הדין שהוא לא נענה להמלצת בית הדין, והוא אינו מסכים לבקשת האישה לתת גט. בהודעתו האריך הבעל לתאר את רצונו בשלום בית. הוא ביקש מבית הדין להוציא החלטה נוספת לפנות לאישה שתכבד את רצונו לניסיון ממושך לשלום בית עם טיפולים זוגיים, וציין כי אם לא יצלח ניסיון זה, אז הוא יכבד את המלצת בית הדין לגרש.

במקביל, ב"כ הבעל הגישה באותו יום בקשה לקיום דיון נוסף בתביעת הכתובה ובתביעת הבעל לשלום בית. לטענתה תביעת הבעל לשלום בית לא נידונה כראוי, אלא תביעת הגירושין של האישה.

בהחלטה מיום י' בכסלו תשפ"ג (04.12.2022) הבהיר בית הדין בעניין הבקשה לדיון בתביעה לשלום בית: "דיון הוכחות בתביעת הגירושין הוא הוא דיון ההוכחות גם בתביעת שלום הבית."

סיכומי ב"כ האישה בתביעת הגירושין הוגשו ביום 27.12.2022, וסיכומי ב"כ הבעל בזה הוגשו ביום 26.1.2023.

ביום 11.6.2023 קיים בית הדין דיון הוכחות בתביעת הכתובה, והורה על הגשת סיכומים בתביעת הכתובה, שיהוו המשך לסיכומי הצדדים בעניין תביעת הגירושין.

סיכומי ב"כ האישה הוגשו ביום 18.6.2023, וסיכומי ב"כ הבעל ביום 17.7.2023 [נסרקו בטעות לתיק הגירושין 1266632/6]. ביום 3.8.2023 הגיש ב"כ התובעת סיכומי תגובה.

עיקר טענות הצדדים

טענות האישה

1. הבעל התנהג כלפי אשתו באלימות מילולית קשה במשך עשרים שנה, ואף היו אירועי אלימות פיזית בעבר.
2. הבעל הוא אובססיבי כלפי האישה, חושד בה, ואף השתיל אמצעי מעקב במכוניתה.
3. הבעל התכתב עם נשים אחרות, ואף בגד בה בעבר.
4. הבעל נרשם לאתר היכרויות בעודו מתגורר ביחד עם האישה.
5. הצדדים פרודים זמן רב, לאחר מספר ניסיונות של שלום בית שלא צלחו. הבעל אינו מתקן את התנהלותו כלפיה. האישה סבלה מבעלה, ואינה מוכנה לניסיון נוסף.
6. באשר לטענת הבעל לקיום יחסי אישות בחודש 11/2021, האישה מכחישה וטוענת כי הפעם האחרונה הייתה בחודש 8/2021 בעת שהותם של הצדדים במלון.
7. באשר לטענות בדבר התייחסות חיובית שלה לבעל ולמשפחתו בימי האבל, האישה אינה מכחישה את העובדה שהיא באה לעזור, אך היא טוענת שמדובר במחווה אנושית ומשפחתית, שאין לה קשר לזוגיות.
8. האישה מכחישה את טענות הבעל על כך שהאישה מוסתת נגדו על ידי בתם של הצדדים ועל ידי בני משפחתה. לדבריה, היא זו שהגיעה למסקנה שעליה להתגרש, ובני משפחתה ובתם של הצדדים רק מחזקים אותה לפעול כהבנתה.
9. האישה מכחישה את טענות הבעל, שהיא מסיתה את הילדים נגדו. לדבריה היא פועלת למען הקשר בין האב לילדים, אך הוא, בהתנהגותו כלפיה וכלפיהם, מעורר את התנגדותם.

טענות הבעל

1. תביעת הגירושין לאקונית, ומורה שלא הייתה אז לאישה כוונה אמיתית לעתור לגירושין.
2. האישה לא הוכיחה עילת גירושין הלכתית המושתתת על בירור עובדה בשטח, כפי הצורך. כדי לחייב בגט יש צורך בבסיס מוכח, ולא בהעלאת ספקות או שאלות.
3. האישה מושפעת מגורמים אחרים, ביניהם משפחתה, ואחת מבנותיהם של הצדדים, אשר מעודדים את הגירושין בלי לאפשר לאישה ניסיון הוגן לשלום בית.
4. האישה המשיכה בקשר זוגי עם הבעל גם לאחר שעברה דירה. לטענת הבעל היא לנה אצלו לפחות פעמיים בשבוע באופן קבוע וגם בילתה עמו בשבתות וחגים. האישה מודה שבאוגוסט 2021 הם היו יחד בבית מלון, וכן חגגו סוכות יחד עם הילדים. לטענת הבעל הצדדים קיימו יחסים גם באוקטובר 2021.
5. האישה רכשה לבעל צמיד זהב ליום הולדתו באוגוסט 2021 (לאחר הפירוד) במסיבה שערכה לו בביתה בנוכחות הילדים. היא נכחה ועזרה לבעל בכל תקופת השבעה על אביו ב-5/2022, וכן פנתה אליו בבקשה שיסייע לה למכור את מכוניתה ב-7/2022.
6. כל זה מורה שיש סיכוי ממשי לשלום בית גם בשלב זה בחיי המשפחה, על אף הפירוד הטכני הממושך.
7. הצדדים כבר נפרדו בעבר, בשנת 2016 ובשנת 2018, כך שייתכן שהם עוד יחזרו לחיות ביחד גם לאחר הפירוד הנוכחי.
8. כל זה סותר את טענת "מאיס עלי", שנועדה למצבים של מאיסות נפשית עמוקה, ולא לאישה הממשיכה להסתייע בבעלה כפי הצורך.
9. אף אם יש טענת מאיס עלי, אין כופין את הבעל על כך (שו"ע אה"ג סי' עז סעי' ב), ואף אין מחייבים גט לרוב הראשונים (עי' שיט"מ כתובות סד ע"א, ושו"ת עטרת שלמה ח"א סי' לב ס"ק ו).
10. טענת האישה לאלימות הבעל הועלתה בשקר לראשונה בדיון, רק לאחר שהאישה הבינה כי לא קמה לה עילה לתביעת הגירושין.
11. טענת האישה על מכשיר מעקב ברכבה נסתרת בתמלול שיחה עם אחיה. בשיחה זו הכחיש הבעל כל מעורבות בנושא, וכן לא הוכח כל קשר של המכשיר לבעל.
12. נודע לבעל על קשר מסוים של האישה עם עובד במאפייה, שיש בו משום מעשה כיעור.
13. האישה נהגה לקלל ולגדף את הבעל, ואף לאיים עליו.
14. האישה מסיתה את הילדים נגד הבעל.

דיון והכרעה

נקדים ונאמר כי בנידון דידן בית הדין רואה פער עצום בין הכרזותיו החוזרות ונשנות של הבעל בדבר רצונו לשלום בית, אל מול ההאשמות הקשות שהוא מטיח באישה כמעט בכל תחום אפשרי. הדברים כה בולטים, עד שקשה מאד ליישב ביניהם בראייה הגיונית, והדעת נותנת, איפוא, שמדובר באחת משתי אפשרויות: או אובססיה המשתלטת על החשיבה ההגיונית, והבעל אכן שבוי באמונתו ששלום הבית אפשרי, או לחלופין בהעמדת פנים שיטתית של רצון לשלום בית (כטקטיקה משפטית, לצורך שליטה באישה, או לצורך השגת הישגים בענייני הרכוש הנדונים בביהמ"ש), בשעה שברור גם לבעל עצמו ששלום בית לא ייכון בבית זה.

כך או כך, בבואנו לדון בשאלת החיוב בגט, אין לנו אלא העקרונות ההלכתיים המסורים בידינו, ומכוחם ניתן פסק דין זה.

עוד נקדים שהאישה טענה לבגידות מצד הבעל. אולם, היא לא הביאה הוכחה ברורה לבגידה או לקשר אינטימי עם נשים אחרות לביסוס טענותיה, וכן לא התברר היקף הדברים אף לטענתה. זאת ועוד, נראה שהבגידה העיקרית הנטענת הייתה בעבר ולדבריה היא סלחה לו על כך וחזרה בינתיים לשלום בית. לכן אין מקום לחייב גט מחמת עילה זו.

כמו כן, האישה לא הוכיחה בצורה ברורה את טענותיה על אלימות פיזית מצדו של הבעל, כך שאין לחייב מטעם זה.

גם טענות הבעל הנגדיות על קשר של האישה עם גבר ממקום עבודתה לא הוכחו. יתר מכך, תיאור הבעל על טיב הקשר אינו עונה לדרישות ההלכתיות של "מעשה כיעור". ספק גדול אף אם עונה הוא לדרישות של "עוברת על דת" אילו התרה הבעל באישה וטען להפסד כתובה מטעם זה, כך שאין משמעות ממשית לטענות אלו, לעניין תביעת האישה לכתובתה. אם יש משמעות לטענות אלו, הרי היא דווקא בהקשר האמור לעיל, שקשה להבין כיצד הבעל טוען טענות כאלה כלפי אשתו [בשפה בוטה ותוקפנית], וממשיך לטעון לשלום בית.

אולם, לאחר עיון בתיק, דעתי היא שהבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר, בהצטרף הנימוקים דלהלן:

• מאיסות מבוררת, הניכרת היטב לבית הדין

עמדתה של האישה לאורך כל הדיונים בפני בית הדין הייתה נחרצת לגירושין. בנימוקיה, על אף שהם לא הוכחו עובדתית, ניכר כי דבריה כנים, וכי אם יש אמת בדבריה, יש בכך נימוקים משכנעים מאד לרצונה בגירושין. זהו בדיוק הבירור הנדרש מבית הדין בואו לקבוע האם המאיסות היא מבוררת לעיני בית הדין.

נציין בזה כמה מן הדברים שעלו בכתבי בית הדין ובדיונים. נפתח בתגובת האישה לבעל בהודעת ואצאפ מיום 10.2.2022 (צורף לכתב ההגנה) כאשר טען אליה שיש לו המון הוכחות שאחרים משפיעים עליה:

"…אף אחד לא יגיד לי אם להתגרש או לא. זה החלטה שלי, אז אם אתה לא מקבל את זה זה בעיה שלך […]

דיי, לא יעזור לך. אני אתגרש ממך ויהי מה."

נזכיר גם את דברי האישה בדיון הראשון מיום כ"ט בסיון תשפ"ב (28.06.2022):

"האישה: 20 שנה הספיק לי לסבול מכות קללות אלימות מילולית ופיזית כל מיני האשמות, הבת שלי הצילה אותי אני יכולה להקריא את זה? זה היה לפני חודשיים שהוא ביקש ממנה שתדבר איתי היא רשמה לו: הפסדת בת מהרגע הראשון שקיללת את אימא שלה בגדת בה כפתת אותה השפלת אותה אתה אשם בכל מה שאנחנו עוברים ולא אף אחד אחר, יום יבוא ואני אגיד בבית הדין כמה היית רע לילדים שלך כמה הפחדת אותנו בגלל הצעקות שלך תתבייש לך אני מבחינתך אני מתה יבוא יום ומי שילווה אותי לחופה שלי זה אח שלי.

הבת היום בת 23 אני לא מוכנה לתת שום צ'אנס לנישואין האלה."

וכן העיר בית הדין באותו דיון שהגורמים המשפיעים על האישה לטענתו של הבעל, הם חלק מחיי בני הזוג:

"בית הדין: זה לא משנה מה הבת כתבה השאלה מה הפער ביניכם. שנתיים בבתים נפרדים וחצי שנה שאין קשר זה גסיסה איטית.

הבעל: היו אנשים שמנעו את זה.

בית הדין: הם קיימים.

הבעל: צריך לנטרל את הגורם השלישי ולנסות.

בית הדין: הגורמים האלה הם חלק מאיתנו."

ובהמשך אמרה האישה:

"אם תעמיד ילד ילד ותשאל אותם אם אתם רוצים שאבא שיחזור הם יגידו שלא, הם לא רוצים שאני אחזור לסבל של קללות ואיומים וקמצנות, גם אם הם יגידו לי אני לא חוזרת אליו אני אמשיך לסבול אחרי 24 שנה."

וכן בדיון השני מיום ה' בכסלו תשפ"ג (29.11.2022):

"בית הדין: … אנחנו שואלים כדי להבין את עמדה הנפשית שלך: מה ההבדל בין יוני 2021 חודשיים לפני שהייתם במלון שאז נתת לזה צ'אנס לבין היום שאת לא מוכנה לתת שום צ'אנס?  

האישה: גם אז לא רציתי. הוא [ניסה] לשכנע אותי אמרתי ניתן עוד צ'אנס. עכשיו אני לא מעוניינת כי אני לא רוצה לסבול. סבלתי מספיק, גם כשהייתי אצלו בסוכות הלכתי בשביל הילדים אכלנו וזהו.

בית הדין: איך בחודש אוגוסט לפני שנה את מקיימת איתו יחסי אישות?

האישה: יש יצרים. ניסיתי ולא הלך. הוא שלח לי מכתב לפני שבוע הכנסתי לתיק וזהו לא רוצה קשר אליו הלוואי שיסתדר עם הילדים שלו."

ושוב, בהמשך:

"האישה: לא יילך. לא מעוניינת. אף אחד לא ישכנע אותי."

 הרי שבשלב זו האישה נחושה להתגרש, גם מדעת עצמה, וכבר לא מוכנה לתת צ'אנס נוסף.

נוסיף ונציין שלאורך תקופת ההליכים בבית הדין, העצימה המאיסות של האישה בבעלה. נציין בזה את דברי הצדדים בפנינו בסוף דיון ההוכחות ביום ה' בכסלו תשפ"ג (29.11.2022):

"הבעל: אני מציע לאישה לנסוע לחופשה לטוס לחו"ל.

האישה: אני מוותרת. אני לא אוהבת אותך. אני שונאת אותך.

בית הדין: שמעת? זה דברים מאוד חמורים מה שהיא אומרת בבית הדין."

נציין גם תמליל הודעת וואצאפ קולי של האישה לבעל מיום 20.3.2022 (צורף לכתב ההגנה):

"…שאני אזרוק אותך שתהיה כמו כלב. לבד בלי הילדים בלי משפחה, בלי אישה, בלי אף אחד. אני נשבעת לך, שגם אם לא יודעת מה יהיה וככה זה ייגמר, אבל העיקר שאני אתפטר ממך."

כבר הארכנו בפס"ד 1129765/2, שעל אף שמלשון הרמב"ם משמע לכאורה שטענת "מאיס עלי" מתארת סלידה רגשית מקיום יחסי אישות, כבר פסק מהר"א ששון בשו"ת תורת אמת (סימן קפו) שאין צורך בזה דוקא, אלא כל שאמרה האישה שהיא שונאת את בעלה, הוי כטוענת מאיס עלי, והובא בקצרה בבאר היטב (אה"ע סי' עז ס"ק יב).

בכל זאת, נציין התכתבות אינטימית בין הבעל לאשתו מיום 8.2.2022 (צורף לכתב ההגנה), בה פנה אליה בתחינה לשוב לחיי אישות, אך האישה הביעה חוסר עניין מוחלט בכך:

"הבעל: הסברתי לך שאני מתגעגע ורוצה שנחזור לחיי אישות […] את אשתי וזה לא בושה לבקש.

האישה: אני לא מעוניינת, ולא חושבת שאני ואתה במצב שיכולים עוד להיות ביחד, אז באמת תחפש לך מישהי…"

טענותיו החוזרות ונשנות של הבעל שהאישה אינה החלטית בדעתה, ומושפעת מאחרים, ועל כן אילו ניתנה לצדדים אפשרות לטיפול וניסיון שלום בית הייתה חוזרת אליו, כמו בעזיבות הקודמות – דינן להידחות. אין ספק שלאחר שלוש וחצי שנים של פירוד והתכתשות הצדדים בבית הדין ומחוצה לו, דברי האישה הנ"ל מהדיון הם ברורים והחלטיים, וכפי שאף ציין בית הדין בדיון.

עוד הוסיפה האישה לטעון, כי הבגידות היו חלק מההחלטה שלה לעזוב את הבית. בבקשה מיום 24.5.2020, כשבועיים לאחר הפירוד (בתיק סעד דחוף 2/ (בקשה למזונות)) כתבה ב"כ האישה:

"8. לאחרונה גילתה האישה כי הבעל אף נרשם כמנוי באתר הכרויות "שליש גן עדן", ואף מחזיק בטלפון נייד סודי באמצעותו הוא מנהל שיחות עם נשים זרות לצורך תיאום מפגשים עמם.

9. נוכח האמור יזמה האישה שיחה עם הבעל, בה הודיעה לו כי גמרה אומר לסיים את קשר הנישואין עמו.

10. להמחשת רצינות כוונותיה עזבה האישה את בית המגורים ועברה להתגורר בבית אמה ביחד עם ארבעת הילדים."

וכעי"ז בתשובת ב"כ האישה מיום 25.5.2020 לפנייתו אליה לעותק של הסכם השכירות (מופיע בכתב הגנה לגירושין):

"4. הריני להודיעך כי מרשתי גמרה אומר לסיים את קשר הנישואין עם מרשך לאחר מסכת של אלימות מילולית, נפשית, כלכלית ואף פיזית אשר הייתה מנת חלקה לאורך שנות הנישואין.

5. לאחרונה גילתה מרשתי כי מרשך אף הגדיל לעשות ונרשם כמנוי לאחר ההיכרויות "שליש גן עד", באמצעותו יצר קשרים עם נשים זרות.

6. לאור האמור, מרשתי עזבה את בית המגורים ושכרה דירה עבורה ועבור ילדיה."

בדיון הראשון ביום כ"ט בסיון תשפ"ב (28.06.2022):

"ב"כ האישה: … כל זה אחרי שהוא בגד בה.

בית הדין: מתי הוא בגד?

האישה: לפני שנתיים כשעוד הייתי בבית, אני יודעת מזה שהוא מחזיק 2 טלפונים ידעתי כל הזמן שהוא בוגד ושתקתי וסלחתי, כשישבתי שבעה על אבא שלי הוא ישב עם מישהי באשקלון כשהבן שלי עם גבס בשתי הרגליים ושתקתי."

נזכיר את דבריה בדיון השני מיום ה' בכסלו תשפ"ג (29.11.2022):

"בית הדין: הוא אומר שאת מוסתת?

האישה: הוא מאשים את כל העולם רק לא מאשים את עצמו לא לוקח אחריות על המעשים שלו.

בית הדין: למה את לא מסוגלת לחיות איתו?

האישה: הבגידות שלו אתר היכרויות שיחות עם נשים זה בכל השנים שהיינו ביחד, אלימות מילולית קללות בלי סוף ליד הילדים בגלל זה עזבתי את הבית, הוא הכה אותי בפנים ואלימות מילולית זה יותר גרוע ליד הילדים זונה שרמוטה בוגדת אם אני הולכת לעבוד אני הולכת לבגוד, אני הולכת להביא פרנסה לבית.

בית הדין: מתי הייתה אלימות פיזית? 

האישה: לפני 5/6 שנים.

בית הדין: אחר כך המשכתם לחיות עוד שנתיים שלוש?

האישה: עם האלימות המילולית והבגידות הקמצנות לא עוזר כל היום בבית עם הטלפון אני רצה ומתמודדת עם הילדים והכול.

בית הדין: הבגידות היו הסיבה שעזבת?

האישה: ברור."

כמו כן, בדיון השני, ב"כ האישה גם הזכירה מספר שמות של נשים לטענתה הייתה לבעל התכתבות אתם. אולם, הבעל הכחיש את הדברים, וטען שאינו מכיר את הנשים הללו (שורות 339-363, 378).

בדיון ביום מיום ב' באייר תשפ"ג (23.04.2023), ענתה האישה לשאלת בית הדין:

"האישה: היו בגידות, הייתה אלימות, היה טרור כלכלי, אלימות מילולית, הייתה אלימות פיזית, היו קללות, אני עזבתי את הבית לפני כמעט 3 שנים.

בית הדין: מה ההי האירוע הספציפי שבגללו עזבת?

האישה: היו כמה חודשים טובים שלא ישנתי איתו כחודשיים לפני שעזבתי, לפני זה היה יחסי אישות כמו בעל ואישה.

בית הדין: לגבי האלימות הפיזית יש מי שיודע על האלימות הזאת.

האישה: כמה פעמים הייתי בתחנת משטרה, היו מכות, הוא דחף אותי, החטיף לי סטירות, היה דוחף אותי מכה אותי."

אמנם, כאמור לעיל, האישה לא הביאה הוכחה ברורה לבגידה או לקשר אינטימי עם נשים אחרות לביסוס טענותיה, אך טענותיה (בין אם מדובר בבגידה ממש או בהתכתבויות בלבד) מחזקות את טענת מאיסותה בבעלה להיחשב כמאיסות באמתלא ברורה.

בנוסף, לטענת האישה, הבעל היה אובססיבי ועקב אחרי אשתו, ואף השתיל ברכבה מכשיר מעקב, שלטענתה התגלה ע"י אחיה, אולם, הבעל מכחיש מעורבות בזה. (ראה דיון ראשון שורות 115 והלאה ודיון שני שורה 68 והלאה.) בבקשה מיום 28.7.2022 אף הגיש הבעל תמליל שיחה עם האח [של האישה] שהכחיש כל ידיעה ומעורבות בעניין. אף שטענה זו לא הוכחה כדבעי, וכן נראה שמדובר בתקופה תוך כדי ההליך המשפטי, כך שקשה לבנות על פרט זה חיוב לגט כשלעצמו, נראה בכל זאת שהדבר מעיד על אווירה קשה בין הבעל והאישה, וגם פרט זה מצטרף לחזק את מאיסות האישה בבעל.

סיכומו של דבר, בית הדין רואה בעליל מאיסות ברורה של האישה בבעלה, המבוססת על טיעונים עובדתיים לטענתה, טיעונים כאלה שאילו הם הוכחו היה ברור לכל אדם שאין מקום להמשיך לחיות בזוגיות כזו.

מכל האמור עולה כי בנ"ד קיימת עילת גירושין של "מאיסות מבוררת" ללא כל ספק.

• הפירוד הממושך

הצדדים נמצאים בדירות נפרדות כשלוש וחצי שנים, ויותר משנתיים מאז שקיימו יחסי אישות לאחרונה אף לדברי הבעל. הצדדים מצויים בהליכי גירושין כבר 20 חודשים, ושנה וחצי מאז קשר חיובי משמעותי אחרון של הצדדים (עת סייעה האישה לבעל כאשר ישב שבעה על אביו), והאישה נחושה להתגרש. במצב זה, אפשר להפעיל את דברי הגר"ח פלאג'י הידועים בספרו חיים ושלום" (ח"ב קיב), שכתב:

"והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור ותמצא מש"כ בזה בספר החסידים."

אמנם, ככלל אין אנו מחייבים בגט על סמך דברי הגר"ח פלאג'י לבדם, וכבר הארכנו בזה בפס"ד (תיק 1129765/2), אך כצירוף למאיסות מבוררת, ובפרט כשיש עילות נוספות כאמור להלן, יש בדברי הגר"ח פלג'י כדי להכריע את הדין לחיוב בגט.

• מרידה הדדית ו/או אובססיה חולנית

כפי שכתבתי בפתח הדברים, בנידון דידן ניכר פער עצום בין הכרזותיו החוזרות ונשנות של הבעל בדבר רצונו לשלום בית, אל מול ההאשמות הקשות שהוא מטיח באישה כמעט בכל תחום אפשרי. הדברים כה בולטים, עד שקשה מאד ליישב ביניהם בראייה הגיונית, והדעת נותנת, איפוא, שמדובר באחת משתי אפשרויות: או אובססיה המשתלטת על החשיבה ההגיונית, והבעל אכן שבוי באמונתו ששלום הבית אפשרי, או לחלופין בהעמדת פנים שיטתית של רצון לשלום בית (כטקטיקה משפטית, לצורך שליטה באישה או לצורך השגת הישגים בענייני הרכוש הנדונים בביהמ"ש), בשעה שברור גם לבעל עצמו ששלום בית לא ייכון בבית זה.

אבהיר כי לדעתי האישית, בנ"ד, שני הדברים נכונים: הבעל אובססיבי כלפי אשתו ברמה שאינה מאפשרת לה לחיות עמו, ועל כגון זה נאמר: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה", ובנוסף, בנ"ד הבעל כבר אינו מנסה לחזור לחיים משותפים, אלא רק לשלוט באשתו, ואולי גם להרוויח משהו בענייני הרכוש, ועל כן קיימת גם עילת "מרידה הדדית", היכולה להקים חיוב בגט מכוח דינו של רבנו ירוחם.

מכל מקום, גם אם לא נקבל עובדתית את קיומן של שתי העילות זו לצד זו, הרי שממה-נפשך, אחת מהן ודאי קיימת.

עילת "אין אדם דר עם נחש בכפיפה", כאשר היא מוכחת עובדתית, יכולה להוות עילה לחיוב בגט גם ללא עילות אחרות. אולם עילת "מרידה הדדית" משמשת כבסיס לחיוב בגט בדרך כלל בצירוף עילות אחרות.

בנידון דידן, אכן לא הוכחו עובדתית העילות ל"אין אדם דר עם נחש בכפיפה", אך התרשמתי מטיעוני הצדדים, מחקירותיהם, ומן הייחס של הבעל כלפי אשתו בבית הדין ובתכתובות שהוצגו לבית הדין, כי די בכך כדי לחייב את הבעל בגט. ובמשנה תוקף אמורים הדברים במצב המתואר לעיל, שוודאי קיימת אחת משתי העילות, המרידה ההדדית או האובססיה החולנית, ובצירוף הנימוקים האמורים לעיל, פשוט וברור שהבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר.

להמחשת האובססיה בייחס של הבעל והתנהלותו המתלהמת כלפי אשתו, נציין עוד מכתב שכתב הבעל לאשתו ביום 15.6.2023 (צורף לסיכומי ב"כ האישה הנוספים בעניין הכתובה מיום 18.6.2023), שבו הוא כותב ומפרט באריכות את תכנית ה"מלחמה" שלו אם יחוייב בגט:

"את צריכה להבין שאני עדיין לא פתחתי במלחמה שלי ואני עדיין מאמין בכול ליבי שיש מקום לתקן ויש מקום לשלום בית.

אבל ביום שאני יחויב בגט אז אני אפתח במלחמה שלי וזה יהיה מלחמה מאוד כואבת…

ואף אסגור חשבון עם כולם. עם אמא שלך…

תביני [פלונית] אין מה להפסיד […] אני ילחם עד הסוף, גם במחיר של להישאר לבד…

אני לא יתגרש בשביל להגשים לאמא שלך את החלום ואני נישבע בקב"ה…

במלחמה את תפסידי.

יש לך ברירה אחת, בואי נשב נדבר נלבן את הדברים נודיע על הקפאת הליכים בבית משפט, נעשה הסכם שיכלול ניסיון שלום בית לחצי שנה לפחות ואם לא נסתדר נתגרש ביפה לא במלחמה."

נבהיר כי למרות דברי הפיוס בסוף, איום המלחמה המפורט לכל אורך המכתב משקף את הייחס האובססיבי של הבעל, ואינו מורה על מי שבאמת מחזר אחר אשתו מאהבה ומחפש שלום עמה.

בדיון השני, מיום ה' בכסלו תשפ"ג (29.11.2022), ציטטה ב"כ האישה הודעה מיום (26.3.2022):

"גרושה את לא תהיי גם אם יתלו אותי".

בהמשך הדיון הסביר: "הכוונה הייתה שאני לא ייתן גט על מנת לרצות את חמתי או את הבנות שלי כי צד שלישי חפץ בכך".

גם מכשיר המעקב, שלטענת הבעל לא היה ולא נברא, החיפוש של הבעל אחר האישה במקום עבודתה, הטענות שלו כלפי קשר שהיה לה לכאורה עם אדם מסוים, והעמידה התוקפנית שלו מולה, כל אלה עומדים בחוסר התאמה בולט – לביטויי אהבה ובקשת שלום בית, ואף הם מחזקים את התרשמותי שמדובר באובססיה חסרת כל היגיון, שאינה מאפשרת חיים משותפים.

בהצטרף כל השיקולים דלעיל, המאיסות המבוררת, הפירוד הממושך, והמרידה ההדדית או האובססיה החולנית שאינה מאפשרת חיים משותפים, כל אלו מצטרפים יחדיו לחיוב הבעל במתן גט לאשתו.

עניין הכתובה

בעבר, הביעה האישה מוכנות לוותר על תביעת הכתובה אם יאות הבעל לסדר את הגט לאלתר, כמובא בתחילת פסה"ד.

בנידון דידן, צירוף השיקולים האמור לעיל, נותן תמונת מצב מורכבת בשאלת חיוב הכתובה.

זאת מכיוון שככלל, ללא התייחסות לנידון דידן, חיוב בעל בגט מכוח מאיסות מבוררת ופירוד ממושך, כרוכים בוויתור על תביעת הכתובה. חיוב מכוח מרידה הדדית, כרוך בחיוב עיקר הכתובה ובהפסד תוספת הכתובה.

אך חיוב בעל בגט מכוח "אין אדם דר עם נחש בכפיפה", כולל גם את חיוב הכתובה במלואה. כך גם חיוב מצד "רועה זונות" אם יפסוק בית הדין כי ניתן להוכיח את הטענות בדבר בגידות, וכך גם חיוב מצד האלימות אם יפסוק בית הדין שיש ממש בטענות האישה בעניינים אלו.

 הואיל ובדיונים הארוכים שקיימתי עם הרה"ג חבריי להרכב שליט"א, לא הייתה הסכמה בין חברי ההרכב בשאלה האם הוכחה או לא הוכחה אחת העילות הכוללת חיוב כתובה, לעת עתה לא ראינו לנכון להכריע בשאלה זו, עד לקבלת עמדתה של האישה.

לפיכך על האישה להודיע לבית הדין תוך 21 יום מחתימת פסק דין זה, האם היא מסכימה, במקרה שהבעל ייאות לתת גט במועד הראשון שיקבע בית הדין, לוותר על כתובתה.

מסקנה

לאור כל האמור, אם יסכימו עמי חבריי, יקבע בית הדין כדלהלן:

• הבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר.
• תביעת הבעל לשלום בית נדחית.
• בית הדין קובע מועד לסידור גט ליום […].
• אם לא ייאות הבעל לסדר את הגט, יקיים בית הדין במועד זה דיון בהטלת צווי הגבלה.
• על האישה להודיע לבית הדין תוך 21 יום מחתימת פסק דין זה, האם היא עדיין מוכנה לוותר על כתובתה במקרה שהבעל ייתן את הגט במועד הנ"ל כפי חיובו בלא עיכוב ודיחוי נוסף.

הרב מאיר כהנא – אב"ד

דיין ב'

קראתי את דברי חברי כב' אב בית הדין שליט"א, ואיני מסכים עמו שיש לקבוע חיוב גמור בנ"ד.

לדעתי לא הוכחה מרידה מצדו של הבעל, ולא הוכחה אובססיה ברמה המחייבת בגט.

ובמצב כזה, שיש מאיסות מבוררת ופירוד ממושך, אך אין מרידה הדדית, לא ניתן לחייב את הבעל במתן הגט בלשון של "חיוב".

 עם זאת, כבר כתבתי בתיק 1129765/2 בפסק הדין מיום ג' בשבט תש"פ (29.1.2020) בנימוקי דעת המיעוט, כי מצווה על הבעל לגרש, ע"פ מ"ש רבינו יונה המובאים בשיטה מקובצת (כתובות סד ע"א) וז"ל:

"כתב רבינו יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בית דין מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה, ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא ידרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ.) האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקריה עבריינא".

צריך להבהיר שלאחר שמודיעין לו שמצווה עליו לגרשה והוא אינו מגרש – חשיב עבריינא.

על כן אני מסכים למסקנה שיש לקבוע מועד לסידור גט, ובמקרה שהבעל יסרב יש לדון בהטלת צווי הגבלה. אך לשון פסק הדין לדעתי צריכה להיות לשון של מצווה ולא לשון של חיוב.

כאמור, יש להבהיר לבעל שמשמעות הקביעה "מצווה" היא שהוא מצווה לקיים את פסק הדין, ושאם הוא לא יקיים את פסק הדין הוא ייקרא "עבריין" ובית הדין ידון בצווי הגבלה של "הרחקות דרבנו תם" או לחלופין לחייבו במזונות אישה על דרך ברירה.

הרב שלמה צרור – דיין

דיין ג'

קראתי את דברי ידידי האב"ד הרה"ג מאיר כהנא שליט"א, ואני מסכים למסקנת דבריו לדינא שיש לחייב את הבעל במתן גט, בשל המאיסות המבוררת לבית הדין, והפירוד הממושך בין הצדדים, אולם איני מסכים עם מה שכתב שבנידון דידן קיימת גם מרידה הדדית.

גם איני מסכים עם דברי ידידי הרה"ג שלמה צרור שליט"א שכתב שאין לחייב בנתינת גט, ועכ"פ יש מצוה, אלא שכתב שניתן לתת כנגד הבעל צווי הגבלה, ולענ"ד הביאור בדברי רבינו יונה שכתב שמותר לקרותו עבריין, היינו שחייב בנתינת גט, ומה שכתב מצוה, היינו שאין כופין אתו בשוטים ועכ"פ אומרים לו שמצוה עליו ליתן גט ככל המצוות שמחוייבים לקיימן, דבלא"ה היכי שרי למקרי עבריינא, וכפי שכתבנו לבאר לקמן.

עוד ראיות למאיסות המבוררת

בנידון דידן התבררה המאיסות המבוררת ע"י ידידי האב"ד הרה"ג מאיר כהנא שליט"א, וכן יש לי להוסיף על דבריו בנספחים שצירף הבעל בכתב ההגנה שלו לתביעת הגירושין מתאריך 5.4.2022, וכן מתביעת השלום בית מתאריך 16.5.2022 שבהם נראה בעליל את מאיסות האישה בבעלה.

ראשית, כבר בכתב התביעה של האישה לגירושין מתאריך 27.2.2022 כותבת האישה שנאלצה לברוח לבית אימה נוכח התנהגותו של הבעל החל מחודש מרץ 2019. נעשו ניסיונות רבים של שלום בית אשר לא צלחו נוכח התנהגותו של הבעל, הבעל אומר אחד בפה ואחד בלב.

בנספח ה' מתאריך 5.4.2022 מצרף הבעל תכתובת בינו לבין הבת […] שבו הבת כותבת לו: "תיקח אחריות על המעשים שלך ותפסיק להאשים אנשים אחרים, חוץ מאת עצמך", והוא מגיב: "לקחתי ולוקח".

בנספח יג, מצרף תכתובות ואטצאפ בינו לבין אשתו, כדלקמן.

ביום 8.2.2020 כותבת האישה: "תחפש לך מישהי אחרת אני נותנת לך אישור".

ביום 10.2.2022 כותב לה: "אהבת חיי את", האישה מגיבה: "אוהב חחחח, אוהב משהו אחר לא אותי".

בתאריך 2.3.2020 מגיבה לו: "תבין, לא יכולה לסבול אותך".

ביום 26.4.2020 האישה כותבת: "אין דרך יפה איתך מה לא מובן".

ביום 4.5.2020 הבעל שולח לאשתו: "היום את חוזרת למיטה", והאישה מגיבה לו: "תגיד לי מה לא מובן, אז תשלים עם זה, לא חוזרת לישון איתך".

ביום 12.5.2020 כותבת לו: "אני יראה לך מה יש לי "נמאס לי ממך", "חתיכת אפס זבל".

בדיון מתאריך 28.6.2022 בית הדין שואל את האישה מתי הוא בגד, משיבה האישה לפני שנתיים אני יודעת מזה שהוא מחזיק שני טלפונים, ידעתי כל הזמן שהוא בוגד שתקתי וסלחתי, מתלוננת שהוא עוכב אחריה באוטו, טוענת אני לא אוהבת אדם שמחפש אותי שאולי אני בוגדת בו.

בדיון מתאריך 29.11.2022: "אני לא רוצה להמשיך לסבול", ובהמשך: "הוא הרביץ לי והכה אותי והרחיק אותי מהמשפחה שלי". ובהמשך בית הדין אומר לה אולי הוא אוהב אותך, האישה מגיבה אני לא אוהבת אותו, הוא אובססיבי, אדם שמקיים עם אשתו יחסי אישות ומסתובב ומתכתב עם בחורות זה לא אהבה. ועוד אומרת הוא גלגל אותי מכל המדרגות.

גם מתמלול שיחה ביניהם מתאריך 20.3.2022 (14:21) אומרת לו האישה: "זה ברור שאני מסרבת, אני גם אמרתי להם שם בדיון […] שום הסכם […] חבל שאני אנתק לך את הטלפון בפנים".

שוב אומרת (14:22): "אני לא יהיה מחויבת לך בהסכם לשלום בית. נקודה".

שוב אומרת (14:22): "אין שלום בית, אין הבנה?" הבעל: "גם חצי שנה את לא מוכנה?" האישה: "לא מוכנה". הבעל: "אז מה את מעדיפה, תביעות?" האישה: "ביי [פלוני] ביי, ביי".

הבעל משיב לה (14:23): "נגיע להסכמות, ונלך לניסיון שלום בית, ואם לא צלח השלום בית אז נתגרש תחת הסכם". האישה אומרת לו: "לא צלח, לא יצלח כי אני לא רוצה". הבעל: "זה בעיה שלך". האישה: "ברור אני לא רוצה".

הרי ברור מכל ההודעות והאמירות שהביא הבעל לחזק את תביעתו לשלום בית ולהגנתו מתביעת האישה לגירושין, ניכר שהאישה מואסת בו, ולקמן נביא דעת פוסקים רבים שבמאיסות מבוררת ניתן לחייב את הבעל בנתינת גט, ובפרט שיש לצרף לזה את הפירוד הממושך למעלה מ-24 חודש שיש לצרף דעת הפוסקים בביאור דברי הגר"ח פלאג'י, שיש לחייב את הבעל בנתינת גט, וכנ"ל.

 וכבר כתבנו בזה באריכות בפסק דין בתיק 1129765/2 מיום כ"ו בסיון התש"פ (17.6.2020) (פורסם במאגרים) בנתינת נימוקים כדלהלן, ונצטט את עיקרי הדברים. ואמנם בנ"ד המאיסות שונה, אך למעשה הן הן הדברים, כפי שנסביר להלן. וז"ל באותו פס"ד:

"א. טענת מאיס עלי, אימתי נטענת, ודעות הפוסקים בזה

(א.) כדי לדון בטענת מאיס עלי, האם צריך שהאישה תטען כך במפורש או די בדבריה כדי להשתכנע שהבעל מאוס עליה.

בנידון דידן מעולם לא אמרה האישה שבעלה מאוס עליה, אלא שבדבריה אפשר להשתכנע שבעלה היה מאוס עליה, ואין היא יכולה להתחבר עמו, שהרי טענה כנגדו שהיה נוהג עמה באלימות מילולית ונפשית, היה מקלל ומבזה אותה וכו'.

והנה חזינא בשו"ת מהר"א ששון [תורת אמת] (סימן קפו) שנשאל באישה שהלכה לאחותה שילדה ובעלה קרא לה בימי חוליו שתבוא ותשמש אותו, ואמרה שאין רצונה לשבת עם בעלה בבית אחד כי שונאת אותו, ויש להסתפק בלשון זה אם חשיב כאילו אמרה מאיס עלי, והביא לשון הרמב"ם (פי"ד מהל' אישות ה"ח), וז"ל:

"האישה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלים אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאיסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה."

ובתחילה כתב המהר"א ששון לדקדק מדברי הרמב"ם דבטענת מאיס עלי צריכה האישה לומר שאינה יכולה להבעל לו מחמת המיאוס, אבל אם לא תהיה טענתה מחמת מיאוס הבעילה, לא הויא טענתה מאיס עלי, ואף אם תאמר אני לא רוצה בו כי שנאתיו או לא יקרא עוד בעלי, לא חשיב כטענת מאיס עלי, דאפשר שהשנאה לא תהיה מחמת המיאוס, רק מחמת קטטה ומריבה או דבר אחר. אלא שמהר"א ששון כתב דאפשר גם להיפך דמאיס עלי, הוא פירוש לשנאתיו, איני רוצה בו, וכן משמע ממה שסיים הרמב"ם שאינה כשבויה להבעל לשנוי לה. ודקדק כן מדברי מרן הב"י (סימן עז דף קיז:) בשם המרדכי שכתב וטענת מאיס עלי היא גם כשהאישה טוענת שהבעל לא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, ודקדק כך גם מדברי הרא"ש (פ"ה דכתובות סימן לד) שלא צריך שתהיה השנאה מחמת מיאוס הבעילה, וכתב להכריח כך גם מגמ' כתובות. ולבסוף כתב, "המכוון אצלי הוא שכל איני רוצה בו, שנאתיו, לא נקרא עוד בעלי וכו', הויא כמאיס עלי".

הא קמן דס"ל למהר"א ששון דלא בעינן שבדוקא תוציא מפיה "מאיס עלי", אלא גם אם אמרה דבר שמשמעותו שמואסת בו סגי, ולא בעינן דוקא שתאמר בפיה שמואסת בו לעניין תשמיש, ולכן כל שאמרה שהיא שונאת אותו, או אינה רוצה אותו כבעל, או שאינה רוצה בו שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, הוי כטוענת מאיס עלי, והובא בקצרה בבה"ט (סימן עז סקי"ב). וכן חזינא בשו"ת פני משה למהר"ם בנבנישתי ח"א (סימן נה) שהביא דברי מהר"א ששון כדבר פשוט, וז"ל: "אלא כל דאמרה לא בעינא, יהיה מאיזה סיבה שיהיה, מאיס עלי מקריא". וכן חזינא בספר משפט וצדקה ביעקב לגאון רבי יעקב אבן צור ח"א (סימן רפא) שנשאל באישה שלא אמרה מאיס עלי, ולא בעינא ליה ומצערנא ליה, אלא שאינה יכולה לדור עמו מחמת שאמו של הבעל גרמה למיתת אביה, ולכן אין היא והוא יכולים לדור בכפיפה אחת, וכל שכן להתכסות בשמיכה אחת, האם בכה"ג חשיב כטוענת מאיס עלי. והשיב: "אע"פ שבנידון דידן לא אמרה מאיס עלי, כבר כתבנו דלאו דוקא לשון מאיס עלי אלא ה"ה האומרת אינו רוצה בו, שנאתיו, דינה כאומרת מאיס עלי", והסתייע מדברי מהר"א ששון הנ"ל, ושכן כתב המהרש"ל בתשו' (סימן סט) דגם באומרת שאינה רוצה בו מחמת מעשיו הרעים ששותה יין שרף תמיד, ובא שיכור לביתו, אין לך מאיס עלי יותר מזה.

וכן משמע מדברי המאירי כתובות (סוף דף סג) שכתב, וז"ל:

"ואף לשיטת גדולי המחברים [הרמב"ם] פירשו רבותי כדבריהם דוקא בשטוענת כך מן הדין, ר"ל שאף אנו מכירים בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו אם במידות, אם בשאר דברים מכוערים, והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא, הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאוה והסתלסלות יתר, איך שומעין לה."

משמע מדברי המאירי אף שהאישה לא אמרה במפורש מאיס עלי, מכל מקום אם בי"ד רואה שטענותיה אמת וראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד ענייניו וכו', הוי כאילו אמרה מאיס עלי.

ובאוצר הפוסקים החדש (סימן עז דף ח ע"א) נכתב שדברי מהר"א ששון הובאו גם בספר פני משה ח"א (סימן נה), וכ"כ בשו"ת דברי שמואל (סימן ח), ובשו"ת דברי מרדכי (סימן נד), ועוד.

אלא דחזינא בפסקי דין הרבניים ח"ט (עמ' 181) פסק דין מהרב הגאון צמבליסט שהביא דברי נתיבות משפט להגר"ח אלגאזי (דף ריז. ד"ה ומה שכתב הרמב"ם) שהביא דברי מהר"א ששון הנ"ל, והעיר על זה נתיבות המשפט שיש לחלק באופן אחר, דלהרמב"ם דס"ל דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, דקדק וכתב דדוקא באומרת שאינה יכולה ליבעל לו מחמת מאיסותו, אבל אם מאסה בו מפני שהוא מכלה ממונו וכיוצא בזה, אין טענתה מספקת לכופו לגרש. אבל מהר"ם דס"ל דבכל עניין אין כופין לגרש, והיה דן דינא דמתיבתא רק לעניין ממונא, בזה סגי שתאמר שלא היה הולך בדרך ישרה, או שהיה מכלה ממונוכיוצא בזה.

ושם בפד"ר הנ"ל כתבו דמדברי מהר"א ששון לא משמע כחילוקו של נתיבות משפט, וכתבו להוכיח כדברי מהר"א ששון מגמ' כתובות (קט.), ולענ"ד אין ראיה מהתם, והכי מוכח ממהר"א ששון גופיה שכתב שלא מצא ראיה לספיקו הנ"ל, אלא שכתב כן מסברא דנפשיה, ואכמ"ל.

ואנא עבדא אמינא דאף להגר"ח אלגאזי הנ"ל שכתב לחלק בין אמרה במפורש מאיס עלי לאומרת שהוא מכלה ממונו, לא בא לאפוקי היכא דלא אמרה מאיס עלי, אולם מכלל דבריה מוכח שהוא מאוס עליה לתשמיש המטה, שכוונתו לחלק בין סוגי הטענות הגורמות לריחוק, וס"ל דבטענה שהוא מכלה ממונה או שאינו הולך בדך ישרה, אין בזה הכרח שמואסת בו לקירוב בשר. אולם לעולם מודה הגר"ח אלגאזי היכא שמכלל דבריה מוכח שאינה מסוגלת להיות עמו בקירוב בשר, הוא בכלל טענת מאיס עלי. ומכל מקום המהר"א ששון ומשפט וצדקה ביעקב ומהרש"ל ס"ל דלא בעינא שתאמר מפורש מאיס עלי, אלא סגי בטענה שהיא שונאת אותו, או שהוא שותה לשכרה, וניכר שהוא מאוס עליה לקירוב בשר.

איברא דחזינא בשו"ת צמח צדק חאה"ע (סימן רסב סק"ב) שכתב לדקדק מדברי הרמב"ם הנ"ל דאין כופין את הבעל לגרש אלא כשמאוס עליה, ואינה יכולה להבעל לו מדעתה, ולא כשרצונה להתגרש מאיזה טעם אחר. ע"כ. מכל מקום גם לדברי הצ"צ בנידון דידן הגם שלא אמרה כן במפורש אומדנא דמוכח דמאיס עלה לתשמיש המטה, אלא דגם מהר"א ששון בתחילה כתב לדקדק מהרמב"ם כדברי הצ"צ, ולבסוף כתב דמסיפא דהרמב"ם אפשר דאפי' בשנאוי לה, שפיר חשיב טענת מאיס עלי.

ובספר אוצר הפוסקים (סימן עז דף קז ע"ד) הובאו דברי הגר"ש מטאלון בשו"ת בצל הכסף ח"ב (סימן י) שהסכים עם דברי מהר"א ששון דטענת מאיס עלי, היא לאו דוקא בטוענת במפורש דמאיס עלה לתשמיש המטה. ועל כל פנים כדברי הצ"צ הכי משמע מדברי תוס' רי"ד כתובות (סד.) שכתב כיון שבעלה מאיס בעינה, אנוסה היא בדברי ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אישה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין מום ניכר בו. והכי משמע גם מתשו' הרשב"א (סימן קלח) המיוחסות לרמב"ן דמאיס עלה, היינו מתשמיש.

מכל מקום בנידון דידן אנן סהדי שלאחר כל טענותיה של האישה והשתדלותה לשלום בית כפי בקשת בית הדין הגם שהיה נגד רצונה, וחוסר השתדלות הבעל, בודאי במצב כזה כבר מאיס עלה לתשמיש.

ולכן בנידון דידן הגם שלא אמרה במפורש מאיס עלי, מכל מקום מדבריה והטענות הקשות שאמרה כנגדו והאיומים שטענה שאמר לה, וכן הדברים הקשים שאמר בפני בית הדין וכנ"ל, מוכח בודאי שהאישה מואסת בו ואינה יכולה להתקרב אליו, והוא בכלל דברי המאירי הנ"ל שאנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד ענייניו אם במדות אם בשאר דברים מכוערים, ובוודאי שבית הדין אינו חושש כלל שמא עיניה נתנה באחר."

עכ"ל סעיף א בפסה"ד הנ"ל.

בנידון דידן טענה האישה שבעלה היכה אותה, גלגל אותה מכל המדרגות, קלל אותה, הרחיק אותה מהמשפחה שלה, אובססיבי כלפיה, אומרת לו במפורש לא יכולה לסבול אותך, נמאס לי ממך. ויש לראות בטענות ובאמירות הללו כטוענת במפורש "מאיס עלי".

וכך המשך פסה"ד הנ"ל:

"(ב.) בטענת מאיס עלי, האם בעינן דוקא שהבעל תבע את אשתו בבי"ד שהיא מורדת, והאישה משיבה מאיס עלי.

בשו"ת הרמ"א (סימן צו) תשובה מהרב הגאון אליעזר אשכנזי באישה שנישאה לאיש, ולאחר שנה נמצאת גניבה בידו, ואחר זמן נתפס בעניין זיוף חותם המלכות, ותבעה האישה שיגרשנה הואיל ומאיס עלה על פי דרכו ופרי מעלליו, דאינו כבוד לא לאביה ולא לה לשהות עמו. ושם הביא מחלוקת הרמב"ם ויתר רבוותא אם כופין על הבעל לגרש בטענת מאיס עלי. וכתב ליישב קושית ר"ת בתוס' כתובות (סג: ד"ה אבל) על הרמב"ם ודעימיה דס"ל דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, דהא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר, כשם שחששו חז"ל בגמ' נדרים (צ:) באומרת טמאה אני לך שמא עיניה נתנה באחר, דלכן כתב הרמב"ם (פי"ד מהל' אישות ה"ח) וז"ל: "האישה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו". הרי שלא כתב הרמב"ם לכופו לגרשה אלא שהבעל תובע, ושואלין לה, והיא משיבה ואומרת שמחמת שמאיס עלה היא מרדה, ולעולם אם האישה תבעה גירושין בטענה דמאיס עלי, גם לרמב"ם חיישינן שמא עיניה נתנה באחר.

ולפי"ז בנידון דידן שהאישה הגישה תביעה לבית הדין לגירושין, ובית הדין מפרש כל תלונותיה כטענת מאיס עלי וכנ"ל, יש לומר דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר.

ובשו"ת דבר אליהו (סימן עג עמ' 140 ד"ה וגם) הוכיח כן גם מדברי הה"מ שם (ה"ט) דאם תבעה גט לאחר פירוד י"ב חודש כופין הבעל לגרשה, אולם אם באה מיד לפני בית הדין חיישינן שמא עיניה נתנה באחר. אלא שכתב לדקדק מדברי התוס' כתובות (סג: ד"ה אבל) דגם לשיטת האומרים דכופין אותו להוציאה, היכא שיוצאת בלא כתובה, לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר, מבואר דאפי' כשבאת לתבוע שיגרשנה שומעים לה. ולפי"ז בנידון דידן שלא תבעה כתובה, עכ"פ לדברי התוס', הגם שהאישה תבעה את הגירושין, יכולה לטעון מאיס עלי, ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר.

אלא שבספר אוצר הפוסקים (סימן עז דף קח ע"ד) כתבו שהרב יחזקאל מהמבורג שהובא בשו"ת עטרת צבי (אחרי סימן יא) כתב שכל דברי מהר"א אשכנזי דחוקים, וכן כתב המחבר שם (כב ע"ד) שמדברי הה"מ בדעת הרמב"ם מוכח דלא כמהר"א אשכנזי, וכ"כ בספר ישא ברכה (קכט ע"ב), וכן מוכח מתשו' חכמי פרובינצא (סימן עב) תשו' הריב"ם דהא דלא חיישינן לרמב"ם שמא נתנה עיניה באחר, הוא בשאין קוראות תחילה ערער על הבעל וטוענות תחילה מאליהן אלו הטענות, אבל היכא שהבעל קרא חמס עליה ומתחיל בטענה, ולאחר שאלה היא טוענת מאיס עלי, חיישינן שמא עיניה נתנה באחר.וידויק עוד בפסקי דין הרבניים ח"ו (עמ' 347) מהגר"ש ישראלי ז"ל דכל שלא הזכירה כלל תביעת הכתובה, אין חשש שעיניה נתנה באחד, ורק היכא שיש לחוש שעיניה נתנה באחר, דינה כמורדת ולא כטוענת מאיס עלי.

ובנידון דידן אין חשש כלל לפני בית הדין שעיניה נתנה באחר, אלא כל מה שאמרה בפני בית הדין היה ניכר שהביעה את מרת נפשה וצערה, ולכן הגם שהאישה הגישה את תביעת הגירושין, הואיל ולא תבעה כלל כתובה, ולפני ראות עיני בית הדין אין לחוש שעיניה נתנה באחר, שפיר דמי להחזיק טענת האישה כטענת מאיס עלי, וכדלקמן.

ע"כ לשון סעיף ב' בפסה"ד הנ"ל.

בנידון דידן, הגם שעם תביעת הגירושין, הגישה האישה את תביעת הכתובה, מכל מקום האישה אמרה מספר פעמים כי היא מוכנה לוותר על תביעת הכתובה אם הבעל יתן לה גט.

וכך המשכנו שם:

"(ג.) בטענת מאיס עלי האם כופין הבעל לגרש או מחייבים אותו, או מצוה עליו לגרש, או שאין אומרים לו כלום, ולמ"ד מצוה עליו לגרש, האם עכ"פ נוהגים בו הרחקות דר"ת.

איתא בגמ' כתובות (סג:) דמורדת דתנן במתני' (סג.) דפוחתים לה מכתובתה, היינו דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, ובזה כופין אותה להשאר תחת בעלה, ומכריזים עליה ד' שבתות. אולם אם אמרה מאיס עלי, אמימר אמר דלא כייפינן לה להשאר תחת בעלה, ומר זוטרא אמר דכפינן לה להשאר תחת בעלה. ופליגי רבוותא בהא דאמר אמימר דבאומרת מאיס עלי דלא כייפינן לה, האם עכ"פ כפינן לבעל לגרש.

הרמב"ם (פי"ד מאישות ה"א) כתב דאם אמרה מאסתיהו ואינה יכולה להבעל לו מדעתה, כופין אותו להוציא לדעתו, לפי שאינה כשבויה להבעל לשנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל. וכתב הרא"ש כתובות (פ"ה סימן לד) שכן דעת הרשב"ם, וכ"כ הטור (סימן עז ס"ב) בשם הרשב"ם. ובשו"ת יביע אומר ח"ג חאהע"ז (סימן יח אות ה) כתב שכן דעת רבינו יהודה בתוס' גיטין (פד. ד"ה הכא בדידה), וכ"כ הריטב"א כתובות (סג:) בדעת רש"י, וכ"כ המרדכי כתובות (ס"פ אע"פ), וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ס"ס תתקמו) בשם רש"י, וכ"כ הסמ"ג (לאוין פא), ובשו"ת התשב"ץ בשו"ת חוט המשולש בטור השלישי למהר"א אבן טוואה (סימן לה) הוסיף וכתב שכן דעת הראב"ד.

אלא דפליגי רבוותא בדעת הרמב"ם ודעימיה דבטענת מאיס עלי דכופין הבעל לגרשה, האם מיירי דוקא בנותנת האישה אמתלא לדבריה. מרן הב"י (שם) הביא דברי הגמ"י (פי"ד מאישות אות ה) בשם התוס' כתובות (סג: ד"ה אבל) ובשם מהר"ם מרוטנבורג שאף לדברי האומרים דבטענת מאיס עלי כופין להוציא, היינו דוקא בנותנת אמתלא לדבריה, וטענה הנראית למה הוא מאוס עליה, הלא"ה לא מפקינן לה, וכן כתבו המרדכי (סימן רצ) והרא"ש (ס"ס לה) בשם מהר"ם. ובהמשך דברי הבית יוסף (שם) הביא תשו' הרשב"ש (סימן צג) שכתב באישה שטענה שקודם נישואין היתה מואסת בו, ואמה השיאתה בעל כרחה, דנראה דאפי' לאומרים שאין כופין בטענת מאיס עלי יודו בזה, שמה שאמרו שלא לכוף, הוא משום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, אולם אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נישאת לו, נסתלקה חששא זו, דהא ה"ר מאיר כשהיתה נותנת האישה טענה ואמתלה לדבריה למה הוא מאוס עליה היה כופה לגרשה, אלא שלעניין מעשה לא היה הרשב"ש מיקל בכך. הרי משמע מדברי הרשב"ש, שלדעת הרמב"ם כופין הבעל לגרש אשתו כשטוענת מאיס עלי על אף שלא נתנה אמתלא.

וכן כתב מרן הראש"ל הרב הגאון עובדיה יוסף ז"ל בשו"ת יביע אומר ח"ג (סימן יח) לדקדק מתשו' הרשב"ש הנ"ל, והביא דבספר נתיבות משפט להגר"ח אלגאזי (דף ריג סוע"ד) כתב לתמוה על הרשב"ש, שהרי האומרים שכופין בטענת מאיס עלי לא אמרו אלא כשיש אמתלא והוכחה לדבריה. וכתב הרב ז"ל לבאר דברי הרשב"ש, דהרמב"ם ס"ל שכופין בטענת מאיס עלי אף שלא נתנה אמתלא לדבריה, וכדמשמע מפשט לשונו של הרמב"ם לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. וכן כתב התוס' רי"ד כתובות (סד.), וז"ל: "אבל אמרה מאיס עלי, אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן וכו', ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאינו יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו". וכ"כ הרשב"א בתשו' המיוחסות לתשו' הרמב"ן (סימן קלח) האומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה, אלא שהרשב"א כתב כך לעניין ממון. וכן כתב בשו"ת פרי צדיק (סימן ב) בדעת הרמב"ם שאין האישה צריכה ליתן אמתלא לדבריה, ולקמן (סימן יט אות טו) כתב כך בשם המהריב"ל ח"ג (סימן יד), אלא שבמאירי כתובות (סג:) מבואר דלדעת הרמב"ם בעינן שתתן אמתלא לדבריה, ושכן כתב בשו"ת מהרימ"ט ח"ב (חאה"ע סימן מ).

ובספר אוצר הפוסקים (סימן עז עמ' 221-217) הביאו מחלוקת הפוסקים בדעת הרמב"ם, ומכלל הפוסקים דס"ל דגם לדעת הרמב"ם בעינן שתתן אמתלא לדבריה, כך כתב המהרשד"ם חיו"ד (סימן קמ), וכ"כ בספר ידי אליהו (תיקון נה), וכ"כ בספר פרי תבואה (סימן נ ד"ה ולעניין), וכ"כ בספר ישא ברכה (דף קכט ע"ג), וכ"כ בספר יד שלמה (דף כד ע"ג), וכ"כ בשו"ת מהרי"ט ח"ב (סימן מ), ויש להוסיף שכן מוכח מדברי הגראי"ה קוק בשו"ת עזרת כהן (ריש סימן נו). ומאידך בכלל הפוסקים דס"ל בדעת הרמב"ם שאין צריך שתתן אמתלא, כן כתב בנתיבות משפט (דף ריז ע"ג), ושכן מבואר במהרי"ק (שורש קב), וכ"כ בשו"ת ויאמר יצחק ח"א (סימן קכו), וכן מבואר בשו"ת התשב"ץ בשו"ת חוט המשולש בטור שלישי (סימן לה), וכ"כ בספר מקור ברוך (סימן יז) וכ"כ בשו"ת מהר"ם גאויזון (סימן מב), וכ"כ בספר נעות המרדות (פ"א עמ' ח), וכ"כ בספר עבודת השם (סימן כט), וכ"כ בשער המלך (פ"ט מאישות הט"ו), וכן מוכח מדברי הר"ן והריטב"א שהקשו על דברי הרמב"ם שלא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה כשיתנו עיניהם באחר, ואת"ל שלדעת הרמב"ם אין כופין אא"כ נתנה אמתלא, אין מקום לקושיא זו. וכ"כ להוכיח כן בשו"ת היכל יצחק ח"א (סימן ב).

ויעויין עוד לקמן בעזה"י דפעמים שהאמתלא מבוררת וגלויה לכל, ואף לחולקים על הרמב"ם יש לכפותו בנתינת הגט.

אולם מאידך, התוס' כתובות (סג: ד"ה אבל) הביאו דברי ר"ת שכתב להקשות על היש מפרשים דס"ל דכופין את הבעל לגרש שהרי יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר, אלא שדחה זאת שהרי בטענת מאיס עלי יוצאת בלא כתובה, ובאומרת טמאה אני לך יוצאת עם כתובה. ועכ"פ הכי ס"ל לר"ת דאין כופין אותו לגרש, וכ"כ התוס' שם בשם ר"ח. וכ"כ הטור (שם) בשם ר"ת והרא"ש.

וכתב מרן הב"י (שם) בשם הרא"ש בתשובה (כלל מג סימן ו) אע"פ שהרמב"ם ס"ל שכופין את הבעל להוציא, ר"ת ור"י חולקים עליו, וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשינו בין הרים גדולים לעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש, ועוד כי בעוונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה, ואיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר, וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל, אולם אם כבר נעשה מעשה אם סמכו על הרמב"ם, מה שעשו עשוי. וכן כתב הרשב"א בתשו', וכ"כ הרב המגיד (פי"ד מאישות ה"ח) שכבר פשטה ההוראה בכל ארצותינו שלא כדברי הרמב"ם שאין כופין את האיש לגרש, והוסיף הה"מ ולא עוד אפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות ומשום קלקול הדור שלא תהא אישה נותנת עיניה באיש אחר ומפקעת עצמה מבעלה. וכ"כ הריב"ש בתשו' (סימן קד). ובשו"ת התשב"ץ בשו"ת חוט המשולש למהר"א אבן טוואה בטור השלישי (סימן לה) כתב שכן דעת הרמב"ן והר"ן והנמשכים אחריהם.

והנה בשו"ת התשב"ץ בשו"ת חוט המשולש בטור השלישי (סימן לה) למהר"א אבן טוואה כתב שבטענת מאיס עלי יש שבע דעות, ובדעה השניה הביא דעת הרמב"ם ודעימיה, ובדעה השלישית הביא דעת ר"ת והרמב"ן והרשב"א הנ"ל. ובדעה השישית הביא דעת מהר"ם מרוטנבורק שאם נתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לגרש. וסיים בדעת השביעית שהיא דעת התוס' שאע"פ שאין הדין נותן לגרש בטענת מאיס עלי, מכל מקום אם נתנה אמתלא שהיא גלויה ומפורסמת וידועה לעין כל, שבזה תו ליכא חששא שנתנה עיניה באחר, כופין הבעל לגרש הואיל שהכל רואים שהאמתלא שנותנת היא אמת, ולא נשאר מקום לשום חשד.

וכל זה לדינא דגמ', אלא שהרי"ף כתובות (כז. בדה"ר) כתב וז"ל:

"הדין הוא דינא דגמרא אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא הכי דייני במורדת כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב לי גיטא, יהיב לה גיטא לאלתר, ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן לה מינה."

דברי הרי"ף הובאו בטור (סימן עז ס"ב), אלא שמרן הב"י (שם) הביא תשו' הרא"ש (סימן ח) שכתב:

"ראיתי לרבותינו חכמי אשכנז וצרפת מתרחקים עד הקצה האחרון בכל מיני הרחקות כפיית האיש לגרש בעסק מרידת האישה, כי נראה להם דברי רבינו תם וראיותיו עיקר. ואף אם היו הדברים מוכרעים צריך אדם להרחיק עצמו מספק אשת איש ומלהרבות ממזרים בישראל, ואם ראו בדורות שהיו אחר חכמי התלמוד בימי הגאונים בישיבות של בבל שהיה צורך של שעה בימיהם, ולעשות גדר וסייג ותקנו שיגרש האיש את אשתו בעל כרחו כשהיא אומרת לא בעינא לגבראי, כדי שלא תתלה עצמה בגוי ותצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, וסמכו על זה, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אותה תקנה לא פשטה בכל הארצות. ועוד אני אומר שהגאונים שתקנוה היה לפי הדור ההוא שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל בנות ישראל, והאידנא נראה העניין בהיפך, בנות ישראל בדבר הזה שחצניות הן, ואם תוכל האישה להפקיע עצמה מתחת בעלה באומרת לא בעינא ליה, לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה, על כן טוב להרחיק הכפייה."

וכ"כ הרשב"א בתשובה שאותה תקנה לא פשטה בארצות, ואין אנו דנים בה.

ובשו"ת התשב"ץ בשו"ת חוט המשולש הנ"ל הביא דברי הרי"ף הנ"ל, ושכן כתבו רב שרירא גאון ורב האיי גאון ומנהג זה תיקנו גאוני הישיבות של בבל, ונהגו במנהג זה יותר משלש מאות שנה, ושכ"כ בהגהות אשרי כתובות (פ"ד סימן לד) בשם רבינו גרשום מ"ה.

ומרן הראש"ל הרב הגאון עובדיה יוסף ז"ל בשו"ת יבי"א ח"ג חאהע"ז (סימן יח) הביא דברי הרא"ש והרשב"א הנ"ל, ומאידך הביא דברי הרמב"ן במלחמות (פ' אע"פ) ובחי' כתובות (סג:) דלפי מה שכתב הרי"ף, תקנה זו היתה לדורות, וכ"כ האור זרוע (סימן תשנד) דאפי' אין לה טענה, אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו, אע"פ שמכח ההלכה אין לנו לכופו, מ"מ גאוני הישיבות של בבל רבנן סבוראי שהיו אחר ההוראה תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט מיד למורדת, וכ"כ בה"ג. וכ"כ השלטי גיבורים כתובות (סג:) בשם הריא"ז דתקנה זו פשטה בכל ישראל, ואין לזוז מתקנתן.

ולעניין הלכה, כתב מרן השו"ע (סימן עז ס"ב) וז"ל:

"האישה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת, ושואלים אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכול להבעל לו מדעתי, אם רצה הבעל לגרשה, אין לה כתובה."

וכתב החלקת מחוקק שם (סק"ה): "דלא כדעת רשב"ם והרמב"ם דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, ועיין במ"מ מש"כ על דברי הרמב"ם דאין נוהגים כמותו, ואף אם נשאת בגט של כפיה תצא". וכ"כ הב"ש שם (סק"ז) דלדעת השו"ע אין כופין אותו להוציא, ודלא כרמב"ם והרשב"ם, וכ"כ בביאור הגר"א שם (סק"ה), וכ"כ בבאר הגולה (סק"ו). וכ"כ בשו"ת משפטי עזיאל ח"ז (סימן קיה, עמ' תקנה) שדעת מרן השו"ע כרעת ר"ת, ואפי' נתנה אמתלא לדבריה לא מהני. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר ח"ד (סימן כא) בדעת הטור והשו"ע, וכן כתב הרב הגאון יהושע מאמאן בשו"ת עמק יהושע ח"ג חאה"ע (סימן לב), והוכיח כן שהרי מרן הב"י הביא דברי הגמ"י בשם התוס' והר"מ שגם לרמב"ם אין לכוף הבעל בנתינת גט אלא כשהאישה נתנה אמתלא לדבריה, נמצא שלחולקים על הרמב"ם אפי' נתנה אמתלא לדבריה לא מהני, והרי מרן השו"ע סתם כדעת החולקים על הרמב"ם. וכ"כ שוב בח"ד (סימן יג) דבטענת מאיס עלי אין כופין הבעל אפי' בדברים, אלא רק אם רצה הבעל מרצונו לגרש, יגרש. ואם האישה נשארת במרדה במה שטוענת מאיס עלי, מתירים לו לישא אישה אחרת.

זאת ועוד, גם מדברי הרמ"א משמע שאין כופין את הבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, שהרי כתב בסימן עז (ס"ג) וז"ל:

"ויש אומרים דכל זה [היינו בין בטוענת מאיס עלי ובין בטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה] באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה, אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתא וכו', ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו."

וכתב בביאור הגר"א (סקל"ד) שהוא מדברי הרא"ש שאין כופין אותו לגרש.

אלא דלכאורה מדברי הרמ"א יו"ד (סימן רכח ס"ס כ) משמע דבטענת מאיס עלי חייב הבעל להוציא. ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ה (סימן כו אות ד) הביא דברי הנודע ביהודה קמא חיו"ד (סימן סח) שהביא ראיה מדברי הרמ"א הנ"ל בטענת מאיס עלי אם נשבעה לבחור להתחתן בו ומאסה בו שאין צריכה דעתו כדי להתיר שבועתה, ולא העיר הנוב"י דלית הלכתא הכי, ואכמ"ל.

ובספר אוצר הפוסקים החדש (סימן עז דף כא ע"ב) הובאו דברי רבים מהאחרונים שכתבו שאין כופין הבעל בטענת מאיס עלי, וכ"כ בשו"ת מהרי"ל החדשות (סימן קפט), וכ"כ בשו"ת מהרי"ק (שורש סג וקב), וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סימן קטז), וכ"כ בשו"ת מהר"י בירב (סימן מא), וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"א (סימן רה), וכ"כ בשו"ת מהרלב"ח (סימן לו), וכ"כ בשו"ת מהרש"ל (סימן מא), וכן הוא בפסקי דין הרבניים ח"ז (עמ'5) ודקדקו כן מדברי הרשב"א והרמ"א. וכ"כ בפד"ר חי"ב (עמ' 114), וכ"כ הגרח"ג צמבליסט בירחון ישורון חל"א (עמ' תצט) שלמעשה נהוג שאין אף לחייב הבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, ורק משדלים אותו ליתן גט.

אלא שרבים מהפוסקים סמכו בזה על דברי מהר"א אבן טוואה בשו"ת התשב"ץ בחוט המשולש (טור שלישי סימן לה בסוף התשובה) שכתב וז"ל:

"עוד ראיתי לכתוב פרט אחד בעניין זה, עם היות שאין צריך עוד שום טעם לנדון זה, לא חשכתי עצמי מלכתבו. והוא כי אפי' לדעת האומרים שאין לכפות על הגט אלא באותם שהזכירו חז"ל כפייה, מכל מקום ראיתי שהם עצמם מתירים לכתחילה לכוף כשיראה להם שהעניין צריך לכך, שהרי כתב הרא"ש בתשובה הביאה הטור ז"ל (סימן קנד) וז"ל, אישה שנתייראה מבעלה שילך לארץ אחרת ושואלת שיגרשנה או ישבע לה שלא ילך, והשיב הרב ז"ל שאם הוא רוצה לילך, ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו לגרש קודם שילך. הנה משום חשש דשמא ילך ויתעכב דן הרב שיכופו אותו לגרש, ועל תשובה זו סמכו הריב"ש ז"ל וא"ז הרשב"ץ ז"ל ובנו ז"ל ועשו מעשה, וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה מי שמצער את אשתו ומשליכה מביתו כופין אותו להוציאה בגט, וכן א"ז הרשב"ץ ז"ל בשו"ת התשב"ץ ח"ב (סימן ח) נשאל על איש שמצער את אשתו הרבה עד שמאסה אותו מרוב הקטטות והמריבות, והכל יודעים שהוא קשה, וגם שהוא מרעיבה וכו', והשיב קרוב הדבר שיוציא ויתן כתובה כדקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער וכו', ואפילו מדיר את אשתו בדברים שאינם לה כל כך צער, קי"ל יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר בכמה מקומות, דוק ותשכח, כל שכן בצער תמיד כזה שיוציא ויתן כתובה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואע"פ שבאומר אינו זן ואינו מפרנס כתב הריא"ף ז"ל כתובות (לו.) דלא יוציא ויתן כתובה, התם אפשר בתקנה דעד שיכפוהו לגרש, יכפוהו לזון, אבל זה מעוות לא יוכל לתקון, דטוב פת חרבה ושלוה בה וכו', וטוב ארוחת ירק וכו', ויותר קשה המריבה מחסרון המזונות, ואיזה טובה יש לאישה שבעלה מצערה כל יום במריבה, ויכולים לכוף אותו להוציא, קל וחומר מבעל פוליפוס, דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תמיד מר ממות לא כל שכן. וגם יש פוסקים באומר איני זן שכופין אותו להוציא והמרעיב אותה הוא בכלל זה. וההפרש שיש בין יוציא ויתן כתובה לבין כופין אותו להוציא, דכשאמרו יוציא ויתן כתובה, אין כופין אותו לגרש, אלא מגבין לה כתובתה, ואם גירש מעצמו מוטב, ואם לא קרינן ליה עבריין, וכשאמרו כופין עושים כל כפייה אפי' בשוטים, ואע"פ שיש בתשובות גדולי חכמי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל, לאו קטלי קני באגמא אנן, ומילתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות."ע"כ מדברי התשב"ץ."

והמשיך מהר"א אבן טוואה:

"הנך רואה שהרא"ש ז"ל והטור ז"ל והרשב"א ז"ל והריב"ש ז"ל וא"ז הרשב"ץ ז"ל הם רוב בנין ורוב מנין מהמחמירים שלא לכוף בגט, והרי כולם הסכימו במה שנראה להם לפי אותו נדון לכוף, מר מחמת חשש שילך לעיר אחרת שלא מרצונה, ומר מחמת שמצערה ומשליכה מביתו, ומר מחמת מחלוקת קטטה ורעבון. העולה מדבריהם ז"ל שאפילו לדעת הסוברים שלא לכוף, אם יש צורך שעה בכפייה יכופו, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומזה יש ללמוד לכמה דברים אחרים שאם יארעו יש בהם כדי להתיר הכפייה לכולי עלמא, ובלבד שתהא כוונת הדיין לשם שמים, ויחקור על הדבר כראוי."

וכן חזינא לכמה מגדולי הפוסקים שסמכו על דברי מהר"א אבן טוואה לכוף את הבעל לגרש את אשתו, וכמבואר בשו"ת משפטי עזיאל ח"ז (סימן קיב) שלאחר שהביא שיטות הראשונים הנ"ל והכרעת מרן השו"ע, דמשמע מינה שאין לכוף את הבעל בטענת מאיס עלי, מכל מקום כתב וז"ל, "אבל כמוהר"א טוואה פתח לנו פתח להרשות בית הדין לכוף את הבעל לגירושין לפי ראות עיניהם", והביא התשובה הנ"ל. והוסיף וכתב וכן ראיתי למרן הגאון הראש"ל יש"א ברכה זצוק"ל בשו"ת מעשה איש חאה"ע (סימן א) שסמך על תשובה זאת, ואסיק לדינא שהדבר תלוי לפי ראות עיני הדיינים היושבים על מדין. אלא שהרב משפטי עזיאל כתב שדברי מהר"א אבן טוואה מיירי שהבעל הוא הגורם למרידת אשתו בטענת מאיס עלי, כגון שרוצה לעגן את אשתו, או שמצער ומגרשה מביתו, או שמכה אותה ורב איתה בקטטות תמידיות, משא"כ אם אין הבעל הגורם בודאי שאין לכופו.

עוד חזינא מה שכתב הגרי"א הרצוג בשו"ת היכל יצחק ח"א (סימן א-ב) לחזק שיטת הרמב"ם וליישב קושיות הראשונים עליו, וכתב הגם שהרא"ש כתב לחלוק על הרמב"ם מכל מקום הרא"ש גופיה בתשו' (כלל מג) כתב במחלוקת הרמב"ם ור"ת ור"י למה נכנס ראשנו בין הרים גדולים, וכל זה להבא, "אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה ז"ל מה שעשה עשוי". וכתב הגראי"ה אם היה סבור הרא"ש ששיטת הרמב"ם דחויה בעיניו לא היה פוסק דלשעבר מה שעשה עשוי, ועוד שהרא"ש גופיה בתשו' (כלל לה) בארוסה שנתקדשה בטבעת שאולה וכן קידשה בנכל ובתרמית, כופין אותו לגרשה בטענת מאיס עלי. עוד כתב להוכיח כן מתשו' הרמ"א (סימן עז) במעשה דומה למעשה דהרא"ש הנ"ל באחד שקידש נערה בנבל ובתרמית שכופין אותו לגרש, וזה כדעת הרמב"ם.

שו"ר גם בשו"ת ציץ אליעזר שכתב קונטרס בדין מורדת במציאות של תקופתנו, והיינו בתקופה הסמוכה לעלייה ההמונית של רבים מעדות המזרח לארץ ישראל, ופעמים שהיו משיאין נערה קטנה לאיש מבוגר, והיתה הנערה תובעת גירושין בטענה דמאיס עלי. וכתב שדיני מורדת היא ים גדול רחב ידים, וכבר כתב בשו"ת מהר"ח או"ז (סימן קנה) כד הוינא בשמעתתא דמורדת לא מסיקנא מיניה אפילו כדמסיק תעלא מבי כרבא, והביא דבר הרמב"ם והרא"ש והמ"מ הנ"ל, וכתב דעכ"פ עלינו למשכוני נפשין למצוא תקנה לבנות ישראל העלובות. והביא תשו' המהר"א אבן טוואה הנ"ל, והוסיף להסתייע מתקנת הגאונים הנ"ל דבטענת מאיס עלי כייפינן ליה לבעל שיוציא ויתן כתובה, שהרי אין בנות ישראל הפקר שיהיו משועבדות ליבעל למי שמאיס עליהם, וכ"כ המרדכי כתובות (סימן תפו). והגם שהרז"ה בכתובות (שם) כתב דתקנת הגאונים היתה רק תקנה לשעה, מכל מקום הרמב"ן המלחמות (שם) השיב על דבריו שמדברי הרי"ף מוכח שהתקנה היתה לדורות, והיתה תקנה זו נהוגה חמש מאות שנה, וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז (סימן קנז) שרבינו ישעה מטראני כתב שגאוני הישיבות רבנן סבוראי תקנו שיכופו את הבעל, וכ"כ בה"ג ורבינו האי ורב שרירא גאון, ואין לזוז מתקנה זו, וכ"כ הרי"ף, ואין מי שיוכל לעקור תקנת בית הדין הגדול שבבבל. ובפרט אם האישה נותנת אמתלא לדבריה בזה גם התוס' ומהר"ם מרוטנבורג מסכימים להתיר לכוף הבעל לגרש.

והסתייע שוב מדברי הרשב"ש הנ"ל, שבנתנה אמתלא לדבריה אף המהר"ם מרוטנבורק היה מסכים להתיר לכוף את הבעל לגרש. והגם שהבית יוסף כתב שהרשב"ש לעניין מעשה לא היה מיקל בכך, אבל בספר אבני האפוד על אבה"ע מביא בשם ספר אליהו רבה בתשו' (סימן יג) דאע"ג דהרשב"ש לא כתב אלא להלכה, מ"מ דיינו שהרשב"ש דעתו כך להלכה, וכ"כ בשו"ת צל הכסף שיש לסמוך על הוראה זו, ושלפי דעתו גם מוהר"א מונסון ומהרי"ט שהובאו בכנה"ג בהגב"י סברו וקבלו סברת הרשב"ש.

עוד הוסיף להסתיים מתשו' נכדו של התשב"ץ בשו"ת יכין ובועז ח"ב (סימן מד) שכתב: "מאחר והאיש הוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו, והיה מקניט אותה ומצערה, קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה, דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה". וסיים, שמכל האמור יש כר נרחב לדון בדבר כפייה לגרש במקום שישנו בטענת המאיס עלי אמתלא מבוררת, ובית הדין רואה צורך השעה לכוף את הבעל לגרש כדי שלא תצא לתרבות רעה. ודבר זה גם רמוז ברמ"א (סימן עז ס"ג) שכתב שאפילו במקום שכופין אותו לגרש במורדת, אם מתה קודם שגרשה, יורש אותה, דאין ירושתה נפקעת אלא בגירושין. וכתב הח"מ שם (סקכ"ח) שכוונת הרמ"א על המקומות שנוהגים ע"פ הפוסקים דס"ל דבמאיס עלי כופין את הבעל לגרש, וכ"כ הגר"א שם (סקל"ח).

אלא שכתב שעל אף הכל יש עדיין מקום לדיין לומר מה לי ולצרה הזאת להכניס ראשי בין הרים גדולים, וליכנס לחשש גט מעושה וכטענת הרא"ש. לכן כדי להניח את הדעת, יש אפשרות לכוף את הבעל בחיוב מזונות מבלי לחייב את האישה לשבת תחתיו, וכ"כ הבית מאיר (סימן קנד ס"א) שהמתנכר שלא לכפותו על הגט, יש לכפותו על חיוב מזונות ופרנסה או לשלם הכתובה והנדוניא, עד שמכח זה ירצה בעצמו לגרש, ובזה אין חשש, והגם שהפ"ת שם כתב בשם התורת גיטין דבכה"ג חשיב גט מעושה, מ"מ בנידון דידן יש לסמוך על המתירים. ודומה לזה כתב בשו"ת פרי צדיק (סימן יז) באישה שמרדה על בעלה בטענת מאיס עלי כי בעלה נאבד ממנו מאור עיניו ב"מ, והעלה שהבעל חייב לגרשה, אלא שאין בידינו לכופו לגרש, מ"מ גם אין בידינו לכופה לשבת תחתיו, ותטול כתובתה מושלם זולת התוספת, והבעל חייב במזונותיה כל זמן שלא גירש, כיון שהעכבה מציד, ומעין זה כתב המהרי"ט ח"א (סימן קיג) בבעל שנעשה נכפה שתלך ותדור בבית אביה, וכל זמן שלא יגרשנה חייב במזונותיה, וכ"כ בספר מור ואהלות אהע"ז (סימן י), וסיכם שראוי לקבוע בזה הלכה ברורה בכל בתי הדין בארץ כדי שלא נהיה בהלכה זאת בבחינה של עשיית אגודות אגודות.

וחזר ושנה לחזק תשו' הנ"ל בספרו ח"ה (סימן כ"ו) והסתייע מתשו' המהרש"ם ח"ג (סימן צג) וסיים וז"ל, "ובהעריכנו מערכה מכל מערכה גם כת האריות השניה הזאת אשר בחלק אחד צועדים בראש רבנן סבוראי שהיו סמוכים לחכמי התלמוד והגאונים ז"ל ואחריהם חבורת הראשונים והפוסקים שהזכרנו, ובחלק שני צועדים בראש הרמב"ם וסייעתו ז"ל שבתוכם גם מרבותינו הצרפתים ז"ל ואחריהם יתר חבורת הראשונים והפוסקים קמאי ובתראי עמודי עולם, ואחרי זאת בקחתנו גם בחשבון חומר השעה המיוחדת שאנו חיים בה בתקופתנו אשר רבו שוטני התורה, וכן בראותינו פירצת הדור הצעיר המנוער מתורה ויראת שמים וכו', וכמה פעמים הרי אזנינו שומעות ולא זר מהמכשולים הגדולים שהנשים נכשלות ומכשילות את הרבים באיסור אשת איש וכו'. נדמה לי ששפיר ישנו במה שכתבתי בספרי שם כר נרחב לתת מקום לדון בכובד ראש בהערכת כל מקרה ומקרה של טענת מאיס עלי ולהשתמש לפי הצורך בכפייה [ועכ"פ בכפי דרך הברירה שזכרתי], והיינו חיוב מזונות וכתובה .

הא קמן שגם הרב ציץ אליעזר כתב שיש מקום לסמוך על כל הני רבוותא הנ"ל לאחר שיקול דעת וכובד ראש לכוף את הבעל ליתן גט בטענת מאיס עלי, אלא שאם אפשר לכופו על חיוב מזונות ותשלום הכתובה כדי שייתן את הגט עדיף. אולם, בנידון דידן אף מזונות בניו אינו נותן, והאישה גובה את חובו מהביטוח הלאומי.

ועוד ראיתי לאחד מגדולי הפוסקים והדיינים הגאון רבי עובדיה האדאיה ז"ל בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (סימן כא) שדן באישה שדרשה שבעלה יתן לה גט בטענה שכל הזמן יש קטטות ביניהם והבעל הגורם לקטטות, וכתב הרב ז"ל שיש להניח כי האישה היא בבחינת טענת מאיס עלי, והואיל והדברים מוכיחים שאין עוד תקנה לשלום שהם כבר נפרדים יותר מחמש שנים, הדבר פשוט שאין מקום לעגן את האישה יותר מזה. די לה העונש בעבר שפטרו את הבעל ממזונותיה כל הזמן, ואין לנו לעגן בנות ישראל יותר מזה. וכתב עוד, ולעניין בקשת הבעל לשלום בית, ניכרים הדברים שכל כוונת הבעל לעגנה ממה שעשה מספר פעמים שנכנס לבית הדין לגרשה ושוב פתאום חזר בו, וכן חתם על הצהרה כאשר יגמר הסכסוך שבינו לבין אביה, תיכף יפטור בגט פשוט, ופעם אמר אם יתנו לו חמשת אלפים לירות יסכים לגרשה, כל זה מראה בעליל שדברי מרמה בפיו באומרו שהוא אוהב אותה, ולכן כתב שיש לחייב את הבעל לגרש את אשתו בג"פ כדת, ובמקרה שיסרב, יש לחייב אותו במזונות עד יום מתן הגט. ע"כ.

הא קמן דבטענת מאיס עלי, אפילו שלא כל כך היתה מבוררת, כמבואר בריש התשובה הנ"ל, ס"ל לרב ישכיל עבדי ז"ל שלאחר י"ב חודש שהאישה הפסידה מזונותיה מחייבים את הבעל לגרש את אשתו. ולדבריו, בנידון דידן שבית הדין משוכנע שבאה בטענת מאיס עלי וכבר הם בפירוד קרוב לשלש שנים, ולא שילם הבעל מזונות כל זמן הפירוד, יש לחייב את הבעל בנתינת גט.

ועינא דשפיר חזי למה שכתב מרן הראש"ל הרב הגאון עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע (סימן יח) בנערה שהשיאה אביה בתימן לאיש אשר היה גדול ממנה בשנים הרבה וכן היו לו מכבר שתי נשים, וכבר מזמן הנישואין לא רצתה להנשא לו בטענת מאיס עלי, ולאחר שהביא דברי הרשב"ש דאם נתנה אמתלא לדבריה גם החולקים על הרמב"ם יודו שכופין, והביא דעת הפוסקים דס"ל שלהרמב"ם אין צריך אמתלא מבוררת כדי לכוף הבעל בטענת מאיס עלי וכו', כתב שם (אות ד) וז"ל:

"ואם כן כשהאמתלא ברורה ומפורסמת שעכ"פ ע"פ הרוב דבריה אמיתיים, שפיר אזלינן בתר רובא לכופו להוציא. וה"נ ס"ל למהר"ם הנ"ל, וגם הרשב"ש מסתמך ואזיל על סברא זו, ומכל שכן שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כהרמב"ם שכופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי מעיקר הדין, ואפי' בלא אמתלא ברורה. ואת"ל שאין כופין שמא עיניה נתנה באחר, שמא אם יש אמתלא ברורה לדבריה שנסתלקה חששא זו, שפיר כופין להוציא, ואת"ל שגם בזה אין כופין מעיקר הדין, שמא הלכה למעשה יש לפסוק, כמ"ש הרי"ף בשם בי דינא דמתיבתא."

והמשיך וכתב, והגם שר"ת והרא"ש פירשו בדעת הרי"ף שאין לכופו לגרשה אלא שנתנו לבעל רשות לגרש לאלתר, "מ"מ קושטא קאי שהרי"ף בשם הגאונים דעתו שיש לכופו לגרשה בטענת מאיס עלי, וכמ"ש להדיא בהרי"ף בגמ' כתובות (קט.), וכ"כ הרא"ש גופיה בתשו' (כלל מג סימן ח) שיש שנהגו ביש מקומות לכוף בטענת מאיס עלי כדברי הרי"ף, וכ"כ הרמב"ן במלחמות (פ' אע"פ) והרשב"א בתש' ח"ו (סימן עב|) ועוד בדעת הרי"ף.

ולקמן (אות יג) הביא דברי הציץ אליעזר הנ"ל והוסיף, וז"ל:

"גם אני בעניי אומר שבזה"ז דאחסור דרי בארצות החופש והדרור ואיש הישר בעיניו יעשה, ורבתה החוצפה בעולם, והניסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי, ואשתהויי אשתהו מבלי לפטרם בגט, הולכות ויושבות עם גברים אחרים וכו' ומרבין ממזרים בעולם, ובכה"ג אמינא קלקלתן תקנתן, ובעקבתא דמשיחא כי השתא ראוי להתחשב מאד בתקנת הגאונים. ומכל שכן כשהיא צעירה ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה, ואין סיכוים כל כך שתחזור לבעלה. שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא יש לו על מה שיסמוך."

והסתייע מדברי הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סימן לה) בבעל נכפה שדעת כמה פוסקים ומרן הב"י שאין לכופו להוציא, וכתב הגר"ח פלאג'י דמ"מ לכו"ע אין כופין את האישה לדור עמו. ולכן כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זמ"ז, נראה דכופין אותו לגרש, דאיכא תרתי, לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אישה, וגם לאישה עצמה שאינה יכולה לעמוד בלא איש, וכל שכן היכא שהיא ילדה דחיישינן דילמא נפיק מינה חורבה, בהיותה אסורה בכבלי העיגון, וכל שכן שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה, כדי שלא יבואו לידי תקלה מצד האיש ומצד האישה.

ועוד צירף לזה מש"כ הגר"ח פלאג'י שם ח"ב (סימן קיב) שאם המתינו י"ח חודש וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ונראה לבי"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזיוג וכנ"ל. וכתב שחברי בית הדין דפתח תקוה הגאון הגדול רבי ראובן כץ ומהר"י בן מנחם הסתמכו על דברי הרשב"ש וסיימו שאע"פ שהרשב"ש כתב להלכה ולא למעשה, מכל מקום יש המקילים גם למעשה [א"ה, אלא ששם בנידון דידהו צורפו דיעות אלו כסניף לכופו לגרש].

ובדרך זו חזינא שהלכו בה מגדולי הדיינים כמובא בפסקי דין הרבניים חכ"א (מעמ' 333-364) פסק דין מהדיינים הרבנים הגאונים פופוביץ והגר"ש עמאר ואוחנונה בבני זוג שהאישה טענה שהיתה אלימות מילולית עלבונות והשפלות ונבלות הפה, הבעל היה חוזר הביתה מאוחר בלילה ולפעמים למחרת, מתקשר עם נשים זרות, ויש חוות דעת של הפסיכולוג שאין סיכוי לשלום הבית. מאידך, הבעל הכחיש דבריה בעניין האלימות, וגם מכחיש קשר עם נשים אחרות, וחזרתו מאוחר בגלל שהסתבך בחובות נאלץ להסתתר. ובנימוקיו לחיוב גט של הרב הגאון פופוביץ שליט"א כתב, וז"ל:

"טענת האישה בעניין 'מאיס עלי' עקב השפלות וזלזול ממושך מצד הבעל התרשמתי מהדיונים הארוכים שהטענה היא כנה, ואין החשד שעיניה נתנה באחר, או בממון […] וכבר הביא הרמ"א (סימן עז ס"ג) שהבי"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם, וכן מובא בחזו"א אהע"ז בסימן סט ס"ק ט"ז."

וציין עוד לדברי הגרי"א הרצוג בשו"ת היכל יצחק ושו"ת יבי"א ושו"ת ציץ אליעזר הנ"ל, ולכן הואיל וטענת הבעל לשלום בית אינה כנה, ולאור הפירוד הממושך שבין הצדדים וחוסר סיכוי לשלום בית, חייב הבעל לגרש את אשתו.

גם הגר"ש עמאר שליט"א (שם) הסתמך על דברי הרמב"ם ותקנת הגאונים שמעיקר הדין יש לכוף את הבעל לתת גט לאשתו והסתמך בזה על דברי הגרי"א הרצוג בשו"ת היכל יצחק ושו"ת יבי"א הנ"ל ועוד, והוסיף דגם לראשונים דס"ל שאין כופין, עכ"פ גם לדידהו יש לחייב את הבעל בנתינת גט [א"ה, ולכאורה כך הוא לדברי רבינו יונה בשטמ"ק הנ"ל דכתב דמותר לקרותו עבריין, ולא לר"ת]. עוד כתב, כיון שבאמת גם הבעל אינו מעוניין בקשר עם אשתו הוי כמורדים זה על זה שכתב רבינו ירוחם ז"ל במישרים (נתיב כג ח"ח) שכופין אותו לגרש [ולקמן נביא בעזה"י דברי הפוסקים בזה], ועוד צירף דברי הגר"ח פלאג'י הנ"ל דבפירוד ממושך, כופין הבעל לגרש, ודברי הגר"ש עמאר מופיעים גם בספרו שו"ת שמע שלמה ח"ג (סימן יט).

אלא דמה שכתב הגרש"מ עמאר דבטענת מאיס עלי מבוררת לכו"ע עכ"פ מחייבים אותו בנתינת גט אינו מוסכם כדחזינן בשו"ת קובץ תשובות להגרי"ש אליישיב ז"ל ח"א (סימן קעד) שכתב, וז"ל:

"גם אם נניח שדינה של האישה כאישה הבאה בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, אכתי אין בזה לחייב את הבעל במתן גט, עיין עיין שו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן) סי' קל"ה שאלה האומרת מאיס עלי, וכו', ואם הבעל חייב לגרשה, תשובה וכו', דע כי היא אינה יכולה לכוף בעלה לגרש אותה בגט לפי שהאישה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא כי אם לרצונו וכו' ,ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב באומרת מאיס עלי שכופין אותו לגרש, אין נכונים דבריו במקום זה וכו'."

וכתב הגריש"א שמשמע מדברי הרשב"א שאין כופין ואף לא מחייבים את הבעל לגרש. וכתב עוד שכן משמע מדברי התוס' כתובות (סג:), וכן דקדק מדברי הרמ"א אהע"ז (סימן עז ס"ג) שכתב דבטענת מאיס עלי אין כופין הבעל לגרש ולא את האישה להיות אצלו, ואם איתא דחייב לגרש פשיטא שאין מחייבים אותה להיות אצלו. ולכאורה אין הכרח לא מדברי הרשב"א והתוס' והרמ"א, ובפרט שברמ"א יו"ד (סימן רכח ס"ס כ) מבואר דחייב לגרש, ולא זכר שר מדברי הרמ"א שם. ועכ"פ מהכא משמע מדברי הגריש"א זצ"ל שאין אפילו לחייב בטענת מאיס עלי.

אלא דחזינא להגריש"א ז"ל בספרו קובץ תשובות ח"ב (סימן פה) שדן בזוג שהתחתנו בתימן ושניהם בזיווג ראשון ויש להם חמש בנות, והבעל נשא שוב אישה אחרת וילדה לו בן והיא עודנה תחתיו, והאישה תובעת לחייב את בעלה לגרשה הואיל ומאיס עליה שהלך ונשא אישה אחרת. וכתב הגריש"א דלכאורה יש לדונה כדין אישה הבאה בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, יש לדון נהי דקי"ל דאין כופין לבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, מכל מקום יש לומר דחיובא מיהא איכא עליו לשחרר אותה בג"פ. וכתב להוכיח מדברי הרא"ש ומדברי הה"מ ומדברי השטמ"ק בשם רבינו יונה שאין אפי' חיוב לגרשה, ומכל מקום כתב להוכיח מדברי הריטב"א והמאירי דעכ"פ יש חיוב לגרשה. וציין לשו"ת התשב"ץ הנ"ל ולספר צל הכסף (סימן יג) [דס"ל שיש חיוב לגרשה], וכן משמע מתשו' הבנימין זאב (סימן קטז) שיש חיוב לגרשה, אלא שבנידון דידיה הנ"ל כתב שיש לחייבו לגרשה הואיל ומשיאה שם רע בשכנותיה. ע"כ.

 הא קמן שבתשו' זו של הגריש"א ז"ל לא סתם שאין לחייב בנתינת גט בטענת מאיס עלי, והראה מקום שיש מקום לחיוב, וכן השמיט הראיות מהרשב"א והתוס' והרמ"א כפי שכתב בתשו' ח"א (סימן קעד) הנ"ל.

אלא דחזינא בספר שורת הדין ח"ה (מעמ' רל) תשובה מהרה"ג חיים גדליה צימבליסט שכתב שנהגו [בבתי הדין] למעשה כדעת ר"ת ורוב הפוסקים שגם אין מחייבים אותו לגרש, אלא משתדלים ומשדלים אותו ליתן גט. וביאר מחלוקת הרמב"ם והרא"ש הנ"ל דהרמב"ם ס"ל הואיל ואין לחייב את האישה להיבעל לשנאוי לה, יש לכוף את הבעל לגרש משום זה נהנה וזה לא חסר, וסייע לזה מדברי הר"ן קידושין (סה.) שכתב דבאומר לא קדשתיך והיא אומרת קדשתני שמבקשים ממנו ליתן גט, אבל לא כופין אותו דלא ניחא ליה ליאסר בקרובותיה, הא לאו הכי כופין אותו ליתן גט דזה נהנה וזה לא חסר. אולם הרא"ש ודעימיה ס"ל הואיל ואשתו ברשותו אין כופין אותו לגרש, וסייע לזה מתוס' ב"ק (כ:).

והוסיף וכתב, והגם שרבינו תם בספרו ספר הישר תשו' (סימן כד) והמהרי"ק (שורש קב) כתבו דהגם דבטענת מאיס עלי אין לכפותו לגרש, מ"מ נוהגים בו הרחקות רבנו תם, אלא שהמרדכי כתובות (סימן כד) הזכיר הרחקות ר"ת רק במה שמובא בגמ' שמחייבים אותם להוציא, וכן הרמ"א (סימן קנד סכ"א) הביא הרחקות דר"ת באלו שמחייבים להוציא, ולא בטענת מאיס עלי המבוארת בסימן עז, משמע דבטענת מאיס עלי אין נוהגים בו הרחקות דר"ת, הואיל ואין מחייבים אותו לגרש. והסתייע בזה מדברי הגר"א (סימן קנד סק"סז) שכתב, וז"ל: "וכל זה [היינו הרחקות ר"ת] עושין לו שעבר על דברי חכמים", הא משמע מדברי הגר"א שאם אין מחייבים אותו לגרש, אין לנהוג בו הרחקות דר"ת. ע"כ.

ולאחר המחילה והסליחה כיאות מהגרח"נ צימבליסט הראיה מדברי המרדכי אינה מוכרחת, הגם שכתב המרדכי כן באלו שמחייבים אותם לגרש, מניין דס"ל דבאותם דמצוה לגרש לא ינהגו בו הרחקות דר"ת, ובפרט שהמרדכי גופיה בכתובות (סימן קפו) אחר שהביא שיטת ר"ת, סיים בדברי הראבי"ה שכתב, וז"ל: "אחרי אשר ראינו בה פלוגתא דרבוותא, חכמי הדור יתנו לב לפי העניין להעמיד דבר על אופניו שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה". וכן מדברי הרמ"א אין הכרח לומר מדהא שלא הזכיר הרחקות ר"ת בסימן עז, היא ראיה דבטענת מאיס עלי אין ליתן עליו הרחקות דר"ת, שהרי ר"ת הוא ראשון החולקים על רבינו שמואל דס"ל שכופין הבעל לגרש בטענת מאיס עלי, והוא גופיה כתב שנוהגים בו בהרחקות, ועכ"פ לענ"ד קשיא מילתא ללמוד מדברי המרדכי והרמ"א הסתומים בזמן שיש ללמוד מדברי ר"ת והמהרי"ק המפורשים.

 זאת ועוד חזינן לאחד מקמאי שהתייחס אם יש ללמוד כן מדברי המרדכי והרמ"א וכתב לדחות הראיה, וזה כמבואר בתשו' הרב הגאון אליהו אלפנדארי בסדר אליהו רבה ואליהו זוטא (סימן יג) שנשאל

"בנערה שנשאת, ותכף ומיד בכניסתה לחופה כאשר אישה רצה ליקרב אליה צעקה בקול מר ואמרה מאוס הוא בעיני, אין לי חפץ בו משום דדמי עלי כאריה, ופייסו אותה בכל מיני פיוסים ולא הטתה אוזן לשמוע, וחזרו לגעור בה ולדבר עמה קשות מה המעשה הרע אשר את עושה, אף היא תשיב אמריה וכי ממני יצא הדבר, הלא ודאי כי מה' יצא הדבר שאני יושבת צלולה בדעתי, וכשאני רואה אותו, נכנס בי רוח עועים, וחזרו לדבר עמה פעם אחר פעם, ולא הועילו כלום, עד כי ארכו הימים והיא יושבת בבית אביה, זה לה כ' שהיא שהיא יושבת בבית אביה סורה וגלמודה, ונוהגת עצמה בצניעות גדול, כמו שהעידו והגידו עליה בני המבוי, ועלה הלך ונשא אישה אחרת והוליד ממנה בנים ובנות, ועמדו עליו אנשי חסד לפטור את הראשונה בגט, שמה שמרדה בו אינו במרד ובמעל מרוע לבבה כי אם גזירה מן השמים, שלא עלה זיווגם יפה, ולא הטה אוזן לדבריהם, וכל חפצו וישעו לעגנה כל ימיה."

והאריך בדברי הרמב"ם והסמ"ג, ומאידך ר"ת ודעימיה וכן בדברי הרי"ף הנ"ל, והוסיף להביא שהרב בעל העיטור כתב, הגם דר"ת הרחיק הכפייה בגט, לא הרחיקה אלא מדינא דגמרא, אבל מתקנתא מודה שכופין, אלא שהרשב"א לא כתב כן בדעת ר"ת, ומכל מקום דעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"ם ובעל העיטור והריא"ז והסמ"ג דכייפינן לגרש בטענת מאיס עלי. וכתב:

"ועם האמת דכל הנך רבוותא לא קיימין בטעמא חד, דיש מהם שאומר מדינא דגמרא, ויש מהם שאומר מדינא דתקנתא, מכל מקום אנן בדידן מה אכפת לן כיון דאיכא כפייה, יהיה מן הטעם שיהיה. וזה שאני מרבה בדעות היתר הכפייה אין רצוני ח"ו לתפוס היתר בכפייה דכיון דאיכא כל להקת הגדולים שזכרנו לעיל בהרחקת הכפייה, וכל האחרונים נמשכו אחריהם, מי הוא זה אשר יערב אל ליבו לקרב מה שהם ז"ל הרחיקו הרבה. אמנם כל מגמתינו הוא להראות דאיכא כת מרבוותא טובא דמתירין לכפות בהאי מילתא כפייה בהדיא, כדי לבוא אל עיקר שאלתנו, האם נסמוך לעשות בנידון זה הרחקה שכתב ר"ת."

אלא שכתב שם (ד"ה הלום, דף ס ע"ג):

"והנה ראיתי לחכמים המובהקים שהעירו בזה שבטענת מאיס עלי שלא לנהוג בהרחקות דר"ת הואיל וכתב המרדכי (פ' המדיר) וז"ל, בכל הני דלא קתני כופין, אלא יוציא ויתן כתובה, לא כפינן אלא בדברים בעלמא, אבל הר"ם אומר בשם ר"ת דנוכל לעשות שנקבל גזרה שלא לישא וליתן עמו עד שיקבל ליתן גט. ודברים אלו הביאם מרן הב"י (ס"ס קנד) ע"ש. ואם באנו ללמוד משם לנידון דידן ודאי אינו עניין כלל, דע"כ לא קאמר התם ר"ת ז"ל אלא במקום שאמרו חכמים יוציא, אבל במאיס עלי דלפי ר"ת וכל הנלוים עמו ליכא אפילו יוציא, מאן לימא לן שיאמר בו ר"ת לקבל עליו בגזירה."

אלא שכתב הרב אליהו רבה וזוטא שאחר החיפוש מצא במהרי"ק (שורש קב) תשובת ר"ת דבטענת מאיס עלי נוהגים בו בהרחקות דר"ת. אלא שכתב דכל זה כבנידון דידיה "דאנן ידעינן בודאי דלא נתנה עיניה באחר, וגם ליכא למיחש שילמדו ממנה אחרות למרוד בבעליהן". והוכיח כך מהלבוש (ס"ס קלד), וז"ל:

"ואע"פ שאין כופין עכשיו שום איש לגרש את אשתו וכו', אבל אם רואים ב"ד לפי ראות עיניהם שיש תקנת האישה בדבר, כגון שטוענת מאיס עלי וכה"ג מכל מקום יכולים הבי"ד להטיל חרם ביניהם וכו' שלא יהו רשאים לדבר עמו, וליש וליתן עמו, וכו' אם לא יגרש […] ועיין במהרי"ק (שורש קב)."

ודקדק הרב א"ר וא"ז שמבואר בדברי הלבוש שלא בכל מקום התיר ר"ת, רק לפי ראות עיני הדיינים כשיראו שיש תקנת האישה בדבר, והיינו שרואים הבי"ד שמה שטוענת מאיס עלי הוא אמת והיא אנוסה, מפני שלא עלה זיווגם יפה, והבעל רוצה לעגנה.

וסיים הרב סדר א"ר וא"ז (דף סג ע"ג ד"ה הנה לזה), וז"ל:

"דכיון דר"ת ז"ל בעל המימרא במאיס עלי אמרה [לעשות הרחקות דר"ת] ומהרי"ק ז"ל הביאו להלכה פסוקה בלתי שום ערעור, וכן עשה איהו ז"ל מעשה בעניין איסור אשת איש, גם מהר"ר דון תם ומהר"י אבאיוב ז"ל שהם גדולי האחרונים תפסוה במושלם פשוט כנזכר, אם כן מעתה איך יעלה על לב איש לומר דמה שלא הזכירוה מרן והרב המפה בפסקיהם הוי משום דקהו בה קהייתא, דאם כן היה להם ז"ל להזכירה ולומר דלא סמכינן עלה, או דלא עבדינן בה עובדא, ומי לנו בקי בדברי מור"ם בעל סדר המפה מהרב הלבוש שהיה תלמידו, וכיון דחזינן ליה דפסקה להא דר"ת בפסקיו כנזכר, איך יעלה על הדעת שבא לקרב מה שהרחיק רבו, אשר על כן נראה לע"ד ברור ומוכרח דמה שלא הזכירוה להא מרן ומור"ם הוי טעמא משום דהא דהורה ר"ת לעשות הרחקה במאיס עלי, לאו בכל טוענת מאיס עלי היא, אלא דוקא כשניכר בודאי שכן הוא באמת, ושיש עיגון בדבר דוקא."

הא קמן שגם הרב אליה רבה וזוטא הרגיש בדברי המרדכי והרמ"א הנ"ל, ולסוף כתב דהיכא שברור לבי"ד טענת המאיס עלי של האישה, יש לכל הפחות לנהוג בבעל בהרחקות דר"ת, וזה דלא כדברי הגרח"נ צימבליסט שלדברי המרדכי והרמ"א אין לנהוג בהרחקות ר"ת כשטוענת האישה מאיס עלי.

אלא שבלא"ה הגרח"נ צימבליסט גופיה בפסקי דין הרבניים ח"ט (מעמ' 101) כתב לצרף דעת הפוסקים לכוף את הבעל בנתינת גט בטענת מאיס עלי, וממילא בודאי שאפשר לסמוך עליהם בעניין הרחקות דר"ת. ובפסק דין הנ"ל דעת הגר"ש ורנר דיש לסמוך על הפוסקים הנ"ל לכוף הבעל בנתינת גט שיש עוד צד נוסף כדי לכופו.

וכן חזינא בספר שורת הדין חט"ז (מעמ' קעב) פסק דין מבית דין הגדול, כל שבית הדין משוכנעים באמיתות הדבר, ושאכן המאיסות ממשית ולא מדומה, יש לחייב את הבעל בנתינת גט, והסתמכו על דברי הפוסקים הנ"ל.

הנה גם אנן חזינא בצער האמיתי של האישה, ואין ספק לדידן שלא תוכל אישה זו לשוב לבעלה הראשון, ובפרט שעל כל הסבל שסבלה ממנו עוד היה מהתל בה שלא הגיע לשלום הבית אצל זקני העדה כפי שהוא דרש, וכן לא הגיע מספר פעמים לדיונים, וכן לדבריה איים עליה שיוריד לה את הראש, ולא רק זאת אלא בפני בית הדין בשני דיונים שונים הודיע לפני בית הדין שיש לו "קריזות" והוא לא אחראי למעשיו.

והגם דיש החולקים וס"ל שאין מחייבים ליתן גט ואין נוהגים בו בהרחקות דר"ת אף בטענת מאיס עלי ונתנה אמתלא לדבריה וכנ"ל, מכל מקום בודאי שיש סמך גדול בנידון דידן לחייב הבעל במתן הגט הואיל ויש לנו אילנות גדולים לסמוך עליהם, ובפרט במקום שיש עוד צדדים לחייב הבעל בנתינת גט, שגם לדבריהם יש לצרף דעות הפוסקים המחייבים בנתינת גט לצדדים נוספים וכדלקמן."

עכ"ל בפס"ד הנ"ל בנושא חיוב גט במאיסות מבוררת.

והגם שבנידון דידן המאיסות שונה, אולם במהות המאיסות המבוררת אין שינוי, גם בנידון דידן טענה האישה שבעלה היכה אותה, גלגל אותה מכל המדרגות, קלל אותה, הרחיק אותה מהמשפחה שלה, אובססיבי כלפיה, אומרת לו במפורש לא יכולה לסבול אותך, נמאס לי ממך. ויש לראות בטענות ובאמירות הללו כמאיסות מבוררת, ואנו משוכנעים כי האישה לא תשוב לבעלה שוב, ולכן העיקר שיש לסמוך על כל הני רבוותא דס"ל דעכ"פ יש לחייב בנתינת גט.

עוד כתבנו שם בעניין פירוד ממושך כדלהלן:

"ג. פירוד ממושך של הצדדים ואין בית הדין רואה סיכוי לשלום בית

בנידון דידן מתגוררים הצדדים בנפרד למעלה משנתיים וחצי.

ידועים דברי הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (ח"ב סימן קי"ב), וזה תורף דבריו:

"כשיהיה קטטה ומריבה בין איש ואשתו באיזה צד ואופן שיהיה, דהיותר טוב שכשיבואו עניינים אלו בפני בי"ד, להאריך הזמן ולהרבות רעים לתווך השלום, כי גדול השלום, ועל דרך שכתב מהרשד"ם חאהע"ז (סימן ק"ג) דאפילו אין הכחשה ביניהם אין לכוף לגרש לאלתר, עד שיראה דתוחלת ממושכה מחלת רב, ואין להם תקנה. ע"כ. ואם יראה בעיני הבי"ד שעבר זמן ולא היה שום תקנה, אז ישתדלו לתת גט."

והדין כן בין אם האיש רוצה להתגרש והאישה לא רוצה להתגרש, ובין אם האישה רוצה להתגרש והאיש אינו רוצה להתגרש, דיש על הבי"ד להשתדל לתת גט ולהפרידם זה מזה. וסיים,

"אלא דבדרך כלל אני אומר כל שנראה לבי"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים, אחד האיש ואחת האישה, וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בעניין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות, עתידין ליתן את הדין, והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום, ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חודשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור, ותמצא מה שכתב בזה בספר החסידים. כל זה כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו הקדושה."

ובנידון דידן בוודאי בית הדין עשו השתדלות גדולה לעשות שלום בין בני הזוג, ושלחו את בני הזוג מספר פעמים לזקני העדה האתיופית, והנראה לבית הדין שאין תקנה לבני הזוג שיהיה שלום ביניהם, ובפרט מהתנהגותו של הבעל שהודיע לפני בית הדין מספר פעמים שאם הוא תופס "קריז", אינו מודע למעשים שלו, והוא לא אחראי למעשיו, בוודאי במצב כזה, הנראה שאין לבני הזוג אלו תקנה לשלום בית. ולדברי הגר"ח פלאג'י הנ"ל יש לכוף את הבעל לתן גט, שהרי בנדו"ד בני הזוג כבר פרודים למעלה משנתיים וחצי.

אלא דחזינא בשו"ת יביע אומר (ח"ג אה"ע סימן ח"י אות י"ג) שכתב בדרך אפשר לבאר דברי הגר"ח פלאג'י דלאו כפייה בשוטין קאמר אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה, וכדעת רבינו יונה והרמ"א. והנראה בכוונת הרב ז"ל למש"כ השיטה מקובצת (כתובות סד ע"א), וז"ל:

"כתב רבינו יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בי"ד מודיעים לו שמצווה עליו לגרשה, ונותנים לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא."

והרמ"א (ביו"ד סימן רכ"ח ס"כ) כתב שהאומרת מאיס עלי חייב להוציא, וכתב הט"ז שם (ס"ק לד) היינו לדעת הרמב"ם, אבל לא קי"ל הכי באה"ע סימן ע"ז. וכן בביאור הגר"א שם (ס"ק נג) כתב שכך היא דעת הרמב"ם, ואף שכל הפוסקים חולקים עליו מ"מ אינה מחויבת להיות עמו.

ומה דכתב הרב ז"ל לבאר בדברי הגרח"פ דבריחוק בין בני הזוג למעלה מי"ח חודש מותר לקוראו עבריינא, משמע לכאורה דאפי' הרחקות דר"ת אין לתת על הבעל. וראייה לכך מדברי הפ"ת (סימן קנ"ד סק"ל) שכתב בשם הג"א (ס"ס ע"ב) בשם מהריב"ל "דהאידנא שהרחקות חשובים כנידוי אין לעשות שום הרחקה, רק שאומרים לו מותר לקרותך עבריין". כוונתו למש"כ המהריב"ל (בתשובות ח"ב סי' יח) דהגם דהסמ"ג והמהרי"ק ועוד כתבו שיש לנהוג בהרחקות דר"ת בטענת מאיס עלי, מ"מ לא נהגו בזה, ועכ"פ ס"ל למהריב"ל דמותר לקוראו עבריין. ויעו"ע בשו"ת יביע אומר ח"ז (סימן כ"ג) ובח"ח (סימן כ"ה) מה שכתב בשם הפוסקים דלא ס"ל כמהריב"ל, וגם מהריב"ל לא השווה מידותיו, ואכמ"ל.

אלא גם מביאור מרן הראשל"צ ז"ל בדברי הגרח"פ דשרי למקרייה עבריינא, הנראה לענ"ד דעכ"פ יש לומר לבעל שהוא חייב להוציא, וכדמוכח מתשובת הריב"ש (סימן קכ"ז ד"ה אמנם) שכתב דהא דאמרינן בכתובות (דף ס"א ע"ב) דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה, כבר הסכימו כל האחרונים לא שיהיו כופין אותו על הגט אלא כופין אותו על הכתובה ומבקשין ממנו על הגט, ואומרים לו שהוא חייב להוציא, ואם לא יוציא אין רוח חכמים נוחה ממנו, ושרי למקרייה עבריינא. ע"כ. הא קמן מוכח מהריב"ש דבמקום דשרי למקרי עבריין חייב להוציא, וכן מוכח מסברא, דאם לא נאמר כן כיצד מותר לקוראו עבריין, ודו"ק. והגם דבשטמ"ק הנ"ל כתב בשם רבינו יונה דבאומרת מאיס עלי אומרים לו דמצווה לגרשה ומותר לקוראו עבריינא, ומשמע שגם במקום שרק מצווה לגרש מותר לקוראו עבריינא, נלענ"ד שכוונת רבינו יונה דמצוה לגרשה, היינו שחכמים מצווים אותו שיגרשנה, והוי ככל מצוות דרבנן שמחוייב עכ"פ לקיימן. והכי מוכח מלשון הגמ' שבת (מ.) דמאן דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא, ואם אינו אלא מצווה בעלמא ולא חיוב, אמאי שרי למקרי ליה עבריינא.

ויעויין עוד בחידושי הריטב"א מו"ק (ד. ד"ה ליתי מר ולשמתיה) שכתב וז"ל: "פירוש ככל מאן דעבר אדרבנן שהוא חייב נידוי". ואם חייב נידוי, אין לומר בשיטת רבינו יונה שאומרים לו מצווה לגרש היינו מצווה בעלמא, אלא וודאי כוונת רבינו יונה במש"כ מצווה היינו ככול המצוות שהם חיוב גמור. וכך גם מוכח מדברי מרן הראש"ל ז"ל גופיה שם (ריש אות י"ג) שהביא דברי הרמ"א (יו"ד סימן רכ"ח סוף ס"ז) שכתב שבטענת מאיס עלי חייב להוציאה, וכתב הרב זצ"ל שיש לדברי הרמ"א סימוכין מדברי השטמ"ק בשם רבינו יונה. מוכח מדברי הרב ז"ל שהבין בדברי רבינו יונה הואיל דמותר לקוראו עבריין חייב להוציאה. ויותר מזה מובא בדברי מרן הראש"ל ז"ל בהמשך שם (סימן כ אות ל"ד), שמסתמך על דברי הגרח"פ הנ"ל שכופין הבעל לגרש מחמת פירוד ממושך.

גם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סימן נ"ב) כתב שאין להסתמך על פשט דברי הגרח"פ דלאחר פירוד ממושך יש לכוף הצדדים לתת גט. ושם דן בעניין ערעור שהגיש הבעל נגד החלטת בית הדין האזורי שאין לכוף האישה לקבל את גיטה, ומיירי באיש שהתחיל לתבוע גירושין משנת תשכ"א ובית הדין עד שנת תשד"מ דחה את דרישתו לחייב את האישה לקבל את הגט, הואיל ואין עילה מוצדקת שהאישה חייבת לקבל את גיטה. והרב צי"א כתב לחזק החלטת הבי"ד האזורי, וז"ל:

"כי בית הדין האיזורי לא מצא עילה לנתינת גט פשוט, ולא נתן חשיבות לעצם הדבר מה שכבר זה עידן ועידנים השלום לא שורר בין בני הזוג, ובצדק, דאם לא כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, וכל איש שירצה מאיזה סיבה שהיא להפטר מאשתו או יתן עיניו באחרת, יעגנה כמה שנים ויבקש לחייבה ג"פ היות ואין סיכויים לחיי שלום."

וככה מצינו בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סימן קמ"ה) שדן במקרה שאחד מאס באשתו אחר היותו עמה חמשה חודשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו, וכבר עברו ארבע עשרה שנים, ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם, והיא אינה חפיצה להתגרש בשום אופן. והעלה כי אין לו טעם מבורר ואין בדבריו כלום, ולא משנה מה שכבר עברו ארבע עשרה שנה ולא באו לידי קירוב.

ושוב העיר מדברי הגרח"פ הנ"ל, שלדבריו היה מקום לכאורה בנידון זה שכבר עברו שנים רבות שאין שלום בן בני הזוג לחייב את האישה לקבל גיטה, וכתב הרב צי"א:

"אין בזה בכדי סמיכה, וערבך ערבא צריך. ואחרי בקשת המחילה, הגרח"פ ז"ל יחידאה הוא בדעתו זה, ודבריו תמוהים, כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהם ממש, מצינו שנפסק להלכה שמגלגלים את בני הזוג שנים על שנים, ולא כופין לא אותו ולא אותה לגרש."

וציין לדוגמא דברי הרמב"ם (פט"ו מהל' אישות הלכה ט"ו) ושו"ע (סימן עז ס"ג וסימן קנד ס"ז).

וכוונת הרב צי"א למש"כ הרמב"ם (שם):

"האישה שבאה לבי"ד ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שימוש שמוליד, או שאינו יורה כחץ, יעשו הדיינים פשרה, ואומרים לה ראוי לך שתנהגי עם בעלך עד שתשהי עשר שנים ולא תולידי ואח"כ תתבעי, ומגלגלין עמה בדבר זה, ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין מורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה."

הא קמן הגם שהאישה טוענת על בעלה שאינו יכול לשמש כדרך כל הארץ, הגם שאין כופין אותה לישב עם הבעל, בכ"ז אין כופין את הבעל לגרש אף שמצב זה נמשך כמה שנים.

וכך נראה מדברי השו"ע (סימן ע"ז ס"ג) בעניין מורדת הטוענת מאיס עלי דאין כופין אותו לגרש ולא אותה לישב תחתיו. וכך נראה מדברי השו"ע (סימן קנ"ד ס"ז) במי שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים, שאין כופין אותו לגרש.

ולאחר מחילה מהרב צי"א, אי משום הא לא איריא, דבוודאי לא נעלם מדברי הגרח"פ דברי הרמב"ם והשו"ע, אלא דס"ל להגרח"פ דלא דמי כשיש טענות כלפי הבעל, וכגון שאין הבעל משמש אותה כדרך כל הארץ, או שאין לו גבורת אנשים, או דמאיס עליה, דבכה"ג הגם שיש עילה אין כופין את הבעל לגרש, כיון דעכ"פ הם בבית אחד ורחמי ה' מרובים שאפשר שיתעסק ברפואות ויתרפא, ואפשר שידבר על ליבה ויחזור השלום. משא"כ כשבני הזוג פרודים יותר מי"ח חודש וכל אחד גר בדירה אחרת, דלאחר זמן ממושך כזה בריחוק הגופות והנפשות שהסיכויים להחזיר השלום בית לאחר קטטות הוא קטן מאוד, מוטל על הבי"ד החיוב למנוע את האיש ואת האישה מחשש קלקול והרהורי עברה כמבואר בדבריו הנ"ל.

עכ"פ כתב הרב צי"א שם לבאר כוונת הגרח"פ ז"ל דלא כיוון בדבריו לכפייה כמשמעו, אלא שבית הדין יסובבו את הדברים שהצדדים יסכימו לכך, ודקדק זאת בלשון הגרח"פ שכתב "עד שיאמר רוצה אני", היינו עד שיסכימו להיפרד זמ"ז בג"פ. עוד כתב לבאר בדברי הגרח"פ ז"ל דמיירי:

"רק היכא שלמעשה בגלל המריבות שביניהם שני בני הזוג גם יחד אינם מסכימים להזדקק זל"ז לחיות חיי אישות, וכדכתב בלשון 'ואם בינם לשמים', וזאת היא גם הראייה שמביא שם מספר חסידים שהמדובר היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו, וככה המדובר גם בשו"ת מהרשד"ם בחאהע"ז (סימן קג) שמסתייע ממנו החיים ושלום. אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם משנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כה"ג יודה גם הגרח"פ ז"ל שאין כל מקום לחיוב וכפייה לגט פיטורין, כל שאין כל עילה ממשית לדרישה זאת."

הא קמן דגם הצי"א שכתב על דברי הגח"פ ז"ל שיחידאה הוא ודבריו תמוהין, מכל מקום היכא שבגלל המריבות שביניהם, שני בני הזוג לא רוצים להזדקק זה לזה, יש לכוף את בני הזוג להתגרש.

ודומה לדברי הצי"א כן כתב הרב הגאון עזרא בצרי בפסקי דין הרבניים חי"ב (מעמ' 207-203) שהדבר ברור שכוונת הגרח"פ לכפות הצדדים בדברים, ואין כוונתו להכריחם בדרכי הכפייה. עוד כתב לבאר שהגרח"פ מיירי שהקטטות הם משני הצדדים, אולם אם רק הבעל מרגיל בקטטה, ועיניו נתן באחרת, בזה לא דיבר הגרח"פ ז"ל.

שו"ר בפסקי הדין הרבניים ח"ט (עמ' 213) מהדיינים הרבנים הגאונים גורן, קאפח והגר"מ אליהו שכתבו שאין להסיק מתשובה זו של הגרח"פ שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפייה לגט, כל שכן שמדובר בכפיית הבעל לנתינת גט, ואף אין לכוף אישה לקבל גט אא"כ האישה מורדת, או שטוען הבעל שמאוסה עליו ויש סיבה מבוררת לכך, וגם יש רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקווה לשלום בית, אז כופין אותה לקבל גט.

ועכ"פ גם לדבריהם היכא שהאישה מורדת, שזה לבדו אין לכופה להתגרש לאחינו האשכנזים שנוהגים בחדר"ג, מ"מ בצירוף פירוד י"ח חודש, יש לכופה להתגרש, וכן לדבריהם היכא שהבעל טוען שמאוסה עליו, ויש סיבה מבוררת לכך, וגם יש רגליים לדבר יש לכופם על הגט. ומסתמא לדבריהם הוא הדין אם האישה טוענת שמאוס עליה בטענה מבוררת דיש לצרף פירוד ממושך.

אולם אשכחן לכמה מגדולי הדיינים שהביאו דברי הגרח"פ כפשוטן אלא שקבלו דבריו במקצת, כמבואר בפסקי דין הרבניים (ח"ז עמ' 113) פסק דין מחברי בית הדין הגדול הדיינים הרבנים הגאונים הגר"י ניסים, הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי , שבא לפניהם ערעור על החלטת בית הדין האזורי שלא חייבו את האישה לקבל גט מבעלה. פסק הדין עסק בזוג שחיים בנפרד למעלה מעשר שנים, ובית הדין האזורי לא ראה בתביעת הבעל תביעה מוצדקת לחייב את האישה בקבלת גט, ובדיון האחרון התנגדה האישה לקבלת גט אפי' אם ייתן לה הבעל פיצוי מתאים, וכן אפילו אם ייתן לה מזונות כל ימי חייה לאחר מתן הגט. חברי בית הדין הגדול כתבו שמתקבל רושם שבמקרה זה לא נשאר לאישה כל יחס חיובי כלפי בעלה, ולא קיים עוד אצלה קשר נפשי אליו, וההסבר היחיד שיש לתת לסירובה של האישה הוא רק נקמנות גרידה, בבחינת "תמות נפשה עם פלישתים". עכ"פ נראה שבוודאי שהאישה לא רוצה אותו, ורוצה להחזיק אותו רק כבן ערובה, ומסתברא דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה שלא לגרש אישה בעל כרחה. אלא שאף אם נאמר דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה, מ"מ אם נבוא להתיר באופן כנ"ל, לכאורה יפרוץ הדבר להתיר בכל גווני.

אלא שכתבו להוכיח מדברי המהרשד"ם בחאה"ע (סימן ק"כ) שלאחר פירוד של עשר שנים יש להתיר לבעל שאשתו מרדה בו לגרשה בעל כורחה, ואין בזה משום חרם דר"ג, שהרי המהרשד"ם שם נשאל מפלוני אשכנזי שצעק לפניו בקול מר שאשתו מרדה בו כבר קרוב לארבע שנים, והוא אינו יודע מה לעשות, שאפשר שגם בכה"ג גזר רגמ"ה. בהתחלה לא רצה להשיב לו, הואיל ורבני האשכנזים בקיאין יתר בתקנות רגמ"ה, אולם כיוון שלא היה מי שישיב לו, ויש לחשוש שמא השטן יוציאו חוץ ממחיצתו, ועוד שאין לו מי שישמשנו והוא בבכי ובתחנונים שיגרשו אותה בעל כורחה, ובזה משכן המהרשד"ם נפשיה להתיר לו לגרשה בע"כ מכמה טעמים: חדא, דבכמה דברים אזלינן בתר אומדן הדעת, והרי מהר"י איסרלן בתרוה"ד (פסקים רנו) כתב שמי שנשתמדה אשתו שברינו"ס נושאין אישה אחרת בלי גירושין, דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה. וכן הרשב"א בתשובה כתב דתקנת הגרמ"ה לא נתפשטה בארצותינו, והדעת נוטה שלא גזר בכל האנשים ובכל המגרשים, שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים שתולין מעשיהם בדברים בטלים, אבל באלו שאמרנו שהוא מן הדין או מן החיוב לגרש או לישא אחרת בזה לא גזר הרב אפי' היתה תקנה עולמית, שכל שכן ששמענו שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי, ע"כ. הרי שגם הרשב"א אזיל בתר אומדנא. והרשב"א כתב כל שהוא מן הדין לגרשה וכגון במורדת י"ב חודש, בין במורדת מחמת מאוס עלי ובין בעינא ליה ומצערנא ליה, הדין הוא לגרשה ולהוציאה. ולכן איש זה שאשתו מורדת בו, אין למחות בו שלא יישא אישה כרצונו.

אלא שהעיר מדברי המהרי"ק (שורש סג) שכתב בשם המרדכי בשם הראב"ן שבמורדת לא תיקן הרגמ"ה, אלא שבמרדכי לא רצה להחליט בדבר. וכתב המהרי"ק וק"ו בן בנו של ק"ו אנו בעוונותינו ובפרט כי הדור פרוץ, ואם יתירו במורדת, יבואו להתיר גם שלא במורדת, ואפי' תקדיח תבשילו, יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באישה אחרת. אלא שכתב המהרשד"ם שממשכן נפשיה להתיר, כי ידוע שאמרו שבמילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן, ולכן במורדת ארבע שנים שאינה רוצה להתייחד עמו, שהוא מילתא דלא שכיחא, אין לחוש על זה.

עוד כתב המהרשד"ם להתיר משום ספק ספיקא, ספק שמא עבר זמן תקנת רגמ"ה, ואת"ל שלא עבר שמא במורדת ארבע שנים לא תיקן, שלא יעלה על הדעת בן אדם שיהיה האיש ההוא אסור בנחושתיים, והתורה דרכיה דרכי נועם, ואדרבה המעכב בידו לשאת אישה חוטא הוא. ולכן בנידון הנ"ל שמרדה בו ארבע שנים וקלא אית ליה, יש להתירו לישא אישה ואין לחשוש שמא יטעו אחרים, דהיא מילתא דלא שכיחא.

וזה סמך להתיר בזוג שהם פרודים עשר שנים והאישה לא רוצה לקבל גט רק מחמת נקמנות שהוא מילתא דלא שכיחא שיש להתירו לישא אישה אחרת.

ועוד הביאו דברי הגרח"פ ז"ל להסתייע בנידון הנ"ל, אלא שכתבו:

"ואף אם נאמר דמשום חומר חרם רגמ"ה ז"ל לא לגרש בע"כ, יש להחמיר בכל גווני, ולא נרחיק לכת כהגרח"פ ז"ל, מ"מ יש לדון דעכ"פ יש לאפשר בכה"ג לבעל להשליש גט וכתובה, ולהיפטר על ידי כך מהחיובים המוטלים על הבעל כלפי אשתו."

והוכיחו כך מדברי הישועות יעקב (סימן עז) ומתשו' מהר"ם מלובלין (סימן א) שכל שהבעל בא בטענה דמאיסה עלי, והיא טענה מבוררת אינו חייב בשאר כסות ועונה. ומסוף דבריהם שם מוכח שכל שהתאמת לבית הדין שהאישה מסרבת להתגרש מחמת נקמנות גרידא, יש לחייבה לקבל גט, וכדמוכח מדברי הרמב"ם ומדברי הגרח"פ. ופסק דין זה נכתב ע"י הגרי"ש אלישיב ז"ל והובא בספרו קובץ תשובות ח"ב (סימן קט"ז).וכן חזינא בשו"ת שמע שלמה ח"א (סימן א).

אלא שבנידון דידן מיירי שהבעל הוא זה שמסרב ליתן את הגט, ובזה אין מדברי המהרשד"ם הנ"ל כדי להתיר, ומ"מ מדבריהם מוכח שיש עכ"פ לקבל דברי הגרח"פ במקצת.

ויש מהדיינים שקבלו דברי הגרח"פ כפשוטן לכוף על נתינת הגט, כמבואר בפסקי דין הרבנים ח"ט (עמ' 149-152) מהדיינים הרבנים הגאונים ילוז וריז'י וטופיק שדנו בזוג שהבעל טען שהיא מאוסה עליו הואיל והיא בעלת מריבות, ואפי' ילדיה פרי בטנה אינם מסוגלים לחיות איתה בבית אחד. בית הדין זימנו את שלשת ילדי הצדים זה שלא בפני זה, וכל אחד מהם אמר לפני בית הדין שאם האם תחזור הביתה הוא יברח מהבית, והאישה אינה חפצה בגירושין. בית הדין סמכו על דברי הגרח"פ הנ"ל הואיל ובני הזוג כבר שנים רבות שהם חיים בנפרד, ואפסה כל תקוה לשום שלום ביניהם, וצירפו לזה הסכמת הבעל ליתן סכום הגון הרבה יותר מהכתובה, דבכה"ג חייבת האישה לקבל גיטה.

וכן חזינא בפסקי דין הרבניים ח"כ (עמ' 64) פסק דין מחברי בית דין הגדול מהדיינים הרבנים הגאונים דיכובסקי, שפירא ובן שמעון בבעל שטען שאשתו מאוסה עליו והאישה דבקה בשלום בית. בתחילה כתבו לפטור את הבעל משאר כסות ועונה כפי שכתב הרא"ם בתשו' (סימן ל) שבעל המואס באשתו פטור משאר כסות ועונה. והגם שהחלקת מחוקק (סימן עז סק"ג) כתב לחלוק על הרא"ם, מכל מקום הבית שמואל שם (סק"א) כתב דהבעל יכול לומר קים לי כרא"ם. והגם שהבית מאיר (שם) פסק דלא כרא"ם, מ"מ הישועות יעקב (סימן עז בפירוש הקצר סק"א) כתב דאם הבעל טען שאשתו מאוסה עליו, ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ, מ"מ יכול למנוע ממנה מזונות, ורשאי הבעל לסמוך על הרא"ם ומהר"א ששון. וכ"כ הבית יעקב (ס"ס עז) כל שטוען הבעל שמאוסה עליו ויש אמתלא מבוררת פטור מזונות, והוכיחו כך מהאי דינא דמתיבתא שהובא בטור (סימן עז) בשם מהר"ם מרוטנבורג שכתב החזון איש חאהע"ז (ס"ס טז), שאם רואים הדיינים שאכן הבעל מאוס עליה הגם שמבקשת כתובתה כדי להתפרנס ממנה, אינה מפסדת כתובתה, ודלא כב"ש שכתב דמפסדת כתובתה. והוא הדין בבעל שטוען שאשתו מאוסה עליו, אם נראה לדיינים שאכן היא מאוסה עליו פטור ממזונות וכו'.

אלא שכתבו שכל זה לעניין שאין לחייב את הבעל לשלום בית, וכן אין לחייבו בשאר כסות ועונה, אולם מאידך, אין ראיה מהנ"ל לחייב את האישה להתגרש. וכתבו להסתפק אם בכה"ג יש חרם דרגמ"ה שלא לישא אישה על אשתו, והביאו דברי הכנה"ג (סימן א בהגב"י סקל"ג) שאפי' האומר שאשתו מאוסה עליו, חרם דרגמ"ה מונעו מלישא אישה על אשתו, אולם בשו"ת צמח צדק חאה"ע (סימן קלב) כתב דהיה נראה שיש להתיר לבעל הטוען שאשתו מאוסה עליו לישא אישה על אשתו שהרי הג"א בכתובות (פ"ה סימן לה) הביאו דברי רגמ"ה דבאישה הטוענת מאוס עלי כופין את הבעל לגרשה, וכדעת הרמב"ם, וכיון שרגמ"ה לא ייפה כח האישה מכח האיש, הרי כיון שכופין את האיש לגרשה, כן כופין את האישה שהבעל טוען שהיא מאוסה עליו להתגרש. ואע"פ שאין הלכה כרגמ"ה והרמב"ם בעניין כפיית האיש, מ"מ לגבי כפיית האישה בודאי הלכה כמותו, ומכל מקום הצריך הצמח צדק היתר מאה רבנים.

אלא שבסוף התשובה כתב הצ"צ הגם שנראה שלהלכה כל שהבעל טוען שמאוסה עליו ויש לו טענה מבוררת, דבכה"ג לא גזר רגמ"ה, מ"מ למעשה אין לנהוג כך, כיון שלא ראינו שנעשה מעשה כזה להתיר חרם דרגמ"ה בטענת מאיסה עלי. ומכל מקום בנדיון דידיה שהיה טעם גדול להתיר לבעל הואיל ולא זכה להבנות מאשתו, והאישה כבר באה בשנים, הרי גבי נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, פסק הב"ש שכופין לגרש. ואף שבתשו' אבן יקרה (ח"ג סי' כד) לא פסק כך, מכל מקום מדברי שאר פוסקים מבואר דלא כאבן יקרה. ועכ"פ בצירוף שני הטעמים כתב להתיר לבעל על פי מאה רבנים לשאת אישה על אשתו, השליש הגט וכתובה.

וכן חזינא בפד"ר חכ"א (מעמ' 333) פסק דין מהדיינים הרבנים הגאונים פופוביץ', הגר"ש עמאר ואוחנונה באישה שתבעה גירושין הואיל והיתה אלימות מילולית, עלבונות והשפלות, והבעל היה שובר כלים באמצע הלילה, וכן קללות וניבול פה. עוד טענה שהבעל היה חוזר בשעות המאוחרות בלילה, ולפעמים בבוקר היה עם סימני אודם על גופו ובגדיו. בית הדין שלח את בני הזוג לייעוץ, וקבל חוות דעת מהיועצים שאין סיכוי לשלום בית, והאישה טענה שהבעל מאוס עליה הואיל שהיתה אלימות מילולית, והיה אומר לה זבל כמוך, חתיכת זקנה, פגועת מוח, ועוד. אולם הבעל הכחיש הכל וטען שלימדו אותה לטעון טענת מאיס עלי.

בית הדין כתב שלא היתה כל ראיה לטענת האישה שבעלה היה רועה זונות, מכל מקום כתב שטענת האישה שהבעל מאוס עליה היא טענה כנה, ואין חשד שעיניה נתנה באחר ולא בממון, ולא נראה שלימדוה לטעון כך, והסתמכו על דברי הרמ"א (סימן עז ס"ג) שהבי"ד ידונו לפי ראות עיניהם, וכן מבואר בחזו"א אהע"ז (סימן סט סקט"ז). והוסיפו שנראה שגם הבעל יודע שלאחר המצב והפירוד ביניהם אין סיכוי לשלום בית, וגם הוא לא מעונין בשלום, ותביעתו לשלום אינה כנה. ושם (עמ' 362) צירפו דברי הגרח"פ דעכ"פ יש לחייב את הבעל בנתינת גט, בצירוף טענת מאיס עלי ושהיו הבעל והאישה מורדין זה על זה. ודברי הגר"ש עמר שליט"א גם בספרו שו"ת שמע שלמה ח"ג חאה"ע (סימן יט).

שו"ר בשו"ת שמע שלמה להגר"ש עמר שליט"א ח"א (סימן א אות ח) שכתב בזוג שעשו הסכם גירושין והאישה כבר קבלה חלקה בדירה, וכשבאו לסידור הגט תבעה האישה שלום בית, ולפני הדיינים נראה שהאישה תובעת "שלום בית" רק כדי להתנקם מהבעל, והביא דברי הגרח"פ ז"ל וכתב, וז"ל: "ונראה מדברי הגרח"פ ז"ל דגם באיש ס"ל לכופו כעבור זמן רב, והדברים ק"ו בחרם דרגמ"ה, ואם כי לא ראינו מי שסומך על זה לעשות מעשה, מ"מ לא ראינו אינה ראיה". אלא שהעיר על זה מפד"ר (ח"ז עמ' 111), שהתירו לבעל רק למנוע שאר כסות ועונה, אך לא לישא אחרת, וכתב דבנידון הרבנים הנ"ל היה בזה כדי להרתיע את האישה להתגרש, משא"כ בנידון דידיה שזה לבד אין מרתיע את האישה, הדרך היחידה לתת לבעל היתר נישואין.

עוד יש להסתייע ממה שכתב הרה"ג אליהו אברג'ל שליט"א בשו"ת דברות אליהו ח"ד (סימן ל) בבני זוג המסוכסכים שנים רבות, וכל הניסיונות שנעשו לעשות שלום ביניהם נפלו בתוהו, וכתב הואיל שאין שום תקוה ביניהם לשלום בית, הגם שהאישה מבקשת שלום בית, ונראה לבית הדין שהיא תקוות שווא, הואיל ונראה לבי"ד שכל בקשת האישה לשלום בית היא רק נקמנות מבחינת "תמות נפשה עם פלישתים", אין שום הצדקה להשאיר את הבעל בעיגונא דגברא כל ימיו, ומסתברא דבכגון בא לא תיקן רגמ"ה שלא לגרשה בעל כרחה. והוסיף, וז"ל: "וכן הורה גבר הגר"ח פלוג'י בספר חיים ושלום ח"ב (סימן קיב) וכו'". הא קמן דס"ל דברי הגרח"פ ז"ל כפשוטן.

הא קמן דיעות הפוסקים הנ"ל בקצרה, לדעת מרן הראש"ל הרב עובדיה יוסף ז"ל היכא שיש פירוד ממושך, הגם שצד אחד רוצה בגירושין וצד אחד אינו רוצה בגירושין, אם הבעל אינו רוצה בגירושין מותר לקוראו עבריין, ולעיל הוכחנו שכוונת הדברים שעכ"פ הבעל חייב בנתינת גט, אלא שאין כופין אותו בשוטים. ולדעת הצי"א כוונת הגרח"פ להביא את הצדדים להסכמה, וכן במקרה שבגלל המריבות שני בני הזוג אינם רוצים בחיי אישות, יש לכופם על הגט, ולדברי הרב עזרא בצרי אם שני הצדדים מרגילים לקטטות יש לכופן על הגט, ולדברי הרבנים גורן, קאפח והגר"מ אליהו אין ללמוד מדברי הגרח"פ הלכה למעשה, מ"מ היכא שיש טענה נוספת, וכגון שהיא מורדת או שהיא מאוסה עליו, ויש סיבה מבוררת על כך יש לכוף על הגירושין, ומסתברא לדידהו דה"ה באישה הטוענת דמאוס עליה וכדו'. ויש מהדיינים שהבינו דברי הגרח"פ כפשוטן וסמכו על דבריו כמבואר בפד"ר ח"ט (עמ' 149) מהרבנים ילוז וריז'י וטופיק. וכן בפד"ר ח"כ (עמ' 62) מהרבנים דיכובסקי ושפירא אבן שמעון. וכן בפד"ר חכ"א (עמ' 333) מהרבנים פופוביץ' והגר"ש עמאר ואוחנונה סמכו על הגרח"פ כפשוטו.

ולפי"ז בנידון דידן שבני הזוג פרודים למעלה משנתיים וחצי, לדעת מרן הראש"ל ז"ל מותר לקרוא עברינא, ויש לומר לו דחייב במתן גט. וגם לצי"א יש לומר הואיל וכיום שני בני הזוג אינם חפצים זה בזה, וכפי שאמר הבעל בפרוטוקול הדיון מס' 11 בתאריך 22/10/2019 שהוא כבר אינו אוהב את אשתו, ולא רוצה להישאר איתה, ולא רוצה לחזור אליה והוא רוצה להתגרש, הא קמן ששניהם כבר אינם מעוניינים בחיי אישות ביניהם ויש לכופם להתגרש. וגם לרבנים גורן וקאפח ומרדכי אליהו שכתבו שבטענת הבעל דמאוסה עליו בטענה מבוררת ויש רגלים לדבר יש לכוף את האישה להתגרש במצב של פירוד ממושך, נראה שהוא הדין גם היכא שהאישה טוענת מאיס עלי וכנ"ל. ולעיל התבאר בעזה"י בנידון דידן אם יש טענה של האישה דמאיס עלי. ומדברי הגר"י ניסים והגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל נראה שהבינו דברי הגרח"פ כפשוטן, והגם שלא סמכו על דבריו לגמרי אלא לפטור הבעל משאר כסות ועונה, מ"מ משמע מדבריהם שאם לא די בכך, אפשר לסמוך על הגרח"פ.

וכל שכן לדברי הרבנים הגאונים ילוז וריז'י וטופיק, ופופוביץ' והגר"ש עמר ואוחנונה, ואברג'ל דמשמע מינייהו דמקום שבית הדין משוכנעים היטב שאין סיכוי כלל לשלום הבית שיש לסמוך על הגרח"פ לחייב את בני הזוג בגירושין."

ע"כ מפסה"ד הנ"ל. ובנידון דידן שיש פירוד ממושך למעלה מי"ח חודש, יש לסמוך גם על הפוסקים הנ"ל לחייב בנתינת הגט.

וכך סיכמנו את מסקנת הדברים בפסק הדין הנ"ל:

"המורם מן האמור:

1. אישה שתבעה גירושין ומכלל דבריה נראה לבית הדין שבעלה מאוס עליה לחיי אישות, הוי כאילו אמרה במפורש מאיס עלי, וכ"כ מהר"א ששון ובספר צדקה ומשפט ובשו"ת פני משה ועוד.
2. אישה הטוענת "מאיס עלי" עם כל ההשלכות ההלכתיות שיש בטענה זו, אין חילוק בין אם טענה כן לאחר שבעלה תבע אותה לדין שהיא מורדת, לבין אם היא בעצמה תבעה את הגירושין בטענה זו.
3. הטוענת "מאיס עלי", נחלקו הראשונים אם כופין הבעל לגרש, ולהרמב"ם כופין לגרש, אלא דפליגי רבוותא בדעת הרמב"ם אם זה בדוקא שנתנה אמתלא לדבריה, אולם רוב הראשונים חולקים על הרמב"ם וס"ל שאין כופין, וכן דעת מרן השו"ע.
4. אלא שרבים מהפוסקים סמכו על מה שכתב מהר"א אבן טוואה בשו"ת התשב"ץ (טור השלישי סימן לה) שאף לדעת האומרים שאין לכפות על הגט בטענת מאיס עלי, מכל מקום יש להתיר לכוף כשיראה לבית הדין במקום שצריך לכך, וכגון מה שכתב הרשב"א בתשו' מי שמצער את אשתו ומשליכה מביתו, כופין אותו להוציא בגט, וכן בכגון מש"כ בשו"ת התשב"ץ במי שמצער את אשתו הרבה עד שמאסה בו מרוב הקטטות והמריבות וכו', שקרוב הדבר שיוציא ויתן כתובה, וכ"כ בשו"ת משפטי עזיאל לסמוך על דברי מהר"א אבן טוואה לכוף על הגירושין לפי ראות עיני בית הדין, וכ"כ בשו"ת מעשה איש, וכ"כ בשו"ת היכל יצחק, וכן מבואר בשו"ת ציץ אליעזר, וכ"כ בשו"ת ישכל עבדי שכל שיש אמתלא מבוררת לטענת מאיס עלי יש לחייב את הבעל לגרש, וכ"כ בשו"ת יביע אומר, וכ"כ בפסקי דין הרבניים רבים מהדיינים.
5. יש מהדיינים שכתבו שבטענת מאיס עלי אין אף לנהוג בהרחקות ר"ת עם הבעל, אולם נעלם מהם דברי הגר"א אלפאנדרי בספרו סדר אליהו רבה ואליהו זוטא שכתב שלכו"ע יש לנהוג עם הבעל בהרחקות דר"ת כל שניכר לבית הדין שדבריה אמת ולא נתנה עיניה באיש אחר, ודחה את הראיות שלכאורה משמע מדברי המרדכי והרמ"א דלא ס"ל הכי.
6. הגר"ח פאלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סימן קיב) כתב שאם היתה מחלוקת בין בני הזוג, ימתינו עד י"ח חודש, ואם נראה לבית הדין שאין תקוה לשלום בית, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט. ונחלקו גדולי הדיינים בביאור דברי הגרח"פ. בשו"ת יבי"א כתב שכוונת הגרח"פ שמותר לקרותו עבריין, ונראה שכוונת דבריו דהגם שאין לכופו בשוטים על הגט, מכל מקום יש לחייבו בנתינת הגט, ובשו"ת צי"א כתב לבאר דבריו שיש לבית הדין לסובב שהצדדים יסכימו להתגרש, וכן במידה ששני בני הזוג אינם רוצים בחיי אישות בגלל המריבות שביניהם, יש לכופם על הגירושין. ויש שהסבירו שאם היו הקטטות משני הצדדים יש לכופם על הגירושין. ויש מהדיינים (גורן, קאפח והגר"מ אליהו) ס"ל שאין ללמוד כלל מדברי הגרח"פ כפייה על הגט, ועכ"פ גם לדידהו יש לצרף דבריו אם האישה היתה מורדת, או שטען הבעל שמאוסה בעיניו ויש סיבה מבוררת לכך, ועכ"פ רבים מהדיינים צירפו דברי הגרח"פ בצירוף על טענת מאיס עלי ומורדים זה על זה…"

עכ"ל בפסה"ד הנ"ל, וכך הוא למעשה גם בנידון דידן.

הערות על דברי האב"ד שליט"א בעניין המרידה ההדדית ועילת "אין אדם דר עם נחש בכפיפה"

אלא שאיני מסכים עם מה שכתב ידידי האב"ד הרה"ג מאיר כהנא שליט"א שיש לצרף בנידון דידן מרידה הדדית, ולחילופין אובססיה חולנית. הוא כתב שהבעל היה אובססיבי כלפי אשתו ברמה שאינה מאפשרת לה לחיות עמו, ועל זה נאמר "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", ובנוסף בנידון דידן הבעל כבר אינו מנסה לחזור לחיות חיים משותפים, אלא רק לשלוט באשתו, ואולי גם להרוויח משהו בענייני הרכוש, ועל כן קיימת גם עילת "מרידה הדדית", וגם אם לא נקבל את קיומן של שתי העילות זו לצד זו הרי שממה נפשך אחת מהן ודאי קיימת.

עילת "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", כאשר היא מוכחת עובדתית, יכולה להוות עילה לחיוב בגט גם ללא עילות אחרות, אולם עילת מרידה הדדית משמשת כבסיס לחיוב בגט בד"כ בצירוף עילות אחרות. והביא סימוכין לאובססיה של הבעל לאשתו שהבעל כתב לאשתו:

"את צריכה להבין שאני עדיין לא פתחתי במלחמה שלי ואני עדיין מאמין בכל ליבי שיש מקום לתקן ויש מקום לשלום בית.

אבל ביום שאני יחוייב בגט, אז אני אפתח במלחמה שלי, וזה יהיה מלחמה מאד כואבת […]

ואף אסגור חשבון עם כולם, אם אמא שלך […]

אני לא יתגרש להגשים בשביל להגשים לאמא שלך את החלום ואני נישבע בקב"ה […]

במלחמה את תפסידי

יש לך ברירה אחת, בואי נשב נדבר נלבן את הדברים […] נעשה הסכם שיכלול ניסיון שלום בית לחצי שנה לפחות, ואם לא נסתדר נתגרש ביפה לא במלחמה…"

ולאחר המחילה בנידון דידן איני רואה כלל מרידת הבעל באשתו, ואדרבה הבעל מחזר אחריה לעשות שלום בית איתה, וניכר דרישת הבעל לשלום בית שהיא כנה, אלא שהבעל אינו מבין עד כמה אשתו פגועה ממנו במשך שנים רבות, עד שהיא מרצונה החופשי אינה מסוגלת להמשיך לחיות אתו, וכפי שהתבאר לעיל מאיסותה בו.

ומה שכתב שהתנהגות הבעל אפשר שהיא בגדר "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", לענ"ד אינה שייכת בנידון דידן. אמירה זו נאמרה בגמ' יבמות (דף קיב ע"ב) על הא דלא תקנו חז"ל קידושין לשוטה משום שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. ואם כוונתו שבטענת מאיסות מבוררת קיימת הטענה אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, הא בלאו הכי כתבנו לעיל שיש סיבה לחייבו במתן הגט מהטענה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.

ומה שכתב שיש צד לחייב בנתינת גט מההתנהגות האובססיבית של הבעל, לענ"ד לא הייתה קיימת התרשמות כלל במהלך הדיונים שהבעל היה מקנא לאשתו קנאות חריגה, ובוודאי לא בסוג הקנאות של פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו, וכדאיתא בגמ' גיטין (דף צ ע"א). ומה שציין לדברים שכתב הבעל, לענ"ד אדרבה מוכח מהם עד כמה רצונו בשלום בית, ובשעת כעס וחוסר ודאות מן העתיד מצוי שהבעל טוען כלפי אשתו דברים חריגים שלא מוסיפים לשלום הבית, וכגון שיחזיר מלחמה שערה, עם כל זה אין לראות זה אובססיביות שמחמתה לחייב את הבעל בנתינת גט.

ולכן הנראה לענ"ד שחיוב הגט בנידון דידן הוא בהסתמך על דברי הפוסקים שבמאיסות מבוררת ובצירוף פירוד ממושך יש לחייב בנתינת גט.

הרב דניאל גודיס – דיין

מסקנה

לאור כל האמור לעיל, בית הדין קובע כדלהלן:

1. בית הדין קובע בדעת רוב, כי הבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר.
   
   דעת המיעוט היא שמצווה על הבעל לגרש את אשתו לאלתר.
   
2. תביעת הבעל לשלום בית נדחית.
3. בית הדין קובע מועד לסידור גט ליום […].
4. אם לא ייאות הבעל לסדר את הגט, יקיים בית הדין במועד זה דיון בהטלת צווי הגבלה. מובהר כי סעיף זה נקבע פה אחד.
5. על האישה להודיע לבית הדין תוך 21 יום מחתימת פסק דין זה, האם היא עדיין מוכנה לוותר על כתובתה במקרה שהבעל ייתן את הגט במועד הנ"ל. לאחר מכן ייתן בית הדין החלטה באשר להמשך ההליך בעניין זה.

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ט' בכסלו התשפ"ד (22/11/2023).

הרב מאיר כהנא – אב"ד                 הרב שלמה צרור – דיין                 הרב דניאל גודיס – דיין

הפוסט חיוב גירושין במאיסות ברורה ופירוד ממושך הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

התובעת מבקשת להתגרש.

בקשתה נשלחה לתגובת הבעל. 

בתגובתו לבקשתה, הנתבע מסרב לגרש. בעיקר בשל הניכור ההורי שהוא חווה מהמבקשת.

ואכן, עיון קל בתיק להסדרי שהות מעלה כי מדובר בתיק לניכור הורי הקשה ביותר שקיים בפני בית דין זה, בו האם מנכרת את הילדים מהאב, באופן שיטתי ואכזרי, ולא בוחלת בכל טענה ובכל דרך לכך; החל מטענות לפגיעה מינית של האב בילדים (שבית הדין דחה טענה זו בעבר), ועד להסתת הילדים כנגד האב בדרך הקשה ביותר, עד שהם מסרבים אף לראות את פניו. התיק מלא בניסיונות של בית הדין להפגיש את האב עם ילדיו, בדרכים שונות, יצירתיות ומגוונות, והאם מטרפדת כל ניסיון לכך, בדרכים שונות ובדרך מניפולטיבית. אף הוצאות משפט רבות וגבוהות שנפסקו כנגד האם לאור התנהלותה, לא הועילו במאומה כדי לצמצם את הניכור ההורי שהיא מנכרת את הילדים מהאב. האם מעדיפה לשלם את ההוצאות או להתחייב בהם, רק שלא להפגיש את האב עם ילדיו.  

התנגדות האב לגירושין, לא גרעה מדין המהרש"ם (חלק ה סימן ס), שבעל רשאי לעכב את הגירושין מחמת שאשתו גזלה ממנו רכוש השייך לו; וכל שכן בנידון דנן, שהאישה גזלה מבעלה את ילדיו ואת חייו.

לאור האמור, תביעת הגירושין של התובעת נדחית. בית הדין לא יקדם את הליך הגירושין כל עוד התובעת ממשיכה לבצע ניכור הורי כה חריף כלפי האב, ובכך פוגעת פגיעה אנושה בשלמותם הנפשית של ילדיה.

ברם, בית הדין שוקל לקדם העברת המשמורת של הילדים מהאם לאב, ככל והדבר יבוצע בסיוע גורמי מקצוע מהרווחה; שהרי יש להכין את נפשם של הילדים לכך, לאחר ההסתה הקשה שהם חוו כנגד האב במשך זמן ארוך, שכנראה הרעילה את נפשם הרכה. יתכן ולאחר שמשמורת הילדים תועבר לאב באופן משביע רצון אף באשר להכוונת הילדים לכך, ויוסר החשש מהמשך ניכור הורי עתידי של האם כלפי האב, תהיה אפשרות לסדר גט בין הצדדים כבקשת האם. 

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ח' במרחשון התשפ"ד (23/10/2023).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד                     הרב מאיר קאהן                     הרב יעקב מ' שטיינהויז

הפוסט בית הדין לא יקדם תביעת גירושין של אשה המבצעת ניכור הורי חמור כנגד הבעל הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפנינו תביעת האישה לגירושין.

רקע ועובדות

תיק זה מתנהל בביה"ד כ-30 שנה; מדובר בתיק עגינות הממושך ביותר שהגיע לפתחנו. לדעת ביה"ד האשם הבלעדי לעגינותה של האשה הוא הבעל, ועל כך נרחיב בהמשך ההחלטה.

למעלה מן הצורך להרחיב בחובה המוטלת על דייני ישראל למציאת פתרון ומזור לעגונה. עם זאת, נביא בקצירת האומר מספר ציטטות בעניין זה, כדלהלן:

רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל. אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה ולא הוה משגח בה. אמר ליה: לא סבר ליה מר 'אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה"??!  (שבת נה, ע"א).

ובשו"ת הב"ח כתב:

והנה חס ושלום אל תחשבו לי לגאווה שהכנסתי ראשי בדברים אלו… אשר על זה נמי [= גם כן] אמר שלמה (קהלת ד, א) 'ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם'…

וכל מי שמתיר עגונה אחת בזמן הזה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים…

ור' שמואל בר' אורי שרגא פייביש, בעל "בית שמואל" לאבן העזר, כתב על גודל חובת הדיינים בעניין זה:

ואם בשגם הפליא [=ר' משה מבריסק, בעל "חלקת מחוקק"] לעשות בקונטרס עגונות, אשר הרבה חשו חכמינו ז"ל לתקנותיהם. וכן רבים וכן שלמים הפליאו, ועם כל זה הפלאה זו אינני יודע מה היא, ועדיין לא יצאו ידי חובתן, כי אין די באר והן גופי תורה כמים שאין להם סוף, עמוק עמוק מי ימצאנו.

 בתחילת הדברים נרחיב בעניין השתלשלות העניינים בתיק ארוך זה.

הצדדים נישאו לפני כארבעים שנה. מנישואין אלו נולדו להם שישה ילדים.

• ההליכים הראשונים בביה"ד האזורי

כעבור עשר שנים מהחתונה, באייר תשנ"ב (1992), הגישה האישה תביעות גירושין בביה"ד, ושוב ב-1998.

בשנת 1992 הטיל ביה"ד עיקול על הדירה המשותפת, לבקשת האישה.

בשנת 1993 נפסקו לאישה מזונות קטינים בסך של 2,000 ₪ לחודש.

בתסקיר מ-1997 נראה שהפירוד והמתיחות בין הצדדים היו על רקע של אופי קשה ועקשן של האיש בתחומים שונים, אחד מהם חינוך הילדים. כתוצאה מעיקשותו הילד הגדול היה בסיכון. מתוך דברי התסקיר:

מדובר במשפחה בת 8 נפשות הכוללות זוג הורים ו-6 ילדים בגילאים 14-6. היחסים בין ההורים קשים ומתוחים ביותר כשהרקע לכך הוא חוסר הסכמה בנושאי חינוך ובאופי המיוחד שיש לתת לאורח החיים החרדי שהם מקיימים. לדברי האם האב משפיל אותה ביותר. האב אומנם מכחיש זאת אך גם בשיחה איתי בחדר התרשמתי מזלזול שהוא מפגין ביחס אליה. עמדותיו נוקשות ובלתי פשרניות בנושא החינוך ונראה שגם ביחסים הבין אישיים עם אשתו יש לו גישות שמרניות ביותר. [פלוני] טוען אומנם שבנושאים מסוימים הוא מוכן להתפשר כדי להשיג שלום בית, אולם נושא החינוך הוא מחוץ לכל פשרה מבחינתו.

וז"ל פרוטוקול הדיון מיום 16/1/2002:

בא כח הבעל אומר התיאור העובדתי שהאשה היתה בת בית אצלם מוכיחה שהאשה ידעה עם מי היא מתחתנת, תביעת הגירושין החלה רק לאחר שכבר נולדו להם ששה ילדים. הבעיה התחילה לאחר שהיו חילוקי דעות בענין החינוך. הבעל עמד על כך שהילדים יחונכו במוסדות שלומדים באידיש היינו בצאנז. לעומת זאת האשה העבירה את הבנות לבית יעקב שלומדים שם בעיברית שלא בהסכמתו ושלא בידיעתו. עקב כך הבעל אומר לה שהילדים יתקלקלו וכדו', והאשה רואה את זה כקללות. הבעל עוזב את הבית כדי שלא יווצרו פרובוקציות וריב. כל טענות האשה על השפלות זה לפי מושגים שלהם, היינו דבורים שהחינוך של הבנות יתדרדר, ושהבנות לובשות ג'ינס. הטלויזיה היא הנושא האחרון.

האשה אומרת אין ולא היתה טלויזיה בבית. יש רק וידיאו. הבן הגדול אינו לומד בגלל אביו. הוא בן 18 ועובד במסגרת חסד מאוד טובה. במקום שהבן הזה יסתובב לי ברחובות, יש לו וידיאו בחדר סגור.

בשנת 1998 בקשה האישה הגדלת המזונות, מאחר שסך של 2,000 ₪ אינם מספיקים לשישה ילדים. נפסקו לה 3,000 ₪ לחודש, כפי שנאמר בהחלטה:

מחייבים את הבעל לשלם לאשה סך 3,000 (שלושת אלפים ש"ח) בכל חודש, צמוד לתוספת יוקר השכירים למזונות הילדים החל מהיום.

פס"ד זה מבטל החל מהיום פס"ד קודמים למזונות ובא במקומם.

האישה גם ביקשה להרחיק את האיש מהבית, אך ביה"ד דחה את בקשתה ביולי 1999. בעקבות זאת ערערה האישה לביה"ד הגדול.

• ההליך בביה"ד הגדול

ביה"ד הגדול הפנה את הצדדים לייעוץ אצל הרב יעקובזון, וביוני 2001 הפנה אותם בהסכמת האיש, לרבי מאמשינוב. האיש קיבל עליו בביה"ד שיעשה כפי שיורה האדמו"ר.

בינואר 2002 החליט ביה"ד הגדול לחייב את האיש בגט. זאת לאחר שהבעל הסכים ללכת לרבי מאמשינוב ולקבל את הכרעתו, והאדמו"ר מאמשינוב הורה לו להתגרש. וז"ל ההחלטה:

ביום ד' באלול תשנ"ט הוגש בפנינו ערעורה של האשה על פס"ד של ביה"ד האזורי בירושלים מיום כ"ט בתמוז תשנ"ט פס"ד בן שלושה סעיפים ועל פיו דוחים בקשת ב"כ האשה להרחקת הבעל מהבית ומחייבים את הבעל לשלם לאשה סך של 3,000 (שלושת אלפים) ש"ח למזונות הילדים (ששה במספר). לאשה לא נפסק מזונות.

ועל זה נסב ערעורה של האשה בכתב הערעור ובפנינו השמיעה האשה וב"כ טענות קשות נגד הבעל בכל התחומים ושעל כן שומה על ביה"ד להרחיק את הבעל מן הבית.

כן קבל על הצמצום בפסיקת מזונות, ושלדעתה באפשרותו של הבעל לשלם סך של 6,000 ש"ח לילדים.

וכן טען ב"כ האשה כי אין כל סיבה שלאשה לא מגיע מזונות.

בתגובה טוען ב"כ המשיב כטענה מקדמית כי יש תביעת גירושין וכו', מרשו הוא חסיד האדמו"ר מאמשינוב והאדמו"ר מוכן לטפל בזה, וגם היתה הסכמה ללכת להרב יעקבזון שיטפל בתיק. היו עוד דיונים. ביום י"ב בסיון תשס"א בית דיננו החליט לאור הצהרת המשיב כי הוא יקבל עליו כל החלטה שתנתן ע"י כבוד האדמו"ר מאמשינוב שליט"א.

ואכן, אומר כבוד האדמור שליט"א שוחח אישית אתי, ואמר לי במפורש כי בני הזוג צריכים להתגרש בצורה חד משמעית.

ולאחר העיון בכל התיקים והפרוטוקולים ולאחר שכבר כבוד האדמו"ר שליט"א קבע כי הצדדים צריכים להתגרש, ולפי כל הנסיבות הנמצאות בתיק, וכן לאור הפירוד של הרבה שנים, אנו מחליטים לחייב את הבעל במתן גט לאשתו ללא דיחוי מאחר וקיבל עליו בצורה ברורה לשמוע בקול חכמים וביחוד את כבוד האדמו"ר שליט"א.

בדרישת האשה למתן צו להרחיקו מן הבית ביה"ד מוציא צו להרחקתו מן הבית ומשום זה אין הבעל חייב במזונות אשתו, על כן בשלב זה אין האשה זכאית למזונות.

באשר לגובה מזונות הילדים ביה"ד בדעה שבשלב זה לא ניתן לשנות את פסק הדין של ביה"ד האזורי.

(-)שלמה בן שמעון

מצטרף.

(-)עזרא בר שלום

נראה לי, כי העובדא שהצדדים חיים בנפרד אינה נמוק עד כדי לחייב את הבעל במתן גט.

אולם, הואיל והבעל הצהיר כי הוא יקבל כל המלצה של האדמו"ר מאמשינוב שליט"א, והואיל ולפי האמור לעיל דעת האדמו"ר שהצדדים צריכים להתגרש, על הבעל לכבד את דעת האדמו"ר שליט"א, וליתן את הגט כפי שהצהיר לפנינו.

(-)יוסף נדב

לאור האמור, מוחלט כדעת הרוב.

האיש לא קיבל את הכרעת האדמו"ר מאמשינוב למרות שהסכים קודם לכן לקבל את דעתו והכרעתו, ביזה את החלטתו, אמר שאינה דעת תורה, וביקש שהרב אלישיב יכריע. וז"ל הפרוטוקול מחודש אדר א' תשס"ג:

המשיב: אני הלכתי לאדמו"ר, ואמרתי לו, איך אתה אומר להתגרש, כאשר דעת תורה אומרת אחרת. האדמו"ר אמר שאם צריך להוציא טלוויזה והרב אליישיב אמר אחרת… אני אמרתי לאדמו"ר שאני רוצה דעת תורה. אם הרב אליישיב אמר שצריך להוציא טלויזיה ואם צריך אז צריך להוציא את הילדים.

צריך ללכת אחר בית דין יפה, שהוא הרב אליישיב, אני רוצה דעת תורה. האדמו"ר מאמשינוב הוא לא דעת תורה בשבילי.

כעבור שנה, בתאריך ל' אדר א' תשס"ג (2.2.2003), ביה"ד הגדול נתן החלטה נוספת, וז"ל:

בתיק זה חויב הבעל בגט ע"י ביה"ד הגדול, בתאריך י"א בשבט תשס"ב. חיוב זה נקבע בדעת הרוב – אני לא השתתפתי בהרכב. החיוב נומק בפירוד הממושך ובנסיבות שבתיק, ולאור הכרעתו של כ"ק האדמו"ר מאמשינוב שליט"א. יצוין, כי הבעל הצהיר שיקבל עליו כל החלטה שתנתן ע"י האדמו"ר שליט"א.

חלפה שנה, והבעל מתכחש להבטחתו. בישיבה שהתקיימה ביום ב' בשבט תשס"ג התריס הבעל ואמר: "האדמו"ר הוא לא דעת תורה בשבילי". הוא מבקש ללכת לרב אלישיב, ורק הוא דעת תורה בשבילו.

אין ספק, כי מדובר כאן במבזה תלמיד חכם, מגדולי הדור, ודינו מפורש בשו"ע יור"ד סימן של"ד. ובפרט שהבעל קבל על עצמו את הכרעת האדמו"ר בנושא זה. ובפרט שהאדמו"ר פעל בנושא זה גם כשליח בי"ד, לאור בקשתו של ביה"ד הגדול.

ועיין ב"כנסת הגדולה" (יור"ד סימן של"ד) כי "לעובר על דברי חכמים תרתי עונשי איכא, מכת מרדות או נידוי. ועל החמור מנדין, ועל הקל מכין מכת מרדות". כך, שיש לענוש את הבעל בתרתי, מבחינת ההלכה.

בנוסף, מן החומר שבתיק עולה תמונה קשה. הבעל מתיימר להראות כצדיק יסוד עולם. דו"ח לשכת הרווחה מציין את ההשפלות שמשפיל את אשתו וילדיו בקללות ובכינויי גנאי. הוא מבקש לכפות על ילדיו לימודים במסגרת דוברת אידיש בלבד, ודורש שהבנות תלבשנה 3 זוגות גרביונים. לשכת הרווחה מוצאת סיכון רב להתפתחותם התקינה של הילדים.

ביה"ד של העדה החרדית קבע עוד ביום כ"ג באייר תשנ"ח, כי "המצב בבית לא טוב להם ולא לילדים. לכן אנו קוראים להבעל לגרש אשתו". זו גם השקפת כל אלו שטפלו במשפחה. כגון הרב יהושע בק, שכתב לביה"ד הגדול בחודש אייר תשס"א: "ענין יצירת קשר עם אשתו וילדיו, לצערי, לדעתי, אין בו את הכישורים המינימליים לכך".

יצוין, כי לא מדובר בצדיק יסוד עולם במכתב שהוגש לביה"ד נאמר: "אני בדקתי את המחשב של הרב [פלוני] שיחי', וראיתי שם דברי פריצות שאסור לראותם".

מדובר אפוא, באדם המתעלל באשתו ובילדיו, מתעטף באדרת של צידקנות, ומבזה תלמידי חכמים.

אין לי ספק כי לא יציית גם למרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, כפי שלא ציית לכ"ק האדמו"ר מאמשינוב שליט"א, שקבל עליו במפורש.

האשה מתחננת לגט, לאחר פירוד של יותר מעשר שנים. באת כוחה מבקשת להפעיל נגדו צוי הגבלה, כולל מאסר מאחר וצוי ההגבלה האחרים אינם אפקטיביים. כמו"כ היא מבקשת פסיקת מזונות ראויה לאשה ולילדים – ביה"ד הגדול נמנע בזמנו מפסיקת מזונות לאשה, והסתפק בפסיקת ביה"ד האזורי למזונות ששת הילדים, בסך 3,000 ש"ח.

חושבני כי עקב הנסיבות האמורות, יש למצות עם הבעל את מלוא חומר הדין.

ראשית, היות והבעל חוייב על ידינו לגרש את אשתו, ואין האשה חייבת להיות עמו, יש לחייבו במזונותיה ומזונות הילדים בשיעור ראוי. מדובר באשה וששה ילדים. יש לקבוע סכום של 1,000 ש"ח לכל ילד, וסכום נוסף של 2,500 ש"ח לאשה – סך הכל: 8,500 ש"ח.

סכום זה ישלם הבעל החל ממועד מתן פסק הדין לחיוב בגט (י"א שבט תשס"ב 24.1.02). הסכום צמוד למדד יוקר המחיה.

שנית, אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. התנהגותו של הבעל, שיש בה אלימות מילולית, ביזוי והשפלה לאשה ולילדים, וזלזול בתלמידי חכמים, מחייבת נקיטת צעדי אכיפה נגדו. היות וצוי ההגבלה שבסעיף 2 לחוק אינם אפקטיביים כלפי הבעל, על כן, יש להפעיל נגדו את סעיף 3 לחוק המאפשר הטלת מאסר לתקופה של 5 שנים, ועוד חמש שנים נוספות. על כן, יש להורות על מאסרו לפי סעיף 3 לחוק הנ"ל, לתקופה של 10 חדשים, בתקוה שיחליט לציית לדברי חכמים.

חיוב המזונות יכנס לתוקפו לאלתר. צו המאסר יופעל רק בעוד כחודש ימים. בתוך מועד זה תקבע המזכירות ישיבה מחוץ למנין, ע"מ לתת לבעל הסרבן הזדמנות אחרונה לשנות את דעתו.

(-)שלמה דיכובסקי

לאחר העיון, יש לחייב את הבעל בגט, כמו"כ להטיל סנקציות חרם דר"ת ושרי למיקרי ליה עברינא, אמנם לעת עתה אין לכופו אף לא להכניסו למעצר בגין סירוב בגט. עקשנותה של האשה שלא למצות דרכים אחרות שיש להם סיכוי סביר להשתחרר מעגינותא, היא היא שמותירה את האשה כעגונה.

(-)עזרא בר שלום         (-)שלמה בן שמעון

לאור האמור, מוחלט כאמור בדעת הרוב.

• תביעת הנזיקין

ב-2003 פנתה האישה לביהמ"ש לענייני משפחה והגישה תביעת נזיקין נגד בעלה עקב סרבנותו לתת לה גט פיטורין.

האיש חויב בדצמבר 2004 בסך של 425,000 ₪. האישה כפי הנראה מהדיון שהתקיים ביום ה' באדר תשפ"א (17/2/2021) מימשה חיוב זה ע"י חלקו של האיש בדירה.

האישה אמרה כי קיבלה היתר הלכתי מהרב שלום אייזנברגר מו"ץ בקהילת צאנז בירושלים לתבוע תביעת נזיקין בביהמ"ש כנגד הבעל.

ב-2008 ביקשה האישה להסיר את העיקול על הדירה, וביה"ד נעתר למבוקש. האישה לא פירטה מדוע היא מבקשת להסיר את העיקול, אלא רק כתבה שאין תיקי רכוש תלויים ועומדים בביה"ד ולכן אין מניעה להסיר את העיקול.

בדיעבד התברר כי מטרתה הייתה להעביר את חלק האיש בדירה אליה באמצעות תביעת הנזיקין שבביהמ"ש שזיכתה אותה בסך רב.

• ההליך השלישי בביה"ד האזורי

האישה הגישה שוב תביעת גירושין לביה"ד האזורי ביולי 2014.

בדצמבר 2014 התקיים דיון. בדיון זה האיש טען שהאישה גזלה ממנו את הדירה ע"י תביעת הנזיקין שהגישה בביהמ"ש. ביה"ד בהחלטה מיום ט' טבת תשע"ה 31/12/2014 כתב שלא ידון בתביעת הגירושין של האישה עד שתשיב את מה שלקחה ממנו:

2. הבעל ימציא לביה"ד את ההוכחות ששלח לאשתו.

3. כיוון שהאשה הודתה בתביעת נזיקין שגבתה למעלה ממיליון ₪ על התביעה, לפיכך אין בידי ביה"ד לדון ולפסוק בחיוב הגט עד שתשיב האשה את כל מה שגבתה בתביעת הנזיקין.

• ההליך הרביעי בביה"ד האזורי

האישה הגישה ביולי 2020 תביעת גירושין נוספת, והתייחסה להחלטה הנ"ל:

9. בהחלטתו זו השאיר כבוד בית הדין את האישה אסירה בידי הבעל למשך 5 שנים נוספות.

10. לאישה לא היה בעבר ואין בידיה כיום, את היכולת להשיב את כספי תביעת הנזיקין.

11. כפי שטענה האישה בדיון בפני בית הדין הנכבד מיום 30.12.14, כספי התביעה שימשו לגדל ולחתן את ששת ילדיה, היות והבעל התעלם לחלוטין מחובתו ההלכתית לפרנס את ילדיו ונמנע במשך 27 שנים מלדאוג לצרכיהם ו/או לצרכי התובעת.

בדצמבר 2020 התקיים דיון בנוכחות שני הצדדים. האיש הובא בצו הבאה ע"י השב"ס.

האישה ביקשה להטיל סנקציות על האיש כדי שייתן לה גט. ביה"ד הבהיר שיש החלטה של ביה"ד מיום ט' טבת תשע"ה (31/12/2014)  שאין לדון בתביעת הגירושין עד שתשיב האישה את מה שלקחה מהאיש במסגרת תביעת הנזיקין. עם זאת, הביא ביה"ד את האיש להסכמה שילכו לאדמו"ר מצאנז באשר לשתי שאלות שעומדות על הפרק, האם יש מקום לשלום בית, וכמה כסף על האישה לשלם לו בטרם יתגרשו וזאת בשל החלטת ביה"ד מיום ט' טבת תשע"ה (31/12/2014).

ב"כ האישה התנגד לצעד זה, אך ביה"ד לא קיבל את עמדתו, וז"ל ההחלטה:

א.       ייקבע מועד שבו ייסע הנתבע לאדמו"ר מצאנז שליט"א, והבעל התחייב לפעול על פי תשובותיו של האדמו"ר שליט"א.

ב.       בשלב זה היות ואין שינוי נסיבות מהחלטה בית הדין האזורי מתאריך ט' טבת תשע"ה (31/12/14) אין מקום לדון בתביעת הגירושין שהגישה האשה לביה"ד כל עוד והאשה לא קיימה את החלטת ביה"ד הנ"ל.

יצוין שגם מפירוט כתב התביעה של האישה שהוגש עם פתיחת התיק לא נמצא שינוי נסיבות מאז ההחלטה של ביה"ד מיום ט' טבת תשע"ה (31/12/2014). מה שנטען הוא ביקורת גרידא נגד החלטת ביה"ד הנ"ל, וכביכול ניסיון ערעור מאוחר על החלטה זו.

ביה"ד קיים את הדיון אצל האדמו"ר מצאנז. האיש ביזה בפניו את ביה"ד, קילל אותם:

(מתוך הפרוטוקול) האיש מדבר בחוצפה ובזלזול משמיץ ומקלל את ביה"ד (מדבר באידיש ומספר סיפורים על חשיבות השכנת שלום בין איש לאשתו).

האיש: אני שומע לדעת תורה והאדמו"ר שליט"א הוא דעת תורה, ויש פסק דין של הרב משה שטרנבוך שאני צריך לעשות שלום בית ולא לגרש את אשתי, כמו כן אשתי הרסה את הילדים ואני לא אתן לזה לקרות, האדמו"ר הוא האפוטרופוס של הילדים.

לאחר שהאדמו"ר שמע את דברי הדיינים ושוחח באריכות עם האיש אמר לאיש:

האדמו"ר (פונה לאיש): כפי שאני רואה, אין סיכוי לשלום בית וצריכים להתגרש, אם יש תביעות כספיות אפשר לדון אחרי סידור הגט בבוררות, זה לא ענין לעצם הגירושין, אתה צריך לגרש את אשתך, אם אתה לא מכיר ברבנות לדון בפניהם בנושא הכספי תדון במקום אחר שמקובל גם עליך.

האיש לא קיבל את הדברים, לפיכך ביה"ד החליט במקום והודיע לאיש על קיום דיון כדלהלן:

ביה"ד: אנחנו קובעים דיון ליום רביעי בשעה 12:00 בביה"ד ירושלים.

האיש: אין בעיה, אני יבוא משם ישר לבית סוהר, ישר לתפיסה.

• הדיון מיום ה' באדר תשפ"א

ביום ה' באדר תשפ"א (17.2.2021) התקיים דיון נוסף בפנינו. האיש ידע מהדיון ואף התחייב להופיע לדיון, אך בבוקר יום הדיון ביקש שלא להופיע. ביה"ד דחה את בקשתו ולמרות זאת לא הופיע לדיון. מאחר שהאיש התחייב להופיע לדיון בפני האדמו"ר ואף ידע על דחית בקשתו שהוגשה בבקרו של יום הדיון ולמרות זאת בחר שלא להגיע, קיים ביה"ד את הדיון בהעדרו ובנוכחות האישה וב"כ.

ביה"ד הסביר לב"כ האישה שיש החלטה חלוטה של ביה"ד מסוף 2014 שקובעת שכל עוד לא תשיב האישה את כספי הנזיקין שגבתה לא ימשיך ביה"ד לדון בעניינה. אם הם מבקשים מביה"ד לנטות מהחלטה זו, למרות שהם בטוחים שהחלטה זו מוטעית, עליהם לפנות או לביה"ד הגדול או להגיש בקשה לסתירת הדין כמבואר בתקנות הדיון תקנות קכח-קלא. אך מכיוון שב"כ האשה לא ביקשו עד כה את סתירת הדיון אלא ביקשו מביה"ד הפעלת סנקציות באופן מיידי על סמך החלטת ביה"ד הגדול מתאריך 2003, וחזרו בכתב התביעה על דברים שנאמרו כבר בפני ביה"ד ב-2014, ומכיוון שלא חודשו נסיבות אחרות ממה שהיה אז, בוודאי לא ייתכן לנטות מהאמור בהחלטה הנזכרת כל עוד היא עומדת על כנה.

לאור זאת ותוך כדי הדיון, תקנו ב"כ האישה את תביעתם, ביקשו את סתירת ההחלטה מ-2014, טענו שהשתנו הנסיבות, ובפרט לאחר המפגש אצל האדמו"ר מצאנז. הם אף הודו לביה"ד על כך שקיים הפגישה אצל האדמו"ר.

ביה"ד הבהיר לאישה בדיון שאם ברצונה לקבל גט כשר על ביה"ד לפעול לפי גדרי ההלכה. אף אם אומנם עומדת לה הזכות האזרחית של תביעת נזיקין, מכל מקום מבחינת ההלכה הדבר מפריע לכשרות גט, כפי שיבואר להלן.

האישה מחלה בדיון על כל חיוב כספי שחייב לה האיש ככל ועדיין קיים חוב שלו כלפיה בין אם הוא חיוב מזונות בין אם הוא חיוב מחמת תביעת נזיקין וזאת לאחר שביה"ד הסביר את משמעות מחילתה כפי שבקשו ב"כ האשה מביה"ד שיעשה כן.

האשה גם התחייבה בפני ביה"ד שאם יש לאיש תביעות כספיות נגדה, היא מקבלת עליה בורר שיבחר האדמו"ר מצאנז וגם זאת לאחר שביה"ד הסביר את משמעות מחילתה כפי שבקשו ב"כ האשה מביה"ד שיעשה כן.

דיון והכרעה

• השפעת תביעת נזיקין על כשרות הגט

והנה, ביחס לבעל שנפסק דינו לחייבו בגירושין, אך אינו נותן גט מאחר שלטענתו אשתו לקחה ממנו רכוש השייך לו, והבעל מבקש לעכב את הגירושין עד שתשיב לו את רכושו, כתב מהרש"ם חלק ה' סי' ס':

עוד העיר מעכת"ה דלפמ"ש בתשובת הרא"ש הובא בטוש"ע סי' קנ"ד דמי שהוא מוכתב למלכות כופין אותו לגרש… ואמנם לדעתי אף דכופין אותו, היינו אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל בנ"ד שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו, והדין עמו בזה, בודאי אין בידינו לכופו … ומעתה לפ"ז בנ"ד שלא רצה האב לקבל והויא אנוסה, שוב כופין אותו לגרש בלא תנאי, ואף שהיה אביו מרוצה לקבל החפצים באופן שתתן לו סך רב, כיון דאינה מחויבת בזה, הוי אנוסה. וכהא דאמרו בגיטין ל' ע"א מידי תרקבא דדינרא בעי למיתב לה כו' ומיקרי אונס.

מבואר בדברי מהרש"ם שבמקרה שידוע לנו שהאישה מחזיקה ברכושו שלא כדין וכיוצ"ב, הבעל שחויב בגירושין, רשאי לעכב את הגירושין עד שיוחזר לו רכושו. אולם אם אינה מעכבת החזרת החפצים, אלא השבתם לבעל כרוכה בהוצאות רבות שאינן מוטלות עליה, או שהבעל ביקש ממנה להעביר את החפצים לאביו, והלה מסרב לקבלם, חזר הדין שאינו רשאי לעכב הגירושין, וכופין אותו.

לדעת מהרש"ם, במקרה שחפציו ברשותה שלא כדין ההלכתי, גם החולקים על מהרשד"ם אה"ע סי' מא מודים, מאחר ומהרשד"ם כתב את דבריו ביחס לתנאי שהאשה אינה מחויבת בו. משא"כ ביחס לממון הנמצא בידי האישה שלא כדין וחייבת בהשבתו לבעל, הוא יהא רשאי שלא לתת גט ולכפותה בעיכוב הגירושין כדי לקיים את המוטל עליה. בהחזקת ממון הבעל שלא כדין ובהעדר הסכמה לעמוד לדיון בתביעתו ביחס לממון זה, דינה של האישה כמי שאינה "ציית דינא", ובנסיבות אלו הבעל רשאי לעכב את מילוי חובתו על מנת להביאה לציית לדין תורה. אפשר גם לדמות דין זה לדין של "עביד איניש דינא לנפשיה", שאדם יכול לפעול בעצמו כדי להשיג את המגיע לו כמבואר בבבלי בבא קמא כז ע"ב – כח ע"א ובשו"ע חו"מ ד, ואם כן באותה מידה יוכל גם לעשות דין לעצמו ולעכב את הגט כדי להשיג את מה שמגיע לו לפי ההלכה.

נציין עוד לתשובת שב יעקב חלק אה"ע סוף סי' מא ולתשובת שיבת ציון סי' צו שהביא הפת"ש סוף סי' קסה שבמקום שעלתה טענה שהאשה מחזיקה ברכוש השייך ליבם ונכנסה להגדרה של "אינה ציית דינא" בגין סירובה לדון על אותו ממון, ומבקשת לדון רק בחליצה אך לא בתביעות הרכוש שלו, רשאי היבם לעכב את החליצה. אולם העיכוב הוא רק עד שיתברר אם היא  ציית דינא. וז"ל השב יעקב:

אמאי לא אמר החלוץ בפה מלא שמעכב החליצה עד שיבוא [אבי האשה] להיות ציית דין […] ודאי יכול לעכב החליצה עד שיהא ציית דין עמו במקום הממוצע.

וכן בתשובת שיבת ציון כתב:

ולא עוד, אלא אפילו מן הדין אינו חייב לחלוץ ואף שנתן שטר חליצה ואין לו זכות מצד תקנות הקהילות […] מ"מ כיון שהיבם צועק ככרוכיא ורוצה לציית דין תורה ולקבל על עצמו כל מה שיושת עליו ע"פ פסק דייני ישראל והיא מסרבת לציית דין תורה, איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחוייב לחלוץ כל זמן שהיבמה מסרבת לציית דין תורה עמו, ועיין בתשובת שב יעקב חלק אה"ע סוף תשובה מ"א שכתב בפירוש שיכול לעכב החליצה עד שיציית דין עמו, ושם ב"שב יעקב" היה ליבם דין ודברים עם אבי היבמה ואפ"ה פסק שם שיכול לעכב החליצה כדי שיכוף כאגמון ראשו לציית דין תורה, מכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד שהיבם צועק שיש לו טענות ותביעות על היבמה עצמה.

מבואר בדבריהם שההיתר לעיכוב החליצה (שבה היבם מחויב) הוא רק על מנת לאכוף את האשה שתהא מאותם שהם "ציית דינא". אך לאחר שעניין זה הובטח, אין מקום לעיכוב החליצה או הגט.

וכן מתפרשים דברי האגרות משה חלק אה"ע חלק א סי' קיא שכתב כדלהלן:

אבל בעובדא דידן הלא האחים רוצים לחלוץ לה כשתרצה היבמה לענות כדין התורה בעניני הממון וא"כ הוי העכוב מדידה. ולכן ברור שאין לה מזונות אלא ג"ח הראשונים בלבד.

הרי שקבע הגאון אגרות משה, שאם היבמה מתנגדת לדון בענייני הממון בדין תורה, אנו מייחסים לה את העיכוב בהסדרת החליצה, ולכן לאחר ג' חדשים אין מחייבים את היבם במזונותיה.

עוד נציין לתשובת תשב"ץ חלק חוט המשולש הטור הראשון סי' ו' שבו הבעל חויב בגירושין מהטעמים המבוארים באותה תשובה, אך טען שנפסקו לאשה מזונות גבוהים וכי היא נטלה מרכושו שלא כדין. ככל שהדבר נוגע לחיובו בגירושין, טענה זו נדחתה ונשללה העילה לעכב את הגירושין עקב טענה זו. ושם נפסק שטענות כאלה יתבררו בהליך משפטי בנפרד מהגירושין, אך לא יוכלו להביא לעיכוב הגירושין, שבהן הבעל חויב.

על כן בנידון דנן, מצד אחד בית הדין אינו נותן לגיטימציה לעיגון שהבעל מעגן את אשתו, מאידך גיסא על פי ההלכה כל עוד בפיו טענה צודקת שהאישה אינה "ציית דינא" בסירובה להשיב לו את מה שלקחה ממנו במסגרת תביעת הנזיקין בניגוד לדין ההלכתי לא ניתן לקבוע שהבעל מעגן את האישה. אלא האישה במעשיה מעכבת את השלמת הליך סידור הגט, וכמו שכתבו הפוסקים הנזכרים בתשובות שב יעקב ושיבת ציון ואגרות משה.

למען הסר ספק ביה"ד מבהיר כי מבחינה המשפטית בית הדין אינו רשאי למנוע מהאישה את זכותה האזרחית לפנות לערכאות שיפוטיות שונות ולתבוע תביעת נזיקין. אולם, אם האישה מבקשת מבית הדין להפעיל אמצעים הלכתיים כנגד הבעל במסגרת דין תורה, הרי שכאמור בשלב זה בית הדין מנוע מלנקוט באמצעים כאלה.

בדומה לזה יש לציין את ההלכה הנהוגה בבתי הדין הרבניים שאין "כפל הטבות", דהיינו האישה לא תקבל גם יתרון באיזון המשאבים כפי חוק יחסי ממון וגם כתובה. אומנם האישה רשאית לבקש את המגיע לה לפי החוק, אך אינה יכולה לדרוש שיחד עם זאת תקבל גם את הכתובה ההלכתית בעת ובעונה אחת כאשר לפי ההלכה נכסי האיש וזכויותיו הם רכושו הבלעדי. עליה לבחור האם היא רוצה את ההלכה או את החוק.

כך גם בנידון דידן, אי אפשר לבקש גם את תביעת הנזיקין האזרחית וגם את הגט ההלכתי כאשר הם עומדים בסתירה זה לזה. 

יתרה מזאת, אם ביה"ד יכפה את האיש לגרש בסנקציות שונות כפי בקשת האישה הרי שלפי ההלכה כפייה זו אינה כדין, היות שהאישה אינה ציית דין, ובמקרה שכפו אדם לגרש שלא כדין ונתן גט הרי שהגט פסול כמבואר בבבלי גיטין דף פח עמוד ב: "אמר ר"נ אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין – כשר, שלא כדין – פסול ופוסל", וכן נפסק בשו"ע אה"ע קלד, ז.

בהזדמנות זאת מוצא ביה"ד לנכון להעיר על הנוהג שקבע שביתה אצל בתי המשפט להתערב בהליכי בית הדין של תביעת הגירושין בדרך של תביעות הנזיקין. אומנם לכאורה מדובר בהליך נפרד, הליך אזרחי של נזק שנגרם למסורבת הגט. אך בפועל מדובר בשוט המופנה כלפי סרבני הגט, ומטרתו (המוצהרת או לא) היא להשפיע עליו לתת גט. מלבד שמדובר בנגיסה בסמכויות ביה"ד ובהתערבות בוטה בהליך שבסמכותו, גם יש בו פגיעה הלכתית חמורה בהליך הגירושין.

במקרים רבים מדובר בהמלצה לגט בלבד או בחיוב גט שלפי ההלכה אין לבצע בגינו הליכי כפייה נגד הסרבן אלא רק מותר לקרותו עבריינא. בתי המשפט שפוסקים נזיקין במקרים כאלו יוצרים כפייה שאינה מותרת לפי ההלכה ויוצרת עישוי שלא כדין, דבר שפוסל את הגט כאמור לעיל.

אך גם במקרים שבהם נפסקה על הבעל כפייה על הגט, אין לאף גורם אחר מלבד ביה"ד שדן בעניין הגט רשות לכפות עליו, ואם יכפה עליו שלא בשליחות ביה"ד יהיה הגט פסול. וכיו"ב מבואר בבבלי גיטין פח ע"ב "ובעובדי כוכבים כדין פסול ופוסל". כלומר, אם עכו"ם כפו אדם לגרש גם במקרה שהדין נותן שיכפו אותו לגרש, למרות זאת הגט פסול! הגמ' נקטה עכו"ם כדוגמא, אך הוא הדין לכל גורם שאינו מטעם בית הדין. רק אם העכו"ם (או הגורם האחר) עשה זאת בשליחות ביה"ד, אזי יהא הגט כשר כמבואר במשנה בגיטין שם: "ובעובדי כוכבים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך". במקרה של תביעת נזיקין בתי המשפט בוודאי שאינם באים בשליחות ביה"ד ובאיצטלא של הוצאה לפועל את פסיקות בתי הדין, אלא מדובר בערכאה עצמאית שדנה בתביעה עצמאית, ולפי המבואר לעיל גם אם יהיה הדין לכוף את הבעל אם בתי המשפט יפסקו כפייה בדמות תביעת נזיקין תהיה התוצאה שהגט שייתן הבעל מאימת ומחמת התביעה פסול.

ואכן, הפסיקה המקובלת בכל בתי הדין היא שפסיקת פיצויי נזיקין תיחשב ככפייה לגירושין הפוסלת את הגט. כן פסקו בבית הדין הגדול בפס"ד מיום ד' אדר ב' תשס"ח (11/3/2008) בתיק 7041-21-1 ובפסק דין נוסף של בית הדין הגדול מיום ו' ניסן תשע"ד (06/04/2014) בתיק ‏936594/2‏. וכן פסקו בבתי הדין האזוריים, ביה"ד הרבני בנתניה מס' תיק 272088/6, ושל ביה"ד אשדוד מיום כ"א שבט תשע"ה (10/2/2015) בתיק ‏938078/1‏ ושל בית הדין בחיפה מיום ל' ניסן תשע"ג (10/04/2013) בתיק 899861/2, ופסיקה נוספת מבית הדין חיפה מיום כ"ב סיון תשע"ה (9/6/2015) בתיק 899861/1.

מנימוק זה החליט ביה"ד ביום ט' טבת תשע"ה (31/12/2014) שלא לדון בחיוב הגט עד שתשיב האישה את מה שגבתה לפי תביעת הנזיקין.

אומנם נטען שהאישה קיבלה היתר לפנות לביהמ"ש. גם אם נאמר שהאישה נהגה בתום לב והבינה שהותר לה להגיש תביעת נזיקין, מכל מקום סבר ביה"ד האזורי בהחלטתו מתאריך ט' טבת תשע"ה 31/12/2014  שאת העוול שנעשה לבעל היה עליה לתקן, וכל עוד הדבר לא נעשה אין לביה"ד להזדקק לתביעתה למימוש חיוב האיש בגט.

• הבהרת מהלכי ביה"ד בהליך הנוכחי
  • מניעות ביה"ד מלפסוק סנקציות בדיון הראשון

ביה"ד הוציא צו הבאה כדי שהאיש יופיע לדיונים. האישה ביקשה להותיר אותו במעצר עד שייתן את הגט המיוחל. ברור שמדובר במהלך אחר לגמרי. בגין כפיית גט לא שולחים אדם למעצר, שולחים אותו למאסר. מעצר נעשה רק לצורך כפיית התייצבות ולא כענישה וכפייה למתן גט.

מלבד עניין טכני זה, לפי האמור לעיל כבר נפסק ב-2014 כי כל עוד לא תיקנה האישה את תוצאות תביעת הנזיקין לא ידון ביה"ד בעניין תביעת הגירושין שלה. מדובר בהחלטה חלוטה שלא הוגש עליה ערעור, וביה"ד כבר הסביר באר היטב את נימוקיה וטעמיה של החלטה זו.

לפיכך לא היה מקום לעצור או לאסור את האיש כל עוד לא השתנתה ההחלטה.

מעבר לכך, גם אם הייתה משתנית ההחלטה ואפשר היה להמשיך ולאכוף את חיוב הגט שנפסק פעמיים בביה"ד הגדול מכל מקום לא נפסק שם אלא חיוב גט ולא כפייה על הגט לדעת הרוב, ומעצר או מאסר הם בוודאי כפייה גמורה על הגט ולדעת הרוב בהחלטת ביה"ד הגדול היא כפייה שלא כדין.

לפיכך בוודאי שבשלב שבו נמצא ההליך בעת הדיון שהתקיים בדצמבר 2020 לא היה אפשר כלל וכלל להיעתר לבקשת האישה לסנקציות חריפות נגד האיש.

לו הייתה מוגשת התביעה על פי סדר הדין כתביעה לסתירת דין בגין שינוי נסיבות היה נחסך זמן יקר, וביה"ד יכל היה לפעול על פי הכלים המשפטיים הנתונים בידיו.

• הבהרת הפנייה לאדמו"ר מצאנז

יחד עם זאת, ביה"ד לא דחה את תביעת האישה, התיק לא נסגר, וביה"ד רצה להמשיך ולהתקדם בהליך, ובשלב ראשון בלבד רצה ליזום פגישה אצל האדמו"ר מצאנז, רבו של האיש.

לפגישה זו היו מספר מטרות:

• מכיוון שהאיש הוא חסיד צאנז יש לצפות ממנו שאם יאמר לו האדמו"ר לגרש הוא יגרש את האישה, וכך ייחסכו עיכובים מיותרים במתן הגט. בפרט לאחר שהאיש התחייב בפנינו בעל פה ובכתב שיקבל את כל מה שיאמר לו האדמו"ר לעשות.

אומנם היה ניסיון דומה בעבר הרחוק אצל האדמו"ר מאמשינוב, אך לא הרי ניסיון זה כהרי הניסיון דנן שמדובר בחסיד המשתייך לחסידות צאנז. שם הצדדים התווכחו אח"כ מה הורה האדמו"ר מאמישנוב, וגם היו גרסאות שונות באשר למסקנתו. שליחו של האדמו"ר מאמשינוב הופיע בפני ביה"ד האזורי ואמר דברים שונים לגמרי ממה שנאמר לכבוד הרב בן שמעון. במקרה דנן לעומת זאת לא רצה ביה"ד להסתמך על מה שיאמרו לו הצדדים בשם האדמו"ר, אלא הלך אליו בכבודו ובעצמו.

• מכיוון שבשלב זה לא יכולנו לכפות על גט כפי שהתבאר, ניסינו ניסיון זה כשלב ראשון, וזאת במטרה שאולי יביא הדבר למזור מיידי לעיגון האישה.
• אם ימרה האיש את פיו של האדמו"ר למרות הסכמתו לעשות ככל אשר יורהו, יהיה בכך משום שינוי נסיבות מסוים שלפיו יהיה אולי אפשר לפסוק נקיטת סנקציות כנגד הבעל למתן גט כפי שיבואר להלן, ואם כן צעד זה יכול לקדם את התיק לקראת הגט המיוחל. גם יוכל להתברר לביה"ד האם אפשר לסמוך על דברי הבעל או שהוא רק מנסה לתעתע באישה ובביה"ד בטענותיו השונות, ואינו מחפש אלא תירוצים ועילות בעלמא כדי לעגן את האישה ולמנוע ממנה את חירותה.

בפועל, אכן התברר שהאיש אינו מתכוון לגרש את האישה, ואינו מחפש אלא תואנות בלבד. הבעל אמר לאדמו"ר שהוא מבקש לנקום באישה, הוא גם אמר לו שאימו ציוותה עליו שלא ייתן גט. הוא גם העלה בפנינו תנאים לא הגיוניים, כגון שהאישה תתן לו 3 דירות. כל זה מוכיח שלפנינו עומד אדם שאינו מתכוון לגרש בשום אופן, ועלינו לנהוג בו בהתאם, ולחייבו לגרש בלא שום תנאי כלל.

• האם זה בניגוד לחוק ולתקנות, והאם יש בזה פחיתות כבוד לביה"ד

ב"כ האישה טען בבקשתו מתאריך ל' באדר תשפ"א (12.2.2021) שקיום דיון אצל האדמו"ר מחוץ לאולם הדיונים הוא בניגוד לחוק, התקנות והנהלים.

ביה"ד מבהיר שלא היה זה דיון במובן הרגיל. ברור שבדיון רגיל יש לשמוע את שני הצדדים. יש לקיים אותו במקום מושב ביה"ד. יש לקיים אותו בתחום השיפוט של ביה"ד. בדיון רגיל ההכרעה נתונה בידי הדיינים בלבד ולא בידי גורם אחר.

היה מדובר בפגישה גרידא של הדיינים עם גורם שאמורה להיות לו השפעה מכריעה על האיש והכל אך ורק במטרה לסייע לאישה. ביה"ד יצא מגדרו כדי לסייע לה בעניין זה: נסעו שלושה דיינים יחד עם עוזר מקצועי עד לנתניה בשעות הלילה, שלא בשעות העבודה הרגילות, שוחחו ארוכות עם האדמו"ר מצאנז, המתינו עד שהאדמו"ר ישוחח עם האיש ביחידות, וכל זה כדי שאולי יימצא פתרון לעגינות מרובת השנים של האישה!

מבלי להפחית מכבודו הרם של האדמו"ר מצאנז שליט"א כי הוא זה ולמרות ההערכה הרבה שלנו כלפיו, הערכה שרק גדלה לאור ההשקעה הרבה והמאמץ שהשקיע האדמו"ר באותה פגישה ולא חס על כבודו אפילו כשהבעל לא נהג בו בדרך ארץ, ברור שביה"ד אינו כפוף להחלטותיו, לא חוקית ולא הלכתית. ביה"ד קיים את הפגישה אך ורק מתוך השקפה והנחה כי הבעל ישמע לאדמו"ר מצאנז יותר מאשר לבית הדין. ביה"ד מחל על כבודו וטרח טרחה גדולה לטובת התרת עיגון האישה.

יצוין שזו לא פעם ראשונה שבתי הדין הרבניים יוזמים מהלכים מעין אלו, אין בזה פחיתות כבוד לביה"ד אלא אדרבה זהו כבודם, שהם יוצאים מגדרם למען התרת עגונה ממאסרה ומצערה. יצוין שבגמ' הוריות י א מובאים דברי רבן גמליאל שאמר לשני חכמים שמינה אותם לשררה כלשהי ואמר להם כסבורין ששררה אני נותן לכם – עבדות אני נותן לכם.

מכיוון שלא מדובר בדיונים אלא בניסיונות שכנוע לפיכך גם אין חיסרון מצד דיון בלילה, מצד שמיעת צד אחד בלא הצד השני וכו'.

ב"כ האישה טענו נגד החלטת ביה"ד שהפרו את התקנות בדבר חיסיון ההליכים בביה"ד והיותם בדלתיים סגורות, וכן פגיעה בצנעת הפרט של האישה.

אומנם בתקנות הדיון מבואר:

נב. הדיון בענייני משפחה ובבקשות לגיור מתנהל בדלתיים סגורות, ובשאר העניינים – בדלתיים פתוחות, אלא אם בית-הדין הורה אחרת במשפט מסוים או בישיבה מסוימת. בכל אופן רשאי בית-הדין להרשות או לא להרשות את נוכחותו של אדם מסוים או סוגי בני-אדם. […]

נד. הדיונים המתנהלים בבית-הדין בדלתיים סגורות הם חסויים. אין לפרסם פרטים על מהלך הדיונים אלא באישור מפורש, בכתב, של בית-הדין.

כלומר, החיסיון המוטל על מהלך הדיונים קיים כל עוד לא החליט ביה"ד אחרת. ביה"ד רשאי להחליט שאפשר למסור פרטים ולגלות מהנעשה בין כותלי ביה"ד אם נראה לו לפי שיקול דעתו שהדבר נצרך, כגון אם פונה למומחה, פק"ס וכיו"ב. במקרה זה ביה"ד החליט שיש תועלת רבה בפנייה לאדמו"ר מצאנז וגילוי פרטים של המקרה לפניו. יצוין שמדובר באישיות בכירה וחשובה, ואין כל כך חשש שהדברים יתגלו על ידו לגורמים אחרים. לפיכך ביה"ד אינו רואה פגם מצד חיסיון הדברים וצנעת הפרט בקיום הפגישה עם האדמו"ר מצאנז.

• האם אפשר כעת להטיל סנקציות ואולי אף להחמיר את חיוב הגט

למרות האמור לעיל, ולמרות ההחלטה של ביה"ד מסוף 2014 שאין להזדקק לתביעת הגירושין של האישה בטרם השבת הכספים שגבתה מכוח תביעת הנזיקין סבור ביה"ד שיש כעת שינוי נסיבות במקרה דנן המצדיק את ביטול החלטת ביה"ד מתאריך 2014 ולהשיב לתוקפה את החלטת ביה"ד הגדול משנת  ל' אדר א' תשס"ג (2.2.2003) המחייבת את הבעל במתן גט לאשתו והטלת סנקציות של חרם דר"ת, וכן מאפשר לנו בעתיד להטיל סנקציות חמורות יותר על האיש אם יתמיד הבעל בסירובו לתת גט פיטורין לאשתו, וזאת גם בטרם תשיב האישה את מה שגבתה מהאיש במסגרת תביעת הנזיקין שלה, ונבאר את דברינו.

• בהמשך לנימוקי חברי בית הדין הגדול בהחלטתם לחייב את האיש בגט, נאמר אף אנו: התברר לפנינו שהאיש אינו שומע בקול רבותיו ומבזה אותם, הן האדמו"ר מאמשינוב הן האדמו"ר מצאנז, הולך אחר שרירות לבו, מבזה תלמידי חכמים, ואף החציף פניו בפני האדמו"ר מצאנז, וכבר אמרה הגמ' בסנהדרין צט ע"ב "אפיקורוס: רב ור' חנינא אמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי אמרי זה המבזה חבירו בפני ת"ח". המשנה בכתובות עז א מונה מומין בבעל שבגינם יכולה אישה לתבוע גירושין מבעלה, וביה"ד אף יכפה אותו לגרש. יש מקום רב לומר שאדם שמתנהג כך ושהגמ' מכנה אותו אפיקורוס שאין לו חלק לעוה"ב עדיף מהמומין שנמנו שם, ואם מחמת אותם מומין אפשר לכפות לגרש כל שכן על "מום" זה. בפרט שנושא זה אינו מסתכם רק במה שבין אדם למקום, אלא זהו גם נושא חברתי בחברה שאליה משתייכים הצדדים: מדובר בחסידים שאצלם האדמו"ר תופס מקום מרכזי באורח החיים שלהם. אדם שמבזה את רבותיו מנתק את עצמו ומשפחתו מהחברה שאליה הוא משתייך, ובוודאי שאישה ששייכת לחברה זו אינה יכולה לסבול זאת.  

ומנגד יש לציין לשבח את חוסן עמידתה של האשה שקיבלה על עצמה לקיים את כל הוראות האדמו"ר מצאנז כפי שמצופה מחסידה של האדמו"ר ובייחוד שמדובר באשה עגונה שסבלה שנים רבות, אולם כל זה לא פגע באמונתה.

• הזכרנו לעיל את דברי המהרשד"ם והמהרש"ם בעניין כפייה על גט כאשר הבעל מציב תנאים. דעת המהרשד"ם שאין לכפות בכל עניין שמציב הבעל תנאי, ואילו דעת המהרש"ם שרק אם מציב תנאי שתשיב לו את מה שלקחה ממנו שלא כפי הדין ההלכתי וכיו"ב. אולם גם המהרשד"ם כותב שדבריו אמורים רק באשר לתנאי שנקל לקיימו, שהרי ז"ל המהרשד"ם בסימן מא:

מצאתי בס"ה דינים שכתב בסוף ספר חזה התנופה אעפ"י שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים אין לשום אדם שישתדל בגט שיתן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה שאי איפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה עכ"ל […] ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים.

במקרה דנן מבקש האיש שתשיב לו סכומי כסף אדירים שכבר אינם ברשותה כלל. את הדירה המשותפת שזכתה בה מכרה כבר, ובכסף שקיבלה חיתנה את ילדיה. כיום היא גרה בשכירות ובקושי יש לה למחייתה. בוודאי שאין זה בגדר תנאי שנקל לקיימו. בפרט שהאיש אינו מסתפק בזה אלא דורש לקבל לידיו שלוש דירות.

גם המהרש"ם יודה במקרה דנן. דבריו הם, כפי שביארנו לעיל, מצד שאם האישה אינה ציית דינא גם אין לכפותו לציית דינא. אך במקרה דנן שאין ביד האישה להשיב את הכסף אי אפשר לומר שאינה ציית דינא. היא רוצה אך אינה יכולה.

ביה"ד נטל עצה מן הזקנים והתייעץ בנושא זה עם כבוד הגאון רבי חיים גדליה צימבליסט שליט"א (חבר בית הדין הגדול בדימוס) שהסכים לדברינו, שבמקרה כגון זה שאין ביד האישה להשיב, ובייחוד שהאשה הוציאה את הכסף על נישואי הילדים יש להזדקק לדינה ולחייב את הבעל במתן גט, ואין לתלות במקרה דנן את מתן הגט בהשבת הכספים שגבתה האשה שלא כהלכה.

• גם יש לציין שהאישה השתמשה בכסף לחתן את ילדיו. בוודאי שמוטל על האיש לדאוג לחתן את ילדיו ולתת נדוניה לילדיו. אומנם אינו חייב לתת את כל הונו עבור ילדיו ולחזר על הפתחים, אך אינו רשאי להיפטר ממצוה זו המוטלת עליו וכדברי הגמ' בכתובות נב ע"ב על הפסוק "ואת בנותיכם תנו לאנשים", וגם זה נכלל במצוות הבן על האב להשיאו אישה (קידושין כט). וכן משמע מהרמ"א בסימן ע"א סעיף א, וז"ל: "לא כופין (את האב) להשיא את בנותיו ואע"פ שמצוה ליתן לבתו נדוניא ראויה, מ"מ לא כייפינן ליה אלא מה שירצה יתן רק שישיאן". וכתב הח"מ ס"ק ב: "הלשון מגומגם, והכוונה שאין כופין על פרנסה כמו שכופין על צדקה אבל כופין שיתן לה בעל ואם ימצא מי שיקח אותה בחינם ייתן לה פרנסה בצמצום כדי שיקח אותה מי שיהיה אבל מצוה הוא ליתן נדן הראוי כדי לזוגם להגון לה".  

העולה מהח"מ בדעת הרמ"א שיש לכוף במידה ובמשורה את האב לתת נדוניא לבנותיו לצורך נישואיהן עם אנשים הגונים להן. וכן במקרה דנן שזכה האב ולמרות שלא נקף אצבע שבנותיו יינשאו לאנשים הגונים, ולא השתתף בהוצאות נישואיהן של בנותיו, לפיכך לא ניתן לקבוע במסמרות שהאשה נהגה שלא כדין כשגבתה את הכספים לצורך כך ולא רק לצורך אמצעי לחץ על הבעל למתן גט, כפי שנוכח ביה"ד בדיון האחרון שהתקיים בפני ביה"ד ושמע את האשה.

• לכך יש לצרף את חוב מזונות הילדים שחויב האב וכפי הנראה לא שילם כלל עד כה, והחוב הנ"ל הצטבר לכמה מאות אלפי שקלים. 
• בנוסף, ביה"ד התרשם שהאשה עשתה זאת בתום לב, היה בידה היתר ממו"ץ קרית צאנז בירושלים (החסידות אליה משתייכת האשה) לתבוע תביעת נזיקין, אומנם לא ברור לנו נימוקי ההיתר, אך סוף כל סוף פנתה לבית המשפט על סמך היתר של רב חשוב ומובהק. ולפיכך אינה נחשבת כ"לא ציית דינא".
• יתכן גם, שעיקר מטרתה בתביעת הנזיקין הייתה לצורך מזונות וצורכי הבית והילדים והוצאות נישואיהם ולא כשוט לכפות את הבעל לתת גט, שהרי השימוש בכספי אותה תביעה היה לצורך נישואי הילדים ופירעון חובות שנוצרו לצורך כלכלת הבית והמשפחה. ראיה נוספת לכך היא שרק ב-2014 פנתה האישה לחידוש הליכי הגירושין, ועד אז לא עשתה דבר בעניין, אלא מוכח שעד אז הייתה האשה עסוקה בכלכלת הבית ודאגה לצורכי הילדים. תביעת נזיקין היא בעייתית מבחינה הלכתית כאשר היא משמשת כשוט לשם השגת הגט, במוצהר או שלא במוצהר, אך במקרה שמטרתה הייתה כספית גרידא, נפסקו לה מזונות נמוכים מאוד של 3,000 ₪ בלבד והיא גבתה דרך המל"ל 2,000 ₪ בלבד, יש לדון שאין זה פוסל את הגט, שכן אין זה ככפייה על הגט.
• ומעל הכל, האשה קיבלה על עצמה בפני ביה"ד שככל שיש לאיש תביעה כלשהי כלפיה היא מוכנה ללכת לבוררות לכל בורר שיבחר האדמו"ר מצאנז. הסכמתה לדון בתביעותיו הממוניות של הבעל משמיטה לגמרי את הבסיס עליו נסמכו החלטות קודמות לחייב אותה להשיב טרם קבלת הגט. בכך, התקבלה תביעתו שהרי מעתה בידו לברר את תביעותיו בבוררות כאמור. ובכך נסתתמה טענתו של הבעל שזכותו לעכב את מתן הגט לאשה עד שתשיב לו האשה את כספו, שהרי לאחר שקיבלה עליה האשה לדון בפני בורר על תביעותיו, מעבר לכך לא יוכל הבעל להשיג בעיכוב מתן הגט, ולפיכך אין לדמות כלל מקרה דנן לדינו של המהרש"ם.

לאחר שנימקנו את ההחלטה לביטול החלטת ביה"ד האזורי שתלתה את מתן הגט בהשבת הכספים, לא ניתן שלא להתייחס לנימוקים שהביאו את ביה"ד הגדול בשנים תשס"ב ותשס"ג (2002 ו-2003) כשהחליטו לחייב את הבעל במתן גט ונצטט מהחלטתם הנ"ל ונוסיף עליהם בהמשך:

מן החומר שבתיק עולה תמונה קשה. הבעל מתיימר להראות כצדיק יסוד עולם. דו"ח לשכת הרווחה מציין את ההשפלות שמשפיל את אשתו וילדיו בקללות ובכינויי גנאי. הוא מבקש לכפות על ילדיו לימודים במסגרת דוברת אידיש בלבד, ודורש שהבנות תלבשנה 3 זוגות גרביונים. לשכת הרווחה מוצאת סיכון רב להתפתחותם התקינה של הילדים.

ביה"ד של העדה החרדית קבע עוד ביום כ"ג באייר תשנ"ח, כי "המצב בבית לא טוב להם ולא לילדים. לכן אנו קוראים להבעל לגרש אשתו". זו גם השקפת כל אלו שטפלו במשפחה. כגון הרב יהושע בק, שכתב לביה"ד הגדול בחודש אייר תשס"א: "ענין יצירת קשר עם אשתו וילדיו, לצערי, לדעתי, אין בו את הכישורים המינימליים לכך".

יצוין, כי לא מדובר בצדיק יסוד עולם במכתב שהוגש לביה"ד נאמר: "אני בדקתי את המחשב של הרב [פלוני] שיחי', וראיתי שם דברי פריצות שאסור לראותם".

מדובר אפוא, באדם המתעלל באשתו ובילדיו, מתעטף באדרת של צידקנות, ומבזה תלמידי חכמים.

אין לי ספק כי לא יציית גם למרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, כפי שלא ציית לכ"ק האדמו"ר מאמשינוב שליט"א, שקבל עליו במפורש.

על כך יש להוסיף שתיק זה של 30 שנות עגינות הוא תיק עגינות הממושך ביותר שנתקל ביה"ד כאשר אין ספק שהאשם הבלעדי לעגינותה של האשה הוא הבעל ורק אליו ניתן להפנות את האצבע המאשימה לסבלה הרב שעברה בכל שנות עגינותה. כבר בדיון הראשון שהתקיים בתאריך ט"ז בטבת תשפ"א (31.12.2020) ביה"ד התרשם שמדובר באדם שאין פיו וליבו שווים, ובדיון שהתקיים אצל האדמו"ר מצאנז הוכח הדבר והתגלה פרצופו האמיתי של הבעל והוסרה המסכה מעל פניו. מדובר באדם שבטוח שהוא החכם מכל אדם, והוא דעת תורה ואין בלתו. כל מי שלא מסכים עימו לא רק שהוא טועה אלא ראוי לקללות ורק בגלל שהעז לחשוב ולומר אחרת ממנו. ניתן רק לשער את סבלם הרב של האשה והילדים שעברו כשנאלצו לשהות במחיצתו תחת קורת גג אחת. ניכרו דברי אמת של האשה בסיפוריה הקשים שסיפרה לביה"ד על מעלליו של בעלה כפי שפירטה בדיון שהתקיים בתאריך ה' באדר תשפ"א (17.2.2021) על ההתעללות הקשה שחוו הילדים הן פיזית והן נפשית. והכל כביכול באצטלא של תורה שטען הבעל שהוא עטור בה, בטענה של דאגה לרוחניותם של הילדים. אולם ההיפך הוא הנכון, הבעל עשה את התורה קרדום לחפור בה כדי למלא את תאוות השליטה שטבועה בו, וילדיו ואשתו נפלו קרבן לפולחנו.

הבעל 'טבל ושרץ בידו'. השתמש בחסידות צאנז בדרישתו לאשה לחנך את ילדיו לפי מנהגי חסידות צאנז נגד רצונם (והקצין את חומרותיו גם מעבר למקובל בחסידות צאנז), אולם כשזה נוגע לו הוא אינו מתנהג כחסיד בכלל וחסיד צאנז בפרט, ומעז להמרות את הוראת רבו שהוא האדמו"ר מצאנז.

בוודאי שאין זו דרכה של תורה, שדרכיה דרכי נועם, ורק תושייתה של אשתו 'אשת חיל' שהצטרפה לחסידות צאנז (למרות שהייתה חסידת קרלין מהבית) כאשה כשרה שעושה רצון בעלה, הקריבה את חייה למען ילדיה הצילה את ילדיו יוצאי חלציו מאבדון, וכיום היא קוצרת את פירות השקעתה ורווה נחת מילדיה בזכות המאמץ שהשקיעה בגידול הילדים. 

ביה"ד קובע בוודאות שעם בעל שכזה לא ניתן היה לאשתו לחיות עמו תחת קורת גג, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ובוודאי שיש לחייבו לגרש את אשתו.

לצערנו ביה"ד התרשם שהכוח שמניע את בעל להמשיך ולעגן את אשתו תקופה כה ארוכה, זה יצר הנקמה באשתו, כפי שלא התבייש לומר בעזות מצח במפורש לאדמו"ר, ואף הגדיל ונימק זאת בנימוק הלכתי (כדרכו, שעושה את התורה קרדום לחפור בה) מכיוון שהוא תלמיד חכם מותר לו לנקום.

לאור כל האמור, ושינוי הנסיבות מאז ההחלטה שניתנה ע"י ביה"ד האזורי בתאריך ט' טבת תשע"ה (31/12/2014) יש לחזור ולדון בתביעת הגירושין של האישה, ולכל הפחות לאכוף את החלטת ביה"ד הגדול שחייב את האיש בגט ופסק עליו הרחקות דרבנו תם.

לפיכך על המזכירות לקבוע מועד לסידור גט, ואם יסרב האיש לתת גט לאשתו בדיון הקרוב שנקבע לצורך סידור גט, ידון ביה"ד בהחמרת הסנקציות שיוטלו עליו בנוסף להרחקות דר"ת שהטיל ביה"ד הגדול על הבעל, וזאת בכפוף לפתיחת תיק הגבלות מצד האישה.

מסקנות

• כאשר תובעת האישה תביעת נזיקין או שכבר גבתה מכוח תביעת נזיקין אין לביה"ד לדון ולאכוף את חיוב הגט עד שתבטל את התביעה או תשיב את מה שגבתה בניגוד לדין ההלכתי. גט שיימסר כל עוד לא נעשה הדבר ייחשב לגט פסול.
• במקרה דנן, לאישה אין את האפשרות להשיב את מה שגבתה, וגם השתמשה בכספים שגבתה מהבעל להשיא את ילדיהם המשותפים, דבר שמן הראוי שהאיש ישתתף בו שהרי הוא מצווה להשיא את בנותיו, וגם הבעל חייב לה מזונות רבים, והכל ביחד קרוב לסך שקיבלה בגין תביעת הנזיקין. גם האישה מחלה בפנינו על כל חוב שאולי חייב לה האיש, ואינה רוצה אלא בגט, והיא גם התחייבה בפנינו ללכת לבוררות בכל תביעה כספית שיתבע אותה האיש, אצל בורר שאת זהותו יקבע האדמו"ר מצאנז אם ירצה הבעל לתבוע את אשתו לאחר סידור הגט. לפיכך אין לעכב את הדיון בחיוב הגט ובאכיפתו.
• דינו של המהרש"ם שזכותו של לעכב את מתן הגט עד שתחזיר לו האשה את הממון שלקחה ממנו שלא כהלכה, לא שייך לנידון דנן, מהנימוק שכיום אין ממון ביד האשה להשיב לבעל. נימוק נוסף, מכיוון שהבעל אינו מתנה את השבת הכסף במתן הגט ואפילו אם תשיב לו האשה את הכספים הבעל לא יסכים לתת לאשה את הגט ואין תועלת בהתניית השבת הכספים במתן הגט. ומעל הכל, התחייבותה של האשה לדון בתביעותיו הממוניות של הבעל כנגדה בפני בורר לאחר סידור הגט.
• החלטת ביה"ד מתאריך ט' בטבת תשע"ה (30/12/2014) מבוטלת לאור הנסיבות שהתחדשו במפגש שהתקיים אצל האדמו"ר מצאנז.
• הפגישה שקיים ביה"ד אצלו האדמו"ר מצאנז הייתה חוקית, לפי הנהלים, ולתועלת העניין, ואכן הייתה תועלת מרובה מכך, ובסופו של דבר ב"כ האשה הודו לביה"ד על כך.
• על המזכירות לקבוע מועד לסידור גט בשבוע הבא ביום רביעי י"ב באדר תשפ"א (24/2/2021), ואם האיש יסרב לגרש את אשתו, ידון ביה"ד בהחמרת ההגבלות שהוטלו עליו לפי החלטות ביה"ד הגדול, וזאת בכפוף לפתיחת האישה תיק הגבלות.
• החלטת ביה"ד הגדול מתאריך 24/1/2002 שחייבה את הבעל במתן גט בתוקפה.
• לעת עתה מחליט ביה"ד שחוזרת לתוקפה החלטת ביה"ד הגדול מתאריך ל' אדר א' תשס"ג (2/2/2003) בעניין הרחקות דרבנו תם שהוטלו על האיש למקומה:

הננו מכריזים בזאת כי שרי למקרי ליה עברינא; וכן על כל איש ואשה מישראל, וכל הנלווים אליהם, להמנע בהחלט מלדבר עמו כלל; ושלא לשאת ולתת עמו; הן במסחר והן בכל משא ומתן של ממון; ושלא לארחו ולהאכילו ולהשקותו; ושלא לבקרו בחוליו; ושלא להושיבו בבית הכנסת; וכל שכן שלא להעלותו לתורה; ושלא לאפשר לו לומר קדיש; וכל שכן שלא לתת לו לעבור לפני התיבה; ושלא לשאול בשלומו; ושלא לחלוק לו כבוד כלל; ולהתרחק מעליו ככל האפשר.

יש לפרסם הכרזה זו בבתי הכנסת שבאזור בו שוהה האיש וכן בבית הכנסת […] בו נוהג הבעל למסור שיעור מדי שבוע. ועל האישה וב"כ האישה לדאוג לכך.

• ניתן לפרסם החלטה זו לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ו' באדר התשפ"א (18/02/2021).

הרב מרדכי רלב"ג – ראב"ד              הרב יעקב מ' שטיינהויז                         הרב מנחם האגר

הפוסט קידום הליכי התרת עגונה כשברקע הייתה תביעת נזיקין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפנינו תביעת האישה לגירושין ולחייב את הבעל בכתובתה בסך 550,000 ש"ח.

הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך 1998 ולהם שלושה ילדים:

הבת – מ' מ' ילידת יג' אב תשנ"ט 26.07.1999.

הבן – ש' י' יליד א' סיון תשס"ג 01.06.2003 סובל מהפרעה התפתחותית – PDD.

הבת – ה' ילידת יט' כסליו תשס"ח 29.11.2007.

לתביעת הגירושין הנוכחית של האישה קדמו תביעות קודמות בין בני הזוג. במהלך השנים היו תביעות רבות בין הצדדים בתקופות שונות החל משנת 2001. היו גם תקופות של הפוגה בהליכים.

להלן פירוט התיקים שנפתחו בבית הדין:

תיק 1: 18.10.2001 האישה פתחת תיק מזונות

תיק 2: 18.11.2001 הצדדים פתחו תיק אישור הסכם

תיק 3: 08.09.2005 הבעל פתח תיק שלום בית

תיק 4: 25.10.2009 הצדדים פתחו תיק אישור הסכם גירושין

תיק 5: 7.12.2009 האישה פתחה תיק החזקת ילדים ה.ש.

תיק 7+6: 14.09.2010 האישה פתחה תיק מזונות והחזקת ילדים

תיק 8: 7.10.2010 הבעל פתח תיק גירושין

תיק 9: 09.07.2017 האישה פתחה תיק גירושין

תיק 10: 29.11.2018 בקשה ליש"ס.

תיק 11: 5.5.2019 האישה פתחה גירושין.

תיק 12: 11.8.2020 האישה פתחה תיק כתובה.

חיי הנישואין של הצדדים ידעו עליות ומורדות, ובעיקר מורדות תלולות. כשלוש שנים לאחר הנישואין בשלהי שנת 2001 פתחה האישה תביעה למזונות. כך במשך השנים נפתחו בבית הדין תיקים רבים. חלקם על ידי הבעל, חלק על ידי האישה, וחלקם בקשות משותפות לאישור הסכם גירושין. מעיון במסמכים שבתיקים עולים טענות קשות של הבעל כנגד האישה, וטענות קשות של האישה כנגד הבעל.

הצדדים הסכימו להתגרש כבר בשלהי שנת 2001 כשלוש שנים לאחר הנישואין.

הצדדים כיום גרים יחד ובפנינו תביעת האישה לגירושין ולחייב את הבעל בכתובתה (כולל פיצוי). הבעל אומר שהוא רוצה שלום בית ומסכים להתגרש, אבל בדיון אמר שהוא רוצה להתגרש. הצדדים חלוקים בעיקר על חיוב הכתובה בסך 550,000 ש"ח.

ע"פ חוות דעת אקטוארית,  שנערכה לאחרונה, האשה זכאית לקבל מהבעל באיזון משאבים בסביבות 21-22 אלף ש"ח.

להלן עיקר טענות הצדדים

טענות האישה:

• במשך חמש שנים האחרונות חייה אינם חיים, בגלל אישיותו של הבעל. האישה פנתה ליועצים זוגיים אולם הבעל לא שיתף פעולה. הבעל רוצה להתגרש מהאישה וחיי עימה כדי להתעמר בה. ומשכשל כוחה של האישה הגישה תביעת גירושין.
• הבעל עזב את חדר השינה, והודיע לאישה לפני חמש שנים שלא תלך למקווה, כי אינו חפץ בה. הסברו של הבעל כי עזב את חדר השינה כדי שיהיה לאישה 'נוח יותר', הוא שיקרי.
• האיש נוהג בקמצנות חולנית בכל עניני הבית. כל הוצאות של הבית יוצאים מהחשבון המשותף. האישה מכניסה את מלוא משכורתה לצרכי הבית, והבעל מכניס מחצית מהוצאות הבית, ואת יתרת הכספים הבעל מפקיד בחשבונו הפרטי. מעבר לזה הבעל לא דואג לצרכיה של האישה כלל. לדוגמה האיש הודה שפעם אחת קנה לאישה עגילים.
• הבעל לא דאג להכשרה מקצועית לאישה, חרף כך שהבעל הוציא אלפי שקלים להכשרתו ולצורך נשמתו.
• עקב התנהלותו הכלכלית הקשה של הבעל הבנות עזבו את הבית.
• הבעל הרחיק את האישה מהבית על ידי המשטרה ועל ידי בית המשפט. למרות זאת לא יצא צו הרחקה לאישה על ידי בית המשפט.

טענות הבעל:

• אין עילה לחייב את הבעל בכתובה מכיוון שהאישה רוצה להתגרש והיא יזמה את הגירושין. זו הפעם השלישית שהאישה פתחה תיק גירושין.
• האישה עברה תאונה, והחליטה לצאת מהחדר המשותף ולהפסיק את יחסי האישות עם הבעל.
• הבעל עבד כל השנים והכניס את מלוא משכורתו לחשבון המשותף של הצדדים, ושילם כמעט את לכל צרכי הבית והילדים. וכאשר האישה ביקשה כספים הבעל נתן לה. האישה הייתה קונה כל מה שהייתה צריכה ומעבר לכך.
• האישה היא שפתחה חשבון בנק נפרד, והבעל המשיך לשלם את כלל צרכיה. ואף היה לה גישה לחשבון המשותף והיה לה כרטיס כספומט למשיכת כספים מהבנק, כך שהבעל לא מנע ממנה דבר, ואדרבה מימן קורסים שלקחה.
• האישה הייתה יוצאת הרבה עם חברותיה והשתתפה בקורסים רבים, וזנחה את חובותיה לבית ולילדים.
• האישה מקללת ונקטה באלימות מילולית כלפי הבעל והילדה.
• הבעל ניסה לשקם את חיי הנישואין, הצדדים היו ביעוץ זוגי, אבל האישה לא הייתה מעוניינת לשקם את מערכת היחסים שלהם.
• לטענת הבעל האישה יצרה קשר עם גבר זר ונהגה להתקשר אליו וניהלה איתו שיחות ארוטיות. האישה הודתה בקשר לא ראוי זה.
• האישה לא הוכיחה דבר מכל טענותיה כנגד הבעל ולכן על בית הדין לחייבה בהוצאות משפט.

עיון ודיון בטענות הצדדים:

תביעת הגירושין – חיוב כתובה

התביעה שבפנינו האישה פתחה ותבעה גירושין, טוען הבעל מכיוון שהאישה תובעת גירושין לא מגיע לה כתובה.

דברים אלו  נכונים כאשר האישה יוזמת את הגירושין והבעל חפץ בשלום בית באמת ובתמים, אזי אנו אומרים מכיוון שהאישה רוצה להתגרש והבעל חפץ בשלום בית, וגם מעשיו מוכיחים שכך רצונו, כך שאין הגירושין יוצאים ממנו, אין לחייב את הבעל בתוספת כתובה וכמבואר בדברי הגמ'  (כתובות נד ע"א) "כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה".

והדברים מבוארים בדברי הרמב"ם (הלכות אישות פכ"ד הלכה ב-ג) בדין שמי שנשא אישה האסורה עליו כגון מחייבי לאוין ולא היכר בה, אין לה עיקר כתובתה ויש לה תוספת כתובתה. ומוסיף הרמב"ם:

"ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר, אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה, והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת, אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות, לפיכך יש לה תוספת, שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם."

מבואר מדברי הרמב"ם שכל והאישה עומדת לפני הבעל וחפצה בנישואין יש לה תוספת, אף על פי שהבעל לא הכיר בה ולא ידע שהיא אסורה לו ועליו לגרשה, שהרי עמדה בתנאי שלה. אבל אם האישה לא עומדת לפניו ולא עמדה בתנאי שלה ולא מקנה לו הנאתה, יכול הבעל לגרשה ואין לה תוספת כתובה דאדעתה למיפק לא כתב לה.

וכ"כ הכסף משנה "ומ"ש כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הינו לומר דדוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דאדעתא למיפק לא אקני ליה".

אולם בית דין אינו מתחשב במי שפתח ראשון תיק גירושין או שלום בית כהוכחה חותכת שזו רצונו, אלא בוחן את טענות הצדדים את התנהלות הצדדים במהלך השנים, ומברר לפיהם את המצב לאמתו, מי פניו לשלום ומי פניו לגירושין^[1].

בבחינה מעמיקה ומעיון במסמכים שצורפו לתיק באורך השנים, מתבארת בפנינו תמונה אחרת ממה שמנסה הבעל להציג בפנינו:

• במהלך השנים, בשנת 2001 כשלוש שנים לאחר הנישואין, בני הזוג פתחו תיק לאישור הסכם גירושין, ובו הם כותבים "אנו מבקשים להתיר לנו להתגרש בהסכמה של שני הצדדים".
• בשנת 2005 הבעל פותח תיק שלום בית, ומעלה טענות קשות נגד האישה.
• בדיון בשנת 2006 הצהירים בני הזוג שרצונם להתגרש.
• בדיון 10.2009 אומר הבעל שהוא רוצה להתגרש והאישה מסכימה, ונחלקו בעניין המשמורת של הילדים, ואכן בני הזוג פתחו תיק לאישור הסכם גירושין.
• כך בדיון ב 7.2010 בני הזוג אמרו שרוצים להתגרש.
• ב 2010 הבעל עזב את הבית, ובתאריך 10.2010 פתח תיק תביעת גירושין ובכתב התביעה הבעל מגולל באריכות את מעלליה של האישה.

ממבט לאורך השנים אנו נוכחים שאין כאן מקרה קלאסי של גירושין ש'יצאו מהאישה', אדרבה הרצון להתגרש היה של בני הזוג מתוך הבנה הדדית שהם לא מסתדרים יחד, יש ריבים ומתח רב בבית, ולכן במהלך השנים גם הבעל יזם גירושין.

ולכן בסיכום מה שעונה הבעל (בדיון מתאריך 27.10.2022 (בפרו' שורה 11)) לשאלת בית הדין האם אתה רוצה להתגרש? "הבעל: לא ביוזמתי. תלוי בה לא תלוי בי, אני לא יזמתי את הגירושין. אם היא דורשת אני מסכים."

נאמר שדבריו חוטאים לאמת ואינם נכונים, וכי הדרישה להתגרש הייתה משותפת של בני הזוג כל השנים. ובשנת 2010 הבעל תבע את הגירושין, כאמור לעיל.

וניכרים דברי אמת, כאשר בדיון בתאריך 08.09.2019 ענה הבעל לשאלת בית הדין (פרו' שורה 9) "אני גם רוצה להתגרש".

טענות הצדדים על אי קיום יחסי אישות

בעניין יחסי אישות, בפנינו הכחשות הדדיות האישה טוענת שהבעל מונע ממנה יחסי אישות חמש שנים, והבעל טוען שהאישה מונעת ממנו יחסי אישות למעלה מחמש שנים.

במקרה דנן שניהם מודים שאין יחסי אישות למעלה מחמש שנים. וכל צד מפיל את האשמה על הצד השני.

במהלך השנים שהצדדים התדיינו בבית הדין לא נשמעה טענה מהבעל שהאישה מונעת ממנו יחסי אישות. למעט בשנת 10.2010 שהבעל פתח תיק תביעת גירושין, בכתב התביעה הבעל מגולל את מעלליה הרבים של האישה, הוא מאשים אותה שהיא מזניחה את הטיפול בבית, ומקללת ומנבלת את פיה ומצטט מדבריה, אבל אין טענה ממשית שהאישה מונעת ממנו יחסי אישות. אלא בתוך אזכור טוען הבעל שהאישה לא זכאית לכתובה בהיותה "מורדת מתשמיש".

טענת מורדת מתשמיש היא טענה חמורה והיא אחד מהיסודות ההלכתיות שבשלה האישה מפסדת כתובתה. אם טענת הבעל נכונה שהאישה מורדת מתשמיש, היה עליו להרחיב בדבריו ולטעון את טענותיו בפרוטרוט, כשם שהאריך בטענותיו האחרות.

וביתר שאת בשנת 23.11.2005 הבעל אומר בדיון "יחסי אישות יש אע"פ שהיו קצת בעיות"

להלן העתק הפרוטוקול (שורה 5-6):

"נשואים שבע שנים. נישואין ראשונים ע"י רבנות רמלה.

לנו שני ילדים. 6 וחצי 2 וחצי. גרים יחד.

ביה"ד מעיין בכתב התביעה ומקבל את בקשתו של הבעל בע"פ.

אנו גרים יחד והאשה מתנהגת באלימות מילולית כלפי וכלפי שהבת שהיא בת 6 וחצי הבית מוזנח ואי אפשר לארח אף אחד יחסי אישות יש אע"פ שהיו קצת בעיות ניסינו דרך קרובי משפחה ודרך חבר שהוא סופר סת"ם… מרמלה אבל לא עזר."

אולם טענת האישה שהבעל מנע ממנה יחסי אישות, נטענים על ידי האישה במשך כל שנות הנישואין. החל משנת 10.2001 שלוש שנים לאחר הנישואין האישה פתחה תביעה למזונות, ובו היא טוענת בכתב התביעה "אינו מקיים עימי יחסים זה תקופה שאני הולכת למקוה אומר שאני: אישה בדימוי חיה, חתול, סטן, מונע ממני להכנס להריון". (הכוונה ל: שטן).

לאחר הדיון בתאריך 10.2009 כותבת האישה "אנחנו כבר שנתיים בלי אישות הוא מעניש אותי בזה. רק רציתי להציג שבתוך 10 שנים הללו שאני נשואה חוויתי אישות איתו אולי אחרי צמצום 4 שנים". וכך אמרה בדיון בתאריך 27.10.2020 (שורה 58-69):

האשה: לא. יותר מחמש שנים שאין יחסי אישות, אנחנו ישנים בחדרים נפרדים. אנחנו נשואים כבר עשרים ושתים שנה, מתוכם אין מערכת אישות תקינה בבית, אני מנסה להתפרנס בכל דרך שאני יכולה.

ביה"ד: מה זה אין מערכת אישות?

האשה: יותר מחמש שנים.

ביה"ד: כשהיה, היה רגיל?

האשה: לא. היינו גרים באותו בית,

ביה"ד: מהנישואין מתי ישנתם באותו חדר שינה ומתי הפסקתם?

האשה: זה היה לסירוגין, כשהייתי צריכה ללכת למקווה, והוא אמר לי אין לך על מה. אז אני לא יכולה להגדיר בדיוק כמה זמן אין מערכת אישות.

ביה"ד: בערך, פעם בחודש, פעמיים בחודש?

האשה: אני לא יכולה להגיד, פעם הלכתי חודשיים לא הלכתי, בעשרים ושתים שנה, אפשר להגיד שאולי 6 או 7 שנים היינו במערכת אישות רגילה…

מכל הנ"ל עולה שיש ביסוס לטענת האישה שבמהלך השנים הבעל מנע ממנה יחסי אישות. קשה לקבל את טענת הבעל שלא היו בעיות ביחסי אישות והכל היה תקין, וכפי שנשמעה על ידי הבעל  בדיון בתאריך  27.10.2022 (שורות 125-129 לפרוטוקול):

ביה"ד: נשמע את הבעל.

ביה"ד: היא אומרת לגבי יחסי אישות היה 6-7 שנים פחות או יותר רגיל מהחתונה, אחרי זה היא היתה הולכת למקווה היה פעם כן פעם לא, 5 שנים האחרונות חדרים נפרדים.

הבעל: עד לפני 5 שנים הכל התנהל כמו שצריך, חוץ מפעם או פעמיים שכן אמרתי לה בגלל שהיה סכסוך או כעס אז אמרתי לה שאין צורך, אבל מלבד זה הכל היה כרגיל, יחסי אישות הכל כרגיל. כמו כל זוג, לפעמים כעסים אז אמרתי אין צורך. זה היה פעם או פעמיים, לא יותר מזה.

ביה"ד: חוץ מהפעמים הבודדות שאמרת אין צורך, בערך כמה פעמים היה בחודש יחסי אישות?

הבעל: פעמיים או שלוש פעמים בשבוע. מלבד כמובן הימים של האיסור.

טענתו שהיו מקיימים יחסי אישות שהכל היה רגיל, והיו מקיימים יחסים פעמים או שלוש פעמים בשבוע, אינה סבירה ולא מתקבלת על הדעת. לאור טענת הבעל על קללות וגידופים של האישה. ובנוסף טענות האישה במהלך השנים שהבעל מנע ממנה יחסי אישות, ולא נשמעו הכחשות מהבעל על טענותיה. (במיוחד שבשנת 2010 הבעל מאזכר בכתב התביעה לגירושין שהאישה מורדת מתשמיש), כמפורט בדברי לעיל.

אומנם אין לנו מידע מה קרה בחמש שנים האחרונות, שהבעל טוען באישה יצאה מחדר השינה בגלל תאונה ומנעה ממנו יחסי אישות, והאישה טוענת שהבעל עזב את חדר השינה הודיע לה שלא תלך למקווה, אבל הרקע שבמהלך השנים, מבסס את טענתה שמניעת יחסי האישות היו מצד הבעל.

טענות הבעל על אלימות פיזית ומילולית

הבעל טוען שהאישה מקללת אותו ואת הילדה. ואכן כן, אלו טענות שנשמעו על ידי הבעל מתחילת חיי הנישואין. בתאריך 08.09.2005 האיש מתלונן על היחס של האישה כלפי הילדה ובתוך דבריו הוא מזכיר שהאישה מקללת אותו. כך גם בפרוטוקול הדיון (מתאריך 23.11.2005 שורה 3-4) אומר הבעל "האישה מתנהגת באלימות מילולית כלפי וכלפי הבת … הבית מוזנח ואי אפשר לארח אף אחד" ובשורה 13-14 אומרת האישה "נכון שאני קללתי אותו אבל הסיבה מפני שהוא מנסה להרחיק את הילדים ממני". כך גם בפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2006 טוען הבעל "יש קללות גידופים"

 אולם גם האישה טענה כך בתביעת מזונות בתאריך 10.2001 כותבת האישה "מכפיש את שמי וקורא לי זבל, אומר שהוא פשוט יהרוג אותי" וכך גם בפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2006 (שורות 12- 16):

"האישה: אומר לי בשולחן שבת זבל הוא מקלל את אימי המנוחה,

הבעל: לא נכון היא מקללת.

האישה: אני לא סתם מקללת או מגדפת יש סיבה.

הבעל: היא אומרת שאני קלל בשביל להתגונן היא אומרת סתם…"

וכך גם כותבת האישה במסמך הנושא תאריך 07.12.2009 "במשך 10 שנים קיבלתי השפלות וגידופים מצידו ומצד בני משפחתו שאני אישה לא מסודרת ומלוכלכת מצלם את הבית ומביש אותי לעיניי בני משפחתו… מתייחס בזלזול כלפיי לעיניי הילדים… מקלל את אימי עליה השלום ואומר כי הכלבה קבורה 20 מטר מתחת לאדמה. מה עד כמה האדם הזה יכול להיות מנובל פה…".    

האשמות ההדדיות האמורות לעיל, עולות מתסקיר מאגף הרווחה בעיריית רחובות הנושא תאריך 04.07.2010. להלן הקטע (עמ' 2) הרלוונטי לעניינו:

"בשיחות עם כל אחד מבני הזוג ובשיחות המשותפות דיווחו בני הזוג כי הבעיות החלו לפני שנים. לדברי האב מאז תחילת הנישואין הוא המפרנס במשפחה. האם, לדבריו, עבדה תקופה קצרה לפני שנים. על רקע זה היה ויכוחים רבים בין בני הזוג. לדבריו, האם משמיצה ומגדפת אותו וחסרת סבלנות כלפי הילדים. לדבריו, גם כלפיו וגם כלפי הילדים סגנון הדיבור שלה גס ובוטה. כמו כן היה איננה דואגת לצרכיהם הבסיסיים של הילדים בכל הקשור להכנת ארוחות וניקיון הבית, למרות שאיננה עובדת במשך שעות היום שהילדים במסגרות החינוך, היא פנויה בביצוע המטלות הנדרשות.

לדברי האם, מזה שנים היא סובלת מהשפלות וגידופים קשים ובוטים מצד האב כלפיה לעיני הילדים. כמו כן, האב מונע ממנה לנסוע עם הילדים לביקור אצל קרובי משפחתה המורחבת. בנוסף, מגביל אותה בכל הקשור להוצאות כספיות, מכיוון שאיננה עובדת ואין לה כל מקורות הכנסה, היא זקוקה לסכומי כסף מספקים לשם עריכת קניות לצרכיה ולצרכיו בני משפחתה.

בשיחות משותפות שערכתי עם שני בני הזוג התרשמתי מחוסר אמון הדדי, מתח ועיונות, מאבקי כוחות בנוכחות הילדים. התרשמתי כי הבת מ' סופגת מסרים שליליים קשים מצד שני ההורים ומעורבת בסכסוך הזוגי."

הנה התמונה העולה שהטענות הם הדדיות הבעל טוען שהאישה מקללת ומגדפת, והאישה טוענת שהאיש מקלל ומגדף וגם שהיא מקללת יש לכך סיבה. ואין אפשרות להצביע ולומר שאחד מהצדדים הוא הגורם והסיבה לקללות והגידופים.

התנהלות כספית והטיפול בצרכי הבית

הבעל טוען שבמשך כל השנים ברוב הזמן הוא המפרנס היחידי, והאישה מזניחה את הטיפול בצרכי הבית והילדים. האישה טוענת שהיא מטפלת כפי יכולתה והבעל לא מסייע לה במיוחד שבנם שלום שסובל מהפרעה התפתחותית PDD, דורש הרבה מאוד סיוע והבעל לא מושיט לה עזרה, ולא דואג לצרכיה.

טענות הבעל נאמרו כבר בשנים הראשונות לנישואיהם. כאמור בכתב התביעה של הבעל לשלום בית הנושא תאריך 08.06.2005 "אשתי אינה ממלאת את חובותיה כלפי הבית והילדים רוב היום אינה נמצאת בבית … עושה מה שעולה על רוחה" וכך גם בפרוטוקול הדיון מתאריך 23.11.2005 אומר הבעל (שורה 5-6) "הבית מוזנח ואי אפשר לארח אף אחד"  כך גם טוען הבעל בכתב תביעת גירושין מ- 10.2009.

מנגד אומרת האישה בפרוטוקול הדיון מתאריך 23.11.2005 (שורה 8-10) "אשה לא יכולה לתפקד אם אין עזרה בבית הבעל רוב היום לא נמצא בבית עד השעות המאוחרות ובמציאות לא עוזר …".

הדברים חוזרים על עצמם בפרוטוקול הדיון מתאריך 22.01.2006.

במסמך הנושא תאריך 7.12.09 כותבת האישה שיש לה קושי בסידור הבית בגלל הבן שסובל מ-  PDDהילד מהוה קושי וצריכה עזרה מהבעל מידי יום ביומו. כמו כן היא מתלוננת שהבעל לא נותן לה כסף וטען שהיא לא עובדת.

יש לציין שבתסקיר הנושא תאריך 04.07.2010 (עמ' 4) כותבת העו"ס:

"משיחותי עם ההורים התרשמתי כי האם מטפלת באופן שוטף בכל הקשור לצרכי הבית והילדים. האב אינו שבע רצון מתפקודה. התרשמתי כי האב עסוק בשעות היום בעבודתו כמפרנס יחידי ומגיע לביתו בשעות אחר הצהרים או הערב, וכשהאב בבית הוא מעורב בטיפול בילדים ובכל הקשור להחזקת הבית".

ע"כ ציטוט מדברי העו"ס בתסקיר.

האישה טוענת שהבעל מתנהג איתה 'בקמצנות חולנית', נשמעו ההכחשות של הבעל, לטענתו הוא מפקיד את משכורתו בחשבון המשותף לצרכי המשפחה ובכללם צרכיה של האישה, ורוב השנים הוא לא ניהל חשבון בנק נפרד, לדבריו האישה מבזבזת כספים רבים על הטיפוח האישי שלה, ואין לה סדר עדיפויות לצרכי הבית הנצרכים יותר.

לפי דבריה של האישה היא מפקידה את משכורתה בחשבון הבנק המשותף עבור צרכיה המשפחה, אולם היא מנהלת חשבון בנק נפרד. האישה הודתה שהבעל נותן את מה שמבקשת אולם לטענתה היא לא צריכה לבקש. דבריה נאמרו בדיון מתאריך 27.10.2022 (שורה 104 לפרוטוקול) "הוא נתן רק מה שביקשתי, אני לא אמורה לבקש … ". כך שיש קושי בדבריה שאומר שהבעל נוהג עימה 'בקמצנות חולנית'. אולי הדברים נעשים שלא לשביעות רצונה, אבל כפי הנראה הבעל דואג לצרכיה ולצרכיה המשפחה.

סיכום העובדות

מכל האמור עולה תמונה עגומה למדי, שמראשית נישואיהם היו מריבות וקללות ובעיות ביחסי אישות בין הצדדים, אין לנו אפשרות להכריע מי הגורם לבעיות "ומי התחיל". לא נכון לומר שרק צד אחד מקלל ומגדף, כפי שטענו הצדדים, אלא הבעיה היא מצד שניהם.

טענות האישה על קמצנותו של הבעל נשמעה במשך השנים, אולם הבעל טוען שהוא דאג לכל צרכיה, הוא היה המפרנס היחיד ברוב השנים.

בשנים הראשונות לנישואיהם היתה הסכמה ביניהם שהם צריכים להתגרש. כך שאין לתלות את האשמה בצד אחד ולומר שהגירושין יצאו ממנו. 

לא הובאו בפנינו הוכחות המאשרות את טענות הבעל שהאישה מנהלת קשר רומנטי עם גבר זר, האישה הכחישה את הדברים, ולכן אנו לא רואים צורך להתייחס לדברים.

המסקנה ההלכתית:

לאור האמור לעיל נראה להכריע שהבעל חייב לגרש את אשתו. לאור פירוד ממושך למעלה מחמש שנים שגרים בחדרים נפרדים, ואין ביניהם יחסי אישות, ודאי שאין מקום לשלום בית ועליהם להתגרש. דברי הבעל שרצונו בשלום בית הם מהשפה לחוץ, כפי שהוכחנו לעיל בהרחבה.

בעניין חיוב הכתובה, בפנינו תביעת כתובה על סך 550,000 ש"ח ונראה שסכום זה נכתב לכבוד ולתפארת ואין מקום לדון לגבי חיוב מלוא הכתובה, במיוחד שבני הזוג הם יוצאי 'מרוקו', וכך נהגו במרוקו לכתוב סכומים מופרזים בכתובה לכבוד ולתפארת, ואף נתקנו במרוקו תקנות מיוחדות[2] שלא חייב את מלוא סך הכתובה, תקנות אלו נהפכו ל'מנהג המדינה' לכתוב סכומים מופרזים, כשכל כוונתם לגדל ולרוממם את שמה של הכלה ומשפחתה או את שמו של החתן ומשפחתו, ולא להתחייב סכומים כאלו ביום פקודה. את המנהג הזה הביאו יוצאי מרוקו לכל תפוצתם בארצותם. וכך עלו לארץ ישראל כמו עם שאר המנהגים שנהגו בקהילותיהם, והמשיכו במנהג לכתוב סכומים מופרזים בכתובה וכפי שנהגו בחוץ לארץ. 

והנה בנדון דידן היה מקום לומר שאף אין לחייב את הבעל לשלם חלק מהכתובה, ומטעם ששניהם מורדים זה על זה למעלה מחמש שנים הם גרים בחדרים נפרדים, אין ביניהם יחסי אישות, והאישה והאיש שניהם חפצים בגירושין.

וכמבואר בדברי רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח') שכל שיש פירוד ממושך אין לחייב את הבעל בכתובה. וז"ל:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

הרי מבואר להדיא בדברי רבינו ירוחם, שלאחר פירוד של יותר מיב' חודש, כופין את הבעל לגרש והאישה הפסידה את תוספת כתובתה. ולכן בנדון דידן שיש פירוד ממושך למעלה מחמש שנים ואין אפשרות לברר בשל מי המרד, ומי אשם במניעת יחסי האישות במשך החמש שנים האחרונות, אי אפשר חייב את הבעל בכתובתה.

נאים דברי הגר"נ גורטלר שליט"א אב"ד רחובות שכתב בפסק דין (בתיק ‏890576/3) וז"ל:

"כדי לקבוע שמגיע לאשה את כתובתה, צריך לקבוע שבעת שהיא הפסיקה לקיים יחסי אישות עם בעלה היתה לכך הצדקה, ועל כך הצדדים לא הביאו ראיות, ומעדות העדים שהעידו בפני ביה"ד לא ניתן להביא ראיה על כך, כיון שהם העידו על התקופה שכבר פסקו חיי המשפחה ביניהם, וכבר חיו בריב ומדון, כך שמעדותם לא ניתן להביא ראיה כלל מי היה האשם שהביא לכך שפסקו חיי האישות ביניהם.

בדרך כלל כאשר בני זוג מגיעים לביה"ד לאחר שאין בין בני הזוג יחסי אישות במשך שנתיים, (גם אם נעשה נסיון לשלום בית באמצע) כבר קיימת שנאה בין בני הזוג, והקרע שנוצר ביניהם הוא כזה שלא ניתן לאחוי, וברוב המקרים לאחר פירוד כזה ממושך לא ניתן לקבוע מי הוא זה שגרם לסכסוך. ובמקרים כאלו ביה"ד צריך לפסוק שמספק לא מגיע לאשה כתובה, או שביה"ד צריך לעשות פשרה בין הצדדים." ע"כ.

העולה מהדברים שכל שאי אפשר לאחות בין הקרעים ולא ניתן להוכיח מי אשם בפירוד אי אפשר לחייב את הבעל בכתובה.

אולם במה דברים אמורים, כאשר אין אפשרות להצביע על אחד מבני הזוג ולומר שהוא אשם בגירושין ויש פירוד ממושך לכן אין לחייב כתובה. אבל לאור האמור לעיל וכפי שהרחבנו בדברינו לעיל, במקרה דנן יש חובה לפשר בין הצדדים, ולחייב את הבעל בחלק מהכתובה. בדברנו לעיל נוכחנו לראות שהבעל במשך השנים תרם רבות לחוסר שלום הבית, פעמים הצית את האש ופעמים הגביר את הלהבות. האשמות שהטיח באישה גרמו למריבות ולהשפלות הדדיות בין בני הזוג. ומאידך אין לנקות האישה ולומר שאינה אשמה והיא רק "השיבה אש", גם ידה של האישה היו במעל, היא הייתה מחרפת ומשפילה את בעלה רבות. גם ההתנהלות הכלכלית של בני הזוג לא הוסיפה שלווה ורוגע בבית. ומשכך אין לתלות את האשמה בצד אחד, אלא בשני הצדדים כאחד ולכן יש לחייב את הבעל בחלק יחסי מהכתובה.

לסיכום הצדדים חייבים להתגרש, והבעל לא יכול לעכב את הגירושין בטענה שרצונו בשלום בית, ולאחר שבני הזוג יפרידו מגורים, בית הדין יקבע מועד לסידור גט.

בתביעת הכתובה שמונחת לפתחנו אין לחייב את מלוא סך הכתובה 550,000 ש"ח שנכתב לכבוד ולתפארת. ולפוטרו בלא כלום אי אפשר, סבורני שיש לפשר ולחייב את הבעל בסך 80,000 ש"ח. בהצטרף 21,000 ש"ח שתקבל האישה מהבעל באיזון משאבים, תקבל בסך הכל 100,000 ש"ח ויותר, סך זה מביא לידי ביטוי חלק ניכר מסך הכתובות הסטנדרטיות. סבורני שהסכום הזה מביא לידי ביטוי את ממכלול הנתונים והנסיבות שציינתי לעיל.

הרב ירון נבון – דיין.

עיינתי בדבריו המקיפים והיסודיים של עמיתי הגר"י נבון שליט"א. להלן עמדתי.

שני הצדדים רוצים להתגרש והפירוד ביניהם הוא עמוק וממושך ביותר וכפי שפורט בהרחבה. אילו הצדדים היו גרים בנפרד הם היו חייבים להתגרש מיידית. אך מאחר והצדדים גרים ביחד, אי אפשר לסדר לצדדים גט. הליכי פירוק השיתוף של דירת הצדדים מתנהלים בבימ"ש לענייני משפחה.

לכן, לאחר שהצדדים יגורו בנפרד כל אחד מהם יהיה חייב להתגרש.

אם אחד מהצדדים יסרב להתגרש לאחר שהצדדים יגורו בנפרד, בזכות הצד השני להגיש תביעה/תביעות לאכיפת חיוב הגט, לרבות הגשת תביעה לצווי הגבלה.

ע"פ חוות דעת אקטוארית,  שנערכה לאחרונה, האשה זכאית לקבל מהבעל קרוב ל-9000 ש"ח וכן זכויות עתידיות. בהיוון הזכויות העתידיות, האשה זכאית לקבל מהבעל בסביבות 21-22 אלף ש"ח. (כפי הנראה יש הסכמה על היוון הזכויות).

הסכום שנכתב בכתובה הוא יחסית גבוה. במקרה דנן הובאו לעיל נימוקים נרחבים שגם האשה הייתה שותפה לנסיבות שהביאו למשברים שבין הצדדים, ולא רק הבעל. לכן, גם אם היה מדובר בסכום כתובה נמוך יותר, היה מקום לפשר לגבי גובה דמי הכתובה שתקבל האשה. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בסכום כה גבוה, שיש לפשר ולתת לאשה רק חלק מדמי הכתובה. כמו כן האשה אמורה לקבל באיזון המשאבים כ-21-22 אלף ש"ח. סכום זה נחשב כסכום כספי שהאשה מקבלת על חשבון כתובתה. לכן יש לנכות סכום זה, מהסכום שביה"ד אמור לפסוק לאשה בגין הכתובה.

בהתחשב בנסיבות הכוללות נראה שיש לפשר ולחייב את הבעל לשלם לאשה בגין הכתובה, בנוסף לסכום שהאשה אמורה לקבל באיזון המשאבים, סך של 130 אלף ש"ח.

כאשר הצדדים יגורו בנפרד, האשה תהיה זכאית (אם רצונה בכך) לבקש לעכב את סידור הגט עד שיובטחו לה תשלומי הכתובה. אם האשה תבקש לעכב את סידור הגט עד שיובטחו לה תשלומי הכתובה, והבעל יבקש שלא לעכב את סידור הגט, ביה"ד יבחן ויקבע האם יש לאשה בטחונות סבירים לקבלת דמי הכתובה. (כגון, אם הדירה תימכר לצד ג', תוכל האשה לבקש לעכב את הסך הנ"ל מהכספים שיקבל הבעל עבור חלקו בדירה או לעקלם. אם הבעל יקנה את חלק האשה בדירה, תוכל האשה לבקש שחלק האשה בדירה לא ירשם על שמו של הבעל עד שישלם לה את דמי הכתובה ו/או להטיל עיקול על חלק הבעל בדירה).

לכן נראה לענ"ד שיש לפסוק:

• הליכי פירוק השיתוף שבין הצדדים מתנהלים בבימ"ש לענייני משפחה. לאחר שהצדדים יגורו בנפרד, הבעל והאשה, כל אחד מהם יהיה חייב להתגרש.
• אם אחד מהצדדים יסרב להתגרש לאחר שהצדדים יגורו בנפרד, בזכות הצד השני להגיש תביעה/תביעות לאכיפת חיוב הגט, לרבות הגשת תביעה לצווי הגבלה.
• הבעל חייב לשלם לאשה בגין הכתובה סך של 130,000 ש"ח.
• הבעל רשאי לעכב את תשלום דמי הכתובה, ולשלמם במסגרת פירוק השיתוף של דירת הצדדים (שמתנהל בבימ"ש לענייני משפחה). זכות זו ניתנת לבעל, כל עוד הוא לא מעכב את הליכי פירוק השיתוף בדירה.
• סכום זה (של 130,000 ש"ח), הוא בנוסף לסכום שבסביבות 21-22 אלף ש"ח שהאשה אמורה לקבל באיזון המשאבים, לאחר היוון.
• כאשר הצדדים יגורו בנפרד, האשה תהיה זכאית (אם רצונה בכך) לבקש לעכב את סידור הגט עד שיובטחו לה תשלומי הכתובה. אם האשה תבקש לעכב את סידור הגט עד שיובטחו לה תשלומי הכתובה, והבעל יבקש שלא לעכב את סידור הגט, ביה"ד יבחן ויקבע האם יש לאשה בטחונות סבירים לקבלת דמי הכתובה.

הרב יהודה שחור – אב"ד

לאחר עיון במה שכתבו חברי הדיינים הגאונים שליט"א, הנני מסכים עם עיקרי הנימוקים שכתבו בתיק הנ"ל, אך נראה לי לחלוק במסקנת הדברים ובפסק דין.

העובדות הם כפי שנכתבו על ידי חברי. דהיינו הצדדים מתגוררים כמה שנים בחדרים נפרדים בדירה אחת, כל אחד מאשים את משנהו במצב הזה, וכן האשה יזמה את הגירושין אך מדברי הבעל בדיונים נראה שגם הוא חפץ בגירושין. לסיכום: אין אפשרות לדעת בבירור מי אשם בפירוק הנישואין כיון ששני הצדדים מכחישים זה את זה.

והנה מצינו במצב שאין אפשרות לברר מי צודק בטענות שלו לפירוק הנישואין וכן אין אפשרות לדעת מי גרם למגורים הנפרדים (שני חדרים) בדירה המשותפת, שזהו המקרה של ספק לפני ביה"ד בעובדות ובטענות הצדדים, מי נחשב מוחזק בכתובה.

הנה מצינו מחלוקת בין רבותינו הראשונים:

שיטת המרדכי במסכת יבמות (פרק הבא על יבמתו אות נ"ב) שהאשה נחשבת מוחזקת בכתובה. במקרה שם מדובר בבני זוג שלא הביאו ילדים לעולם ויש ספק מי מבני הזוג אשם בכך.

וכן הביא המרדכי במסכת קידושין (אות נ"ב) וכך כתב שם:"ועוד מספק לא תפסיד כתובה דקי"ל כבית שמאי דאמרינן שטר העומד להיגבות כגבוי דמי", וכך פסק הרא"ש (בבא בתרא פרק ט' סוף סימן ג'), וכך הביא הב"ח באבן העזר (סימן ט') והסיק שם שהאשה נחשבת למוחזקת למוחזקת בכתובתה ואינה מפסידה את הכתובה במקרה של ספק בעובדות שהתרחשו בין הצדדים, וכן הביא בשו"ת מהר"ם (חלק ג' סי' שנ"ג) שיטות ראשונים שסברו כמו המרדכי.

אבל מצינו בשיטת "הבית שמואל" (אבן העזר סי' ט' ס"ק ד') שתמה והקשה על שיטת המרדכי שהרי אלו שסוברים "שטר העומד להיגבות כגבוי דמי" הם דברי בית שמאי, והרי אנו פוסקים כבית הלל. וכן כתב בשו"ת מהרי"ט (חלק א' סי' קי"ט) שכיון דקיי"ל כבית הלל ולא כבית שמאי הרי הלכה כבית הלל, וכתב:

"ודבר פשוט הוא דמאחר דקיי"ל כבית הלל בפרק ארוסה, בשטר העומד להגבות לאו כגבוי דמי, כדתנן מתו בעליהם עד שלא שתו,  בית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה דמספיקא לא גביא, אף כאן מספקא לא גביא…"

ומצינו שהמחלוקת הזו היא תלויה במחלוקת של "הבית שמואל" ל"בית מאיר",

שהרי פסק הרמ"א (אבן העזר סי' קנ"ד סעיף א') שאשה שידעה את המומים הגדולים של הבעל קודם שנשאת, לא יכולה לכוף את בעלה לגרשה, כיון  שאנו אומרים " דסברא וקיבלה", וכתב שם הבית שמואל (ס"ק ב') שאפילו לשיטת הרמ"א הנ"ל דסובר שאין כופין אותו להוציאה דסברה וקיבלה, מכל מקום אם אינה רוצה לדור עמו רשאית, ולא תיחשב כמורדת בבעלה ולא הפסידה כתובתה, כיון שיכולה לומר "קי"ל" כהני פוסקים שאני יכולה לומר "סבורה הייתי שאוכל לקבל…". לפי זה דעת הב"ש שאשה נחשבת מוחזקת בכתובה, ולכן יכולה לומר שאינה מורדת ומקבלת את הכתובה.

אבל הבית מאיר (שם ס"א) תמה והקשה על דברי הב"ש וכתב שהרי הבעל הוא המוחזק, ואם כן הוא יכול להגיד "קי"ל" ולא האשה?

והנה מצינו בפד"ר (כרך ג' עמ' 162) שכתבו הדיינים  י.מ . בן מנחם, י. הדס, ב. זולטי  זצ"ל:

"אמנם כתב בספר נתיבות המשפט על רבנו ירוחם ספר מישרים נתיב כ"ג גבי פלוגתא דרבוותא אם הבעל יכול לכופה לדור עמו במקומו, אם הבעל שהוא המוחזק יכול לומר קים לי, ולא יפרע לה כתובתה, וז"ל:

"ואיפשר עוד שאפילו לא תפסה, מכל מקום כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי, והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי, וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים."

וכך נראה דעת הבית שמואל בסימן קנ"ד ס"ק ב' שכתב בפלוגתא דרבוותא במומין גדולים שידעה בהן, אם היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, עכשיו איני יכולה לקבל, שאפילו לרמ"א שפסק אין כופין להוציא, מכל מקום אין דינה כמורדת, אם אין רצונה לדור עמו, וי"ל קים לי כהני פוסקים. ועיין בבית מאיר שם שתמה והלוא במורדת דינה לפחות מכתובתה, והבעל הוא המוחזק בממון.

אכן דעת הב"ש היא כמו שכתב הנתיבות המשפט הנ"ל, כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי, והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי. ועיין בכנה"ג " כללי קים לי" אות מ"ו, ובברכי יוסף חו"מ ס' י"ב סעיף ט"ו.

וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק, כיון שהוא טוען טענת ודאי "קים לי" כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובתה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא, בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם, ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א ס' קי"ט עי"ש. 

והנה בספר עיונים במשפט (חלק ג' סי' כו עמ' תלד) להגאון הרב חיים שלמה שאנן זצ"ל אב"ד תל -אביב -נתניה- אריאל, הביא את מחלוקת המפרשים בספק מי מיקרי מוחזק בכתובה, וכך כתב בספר עזר משפט מאת הגאון הרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל אב"ד בבית הדין הגדול בירושלים:

"יוצא לדעת החמדת שלמה והחזון איש, כי בכל מקום אשר ספק הוא אם מפסידה כתובתה, מדין מורדת, אם לאו, אין היא מפסידתה ומוציאים מהבעל, אף על פי שהוא המוחזק, כי אין ספק פטור מכוח תקנה, או מכוח קנס, מפקיע חיוב ודאי, הבא מכוח הדין.

ועיין בשו"ע אבן העזר סימן קי"ח סעיף ו', ובבית שמואל שם ס"ק ה', ועיין בתשובת הרדב"ז הנ"ל הכותב" ותו דלא אמרינן דבהאי גוונא לא מפקינן ממונא מספיקא, כיון שהחוב הוא מבורר…"

והנה המקרה המונח לפנינו, הצדדים מתגוררים לפחות כחמש  שנים בחדרים נפרדים וכל צד מאשים את הצד שכנגד באשמת הפירוד, וכן נראה מהדיונים שהתקיימו בפני ביה"ד כי הצדדים חפצים להתגרש זה מזו, וכל צד מאשים את הצד השני במשבר שיש בחיי הנישואין. האשה מאשימה את האיש שנוהג בקמצנות בכל הוצאות הבית, וכי עקב  ההתנהלות הכלכלית של האיש עזבו הבנות את הבית, וכן האיש מאשים את האשה שהייתה נוהגת באלימות מילולית כלפי הבעל.

כיון שאין ביה"ד יכול לברר את העובדות במדויק, הרי לפני ביה"ד יש ספק בעובדות ובמציאות איך התנהלו חייהם של הצדדים בבית המשותף, ולכן בספק במציאות, (איך היו העובדות בבית), האשה נחשבת מוחזקת בכתובה שהיא בסך 550,000 ש"ח.

מסקנה:

בהתחשב בנסיבות, ולשיטות חלק מהדיינים הסוברים שזהו סכום מוגזם וגבוה, ועל כך  אולי לא התכוון הבעל בשעת החופה להתחייב ,יש לפשר בנושא חיוב סכום הכתובה, זה בנוסף לסכום שהאשה אמורה לקבל באיזון המשאבים סך של 21-22 אלף ש"ח, על כן הבעל חייב לשלם לאשה בסביבות סך של 250,000 ש"ח הכולל את החלק של הכתובה, אך יש לנכות ממנו את הסכום של 21-22 אלף ש"ח שהאשה אמורה לקבל באיזון משאבים,

ולכן בסיכום הדברים:  האשה אמורה לקבל עבור כתובתה סך של 230,000 ש"ח.

הרב יאיר לרנר – דיין.

מסקנה:

לאור כל האמור לעיל, לגבי הגירושין ההכרעה היא כדעת כולם. לגבי גובה הכתובה ישנן שלוש דעות וההכרעה היא כפי הדעה האמצעית וכמפורט להלן.

פסק הדין:

• הליכי פירוק השיתוף שבין הצדדים מתנהלים בבימ"ש לענייני משפחה. לאחר שהצדדים יגורו בנפרד, הבעל והאשה, כל אחד מהם יהיה חייב להתגרש.
• אם אחד מהצדדים יסרב להתגרש לאחר שהצדדים יגורו בנפרד, בזכות הצד השני להגיש תביעה/תביעות לאכיפת חיוב הגט, לרבות הגשת תביעה לצווי הגבלה.
• הבעל חייב לשלם לאשה בגין הכתובה סך של 130,000 ש"ח.
• הבעל רשאי לעכב את תשלום דמי הכתובה, ולשלם אותם במסגרת פירוק השיתוף של דירת הצדדים (שמתנהל בבימ"ש לענייני משפחה). זכות זו ניתנת לבעל, כל עוד הוא לא מעכב את הליכי פירוק השיתוף בדירה.
• סכום זה (של 130,000 ש"ח), הוא בנוסף לסכום שבסביבות 21-22 אלף ש"ח שהאשה אמורה לקבל באיזון המשאבים, לאחר היוון.
• כאשר הצדדים יגורו בנפרד, האשה תהיה זכאית (אם רצונה בכך) לבקש לעכב את סידור הגט עד שיובטחו לה תשלומי הכתובה. אם האשה תבקש לעכב את סידור הגט עד שיובטחו לה תשלומי הכתובה, והבעל יבקש שלא לעכב את סידור הגט, ביה"ד יבחן ויקבע האם יש לאשה בטחונות סבירים לקבלת דמי הכתובה.
• לגבי גובה דמי הכתובה, הובאו לעיל שלוש דעות. לדעה הראשונה הסכום הוא 80,000 ש"ח, לדעה השנייה הסכום הוא 130,000 ש"ח, לדעה השלישית הסכום הוא 230,000 ש"ח. ההכרעה של ביה"ד שנקבעה לעיל בסעיף ג', היא כפי הדעה האמצעית.

ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת הפרטים המזהים.

ניתן ביום ה' במרחשון התשפ"ג (30.10.2022).

הרב יהודה שחור – אב"ד                      הרב יאיר לרנר                        הרב ירון נבון

[1] יעוין בפד"ר ח"י עמ' 83 מהרה"ג הרב ז. גרז, הרב א.י. לנאל והרב ע. בצרי. 

[2] יעויין בספר חקר משפט ח"א (הוצאת אוצר הפוסקים, עמ' תיא ואילך) שאסף כעמיר גורנה מתקנות חכמי מרוקו בעניין כתובה מופרזת.

הפוסט פשרה בחיוב כתובה מספק הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפנינו תביעת גירושין של האיש ותביעת שלום בית של האשה.

רקע כללי ותמצית ההליכים המשפטיים

הצדדים נשואים כדמו"י משנת 1992. נישואים ראשונים לשניהם. מנישואיהם נולדו לצדדים חמשה ילדים. נכון להיום, ארבעה מהם בוגרים, ואחד קטין. הצדדים חיים בנפרד כשלש וחצי שנים.

ביה"ד קיים ארבעה דיונים בתביעות. בימים: 05/03/2020, 22/07/2021, 30/12/2021, 02/03/2022. בדיונים נשמעו טענות הצדדים, שנחקרו באריכות על ידי באי כוחם. הוגשו סיכומים. הגיעה עת ההכרעה.

טענות הצדדים והתרשמות ביה"ד בדיונים:

האיש טען לאורך כל ההליכים שהוא מעוניין להתגרש מאשתו. את הפירוד תלה בקלקול מתמשך ביחסים בין הצדדים שהוביל אותו לזרועותיה של אשה זרה.

בכתב התביעה יש תיאור של מצב הדברים בבית הצדדים בשלש השנים שקדמו לפירוד. האיש תיאר אשה ששקועה במרה שחורה, סובלת מדיכאון, ספונה בחדרה שעות ארוכות וצופה בסדרות טלוויזיה, לא מתעניינת בו, לא קשובה לו, לא מקיימת איתו יחסי אישות, לא מקיימת את חובותיה כאשה בטיפול בבית, לא מטפחת את הילדים, ועוד. האיש טען שניסה לדבר על לבה של האשה שתפנה לטיפול, אך היא סירבה לשתף פעולה. בשלב מסוים הבין האיש שיחסי הצדדים תמו, ואמר זאת לאשה במפורש, והציע לערוך הסכם ולהתגרש. האשה סירבה.

בכתב התביעה לשלום בית יש תיאור הפוך, של זוגיות טובה, משפחה לתפארת, השקעה של האשה בבית ובילדים, ובגידת האיש עם אשה זרה אחת שהחריבה את הכל. האשה תבעה שביה"ד יורה לאיש לשוב לאשת נעוריו בסיוע וליווי של יועץ נישואין.

בדיון הראשון האיש טען שעזב את הבית כי לא היה לו טוב. האשה לא העניקה לו יחס כפי שאיש מצפה לקבל מאשתו, ולא תפקדה בבית כמו שתיאר בכתב התביעה. האיש אישר שבעודו נשוי לאשה וחי איתה תחת אותה קורת גג, נוצר קשר בינו לבין אשה נשואה שעבדה אצלו, שהחל כקשר ידידותי, והתפתח לקשר זוגי מלא. כשהעניין נודע לאשה בחודש אוקטובר 2019, היא דרשה ממנו לעזוב את הדירה, וכך הוא עשה. לדבריו, האשה ידעה כמה חודשים קודם לכן על קיומו של קשר ידידותי. האיש אף הודיע לה שהוא מעוניין להתגרש. אך רק כאשר הפרשה 'התפוצצה', האשה דרשה מהאיש לעזוב את הדירה. זמן קצר לאחר מכן האשה הזרה התגרשה מבעלה, ועברה להתגורר עם האיש בבית סמוך למקום מגורי האשה.

האשה טענה שהיחסים בין הצדדים היו טובים. הוקמה משפחה יפה, ילדים טובים שאוהבים את אביהם. עד הפירוד הצדדים ישנו באותו חדר שינה וקיימו יחסי אישות. האשה תפקדה בבית ומחוצה לו והשקיעה את כוחותיה בבית ובמשפחה. הכל השתבש בעטיה של האשה הזרה שנכנסה לחיי האיש. האשה אמרה שעל אף הכל היא מוכנה לקבל את בעלה בחזרה ולסלוח לו על מעלליו. האשה טענה גם שהקשר עם האיש לא נותק לגמרי, וכי הוא גר בקרבת מקום ומבקר את האשה והילדים בביתם ומגיע מדי פעם לסעודות ליל שבת.

הצדדים אישרו שהאיש משלם את הוצאות הבית למרות שהוא לא גר בו.

התרשמות ביה"ד בדיון היתה שיש סיכוי לשלום בית ויש למצות את הסיכוי הזה, וכך אמר ביה"ד לפרוטוקול הדיון:

"ביה"ד: הדברים כאן צריכים טיפול, ראינו את כתב התביעה. הבעל עשה דין לעצמו והלך עם אישה אחרת, זה לא נקי. היא נראית לנו אישה טובה וראויה, אם יכולתם לחיות יחד 30 שנה ולהביא ילדים יחד, אז צריך להמשיך. היא מוכנה עוד לסלוח לך. גם אתה מתנהל בהגינות ועדיין תומך בבית. אתם צריכים למצות את הליך שלו"ב."

ב"כ האיש הציע שהצדדים ילכו לטיפול. ביה"ד אמר שעל האיש לעזוב את האשה הזרה. וב"כ האיש השיב: הוא לא יעזוב. אז שביה"ד ידחה את תביעת הגירושין.

בסוף הדיון ב"כ הצדדים הסכימו לפנות למטפלת זוגית מוסכמת שתגיש את המלצותיה לבית הדין.

הדיון השני התקיים בהפרש של שנה וחצי מהדיון הראשון.

בפתח הדיון אישרו הצדדים שהתקיים מפגש אחד קצר אצל היועצת ומפגש אחד אצל מגשרת שלא הובילו לתוצאות. נעשו ניסיונות בסיוע אבי האיש להגיע להסכם גירושין ואף הוצע נוסח הסכם על ידי האב, שלא היה מקובל על ידי האיש. הצדדים חשפו בדיון חלק מן ההצעות שעלו במסגרת המו"מ ביניהם, שנסוב סביב זכויותיה של האשה לאחר הגירושין. בעיקר, המשך מגוריה בדירה ותשלום הוצאותיה.

התברר בדיון שמה שעומד בבסיס המחלוקת בין הצדדים ומונע הגעה להסכם היא שאלת זכותה של האשה בחברה שהאיש עובד בה, שלפי הרישומים נמצאת בבעלותו של אביו. האשה טענה שהאיש אינו עובד שכיר אלא שותף בחברה ומקבל שכר גבוה מאד ותנאים מפליגים, ואף ערב להתחייבויות של החברה במיליוני ש"ח. האיש טען שהוא שכיר ושהוא מוכן לחלוק את זכויותיו עם האשה בהתאם לחוק. אם האשה סבורה שמגיעות לה זכויות נוספות, היא רשאית להגיש תביעה לבית הדין או לבית המשפט.

בסוף הדיון הצדדים הסכימו להמשיך במו"מ ולהודיע לביה"ד על תוצאותיו. אווירת המו"מ בין הצדדים לא מנעה את ההתדרדרות הצפויה במערכת היחסים הכלכלית שהמשיכה להתקיים ביניהם, לפחות לדברי האשה, שטענה שהאיש חסם את החשבון המשותף והתחיל להעביר לה סכום זעום להוצאות הבית.

שתי אמירות מעניינות נאמרו בדיון. אחת, של ב"כ האיש, שאישר שהאיש הגיע יחד עם האשה לפגישה אצל היועצת, ומיד כשאמר שהוא רוצה בגירושין, האשה קמה ועזבה, ומאז לא התקיימו פגישות. שניה, של האשה עצמה, שהתפרצה על האיש בסוף הדיון ואמרה לו: "אתה השטן בהתגלמותו".

הדיון השלישי התקיים בהפרש של חמשה חודשים מהדיון השני. בפתח הדיון האשה טענה שהאיש כבר אינו משלם את הוצאות הבית, אלא הוריו מסייעים לה ולילדים. את משכורתו וכספים שקיבל מנכסים שמימש הפקיד בחשבונו, והשתמש בהם למימון חייו עם בת זוגו ושתי בנותיה. האיש טען מנגד שהוא ממשיך לשלם את הוצאות הבית, והוא מוכן להמשיך לשלם לאשה סכום סביר ומקובל אם תסכים לגירושין, אך לא יסכים לקבל את דרישותיה.

האשה הסבירה לביה"ד מדוע היא מעלה את טענותיה הרכושיות בפני ביה"ד שאינו מוסמך לדון בהן, ונמנעת מהגשת תביעה רכושית כנגד האיש, מפני שהתביעה היא כנגד החברה הנמצאת באופן פורמלי בבעלות אבי האיש, והיא אינה מוכנה להגיש תביעה כנגד אבי האיש שמטיב עימה.

ב"כ הצדדים ניסו את כוחם בהצעות פשרה שונות שהוצעו על ידם. משלא הושגה הסכמה, החלה חקירת האשה. להלן עיקרי הדברים שנאמרו בחקירה:

"ביה"ד: את מוכנה לחזור איתו לשלו"ב?

האישה: הוא עשה את כל הטעות הזו. לא זרקתי אותו, הבית פתוח הוא יכול לחזור מתי שהוא רוצה.

ביה"ד: נישואין זה נישואין. זה לא שותפות רק לגידול ילדים.

האישה: הבית שלי פתוח. אני מארחת אותו והכל.

ביה"ד: את מוכנה לקבל אותו שיחיה איתך כמו כל זוג?

האישה: הבית פתוח. לא אני עשיתי את הנזק הזה.

ביה"ד: לאור המציאות הזו, שאת אומרת שהוא עשה, אז לכן מתגרשים.

האישה: עובדה שרציתי שלום בית.

ביה"ד: זה או נישואין או גירושין.

האישה: אני לא יכולה לתת לו את הגירושין כרגע כי לא יכול לזרוק אותי עם הילדים בחוץ, כי אין לי לאן ללכת. אני רציתי שלו"ב כי גם אם היה חוזר אין לי בעיה לקבל אותו.

ביה"ד: כיום הוא יכול לחזור?

האישה: כן. הוא בעלי ואבא של הילדים שלי.

ביה"ד: כולל יחסי אישות?

האישה: זוגיות זה דבר שנשחק. הוא יכול לחיות איתי בבית, אך אין לנו חיי אישות. הוא שנתיים וחצי בחוץ, יש לו אישה שהיא איתו. עמדתי על זה שאני רוצה שלו"ב סימן שכן רציתי.

ביה"ד: על פניו זה לגירושין, אין מה לעשות. שניהם לא רוצים זא"ז."

התרשמות ביה"ד מדברי האשה בדיון זה היתה שגם היא אינה חפצה באיש ואינו מוכנה לחזור ולחיות איתו בשלום. העובדה שהאשה נמנעה שוב ושוב מלומר במפורש שתסכים גם היום לקבל את האיש ולקיים איתו יחסי אישות, היא שיצרה את ההתרשמות הזאת.

בהמשך הדיון העלתה ב"כ האשה את עניין הכתובה. ב"כ האיש אמר שהוא מוכן לדון בתביעת הכתובה, ואם ביה"ד יפסוק שהאשה זכאית לכתובה הוא ישלם. ב"כ האיש העיר שלפי הערכתו, לפי חוק יחסי ממון, האשה זכאית לקבל מהאיש סכומים גדולים העולים על שיעור הכתובה.

בדיון הרביעי התקיימה חקירה קצרה של האיש שאישר שרצה להתגרש בעקבות אהבתו לאשה זרה. התקיימה חקירה נוספת של האשה על ידי ב"כ הצדדים. האשה שבה על טענתה שהקשר עם האשה הזרה שהחל שנה וחצי לפני הפירוד הרס את המשפחה, ועל אף הבגידה והזמן שחלף היא רוצה בשלום בית. האשה אמרה שהיא דיברה עם האיש על זה שהיא רוצה שהוא יחזור לביתם ושהיא מצפה לו, וטענה שהוא מבקר בביתם אך לא ידעה לומר מתי. לבסוף הודתה שבשנים האחרונות הילדים הולכים אל האיש אך הוא לא מבקר בביתם.

על התרשמות ביה"ד מחקירת האשה אפשר ללמוד מהדברים הבאים:

"ביה"ד: הם כמה שנים בנפרד, היא מבינה לאן זה הולך. הגירושין זו לא תוצאה של ההתנהגות שלה. היא אומרת שככל וזה תלוי בה היא מוכנה שיחזור. אנו מנסים להבין את המצב בניהם, היא אומרת אני באותו מצב שיעזוב אותה ויחזור אלי, אתם צריכים לפרוך את הטענה שלה."

סיכומי הצדדים

האשה בסיכומיה חזרה על הטענות שנטענו במהלך הדיונים. האשה מנסה לבסס טענה שהאיש אינו שלם עם תביעת הגירושין, שאינה מקובלת על בני משפחתו ועל אביו שדואג לכל צרכי האשה והילדים. כל פעולותיו של האיש הם תוצאה של לחץ שמפעילה עליו בת זוגו, שאסורה עליו לפי דין תורה לאחר שנאפה איתו בעודה נשואה, ומעוניינת להינשא לו בנישואין אזרחיים.

האיש בסיכומיו חוזר על הטענות שנטענו במהלך הדיונים. האיש מדגיש שבזמן שחלף בין הדיון הראשון לדיון השני האשה לא יזמה פניה ליועץ נישואין. גם בפגישה שנקבעה אצל היועצת המוסכמת, האשה קמה ועזבה לאחר זמן קצר. האשה גם לא פנתה אל האיש ישירות כדי לשכנעו לחזור לשלום בית, והיה נח לה להמשיך במצב הקיים של לא שלום בית ולא נישואין. האיש טוען שלאשה יש תוכנית, להמתין עד לאחר פטירת הוריו ולתבוע מהאיש את כל מה שמגיע לה לטענתה מתוך הירושה הצפויה.

בטיעוניו ההלכתיים מפנה האיש לדבריו הידועים של הגר"ש דיכובסקי ש'מות הנישואין' הוא עילה לחיוב בגט ולדבריו הידועים של הגר"ח פלאג'י באיש ואשה שפרודים י"ח חודש ונלאו מתווכי השלום שכופים על האיש לגרש עד שיאמר רוצה אני, והוא הדין וקל וחומר שכופים על האשה לקבל את גיטה. האיש ציין גם לדברי רבינו ירוחם שהובאו בפסקי הדין באיש ואשה המורדים זע"ז שכופים עליהם להתגרש.

דיון

נבהיר תחילה את המצב כפי שראינוהו בעיננו.

• האיש נטש את האשה לטובת אשה זרה שהוא קיים איתה קשר אסור במשך כמה חודשים לפני שהעניין נודע לאשה.
• האיש הסכים ללכת לייעוץ אך סירב בכל תוקף לעזוב את האשה הזרה בתקופת הייעוץ.
• האיש האשים את האשה בהתנהגות חריגה וסירוב לקיים יחסי אישות שגרמו להתדרדרות היחסים, אך לא הביא אפילו תחילת ראיה לטענותיו, שהוכחשו מכל וכל על ידי האשה.
• האשה היתה עקבית בעמדתה שהיא חפצה בשלום בית ומוכנה לקבל את האיש לאורך כל התקופה שבה התקיימו ההליכים, למעט דיון אחד, שבו האשה היתה מהוססת וסירבה לומר בפירוש שהיא מוכנה לחזור לחיי אישות עם האיש.
• רצונו של האיש בגירושין הוא חד משמעי ומוחלט, ואין לו שום רצון או נכונות אפילו לשקול את שיקום היחסים עם האשה.

בנסיבות אלה העילה היחידה לגירושי הצדדים היא הפירוד הממושך ביניהם וחוסר התוחלת בהמשך המצב הקיים.

טענת האיש שהצדדים מורדים זע"ז, שגויה. אשה שממתינה לבעלה שנים ארוכות אינה מורדת, גם אם היא לא מוכנה לקיים איתו יחסי אישות ברגע הוא ישוב הביתה. הדברים ידועים ומפורשים בדברי חז"ל, ונפסקו להלכה בשו"ע או"ח (סי' ר"מ סעי' ב' ג' ו-י') ואה"ע (סי' כ"א סעי' ב' ח' ו-י'), שאשה צריכה לבטוח באיש שאיתו היא מקיימת יחסי אישות, ולהיות מפויסת ומרוצה בשעת מעשה. הדבר נכון אצל כל זוג, ק"ו בנדון דידן שהאיש נטש את האשה וחי עם אשה זרה במשך שנים ארוכות, שלא ניתן לצפות מהאשה לקבלו ולקיים איתו יחסי אישות ללא כל פיוס. בעניין זה נציין לתשובתו הידועה שהרשב"א שהובאה בשו"ע אה"ע (סי' פ' סעי' י"ח) לגבי אשה שעזבה את בעלה מחמת קטטה ומסרבת לשוב עד שיפייסה, שאינה נחשבת מורדת.

מאידך, גם טענת האשה שהאיש נכון לחזור לביתם ולחיות איתה בשלום ואחוה, ורק האשה הזרה מעכבת, אין לה על מה להיסמך, ונראה שברור גם לאשה שפניהם לגירושין, והדיון הוא רק על תנאי הגירושין.

ניתן לומר בצער שנוצר כאן מעין 'מעגל שוטה', שאינו מאפשר לאנשים שרוצים בטובתם של הצדדים לקדם פתרון מוסכם. האשה משוכנעת שיש לה זכויות על פי חוק בחברה שהאיש עובד בה, אך מסרבת להגיש תביעה לבית הדין או בית המשפט בגלל מחויבותה כלפי אבי האיש שזן ומפרנס אותה ואת ילדיה. האיש משוכנע שאין לאשה שום זכות בחברה, אך אין לו שום עניין ליזום הליך בבית הדין או בבית המשפט שיכריע בעניין. נוצר כאן מעין 'סטטוס קוו' שנח לצדדים מבחינות רבות. האשה יושבת בבית הצדדים עם ילדיה, ומקבלת את כל מחסורה מאבי האיש. האיש חי את חייו עם בת זוגו ובנותיה, ופוגש גם את ילדיו.

בסיכומו של דבר, על ביה"ד לדון האם הפירוד הממושך בין הצדדים וחוסר הסיכוי לשיקום היחסים, הוא לכשעצמו יוצר עילה לגירושין, אם לאו.

ב"כ האיש הזכיר בדיונים ובסיכומיו את דבריו הידועים של הגר"ח פלאג'י, ואת מה שכתב הגר"ש דיכובסקי בכמה פסקי דין בעניין 'מות הנישואין'. שתי העילות הללו לגירושין יעמדו בבסיס הדיון הנרחב שנקיים בשאלה שנדונה בפסקי דין רבים, האם פירוד ממושך ואובדן הסיכוי לשלום בית מקימים עילה לחיוב בגירושין.

וזה החלי:

בכמה פסקי דין הובאו דבריו של הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"ב סימן קיב). להלן התשובה במלואה. נביאה, ונדון במקורותיה:

"טוב אחרית דבר מראשיתו… והוא להודיע לבני אדם דעמ"ש בשו"ע סי' א' סי"ג בהגה מ"מ י"א דלא תעמוד בלא איש משום חשדא, ורחב פי בראשון סי' א' ד"ח ע"ב בענין כשיהיה קטטה ומריבה בין איש ואשתו באיזה צד ואופן שיהיה, דהיותר טוב כשיבואו ענינים אלו בפני ב"ד להאריך הזמן ולהרבות רעים לתווך השלום כי גדול השלום ובפרט בין איש לאשתו וקשים גרושין וביותר מאשתו הראשונה, וע"ד שכ' מהרשד"ם ז"ל בחאה"ע סי' קג בכיוצא בזה דאפילו אין הכחשה ביניהם אין לכוף לגרש לאלתר עד שיראה דתוחלת ממושכה מחלת לב ואין להם תקנה ע"כ, ואם יראה בעיני הב"ד שעבר זמן ולא היה שום תקנה אז ישתדלו לתת גט כמו"ש מוה"ר בעי חיי סס"י כ"ג דל"ח ע"ג דאם ראו ב"ד דאחד מקרוביה משיא עצה שלא תתגרש יש לב"ד לנדותו ולהחרימו וכו' זת"ד, כ"ז כתבתי שם כשיהיה דהבעל רוצה לגרש את אשתו והיא אינה רוצה, עתה אנכי אומר דהה"נ לאידך גיסא, כשיהיה הענין דהאשה אינה מרוצה מבעלה, שיעשו גם המה כסדר הזה להאריך הזמן ולמנות מתווכי השלום בניהם, ואם בכל זאת שעבר זמן ולא היה תקנה, ישתדלו ב"ד בדבר לתת גט ולהפרידם זה מזה, דאיכא תרתי לריעותא, האיש דאסור לעמוד בלא אשה, בפרט כשהוא נשוי וטעם טעם ביאה, ואצ"ל בהיותו בחור עדיין אפילו יהיה כשר וירא שמים אינו ניצול מכמה עבירות ומהרהורים רעים, וכ"ש אם הוא פרוץ בעריות, כי בודאי כי אינו יוצא מידי עבירה ביום יום, וגם האשה שהיא אשת איש, אפילו תהיה כשרה, עכ"פ בלתי בעלה עמה ח"ו יארע לה איזה מקרה רע או לפחות מאיזה פריצות כי לא ינקה כל הנוגע בה, ולפעמים תהיה יוצאת מדעתה להמיר דתה ח"ו או לאבד עצמה לדעת, כי יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה אשה רוצה להנשא, משא"כ כשהיא עם בעלה, כי כמו דקיי"ל לגבי האיש אשתו משמרתו, כמו כן לגבי דידה קיי"ל בעלה בעיר ליכא משום איסור יחוד. ונער הייתי גם זקנתי ועיני ראו שכל מי שמעכב על זווג איש עם אשתו מחמת שגורמים קטטות מצדי אביהם ואימותיהם מצד לצד להפריד היחוד בין איש לאשתו, לא יצאו נקיים לא בדיני אדם ולא בדיני שמים, כי אנחנו רואים בכמה בני אדם עם נשותיהם שמתקוטטים ועד קללה ועד הכאה, וכשלא יש משלשלים ביניהם תכף ומיד נעשים שלום ואוהבים זה לזה, משא"כ כשיהיו הקטטות מצד אביהם ואימותיהם וגורמים פירוד, כי גם האיש והאשה שניהם רוצים הם, ומתיראים ומתפחדים מצד אביהם ואימותיהם ומחזיקים במחלוקת, וכבר כתבתי מזה במ"א בס"ד. אלא שבדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים, אחד האיש ואחת האשה, וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידין ליתן את הדין, ולדעת מרן החבי"ב בי"ד מנדים אותו, וכמו כן להיפך, כשהאשה רוצה וכו' וכדי להנקם מהאשה, מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים, גם בזה לא בחר ה', ויש עונש מהשמים, כי על עניינים האלו וכיוצא באלו אמר קרא:"עפ"י התורה אשר יורוך", ודי בזה והיתר לחכם ירא וסר מרע. והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור, ותמצא מש"כ בזה בספר החסידים."

הגר"ח מדבר בשבח שלום הבית, אך מתריע שבית דין שרואה שחלף זמן ואין תקנה לבני הזוג צריך להשתדל להביאם לגירושין. כראיה, מביא את מה שכתב המהרשד"ם בתשובה, שעל אף שכתב שאין למהר לכפות על בעל שאין לו כח גברא לגרש, שקשים גירושין וכו', כשביה"ד נוכח שאין תקנה לנישואין, אין לעכב את הכפיה. הביאו הבעי חיי בתשובה, והוסיף שביה"ד רשאי לנדות את מי שמנסה למנוע את הגירושין. והגר"ח הוסיף טעם, שפירוד עלול לגרום למכשולות קשים לאיש ולאשה, וקבע שלאחר י"ח חודש על ביה"ד להפריד את הזיווג ולכפות על האיש והאשה להתגרש.

להלן דברי המהרשד"ם (אבה"ע סי' ק"ג):

"עם כל זה נמצא בב"י תשובה להרשב"ץ ז"ל… אם טען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות כו' עד וכיון שכן אם כפוהו קודם טענותיהם בב"ד ועמדו זה אצל זה הוי גט מעושה שלא כדין ע"כ משמע שאפי' בברור לנו האמת אם טוען שיש לו רפואה שאין כופין אותו לאלתר אלא ראוי להמתין ימים. ומצאתי בתשובות מורי הרב הגדול כמהר"ר לוי ן' חביב שכתב על ענין כזה וז"ל: "ואפילו אם כנים דבריה, רחמי שמים מרובים, ולא תמהר להפריד בינה ובין אלוף נעוריה, כי קשה גרושין, וטוב לה שתמתין ב' או ג' שנים ואולי תזכה להבנות מבעלה" ע"כ. מכל זה נראה בעיני שאפילו בידוע הדבר שאין לבעל גבורת אנשים כעת, שאין לכוף לגרש לאלתר עד שיראה שתוחלת ממושכה אין לה תקנה…"

להלן דברי הבעי חיי (אבה"ע סי' כ"ג דף לח ע"ג):

"כשהבעל מודה כנדון שלפנינו, נראה לכאורה נראה שכופים מיד על הגט אפילו כשתובעת כתובה כמו שכתב ריצב"א בתשובה… אבל הרשב"ץ בתשובה הביאה הרב ב"י ז"ל בסי' קנד דאפילו בהודה הבעל שאין לו גבורת אנשים אין הדין נותן לכופו לאלתר דאי טעין איזיל אבדוק נפשאי… וכמה טענות אחרות אם כפוהו קודם טענותיהם… הוי גט מעושה שלא כדין ע"כ. גם הרלנ"ח ז"ל בס' הנזכר כתב… וטוב לה שתמתין שנה או ג' שנים אולי תזכה להיבנות מבעלה, גם הרשד"ם ז"ל בתשובה חלק אבה"ע סי' קג כתב דאפילו אין בהם הכחשה אין לכוף לגרש לאלתר עד שיראה שתוחלת ממושכה שאין לה תקנה ע"כ. ומאחר דכל אריוותא אילין סוברים דאפילו בהודה הבעל אין לכופו לגרש לאלתר, מאן רב גובריה בדור הזה לכופו ליתן גט… ושמא תאמר כיון שהרשד"ם כתב שאין לגרש לאלתר עד שיראה שתוחלת ממושכה שאין לה תקנה דבר זה תלוי בראיית הב"ד וכל שב"ד שבאותו מקום יראה בעיניהם שאין לו תקנה כופין אותו לגרש מיד, הא ליתא, דאם הב"ד שבאותו מקום מוסמך ומורה הוראה ויצא מוניטין שלו בעולם, ודאי שיש לסמוך על הכרעתו, אבל אם הב"ד שבאותו מקום אינו מוסמך ומורה הוראה אין לראוי לסמוך על הוראתו… ועוד שהרשב"ץ קא פסיק ותני דאין ב"ד כופין אותו ואם כפוהו הוי גט מעושה, ולא כתב דזה תלוי בעיני ב"ד. סוף דבר בנדון שלפנינו שורת הדין נותן שאין לכופו לגרש עד שיוודע הדבר בבירור שאין אחריו בירור ששוב אין לו תקנה, והבחנה זו אינה יכולה להתברר אלא בהמתנת עשר שנים והוא הזמן המוגבל לבא בטענה…"

בתשובת המהרשד"ם מיירי באיש שאין לו כח גברא שלפי שורת הדין כופים עליו לגרש לאלתר, וכתב המהרשד"ם שיש להמתין שמא יש לו רפואה ותזכה להיבנות מבעלה, כי קשים גירושין, ואם לדעת ביה"ד אין להם תקנה, כופים על האיש לגרש לאלתר. והבעי חיי הביא את דברי המהרשד"ם ועוד אחרונים, ואת דברי התשב"ץ שהובאו בב"י (סי' קנ"ד), וכתב שלפי התשב"ץ גם בכה"ג אין כופים עד שיעברו עשר שנים ויהיה ברור שאין לאיש תקנה.

והנה, על פני הדברים, המהרשד"ם והבעי חיי לא מיירי באיש ואשה שאין שלום בביתם, אלא באיש שאין לו כח גברא, ועליו כתבו שימתינו ולא ימהרו לכפות עליו לגרש שמא יתרפא ויהיה לו כח גברא ויוכל לשמש עם אשתו, והיכן מצא הגר"ח בדבריהם ראיה לחידושו באיש ואשה שאין להם תקנה ונלאו מתווכי השלום שכופים עליהם להתגרש, ואף מנדים את מי שמעכב את הגירושין?

אכן, בתשובת הגר"ח עצמו (אבה"ע ח"א סי' א') שהפנה אליה בראש דבריו, הובא חידושו באופן מעט שונה, ונמצא לו מקור אחר. להלן דבריו:

"והיותר טוב בעיני אלוקים ואדם, כשיבואו עניינים אלו לפני בי"ד, ישתדלו בהרבות רעים תחילה ולהאריך זמן הרבה בזה ולברר הדברים אולי יתווכו השלום ביניהם… וכמ"ש המהרשד"ם… וכמ"ש מרן החבי"ב…. וכיון שראו בעיניהם בינם לשמים שהענין רחוק מן השכל, וכבר עבר זמן ולא הועיל כלום, ואזי ישתדלו לרחק באופן שתקבל גיטה בכל מיני כפייה ובכל מיני ריצוי עד שיתרצו, וכן אם ראו הב"ד שהאשה תתרצה ואיזה מקרוביה משיא לה עצה שיקשה עורפה ולא תקבל גט, אזי יש לב"ד לנדות ולהחרים ולהבדל ממנה וממי שמסייע לה להכשילה ולתת לה עצה שלא תקבל גיטה להכשיל עוד לבעל בכבלי העיגון כמ"ש הרב פליטת בית יאודה בתשו' סי' ו'. וכל טצדקי דמצו ב"ד למעבד כדי שתקבל הגט ברצונה צריכים אנחנו לעשות כדי שבזה הנה אנחנו ניצולים מכמה פקפוקים ושלא ליכנס בסלע המחלוקת ובספק ספקא באיסור תורה או מדברי סופרים וחרגמ"ה וכדומה."

וז"ל שו"ת פליטת בית יהודה שם:

"ולכן נראה לי שאם יראה בעיני חכמי… דאם ימתינו זמן מועט יעשו שיתרצו קרוביה שתקבל גיטה בעת חילומה ולא נצטרך לזריקת הגט ולא לשום כפיה, וכל זה אפשר להיות בזמן מועט… הנני מסכים עמהם לעשות כן, ואם הדברים נראה להם שהשהיה אסורה ודבר בטלה הוא… ותוחלת ממושכה מחלת לב, אז הטוב בעיני אלוהים ואדם להציל את האיש הזה מכבלי העיגון ולהתיר את ידיו ורגליו שיקיים מצוות פריה ורביה… ואם יסכימו חכמי העיר לנדות ולהחרים ולהבדל ממנה וממי שמסייע לה… שלא תקבל גיטה להכשיל עוד בכבלי העיגון."

בתשובה זו של הגר"ח מבואר שלמד מדברי המהרשד"ם והבעי חיי את החומרא ומתשובת פליטת בית יהודה את הקולא. כלומר, שבמהרשד"ם ובבעי חיי מבואר שגם כשיש יסוד בדין לכפות גט, יש להמתין שמא תמצא תקנה כי קשים גירושין. ובפליטת בית יהודה מבואר שראוי להמתין ולא לכפות על אשה שהיא עתים שוטה עתים חלומה ובעלה לא קיים פו"ר לקבל את גיטה, ואם נראה לביה"ד שהשהיה אסורה, יש להשתדל שתקבל את גיטה ולנדות את מי שמסייע לה שלא לקבלו. אולם, בתשובה זו משמע שתקנת הגר"ח לא כוללת כפיה ממש לגרש, שכן כתב שם שעל ידי שנעשה כל טצדקי וכו' לא נכנס בספק ספיקא של איסורי תורה או מדברי סופרים וחרגמ"ה, ואת"ל שכופים על האשה לקבל את הגט, הא איכא חרגמ"ה. גם מלשונו "וכל טצדקי דמצו בי"ד למעבד כדי שתקבל גט ברצונה", משמע דלאו בכפיה עסקינן. ועי' להלן בנימוקי הגר"מ אליהו שדייק מלשונו של הגר"ח דלא מיירי בכפיה. ועיי"ש איך יישב עם מש"כ בח"ב שם. 

והנה, בכל המקרים שנדונו בדברי האחרונים שהובאו בתשובת הגר"ח בח"ב שם, יש עילה לחיוב ואף לכפיית גט. בתשובת המהרשד"ם והבעי חיי אין לאיש כח גברא, בתשובת פליטת בית יהודה האיש לא קיים פו"ר והאשה עתים שוטה עתים חלומה, ובתשובת הגר"ח עצמו בח"א שם מיירי בבעל שתבע לגרש את אשתו בעילת מאיסות.

ואף שאין מדברי האחרונים ראיה לסתור את דברי הגר"ח, דאיכא למימר שבמקרים שנדונו בתשובותיהם לא היה כל קושי בשלום בית, ואיה"נ היכא שאין סיכוי לשלום בית מודים האחרונים לחידושו של הגר"ח שכופים על האיש והאשה להתגרש, מכל מקום ראיה מדבריהם לחידושו אין, וקשה מנא ליה חידוש זה?

ואכן רבים מפוסקי דורנו כתבו שעצם הפירוד אינו סיבה לחיוב גט, שאם נאמר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, שיעזבה, ולאחר זמן יתבע שביה"ד יחייבה לקבל את גיטה בעילה של פירוד וחוסר סיכוי לשלום בית^[1], וציינו לדבריו הנוקבים של בעל שו"ת דברי מלכיאל בתשובה (ח"ג סי' קמ"ה), שם דן באיש ואשה שהיו פרודים י"ד שנה וא"א לקרב ביניהם, והאיש טוען על אשתו שהיא אשת מדנים מקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו, ומוכן לתת לה את כתובתה בתוספת סך ניכר. ודחה את טענותיו, ופסק שאין להתיר לו לשאת אשה על אשתו, דהא דהאשה מקללת את האיש ועוברת על דעת אינו עילה להיתר, דבעינן התראה. והא דהאשה מאוסה עליו אינו עילה להיתר, שצריך שתהיה לו אמתלא מבוררת מדוע מאס בה. והא דהאיש נכשל באיסורים אינו עילה להיתר, שבשביל פריצים אלו המתעוללים בנשותיהם תיקן ר"ג שלא ישאו אשה אחרת, כמו שהאריך בסי' קמ"ד שם, וכתב במסקנת דבריו:

"וחלילה להתיר חרגמ"ה בענינים כאלה, דא"כ יהיו בנות ישראל הפקר ובשביל זה בעצמו תיקן רגמ"ה. ופשוט שחייב במזונותיה וכסותה ככל בנות ישראל הכשירות. ובשביל חשש הרהוריו אין להתיר כלל, וכבר נתבאר זה בסי' הקודם. והרי הוא כמזיד, כי הלא יכול לדור עם אשתו ככל אדם וינצל מהרהורים. וביותר צריך להזהר בעתים הללו, אשר בעוה"ר קלי הדעת נתרבו המואסים בנשותיהם על לא דבר, ומוצאים אינשי דלא מעלי שנטלו עטרת סמיכה ושוכרים אותם בכסף מלא להשיג להם היתר מק"ר, והרבה רבנים אינם מדקדקים כ"כ וחותמים על כל הבא לידם מבלי חקור בירור הדברים, ויש אשר רצונם לאפקועי שמייהו בדיסקי ותופסים המדה למלאות רצון כל דורש אולי עי"ז יתפרסם שמם, כי מאסף החתימות יפרסם שכבר חתם גדול פלוני, וזה אחד מהטעמים שאני נמנע מלחתום על היתר ק"ר, ולזה ראוי להביט על התירים הללו בשבע עינים שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ומה הועיל רגמ"ה בתקנתו."

תשובה זו הובאה בכמה פסקי דין שיובאו להלן (ח"א מעמ' 161 ואילך וחי"ג מעמ' 360 ואילך).

גם הגרי"א הרצוג (פסקים וכתבים עמ' תש"ב – תש"ד) דן בשאלה דומה, אלא שנראה מתוכן התשובה שלא השתכנע לגמרי שאפס הסיכוי לשלום בית בנדון דידיה, מכל מקום כתב שלא נח לו מה שכתוב בכמה פסקי דין לחייב את האשה להתגרש ואין לחייב את האשה לקבל את גיטה מן הטעם שאפסו הסיכויים לשלום בית. תו"ד (שם, ח"ז סי' קל"ו) שהובא בכמה פסקי דין[2]:

"הנימוק של הבי"ד שרוב ימיהם עברו בקטטות ומריבות, אינו מספיק לדעתי ובפרט בזמננו אלה,… יודעים אנו מן הניסיון שיש היום אנשים קרובים לזקנה… שנתנו עיניהם באחרות ומציקים לנשותיהם ומכעיסים אותן וגורמים לקטטות… וכמה צריך להזהר במתן ההיתר לישא אחרת… ובכגון זה שהדור פרוץ והפרצות מתרבות, עלינו להזהר מאד מאד לשמור על קיום שלום הבית ויציבות המשפחה בישראל, שזהו ודאי דאורייתא."

דבריו אלו הובאו בלשון אחר בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרבנים הראשיים לישראל, הרב י' א הלוי הרצוג, הרב ב' צ' מ' ח' עוזיאל, והרב קלמס (פורסם באוסף פסקי דין של ברבנות הראשית עמ' נ"ד) בלשון זו:

"היות ואין שום סיכויים לחיי משפחה תקינים בניהם יש להפרידם בגט פיטורין. אמת הוא שהנימוק הסתמי של אין סיכויים לשלום דורש זהירות מרובה מצד בית הדין, ואם נקבל דבר זה ליסוד מספיק לא הנחת בת לאברהם אבינו… שכל בעל שנותן עיניו לאחרת יפרוש מאשתו וימרר חייה עד שבית הדין אחרי עבור איזה זמן יבוא לידי מסקנא שאין סיכויים לשלום…"

דעת חשובי הדיינים בפסקי הדין

בפסק דין שניתן בביה"ד הרבני בירושלים בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ש' מ' אזולאי, הרב א' י' וולדנברג והר י' קאפח (פורסם בפסקי דין רבניים חלק א' עמ' 161 ואילך[3]) נכתב:

"ברם, אמתלא זו של חוסר תקוה לחיים משותפים אין בה כדי להטיל חובה על האשה לקבל ג"פ, כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאשה אשמה בהפרעת שלום הבית עד כדי כך שיש לה דין מורדת, או בדומה לזה אמתלא ברורה שהאשה נמאסה עליו, וזאת לא הצליח הבעל להוכיח ולבסס על עובדות ממשיות. אם נבוא להסתמך על טענות סתמיות כאלה של חוסר תקוה לשלום, כל בעל שירצה להפטר מאשתו יגרום למריבות ביתיות ויזניח את אשתו לכמה שנים ואח"כ יבוא וידרוש ג"פ בטענה כי אין סכויים לשלום."

והביאו את תשובת דברי מלכיאל הנ"ל, וכתבו במסקנת דבריהם:

"לזאת יכול בית הדין לכל היותר לייעץ לאשה רק בתורת עצה טובה והוגנת להתגרש מבעלה אחרי אשר יפצנה פיצוי כספי מתאים, ולא לשבת זמן ממושך כ"כ בעיגון בלי שתצמח מכך שום תועלת לקירוב השלום, וגם לא לעגן את בעלה מאחר שהיא לו למורת רוח ונפשו קצה בה (עיי' בחינוך, מצוה תקע"ט), אבל אין יכולת לחייבה מן הדין בקבלת גט פיטורין או להפסידה שום דבר מזכויותיה."

דעת הגריש"א ובית דינו

ובפסק דין שניתן בביה"ד הרבני הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י' נסים, הרב י' ש' אלישיב והרב ב' ז'ולטי (פורסם בפסקי דין רבניים חלק ז' עמ' 111 ואילך) דנו אם חדר"ג שלא לגרש אשה בעל כרחה נוהג במקום שהאשה אינה מעוניינת בבעלה ומסרבת לקבל גט רק משום נקמנות. וכך כתבו שם:

"לכאורה כאשר עוברים על החומר של המתדיינים, מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעונינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד, הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת "תמות נפשי עם פלשתים", ותו לא. אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת בלבה כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת, דבר זה לא משנה עצם העובדה שהיא בבחינת לא בעינא ליה משום שהוא שנאוי עליה…

ויש לדון אם תקנת רגמ"ה ז"ל – לא לגרש בניגוד לרצון האשה – כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או מטעם שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה, אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה. מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל.

אלא שאכתי י"ל, אף אם נניח כאמור לעיל דבכהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה, מ"מ אם נבוא להתיר באופן הנ"ל יפרוץ הדבר להתיר בכל גווני, ואם לא הא לא קיימא הא. עיין מ"ש במוהרשד"ם אה"ע סי' ק"כ, זל"ש: – ואם יאמר האומר שהרי כ' המוהרי"ק… על המורדות על בעליהן שיוכלו הבעלים ליקח אשה אחרת ולפי דעתי דכך היתה הכרעתם מסכמת, אכן לא רצה להחליט הדבר, וק"ו… אנו… כי הדור פרוץ ואם יותר במורדת יבא להתיר בשאינה מורדת, ואפי' הקדיח לו תבשילו יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באשה אחרת עכ"ל… ומ"מ אני ממשכן נפשי בנ"ד להתיר מן הטעם שאומר כי ידוע מ"ש בכ"מ מלתא דלא שכיח לא גזרו בי' רבנן, ובודאי אם היינו מתירין במורדת בעלמא אפי' שכיחי טובא, ואם יתירו מורדת יתירו בלתי מורדת ואפי' הקדיחה תבשילו, אבל במורדת שיש קרוב לארבע שנים… ודבר זה קלא אית לי' גדול עד מאד ואין לחוש שמא יטעו אחרים.

וי"ל דה"ה במקרה והיו חיים בנפרד למעלה מעשר שנים לאו מילתא דשכיחא היא. ועי' מ"ש בס' חיים ושלו' להגר"ח פאלאג'י ז"ל ח"ב סי' קי"ב: אלא שבדרך כלל אני אומר…

ואף אם נאמר דמשום חומר חרם רגמ"ה ז"ל לא לגרש בע"כ יש להחמיר בכל גווני, ולא נרחיק לכת כהגרח"פ ז"ל, מ"מ יש לדון דעכ"פ יש לאפשר בכה"ג לבעל להשליש גט וכתובה – סכום אשר יקבע ביה"ד – ולהיפטר עי"כ מהחיובים המוטלים על בעל כלפי אשתו.

ואם כי יש לדון דגם מניעת שאר כסות בכלל תקנת רגמ"ה, וכמ"ש בישועות יעקב סי' ע"ז: – לכן נלפע"ד דגם זה בכלל תקנת הגאון מבלי לעשות דבר שעי"ז יבא לגרש את אשתו בעל כרחה… אעפי"כ יש הבדל בין כפיה בע"כ למניעת שו"כ, וכמ"ש הישועות יעקב בעצמו שם בטען הבעל מאוסה עלי ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה, מ"מ מחמת זה יכול למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ.

 …אמנם כפי האמור לעיל, לכאורה הדעת נוטה לומר כן על יסוד הרושם המתקבל מקריאת החומר שבפנינו, ברם לקבוע דבר ברור אין בידינו כי רק מפי כתבם אנו חיים, דבר זה מסור יותר בידי ביה"ד האזורי אשר טיפל בצדדים זמן כה רב ושמע את הצדדים ממקורם הראשון ועמד על טיבם, עליו לקבוע את משמעותם של הדברים שהשמיעה האשה בביה"ד: רציתי ורוצה שיבוא… אם זה רק גיבובי דברים ופטומי מילי בעלמא, או היא אמנם מחכה לבואו אבל אך ורק לשם מתן עזר וסעד לילדים הזקוקים לטיפול אב – לפי דבריה, מבלי כל רצון ומחשבה לקומם את הריסות חיי המשפחה ביניהם, או שמצדה באמת אין כל מניעה להגיע לידי הסדר של שלום."

בפסק דין זה יש כמה דינים מחודשים, חלקם נאמרו במפורש וחלקם במשתמע:

• אשה שאינה חפצה בבעלה, אינה מרגישה קשורה אליו, ואינה רוצה בשובו, אף אם בפיה היא אומרת שהיא רוצה בו, אם ביה"ד מתרשם שליבה בל עמה ואין לה שום יחס חיובי כלפיו, וסירובה לגירושין הוא מנקמנות גרידא, אף אם המצב נוצר כתוצאה מהמרירות שהצטברה בלבה כלפי בעלה, היא נחשבת למורדת דלא בעינא ליה (היינו מורדת דמאיס עלי).
• גם אשה שרוצה באמת בחזרת האיש הביתה, אם אינה רוצה בשיקום חיי המשפחה אלא רק בעזרת האיש בטיפול בילדים ופרנסתם, היא נחשבת למורדת דלא בעינא ליה.
• במורדת דלא בעינא ליה, לא תיקן ר"ג שלא לגרשה בעל כרחה.
• במורדת דלא בעינא ליה, כתבו האחרונים שלא להתיר לו לשאת אשה על אשתו, שמא ילמדו להתיר באשה שהקדיחה תבשילו. אולם, במקרה שאינו שכיח ויש לו קול, כגון שהאיש והאשה נפרדים קרוב לארבע שנים, שפיר דמי להתיר.
• והוא הדין שמותר לגרש מורדת כזו בעל כרחה.
• הגר"ח בתשובתו מיירי במקרה דומה לזה שבפסק הדין, שהאשה סירבה להתגרש מנקמנות גרידא. ולפי שיטתו שפיר דמי לכפותה לקבל את גיטה לאחר י"ח חודש ולאחר שנלאו מתווכי השלום, דבכה"ג לא גזר הגאון.
• אף אם נאמר שבכל גוונא גזר הגאון שלא לגרש אשה בעל כרחה, ודלא כמו שכתבו תחילה ומפורש בדברי הגר"ח דשרי לגרש מורדת דלא בעינא ליה בעל כרחה, מכל מקום יכול האיש למנוע מהאשה שאר וכסות, ועי"ז לגרום לה לקבל את גיטה[4].

פסק דין זה מאיר את דברי הגר"ח באור חדש, דהוא מיירי באשה שמסרבת לקבל את הגט למרות פירוד ארוך כדי להתנקם בבעלה ולא מפני שרוצה בו, ופסק שדינה כדין אשה מורדת שכופים עליה לקבל את גיטה. אף על פי כן כתב שאין לגרש מיד ויש להמתין י"ח חודש, ולאחר שנלאו מתווכי השלום כופים על האשה לקבל את גיטה.

לפי ביאור זה א"ש, שגם בנדון הגר"ח שם יש עילת כפיה כנגד האשה, שהיא מורדת דלא בעינא ליה, ובזה לא תיקן ר"ג שלא לגרשה בעל כרחה, אף על פי כן כתב הגר"ח שלא לכפותה מיד. והביא ראיה ממה שכתבו המהרשד"ם והבעי חיי בתשובותיהם, שיש לעכב את הגירושין שמא האיש יתרפא והאשה תיבנה ממנו, שקשים גירושין. ואף שנראה מתשובותיהם שעיקר חששם היה הלכתי, שמא לא סגי בהא דאין לאיש כח גברא כעת, הגר"ח דקדק מלשונם שזה אינו הטעם היחידי, ואיכא נמי טעמא שלא טוב לה לאשה להתגרש מבעלה, שקשים גירושין, ויש להאריך בדבר כדי להשכין שלום בין האיש לאשה עד שביה"ד יראה שאין להם תקנה, דאז צריך להשתדל ולהפרידם.

דיון בדעת הגריש"א

דברי חשובי הדיינים בפסק דין זה נדונו בפסק דין אחר שניתן בביה"ד הרבני הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ש' גורן, הרב י' קפאח והרב מ' אליהו (פורסם בפסקי דין רבניים חלק ט' עמ' 200 ואילך).

הגר"ש גורן כתב בנימוקיו:

"אע"פ שבביה"ד הרבני הגדול הסתמכו באחד הפסקים על דבריו של הגר"ח פאלאג'י בזה, קשים הם דבריו מאוד מצד עצמם, מכיון שאינו מבחין בין כשמדובר לכוף את האשה לגט ובין לכוף את הבעל לתת גט, כי לכוף את האשה לקבל גט אין בזה איסור לכאורה לפי הגר"ח פאלאג'י השייך לעדות המזרח שלא קבלו עליהם את החרד"ג, וגם אינו דן שם לא בחדר"ג ולא בדין השבועה, אם לא מקבל בעת הנישואין שלא לישא אשה על אשתו, אז בודאי שרשאי בי"ד לכוף האשה לקבל גט כל שלדעת בי"ד מונעים אותם ע"י כך מעבירה, כמו שהסביר זאת באריכות הגר"ח פאלאג'י ז"ל בתשובה הנ"ל."

וביחס לכפיית הבעל כתב:

"אבל לכוף את הבעל לתת גט כל שאינו נכלל בדין כפיה לגט, אם יכפו עליו לתת גט הוי ליה גט מעושה שלא כדין שיש בזה איסור אשת איש. ואם הוא בין אלה שכופין אותו לגט, גם בלאו הכי כופין, ואיך קבע פשרה בדין זה ונתן קצבה של זמן לדבר שאין לו מקור בהלכה, ופסק שיש לכופן לתת גט. ומדבריו משמע בברור שמדובר גם על הבעל, שלאחר י"ח חדשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אע"פ שאינו נכלל בין אלו שכופין אותו לגרש."

ובמסקנה כתב:

"ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פאלאג'י שבסוף ספר חיים ושלום (ח"ב סי קיב) שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו את החדר"ג, ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט רק על סמך המחלוקת שיש בין בני הזוג ונראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, שאז לפי דברי הגר"ח פאלאג'י יפרידו הזווג ולכופן לתת גט. זה תמוה מאד ואין לפסוק כך אפילו לכוף את האשה לגט, כל שאין נימוקים אחרים מצד ההלכה שכופין אותו לגרש או אותה לצאת, כפי שמבואר בשו"ע ובפוסקים, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו."

יש בדברי הגר"ש גורן הסבר לזמן שקצב הגר"ח, דהוא על פי חרם אחר של רגמ"ה שהובא בספרו חיים ושלום (ח"ב סי' א'), שלא ירחק איש מאשתו יותר מי"ח חדשים.

ואף שזו דעתו של הגר"ש גורן, שאין לסמוך על מה שכתב הגר"ח באיש ואשה שנפרדים י"ח חודש, ומצאנו בכמה פסקי דין שהביאו דבריו להלכה[5]. חבריו תמכו בדברי הגר"ח להלכה, ויישבו אותם כל אחד בדרכו.

הגר"י קפאח בנימוקיו מנה את דברי הפוסקים שסוברים שאשה שבעלה מאס בה חייבת לקבל גט, וציין בקצרה לדברי הגר"ח. משמע שסבר שהגר"ח בתשובתו מיירי באיש שאומר שאשתו מאוסה עליו, בדומה לנדון בתשובה שציין לה שם.

אולם, ביאור זה מוקשה. דאם בהכי מיירי, מדוע הגר"ח השמיט את הטעם העיקרי לחיוב האשה בגט מן הספר והאריך בנימוקים אחרים. ובדוחק יש לומר שהגר"ח סמך על מה שכתב בתשובה בח"א שם, ודן האם על אף שיש עילה לחייב את האשה בגט, יש לעכב את הגירושין שמא יתפייסו זה עם זה, כמו שכתבו המהרשד"ם והבעי חיי, ולאחר י"ח חודש ונלאו מתווכי השלום, אין לעכב עוד את הגירושין.

עוד קשה, מדוע כתב שכופים גם על האיש לגרש. ואין לומר דמיירי באשה שאומרת שבעלה מאוס עליה, וס"ל כדעת הפוסקים שכופים על האיש לגרש, ולאחר י"ח חודש לא מעכבים את הכפיה. שהגר"ח לא הזכיר כלום מזה.

הגר"מ אליהו זצ"ל בנימוקיו, הולך בדרך שהצענו למעלה בהבנת פסק הדין הנ"ל של ביה"ד הגדול. להלן דבריו:

"ב"כ הבעל מסתמך על פס"ד שהובא בכרך ז' עמוד 111, ע"ס דברי חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב. אך אין הנידון דומה לראיה, כי כל הפוסקים שדברו בענין נקמנות של האשה, איירי רק באופן שהאשה מורדת והיא אינה מוכנה לחיות עם הבעל, והאשה אומרת שאינה מוכנה להתגרש ממנו, ונראה לביה"ד שזה רק מתוך נקמה אז חל עליה דין מורדת, אבל כאן בנידון דידן שטוט אסר וטוט שרי… מי שאמר שסירובה של האשה הוא נקמנות, הוא הוא שאומר עתה שהאשה מוכנה לשלום, ואפי' אז בעת שאמרו שזו נקמנות הם פסקו לדחות את תביעת הבעל לגירושין, הרי שהם לא ראו את מעשיה כנקמנות גרידא אלא גם כנקמנות ועל כן לא חייבו אותה בגט, וכ"ש שלא פסקו עליה בי"ד שהיא מורדת ונקמנית, ובלי מרידה מאן לימא לן שחייב לגרשה, ובשביל זה בלבד שחיים בנפרד לא מחייבים גט.

ועיין בתשובותיו ח"א סי' א' שכתב בפירוש ישתדלו לרחק באופן שתקבל גיטה בכל מיני כפייה ובכל מיני ריצוי עד שיתרצו, הרי שכוונתו היא שביה"ד יעשו כל מה שבאפשרותם בהשתדלות, אבל לא יוכל לחייבה לקבל גט, דאם לא תאמר הכי יהיו דבריו קשים או שנאמר כדברינו לעיל ששם איירי במורדת ממש. …וכבר כתב מהרשד"ם בתשובותיו אה"ע ק"כ…

הרי שכל היתרו של מהרשד"ם הוא לא מפני שעברו כמה שנים שהם בנפרד אלא מפני שהיא מורדת, ואם כן שלוש השנים או מספר שנים של פירוד מוציא קול שהיא מורדת או מפני שכזה לא שכיח ולכן התיר, אבל אם הם נפרדים זמן רב והסיבה לא ידועה לביה"ד או שחושש מפני שעיניו נתן באחרת, בכגון זה, הרי שלא מצאנו שריבוי השנים והגדלת הריחוק יתן גושפנקא שהאשה היא כן מורדת, ועל סמך זה נתיר לבעל לישא אשה על אשתו, דאם לא תאמר הכי, כל בעל שירצה לעזוב את אשתו ילך ויתרחק ממנה כמה שנים ואז יבא ויטען שעתה הוא מרוחק ממנה ויתירו לו לישא אשה או יכריחוה לקבל גט, והיכן תקנת רבני אשכנז בחרם או חכמי ספרד בשבועה. ומה שכתב חיים ושלום ח"ב קי"ב שם איירי שביה"ד משוכנע שהאשה היא מורדת ואינה רוצה שלום ורק פיה ממלל שלום ובקרבה היא רוצה גט וכל סירובה הוא רק להנקם ממנו, אז אנו אומרים שיש לדונה כדין שאין מקום עוד לחיי הזוג, ולא כתב ולא עלה על לבו שאם הבעל יעזוב את אשתו והלך ודבק באחרת ונאמר שבהיות וכן אז נכריח את האשה לקבל גט, ושם לא איירי שנתן עיניו באחרת, או שהבעל מורד ממש, אלא כמו שכתבנו לעיל שהיא מורדת בבעל והזמן שנפרדו מוכיח ומחזק שהיא המורדת."

בנימוקי הגר"מ אליהו יש מענה להשגת הגר"ש גורן. שכשם שאשה שאומרת שהיא רוצה באיש ולבה בל עמה מורדת מקרייא, כך איש שאומר שהוא רוצה באשה ולבו בל עמו מורד מקרי, ושפיר דמי לכופו לגרש. אלא שלדעת הגר"מ אליהו, אליבא דהגר"ח, אין כופים גירושין אלא אם כן האיש והאשה חיים בנפרד י"ח חודש ונלאו מתווכי השלום, ולדעת הגר"ש גורן שפיר דמי לכוף מיד, דאין חוששים לדברי הגר"ח כלל.

ויש בדברי הגר"מ אליהו תוספת ביאור בחידוש הגר"ח על פי פסק הדין הנ"ל:

• אשה שמסרבת לקבל גט מחמת נקמנות אינה נחשבת מורדת אלא אם כן זה הטעם העיקרי לסירוב, אבל כשיש טעמים נוספים וגם יצר נקמנות, האשה אינה מורדת, ובמקרה כזה נאמרו דברי הגר"ח בח"א שם (עי' לעיל) דאין לכפות על האשה לקבל את הגט אלא להשתדל לשכנע אותה שתקבלו מרצונה.
• אשה שסירבה לקבל גט מחמת נקמנות אינה נחשבת מורדת לעולם, ויכולה לחזור בה ולרצות את בעלה, ולא תחשב עוד למורדת.
• אשה שנחשבת מורדת חייבת לקבל את גיטה, ואם לאו, ביה"ד יתיר לאיש לשאת אשה על אשתו.
• פירוד ממושך לחוד אינו מספיק כדי לסלק את החשש שיטעו ויתירו לגרש אשה שאינה מורדת בעל כרחה, אלא רק פירוד כזה שעושה קול שהאשה מורדת, אבל פירוד שלא ידועה סיבתו, וכל שכן כאשר ידוע שהאיש נתן עיניו באחרת, אינו מספיק כדי לסלק חשש זה.
• י"ח חודש שקבע הגר"ח נועדו לחזק ולאמת את סברת ביה"ד שהאשה מורדת באיש, שלאחר תקופה כזו של פירוד בדרך כלל האשה מאבדת עניין באיש ואינה רוצה בו באמת. ומשמע מדבריו, שאימות סברת ביה"ד מהני כמו קול שהאשה מורדת, ותו ליכא חשש שיטעו ויתירו לגרש אשה שאינה מורדת בעל כרחה.

שיטתו זו של הגר"מ אליהו בדעת הגריש"א בדעת הגר"ח מקובלת על רבים מדייני ישראל, והובאה בפסקי דין רבים[6]. על אף שהגריש"א עצמו הסתייג משיטתו של הגר"ח דבכה"ג מחייבים ואף כופים על האיש והאשה להתגרש.

מאידך, מצאנו חיזוק לעמדתו של הגר"ש גורן בפסק דין אחר שניתן בביה"ד הגדול בראשותו, ובהשתתפות הדיינים הגאונים: הרב א' שפירא והרב ש' מזרחי (פורסם בפסקי דין רבניים חלק י' עמוד 173):

"גם אין להסתמך בנידון דידן על הגר"ח פאלאג'י שקבע זמן של ח"י חדשים לכל זוג שחיים בנפרד, שכל שלא השלימו במשך ח"י חדש כופין על גט, כי כבר בררנו באריכות בפסק דין אחר את דבריו של הגר"ח פאלאג'י, והוכחנו כי דבריו בנושא זה תמוהים עד מאד ואין לקבל אותם כמות שהם, ולא לעשות מעשה על פיו, בלי בסיס הלכתי מספיק שעל פיו יש לכוף על גט."

בפסק דין נוסף שניתן בביה"ד הרבני באשדוד בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ע' בצרי, הרב י' אליעזרוב והרב א' כהן (פורסם בפסקי דין רבניים חי"ב עמ' 198 ואילך) דנו בבעל שעזב את אשתו לטובת אחרת, ונכון למועד מתן פסק הדין חיו כבר כמה שנים בנפרד, והאיש תובע גירושין. ונחלקו הדעות בבית הדין. לדעת הרוב (מפ"כ של הגר"ע בצרי) יש לדחות את תביעתו, ולדעת המיעוט (הגר"י אליעזרוב) יש לקבלה. בנימוקי דעת הרוב סברו תחילה שיש לחייב את האשה בגט על פי דברי הגר"ח לפי הבנת הדיינים בפסק הדין הנ"ל דהגר"ח מיירי באשה שאינה חפצה בבעלה ומעכבת את הגירושין מתוך נקמנות, דכופין אותה לקבל גט, וה"ה בנדון דידהו. וכתבו דמש"כ הגר"ח בסו"ד "ותמצא מש"כ בזה בס' חסידים", כוונתו למש"כ בסי' ש"פ "והחכם יתן את הדין שאין שם על לבו איזה דבר היתר מפני היצר", כלומר בדבר שאי אפשר לעמוד בו צריך החכם למצוא צד היתר.

תשובת הגינת ורדים ודיון בה

עוד דנו בפסק הדין שם על פי מה שכתב בעל הגינת ורדים בתשובה (חלק יו"ד כלל ג' סי' ד') בשם מהר"א הלוי, באיש שנפרד מאשתו כמה שנים ותובע שביה"ד יתיר לו לישא אחרת על פניה, וכתב וז"ל:

"ראובן נשא את לאה והיתה דעתם נוחה זה מזה כי"ד שנה, וזה שנה או שנתיים נתחדש בהם שנאה ותחרות ולא מצאו מנוח זה מזה, וכפי הנשמע סיבת הקטגוריה הוא שיש לעז על ראובן שנתחדש בו שאינו הולך בדרך טובים ותועבה יבחר בו, ולכן אשתו מתקנאת ואינה משופה כביעותיה להתאפק ולהסתי' עצה, וכשנכנסין ביניהם לשים שלום ביניהן ו"ו דשלום קטיעא וחוזרת להרגיל הקטטה, ויהי כשנלאה האיש משבת עם אשתו באו לידי גרושין, והאשה אין רצונה להתגרש אלא אוהבת את בעלה, אכן רצונה היה שבעלה יהיה כפוף לה, ובעלה מרוב שנאתו אותה עמד והזמין לה סכי כתובתה עד סוף פרוטה אחרונה והפקידן ביד ב"ד, וכשראה שאשתו נשמטת ממנו שלא לקבל את גיטה, כתב גיטה ונתנו לשליח שיתנהו לאשתו ויפן וילך לדרכו, ולעת עתה עדיין האשה נשמטת שלא לקבל את גיטה מיד שליח בעלה, והבעל רוצה לישא אשה אחר', ועל הדבר הזה נפל ספק, כיון שבעל זה מושבע לאשתו שלא לישא עליה אשה אחרת אא"כ שהתה עשר שנים ולא ילדה כמנהג כתובות שבעיר, א"כ כל עוד שלא קיבלה האשה את גיטה, הנה חומר השבועה עוקב ומלפף את הבעל, דאכתי אשתו היא לכל מילי, א"ד שאין לחוש לזה… העולה בידינו דשפיר אית לן למיזל בתר אומדנא אפילו בעסק שבועה.

ולכאורה נ"ד יש לפטור את הבעל מחומר השבועה אף על פי שעדיין לא נתגרשה אשתו ממנו, דאיכא אומדנא שלא נשבע לה שלא ישא אשה אחרת ויהיה נאסר עולמית אפילו שפורע לה כתובתה משלם וכותב לה גט כריתות והיא נשמטת לקבל את גיטה, דוודאי כל כי האי גוונא לא נשבע.

אמנם מה שיש לדקדק בזה, דבכולהו עובדי שהוזכרו בספרי הפוס', אין גם אחד דומה לנדון דידן, דכולהו עובדי בא הקלקול מצד האשה, כגון שבאה לידי חולי ארוך או שנשתטית או שיצאת מן הכלל, דבהני עובדי יש לנו לומר שאם היה בא הענין בעת השבועה לידי בירור ופירוש, דהוו מסקי אדעתייהו דלמא תחלה או תשתטה האשה, היה מתנה החתן על הכלה בפירוש שאם יארע כן, שאין זה בכללה של שבועה ושיהיה מותר לו לישא אשה אחרת, ואנן סהדי שלא היתה הכלה מקפדת בכך ולא הית' מעכבת לינשא לו אם היה החתן מברר שיחותיו אלה, כי לא תוהו בראה, וצערו של איש מרובה, והשוטה אין אדם יכול להתחבר עמה, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואין כאן שום תקלה בענינים הללו מצדו של חתן, וכמעט הוא אנוס לישא אשה אחרת, ואין הכלה מקפדת על תנאים הללו כלל. …אבל בנדון דידן כל הקלקלה והתקלה באה מצד החתן ברצונו והאשה נקיה ומום אין בה, והוא רוצה לגרש אותה על לא חמס בכפיה, בעבור שנאה שנתחדשה בו… וכפי זה יש לומר שאלו החתן היה מברר שיחות אלו בשעת כניסתו לחופה שיגרש את אשתו בעבור שנאה שמתחדשת לו ושיפרע לה כתובתה, לא היתה הכלה מפוייסת לינשא לו, וא"כ כשכבר נשבע החתן לכלתו, על דעת כלתו נשבע, שלא ישא עליה אשה אחרת כל עוד שלא נחלטו גירושיה לגמרי, ויש כאן אומדנא גדול' לאידך גיסא שחומר השבועה בתוקפו הוא עומד…

אכן נר' שאם יאריכו הימים של צער, ובמסתרים תסתר האשה זמן מרובה כפי אשר יראה בעיני ב"ד שארכו לו הימים, הנה כיון שצערו של איש מרובה ולא תוהו בראה, וא"א לתווך השלום ביניהם, נכון הדבר שיתירו לו ב"ד שבועתו, דכל כה"ג יש להתיר שבוע' זו אם יסכימו עמי רבנן סבוראי שמהם תורה ואורה יוצאה לעולם והם יבחרו ולא אני…"

וכתבו בעלי דעת הרוב בפסק הדין דהוא הדין לכאורה בנדון דידהו שארכו הימים שהאיש והאשה חיים בנפרד, דשפיר דמי לכפותה לקבל את גיטה. ודחו את הראיה מהגינת וורדים מתרי טעמי:

בנדון בתשובה שם יש טעם נוסף להיתר, שהאיש השליש לאשתו גט ביד שליח, והשלשה זו היתה כדין, שבמצרים, מקומו של הגינת ורדים, לא נהגו להשביע את האיש שלא לגרש בעל כרחה, ואילו בנדון בפסק הדין שם, האיש אינו יכול להשליש גט לאשתו ללא הסכמתה, שאנו משביעים את האיש שלא יגרשה בעל כרחה (כך ככל הנראה היה המנהג לדעת בעלי הפסק).

ובנדון בתשובה שם, האיש דר עם אשתו בביתו והאשה הרגילה איתו קטטות עד שנאלץ לעזוב, ואף שהוא גרם במעשיו לקנאתה של האשה, סוף כל סוף אין תקנה לדבר, ולאחר שארכו לו הימים, בית הדין התיר לו לשאת אחרת, ואילו בנדון בפסק הדין שם, האיש עזב את ביתו על אף שהאשה רצתה לחיות איתו בשלום.

וכתבו בפסק הדין שם, ששני החילוקים הללו הובאו בתשובת צל הכסף (ח"ב אבה"ע סי' י'). את הראשון הביא בשם מהר"י קובו, ודחאו, דמאי מהני הא דהשליש גט בהיתר, הא אכתי לא גרשה. ואת השני כתב מדעת עצמו במענה למה שכתב מהר"ש מאטאלון בתשובה, שיש לצרף את סברתו של מהר"א הלוי שהתיר את השבועה שנשבע האיש שלא לשאת אחרת לאחר שארכו לו הימים לטעמים אחרים שכתב בתשובה שם, ולכפות על האשה לקבל את גיטה. וכתב שסברת מהר"א הלוי היא סברא חשובה, שהובאה בספר יד אהרן  (אבה"ע סי' א' הגב"י ס"ק נ') בסתם ללא חולק. והצל הכסף חילק, שבנדון של מהר"א הלוי האשה הרגילה עם האיש קטטות, משא"כ בנדון של מהר"ש מאטאלון. וגם מהר"א הלוי בנדון שם לא פסק בהחלט להתיר על פי סברא זו.

והעתיקו בפסק הדין שם את מה שכתב הצל הכסף במסקנת דבריו, בלשון חריפה:

"סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן דהבעל הנז' אסור לגרשה בעל כורחה ולא לישא אחרת עליה, דאריה דשבועה חמורה רביע עליה, ואף גם זאת דעתיד ליתן את הדין על מה שמונע ממנה מצות עונה, דיצרה של אשה גם כן מרובה אלא שזה יצרו מבחוץ וכו', ואם יעלה בלב איש להתיר לבעל שבועתו עפ"י מה שכתב הרב וכו', חשיבא התרה לדבר עבירה, ושאם התירוהו אינו מותר, יעויין שם. וכיון שכן, המתירים הם בני נידוי."

עוד בפסק הדין שם, הביאו את מש"כ הגר"מ אליהו בפסק הדין הנ"ל, והוסיפו דברי כיבושין, שלא יעלה על הדעת שכל מי שיעזוב את אשתו לטובת אחרת יקבל פסק דין לחיוב גט והיתר נישואין לאחר זמן. ומה שכתב הגר"ח שם שכופים עד שיאמר רוצה אני, לאו היינו כפיה ממש, אלא שמשתדלים בדברי פיוס ושלום לשכנע את הצדדים להתגרש, אבל לא לכפות או אפילו להתיר לבעל לשאת אשה על אשתו מחמת שאפסו הסיכויים לשלום בית.

דעת המיעוט בפסק דין שיש להתיר לבעל לשאת אשה על אשתו. ודן במה שכתב הגינת ורדים, וכתב שאף החולקים עליו יודו בנדון שבפסק הדין שם, שהתברר בבית הדין שהאשה כלל אינה רוצה את בעלה, ועיכוב הנישואין נועד להשגת הישגים רכושיים.

אלו הדעות בפסק הדין שם.

ולאחר עיון נראה שגם לדעת הרוב שם, במקום שהתברר שהאשה אינה רוצה את האיש, שפיר דמי לחייבה לקבל את גיטה, ואם לא תתרצה, להתיר לאיש לשאת אשה אחרת. שהביאו שם את ביאורו של הגר"מ אליהו, ומשמע דס"ל כוותיה בביאור פסק הדין הנ"ל, שבמקום שהאשה אינה רוצה בבעלה שפיר דמי לחייבה, על אף שביארו בדרך אחרת את מש"כ הגר"ח, נראה דלדינא לא פליגי על מש"כ הגר"מ אליהו.

ביאור מחודש של הגר"ע בצרי בדברי הגר"ח

בפסק דין נוסף שניתן בביה"ד הרבני בירושלים בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ע' בצרי, מו"ח הרב מ' שרים, והרב ז' נ' גולדברג (פורסם בפסקי דין רבניים חלק י"ח עמ' 71 ואילך), בנימוקי הגר"ע בצרי (עמ' 80-81) נכתב שחידושו של הגר"ח מבוסס על יסוד שנכתב בפסק דין אחר, שאיש שאינו רוצה באשה ומעכב את הגט בגלל עניינים רכושיים, שפיר דמי לכפותו לגרשה, ואין זה גט מעושה, מפני שאין אנו כופים אותו על הגירושין שהוא רוצה בהם, אלא לוותר על תנאיו. והן הם דברי הגר"ח, שלאחר שחלפו י"ח חודש ונלאו מתווכי השלום, מסתבר שאין כאן רצון לשלום בית אלא להישגים אחרים, ושפיר דמי לכפות על האיש והאשה להתגרש, ואין כאן חשש גט מעושה.

גם לפי הביאור שבפסק דין זה, עילת הכפיה היא מרידתו של הבעל וחוסר רצונו באשתו, אלא שלביאור זה ההמתנה י"ח חודש נועדה לברר אם רצון הבעל באשתו או בהישגים רכושיים.

דעת כמה מחברי ביה"ד הגדול שהגר"ח מיירי בהשתדלות להביא להסכמה לגירושין

פסק דין נוסף שעוסק בדברי הגר"ח ניתן בבית הדין הרבני הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב א' י' וולדנברג, הרב י' קוליץ והרב א' שפירא (פורסם בפסקי דין רבניים חלק י"ג עמ' 360 ואילך). בפסק דין זה הובעה עמדה שונה, שדברי הגר"ח הם כפשטם, שפירוד ממושך הוא עילה לכפית גט, ודעתו זו היא דעה יחידאה. להלן דבריהם:

"הוה אומר שביה"ד האזורי… לא נתן חשיבות לעובדה שזה עידן ועידנים השלום לא שורר בין בני הזוג ולא מצא את זה כנימוק מספיק לחייב את האשה בג"פ. ובצדק, דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, כל איש אשר ירצה מאיזה סיבה שהיא להיפטר מאשתו או יתן עיניו באחרת יעגנה כמה שנים ויבקש לחייבה בקבלת ג"פ הואיל ואין סיכוי לשלום."

אחר כך הציעו פירושים אחרים בדברי הגר"ח, וז"ל:

"שיסובבו את פני הדברים עד שיסכימו לכך, וזו כוונתו במש"כ "עד שיאמרו רוצה אני", היינו עד שיסכימו שניהם להיפרד זמ"ז בג"פ… גם ניתן לומר שהמכוון בדברי הגרח"פ הוא רק היכא שבגלל המריבות שביניהם שני בני הזוג אינם מסכימים להזדקק זל"ז לחיי אישות, וכדכותב בלשון "וגם בינם לשמים", וגם ראיה מביא מספר החסידים שמבואר שם היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו כמוזכר גם בבאה"ט סי' קיט ס"ק ג'. וככה המדובר גם בשו"ת מהרשד"ם חאה"ע סי' קג שמסתייע בו החיים והשלום בתחילת דבריו שם, אבל היכא שצד אחד רוצה לחיות עם משנהו ורק הצד השני אין רצונו בכך, יודה גם הגרח"פ שאין מקום לחיוב וכפיה לג"פ כל עוד אין עילה ממשית לזאת."

גם על פי פסק דין זה, אובדן הסיכוי לשלום בית אינו עילה לחיוב וק"ו שלא לכפיית גט, אלא אם כן הצדדים הגיעו למצב של מרידה הדדית, והם מסרבים לשמש זה עם זה, דאז יש עילה לחיוב וגם לכפיה.   

אגב כך מציעים חברי ביה"ד פירוש נוסף להפניה של הגר"ח לספר חסידים, דהיינו למה שכתב בסי' שצ"א, והובא בבאה"ט (סי' קי"ט ס"ק ג') בלשון זו:

"איש שלקח אשה וכשפו אותן שאין יכולין ליזקק יחדיו, ועסקו בשביל רפואה שנה או שנתיים או שלש ולא הועיל להם, עוון להם שיהיו יחדיו."

פירוש אחר בהפניה של הגר"ח הובא לעיל, וראה עוד להלן פירושים נוספים של מרן הראש"ל זצוק"ל בדברי הגר"ח.

בפסק דין נוסף שניתן בביה"ד הגדול (לא פורסם) יש מהלך מיוחד של הגר"א שרמן שליט"א בדברי הגר"ח, שהובא בכמה פסקי דין, שמוסיף נופך לפירוש שהובא לעיל בשם כמה פסקי דין קודמים, שהגר"ח לא התכווין לכפיה ממש אלא לשכנוע של האשה שתסכים לקבל את גיטה. להלן קטע מתוך פסק הדין שניתן ביום כ"ד ניסן תשע"א בתיק מס' 810532/2, בו ישנה התייחסות גם לשיטתו הידועה של הגר"ש דיכובסקי (בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול שהצטרפו אליו הגר"מ אליהו והגר"י נדב) בעניין 'מות הנישואין':

"מכאן תשובה כנגד  פסק הדין  שציטט ב"כ המערערת, "שבהיעדר סיכוי לשלום בית אין לביה"ד ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש. אין כאן אשמה חד צדדית, אלא קביעת עובדא שחיי הנישואין הגיעו לקיצן…".  הגר"ש דיכובסקי קיבל קביעה עקרונית, כשצדדים גרים בנפרד מספר שנים, עצם הפירוד מהווה עילה לגירושין בלי שיהיה צורך לבדוק מי מבני הזוג גרם "למות הנישואין" כהגדרתו. וכתב לבאר שיטתו זו בזה"ל:

"מות הנישואין – אני מרבה להשתמש במושג זה, כאשר ברור לחלוטין שבני הזוג לא יחזרו לשלום לעולם. הדברים אמורים בעיקר כשהבעל יצר קשר עם אשה אחרת ויש לו ממנה ילדים. גם אם כל האשמה מוטלת עליו, הרי בסופו של דבר אין מנוס מגירושין. אמרתי לא פעם, שקשה לי להאמין באהבה, כאשר בני הזוג נמצאים בפירוד במשך שנים רבות, וכל מפגשיהם הם בבתי דין ובבתי משפט. אם יטען צד זה או אחר לשלום-בית, בטענה כי הוא אוהב ועדין האהבה יוקדת בו, ארשה לעצמי לפקפק, אם "אהבה" היא בגימטריה "ממון" ("סולם" הוא בגימטריה "ממון" – כך שהממון יכול להעלות את האדם למעלה או להורידו למטה). אינני מתרשם מהצהרות אהבה לאחר שנות פירוד. במקרים כאלה, יש גם מקום לחיוב גט, משום שלאמיתו של דבר, אף אחד לא רוצה בשני. בנוסף, אינני סבור שבבני זוג המתדיינים ונמצאים בפירוד שנים, יש לערוך "חפירות ארכיאולוגיות", בכדי לבדוק מה קרה לפני שנים רבות ומי החל במריבות. יותר נכון לבדוק את המצב "באשר הוא שם", לפי מקומו היום, ואם היום שניהם אינם רוצים זב"ז – גם אם הם מסווים את דבריהם בטענת שלום-בית – אזי יש מקום לחיוב גט".

שיטתו זו של הרב דיכובסקי, מהווה בסיס לתביעות בעלים שבגדו בנשותיהם ונטשו אותן לטובת אשה זרה. לאחר תקופת פירוד ביניהם, תבעו לחייב את האשה בגט, עקב עצם מצב הפירוד ו"מות הנישואין", ומרחיקים לכת בתביעותיהם לפוטרם ממזונותיה עקב חיובה בגירושין, כפי שנפסק בפסקיו בנושא זה, כך שלא הנחת לבת אברהם אבינו לשבת תחת בעלה…

לעומת זאת ב"כ המערערת, מבקש לחייב את הבעל על סמך דבריו של הרב חיים פלאג'י… המעיין בדברי רבי חיים פלאג'י הנ"ל, הנימוק שהביא אותו לפסוק שכאשר קיימת תקופת פירוד של ח"י חודשים יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמר רוצה אני, נמצא בדבריו המובאים לעיל, בו ציין כל שנראה לבית הדין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחת האשה.

הרי שפסק שצריך להשתדל הרבה ולהפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האשה, לא עצם מצב הפירוד הוא הסיבה להשתדל ולהפרידם זה מזה בגט, אלא מצב הפירוד גורם שהן האיש והן האשה עלולים להיות חוטאים בחטאים רבים… על פי זה  ברור שדבריו של ר' חיים פאלאג'י לכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, הם במסגרת החובה של בי"ד לכפות על המצוות לאפרושי מאסורא, להציל בני זוג אלו ממצב של חוטאים וחטאים, כלשונו… עיין במאמרי בקובץ כנס הדיינים תשס"ז בנושא פירוד ממושך בין בני זוג כעילה לגירושין (בירור בדברי הגר"ח פלאגי' בספרו חיים ושלום) שהארכתי בבירור שיטתו." 

בפסק דין נוסף שניתן בביה"ד הגדול חזר הגר"א שרמן על עיקרי דבריו, והסכים עמו הגר"ח איזרר זצ"ל. דעת המיעוט של הגר"צ בוארון שליט"א היתה שיש לפרש דברי הגר"ח כפשוטם, שיש לחייב ואף לכפות במצב של פירוד שאפסו הסיכויים לשלום בית.

ואולם, בספרו שערי ציון (סי' ו') בשני מקומות נראה שהוא סובר שדברי הגר"ח נאמרו באופן שיש עילה לחיוב וכפית גט. שדן שם באורך וברוחב בדעות הפוסקים בדינא דמורדת הטוענת מאיס עלי, וכתב שמוטל על ביה"ד שדן בעניינים של חיוב וכפיה בגט לתת דעתו לפרצת הדור, ולתקלות שעלולות להיגרם מהשארת איש ואשה שנפרדו במצב של נישואין, ועל אף שבעלמא חוששים בחיוב וכפיית גט לדעת המחמירים, במצב של פירוד שפיר דמי לסמוך על דעת הגאונים והראשונים שסוברים במורדת דמאיס עלי שכופים על הבעל לגרש. והביא ראיה מהגר"ח שפסק לכפות על האיש לגרש במקרה של פירוד ארוך, כי חשש לתקלות שיגרמו מהמצב של הפירוד.

ואת"ל שלדעת הגר"צ הפירוד עצמו הוא עילה לכפיית גט, מה הראיה שהביא מתשובת הגר"ח, אלא שפשיטא ליה לגר"צ שגם בגוונא דהגר"ח יש עילה לחיוב וכפיית גט, אלא שהיא לא מוסכמת, ובכל זאת הורה הגר"ח בכוחא דהיתרא לכפות על האיש לגרש משום שחשש מקלקול הדור. 

פסק דין נוסף של ביה"ד הגדול מיום ט"ז טבת תשס"ט (לא פורסם), מפ"כ של הגר"ח איזרר זצ"ל שמבאר את דברי הגר"ח בדומה לביאורו של הגר"א שרמן שליט"א. להלן קטע מדבריו:

"טיעוניו של הבעל שפירוד ממושך הם עילה לחיוב גט אינם מקובלים עלינו. האשה לא מפסידה שום זכות מזכויותיה מחמת חוסר הסיכוי לשלום בית. חוסר סיכוי לשלו"ב גורם שביה"ד לא יתעסק בהשכנת שלו"ב ולא יבזבז את זמנו לכך. אולם מאידך, כל עוד אין עילות גירושין, האשה אינה מאבדת שום זכות מהזכויות המגיעות לאשה… גם דברי הר"ח פאלאג'י לא באו לחדש כפיה שלא נזכרה בש"ס ובראשונים, לא לגבי האיש ולא לגבי האשה (במקום שיש חדר"ג או שיש מנהג שלא לגרש בע"כ). כל דבריו אינם אלא הוראה לבי"ד להשפיע בדברים ובדיבורים וללחוץ באופן מוסרי, אבל אין בדבריו כפיה משפטית או פסיקה של הפסד זכויות כלל, וכך נהגו דייני ביה"ד בגדול מקדמת דנא."

הביאור של הגר"א שרמן והגר"ח איזרר בדברי הגר"ח פלאג'י אינו סותר את הביאור של ביה"ד הגדול בפסק הדין של הגריש"א ובית דינו, ושפיר דמי לפרש את דברי הגר"ח בכמה אנפי כדלעיל.

הגר"ח איזרר שנה את משנתו זו בפסק דין נוסף שניתן בביה"ד הגדול (תיק מספר 175021/1) שם כתב על דעת הגר"ש דיכובסקי שליט"א בזו הלשון: "זו גישה פסולה ויש להרחיק גישה זו כעיקרון."

דעת הגר"צ אלגברלי שהגר"ח מיירי באיש ואשה שהזוגיות שלהם התרוקנה מתוכן

מאידך, דעת הגר"צ אלגרבלי שליט"א באותו פסק דין, בלשונו:

"שכאשר בטלו התנאים המינימאליים לשיקום שלום הבית בין בני הזוג, ואפילו שהמדובר באשמת הבעל שנתן עיניו באחרת, מכל מקום אין איסור לגרש אשה ראשונה כאשר קבלה כל המגיע לה… ובנוסף לכך תקבל את מלא כתובתה…",

וציין לדברי התעלומות לב, וכתב:

"ולשאלה הנשאלת כיצד מתיישב האמור עם המנהג שלא לגרש אשה בעל כרחה, נראה לי שהמנהג מתייחס למצב רגיל ולא למקרים חריגים הדורשם טיפולו של ביה"ד… עיין שו"ת חיים ושלום".

בפסקי דין אחרים השתמש הגר"צ בנוסח אחר, שהנישואין התרוקנו מתוכן בן-זוגי, שמשמעותו, שאבד המרכיב האישי רגשי שקיים בין בני זוג, שהפכו לשני זרים. בעל פה שמעתי מהגר"צ שמצב כזה עונה על ההגדרה ההלכתית של מאיסות הדדית, לא כי בן זוג אחד אינו יכול לחיות עם בן זוג אחר, אלא מפני שהמצב ביניהם אינו מאפשר זאת. גישה זו של הגר"צ אלגרבלי ממצעת בין הגישות של הגר"ש דיכובסקי והגר"ח איזרר והגר"א שרמן, לפיה, אי אפשר 'להכריז' על מות הנישואין רק עקב כך שבן זוג אחד החליט שלא יחזור לחיות עם בן זוגו ויהי מה, מאידך, אי אפשר להותיר בני זוג נשואים רק כי בן זוג אחד מצהיר שהוא מוכן לחזור לשלום בית, כאשר בית הדין מתרשם שלא נותר דבר מהקשר הזוגי, ובני הזוג הם כמו שני זרים, על אף שבן זוג אחד מוכן לעשות את מה שנדרש על מנת לשקם קשר זה, ביה"ד דן את בני הזוג באשר הם שם, לפי מקומם ושעתם, ואם באותו מקום אין עוד קשר זוגי, יש לדונם כאיש ואשה המואסים זה בזה, ואין להאריך את הזמן ולהמתין לניסיון של אחד מהם לשקם קשר זה. 

שבתי וראיתי בפסק דין של ביה"ד ת"א (תיק מס' 1006959/1), בנימוקי הגר"י בן מנחם שליט"א, שהשיג על דברי הגר"צ, וטען שגם אם נאמר שאין מניעה לגרש אשה בעל כרחה כאשר בטלו התנאים המינימאליים לשיקום שלו הבית, אכתי אין האשה חייבת לקבל את גיטה. גם את"ל שאין באשה כזו איסור לגרש אשה ראשונה, דהיא כמו אשה שניה ד"אם שנא שלח", אכתי אין לחייבה לקבל את הגט. וציין שם לדברי הרשב"ש (סי' תי"א) הנוב"י (תניינא, אה"ע סי' ק"י) וההפלאה (קו"א סי' ע"ז אות ג') שכתבו שאף באופן שאין מניעה שהאיש יגרש את האשה בעל כרחה, האשה אינה משועבדת לקבל את גיטה, וביה"ד אינו כופה אותה לעשות כן, ודלא כב"מ (סי' קט"ו סו"ס ד') שכתב שהאשה משועבדת לקבל את גיטה. וכך גם כאשר אבד הסיכוי לשלום בית, לא התחדש חיוב על האשה לקבל את גיטה.

עוד ציין שם לתשובת מרן הראש"ל זצ"ל (אה"ע ח"ג סי' י"ח אות י"ג) שעוד ידובר בה רבות להלן, שדן בדברי הגר"ח ומצא להם מקור בדברי הרמ"א ביו"ד (סי' רכ"ח) באשה שטוענת מאיס עלי, משמע דלא ניחא ליה במש"כ הגר"צ ועוד אחרים שעצם הפירוד הוא עילה לחיוב בגט.

אולם כפי שכתבתי, הגר"צ לא מיירי רק באיסור לגרש אשה ראשונה, אלא בעילה לחיוב בגט מן הטעם שהאיש והאשה הפכו לשני זרים, ונוצר מצב של מאיסות הדדית, כמו איש ואשה בעלמא שאין ביניהם דבר, דאז גם אם אחד מהם אומר שהוא מוכן לחדש את הקשר, לא שומעים לו, דכעת יש מחיצה של זרות שמפרידה ביניהם, ואין זה שייך כלל לדברי הפוסקים הנ"ל דמיירי במקום שאין עילה לחיוב בגט.

דעת הגרי"נ רוזנטל ובית דינו (בחיפה) שרצון הדדי בגירושין באשמת אחד הצדדים אינו עילה לגירושין

פסק דין נוסף באותו עניין ניתן על ידי ביה"ד הרבני בחיפה, בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י' נ' רוזנטל, הרב י' הדאיה והרב ב' רקובר (פורסם בפסקי הדין הרבניים חלק ז' עמ' 108 ואילך), שנקבע בו במפורש שאין לחייב את האשה בגיטה על אף שהיא אינה רוצה עוד בבעלה.

נעתיק קטע מפסק הדין:

"הדיון כעת הוא שוב בתביעת הבעל לחייב האשה בקבלת גט וזה לאחר שביום כ"ד בסיון תשכ"ג ניתנה על ידינו החלטה כדלהלן:

"אין בחומר הראיות שבידי הבעל, כדי לחייב האשה לקבל גט אם אין רצונה בכך, ומה גם שבמשך כל הדיונים הצהירה שרצונה בחיי שלום. אמנם בין יתר הטענות טוען הבעל כי היה מצידו ניסיון לחזור לבית לפני כשנתיים והאשה לא איפשרה לו לחזור, לא הוברר שאמנם הבעל עשה צעד זה בדרך הנכונה, דהיינו פיוס האשה והודעה מוקדמת על רצונו לחזור אליה, ואף אם נכונים דברי הבעל שהאשה התנגדה שיחזור לדירה, אפשר להבין התנהגותה בגלל המרירות שהצטברה בלבה במשך כל השנים…"

פסה"ד אושר ע"י ביה"ד הגדול לערעורים.

תביעתו החדשה של הבעל מבוססת על שתי עילות עיקריות: (א) כבר עברו עשר שנים של פירוד ביניהם ואין כל סיכויים לשלום לכן יש לחייבה בגט… בנוגע לעילה א' כבר פסקנו כמה פעמים שאפילו אם אין סיכויים לחיי שלום אין לחייב הצד שכנגד לקבל גט אם הוא אינו אשם במצב שנוצר."

ולפום ריהטא משמע שלדעת בעלי הפסק גם אשה שאינה רוצה את האיש במוחלט, אם היא לא אשמה במצב שנוצר, היא אינה נחשבת מורדת ואינה חייבת לקבל את גיטה. וכן נראה ממה שכתבו שאשה שאינה מקבלת את בעלה בגלל המרירות שהצטברה בלבה אינה חייבת להתגרש. ואפשר לדחות דמיירי באשה שבעלה יכול לפייסה, דאם אינו יכול לפייסה, הוויא מורדת וחייבת לקבל את גיטה. אמנם ממה שכתבו דאין לחייב את האשה בגט אם אינה אשמה במצב שנוצר, משמע להדיא דבעלי הפסק פליגי על פסק הדין הנ"ל, ולשיטתם לא אזלינן בתר השתא, ולא אכפת לן כלל אם האשה מוכנה לקבל את בעלה באיזה תנאי אם לאו, אלא אזלינן בתר מעיקרא, ואם האיש אשם במצב, האשה לא תחויב לקבל את גיטה בכל אופן.

דעת הגרח"ש רוזנטל ובית דינו (נתניה) שלפי הגר"ח יש מצוה לשמוע בקול חכמים ולגרש

פסק דין נוסף ניתן בבית הדין בנתניה בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ח' ש' רוזנטל, הרב צ' בוארון והרב מ' מ' פרבשטיין (פורסם בפסקי דין רבניים חלק כ"ב עמ' 236 ואילך. עי' שם שגם חברי ביה"ד הגדול הגר"י זמיר והגר"ש שפירא הצטרפו להחלטה הדוחה בקשה לשינוי פסק הדין). הגרח"ש שכתב את פסק הדין, פותח בהבחנה מעניינת בין שיטת המשפט הדתית לשיטת המשפט החילונית. השופט הדתי צריך לדון דין אמת ולקבוע מה נכון או לא נכון לעשות, גם אם אין בידו לאכוף את פסק הדין, את האמת יש לומר. השקפה זו יש ליישם בתביעות שלום בית, שעל אף שלא ניתן לאכוף פסק דין שמחייב את בני הזוג לחזור לחיי שלום, אל לו לביה"ד להימנע ממתן פסק דין כזה. יסוד ופינה להשקפה זו יש בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י' ש' אלישיב, הרב א' גולדשמידט והרב ש' ישראלי שצוטט בפסק הדין:

"פשוט הוא הדבר שבעל דין המגיש תביעה זכאי הוא לפסק דין בתביעתו, או לחיוב או לשלילה, הפסקת הדיון מטעמים כגון אלו שבהחלטה הנ"ל, תתכן רק בתור החלטת ביניים, בגדר עצה לבעלי הדין לשם ניסיון למציאת דרך לפתרון של הסכסוך, אולם אין החלטה כגון זו יכולה לבוא במקום פסק דין לגוף הענין, כאשר אחד הצדדים אינו מוכן לקבל את העצה הטובה."

לגופו של הנדון שם, שהאשה תבעה שלום בית על אף שבעלה נטש אותה וחי עם אחרת שילדה לו ילד, נכתב בפסק הדין ביחס לטענת ב"כ האיש המשיב:

"והאריך להוכיח שבעל העוזב את אשתו והולך "לחיות" עם אשה אחרת ועוד מביא ממנה ילד נעשה "מאוס" בעיני האשה, וכתב דכמו באם האשה זינתה יכולה להשאר תחתיו ואין חשש שיבוא עליה משום שהוא "שונא אותה ומאוסה בעיניו (רשב"א בשו"ת ח"א סי' תתמ), למדנו איפוא, שמעשה זנות של אשה הופך אותה להיות שנואה ומאוסה, וממילא גם בעל ההולך ל"חיות" עם אשה אחרת הופך להיות מאוס בעיני האשה, וכמו שבאשה שזינתה, הבעל לא יבוא עליה משום שהיא מאוסה עליו, כך יש לומר בבעל שהלך לזנות עם נשים אחרות שאין לחוש שאשתו ("החוקית") תסכים לחיות עמו חיי אישות משום שהוא מאוס עליה, וממילא זו אומדנא דמוכח כשאומרת שרוצה שלום בית שאין דבריה כנים, וזה טכסיס ותחבולה לקבל מזונות או להפיק טובת הנאה אחרת מזה. ויש לדחות ההשוואה הנ"ל, שהרי באשה שזינתה יש ענין של איסור, ואף בחוגים שאינם שומרים מצוות, מגונה זנות של אשה יותר מזנות של גבר, ועוד שהרי אשה לבי תרי לא חזיא."

להלן נביא את דעת הגר"א אטלס שמסכים עם ההנחה של ב"כ האיש שאשה אינה מוכנה לקבל איש ששירך את דרכיו. ובעלי הפסק שסברו שהאפשרות של שלום בית אינה נשללת מצד האשה ותביעתה כנה, דנו מה מוטל על ביה"ד לעשות בנסיבות כאלה, שברור שהצדדים לא יחזרו לחיי שלום. ובמקרה שנדון שם, שהאיש המשיך בחייו עם בת זוג אחרת והאשה אינה מוכנה לקבל את הגט, פשוט לבעלי הפסק שאין להתיר חדר"ג ולחייב את האשה להתגרש או להתיר לאיש לשאת אשה על אשתו, שאין לגירושין משמעות מעשית אלא רישומית בלבד. אולם, במקרה שהאיש ממתין לגירושין כדי להינשא בשנית כדמו"י, מצאו בעלי הפסק בתשובתו של הגרי"א הרצוג (שם סי' קל"ו) הבחנה בין איש כזה שמבקש באמת ובתמים לשאת אשה ולהוליד בנים, שאם ביה"ד מתרשם שלא מתדר להם יחד, יש לדון ולהתיר לו לשאת אשה על אשתו, לאיש פרוץ שחי עם אשה ומבקש להסדיר את מעמדו הרשמי כנשוי.

אחר הדברים האלה, השיגו בעלי הפסק על מה שכתב הגרי"א הרצוג שם, שהדברי מלכיאל פליג על חידושו של הגר"ח פלאג'י בבני זוג שחיים בנפרד זמן רב ונלאו מתווכי השלום שכופים עליהם להתגרש, וכתבו שהרב הרצוג לא עיין בדברי הגר"ח בתשובותיו שם, דלא מיירי בכפיה על ידי בי"ד אלא בהשפעה של ביה"ד ובכוח המוסרי של צו ביה"ד המורה להם להתגרש. וזה תו"ד:

"… הרי בהכרח שהכוונה כפיה בדברים וכמו שהוכחנו מלשונו, וכמו שמדגיש בקטע המצוטט לעיל "דהה"נ לאידך גיסא כשיהיה הענין דהאשה אינה מרוצה מבעלה שיעשו גם המה כסדר הזה להאריך הזמן ולמנות מתווכי השלום בניהם… ", דוק בלשונו "כסדר הזה" דווקא האמור בחלק א' גבי מקום שהאשה מסרבת לקבל גיטה שהכפיה היא בדברים וכנ"ל, ולא כל שכן הוא שבמקום שהבעל מסרב לתת גט הכפיה תהיה רק כפיה מוסרית של פסק דין של בי"ד שצריכים לגרש, ואז ישנה מצוה לשמוע דברי חכמים, אבל מעולם לא עלה על דעת רבי חיים פלאגי לכוף בכה"ג. היוצא מכל זה שאין לצרף דברי רבי חיים פלאגי אפילו כסניף לענין הנדון שלפנינו."

והנה, בעלי הפסק לא הסבירו למה התכוונו כאשר כתבו שיש מצוה לשמוע דברי חכמים. דאם כוונתם שחלה חובה על האיש והאשה לקיים את מצוות חכמים ולהתגרש, מדוע לא כופים על כך, הא עיקר דין כפיה בגט הוא משום שמצוה לשמוע דברי חכמים, כדאיתא בגמ' ב"ב (מ"ח ע"א) וברמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ). ובעל הישכיל עבדי (ח"ז סי' צ"ו) אף חידש על יסוד זה תקנה למקרים שאין עילה בדין לכפות על האיש לגרש, שביה"ד יורה לרשויות לאכוף על האיש לציית לביה"ד שפסק שעל הצדדים להתגרש, ולא משום שהאיש הוא מאותם שאמרו חכמים שכופים עליהם לגרש, אלא משום שביה"ד קבע שזו תקנתם, ומצוה לשמוע בקול חכמים. והאריכו לדון בזה בספר כפיה בגט בהוצאות אוצה"פ (אות פ"א), ומצאו לו חבר באחרונים. אמנם, דברי הישכיל עבדי לא התקבלו לא להלכה ולא למעשה, וטעם הדבר הוסבר בספר הנ"ל על פי מה שכתב החת"ס בתשובה (חו"מ סי' קע"ז) שיש בדיני התורה חוקים ומשפטים, ויש הבדל בין כפיה על חוקים, שהיא מוחלטת, לכפיה על משפטים שבה שוקלים את זכותו של האיש שכופים עליו לציית לדין בממונו במקרה של הוצאת ממון, ובאשתו במקרה של כפיה על גט, ובאותם מקרים שלא אמרו לכפות על האיש לגרש, אף שיש מצות חכמים שיגרש, לא כופים על כך.

והוא הדין במצוה זו שחידשו בעלי הפסק, שמצווים על האיש והאשה להתגרש, אך לא נוקטים נגדם בשום צעדי כפיה. כמו שכתבו בקטע קודם, בלשון זו:

"ובע"כ צריך לומר שהכוונה "כפיה" פירושו השפעת בי"ד בדברים ובכח המוסרי של צו בי"ד, מה שמקובל היום בבתי הדין לפסוק שמצוה עליהם לגרש, ובאנשים או נשים שנשמעים לבי"ד הוי זה כפייה…"

כלומר שהכפיה היא מעצם ההוראה ההלכתית שעליה להתגרש, אך אין להפעיל אמצעי כפיה מכל סוג שהוא.

דעת התעלומות לב וחכמי דורו של הגר"ח שמחייבים אשה לקבל את גיטה בכפוף לקבלת פיצוי

אחר הדברים האלה, העירו בעלי הפסק שבני דורו של הגר"ח הורו להדיא לחייב את האשה לקבל את גיטה כאשר אבד הסיכוי לשלום בית. והעתיקו מתשובת תעלומות לב לר"א חזן (ח"ב אה"ע הל' גיטין סי' א') שכתב בסוף דבריו וז"ל:

"ואחרי ככלות פסק דיני זה (סיון תר"מ) נתוועדנו יחד עם הרבנים דייני מתא הע"י וקרינו ושנינו כל האמור בענין הנכתב והנחתם בפנקס ב"ד הצדק ההסכמה הזאת וז"ל: אנחנו אלה פה באים עדח"מ רבני ודייני עיר עז לנו טראבלס המערב יע"א, הסכמנו יחד הסכמה גמורה ככל תוקף וחוזק ההסכמות דנהיגי בישראל, לבלתי תת רשות לשום אדם לגרש את אשתו הא' (הראשונה) שלא ברצונה, אלא א"כ שהתה עמו י' שנים ולא ילדה וכו' וכיוצא שאז כתורה יעשה, אבל בלאו הכי אין להב"ד להזקק לתת גט, אך שאם יראו הב"ד שהבעל איננו שומע בקולם וכו' והב"ד יבינו בחכמתם שא"א לשניהם לדור עוד במקום אחד, כי אז כדי שלא להניח האשה עגונה אלמנות חיות והאיש ג"כ שרוי בלא אשה, יזדקקו הב"ד לתת גט בתנאי שמלבד סכי כתובתה נדונייא ותוספת שישלם במעות מדודים בעין, עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה וכו'".

ובעקבות דבריו נהגו בהרבה בתי דין בדור שלפנינו, כפי שמובא בפסקי הדין מאז, (ראה אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל, בית הדין הגדול לערעורין, ורהפטיג ח"א וח"ב).

והשיבו בעלי הפסק בלשון זו:

"והיה מקום לומר שכל התקנה הזו נאמרה לעדות המזרח שלא קיבלו החדר"ג, ובכה"ג שלא איתדר להו וביה"ד מבינים בחכמתם שא"א להם לדור יחד, ביה"ד נזקק להם, ואם הבעל יפצה האשה בפיצויים כראות עיני ביה"ד, התירו את המנהג שלא לגרש אשה בע"כ או שלא לישא אשה על אשתו, אבל לא במקום דנוהג חרמו של רבינו גרשום, אמנם בפסקי דין הנ"ל לא מחלקים כן.

… אך מכל מקום י"ל שהרי כל התקנה של הפיצויים היתה "כדי שלא להניח האשה עגונה אלמנות חיות והאיש ג"כ בלא אשה" (לשון התעלומות לב), אבל בנידון דידן שהבעל גר עם אשה אחרת ויש לו אפי' בן ממנה, לא עלה על הדעת שישליש פיצויים ונתיר לו לגרש בע"כ או לישא אשה על אשתו…"

כלומר, שגם בעל התעלומות לב וחבריו, לא התירו לאיש לגרש את אשתו בעל כרחה או לשאת אחרת באופן שהוא כבר חי עם אחרת ואינו עגון, וגם באופן שהוא עגון, לא התירו במקום שנוהג חדר"ג. אמנם בפסקי הדין שהביאו את דברי התעלומות לב לגבי פסיקת פיצויי גירושין, לא חילקו בין מקום שנוהג חדר"ג למקום שאינו נוהג חדר"ג.

ומכלל הטעמים הללו, דחו בעלי הפסק את תביעת הגירושין. ברם, במסקנתם אישרו שעל פי פסק התעלומות לב וחבריו, שפיר דמי לחייב אשה לקבל גט בכפוף לקבלת פיצוי הולם, וחזרו בהם ממה שר"ל דהיינו דווקא במקום שלא נוהג חדר"ג, מפני שבפסקי דין קודמים לא חילקו בכך.

ואנו נוסיף שבתעלומות לב שם מסתמך על דברי הגר"ח שהוא שאר בשרו, אלו דבריו:

"מכל מקום נראה לי שאם בא בטענה שנמאסת בעינו, ראוי לביה"ד לעשות דרך בקשה, אולי הוא כעס עובר וישובו להיות לאחדים, ואם עבר זמן זמנם, והרב הגדול שארינו ז"ל בספרו חיים ושלום נתן קצבה ח"י חודשים, "והכל לפי ראות עיני הדיינים" היושבים על מדין, ובעין שכלם המה יראו כי עדיין עומד במרדו ואין שניהם יכולים לדור במקום אחד, ראוי "לחייבו" "ולפייס" את אשתו במתן דמים ולהזדקק לתת גט."

מוכח כמסקנת בעלי הפסק, שהגר"ח כתב את דבריו גם במקום שנוהג חדר"ג, כמו שמבואר בתשובתו בח"א סי' א' שהועתקה לעיל. 

דעת הגרי"א הרצוג שפוסקים כתובה ופיצויים לאשה שחיה בנפרד מבעלה תמורת הגט

והנה היסוד שמובא בתשובת תעלומות לב, שביה"ד פוסק שהאיש חייב לפייס את אשתו במתן דמים, מובא גם בתשובת הגרי"א הרצוג שכתב בספרו (אה"ע סי' קל"ג) כדברים האלה:

"סוף דבר הנראה לי שלפי שורת הדין היה לנו להמשיך את פסק הדין של המזונות עד שישבר יצרו הרע ויכנע. אבל שבתי והתבוננתי שגם בשבילה, אם תקבל איזה פיוס הוגן, מוטב להיפרד מבן אדם זה בגט פיטורין כדת משה וישראל, אבל לא בדרך שפסקו הבית דין, שיהא חוטא נשכר. והנה טענת הדלות שהוא טוען איננה ברורה לי לגמרי… ואולם עכשיו שנפלה לו ירושה מאמו, ולפי האומד היא שווה… ובהיות שנתברר שיש לה הכתובה על סך יותר משלש מאות ל"י, הרי דעתי בהחלט שאנו חייבים לפסוק לה כתובה ופיצויים הרבה הרבה יותר ממה שפסקו לה הבית דין בדרגא א'…"

ברם, לפי שיטתו, הפיצוי אינה משנה את הדין האישי ואינו עילה לחייב את האשה בגט אלא אמצעי בלבד לשכנעה לקבל את גיטה, ואילו לדעת התעלומות לב, הפיצוי הכספי מכריע את הכף לטובת חיוב האשה בגט, דעיקר הטעם דאין מחייבים אותה הוא כדי שלא יצא חוטא נשכר, והנה החוטא נענש על מעשיו.

נפקא מינה נוספת בחידושו של הגרי"א הרצוג, שכאשר האשה מסכימה להתגרש תמורת פיצוי הגון, תו ליכא למימר שכל רצונה לנקום באיש, ואין דנים אותה בדין מורדת כמש"כ בפסק הדין הנ"ל של ביה"ד הגדול (שפורסם בפסקי הדין חלק ז'). כ"כ בפסק דין שניתן בביה"ד בתל אביב בהרכב הדיינים הגאונים: הרב א' הורביץ, הרב נ' בן שמעון והרב א' צ' שיינפלד (פורסם בפסקי הדין חלק י"ג עמ' 275).

אולם, ברור שעצם בקשת הפיצוי אינה שוללת לחלוטין את האפשרות שהאשה אינה רוצה בבעל אלא בנקמה, אלא מערערת אפשרות זו, דאפשר שהיא רוצה בבעלה ומתנגדת לגירושין על אף שאפסו הסיכויים לשלום בית מפני שהיא דורשת פיצוי. דבכה"ג, עצם ההתעקשות שלא לקבל את הגט על אף שאין סיכוי לשלום בית אינה הוכחה שהאשה מונעת מיצר נקמנות, אבל כאשר ביה"ד מתרשם שהאשה כלל אינה רוצה את בעלה, דרישת הפיצוי לא תשנה התרשמות זו.

ומצאנו בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ש' שפירא, הרב צ' לוז והרב ד' אדרי (בתיק מס' 1290362/1) שהורו למעשה להחמיר עם איש שנטש את אשתו מהטעם הנ"ל בתעלומות לב, שלא יהא חוטא נשכר. שכתבו שם, שגם באופן שהצדדים אינם רוצים זה בזה, ביה"ד לא יחייב את האשה להתגרש לאלתר עד לאחר שיסתיימו הליכי הרכוש, כדי שהאיש שנטש את האשה לטובת אחרת וגרם במעשיו לפירוד, לא יצא נשכר.

והדרינן לדברי התעלומות לב שמתייחס לדברי שאר בשרו הגר"ח פלאג'י, ובדבריו הקצרים שולל לחלוטין את הפרשנות של בעלי הפסק ועוד מחשובי הדיינים בדברי הגר"ח שלא דיבר על כפיה ממש לגרש אלא על עצה והדרכה. הרי התעלומות לב היה בן דורו ושאר בשרו של הגר"ח, וכתב להדיא שלדעת הגר"ח ראוי לחייבו ולפייס את אשתו במתן דמים ולהזדקק לתת גט. ודוחק לפרש דלחייבו היינו את האיש בממון, ועל ידו לפייס את האשה לקבל את הגט מרצונה, דאיזה חיוב יש כאן, אם לא יתרצה לשלם ביה"ד לא יזדקק לו לסדר את הגט, אלא ע"כ חיובו על הגט קאי שמחייבים את מתן הגט ומפייסים את האשה בדמים על כך שחויבה לקבל את הגט.

דעת הרש"י כהן ובית דינו (חיפה) שלפי הגר"ח אפקעינהו חכמים לקידושין במקרה של פירוד ממושך

פסק דין נוסף ששו"ט בקצרה בדברי הגר"ח ניתן בבית הדין בחיפה בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ש' י' כהן, הרב מ' א' אוריה והרב ח' ש' שאנן (פורסם בפסקי דין רבניים חלק ט"ו עמ' 145 ואילך). ראשו ורובו של פסק הדין עוסק בכפיית גט על איש שאשתו טוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת בצירוף עילות כפיה נוספות. בין השאר דנו שם בצירוף דעת הפוסקים שסוברים דדין אפקעינהו רבנן לקידושין לא בטל לאחר חתימת התלמוד, ושפיר דמי לצרפו כטעם נוסף לכפות גט. וכתבו את הדברים הבאים:

"ויתכן שע"ז סמך הגאון ר' חיים פלאג'י בשיטתו המפורסמת (שו"ת חיים ושלום ח"ג סי' ל"ה ועוד מפורש בס' קי"ב) שאחרי שמונה עשרה חודש (במק"א כתב שנה או שנתיים של פירוד גמור ביניהם) יש לכפות הגט וכמ"ש דבמקום שאין חיי אישות מפני הדחק, כבמומר, שייכת הכפיה וההפקעה, ג"כ בזוג שנתפרד פירוד גמור יש לסמוך על זה בשעת הדחק. (מקור הזמן של י"ח חודש עיין בנוסח תקנות רגמ"ה שבאנציקלופדיה תלמודית כרך ט"ו)."

זה פירוש חדש בדברי הגר"ח, שחידושו שכופים על האיש והאשה להתגרש הוא כפשוטו, וטעמו משום אפקעינהו רבנן לקידושין, במקום שאין תוחלת לנישואין ויש חשש תקלה. ברם, נראה שבעלי הפסק לא סמכו על צירוף זה אלא כסניף קל לטעמים העיקריים שכתבו שם לחייב ואף לכפות גט.

יש בפירוש זה הצעה להסבר דברי הגר"ח שקצב י"ח חודש, על פי תקנת רבנו גרשום, שאיש שנודד מביתו, לא ירחיק יותר מי"ח חודש.

דעת הגר"מ עמוס שמצרפים את הגר"ח לטעמים אחרים חשובים לחייב בגט

בירור נוסף בדעת הגר"ח פלאג'י, בשיעורו של חבר ביה"ד הגדול הגר"מ עמוס שליט"א, שנמסר בכנס הדיינים התש"ף ופורסם בספר הכנס. בפתח דבריו כותב הגר"מ עמוס שמעיון בדברי דייני ישראל לדורותיהם עולה שגדולי הדיינים שהביאו את דבריו לא פסקו הלכה כמותו, לכל היותר צרפוהו לסניף לפסק הדין[7]. וכתב שזהו מנהג בתי הדין, וכך נהגו בכל הדורות. ודן בהרחבה בדבריו ובדברי האחרונים שהביאם בתשובתו דמיירי באופן שיש עילה לחיוב בגט.

עוד שם, הביא את דברי ספר חסידים שהגר"ח כוון להם בתשובתו, שלדעתו ולדעת חברי ביה"ד הגדול בפסק הדין הנ"ל שפורסם בפסקי הדין חלק י"ג, הם הדברים שכתב בסי' תקי"ז וז"ל:

"יש שמאבד את עצמו מזה העולם ומן העולם הבא… כגון שאינו יכול לשמש ולהזקק עם אשתו כמה שנים ומכושף… וכן מי שהוא עם אשתו ולא ילדה לו ואינו נותן גט נאבד מן העולם הזה ומן העולם הבא, ואם היא מעכבת או הקרובים כולם חוטאים. ומכאן למד הגר"ח שאסור לעכב את הגירושין במקום שחובה לגרש, ומי שעושה כן ומי שמסייע בידו חוטא, ויש עונש משמים."

ושם מיירי במי שחייב לגרש את אשתו מפני שאינו יכול  לשמש או שלא ילדה לו.

עוד שם, העתיק דברי הגר"א חזן שכתב על פי הגר"ח שמחייבים את האיש לפייס את האשה במעות שתסכים לקבל את גיטה. ותמה, אם יש חיוב בגט, מדוע עליו לפייסה?

ובאמת לא ידעתי, הן בנדון שם הפירוד אינו באשמת האשה שהאיש מאס בה, ומדוע שיכפו על האשה לקבל את גיטה אם ניתן לשכנעה בדרך אחרת? כמו שכתב הגר"ח שם שעושים כל טצדקי כדי שהאיש והאשה יתגרשו. וטצדקי זה לחייב את האיש בממון הוא הדבר הנכון לעשות במקרה זה, כפי שפסק התעלומות לב במקום אחר, ודבריו הובאו בכמה פסקי דין, שיש לפצות אשה שמקבלת את גיטה בנוסף לתשלום כתובתה, אין בכל זה סתירה לפשטות דברי הגר"ח שכתב שפירוד הוא עילה לגירושין.

עוד שם, ציין שהגר"ח לא קבע כלל שפירוד הוא עילה לגירושין, אלא כתב שהכל לפי ראות עיני הדיינים, ופשוט, שכאשר הדיינים רואים שחיוב בגט בעילה של פירוד יגרום לפירצה שאנשים יעזבו את נשותיהם, ימתינו י"ח חודש ויתבעו שיחייבו את האשה לקבל את גיטה. 

עוד שם, ציין לדברים שכתב בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב שבו השתתפו מלבדו, הגר"א היישריק והגר"א שינדלר שליט"א, ששבו על מה שבעיניהם הוא פשוט וברור, שגם את"ל שהגר"ח חידש עילה חדשה לחיוב וכפיה שלא נזכרה בדברי הפוסקים הקדמונים, 'עילת פירוד' שמה, לא נאמרו דבריו במקרה אלא במקרה שהפירוד הוא תוצאה של קלקול חיי הנישואין, דלא מיתדר להו יחד, אבל במקרה שהאיש נטש את האשה לטובת אשה אחרת לא נאמרו דבריו, דבכה"ג לא הפירוד גרם לקלקול הנישואין אלא החיבור לאשה הזרה.

תום לב בתביעת שלום בית

במאמר שכתב אב"ד חיפה הגר"א אטלס זצ"ל שראה אור בשורת הדין (כרך ה' עמ' קל"א – קנ"ד) וצוטט בפסקי דין רבים יש התייחסות למצב שבו אחד מבני הזוג תובע גירושין ומשנהו תובע שלום בית, ובית הדין מתרשם שהתביעה אינה כנה. הגר"א דן במקרה זה מכמה פנים. תחילה דן האם מוטל על בעל דין שטוען טענה לברר את טענתו או שסגי בטענה בעלמא. מסקנתו, שכאשר ניכר שיש ערמה ומרמה בטענת בעל הדין, בין תובע ובין נתבע, אל לו לביה"ד לפסוק את הדין, אלא במקרה שהוכח שמדובר במרמה, ידחה את הטענה, ובמקרה שלא הוכח אלא נראה לדיין שהדין מרומה, יסתלק מן הדין. עוד האריך שם להוכיח שגם בי"ד בזמן הזה רשאי לדון על פי אומדנא דמוכח שנראית לביה"ד. וכתב על פי הדברים הללו:

"הדרא לדינא, לענין בירור טענותיהם של בעל ואשה בתביעות ל"שלום בית", רשאי ביה"ד לקבוע עפ"י אומדנות מוכיחות, אם התביעות מוגשות ביושר ובתום לב, או שהם לא מכחישות את האמת או שיש בהם משום הערמה ותחבולה כדי להשיג זכויות ממוניות, ואם נראה לביה"ד שאכן יש בתביעות משום הערמה ותחבולה כדי להחזיק בממון או להוציא ממון שלא כדין, חייב ביה"ד לבטל כוונת בעל הדין ולסכל כל מחשבה פסולה.

 …הדרך היחידה לעמוד על כנות התביעה ולדעת האם היא הוגשה בתום לב אם לאו, היא רק בדרך ה"אומדנא". שהרי בתביעות ל"שלום בית" אין בידי בעלי הדין האמצעים והכלים להוכיח ולבסס את תביעותיהם וטענותיהם, שהרי הטענות שביניהם הם בתחום ש"בינו לבינה". ולכן, הדרך של "אומדנא" היא הכלי היחיד להגיע לברור התביעות.

על מנת להגיע ל"אומדנות מוכיחות", חייב ביה"ד להיכנס לפני ולפנים של חיי בני הזוג, לשמוע עובדות במכלול מערכת החיים המשותפים וכיצד התנהלו לפני הגשת התביעות. אין לביה"ד להתייחס אך ורק לעובדות ולהתנהגות הצדדים כפי שהן בעת הדיונים…

לאור האמור נעמיד למבחן תביעת אשה לשלום בית, כאשר הבעל חי עם אשה אחרת. האשה טוענת שהיא רוצה את בעלה, היא אוהבת אותו וכו', וכמו"כ היא תובעת לחייב את הבעל במזונותיה. הבעל אינו מכחיש שחי עם אשה אחרת, אך הוא טוען שעזב את אשת נעוריו בגלל שלא הסתדר עמה, כי היא בעלת קטטה ומריבה, היא נמאסה עליו ורוצה להתגרש, ומשסירבה להתגרש, עזב אותה והלך לחיות עם אשה אחרת. האשה משיבה, כי הקטטות והמריבות שבבית הן תוצאה מהקשר עם אשה אחרת.

עתה צריך ביה"ד לברר, מה גרם למה? האם המריבות והקטטות שלדעת הבעל האשה אשמה, גרמו לכך שעזב אותה והלך לחיות עם אשה אחרת? או שצודקת האשה שהבעל נתן עיניו באשה אחרת, וכתוצאה מכך פרצו קטטות ומריבות בבית, ואם הבעל יעזוב את האשה האחרת ויחזור לבית, הכל יתנהל על מי מנוחות."

הגר"א מוכיח מדברי הפוסקים, וכך נראה מהניסיון המצטבר בעבודת בית הדין, שאיש או אשה שבן זוגם שירך דרכיו, מואסים בו ואינם רוצים בו עוד כבן זוג. ומי שטוען אחרת, שעל אף הבגידה הוא עדיין רוצה בבן זוגו, עליו הראיה. בלשונו:

"מן האמור עולה התשובה לשאלה הנ"ל, כיצד להתייחס לתביעת אשה לשלום בית בבעל שהלך לחיות עם אשה אחרת? האם זו תביעה כנה ואמיתית, או שהיא באה לשם תחבולה להפיק תועלת ממונית גרידא.  

נראה לענ"ד שיש "אומדנא דמוכחא" לדחות טענת האשה האומרת "אני רוצה את בעלי ואני אוהבת אותו", שכן טענה זו מכחישה את האמת, זה עומד בניגוד מוחלט לשכל הישר ולנורמות של חברה בעלת תרבות. האמת היא שבעל כזה שנוי על האשה ומאוס בעיניה בתכלית המיאוס. לכן יש להתייחס בחשד לתביעת האשה כפי שהיא מעלה בביה"ד שרצונה ב"שלום בית", ויש לראות בה טכסיס ותחבולה לקבל מזונות, או להפיק טובת הנאה אחרת.

בנוסף ל"אומדנא" כאמור, ניתן ללמוד מדרכי ה"מלחמה" שהאשה נוקטת נגד בעלה מחוץ לכתלי ביה"ד ובערכאות אחרות. ורבים הם טכסיסי המלחמה שבאים לידי ביטוי, בתלונות "מפוברקות" למשטרה, בהוצאת צווי הרחקה, פרסום השמצות בעיתונות וכיו"ב."

מסקנתו זו של הגר"א אטלס זכתה לביקורת חריפה מפ"כ של חבר ביה"ד הגדול הגר"ש שפירא שליט"א, בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב א' איגרא, הרב ש' שפירא והרב צ' בן יעקב (תיק מס' 1254104/2). הדברים ארוכים ומפורטים, ועיקרם, שחוסר תום לב בתביעת שלום בית אינה עילה לחיוב בגט אלא מרידה מחיי אישות. ורבות הן הנשים שאומרות שהן רוצות בשלום בית על אף שהן אינן מוכנות לקבל את האיש לביתן לאלתר וללא תנאי, ולא מפני שהן אינן כנות בתביעת שלום הבית, אלא מפני שהן פגועות מהתנהגותו של האיש, ודאי כאשר זה זנחן לטובת אחרת.

ברם, המחלוקת בין הגר"א אטלס לגר"ש שפירא אינה בדין אלא בהוראה. כלומר, שלדברי שניהם אובדן הסיכוי לשלום בית לכשעצמו אינו עילה לחיוב בגט או לפגיעה בזכויותיה של האשה, ובעניין זה הם אינם מקבלים את דעתו של הגר"ש דיכובסקי ש'מות הנישואין' הוא לכשעצמו עילה לחיוב בגט ופגיעה בזכויות, ומחלוקתם היא בעיקר בשאלה כיצד יש להתייחס לתביעת שלום בית שאינה עוברת לעשיה. הגר"א אטלס סובר שיש לדחות תביעה זו, שכל מטרתה השגת הישגים רכושיים בעורמה ובמרמה. הגר"ש סובר שגם אשה שלא מוכנה לקבל את הבעל לביתה כאילו לא אירע דבר, אינה עונה על ההגדרה ההלכתית של אשה מורדת שמפסידה את זכויותיה. לשיטתו, תביעת שלום בית נועדה לשמור על זכויותיה של האשה כאשה נשואה, על ידי הצהרה שהיא חפצה בשלום בית, ואף אם שלום הבית אינו מעשי בנסיבות שנוצרו על ידי מעללי האיש, יש לדון בתביעה ולהחליט האם היא תביעה צודקת או לא, ובודאי שאין לפסוק שעל הצדדים להתגרש זה מזה[8].

ולעיל הבאנו את פסק דינו של הגרח"ש רוזנטל, שגם הוא שלל את הקביעה של הגר"א אטלס שיש אומדנא דמוכח שאשה לא רוצה בבעלה הבוגד ולא מוכנה לקבלו לשלום בית.

אמנם, דעתו של הגר"ש שפירא לא היתה מקובלת על חבריו להרכב, שנטו לקבל את עמדת ביה"ד האזורי, שהאשה במקרה שנדון שם לא רצתה בבעלה. הגר"א איגרא בנימוקיו ביסס עוד יותר את ההסתמכות על דברי הגר"ח, וכתב וז"ל:

"כאשר אנחנו מבררים את שתי הנקודות הנ"ל, אנחנו מגיעים למצב חמור ביותר, שעורך דין או כל יועץ אחר הפועל לטובת לקוחותיו יאמר "נטען שלום בית". ואולי באמת יש איזה רצון פנימי לשלום בית מצד האשה, אבל בעיניים לא משוחדות בית הדין משוכנע שכבר אין לכך סיכוי, ועוד שכאמור לפתח חטאת רובץ… לצורך כך היה צריך לתקן תקנה של בתי הדין שגם אם האשה טוענת לשלום בית, אחרי תקופה תצטרך להתגרש. אולם בדורנו, העני בדעת ובתקנות, תמכנו יתדותינו על גדולי הדורות, הגר"ח פלאג'י ותקנתו."

דעת הגר"ש שפירא דהגר"ח מיירי באופן שאין צד שאשם בפירוד

יש בדברי הגר"ש התייחסות לדברי הגר"ח פלאג'י והדברי מלכיאל ולפסקי הדין שדנו בדבריהם, שכותב שאין בהכרח סתירה בדבריהם. שהגר"ח מיירי באופן שלא ניתן להאשים את אחד מהצדדים באובדן הסיכוי לשלום בית, והדברי מלכיאל מיירי באופן שיש אשם ברור, בדרך כלל של האיש שנטש את אשתו והלך לרעות בשדות זרים, וטוען שאבד הסיכוי לשלום בית, דבכה"ג אפשר שגם הגר"ח יודה שאין לחייב ובודאי שאין לכפות על האשה לקבל את גיטה[9].

דעת הגר"מ פיינשטיין

בכמה פסקי דין שנתנו בשנים האחרונות הועתקו דברי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרו"מ ח"ד יו"ד סי' ט"ו אות ב') שכתב בתשובה לשאלה, וז"ל:

"איש ואשה שאין שלום בית ביניהם, והאשה מסרבת לבא לב"ד לקבל גט מחמת תביעות ממון.

ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם, וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום, וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה."

ויש בין בעלי הפסק שסברו שעיקר טעמו של הגר"מ שכתב שמוכרחין להתגרש הוא מחמת אובדן הסיכוי לשלום בית, ולא נתנו דעתם למה שכתב הגר"מ בכותרת דבריו, שהאשה מסרבת לקבל גט מחמת תביעות ממון, כלומר, ולא מפני שהיא רוצה בשלום בית, ולמה שכתב בהמשך דבריו, שהאיש והאשה אינם רשאים לעגן אחד את השני, כלומר, שבן הזוג שמסרב להתגרש אינו חפץ בשלום בית, אלא מבקש לעגן את בן זוגו עד שייכנע לדרישותיו הממוניות, אבל באופן שבן הזוג שמסרב להתגרש מסכים לשלום בית ומוכן לעשות כל הנדרש לשם כך, בן הזוג שרוצה להתגרש איננו מעוגן, שיכול אם ירצה בכך לעשות שלום בית עם בן הזוג שמסרב להתגרש.

אמנם, דבריו סובלים פרשנות נוספת. שכאשר אין סיכוי לשלום בית, בין אם בגלל שני בני הזוג ובין אם בגלל אחד מבני הזוג שמסרב בכל תוקף לשלום בית, בן הזוג שמסרב להתגרש מעגן את בן הזוג שמסרב לשלום בית, כי לפי דין תורה אין כופים על בן הזוג שאינו רוצה בשלום בית לשוב לבן זוגו. ברם, דין זה נכון וקיים לדעת כמה מגדולי הפוסקים שסוברים שמחייבים בן זוג של מורד/ת בטענת מאיס עלי להתגרש, בעילה של עיגון (דיון מקיף בדעת פוסקים אלו יש בפסק דין שניתן בהרכב בית הדין הגדול בראשות מורנו הראש"ל שליט"א, ופורסם בספר כנס הדיינים תשע"ח עמ' 561 ואילך), ולא כאשר בן הזוג החליט כי הוא אינו רוצה בבן זוגו כי נתן עיניו באשה אחרת. על אף שגם בכזה מקרה לא כופים על בן הזוג שחפץ בגירושין לחזור לשלום בית ולקיים יחסי אישות, כי 'בלא דעת נפש לא טוב' (משלי י"ט, ב'), כדאיתא בגמ' בעירובין (ק' ע"ב) ובשו"ע (או"ח סי' ר"מ סעי' י' ואה"ע סי' כ"ה סעי' ב'), אלא ידונו בו דיני מורד/ת אם בן הזוג שחפץ בשלום בית יתבע זאת. על אף שבן זוג זה רוצה באמת ובתמים להתגרש, הוא אינו מעוגן. 

מכל מקום, לא נמצא בדברי הגר"מ יסוד לכך שאובדן הסיכוי לשלום בית הוא לכשעצמו עילה לחיוב בגט.

דעת מרן הראש"ל זצוק"ל

עד כאן הבאנו את דברי גדולי התורה וחשובי הדיינים שדנו בדברי הגר"ח וכתבו זה בכה וזה בכה. עתה לפנינו דבריו של מרן הראש"ל זצוק"ל, שדן בכמה מקומות בשאלה היסודית זו, האם אובדן הסיכוי לשלום בית הוא עילה לחיוב בגט.

להלן פסק דין שניתן בבית הדין הגדול בהרכב בראשות מרן הראש"ל, והדיינים הגאונים: הרב י' קאפח והרב מ' אליהו (פורסם בפסקי דין רבניים חלק י"א עמ' 362 ואילך):

"אחרי העיון בכל החומר שבכל התיקים, כולל תיקי בי"ד זה, נראה אמנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך הלעולם תאכל חרב? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג. לפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להפרד בג"פ…"

אולם, בפסק הדין אין מקור או ראיה לחידוש זה, אלא סברא בלבד. ולא מסתבר ששני חברי המותב, הגר"י קאפח והגר"מ אליהו שכבר כתבו את דעתם בסוגיא זו, חזרו בהם ושינו את ההלכה ללא מקור או ראיה. מסתבר יותר, שילמד סתום מן המפורש, וגם בפסק הדין שם מיירי באשה שאינה חפצה בבעלה, שנחשבת מורדת, וחייבת לקבל את גיטה. ולזה הסכים מרן הראש"ל, כשם שהסכימו רוב דייני ישראל שדעתם הובאה לעיל. ובאשה שרוצה בבעלה, אלא שהוא אינו רוצה בה, ולדעת ביה"ד אין סיכוי שיחזרו לחיי שלום מחמת סירובו, לא גילה מרן הראש"ל דעתו.

אולם, ממה שכתב מרן הראש"ל בתשובה אחרת נראה שהיה לו מהלך מיוחד בדעת הגר"ח, ומשם בארה, דעתו של מרן הראש"ל במאי דשקלינן וטרינן בפסק דין זה.

התשובה בספרו הגדול יביע אומר (ח"ג, אה"ע סי' י"ח אות י"ג) שעוסקת בסוגיא רבתא דמורדת דמאיס עלי. מרן הראש"ל צלל במים עמוקים, והביא כל מה שכתבו לפניו בסוגיא חמורה זו, בכמה אנפי, וצידד בכוחא דהיתרא בדעתם של הפוסקים שסוברים שהאיש חייב לגרש את אשתו, ואפשר שאף כופים על האיש לגרש. ובסוף התשובה כתב וז"ל:

"ובאמת שאפילו לדעת הפוסקים דס"ל שאין כופין אותו להוציא בטענת מאיס עלי, י"א שמצוה מוטלת על הבעל לגרשה, ומכ"ש כשיש חשש שע"י השהייתו תצא לתרבות רעה. וכדאשכחן בשטה מקובצת (כתובות סד) שכ' וז"ל, כתב רבינו יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בית דין מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה, ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ) האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקריה עבריינא. ור"ת ז"ל היה אומר שאפי' זה לא נאמר לו אלא שאם ימלך ב"ד נותנין לו עצה לגרשה לאלתר. ע"כ. והרמ"א בהגה ביו"ד (סי' רכח סוף ס"כ) כ' שהאומרת מאיס עלי חייב להוציא. והעיר הט"ז שם שם דהיינו לדעת הרמב"ם, אבל לא קי"ל הכי באה"ע (סי' עז). ע"כ. ולפי האמור דברי הרמ"א יש להם ע"מ שיסמוכו, הוא רבינו יונה הנ"ל…

וגם אני בעניי אומר שבזה"ז דאחסור דרי בארצות החופש והדרור ואיש הישר בעיניו יעשה, ורבתה החוצפה בעולם, והנסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי, ואשתהויי אשתהו מבלי לפטרם בגט, הולכות ויושבות עם גברים אחרים, וגם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו. ומרבין ממזרים בעולם. ובכה"ג אמינא קלקלתן תקנתן, דמ"ש הרמב"ן (כתובות סג:), וח"ו לא הייתי חולק על תקנת הגאונים לכופו להוציא, ולא עוד אלא שאני קורא תגר על האומרים שאין ראוי לילך אחר תקנתן אלא בדין התלמוד, אלא ראויים הם לשמוע להם ולעשות כתקנתן, אלא שעכשיו ראוי לחוש הרבה בדבר שלא לנהוג כן שכבר בטלה מפני פריצות הדור. ע"כ. היינו בזמנו שאף שהיו מעיזות לומר מאיס עלי, אבל לא הגיעו לשיא החוצפה לשבת עם גבר זר מבלי גט, כאשר עלתה בימינו בעוה"ר. אבל בעקבותא דמשיחא כי השתא ראוי להתחשב מאד בתקנת הגאונים. ומכ"ש כשהיא צעירה ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה, ואין סיכויים כ"כ שתחזור לבעלה. שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא יש לו ע"מ שיסמוך. שהרי חזרה חששת הגאונים פן תצא לתרבות רעה למקומה. והכל לפי העת והזמן.

וכן ראיתי לגדול הדור האחרון הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' לה), בנידון בעל נכפה, שדעת כמה פוסקים ומרן הב"י שאין לכופו להוציא, וכתב, דמ"מ לכ"ע אין כופין את האשה לדור עמו. ולכן כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זמ"ז, נראה דכופין אותו לגרש. דאיכא תרתי, לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אשה (וכל היכא דאגיד בה לא יהבי ליה איתתא אחריתי), וגם לאשה עצמה שאינה יכולה לעמוד בלא איש. וכ"ש היכא שהיא ילדה דחיישי' דילמא נפיק מינה חורבה, בהיותה אסורה בכבלי העיגון, ופוק חזי כמה הקילו הפו' בעיגונא דאיתתא, ובפרט כשהיא צעירה, עד שהפריזו לומר דסמכינן על סברא יחידאה. וכ"ש שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה, כדי שלא יבאו לידי תקלה מצד האיש ומצד האשה. עכת"ד. והוא אילן גדול שראוי לסמוך עליו. כ"ש בזמנינו זה. וה"ה בכל נידון שאפשר לצרף מחלוקת הפוסקים, לבד טענת מאיס עלי, דעבדינן עובדא להקל.

וע"ע בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' קיב), שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב, יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ונראה לב"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג, ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני. כ"ז כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו. עכת"ד. ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה. וכדעת רבינו יונה והרמ"א הנ"ל."

ממרוצת דברי מרן הראש"ל שכתב בזה אחר זה כמה צדדים להקל במורדת דמאיס עלי, פתח בדברי רבנו יונה והרמ"א ביו"ד, וסיים בביאור דברי הגר"ח על פיהם, נראה שמרן סבר שהגר"ח פלאג'י חידש חידוש יסודי בדין חיוב וכפיית גט, שבכל מקום שיש חשש עיגון של האיש או האשה או חשש תקלה, יש להקל בדין חיוב וכפיית גט, דומיא דתקנת הגאונים שחידשו מדעתם שכופים על האיש לגרש אשה מורדת דמאיס עלי מחשש שתצא לתרבות רעה, ועל פי דברי הרמב"ן שכתב שתקנתם לא היתה הוראת שעה, אלא תקנה לדורות. וכתב מרן הראש"ל שאף בזמן הזה התקנה נוהגת, ועדיף הזמן הזה מזמנו של הרמב"ן. ולמעשה, מרן הסתפק בדעת הגר"ח במורדת דמאיס עלי, האם היקל והתיר לכפות על האיש לגרש או הסתפק בחיוב בלבד כדעת ר"י והרמ"א ביו"ד.

ולפי ביאור זה, הגר"ח בתשובה בח"ב שם מיירי במורדת או במורד דמאיס עלי, דכופים במילי או בשוטי לאחר י"ח חודש, משנלאו מתווכי השלום. ולפי ביאור זה, חידושו של הגר"ח לא נאמר בכל מקום שיש חשש תקלה או עיגון, אלא רק בעיגון חמור של אשת נכפה ומורדת דמאיס עלי שאין כופים עליהם לחיות עם בעליהן (עי' אבה"ע סי' עז ס"ג וסי' קנד ס"ה), ורק בעיגון שנמשך י"ח חודש, ורק באופן שיש פוסקים שסוברים שכופים או מחייבים, דיש לכפיה ולחיוב על מה לסמוך. אבל באיש ואשה שמעגנים את עצמם שלא כדין, וליכא למ"ד שמחייבים או כופים גט, לא חידש הגר"ח את חידושו. וכ"ש באיש ואשה שנטשו את בני זוגם לטובת בני זוג אחרים, אף על פי דאיכא תקלה רבתא, אין מחייבים וק"ו שאין כופים על בן הזוג שננטש לקבל גט, דבכגון דא לא חידש הגר"ח את חידושו, והבו דלא לוסיף עלה.

וכך מוכח מתוכן העניינים שבחלק זה של ספרו נכתבה על ידי מרן הראש"ל בעצמו, וז"ל שם: "אפי' להאומרים שאין כופין אותו להוציא חייב להוציא (אות יג)". זו התמצית של חלק זה בתשובתו, ותו לא. ואת"ל שמרן הראש"ל סבר שהגר"ח פלאג'י חידש חיוב וכפיה במצב של פירוד ממושך, היה לו לציין זאת בתמצית התשובה. בהכרח שמרן סבר שהגר"ח לא חידש חיוב וכפיה אלא במקום שיש צד חשוב לחייב ולכפות, כמו במאיס עלי, דאיכא דעת רבינו יונה, שכמותו הכריע הרמ"א ביו"ד דאיכא חיוב בגט.

וזו גם דעת הגר"צ בוארון בתשובה הנ"ל, למעיין היטב בדבריו.

דעת הישכיל עבדי שהגר"ח מיירי בתקנה לחיוב מזונות ולא בחיוב גט

עוד מצאנו בכתבי מרן הראש"ל, בהוצאה מחודשת של ספרו, שהוסיף בהערה בכתי"ק וז"ל: ועיין בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (אה"ע סי' כ"ד, מתוך פסק דין שניתן בביה"ד הגדול) שביאר שכוונת ה"חיים ושלום" שמחייבין אותו מזונות. ע"ש.

ועי' בגוף התשובה, דמיירי באיש ואשה שחיים בנפרד עשרים שנה. האשה תובעת מזונות, והאיש טוען שתבוא אצלי. ובית הדין האזורי דחה את תביעת המזונות של האשה, וכתב שאם נחייב את האיש במזונותיה ומחמת כך הוא יאלץ לגרשה, הגט יהיה מעושה. והישכיל עבדי הביא את תשובת הרב פעלים (ח"ד אה"ע סי' ט') שכתב שאיש שנתן גט לאשתו כדי להינצל מעונש שבית דין ענש אותו משום מיגדר מילתא אינו נחשב כפוי והגט כשר. והוא הדין איש שנתן גט לאשתו כדי להינצל מחיוב מזונות אשה שהטילו עליו באמצעות הממשלה, דאינו נחשב כפוי והגט כשר. שחיוב המזונות לא נועד כדי לכפותו לגרש אלא משום מיגדר מילתא ותקנת בנות ישראל, וממילא האיש מגרש כדי להינצל מהחיוב. וכתב הישכיל עבדי שהוא הדין חיוב מזונות לאשה שפרודה עשרים שנה מבעלה, משום תקנת בנות ישראל, שלא תצא אשה זו לתרבות רעה או תאבד עצמה לדעת. ובנדון שם, חיוב המזונות הוא תקנה גם בשביל האיש ש'הלך בשרירות ליבו ולא ניצול מהרהורי עבירה'. וכתב שזו היתה כוונת הגר"ח בדבריו הידועים, שכופים על האיש לגרש באמצעות חיוב מזונות, שזו תקנת האיש והאשה.

ביאור זה הוא מהלך מחודש לגמרי בדברי הגר"ח, שחידש דין בהלכות חיוב וכפית גט, שניתן לחדש חיוב מזונות שלא מן הדין, משום מגדר מילתא, והוי חיוב כדין שאינו נחשב כפיה על הגט.

ברם, בדברי הגר"ח אין זכר לזה, וכיצד נעמיס בדבריו את חידושו של הרב פעלים. ואמנם, הישכיל עבדי שם כתב במוסגר: "כך רשום בזכרוני שכ"כ במפורש הס' כעת אינו בנמצא אצלי". ופשוט שאם הספר היה בידו, לא היה מפרש כך את דברי הגר"ח.

מכל מקום נלמד מדברי הרב פעלים והישכיל עבדי דמשום מגדר מילתא ביה"ד רשאי לתקן תקנות שיגרמו בעקיפין לגירושין, ובכלל מגדר מילתא גם דאגה למצבו הרוחני של האיש ומצבה הגופני הנפשי והרוחני של האשה.

שבתי וראיתי למרן הראש"ל ביביע אומר (ח"ח אה"ע סי' ב') שכתב וז"ל:

"ולכן אם הם נפרדים זמן רב, צריך ללחוץ על האשה שאם לא תסכים לפשרה כפי ראות עיני ביה"ד, ותמשיך לדרוש פיצויים גבוהים, יתנו היתר נישואין לבעל… וע' בספר חסידים (סוף סי' תקיז), שכתב: מי שישב עם אשתו ולא ילדה לו ואינו נותן לה גט נאבד מהעוה"ז והעוה"ב, ואם היא או קרוביה מעכבים הרי כולם חוטאים… וע' להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' קיב) שכתב, ונראה בדרך כלל כל שנראה לבית דין שהם נפרדים זה מזה זמן רב, ואין תקוה לשלום, אדרבה ישתדלו להפרידם ע"י גט פיטורין בהקדם. ופעמים רבות שהאשה מסרבת להתגרש, כי ברצונה להתנקם בבעלה, והיא וקרוביה מעכבים הדבר שלא לש"ש, עתידים הם ליתן את הדין, ואני נותן קצבה לכך עד י"ח חודש, ואם לא יצליחו להשלים ביניהם תוך תקופה זו, יכופו אותם עד שיאמר רוצה אני לתת גט, ויפרדו איש מרעהו… ".

מרן מביא את דברי הגר"ח ולומד מהם לנדון דידיה, דשפיר דמי להתיר לאיש לשאת אשה על אשתו, ושם מיירי באיש שנשא אשה ולא ילדה לו שחייבת לקבל גט מבעלה, דבלאו הכי אין לחייב, וק"ו שאין לכפות, על איש או אשה להתגרש מטעם דאין סיכוי לשלום בית.

והנה פירושו של מרן הראש"ל דהגר"ח מיירי באיש ואשה שנפרדו מחמת מרידה דמאיס עלי מוסכם על חשובי הדיינים שדבריהם הובאו לעיל, וחידושו הוא שהגר"ח מיירי אף באיש ואשה שנפרדו מחמת מאיסות של אחד מהם, וכן כתב הגר"י קאפח בפסק הדין הנ"ל.

פסק דין נוסף דאזיל בהאי שיטתא הוא פסק דינו של ביה"ד הרבני באשקלון בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ש' ילוז, ח' ריז'י ומ' טופיק (פורסם בפסקי דין רבניים חלק ט' עמ' 149 ואילך). להלן תו"ד:

"מכל החומר המצטבר בתיק מצטיירת מסקנה מצערת כי אין כל תקוה שהשלום ישכון בין בני הזוג כלל. גם הרכב ביה"ד הקודם… קבע עובדה מצערת: כי תקוות האשה שסוף סוף יבוא השלום ביניהם, נראית לביה"ד כתקוות שווא… ובמבוא לפס"ד הנ"ל נאמר: שהבעל היה משלים עם אשתו אבל הילדים הם מפריעים בכל נסיון לשלום, והצהירו ברורות שאם האם תבוא לבית הם יעזבו את הבית… גם מאמצי הרכב ביה"ד שלנו להסדיר פגישה בין הילדים ואימם לא הצליחו. ב"כ הבעל הצליח לבקשת ביה"ד לסדר פגישה בין הילדים ואימם במשרדו פעם אחת, אבל ללא תועלת להשכין שלום בין אביהם לאימם, שלמעשה חיים בנפרד זמ"ז זה יותר מחמש שנים. הבעל טוען שמואס באשתו שמשונה בדיעותיה עד כדי כך שאפילו ילדיה פרי בטנה אינם יכולים לחיות עמה… מסיבות אלה, ביה"ד משוכנע כי אין מנוס ומפלט מהפרדת בני הזוג בגט. אין כל צידוק לדעת ביה"ד להשאיר את הבעל בעיגונא דגברא ובהרהורי עבירה כל ימיו, לאחר שכל המאמצים להשכין שלום בינו ובין אשתו עלו בתוהו. ידועה סברת הרא"ם ז"ל והרבה מגדולי האחרונים דס"ל גם הם כמותו, שיכול הבעל לפטור עצמו משאר כסות ועונה של אשתו ע"י השלשת גיטה וכתובתה…

ועיין בס' חיים ושלום להגר"ח פלאג'י ז"ל ח"ב סי' קי"ב, הובא בפסד"ר כרך ז' עמ' 112-113 מבית – הדין הגדול לערעורים… הנה ע"כ לאור האמור שעבר על בני הזוג זמן זמנים שנים רבות שהם חיים בנפרד כנ"ל, ואפסה כל תקוה לשום שלום ביניהם, ולאור טענת הבעל כי אשתו מאוסה עליו, ובהתחשב עם הצעתו… אין לביה"ד רק להצטער מאד להחליט כפי שהחליט שעל האשה העלובה בנסיבות אלו לקבל את הדין, ולקבל את הגט…"

הנה כי כן, חברי המותב סברו שדברי הגר"ח מישך שייכי בנדון דידהו שהאיש מרד באשתו בטענת מאיס עלי, ואף ציינו לפסק הדין הנ"ל דממנו משמע איפכא, דרק באופן ששניהם מואסים זה בזה אמר הגר"ח את דברו.

ובפסק דין שניתן בביה"ד הגדול (בתיק מס' 1343730/1) בהרכב הדיינים הגאונים: הרב א' איגרא, הרב ש' שפירא והרב מ' עמוס, מפ"כ של הגר"מ עמוס שליט"א, הובאו דברי מרן הראש"ל בח"ג שם, ולמדו מדבריו שפירוד ממושך ראוי להצטרף כטעם נוסף לחיוב הבעל בגט במקום שהאשה טוענת מאיס עלי. וציינו שם לדברי הציץ אליעזר (ח"ח סי' כ"ו אות ד') שכתב שהנוב"י סובר שהעיקר להלכה כדברי הרמ"א ביו"ד שמחייבים את האיש בגט, וכתב דשפיר דמי לסמוך על דעה זו של הרמ"א במקום הצורך.

גם לפי פירוש זה, פירוד ממושך לכשעצמו אינו עילה לחיוב, אלא סניף שמצטרף לדברי הפוסקים שסוברים שבמקום שהאשה טוענת מאיס עלי שפיר דמי לחייב את האיש לגרש, והשוו למה שכתבו בפסקי דין רבים שפורטו שם, דשפיר דמי לצרף טעם ולחייב את האיש בגט בטענת מאיס עלי.

חיוב גירושין כדי לאפרושי מאיסורא

בין שיטי הדברים בפרק הקודם, עסקנו בשאלה זו, האם כופים על גירושין כדי למנוע מכשול. ויש להבחין בין כפיה כדי למנוע נישואי איסור, דבזה לית דינא ולית דיינא שכופין, כדאיתא בגמ' בכתובות (ע"ז ע"א) ובעוד מקומות שאין מעשין אלא לפסולות, לבין כפיה כדי למנוע מכשלה דרבים בעיקר מצד האשה רח"ל.

ולכאורה דבריו המפורשים לעיל של הגר"ח מורים לכאורה שבמקום שיש חשש שהאיש והאשה יכשלו ויכשילו אחרים, כופים עליהם להתגרש זמ"ז. אלא שמדברי חשובי הדיינים ומרן הראש"ל שהובאו לעיל מוכח, שחשש תקלה לחוד אינו עילה לחיוב וק"ו כפיית גט, ולאו בהכי מיירי הגר"ח. לעיל הובאה גם תשובת הדברי מלכיאל שדחה תביעה של איש להתיר לו לשאת אשה על אשתו כדי להצילו מעוון.

ואכתי יש לדון בזה. דהנה ז"ל הגמ' גיטין (ל"ח ע"א ו-ב'):

"ההיא אמתא דהות בפומבדיתא דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא, אמר אביי: אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה, הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא. רבינא אמר: כי הא מודה רב יהודה, משום מילתא דאיסורא. ואביי, משום איסורא לא? האמר רב חנינא בר רב קטינא אמר ר' יצחק: מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה ועשאה בת חורין, אמר רב נחמן בר יצחק: לא, מנהג הפקר נהגו בה. הכי השתא, התם לא לעבד חזיא ולא לבן חורין חזיא, הכא אפשר דמיחד לה לעבדיה ומנטר לה."  

ופרש"י (גיטין שם ע"ב): "ואמר רב נחמן – לאו משום דאיתתא מיפקדה אפריה ורביה אלא מתוך שלא היתה ראויה לא היתה מיוחדת לאיש והיו נוהגין בה הפקר בזנות."

וכ"פ הרמב"ם (הל' עבדים פ"ט ה"ו) ושו"ע (יו"ד סי' רס"ז סעי' ע"ט).

ואיתא במשנה גיטין (מ"א ע"ב): "חציו עבד וחציו בן חורין… כופין את רבו ועושה אותו בן חורין."

ובתוס' (גיטין שם) כתבו וז"ל:

"וא"ת וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך… וי"ל דדוקא התם אמרינן הכי משום דפשע שהדביק סמוך לחשיכה אבל הכא דלא פשע לא… וחציה שפחה וחציה בת חורין דכפו את רבה (לעיל לח:) משום דנהגו בה מנהג הפקר, אף על גב דהם פושעים, כיון שהיתה מחזרת אחריהם ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים, ועוד דמצוה דרבים שאני."

וכעי"ז כתבו בתוס' שבת (ד' ע"א) ד"ה וכי אומרים.

ובשו"ת היכל יצחק (אה"ע ח"א סי' א') הק' איך כופים על האדון לשחרר את עבדו ושפחתו, הא גט שחרור דעבד ילפי' לה לה מאשה שהוא כגט אשה, שהבעל נותן מרצונו, וה"נ האדון נותן מרצונו, ובכל זאת כפו על האדון לגרש את עבדו ואמתו משום מצוה דרבים או מצוה רבה דפו"ר או כדי למנוע מכשלה, וה"ה לכאו' שאפשר לכפות על בעל לגרש אשה פרוצה כדי למנוע מכשלה. ותירץ וז"ל:

"אולם הרי החילוק ניכר לעיניים, ששם בשפחה כבר נכשלו בה בני אדם, וכאן בא"א הרי לא חטא בה אלא אדם רשע אחד, וכדבריהם ז"ל, אם הוא הוחזק, כל ישראל מי הוחזקו, ח"ו. ועי' ברמב"ם שכתב ג"כ שכבר נהגו בה החטאים הפקר. אכן יש לשקול כנגד זה ששם האיסור לא כ"כ חמור, אפילו למ"ד ששפחה לבן חורין איסור תורה, וע"כ לא עישו על גט שחרור אלא לאחר שנכשלו בה בני אדם, אבל כאן אין להניח עד שיבוא ח"ו לידי כך, לאיסור אשת איש הנורא וממזרות בישראל. …ואם לענין חציה שפחה וחציה בת חורין לא כפו אלא כשכבר הופקרה, באיסור כרת ומיתת בי"ד חמור כזה, וגם ממזרות בישראל, מסתבר שיש לכוף על גט כבר קודם שהפקירה את עצמה כדי למנוע הפקירות, כל שזינתה ברצון. ועיין נובי"ק אה"ע סי' כ"א ותנינא סי' ט"ז, וכו'. אפס יש גם שיקול מאידך גיסא, והיינו שבאיסור חמור כזה אין לחוש כ"כ שימצאו מי שיזנו ויפרוצו עמה. ועוד שאם אין ראיה אלא על פעם אחת אין זה דומה להא דגיטין מ"ג…

ברם לא מצינו לרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות עבדים כשהוא מונה הדרכים ששוו בהם שחרורי עבדים לגיטי נשים שיכלול גט שחרור מעושה שהוא פסול… אך יש להשיב, כלום הוצרך להזכיר במיוחד פסול של מעושה בגט שחרור, הלא שחרור העבד הוא בתוך ההיקף של תורת הקנינים… וכשם שהקנאה באונס אינה קיימת כך אין שחרור באונס קיים, שהעבד הוא נכסי האדון, ואפילו בהעדר הג"ש של לה לה מאשה (גיטין ט' ע"א) כבר היינו יודעים דבר זה מתורת הקנינים… ".

ובתשובה אחרת לו (שם סי' ד') כתב וז"ל:

"לחייבו לגרש מצד הכשלת בני אדם על ידה. הנה כשהזכיר חברינו שליט"א חשש זה בישיבתנו, נעניתי לו על יסוד הגמ' בגיטין ל"ח וכו', אבל לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, הרי קמן שהתוס' והרשב"א ז"ל לא פירשו כיוצא מהכלל שאם היא מופקרת שכופין אותו ליתן גט, וזהו מפני שעדיין הכפייה הוא דבר קשה בגיטין, שאם הוא שלא כדין הרי לרוב הפוסקים הוא בטל ושוב יש כאן עסק ביש של אשת איש כשנישאת לאחר…

ונשוב להא דגיטין הנ"ל, והנה שם פירשו התוס' ז"ל שהם כמעט כאנוסים שהיא משדלתם, ועוד שזוהי מצוה דברים, והרמב"ם ז"ל מדקדק בלשונו הזהב ואומר שנוהגין בה העם מנהג הפקר, ואין זה ממש אותו הדבר בענין שלפנינו, חוץ ממה שהכל אינו גלוי או ברור ורק חשדא וחששא, ואם כי היא מאיימת, עביד איניש דגזים ולא עביד, ועוד שא"כ חוטא נשכר, שהפרוצות המבקשות לצאת מתחת ידי בעליהן על כרחן יאיימו בזנות, ונכוף את הבעלים לגרשן, ואם כי חמור חטא זנות דאשת איש, אבל מאידך גיסא כמה חמור הוא הענין של גט מעושה, וידוע שבחיים של זנות מתהפכת, אבל בחיים אחר גט יולידו ספק ממזרים אם יש ספק גט מעושה, ואולי ספק ממזר קל, אבל אין הדבר פשוט. מכל הנ"ל אין לנו יסוד ברור לעישוי על גט… ".

ובאמת לא מצאנו לו חבר. גם בפד"ר ט' שם שהביאו את דבריו, דחו אותם מההלכה.

סיכום ומסקנה

קיימנו דיון ארוך בדברי הפוסקים, חדשים גם ישנים, ומסקנת הדברים היא שלדעת רוב ככל המורים, פירוד בין איש ואשה בפני עצמם אינם עילה לחיוב וכפיית גט, הן של האיש והן של האשה, אלא טעם שראוי להצטרף לטעמים אחרים לחיוב, ולדעת מרן הראש"ל, טעם שיכול להכריע לקולא במקום שיש מחלוקת בין הפוסקים אם מחייבים או כופים.

מן הכלל אל הפרט:

הצדדים חיים בנפרד זמן רב. הפירוד נגרם עקב בגידתו של האיש, והאשה נכונה לקבל את בעלה לביתם לניסיון שיקום שלום הבית. כל טענות האיש לא ביססו ולא עילה אחת לחייב את האשה בגט. אפילו מאיסות אין כאן, לאחר שהוכח שהאיש עזב את האשה מפני שנתן את עינו באשה אחרת.

בנסיבות אלו, על אף חוסר התוחלת שבמצב הקיים, אין עילה בדין לחייב את האשה בגט.

ביה"ד מחליט:

• לקבל את תביעת שלום הבית של האשה.
• לדחות את תביעת הגירושין של האיש.

הרב עידו שחר – דיין.

ראיתי את דבריו של עמיתי הרה"ג עידו שחר שליט"א שאסף איש טהור בכישרון רב את הדעות והסברות בהלכת הגר"ח פלאג'י המפורסמת, ולאחר מחכ"ת אומר כי אני חולק על העובדות והמציאות ומכאן מסקנתי השונה.

מאחר וכאמור נקודת המחלוקת היא כאמור בקביעת המציאות ובקריאת המפה, הרי בשל חשיבות הדבר נפתח ונרחיב בכך.

האיש הגיש תביעת גירושין ביום 29/01/2020 בה האשים את האשה כי ב 3 שנים האחרונות התערערו היחסים ביניהם, אין תקשורת ביניהם, קיים ריחוק עד כדי ניתוק ממשי ולכן אין מנוס מגירושין.

בדיון הראשון שהתקיים ביום 5/3/20 טענה האשה כי בעלה עזב את הבית לפני חצי שנה וללא התראה והלך למישהי שעבדה אתו בחברה.

לדבריה, המצב היה טוב, משפחה בריאה ונורמטיבית, לא חסר לנו כלום עד שהיא נכנסה לתמונה ושינתה את הכל.

לשאלת בית הדין אם "היה לו טענות אלייך" השיבה "לא, שום דבר. הוא אדם סגור, הוא לא אמר, הוא פשוט תכנן ועשה ומבקשת כי יחזור לבית ולילדים שאוהבים אותו, אני מוכנה לקבל אותו, אנחנו משפחה שהתנהלנו בסדר, אנחנו רוצים שיחזור".

לשאלת בית הדין אם עזב את אשתו בגלל אותה אישה, השיב האיש "עזבתי אותה כי לא היה לי טוב… אם היה לי טוב איתה לא הייתי מחפש את עצמי במקומות אחרים… אם היתה ערה אולי לא היינו כאן היום".

ב"כ האיש הוסיף שאין יחסי אישות 3 שנים לפני שעזב את הבית, למה הוא רועה בשדות זרים? אדם צריך לקבל את מה שהאשה צריכה לתת לו בתוך ביתו.

מנגד, האשה הכחישה וטענה כי היו יחסי אישות, היו חיים נורמטיביים…

ביום 22/7/21 התקיים דיון בו במהלך הדיון הטיחה האשה באיש ואמרה "אתה שטן בהתגלמותו, אתה השטן בהתגלמותו".

ביום 30/12/2021 התקיים דיון בה טענה ב"כ האשה כי האיש חי עם המאהבת באופן פומבי.

לשאלת בית הדין אם לכן האשה תסכים להתגרש? השיבה ב"כ האישה כי "היא מסכימה בכפוף לחלוקת רכוש. אין לה לאן ללכת". והוסיפה כי הבית רשום ע"ש שניהם, ההסכם שלנו אומר שהיא ממשיכה לגור בבית עד אחרית ימיה והיא לא תקבל יותר מחצי ממנו.. הבהרתי שהיא לא מסכימה להתגרש אלא לאחר שתקבל את כל הרכוש המגיע לה".

לשאלת בית הדין אם את מוכנה לחזור אליו לשלו"ב? השיבה האשה "הוא עשה את הטעות הזו, לא זרקתי אותו, הבית פתוח, הוא יכול לחזור מתי שהוא רוצה"… הבית שלי פתוח, אני מארחת אותו והכל".

לשאלת בית הדין, את מוכנה לקבל אותו שיחיה איתך כמו כל זוג, השיבה האשה "הבית פתוח, לא אני עשיתי את הנזק הזה".

ובהמשך האשה אומרת "אני לא יכולה לתת לו את הגירושין כרגע כי לא יכול לזרוק אותי עם הילדים בחוץ כי אין לי לאן ללכת. אני רציתי שלום בית כי גם אם היה חוזר אין לי בעיה לקבל אותו.

ושוב שואל בית הדין, כיום הוא יכול לחזור?… כולל יחסי אישות? משיבה האשה "זוגיות זה דבר שנשחק, הוא יכול לחיות איתי בבית אך אין לנו יחסי אישות. הוא שנתיים וחצי בחוץ, יש לו אישה שהיא איתו. עמדתי על זה שאני רוצה שלו"ב סימן שכך רציתי".

בית הדין העיר בשורה 48: "על פניו זה לגירושין, אין מה לעשות, שניהם לא רוצים זא"ז."

ובתגובה השיבה ב"כ האשה: "מי שמאכיל אותה היום, מי שמחזיק בזכויות שלה זה ההורים שלו, תמתינו עד הכרעה של ביהמ"ש."

ביה"ד השיב: "כדי לסחוט?"

ביום 2/3/22 התקיים דיון בו נחקרו הצדדים.

לשאלת ב"כ האשה השיב האיש כי לפני שהגיש את תביעת הגירושין קיים יחסים עם המאהבת ואישר כי הרצון שלו להתגרש בגלל האהבה שלו לאשה אחרת.

לאחר מכן נחקרה האשה ע"י ב"כ האיש, ולשאלתו ענתה כי לא מתגוררים יחד שנתיים וחצי שלוש, ואישר שהוא עובד במושב (בו מתגוררת).

לשאלת ב"כ האיש "כמה פעמים מאז שהתחיל הסכסוך ניגשה אליו למשרד ואמרת לו בא תחזור לבית?" השיבה האשה "… בבית קפה פעם אחת".

לשאלת ב"כ האיש "מעבר למפגש הזה את לא פנית אליו שיחזור, לא שלחת אליו כלום", השיבה האשה "… כן בכל יום הולדת או ארוחה בשבת אנחנו פשוט ביחד. הוא בא לבית."

בהמשך פרך ב"כ האיש את אמירתה כי בכל שבת נפגשים, ובשורה 67 אמרה "אני עדיין מצפה לו, אם נוכל להגיע להסכם ולהתגרש".

מדברי הצדדים המובאים בפרוטוקולים מצטיירת התמונה הבאה:

א. לדברי האשה המצב במשפחה היה טוב ונורמטיבי, עזיבת האיש היתה בהפתעה ותיארה את בעלה כאדם סגור.

מנגד טען האיש כי לא היה לו טוב בבית וכי לא היה מחפש בחוץ אילו היה מקבל בבית.

אמירת האשה כי בעלה אדם סגור מאשרת כי מערכת זוגית זו סבלה מחוסר תקשורת שהביאה את הצדדים למערכת מקולקלת, מרוחקת, מנותקת ומרוקנת מתוכן, שהביאה לבסוף שהאיש רוצה להתגרש "בגלל האהבה שלו לאשה אחרת".

לא מדובר כאן בבית בריא כדברי האשה, אילו היה כן וכל סיבת עזיבת האיש כי "מצא נאה הימנה", יש מקום להתחשב בעמדת דיינים המובאים בדברי חברי לעיל, הסוברים כי גם אם האשה לא רוצה בבעלה לא יפסקו גירושין כדי שלא ייצא חוטא נשכר – אך כאמור, לא כך נידוננו.

ב. בדיון ביום 30/12/21 אמרה האשה במפורש כי מסכימה שיכנס הביתה אך ללא חיי אישות… לא ביקשה היא חידוש הדרגתי והתקרבות תוך כדי טיפול זוגי, אלא נקטה בלאו מוחלט לחיי אישות.

אמנם האשה עקבית בהצהרתה כי רוצה שלום בית, כי רוצה שבעלה יחזור לבית, אל הילדים שאוהבים אותו, אך לא מוכנה כאמור לחיות איתו חיי אישות.

בפשטות דינה של אישה זו כטוענת מאיס עלי ולא בעינא ליה.

ג. האשה עצמה לא שוללת קבלת גיטה ומתנה זאת בהגעה להסכם לשביעות רצונה בנושאים הרכושיים וקבלת זכויות ממוניות הרבה מעבר למגיע לה ע"פ דין וחוק, ולמעשה מחזיקה בגט כקלף מיקוח ושלא בצדק מאחר וטענת "שלום הבית" שלה מרוקנת מתוכן אמיתי כאמור לעיל. לא מדובר באישה שטוענת בעלמא "שלום בית" שניתן להסתפק אם פיה וליבה שווים  או שטוענת זאת למטרה כספית, בנדון דידן האישה פירשה שכוונתה ל "בית שלם", אירוח הבעל וטיפול בילדים ללא יחסי אישות, וגם הוסיפה שתסכים לוותר על טענת שלו"ב ולקבל גט אם יהיה הסכם רכוש לשביעות רצונה.

ד. לעיל הביא חברי את מחלוקת גדולי הדיינים בכנות טענת שלו"ב של אשה שבעלה בוגד בה וחי עם אישה אחרת, כאשר דעת הרב אטלס זצ"ל כי יש לפקפק בכנות טענתה כי תסכים לחזור לחיי אישות עם בעלה, ועליה נטל ההוכחה כי אכן כנה היא בטענתה לשלו"ב, ואילו חברי ביה"ד הגדול חלקו עליו.

והנה בנידונם מדובר באשה הטוענת מתחילה ועד סוף שרצונה בשלו"ב כולל חיי אישות, אלא שהמחלוקת אם יש לסמוך על דבריה, אם פיה וליבה שווים.

בנידון דידן נראה לומר שלכו"ע, שלו"ב זה שטוענת האשה מרוקן מתוכן בשל סירובה לחיי אישות.

ה. האשה לא הוכיחה כי פעלה למען שלו"ב. הדבר היחיד שעשתה במשך 3 שנים הוא מפגש אחד בבית קפה לפני זמן רב. לא נשמע כי פעלה ע"י בני משפחה או חברים לפעול לקרב ולהחזיר את בעלה. מתקבל הרושם כי האשה לא רוצה את האיש גם בלהתארח בביתם המשותף, וכפי שהטיחה בו בדיון ביום 22/7/21 "אתה השטן בהתגלמותו, אתה השטן בהתגלמותו" אכן מי רוצה שטן בבית…

ו. אשר על כן טענת שלו"ב של האשה היא מהפה ולחוץ וריקה מכל תוכן ומטרתה קרדום לחפור בו ומנוף להשגת זכויות רכושיות עודפות, ולכן אין מנוס מלפסוק כי הצדדים מורדים זה על זה ועליהם להתגרש.

לא נמנע מלומר, וגם אם לא הוגשה תביעת כתובה, כי למרות האמור, כי התברר כי יש יסוד לטענת האיש כי קדם לקשר האסור עם המאהבת ניתוק וריחוק מאשתו וחוסר תקשורת כפי שהגדירה אותו האשה כאדם "סגור", מצב שדרדר את היחסים בניהם עד שנתן עיניו באשה אחרת, למרות האמור, אין בדברים אלו לפטור את האיש מחיובו בכתובת האשה ובתוספת כתובה, מאחר ועזיבתו לחיק אישה זרה סתמה את הגולל לאפשרות של שיקום חיי הנישואין, ולכן למעשה הגירושין יוצאים ממנו וחייב הוא במלוא כתובתה של האישה.

הרב מיכאל צדוק – יו"ר

אני מצטרף לדעתו של אב"ד.

הרב אלימלך ווסרמן – דיין

כאמור:  

לדעת המיעוט נידחת תביעתו של האיש לגירושין.

לדעת הרוב תביעת הגירושין מתקבלת והלכה כדעת הרוב.

אשר על כן מחליט ביה"ד כי על הצדדים להתגרש.

על המזכירות לזמן את הצדדים לסידור גט במועד הפנוי ביומן.

ניתן ביום כ"ב בשבט התשפ"ג (13/02/2023).

הרב מיכאל צדוק – יו"ר                       הרב עידו שחר                           הרב אלימלך וסרמן

[1] כך כתבו בפשטות בכמה פסקי דין, שלא יעלה על הדעת שאיש יעזוב את אשתו לפרק זמן של י"ח חודש ויתבע אחר כך לחייבה לקבל גט. ראה: פסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב א' איגרא, הרב ש' שפירא והר צ' לוז (בתיק מס' 1147208/2); פסק דין שניתן בביה"ד בחיפה (תיק מס' 1083672/1)

[2] פסק דין של ביה"ד ת"א (תיק מס' 1006595/1), נימוקי הרה"ג י' בן מנחם.

[3] הובא בפסק דין של ביה"ד ת"א הנ"ל, נימוקי הרה"ג י' בן מנחם.

[4] עי' בשו"ת שמע שלמה לגרש"מ עמאר (ח"א סי' א' אות ח') שכתב שבעלי הפסק הסתפקו במניעת שאר וכסות מפני שהיה די בזה כדי להרתיע את האשה, אבל באופן שהאשה לא מתרשמת מצעדים אלו, שפיר דמי להתיר לאיש לשאת אשה על אשתו.

[5] פסק דין שניתן בביה"ד ת"א (תיק מס' 1006595/1), נימוקי הרה"ג י' בן מנחם. פסק דין שניתן בביה"ד חיפה (תיק מס' 1083672/1).פסק דין שניתן בביה"ד באר שבע (תיק מס' 1086123/1).

[6] פסק דין שניתן בביה"ד בנתניה (תיק מס' 259535/2) בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י' זמיר, הרב ש' שפירא והרב א' שינדלר, בנימוקי הגר"ש שפירא.  פסק דין שניתן בביה"ד ת"א (תיק מס' 1006959/1), נימוקי הרה"ג י' בן מנחם. פסק דין שניתן בביה"ד בחיפה (תיק מס' 1083672/1). אולם, ראו שם השוואה של חדר"ג לדברי התעלומות לב  (ח"ב סי' א') שדן בתקנת טריפולי שאף איש לא יגרש אשה בעל כרחה, אלא אם כן נוכח ביה"ד שאין סיכוי לשלום בית. ומשמע לבעלי הפסק דאף אם האשה אינה רוצה בגירושין, שפיר דמי לחייבה לקבל את גיטה, כמו שכתב התעלומות לב על תקנת טריפולי, וזאת בניגוד לדעתו של הגריש"א דאין להתיר חדר"ג אלא אם כן האשה אינה רוצה בבעלה.

[7] ראה בפסק דין שניתן בביה"ד באשקלון (תיק מס' 1184170/14) בהרכב הדיינים הגאונים: הרב מ' כהנא, הרב ש' צרור והרב ד' גודיס, בדעת הרוב שם.

[8] ראה גם בנימוקים מורחבים לפסק דין שניתן בביה"ד הגדול (בתיק מס' 1147208/2) בהרכב הדיינים הגאונים: הרב א' איגרא, הרב ש' שפירא והרב צ' לוז.

[9] בפסק הדין הנ"ל, נימוקי הגר"ש שפירא. ובנימוקים מורחבים לפסק דין שניתן בביה"ד הגדול (בתיק מס' מס' 1147208/2) בהרכב הדיינים הגאונים: הרב א' איגרא, הרב ש' שפירא והרב צ' לוז.

הפוסט פירוד ממושך כעילה לגירושין – בירור שיטתו של הגר"ח פלאג'י זלה"ה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפני בית הדין תביעת גירושין כרוכה של הבעל, ומנגד, תביעת האשה למזונות אשה.

האשה טוענת לשלום בית, ותביעת כתובה טרם הוגשה.

יצוין כי תביעת חלוקת הרכוש נדונה בבית הדין, והיא כעת בשלב הגשת הסיכומים.

רקע עובדתי

הצדדים נישאו בשנת תשע"א (2001), נישואין שניים לבעל ונישואין שלישיים לאשה. לצדדים שני ילדים משותפים, ולאשה בן בגיר מנישואיה הקודמים, אשר התגורר עם הצדדים.

לאחר ויכוח חמור בין הבעל לבנו החורג סביב בדיקת החמץ בערב פסח תש"פ (2020), הגישה האשה במוצאי חג שני (15.4.2020) תלונה במשטרה על התנהגות אלימה של האב כלפי הקטינים המשותפים. לטענת הבעל מדובר בתלונת שווא, שהאשה הגישה נגדו, בהסתת הבן הבגיר.

מאז, הבעל עזב בהסכמה את הבית, והצדדים נפרדו.

הבעל הגיש תביעת גירושין כרוכה ביום 27.7.2020. בתביעתו בקש מביה"ד ליתן פסק דין הקובע כי על הצדדים להתגרש לאלתר, ולקבוע כי נוכח התנהגותה ומעשיה של האשה, יש להכריז עליה כמורדת ואין הבעל חב בכתובתה ובתוספת כתובתה. האשה טוענת לשלום בית, ושאין עילות לגירושין. עד עתה לא הגישה האשה תביעת כתובה.

ביום 10.12.2020 הגישה האשה תביעה למזונות אשה (תיק 1277612/6).

התקיימו מספר דיונים. ביה"ד ניסה להביא את הצדדים לידי הסכמה, אך הבעל עומד על דרישתו לגירושין, והאשה עומדת על טענתה לשלו"ב ומסרבת להתגרש. לאחר דיון ביום ט"ז באלול תשפ"א (24.08.2021), ביה"ד הורה לצדדים להגיש סיכומים בתביעת הגירושין של הבעל. התקבלו הסיכומים של שני הצדדים.

עיקר טענות הצדדים

טענות הבעל

• לאחר דרישת הבעל מהאשה שהבן הבגיר יעזוב את הדירה, עקב התנהגותו כלפי הבעל, האשה השיבה לו כי אם זוהי דרישתו, פניה מועדות לגירושין, ובכך העדיפה את בנה הבגיר על בעלה.
• האשה הגישה תלונת שווא נגד הבעל בהסתת הבן הבגיר במוצאי פסח, במגמה להרחיק את הבעל מדירת המגורים. המשטרה הוציאה את הבעל מהבית באזיקים. בכך פירקה האשה, למעשה, את ביתם של הצדדים.
• בעת הגשת התלונה, לשאלת החוקר: "אם אתם לא מסתדרים למה אתם לא מתגרשים?" ענתה האשה: "אני רוצה לפתוח תיק ברבנות", כמתועד בפרוטוקול החקירה.
• האשה צעקה לעבר הבעל: "התגרשתי משני גברים, אתגרש גם ממך".
• האשה כינתה את הבעל בשמות גנאי שונים: "קמצן ברמה חולנית", "אלים ואכזרי", "חולה נפש ולוקח כדורים פסיכיאטריים", ועוד.
• הבעל נאלץ לתבוע גירושין לאחר שהאשה סירבה ליישב את המחלוקות דרך הסכמות. הבעל אף רצה להאריך את תקופת עיכוב ההליכים לצורך הגעה להסכמות, אך האשה לא רצתה.
• האשה נמנעה מקיום יחסי אישות לפני הפירוד למשך כמה חודשים, והתנתה את קיומם במתן כסף לקניות. לחיזוק טענה זו צירף הבעל בדיקת פוליגרף שעשה מטעם עצמו.
• טענת האשה לשלו"ב היא מן השפה ולחוץ. עיקר מטרתה היא הישגים כספיים, לדרוש מהבעל שיקנה לה דירה וליטול חלק במשק שקיבל הבעל בירושה.
• האשה, הטוענת לשלו"ב ולחזרת הבעל הביתה, סירבה לאפשר לו להיכנס לבית לאסוף את חפציו האישיים, ודרשה מביהמ"ש שהבעל יאסוף אותם באמצעות צד שלישי.
• לאחר הפירוד, האשה מנעה מהבעל לפגוש את ילדיו הקטינים במשך כחודשיים.

טענות האשה

• אין לבעל עילת גירושין.
• לדברי הבעל בדיון, ובפגישות ביישוב סכסוך, הוא אמר שהוא רוצה שלו"ב ולא רוצה להתגרש, וכך גם נרמז בתסקיר העו"ס, ששני הצדדים לא באמת מעוניינים בגירושין. אחות הבעל ויועציו המשפטיים הם שמסיתים אותו לגירושין.
• הצדדים הסכימו לפנות לייעוץ בשיחה עם הדיינים מחוץ לפרוטוקול, אך ב"כ הבעל הכשילה את היזמה.
• הבעל בחר לעזוב את הדירה המשותפת, הגיש בקשה ליישוב סכסוך ואחר כך תביעת גירושין, כך שהוא יוזם הגירושין.
• האשה עברה טיפולי פוריות קשים בגיל מבוגר בכדי להביא לבעל, הסובל מבעיות פוריות, ילדים לעולם.
• האשה מכחישה שכינתה את הבעל בכינויי הגנאי האמורים לעיל. אדרבה, הוא כינה אותה בכינויי גנאי: "יא חמורה", "יתוש עם בגרות", ועוד, וכמו כן קרא לבנה הבגיר שמות גנאי. כמו כן, היא מכחישה את טענתו בדבר אמירות שלה בענייני גירושין.
• הבעל הכה אותה פעם על הגב, וגם נהג עם הילדים בצורה חסרת סבלנות ומאיימת עד כדי מגע אלים של סטירות וצביטות. התלונה לא היתה תלונת שווא, והאשה לא התכוונה להרחיק את הבעל מהבית בהגשתה.
• הבעל נהג בקמצנות כלפי אשתו, ודרש ממנה לשלם את שכירות הדירה.
• הבעל הבטיח לה טרם נישואיהם שהוא יקנה לה דירה, ובכך הוליך אותה שולל.
• הבעל עזב את חדר השינה מיוזמתו וישן בסלון. כאשר האשה היתה קוראת לו לבוא לישון איתה הוא היה מתעלם ממנה.
• הבעל ידע טרם הנישואין שיש לאשה בן בגיר, ושהוא יגור איתם. סביר שהבן הבגיר יתחתן בשנים הקרובות ויעזוב ביוזמתו את דירת הצדדים. על כן אין לראות בבן הבגיר גורם המצדיק את אי חזרתו של הבעל אל הבית.

דיון והכרעה

כאמור, הצדדים פרודים כבר מעל שנתיים, ונתונים בהליכים משפטיים מאז, הן בביה"ד והן בביהמ"ש.

הבעל ובאת כוחו מבססים, למעשה, את תביעתם לגירושין על ארבע עילות הלכתיות: מאיסותו של הבעל באשה עקב הגשת התלונה ועקב דרישתה להמשך נוכחותו של בנה הבגיר בדירה, הפירוד הממושך, הגשת התלונה המונעת את החיים המשותפים ובכך מובילה לגירושין, והטענה כי גם האשה בעצם רוצה בגירושין וכל טענותיה לשלו"ב הן מן השפה ולחוץ.

את עיקר המאמץ בחקירות השקיעו הבעל ובאת כוחו בהוכחת שתי הטענות האחרונות, כי  האשה היא שיצרה את המציאות של הפירוד, ושגם היא באמת מעוניינת בגירושין, ועל כן היא התחילה את המערכה בהגשת תלונת שווא במשטרה נגדו. לפיכך, לטענתם, יש לחייב את האשה בקבלת גט ולקבוע שהיא מורדת, ולפטור את הבעל מחיוב הכתובה.

בדרך כלל, יש לטענה זו משקל הן בתביעת הגירושין והן בתביעת הכתובה. אולם בנידון דידן, נראה כי שתי טענות אלו אינן הכרחיות לדיון בתביעת הגירושין עצמה, ולכן ביה"ד אינו נדרש להכריע בהן. אם תוגש תביעת כתובה, אכן יידרש ביה"ד למתן הכרעה בטענות אלו על בסיס ההוכחות שהוצגו בפני ביה"ד.

אולם, כלפי התביעה לחייב את האשה בגט אין צורך בהכרעה זו, וכפי שיתבאר.

אין חולק על כך שבני הזוג פרודים כבר יותר משנתיים, וההליך המשפטי מאז הפירוד העצים בצורה חמורה את המחלוקות שביניהם ואת רגשות העימות והשנאה. אמנם, בדיון הראשון ביום ז' בכסלו תשפ"א (23.11.2020) הציע ביה"ד לצדדים ללכת לייעוץ נישואין, ובשיחות עם הצדדים מחוץ לפרוטוקול שני הצדדים הסכימו לכך, אך הדבר לא יצא לפועל בשעתו. אולם כעת, ביה"ד מתרשם שכבר אין תקנה לנישואין, והבעל כבר פיתח שנאה ומאיסות כלפי אשתו, בגלל התנהלותה וסחטנותה לפי תפישתו, כך שלמעשה אין לצפות ממנו לחזור אליה.

ידועים דברי הגר"ח פלאג'י בספרו "חיים ושלום" (ח"ב קיב), שכתב:

"וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידין ליתן את הדין […] וכמו כן להיפך כשהאשה רוצה וכו' וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים, גם בזה לא בחר ה' […] והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור ותמצא מש"כ בזה בספר החסידים."

כאמור, בנידו"ד הצדדים פרודים כבר יותר משנתיים, וביה"ד אינו רואה דרך כלשהי להשיב את השלום לביתם של הצדדים בשלב זה.

אמנם, הסכמת רוב הדיינים היא שאין לכוף, ואף לא לחייב בגט על סמך דברי הגר"ח פלאג'י בלבד, וכבר הארכנו בזה בפס"ד אחר (תיק 1129765/2).

אולם, כאמור, בנידו"ד נראה כי הבעל כבר מאס באשתו, והתפתחו אצלו רגשי שנאה מאז הגשת התלונה במשטרה עליו [לא בשל הפירוד הממושך, אלא מעצם הגשת התלונה, ואכמ"ל], וכן עקב דרישותיה של האשה בענייני הרכוש, אשר נתפשות בעיניו כסחטנות. רגשות אלו משמעותיים וניכרים, והם אינם מאפשרים שלו"ב. וכבר הארכנו בפסק הדין הנ"ל (וכן בתיק 1184170/14) שטענת "מאיס עלי" אינה רק בסלידה גופנית מיחסי אישות, אלא גם ברגשי שנאה אשר אינם מאפשרים את קיום חיי הנישואין, כמש"כ מהר"א ששון [תורת אמת] (סימן קפו).

בצירוף עילות אלו: פירוד ממושך כדעת הגר"ח פלאג'י, ומאיסות הבעל באשתו באופן מבורר חד משמעי ובלתי הפיך, ובפרט כאשר הצדדים הם מבני ספרד אשר כלפיהם יש להקל יותר בחדר"ג, ביה"ד מחייב את האשה בקבלת גט.

לעת עתה ביה"ד אינו מכריע בשאלה האם האשה זכאית לקבל את כתובתה, או שהיא הפסידה אותה. אם תגיש האשה תביעת כתובה, ידון ביה"ד בתביעתה.

עם זאת, הואיל ונראה לכאורה כי מרבית הטיעונים וההוכחות גם לעניין הכתובה כבר נשמעו בביה"ד בדיון בתביעת הגירושין, ביה"ד קובע כי בפתיחת התיק, על האשה להודיע האם ברצונה לקיים דיון הוכחות נוסף בתביעת הכתובה, או שהיא מסתפקת בטענות ובהוכחות שהוצגו כבר בפני ביה"ד במסגרת הדיון בתביעת הגירושין.

לאחר הגירושין, ביה"ד ידון וייתן החלטות בנושא המשמורת והסדרי שהות קבועים לצדדים, כפי הצורך. יש לציין שבהחלטה מיום כ' באייר תשפ"א (02.05.2021), בהסכמת הצדדים, נתן ביה"ד תוקף פסק דין להמלצות התסקיר מיום 27.4.2021 [הוגש לבית הדין ביום 28.4.2021].

בעניין תביעת האשה למזונות אשה, לכאורה תלוי הדבר בשאלה אם האשה מוגדרת כמורדת או לא, והדבר יתברר סופית עם השלמת תביעת הכתובה.

אלא שבנידון דידן נראה שאין צורך לדון בכך, משני טעמים. ראשית, האשה משתכרת בחודש סך כ-6,000 ₪, אשר נכנס לחשבונה הפרטי, ויש בכך בכדי לפרנס את עצמה, כך שזכות הבעל לומר לה: "צאי מעשה ידייך במזונותייך" (אה"ע סימן סט סעיף ד, עיי"ש בב"ש ס"ק ד). לכן, למעשה, אין לפסוק לאשה מזונות לתקופה שלאחר הפירוד. 

בנוסף, בנידון דידן יש לדון בשיטת הרא"ם (בתשובותיו סי' ל) והב"ח (אה"ע סימן עז) שאין הבעל חייב במזונות אשתו כאשר הוא רוצה לגרשה אך מנוע מכח חרם דרבנו גרשם מלגרש אותה בעל כורחה. ואף כי הסכמת הפוסקים אינה כן, עכ"פ ב"מאיסה עלי" אין לחייב את הבעל במזונות, כמבואר בבית יעקב (סי' עז) ובפד"ר כרך ג (עמ' 267). ועי' בפס"ד מביה"ד הגדול (תיק 907072-6) מאת הרה"ג זמיר, נהרי ולוז-אילוז שליט"א מיום ב' בטבת תשע"ט (10.12.2018).

מזונות הקטינים נידונים בביהמ"ש, כפי הסכמת הצדדים בדיון ביום ז' בכסלו תשפ"א (23.11.2020) והחלטת ביה"ד מאותו יום.

כאמור לעיל, בביה"ד מתנהל גם הליך של חלוקת רכוש. ביה"ד הורה לצדדים ביום י"ז באדר ב תשפ"ב (20.03.2022) להגיש סיכומים בזה, ופסק דין יינתן לאחר מכן.

מסקנה

לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע:

• ביה"ד מחייב את האשה לקבל את גטה לאלתר.
• ביה"ד קובע מועד לסידור גט ליום […].
• הבעל פטור מתשלום מזונות אשתו.
• אם תגיש האשה תביעת כתובה, ידון ביה"ד בתביעתה. על התובעת יהיה להתייחס בתביעתה לשאלה, האם היא מבקשת מביה"ד לפסוק את הדין על פי הטענות וההוכחות בתיק הגירושין, או שהיא מבקשת לקיים דיון הוכחות נוסף.
• בתביעת חלוקת הרכוש עדיין לא הוגשו סיכומים. פסק הדין יינתן לאחר קבלת סיכומי הצדדים, או בחלוף הזמן שנקבע להגשתם.
• עם חתימת פסק דין זה ייסגרו תיקי התביעה 1277612/1,4,6. תיקים 1277612/2,3 יישארו פתוחים לעת עתה.

פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ז בתמוז התשפ"ב (26.07.2022).

הרב מאיר כהנא – אב"ד                 הרב שלמה צרור – דיין                 הרב דניאל גודיס – דיין

הפוסט חיוב האשה בגט בשל פירוד ממושך ומאיסות הבעל בה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפנינו תביעת גירושין שהגיש הבעל.

בדיון האחרון הצהירה האישה שגם היא מעוניינת להתגרש, אך היא מעוניינת להתגרש בדרך של כבוד, דהיינו שתוסדר קודם פסיקת מזונות הקטינים מתוך הסכמה, ושהאב יכיר באחריותו לזון אותם. הצדדים נישאו לפני יותר מחמש שנים, ולהם שני ילדים משותפים (בת 5, ובן 3).

בפתח הדברים חשוב להבהיר שלא מדובר כאן בתיק גירושין רגיל, אלא בתיק עיקש ופתלתול (עפ"י דברים ל"ב, ה'), הטומן בחובו שתי מגרעות קשות:

האחת, האשמות קשות בדבר פגיעות מיניות מצד הבעל – כאשר לאחר בדיקת הגורמים הרשמיים (משטרה; לשכת רווחה; וועדת תסקירים, ומכון שמיר למסוגלות הורית) נקבע כי מדובר בטענות שלא הוכחו והומלץ על משמורת משותפת.

המגרעת השנייה, היא התנהלות משפטית פתלתלה וחסרת תום לב מצד האישה. בתחילת הדרך הגישה האישה תביעת גירושין אליה היא כרכה את נושאי הקטינים והרכוש, לאחר מספר שבועות היא הגישה בקשה למחיקת כל התביעות. נציין שכבר בבקשות שקדמו לבקשת המחיקה היא הביעה חוסר אמון בגורמי הרווחה (הדבר הוזכר גם בתסקירי הרווחה) ובכל גורם רשמי אחר, לרבות משטרת ישראל שבדקה את תלונותיה.

סקירת ההליכים המשפטיים בתיק 

בראשית הדברים נסקור את עיקרי ההליכים שנערכו לפנינו.

ביום 27/7/21 הגישה האישה תביעת גירושין כרוכה שבה היא הטיחה טענות חמורות ביותר נגד הבעל. לדבריה, הבעל פגע פגיעות מיניות בבת, עוד נכתב כי גם אבי הבעל-הסבא, פגע פגיעות מסוג זה גם בבן.

בכתב התביעה היא כותבת שחיי הנישואין הגיעו לקיצם – "האיש הקניט והשפיל את האישה, פגע בה בנפשה… פגע פגיעות מיניות בקטינה-דבורה"(סעיפים 4-5); "היא סבלה ממסכת התעמרות והתעללות מצד אבי הבעל ובני משפחתו כשהוא  מדריך את בנו (=הבעל) להוביל את האישה לקצה קצהו של היכולת שלה ולהביאה להתפרצויות זעם… היא התמודדה עם יחס מנכר מצד הבעל ומילים משפילות כלפיה.. ריסק את נפשה… הבעל נעדר עד שעות הלילה המאוחרות כי הוא היה הולך  לעבוד עם אביו … חוסר התעלמות ממושכת וחוסר היחס שלו כלפיה היו גורם משמעותי לקונפליקטים קשים בין הצדדים" (סעיף 18). בסיכום התביעה היא כותבת כי חיי הנישואין הגיעו לקיצם ויש לחייב את הבעל לתת גט, ולחייבו במלוא הכתובה.

לתביעת הגירושין שלה היא כרכה את נושאי המשמורת ומזונות הקטינים.

בכתב התביעה היא קובלת על לשכת הרווחה המתעלמת מטענותיה על מסוכנותם המינית של הבעל ובני משפחתו כלפי הילדים. היא סירבה לקבל את עמדת העו"ס שהבהירה לה שבדיקת נושא זה איננו בסמכותה, בפרט  שהתיק במשטרה נסגר ללא כל תוצאות לאחר שהילדים נחקרו על ידי חוקרת ילדים.

בדו"ח לשכת הרווחה מיום 23/1/21 נמסר כי בתיק זה התכנסה וועדת תסקירים והחליטה על קיום הסדרי שהות של הקטינים עם האב ללא פיקוח. הצדדים גם קיבלו את המלצת וועדת התסקירים שהפנתה אותם לערוך אבחון מסוגלות הורית ובדיקת הערכת מסוכנות מינית לשני ההורים. 

בית הדין נתן תוקף להמלצות אלה.

הבעל קבל על הפרות הסדרי שהות מצד האישה העושה דין לעצמה ומונעת ממנו את הסדרי השהיה עם הילדים. בתסקיר מיום 22/3 דיווחה לשכת הרווחה על ששה מפגשים תקינים וטובים שהיו לאב עם הבת, בנוכחות עו"ס.

לא חלף שבוע ימים מאימוץ מסקנות וועדת התסקירים, וביום 6/2/22 האישה הגישה בקשה למחיקת כל התביעות שהיא הגישה בבית הדין. בנימוקי הבקשה היא כתבה "בא כוחי (עו"ד א' א') הגיש את התביעות שלא מדעתי, וישנם דברים שהצניעות יפה להם ולא ראויים שייפתחו בבית דין זה". טענה מופרכת זו של הגשת כתבי תביעה שלא מיוזמה למרות ייפוי הכוח שעורך דינה  המציא מטעמה, היא כמובן טענה מופרכת.

הבעל התנגד לביטול הדיון.

נקבע מועד דיון ליום ב' באדר (3/2/22) אך האישה נעדרה ממנו. 

בדיון שלאחריו (ביום ב' באדר (8/3/22)) סירבה האישה להשיב לשאלות בית הדין אם היא מוכנה להתגרש, ונצטט מהפרוטוקול:

"ביה"ד: את רוצה להתגרש?

האישה: לא אמרתי שאני לא רוצה להתגרש, אמרתי שלא תבעתי את זה.

ביה"ד: את רוצה שלו"ב עם בעלך, לחיות איתו חיי שלום?

האישה: אני עדיין לא התעסקתי בעניין הגירושין, התעסקתי בעניין הילדים, כשיתבעו אותי, אני אענה.

ביה"ד: השאלה אם את רוצה את בעלך שיחזור הביתה, או שאת רוצה להתגרש ממנו?

האישה: אני לא מתעסקת בזה, כשתהיה תביעת גירושין, אני אתעסק בזה, זה לא מה שמעסיק אותי כרגע, רק נושא הילדים.

מדובר אפוא בהתחמקות והמשך ישיר להבעת חוסר האמון שלה בכל המערכות, והגורמים הרשמיים שלא קיבלו את עמדתה בעניין הקטינים, לרבות בית הדין.

בעקבות הדיון, בית הדין דרש מהבעל להבהיר את עמדתו על המשך ההליכים, וזה השיב כי הוא מעוניין לפתוח תיק גירושין, אך  בשאר הנושאים – הקטינים והרכוש – הוא מעוניין להתדיין בהם בבית המשפט. בהתאם לכך, נסגרו כל התיקים. לאחר סגירתם, פתח הבעל תיק גירושין והגיש תביעת גירושין משלו.

בכתב התביעה של הבעל שהוגש ביום 30/3/22 גולל הבעל את מנת הסבל הגדולה שנפלה בחלקו בעקבות האשמות השווא בפגיעות מיניות שמעולם לא היו; הבושות והביזיונות שהוא ובני משפחתו  ספגו; הוא ציין לעמדת גורמי הרווחה לרבות וועדת התסקירים הנ"ל שבעצם טיהרו את שמו, ואת סגירת התלונות נגדו במשטרה.

לתביעת הגירושין הוא פירט מספר עילות כמו מורדת – במניעת יחסי אישות בשנתיים האחרונות של הנישואין; ובנוסף עילת עוברת על דת "המוציאה דיבה עליו ועל משפחתו בפני השכנים ובני משפחתה המורחבת בהשמעת טענותיה, המומצאות כפי דמיונה".

נציין כי סמוך להגשת תביעת הגירושין של הבעל, הומצא לבית הדין דו"ח מקיף ומעמיק שנערך על ידי המרכז הרפואי שמיר בראשות פרופ' לב-ויזל, ראש המכון. בעריכת הדו"ח השתתפו פסיכיאטרית ופסיכולוגית, ונערכו למשפחה מבחנים ומבדקים מקיפים ומעמיקים. בפתיחת הדברים נכתב כי "הדו"ח נערך לאור פנייתו של בית הדין הרבני והשאלה המרכזית שעמדה למבחן הייתה מסוגלותם ההורית של ההורים ומצבם הנפשי של הילדים – זאת לאור חשדות/האשמות של האם כלפי האב לגבי אפשרות פגיעה מינית של האב בבתם".

מדובר בדו"ח קשה ומטלטל. בדברי הסיכום של הדו"ח נכתבו הדברים הבאים:

"לא נמצא כל אישוש להאשמות האם לגבי פגיעה מינית במי מהילדים, ונהפוך הוא, הקשר הפיזי והרגשי בין האב לילדיו שנצפה במפגשים והתייחסותה של ד' (=הילדה בת ה-5) במופגן כלפי האם לאפשר לה לראות את אביה, כמו גם החומרים שעלו מתוך האבחון ההשלכתי של ד' הצביעו באופן ברור ומובהק כי האב משמש עבור הילדים משענת בטחון קיומי". (הדגשה הוספה, א"י).

על האישה נכתבו דברים קשים:

 "מצבה הרגשי נפשי קשה, הכולל חוסר ארגון מחשבתי, עיוות חשיבה ותחושת נרדפות וקושי בין הבנת הקשר בין התנהגותה לתגובות הסביבה, עד כדי מחשבות שווא וליקוי בבוחן המציאות. קרוב לוודאי שמצב זה הוא על רקע של התעללות ממושכת רגשית ופיזית בילדות, שכללה הזנחה רגשית. עולה גם שאלה לגבי אפשרות שהיא חוותה פגיעה מינית בילדות, זאת על אף שהיא שללה אפשרות זו. התנהלותה הבלתי יציבה של האם, מעלה דאגה לשלומם של הילדים, ונראה כי יש צורך במעורבות הרווחה להבטחת שלומם".

ההמלצות המעשיות שהומלצו על ידי המומחים היו החלת משמורת משותפת, כשהאב יקבל את הילדים בביתו ללא כל פיקוח. הומלץ לאם לקבל טיפול נפשי ממוקד טראומה, מעקב פסיכיאטרי ותרופתי, ובחינת החשד להתמכרות (לריטלין/אטנט). גם הומלץ להורים לקבל הדרכה הורית,  במטרה לאפשר לילדים להתמודד טוב יותר עם התפרקות הבית.

מקריאת דברים קשים אלה עולות מחשבות נוגות אודות הסבל והבושות שהאב ובני משפחתו נאלצו להתמודד עימן בתקופה האחרונה. ההתמודדות כאן קשה שבעתיים מאחר שמדובר במשפחה חרדית (הבעל אברך כולל). חשיפת פרשייה כעורה זו בקרב המשפחות המורחבות של הצדדים, ובקרב הקהילה החרדית, יוצר קושי עצום של התמודדות. 

כפי שנכתב בדו"ח – "לא נמצא כל אישוש להאשמות אלה"; וברמזים עבים נכתב כי כפי הנראה האשמות אלה באו על רקע מצוקתה הנפשי הקשה של האישה שפעלה מתוך "מחשבות שווא, וליקוי בבוחן המציאות", כאשר "ייתכן והגורם לכך הוא הזנחה נפשית ו/או פגיעה מינית אותה חוותה האישה בילדותה".

עילות גירושין

בסכסוך קשה זה, כאשר שני הצדדים חפצים בגירושין לכן יש לראותם כבני זוג המורדים זה על זה (רבינו ירוחם ח"ח נכ"ד) ויש לחייבם להתגרש, ולאלתר. שנתיים ימים שאין ביניהם יחסי אישות, ורמת השנאה והמשטמה ביניהם גבהה לשחקים. בנסיבות אלה חובה על הצדדים להתגרש.

בנוסף לכך, והוא העיקר, יש לדון על עיקרו של  הסכסוך. השאלה המרכזית העומדת כעת לדיון היא אם יש להכיר באשמות שווא כנגד הבעל (טענה בדבר פגיעה מינית בילדים) כעילת גירושין המחייבת בגט, או לא. ובכלל, יש לברר מתי יש להכיר בהטחת האשמות ועלבונות עילת גירושין, ומתי לא.

עוברת על דת באישה המאיימת על הבעל להורגו

כתב הרמ"א (אבן העזר סי' קט"ו, ד'):

"אישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים כדי להורגו אם יעשה לה דבר, מקרי עוברת על דת" (הגהות מיימוני פרק כ"ד).

דברי הרמ"א שכתב "שגזמה לבעלה להורגו" סתומים ולא מבוארים.

יש מקום להסתפק אם הכוונה לאיומים ולדיבורים בלבד, או שהכוונה לאיומים שגם באו לכלל מעשים – דהיינו שאותו גוי אלים אכן בא ואיים על הבעל בסופו של דבר. 

לשם כך נעיין במקור ההלכה.

    מקור הדברים נמצא בהגהות מימוני (פרק כ"ד מהלכות אישות אות ג'), והיא תשובת מהר"ם ב"ר ברוך (דפוס לבוב, תשובה רמ"ה), כתב:

"ועוד אחרי שהביאה ריק אחד רוצח על בעלה לגוזמו אם יעשה לה דבר וגיזם לו להורגו לא גרע ממקללת יולדיו בפניו לאבא שאול… (כתובות ע"ב) והילכתא כוותיה, כל שכן הכא דמגזמת לו להורגו. ועוד דחשיבא כמדברת עם כל אדם כדאמרינן בפרק המדיר (שם) בההיא ערביא דהוה יתבא ושדי פיכלא וטווה ורד כנגד פניה, כיוון דחזיתן, פסיקתיה לפילכה שדיתיה, אמרת לה עולם הב לי פלך – אמר בה מר עוקבא מילא וכו' עד רבנן אמרי מדברת עם כל אדם אמר בה. וכל שכן זאת שבאת עם אותו ריק ודברה עמו כל שכן שבשביל אהבתה גיזם לבעל להורגו. מיהו כיוון שלא התרה בה בעדים אינה יוצאת בלא כתובה".

מבואר בתשובת המהר"ם שמדובר שהאישה "הביאה ריק אחד רוצח על בעלה לגוזמו אם יעשה לה דבר". כלומר, לא מדובר בדברי איום בעלמא של האישה נגד בעלה, אלא בדברי איום שבאו לכלל מעשה ואותו גוי בא ואיים על הבעל, לבקשת האישה.

לכאורה מבואר שאם האישה הייתה רק מאיימת על הבעל ברצח – לא היה לה דין של עוברת על דת. רק בגלל שהדבר בא לידי מעשה -כשאותו גוי רוצח בא ואיים ברצח על בעלה, יש לאותה אישה דין של עוברת על דת.

אולם הדבר צריך עיון: הלוא המהר"ם הוציא את דינו מדין מקללת את בעלה שהוא דין העוברת על דת מדין התלמוד, ואם כן לכאורה גם באיום בלבד כשהיא איימה עליו שהיא תיעזר באותו גוי רוצח היא תיחשב כעוברת על דת –  והדבר לא יגרע מדין אישה המקללת את בעלה שלא בא לכלל מעשה!

לכאורה כך גם מורים דברי הרמ"א שהביא את דינו של המהר"ם בסתם ובקיצור. הרמ"א לא הזכיר את מה שנכתב בתשובת המהר"ם שמדובר שאותו גוי רוצח כבר בא ואיים על הבעל -ולכאורה היה נראה שהרמ"א הבין שאין צורך במעשה של איום מצדו של אותו גוי על הבעל. כלומר הרמ"א הבין שלמרות שאותו מקרה עליו נשאל המהר"ם היה כשאותו גוי בא ואיים על הבעל – מכל מקום גם בלאו הכי באיום ברצח בלבד יש להכיר באישה כעוברת על דת.

 בהקשר זה  יש להעיר מדברי הגמרא במסכת שבועות:

"דאמר רב נחמן האי מאן דנקט נרגא ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא, ואשתכח דקטיל ושדי, לא אמרינן דהוא קטליה משום דעביד איניש דגזים ולא עביד".

כלומר, אדם שאיים לכרות את עץ הדקל של חברו, אזי אנו תולים שכוונתו היתה רק לאיים ולא לכרות בפועל, ולכן אין לחייב אותו בתשלומי אותו דקל אם הדקל נמצא לאחר מכן כרות. (ועיין תוספות ב"ב ל"ג).

הרי מבואר שלעניין דיני נזיקין אין לראות באיום כרגליים לדבר או כהוכחה לחייב אותו בנזק ולתלות בו את ביצוע הנזק – זאת משום שרגילות שאדם מגזים באיומיו. אם כן יש להעיר שאולי גם בעוברת על דת אין לראות בדיבורי האיומים שלה כריעותא ולהחשיב אותה כעוברת על דת.

אולם יש לחלק בין הדברים: בדיני נזיקין נדרשת הוכחה לביצוע הנזק, ולכן איומים והצהרות מוקדמות אינם בגדר אומדנה מוכחת שאכן אותו אדם הוא זה שביצע את מעשה הנזק שקרה לאחר מכן. שונה הדברים בדין מקללת את בעלה או מאיימת עליו ברצח – שם  האיום והקללה בעצמם הם בעצמם דינא דעוברת על דת.

דברי איום וגיזום – דיבורים או מעשים?

   לאחר החיפוש בספרי רבותינו האחרונים מצאנו כי הדברים כבר מבוארים ומפורשים בדבריהם.

     ה'נודע ביהודה' (אבן העזר תניינא תשובה פ"ט) נשאל בעניין "איש אחד שאשתו הוציאה עליו קול שהוא מזנה עם זכרים במשכב זכור, ומחמת זה טוען שהפסידה כתובה".

הרב  השואל סבר לדמות מקרה זה לדברי הגהת המימוני והרמ"א הנ"ל שהיא נקראת עוברת על דת, אולם ה'נודע ביהודה' דחה בתוקף את דבריו, וזה לשונו:  

"אין הנידון דומה, כי שם הביאה רוצח לגזם להורגו, וכן הרמ"א כתב שרוצה לשכור כותים להורגו, אבל זו אף אם אמרה על בעלה שעובר עבירה – זו לא אמרה שרצונה להביאו במשפט הערכאות על זה לגרום להורגו. הגע בעצמך, בדיניהם (=חוק המדינה הנוצרי) אם האיש יש לו אישה והוא מזנה עם אחרת אפילו פנויה חייב מיתה, ואם כן אישה שתוך המריבה אמרה לבעלה שהוא רועה זונות נימא שאבדה כתובה? – לא שבקת חיי לנשים! ועוד, אפילו לפי דמיונו – למה לא ראה את סוף דברי הגהות מימוני שם שצריכה התראה תחילה ואם הבעל אומר שהתרה בה והיא מכחשת חייב ליתן כתובה".

דברים ברורים ונוקבים כותב כאן ה'נודע ביהודה'. לדבריו  רק איום מוחשי שבא לכלל מעשה אותו יש לדון כדין עוברת על דת. לפיכך, רק כאשר האישה הביאה את אותו גוי רוצח כדי לאיים על בעלה, או שהיא הצהירה לפני הבעל כי בכוונתה לשכור גוי רוצח שיאיים עליו – היא הנקראת עוברת על דת. אולם אישה המאיימת איומים שונים תוך כדי מריבה עם בעלה – אין דינה כדין עוברת על דת.

כדברי ה'נודע ביהודה' כתב גם המהר"א די בוטון (בעל ה'לחם משנה' על הרמב"ם) בשו"ת 'לחם רב' (תשובה נ"ג). השאלה שם הייתה בעניין "ראובן שאשתו מתקוטטת עמו מדי יום ביומו ומקללת ומחרפת אותו בפניו כמה קללות נמרצות ובכלל החרופים והגדופים היא אומרת לו ששוכב עם בתו הנשואה, ועם כלתו". 

בתשובה שם האריך המהרא"ד בביאור הסוגיה בדין עוברת על דת המקללת יולדיו בפניו, שלהפסיד אותה מכתובתה נדרשת התראה, ועוד כתב שנדרש תנאי נוסף כפי שכתב בתשובת הרמב"ן שהאישה מקללת אותו מיוזמתה ("בחינם" כלשון הרמב"ן) ולא כשהקללות והנאצות באות מתוך מריבה בגלל שהבעל מצער או מכה אותה. אלה דבריו: 

"והשני נראה לי דבמשנה הוזכר סתם המקללת יולדיו בפניו, דמשמע דבכל גוונא מפסדת כתובה, מכל מקום אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך, דאין אדם נתפס על צערו, ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה ואין להפסידה. ומוכח כן לכאורה מלשון הרמב"ן שהבאתי שאמר אם מקללתו חינם הדין עמו … ומשמע דמקללת דיוצאת (=בלא כתובה) הוי מקללת חינם כדפתח ברישא, אבל אם אינו חינם אלא לסיבה אין להפסידה בשביל כך". 

 בעל הכנסת הגדולה בסי' קט"ו (הגה"ט אות י'-י"א), והבאר היטב ס"ק ט"ו הביאו את דבריו להלכה.

מבואר מתשובת בעל ה'לחם רב' כדברי ה'נודע ביהודה', ולכן כאשר הקללות או האיומים ברצח או באלימות באו מתוך מריבה וסכסוך – אין לדון את האישה כעוברת על דת. בהתאם לכך כתב ה'נודע ביהודה' שאם אותם איומים באו לכלל מעשה, כגון שאותו גוי רוצח בא ואיים על הבעל (כתשובת המהר"ם), או לחילופין כאשר האישה הצהירה כי בדעתה לשכור גוי רוצח (כפי שכתב ה'נודע ביהודה') – במקרים אלה לכאורה אין כל הבדל אם הדבר בא מתוך מריבה, או לא. במקרים אלה אישה זו תידון כדין עוברת על דת למרות שהדבר בא מתוך מריבה.

כלומר רק בדין עוברת על דת שהיא מקללת את הבעל ואת אביו שלא עשתה מעשה, אמרינן שאם היא קיללה מתוך צער ומריבה – אין לדון אותה כעוברת על דת. אולם כשהיא כבר עשתה מעשה והביאה לבעל גוי רוצח שיאיים עליו – כאן לכאורה היא תידון כעוברת על דת גם כשהדבר נעשה מתוך מריבה כפי שעולה מדברי ה'נודע ביהודה'. כלומר יש חילוק בין דיבור לבין מעשה כאשר הדבר נובע מתוך קטטה ומריבה.

ואכן מצאתי כן  בפסקי דין רבניים (כרך א' עמ' 333 ואילך – מהרבנים הגאונים הגר"י עדס, הגרי"ש אלישיב ווהגר"ב  ז'ולטי, זצ"ל) שם דובר באישה שתוך כדי קטטה ומריבה שפכה חומצה חריפה וגרמה לבעלה עיוורון בעין אחת. הגרי"ש אלישיב זצ"ל הביא את דברי הרמ"א הנ"ל ואת דברי הבאר היטב (המהר"א די בוטון) שבמקללת מתוך קטטה אין לה דין של עוברת על דת, ולפי זה כתב שלכאורה גם בנדון שלו, שהאישה שפכה חומצה על הבעל, כיוון שעשתה כן מתוך קטטה אין לדון אותה כעוברת על דת, אולם לאחר מכן נכתבו דברי הסתייגות, וזה לשונו שם:

"אולם לכאורה נראה שאין להשוות דיבור למעשה, דרק באישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להורגו, יתכן לומר שלא מקרי עוברת על דת אם אמרה זאת מתוך כעס וקטטה, משום דעביד אינש דגזים מתוך כעס וקטטה, אבל אם גם עשתה מעשה ושכרה גוי כדי להרוג את בעלה, בזה יש לומר דאין לחלק בין אם עשתה מתוך כעס וקטטה או לא, דבכל האופנים מקרי עוברת על דת"[1]. 

והם הם הדברים, רק שבפד"ר הנ"ל לא הובאו דברי ה'נודע ביהודה' הנ"ל שכתב כן במפורש.

(למרות האמור בחילוק שבין מעשים לדיבורים,  בהמשך דבריו  הגרי"ש אלישיב זצ"ל סייג את הדברים וכתב ש"מכל מקום נראה שאין לקבוע בזה כללים קבועים, אלא בכל מקרה יש לדון לפי מדת הכעס והצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האישה, כלומר לחשב את מידת התגובה בהתאם למידת הצער שגרם לה הבעל והכול צריך להיות מידתי. ולכן "במקרה כזה שהבעל מכה אותה ומצער אותה, האישה תשפוך על בעלה חומצה בכוונה תחילה לעוור אותו כדי להתנקם בו, בוודאי שדינה כעוברת על דת". עיי"ש עוד בדבריו).

נחזור לדברי ה'נודע ביהודה' שכתב כי אישה המעלילה על בעלה בעבירה פלילית שחייבים עליו עונש מיתה בערכאות  "אף אם אמרה על בעלה שעובר עבירה זו – לא אמרה שרצונה להביאו במשפט הערכאות על זה לגרום להורגו".

כלומר, כל עוד אותה אישה לא הגישה תלונה במשפט הערכאות – למרות שהיא הוציאה עליו קול וביזתה אותו ברבים – אין לראותה כאישה העוברת על דת, היות והיא עושה זאת מתוך כעס ומריבה עם בעלה. גם כל עוד היא גם לא הצהירה בפניו כי בדעתה להביאו במשפט הערכאות, אין בדברים אלה ממש. רק הגשת תלונה רשמית במשפט הערכאות, או הצהרה ברורה כי רצונה להגיש תלונה בערכאות – הן אלה  שיגרמו לאישה זו להיחשב עוברת על דת, וזאת משום שבכך היא עושה מעשה עבירה שיש בו כדי לפגוע בבעל עצמו. (ייתכן וכיום בחינת רצינות הצהרתה תבוא למשל לידי ביטוי אם היא תשכור עו"ד עבור הגשת תלונת השווא שלה לרשויות).

ה'נודע ביהודה' הכריח את הדבר מכוח סברה:

"הגע בעצמך, בדיניהם אם האיש יש לו אישה והוא מזנה עם אחרת אפילו פנויה חייב מיתה. ואם כן אישה שתווך המריבה אמרה לבעלה שהוא  רועה זונות נימא שאבדה כתובה?! – לא שבקת חיי לנשים!"

כלומר, באותה תקופה שבה חי ה'נודע ביהודה', (פראג, אמצע המאה ה-18), על פי חוקי המשפט הנוצרי – אדם נשוי שנתפס בוגד באשתו ומזנה עם פנויה, נידון למוות (!). כותב ה'נודע ביהודה' שאין כל היגיון אם נאמר שאישה המגדפת את בעלה שהוא רועה זונות שבשל כך יהיה לה דין עוברת על דת – (בגלל שהחוק הנוצרי מחייב על כך גזר דין מוות) – כדין אישה המגזמת על בעלה לרוצחו, כדברי המהר"ם והרמ"א. לא ייתכן שכל קללה והטלת אשמה מסוג זה תחיל על האישה דין עוברת על דת, שאם כן הרי אתה כורת את חייהן כל הנשים!  

משום כך כתב ה'נודע ביהודה' בפשיטות שרק אם האישה הצהירה שבכוונתה "להביאו במשפט הערכאות" דהיינו להגיש נגדו תלונה (או אם כבר הגישה) – רק אז דינה יהיה כדין עוברת על דת.

      נמצאנו למדים כי קללות וגידופים והאשמות שווא חמורים ככול שיהיו – גם כשמדובר באישה שנטען כלפיה שהיא הוציאה עליו קול שהוא מזנה עם גברים במשכב זכר – אין לדון אותה כאישה העוברת על דת – הואיל והדבר נעשה מתוך מריבה וסכסוך. כל עוד והדברים לא באו לכלל מעשה, דהיינו לכדי הגשת תלונה בערכאות אין לה דין של עוברת על דת.

פליאה על דברי רבותינו – ויישוב נכון לדבריהם

על דברי רבותינו הנ"ל יש לדון, ויש להתעמק בדבריהם. לכאורה דברים אלה נסתרים מהלכה מפורשת במסכת כתובות (דף ע"ב, עמ' א'), ונעתיק את לשון ההלכה מהרמב"ם בפרק י"ג מהלכות אישות הלכה י':

"הדירה שלא תשאל ושלא תשאיל מכלי הבית שדרך כל השכנות לשאול אותן ולהשאילן, כגון נפה וכברה ריחיים ותנור וכיוצא בהם, יתיר נדרו או יוציא וייתן כתובה, מפני שֶמֵשִּיאָה שם רע בשכונותיה.

וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ורחיים ותנור וכל כיוצא בהם, ושלא תארוג בגדים נאים לבנה במקום שדרכן לארוג אותם לבנים – תצא בלא כתובה מפני שֶמֵשִּיאָתוֹ שם רע בשכונתו שהוא כילי", עכ"ל.

מקור ההלכה הוא מדברי הגמרא בכתובות דף ע"ב מימרא דרב כהנא וברייתא שם.

ובשיטה מקובצת שם כתב-

"שמשיאה (צ"ל: שמשיאתו) שם רע, שהרואה אותה אומרת אין בעלה מניחה להשאיל ולא לשאול כלי משכניו כדי שלא ישאלו גם הם אותם שלו ונמצאת שגרמה לו שם רע שאומרין עינו צרה בכליו. רש"י ז"ל במהדורא קמא".

כלומר בעל המונע את אשתו מלהשאיל כלים לשכניה, וכן להיפך – אישה המונעת עצמה מלהשאיל כלים לשכנותיה, יש בכך עילת גירושין לחייב בגט משום הבושה והביזיון בקרב שכנותיה.

יתרה מכך, מבואר כאן שגם כשהאישה מקבלת על עצמה בנדר שלא להשאיל כלים לשכנותיה – הואיל ובעקיפין התוצאה מזה היא הַשָּאַת שמו הרע של הבעל בקרב שכניו שיחשדו שהדבר נבע ממנו – דהיינו שכביכול הוא ציווה כן לאשתו מחמת קמצנותו, לכן יש בכך עילת גירושין והאישה תצא ללא כתובה! 

אשר על כן הפליאה כאן על רבותינו האחרונים היא לכאורה גדולה – כיצד ייתכן שהַשָּאַת שם רע של קמצנות תהווה עילת גירושין, בעוד הוצאת שם רע חמורה יותר כמו במקרים שהאישה מעלילה על בעלה שהוא פרוץ במשכב זכור או שהוא רועה זונות (כמי שפורט בתשובות האחרונים הנ"ל)  – לא תהיה בכך עילת גירושין משום ד"לא שבקת חיי לכל הנשים" כלשונו של ה'נודע ביהודה'?! ולכאורה הוא פלא!

לאחר העיון הדברים פשוטים וברורים. קושיה זו בטעות יסודה.

קיימת הבחנה ברורה בין שני הדברים: יש להבחין בין הַשָּאַת שם רע המתקבל כדבר מוחלט, אמיתי, ואובייקטיבי אצל השכנים והקהילה – והוא דין הגמרא הנ"ל שיש בכך עילת גירושין, לבין הוצאת שם רע רגיל שאיננו מתקבל כדבר אמיתי, אלא כדברי גדופים מכוערים הנולדים מכוחה של מריבה, כשהדברים נאמרים מתוך כעס ומתפרסמים ברבים – והוא דינם של רבותינו האחרונים הנ"ל, ונבהיר. 

בעל המונע מאשתו מלהשאיל כלים גורם לשכניו ולשכנותיו להחליט ולקבוע מבחינה אובייקטיבית שאשתו של בעל זה – השכנה שלהם –  היא אישה קמצנית הבוחרת לנתק את עצמה מסביבתה. הוא פוגע קשות בתדמיתה של אשתו, ללא תקנה. הַשָּאַת שמה הרע על האישה מתקבלת אצלם כדבר נכון ואמיתי, וכמציאות מוכחת. שכנתם מסרבת בתמידות להשאיל ולהשכיר כלים, והיא חיה את חייה לעצמה. היא משוללת מכל נתינה וחסד, ובכך היא מנתקת את עצמה מיחסי שכנות ורעות תקינים עם שכנותיה.

כנ"ל באישה המונעת את עצמה מלהשאיל כלים לשכנותיה. בהחלטה זו היא פוגעת קשות בתדמיתו של בעלה משום שמעתה שכניו ימדדו אותו כאדם כִּילַי וקמצן, הבוחר להתנתק מחברת שכניו. 

לעומת זאת הוצאת שם רע בדברי כיעור וזימה כשהדבר יוצא מתוך מריבה וסכסוך, למרות הבושות וההתבזות – הדברים לעולם לא יתקבלו כדבר אמיתי ואובייקטיבי. למרבה הצער, כך הוא דרכו של סכסוך זוגי חריף: גידופים, נאצות וקללות, הם כלי המשחק של כל צד כלפי רעהו. כאשר השנאה והמשטמה בין הצדדים גדולה, כל צד עלול להטיח בצד השני דברי כיעור ונאצות קשים, ואף לפרסמם ברבים. 'במלחמה כמו במלחמה'… אומר הפתגם הידוע.

 למרות הביזיונות והבושות שיש בהוצאת שם רע זה, ולמרות שכבר קבעו חז"ל שהמכנה שם רע לחברו והמלבין פני חברו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא, (בבא מציעא דף נ"ח) – עדיין אין בכך עילת גירושין כדין המֵשִּיאָתו שם רע בשכניו. הטעם מבואר: הוצאת שם רע זו לא מתקבלת אצל השכנים והקהילה כמציאות אמיתית, אלא כפירות באושים של סכסוך קשה, ותו לא.

הבחנה לשונית ברורה בין הַשָּאַת שֵם רַע, לבין הוֹצָאַת שֵם רַע

אם נדקדק היטב בלשון הגמרא והרמב"ם נראה שזוהי גם המשמעות הלשונית הנכונה בהגדרת הדברים. לשון הגמרא, הרמב"ם והמחבר בשו"ע הוא "מפני שֶמֵשִּיאָה שם רע בשכנותיה", וכן "שֶמֵשִּיאָתוֹ שם רע בשכניו". הַשַָּאַת שֵם רָע איננו הוֹצָאַת שֵם רָע, ויש הבדל מהותי בין הדברים.

נאמר בספר בראשית (ג', י"ג) "הנחש הִשִּיאַנִי ואכל" – ובתרגום אונקלוס ובפירוש רש"י ביארו "הִטְעַנִי" כמו שנאמר "אל יַשִּא לכם חזקיהו" (ישעיהו ל"ו). בפירוש המצודות לספר ישעיה פירש  שהוא מלשון הַסָרָה וּפִיתּוּי. במחברת מנחם בן סרוק בערך 'שא' פירש שהוא מלשון הסתה כדרך שנאמר "אַל יַשְאַךָ אלקיך" (מלכים ב' י"ט, י'); "הִשִּיאוּךָ יכלו לך" (עובדיה א, ו'). בתרגום יונתן בן עוזיאל ביאר במובן של הטעיה, כפירושו של רש"י.

ביאור דברי הגמרא מפני שֶמֵשִּיאָה שם רע בשכנותיה – לפי הפירוש שהַשָּאָה היא הטעיה, הכוונה כאן שהבעל מטעה את דעת שכנותיה של אשתו שיחשיבו אותה כאישה קמצנית בכך שהיא איננה משאילה להן כלי בית. גם לפי הפירוש השני שהוא לשון הסתה ופיתוי, הכוונה דומה: הבעל מסית בצורה עקיפה את השכנות נגד אשתו וגורם להן להתייחס אליה בשלילה ובבוז. זאת כשהוא מונע ממנה מלהשאיל להן כלי בית.

לעומת זאת, הוצאת שם רע לעולם תבוא במובן של הוצאת דיבה, עלילה, דברי שקר וגידופים שאין לקבל אותם כמציאות נכונה אלא כהכפשה וזילות.

 ראו דברים כ"ט, י"ט – "וענשו אותו מאה כסף כי הוציא שם רע על בתולת ישראל"; ובתלמוד כתובות מ"ו  בסוגיית הוציא שם רע על הנישואין הראשונים; שו"ע אורח חיים (הלכות יוה"כ סימן תר"ו) "ואם הוציא עליו שם רע אינו צריך למחול לו" (משום שיש ששמעו בחשד ולא שמעו בפיוס ונשאר השם רע), ועוד.

אמור מעתה הַשָּאַת שם רע תוגדר על פי קבלת הדברים אצל השכנים והקהילה – כמציאות מוכחת ונכונה.  שונה הדבר בהוצאת שם רע שתוגדר על פי הוצאת הדברים ופרסומם, גם אם הם מתקבלים על לב שומעיהם בערבון מוגבל ובספקנות רבה. 

ראוי לציין כי ב'מילון ספיר' בערך 'הַשָּאָה' נכתב כי בעברית החדשה (בהשפעת הפסיכולוגיה) השימוש במינוח הַשָּאָה מוגדר: "שליטה ברצון הזולת, העשויה לכוון את מחשבתו או את פעולותיו בכיוון מסוים" (ובלועזית – "סוֹּגֶסְטִיָה").

דומה גם הגדרה עכשווית זו מתאימה מאוד לרוח הדברים שכתבנו. הנהגה קבועה לאסור על אישתו להשאיל כלים לשכנותיה –  מְכַוֶונֶת וּמְכוֹנֶנֶת את דעתם השלילית כלפי אשתו הרואים בפעולותיה מציאות נכונה של התנתקות וניכור.

סיכומם של דברים

נחזור לדברי רבותינו האחרונים – ה'נודע ביהודה' וה'לחם רב' – מהם עולה כי הכפשות ודברי גידופים המופצים ברבים איננה עילת גירושין. למרות הכיעור והבושה בהוצאת לעז בדברי כיעור מגונים, אין בהן כדי לחייב בגט מדין עוברת על דת באישה, או עובר על דת באיש. דברים אלה נעשים מתוך כעס ומריבה, וכך הם גם מתקבלים על שומעיהם. (בהקשר זה ראו שו"ע אבה"ע סי' קע"ח, י' – "מי שהוציא קול על אשתו שזינתה ואמר שנתברר לו הדבר ואחר כך אמר שאינו אמת אלא שמחמת הכעס שהכעיסתו הוציא קול זה, אם נותן אמתלא לדבריו מותרת ואם לא אסור לו" והוא מתשובת הרא"ש כלל ל"ב, ו').

לעומת זאת כאשר האישה מצהירה לבעל כי בכוונתה לשכור גוי רוצח שיאיים עליו (ובלשוננו היום: "גורמים עברייניים") כפי שכתבו המהר"ם והרמ"א, או שהיא הגישה תביעה לשלטונות בטענות שווא שונות על פגיעות מיניות או סטיות אחרות – כפי שהעלה ה'נודע ביהודה', כאן יש לדון את האישה כאישה העוברת על דת שחייבת לקבל גט, אך את כתובתה היא תפסיד רק אם התקיימה בה התראה, כנפסק בהלכה.

       מן הכלל אל הפרט אל המקרה שלפנינו

את המקרה שלפנינו יש לדמות לדבריו של בעל ה'נודע ביהודה' הנ"ל. האישה הגישה את תלונות ואשמות שלה כנגד הבעל בדבר פגיעה מינית בקטינים לכל הרשויות המוסמכות (משטרה, רווחה) במטרה שהבעל יוכר פדופיל ותישלל ממנו הזכות לראות את ילדיו. תלונת שווא היא עילת גירושין של עוברת על דת, כמבואר ב'נודע ביהודה'. האשמות האישה התבררו נכון לעכשיו כהאשמות לא מוכחות וכניסיון לתפור לבעל תיקי פלילי. התלונות במשטרה נחקרו, והתיק נסגר. כך גם גורמי הרווחה,  וועדת התסקירים, ומומחי מכון שמיר שערכו את דו"ח המסוגלות ההורית וקבעו בבירור שאין כל ממש בטענותיה  של האישה, ואף העלו על נס את האב שמשמש לילדים משענת ביטחון, כלשונם.

נחזור על מסקנות הדו"ח:

"לא נמצא כל אישוש להאשמות האם לגבי פגיעה מינית במי מהילדים, ונהפוך הוא, הקשר הפיזי והרגשי בין האב לילדיו שנצפה במפגשים והתייחסותה של ד' (=הילדה בת ה-5) המופגן כלפי האם לאפשר לה לראות את אביה, כמו גם החומרים שעלו מתוך האבחון ההשלכתי של ד' הצביעו באופן ברור ומובהק כי האב משמש עבור הילדים משענת בטחון קיומי".

בנסיבות אלה יש להכיר באישה-הנתבעת כעוברת על דת החייבת לקבל את גיטה, כמבואר בדברי המחבר והרמ"א בסי' קט"ו, ד' בדין עוברת על דת:

כתב  המחבר:

"אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצווה עליו שיוציאה",

וברמ"א:

"ואינה יכולה לעכב על ידו ויכול לגרשה בעל כורחה ואין בזה משום חרם דרבנו גרשום (תשובת מהר"ם בהגהות מרדכי ביבמות, ובתשובת הרשב"א תקנ"ז).

יש לציין כי שני הצדדים-הבעל והאישה הם בני הציבור החרדי (הבעל אברך כולל) וחיים במסגרת קהילתית מסודרת. והשאת שמו הרע של הבעל בקרב בני קהילתו ובקרב המשפחות המורחבות של שני הצדדים (באמצעות תלונות שווא במשטרה ובלשכת הרווחה בדבר פגיעה מינית) הוא מעשה מובהק של עוברת על דת. הַשָּאַת שמו הרע של הבעל בדברי כיעור אלה בקהילה חרדית שכולם יודעים על כולם, והכול יודעים על הכול (בפרט כשהדברים הוגשו בתלונות במשטרה, ברווחה ובערכאות המשפטיות – צווי הגנה ודיוני משמורת) הרי זה כשפיכת דמים ממש, אם לא גרוע מכך[2]. [3])

 התליה פסולה של האישה בגט  (דרישה לפסיקת מזונות קטינים בהיעדר סמכות שיפוט)

בדיון האחרון האישה הצהירה כי גם היא מעוניינת להתגרש, אך האישה ובאת כוחה התנו תנאי לסידור הגט. נצטט מפרוטוקול הדיון האחרון (ט' בסיון, 8/6) את דרישתן, ואלה דבריהן:

"אני מסכימה להתגרש לאחר שיוסדרו כמה דברים קריטיים… שאני אסיים את כל ההליכים כדי להגן על הילדים שלי בוודאי אני אסכים לקבל גט (שורות 9-12).

לשאלת בית הדין אם האישה תהיה מוכנה לקבל גט רק לאחר סיום כל העניינים? השיבה באת כוחה של האישה:

"לא, כשהוא יבין שהוא צריך לזון את האישה ואת הילדים, היא אוספת כסף להגיש תביעת מזונות, יש קטני קטינים, לא צריך לתבוע כדי שבן אדם יבין שצריך לזון את הילדים שלו. הוא רץ והגיש תביעה לפירוק הבית." (שורות 15-18).

עם תשובות מתפתלות אלה התמשך הדיון כאשר האישה ובאת כוחה מעלות את רף הדרישות גם לקבלת כתובה ופיצויים:

"מיד שהוא יבין שצריך לזון את אשתו ואת ילדיו, ויציע הצעת פיצוי וכתובה. היא מקריבה מעצמה כשהיא נשארת במצב הזה" (שורות 21-22).

במאמץ ובסבלנות ניסה בית הדין בדרך של גישור להביא את הצדדים להסכמות לפסיקה זמנית של מזונות קטינים למספר חודשים, זאת משום שכל תיקי התביעה (מלבד תביעת הגירושין שפתח הבעל) נמחקו לבקשת האישה שפתחה אותן. בהיעדר תביעות אין לבית הדין סמכות שיפוט לעסוק בנושא זה של המזונות, לכן דרישתה של האישה לפסיקת מזונות קטינים קודם סידור הגט  עוררה פליאה. ניסיונות הגישור והשכנוע נפרשו על פני מספר עמודי פרוטוקול, אך למרבה הצער גם להצעת  בית הדין סירבה האישה, ונצטט:

"ביה"ד: אנחנו מדברים על אישור הסכמות של הצדדים במסגרת גישור, לא פסק דין.

ב"כ האישה: אני לא מקבלת את זה, אם ביה"ד נותן פסק דין סופי קבוע, הוא נותן נכון להיום כאשר הסדרי השהות הם באופן מסוים, אם הוא יזכה במשמורת , ההחלטה לא תהיה שווה הנייר שהיא כתובה בו, כי מדובר בהליך מתמשך". (שורות 112-116).  

כאן במסגרת מתן פסק דין לגירושין חובתנו לומר את מילתנו בנושא זה.

כפי שפתחנו בסקירת ההליכים בתיק – האישה הייתה התובעת הראשונה בתיקים אלה. היא הגישה תביעת גירושין אליה היא כרכה את נושאי המשמורת הרכוש ומזונות הקטינים.

לאחר שהתקבל התסקיר הראשון מלשכת הרווחה ובה הוכר הבעל כאב לגיטימי שראוי להסדרי שהות מסודרים – המלצות שאושרו בהחלטה שיפוטית על ידי בית הדין – הפכה התובעת את עורה ושינתה את טעמה. היא דרשה למחוק את כל התביעות בתואנה כי בא כוחה הקודם הגיש אותן שלא על דעתה… לבקשתה כל התיקים נסגרו – אך מאז ועד היום האישה לא הגישה כל תביעה או בקשה לבית המשפט – לא בנושא המשמורת ולא בנושא מזונות הקטינים!

הבעל הגיש בבית הדין תביעת גירושין; ובביהמ"ש הוא הגיש תביעת רכוש ותביעה למשמורת (כהצהרת ב"כ האישה, פרוטוקול שורה 13).

נמצא כי האישה-הנתבעת שכבר יותר מחצי שנה מחקה את תביעות מזונות הקטינים – כלל לא טרחה להגיש ולו בקשה אחת לפסיקת מזונות בבית המשפט. הלוא דבר הוא! רק כעת כשנושא סידור הגט עומד על הפרק, נזכרות הנתבעת ובאת כוחה להעלות דרישות ותנאים לפסיקת מזונות קבועה (ועוד כפסיקה ולא  כגישור!) … – וזאת למרות שהיא מבינה היטב כי לבית הדין אין סמכות לפסוק בנושא מזונות הקטינים בהיעדר תיקי תביעה – לאחר שהיא מחקה מכבר את תביעתה.  וכאמור, גם הבעל מסרב להתדיין בבית הדין אלא רק בערכאות.

נראה בעליל כי מדובר כאן בהתנהלות קלוקלת מחוסרת תום לב שכל עניינה הוא לדחות את סידור הגט, וגרוע מכך – להשתמש בו כקלף מיקוח לדרישות שונות בנושא הקטינים.

דרך המלך הייתה פתוחה בפניה של הנתבעת. היא זו שפתחה את ההליכים ויכלה לבקש מבית הדין פסיקת מזונות והסדרי ראיה. לאחר שבית הדין אימץ את המלצות הרווחה וכונן הסדרי שהיה לילדים עם האב, שינתה האישה את טעמה. לשכת הרווחה והמלצותיה לא היו מקובלות עליה, ולאחר שבית הדין אימץ ועקב מקרוב על קיום הסדרי השהות (לאחר הפרות מצדה)  –  גם בית הדין הרבני הפך ל'לא מקובל עליה'. והפתרון: בקשה למחיקת התביעות.

ידועים דברי המהרשד"ם (אבה"ע תשובה מ"א) בדין התליית תנאים בבעל החייב בגט. כמובן שאין לכך כל שייכות לתיק שלפנינו. האישה  שללה את זכותה לתלות תנאים (=תנאי לפסיקת מזונות קטינים) גם אם הוא תנאי סביר, הואיל והיא עצמה טרפדה את אפשרות פסיקת מזונות הקטינים בבקשת העבר שלה למחוק את התביעות.

(נימוקים נוספים לכך שדברי המהרשד"ם אינם שייכים כאן – ראו מה שכתבנו בביאור דברי המהרשד"ם ב"שורת הדין" כרך ט"ו עמ' שס"א ואילך).

בשורה התחתונה, נושא קביעת המשמורת, מזונות הקטינים, והרכוש אינו בסמכותו של בית הדין, וכבר עבר לערכאה האזרחית.

תביעת הגירושין מתקבלת, והנתבעת מחויבת לקבל את גיטה.

הרב אריאל ינאי – דיין

לאחר העיון בהחלטה שניתנה ע"י הגאון הרב ינאי שליט"א אנו מצטרפים להחלטה הנ"ל.

יש לציין כי טענת האישה בדבר פגיעות מיניות מצד הבעל, שלטענתה מתבררת במסגרת המתאימה, אינה נידונת בהחלטת ביה"ד הנ"ל, משום שאינה בסמכות ביה"ד.

ציון טענות האישה במסגרת החלטת ביה"ד, מתייחס אך ורק לתביעת הגירושין של הבעל לחייב את אשתו בקבלת גט, כאשר ההחלטה הנ"ל דנה בנידון תביעת הבעל לגירושין בלבד, בין על הצד שטענתה תתברר כאמת ובין על הצד שטענתה תתברר כלא אמת, אך אינה באה להעמיד את טענת האישה לשיפוט.

הרב יגאל לרר – אב"ד                    הרב  בן ציון הכהן רבין – דיין

נפסק:

• תביעת הגירושין מתקבלת, והנתבעת חייבת לקבל את גיטה.
• קובעים מועד לסידור גט ליום רביעי יד תמוז תשפ"ב 13/7/22 בשעה 9:00.
• אי הופעה של האישה או סירוב לקבל גט תהפוך את הדיון לדיון בנושא הטלת סנקציות בהתאם לחוק קיום פסקי דין לגירושין תשנ"ה-1995, במעמד צד אחד. אי הופעה כמוה כוויתור על השתתפות בדיון זה.
• תביעת כתובה לא הוגשה. נושאי הקטינים והרכוש יידונו מחוץ לכותלי בית הדין.
• ניתן לפרסם בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

ניתן ביום כ' בסיון התשפ"ב (19/06/2022).

הרב יגאל לרר – אב"ד               הרב אריאל ינאי                 הרב בן ציון הכהן רבין

[1] בפד"ר הנ"ל בעמ' 336 הובא בשם ספר "שכר שכיר" (הובא באוצר הפוסקים קט"ו ס"א) שהקשה על דברי הרמ"א והמהר"ם באישה שגזמה לבעלה לשכור עליו גוי להורגו –  שלכאורה מתשובת הרשב"א סי' תקל"א מבואר להיפך  – שם כתב הרשב"א בעניין "אישה שמתוך הקטטה פרצה ויצאה בשוק ואמרה בקול רם לבעלה שהוא מין ושראתה אותו מקלקל עם עבדו ופעם אחת עם בנו, ויצאה השוק וצעקה על זה בפני גוים וישראלים רבים, ומתוך כך פרעה ראשה ונתגלו זרועותיה, וגם שכרה גוי אחד לילך לפני השלטון כדי לשרוף בעלה מפני זה… והשיב הרשב"א שאין לחייב את האישה כעוברת על דת אלא ברגילה בכת על דת במגלה זרועותיה תמיד ולא ששתה כן באקראי… ועוד שבשעת הכעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה שעה" .

והקשה בספר הנ"ל שלכאורה מבואר שגם כשעשתה מעשה לשכור גוי שילך לשלטון לשרוף בעלה, מכל מקום בשעת הכעס הרי היא כשוטה.

לאחר בקשת המחילה, נראה שמעיון מדוקדק בתשובת הרשב"א במקורה נראה שהרשב"א לא הסכים להתייחס לעדויות האלה בעניין מה שהעידו עליה שהיא שכרה גוי שילך לשלטון לשרוף את בעלה – שהרי בפתח התשובה כתב שם הרשב"א "ואני עמדתי על דברי הרבנים ואת אשר נגזר עליה, ומדברי כולם ראיתי שדנו אותה במסורת (=היינו בדין מוסר), וכן דנו ואתה במקצת מורדת, ושכן דנו אותה בעוברת על דת מפני שגלתה ראשה וזרועותיה…. ואחר שעמדתי על הכול ראיתי שלא להכניס עצמי בקבלת העדויות, לפי שראיתי שהרבנים הכחישו אלו את אלו בדבר זה, שזה אומר כן היה וזה אומר כן היה, לא רציתי להכניס עצמי בדבר הזה והם ידונו ויוציאו הדין לאמיתו".  – הרי מפורש ברשב"א שבגלל שהיו הכחשות בעדויות בעניין המסירה לכן הוא כתב שאין בכוונתו להיזקק לנושא זה, ולכן הרשב"א התייחס רק לעובדה הברורה לכול, והוא במה שאותה אישה גילתה ראשה וזרועותיה – ועל זה כתב הרשב"א את דבריו, שרק ברגילה לעשות כן ולא באקראי, ושאם עשתה זאת בדרך כעס שהרי היא כשוטה שאין ה' ומצוותיו באותה שעה. הרי מפורש ברשב"א שדברים אלה לא מתייחסים לפעולת המסירה וההלשנה של האישה שעליה הוא סירב להתייחס. אם כן אין כל שייכות בין תשובת הרשב"א לדברי הרמ"א ותשובת המהר"ם, ואדרבה, הלוא הרמ"א בסעיף ג' הביא גם את דברי הרשב"א להלכה שדין מגלה זרועותיה ברגילה בכך, וגם הביא להלכה את דברי המהר"ם בהמשך הסעיף, והוא ברור.

ועיי"ש בפד"ר מה שהעיר בזה הגרי"ש והסיק שם כדברינו הנ"ל שרק בגילתה זרועותיה אם עשתה כן בדרך כעס אין הדבר מעיד על פריצות של עוברת על דת, מה שאין כן באישה שהלשינה להורגו "עצם המעשה עושה אותה לעוברת על דת, אם כן יש לומר דגם שעשתה זאת מתוך כעס וקטטה מקרי עוברת על דת".

[2] חשוב לנו ציין כי קביעתנו שלכאורה מדובר כאן בעילות שווא מצד האישה הואיל ו"כל טענותיה לא אוששו" כפי שנכתב בדו"ח המסוגלות ההורית – נוגע לצורך הכרעה בתביעת הגירושין, בלבד. מה שנוגע לקביעת המשמורת וההליך הפלילי – אינו  בסמכות בית הדין.

בסעיף 76 לחוק בתי משפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984, נקבע: "הובא ענין כדין לפני ביהמ"ש והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי ביהמ"ש להכריע בה לצורך אותו עניין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר, או של בית דין אחר".  זוהי עניינה של ה"סמכות הנגררת" והכרעה שניתנה במסגרת הסמכות הנגררת תהא מחייבת רק לצורך העניין המסוים בתביעה (ראו בג"צ 51/69 רודניצקי נ' ביה"ד הרבני הגדול לערעורים, פ"ד כד (1) 704, ע"א ראש חדש נ' ראש חדש פ"ד מו (3) 205).

[3]

הפוסט חיוב גט על אשה שהגישה תלונות שווא כנגד בעלה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

רקע

הצדדים נישאו בשנת 2003. יש להם שלושה ילדים. הם גרים בנפרד כשנה ותשעה חודשים.

ביום כ"ח באייר תשפ"א (10/5/21) תבעה האשה תביעת גירושין בבית הדין.

שאר הנושאים הנלווים לגירושין, מזונות הילדים, החזקתם וחלוקת הרכוש, נידונים בבית המשפט.

במהלך דיון שהתקיים ביום י"ג בחשון תשפ"ב (19/10/21) הגיעו הצדדים להסכמה לגירושין. האשה הסכימה לחזור בה מטענותיה שבכתב התביעה ומטענתה על אלימות הבעל, והבעל הסכים להתגרש. אמנם הבעל חזר בו וסירב להתגרש בשל טענתו שהאשה הפרה את ההסכמות. ביום ו' בכסלו תשפ"ב (10/11/21) התקיים דיון בתביעת הגירושין של האשה, האשה ביקשה את פסיקת בית הדין ללא הגשת סיכומים. הבעל לא היה מיוצג, ועל כן אישר בית הדין לבעל להודיע לבית הדין תוך 7 ימים מהי עמדתו ביחס להמשך ההליך. הבעל ביקש לקיים דיון הוכחות, בקשתו נדחתה, כמפורט בהחלטה מיום י"ג בכסלו תשפ"ב (17/11/2021), בה נאמר:

"ביחס לבקשת הבעל לקיום מועד להוכחות בטענות שהועלו בכתב התביעה בעניין אלימות הבעל, יובהר שבפרוטוקול הדיון מיום ו' בכסלו התשפ"ב (10/11/2021), ב"כ האשה ביקש לחייב את הבעל בגירושין רק על בסיס דברי רבינו ירוחם בהיות הצדדים מורדים זה בזה. האשה לא עמדה בדיון על טענותיה ביחס לאלימות. גם בפרוטוקול הדיון מיום י"ג במרחשון התשפ"ב (19/10/2021), האשה הסכימה לחזור בה מהטענות שהועלו בכתב התביעה. כמו כן האשה מוותרת על כל כתובתה. משכך אין צורך לברר את טענות האלימות שהועלו בכתב התביעה שעה שהתובעת לא עומדת על ברור טענותיה בבית הדין. בית הדין מקיים דיוני הוכחות רק ביחס לטענות עליהן עומדים בעלי הדין. משעה שהאשה לא עומדת על טענת האלימות דוחה בית הדין את בקשת הבעל לקיום דיון הוכחות בטענות שאינן נחוצות להליך שבפני בית הדין, ובכך ימנע בזבוז זמן שיפוטי יקר."

בית הדין אישר לבעל להגיש סיכומים. הבעל הגיש סיכומים. לאשה ניתנה אפשרות להגיש בקשה למתן סיכומי תשובה, אך האשה לא הגישה בקשה להגשת סיכומי תשובה. על כן יינתן פסק דין לאור החומר שבתיק.

להלן טענות הצדדים.

טענות האשה

בכתב התביעה של האשה מנתה האשה מספר עילות שיש בהן כדי לחייב את הבעל בגירושין. אמנם בדיון שהתקיים ביום י"ג בחשון תשפ"ב (19/10/21), הסכימה האשה לחזור מטענותיה שבכתב התביעה ומטענתה על אלימות הבעל אם הגט יסודר בהסכמה. בדיון שהתקיים ביום ו' בכסלו תשפ"ב (10/11/21), האשה לא עמדה על ברור כל טענותיה וביקשה לחייב את הבעל רק על בסיס דברי רבינו ירוחם בדין המורדים זה בזה, שכן הצדדים מוגדרים מורדים זה בזה מאחר וגם הבעל מעוניין בגירושין. עמדת הבעל נשמעה בבית הדין ובבית המשפט וברור שהבעל מעוניין בגירושין. די בכך כדי לחייבו בגירושין כדין המורדים זה בזה. האשה מוחלת על כתובתה. האשה טוענת שעמדה בהסכמות שהושגו בבית הדין לפיהן האשה חוזרת מכל הטענות שבכתב התביעה ומטענת האלימות. האשה טוענת שלא דיברה עם התובעת המשטרתית לאחר שהושגו ההסכמות בבית הדין.

טענות הבעל

הבעל מבקש לדחות את תביעת הגירושין ואם האשה עומדת על התביעה יש לקבוע דיון הוכחות. הבעל לא מעוניין באשה, רצה להתגרש כבר לפני שנה וחצי. גם כיום מעוניין להתגרש, לבעל טענות שהאשה הסתירה ממנו את ההליך הרפואי שלה, לפני החתונה. היה מוכן להתגרש כבר ביום שאושרו ההסכמות בבית הדין. אמנם האשה לא עמדה בהסכמות שעה שעמדה על טענתה על אלימות גם לאחר ההסכמות בבית הדין. שכן לאחר הדיון, בו הושגו ההסכמות, האשה דיברה עם התובעת המשטרתית ועמדה על טענותיה בעניין אלימות הבעל. הבעל מבקש לקיים דיון הוכחות בטענות האשה המובאות בכתב התביעה מאחר והאשה עומדת על טענות האלימות במשטרה ובפני ילדי הצדדים. בכתב התביעה יש הוצאת דיבה ושפיכת דמו של הבעל. כתב התביעה רצוף שקרים וזכותו של הבעל להפריך אותם. יש כאן דין מרומה, לא יתכן שמונח כתב תביעה בפני בית הדין ובית הדין לא יחקור עד תום את האמור בו. אין לחייב גט רק על סמך דברי רבינו ירוחם בדין מורדים זה בזה, דברי רבינו ירוחם אינם מוסכמים. דברי רבינו ירוחם הינם בבחינת "האנטיביוטיקה של הדיינים" ואין להרבות בשימוש באנטיביוטיקה ואין לעשות שימוש בדברי רבינו ירוחם במקום שיש מוצא של שמיעת הוכחות. חובת בית הדין לברר את כל הטענות. הבעל לא היה מיוצג בדיון ונשללה ממנו זכות דיונית.

דיון

הצדדים מורדים זה בזה

אין ספק שהצדדים מוגדרים "מורדים זה בזה". הבעל לא מעוניין באשה והאשה לא מעוניינת בבעל. במהלך הדיון התברר שגם אם האשה לא הייתה תובעת את תביעת הגירושין בבית הדין, הבעל הוא זה שהיה תובע גירושין בנסיבות הקיימות כיום. הצדדים גרים בנפרד למעלה משנה ותשעה חודשים, ושניהם לא מעוניינים בחזרה לחיים משותפים. הבעל אמר בדיון שרצה לסיים את הקשר כבר לפני שנה וחצי, וגם כעת רצה להתגרש ביום אישור ההסכמות בבית הדין. בבית המשפט הצדדים הגישו תביעות הדדיות לחלוקת הרכוש ודנים בכל נושאי הגירושין, כאשר ברור לשניהם שפניהם לגירושין. בדיון, ב"כ האשה ביקש להראות ציטוטים נוספים מהם עולה שהבעל מעוניין בגירושין, אך בית הדין לא זקוק להוכחות נוספות, מעבר למה שהוכח באופן ברור בבית הדין, שקיימת מרידה הדדית.

הסיבה היחידה שהבעל מעכב את הגירושין היא אך ורק בשל השימוש שעושה הבעל בגט על מנת להכריח את האשה לחזור בה מטענות האלימות בהליך הפלילי שמתנהל כנגד הבעל. הבעל לא העלה כלל אפשרות לחזרה לשלום בית ולבעל אף טענות על האשה שהסתירה ממנו את מצבה הרפואי לפני החתונה.

בנסיבות אלה יש לראות את הצדדים כמורדים זה בזה.

חיוב גט במורדים זה בזה

ידועים דברי רבינו ירוחם – מישרים נתיב כג חלק ח:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

מנהג הדיינים בבתי הדין לחייב גט במרידה הדדית על סמך דברי רבינו ירוחם אלה. ראה בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יא עמוד 95 בפסק דין של הרה"ג ח' ג' צימבליסט שליט"א, הרה"ג ע' אזולאי זצ"ל והרה"ג ש' דיכובסקי שליט"א, בו נפסק:

"הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מ"מ יש לחייבו לגרשה."

כשקיימת מרידה הדדית קיים חיוב גירושין מבלי שיש צורך לבחון מי מהצדדים גרם למצב הריחוק ובשל מי החל הריחוק. על כך בדברי הרה"ג נחום פרובר שליט"א, כנס הדיינים תשס"ח עמוד 114-115:

"לעניין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש וכמו"כ אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא דהיינו אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין כלל באשה אף אם האשה תרצה לחזור אליו או לחלופין כיום המצב הוא שאין האשה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין ללא קשר מי גרם למצב הקיים היות ואין זכות לכל צד לעגן את משנהו."

הדברים מפורסמים ונהוגים בפסקי דין רבים. יובהר שדברי הרה"ג ח.ש. רוזנטל שליט"א בפד"ר יט עמודים 61-63, המובאים בסיכומי הבעל, אינם מוסכמים. הרה"ג ח.ש. רוזנטל שליט"א מבאר שרבינו ירוחם עומד בשיטת הרמב"ם הסובר שקיימת כפיה בטענת מאיס עלי. ההסבר האמור נדחה על ידי חבריו באותו פסק דין, שכן מוכח ששיטת רבינו ירוחם היא שאין כפיה בטענת מאיס עלי, ובכל אופן פסק כפיה במורדים זה בזה. סיבת הכפיה במורדים זה בזה היא או מדין מורד בו קיימת כפיה כמבואר בסימן עז סעיף א, או מדין מניעת העיגון במקום שאף אחד לא מעוניין בשלום בית. לא מדובר בהמצאה חדשה, כפי שמצטט הבעל בסיכומיו, אלא בדין הנובע מעיקר הדין. אלא שאין כאן המקום להאריך בברור מקור הדין, שעה שהדברים מפורסמים ומקובלים בבתי הדין, לחיוב גירושין במרידה ההדדית. 

האשה מוחלת על כתובתה, לכן אין צורך בברור השאלה בשל מי יצאו הגירושין במרידה ההדדית.

היש חובה לברר טענות נוספות

הבעל טוען שעל בית הדין חלה החובה לברר את כל הטענות של האשה בכתב תביעתה. טעות בידי הבעל, שכן האשה חזרה בה מטענותיה שבכתב התביעה וביקשה לבסס את פסק הדין רק על טענת המרידה ההדדית. חובת בית הדין לפסוק את הדין לפי הטענות הנשמעות בפניו וזכותו של בעל דין לחזור בו מטענות שעה שהוא מבקש שלא לברר את כל הטענות שיש בהן כדי לפסוק את הדין לטובתו. בשולחן ערוך חושן משפט סימן פ סעיף א, נפסק:

"אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה, יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת ואף על פי שלא נתן אמתלאה לטענה הראשונה (טור בשם ר"י מג"ש ורמב"ם והוא בסוף פ"ז מהלכות טוען), ואף ע"פ שיצא מבית דין וחזר, יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה, מפיטור לפיטור." 

בעל דין יכול לשנות טענותיו כל עוד מדובר בחזרה מטענת פטור אחת לטענת פטור אחרת וכל עוד כל טענת פטור עומדת בפני עצמה. בנידון דנן לאשה מספר עילות גירושין המובאות בכתב תביעתה. יש לראות בטענות על עילות גירושין כטענות פטור שונות של האשה. משעה שהאשה מבקשת פסק דין על סמך טענת פטור של מרידה הדדית, היא רשאית לחזור בה מטענות הפטור האחרות שהוזכרו בכתב התביעה. יובהר שגם אם כל העילות שהוזכרו בכתב התביעה יוכחשו ויתבררו כעלילות וכהוצאת דיבה, כדברי הבעל, עדיין אין בכך כדי לבטל את קיומה של עילת הגירושין הנוספת של המרידה ההדדית.

משעה שהדין מתברר לפי הטענות הרלוונטיות, חלה על בית הדין חובה לפסוק את הדין לאלתר וחל איסור עינוי הדין כאשר מאריכים בברור דברים מיותרים, כך בשולחן ערוך חושן משפט סימן יז סעיף יא:

"צריך הדיין לפסוק הדין מיד אחר שיתברר לו. שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מהבעלי הדינים, הרי זה בכלל לא תעשו עול (ויקרא יט, טו ו – לה)."

בית הדין מוזהר שלא לעשות עול במשפט כדי להימנע מהאיסור, חלה החובה לפסוק את הדין מיד בשעה שהדין מתברר. חל איסור להאריך בדברים הברורים. ההיתר לקבוע דיונים נוספים מותנה בכך שהדין עדיין לא מבורר. על כן מאחר שהדין מבורר, לאחר שהוכחה עילת גירושין של מורדים זה בזה, יש לפסוק את הדין לאלתר וחל איסור להאריך בדיונים. לכן יש לדחות את טענות הבעל המבקש לקיים דיוני הוכחות מיותרים ביחס לטענות שהאשה לא מבקשת לבררן שעה שהאשה גם לא מבקשת את כתובתה. יובהר שמטרת הבעל בברור הטענות אינה בשל ההליך המתנהל בבית הדין אלא בשל ההליך הפלילי בו הוא נתון בגין טענות על אלימות ובשל יחס הילדים אליו. אך הנושאים הללו אינם נידונים בפני בית הדין. על בית הדין חלה החובה לשמור את הזמן השיפוטי לנידונים שבסמכות בית הדין ולא לעסוק בנושאים שאינן בסמכות בית הדין.

יש לדחות את טענות הבעל בסיכומים על "דין מרומה". דין מרומה נאמר במקום בו הטענות לא מתבררות וקיים חשש לרמאות. בנידון דנן טענת המרידה ההדדית מבוררת ללא כל ספק, ואין כאן שום חשש לדין מרומה.

הטענה שהבעל לא היה מיוצג

קודם לדיון שהתקיים ביום ו' בכסלו תשפ"ב (10/11/21), הגיש ב"כ הבעל בקשה לדחיית הדיון. הבקשה נדחתה ממספר נימוקים, להלן החלטת בית הדין מיום ד' בכסלו תשפ"ב (08/11/2021), שדחתה את הבקשה לדחיית הדיון:

"הוגשה בקשת ב"כ הבעל לדחיית מועד דיון.

הבקשה נדחית מהסיבות הבאות:

• אין לדחות את הדיון ללא הסכמת התובעת.
• הזימון לדיון האחר שהוצג בבקשה אינו זימון לב"כ הבעל אלא לאשה המתדיינת ללא ייצוג.
• הזימון לדיון נשלח לב"כ הבעל ביום 26/10/21, והבקשה הוגשה רק היום, יומיים לפני הדיון. הבקשה היתה צריכה להיות מוגשת מיד עם קבלת הזימון לדיון.
• דחיית הדיון כיום תגרום לשיבוש עבודת בית הדין באין מספיק זמן לשיבוץ דיונים אחרים."

 למרות שבית הדין דחה את בקשת ב"כ הבעל בנימוקים האמורים, ב"כ הבעל לא הופיע לדיון. משכך לא יכולות להישמע טענות הבעל על מניעת זכות דיונית, שעה שמבחירתו ומבחירת בא כחו הבעל לא היה מיוצג בדיון. בנוסף ובעיקר, תקנות הדיון מחייבות את שמיעת בעלי הדין לפני שמיעת באי כחם. בדיון אכן נשמע הבעל, לפני שמיעת עמדת בא כחו. בית הדין התחשב בכך שהבעל לא היה מיוצג, לכן בית הדין אפשר לב"כ הבעל להבהיר את עמדתו תוך 7 ימים, ולאחר מכן בית הדין אישר לב"כ בעל להגיש סיכומים. בפועל כל טענות ב"כ הבעל הובאו בפני בית הדין במסגרת תגובתו וסיכומיו כך שלא נמנעה מהבעל כל זכות דיונית.

התנאי שמציב הבעל

כאמור האשה חזרה בה מכל הטענות שבכתב התביעה, כולל מטענות האלימות. האשה טענה בדיון שלאחר ההגעה להסכמות היא לא דיברה עם התובעת המשטרתית. הבעל טען אחרת, אך לא הוכיח דבריו. אלא שבית הדין לא עוסק בשאלת הפן הפלילי של טענת האלימות, וכמובן שאסור שההליכים בבית הדין ישבשו את הליך חקירת התלונות במשטרה. על כן דרישת הבעל לקיום דיונים בשאלת האלימות לא יכולה להתקבל שעה שבית הדין אינו הערכאה המטפלת בבחינת הפן הפלילי שבטענת האלימות. על כן לא ניתן לקבל את התנאי שמציב הבעל, לקיום דיוני הוכחות בטענת האלימות.

הכרעה

• מקבלים את תביעת הגירושין, הבעל חייב לגרש את האשה, מדין מורדים זה בזה.
• האשה מוחלת על כתובתה בכפוף לקבלת הגט.
• המזכירות תקבע מועד לסידור הגט.

פסה"ד ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ו בכסלו התשפ"ב (30/11/2021).

הרב מאיר פרימן – אב"ד                    הרב דוד בירדוגו                          הרב יצחק רבינוביץ

הפוסט חיוב גט מדין רבנו ירוחם ודחיית בקשת האיש לדון בעילות נוספות מיותרות הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

תיאור העובדות

בפנינו מקרה קשה ומורכב של בעל שברח לחו"ל והותיר בארץ את אשתו וילדיו. גם טענת הבעל, לפיה יצא מהארץ לצרכי פרנסתו בעסקי השחיטה, אין בה כדי לחפות על העובדה החמורה, לפיה הוא נעדר מהארץ קרוב לשנה וחצי, כאשר אשתו מבקשת להתגרש.

הצדדים נמנים על הציבור החסידי ונישאו לפני כעשור. מנישואים אלו נולדו להם שלשה ילדים. הבעל התפרנס כנהג, והיה נוסע מפעם לפעם לחו"ל עם קבוצת שוחטים, כאשר בפעם האחרונה בה נסע, בחר שלא לשוב ארצה. לדברי האשה, במשך כשלש שנים טופלו באמצעות ייעוץ זוגי, ובמשך כשנה וחצי קודם עזיבת הבעל לחו"ל חיו בפירוד, על אף שהתגוררו באותו בית. למרות הקשיים המשמעותיים, המשיכו בני הזוג להתגורר יחדיו עד שהאשה יידעה את הבעל על רצונה להתגרש. בתגובה אסף הבעל את חפציו האישיים, את דרכונו, ודרכוניהם של ילדי הצדדים.

האשה שחששה מבריחה של הבעל לחו"ל, בקשה להוציא צו עיכוב יציאה כנגדו. הצו אכן ניתן, אך ככל הנראה הבעל הספיק לעזוב את הארץ זמן קצר קודם הגשת הבקשה בתחילת חודש תמוז תש"פ (יולי 20').

כארבעה חודשים וחצי לאחר מכן נפתח תיק גירושין ע"י האשה. בדיון הראשון שנערך בתאריך ט"ו בכסלו תשפ"א (1 בדצ' 20'), נכחה האשה וב"כ. הבעל הצטרף לדיון באמצעות שיחת וידאו, והביע עמדתו כי הוא מסכים לתת גט, אך חושב שיש לעשות מאמץ למען הילדים. לדבריו יחזור ארצה לקראת פסח. בית הדין ניהל משא ומתן בין הצדדים, כאשר בסיומו הגיעו להסכם. הבעל הודיע כי הוא מקנה מודה ומתחייב על כל הכתוב בהסכם הגירושין, הקנין נעשה בפני עובד נוסף ששהה עמו, ובפני ביה"ד שצפה בו באמצעות הטלפון. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין. בעקבות הצהרתו של הבעל, כי הוא מוכן להגיע לביה"ד באנגליה לצורך סידור גט שליחות, נעשתה פנייה מטעם ביה"ד ומחלקת עגונות לביה"ד באנגליה. אולם, בסופו של דבר, כעבור מספר חודשי דממה, התברר כי לבעל יש תנאים חדשים, המעכבים מבחינתו את סידור הגט.

בדיון שהתכנס בתחילת חודש תמוז תשפ"א (יוני 21'), השתתף הבעל באמצעות תוכנת זום. בפתח דבריו אמר כי הוא נמצא בפולין, ואינו רוצה לעגן את אשתו, אחרת לא היה משתף פעולה עם ביה"ד. לטענתו, ניאות בזמנו להסכם הגירושין, מפני שבית הדין דיבר איתו על חיובו בכתובה, ובכך שידל אותו להתפשר, שלא כדין. לדבריו, האשה לא הלכה למקווה שנתיים, ואינו מחויב כלל בכתובתה.

בהסכם החדש, אותו ביקש הבעל לאשר, דרש שהאשה תישא ב-70,000 ₪ מסך החובות המשותפים. עוד ביקש להפחית את גובה המזונות מסך של 3,900 ₪ עבור שלשת הילדים לסך של 2,400 ₪.

למרות שבמישור העקרוני אין מקום לשנות את ההסכם שקיבל תוקף של פס"ד, על מנת שלא להביא את הצדדים לעיגון מתמשך, שוחח ביה"ד עם הצדדים באריכות, והציע הצעת פשרה, כולל הפחתת גובה מזונות הילדים. בסופו של דבר, האישה הסכימה לקבל את הצעת הפשרה, אך בתנאי, שלא תהיינה דרישות נוספות מצד הבעל. לעומתה, הבעל לא הסכים לקבל את הצעת הפשרה במלואה, ובפועל, גרם לפיצוץ הדיון, בלא שניתן היה להגיע להסכמה.

כעבור מספר ימים, שלח הבעל מכתב לביה"ד, בו כביכול הוא מקבל את הצעת הפשרה של ביה"ד, אך הוסיף שכל הנ"ל הינו בכפוף להסכם שהעביר לביה"ד באנגליה.

ביה"ד זימן את הצדדים כעבור מספר ימים, וממהלך הדיון נראה היה כי הצדדים הגיעו להסכמות. הבעל אף הביע נכונות לסדר את הגט באמצעות בית דין בלונדון. עם זאת, כאשר עמד ביה"ד לסכם את הדברים באופן סופי עם הצדדים, כתב הבעל לביה"ד באמצעות הודעה כי אינו מסוגל להמשיך את הדיון מאחר שאינו חש בטוב.

ביה"ד זימן את הצדדים לדיון נוסף ביום ה' מנחם אב תשפ"א (14 ביולי 21'), במהלכו סירב הבעל להסכם הפשרה של ביה"ד כמות שהוא, וביקש להוסיף בו תנאים נוספים. לאור זאת, החל דיון בתביעת האשה לחיוב בגט ובתביעתה למזונות מעוכבת. הבעל שב וטען שאינו סרבן גט, וביקש שינהלו מו"מ באמצעות חמיו. ביה"ד נענה גם לבקשתו ואפשר לשני הצדדים 30 יום לנהל מו"מ ענייני לסיום כל הנושאים השנויים במחלוקת, על פי המתווה שהועלה באריכות בשלושה דיונים.

זמן סמוך לאחר מכן, התקבל בביה"ד מכתב מבית הדין התאחדות קהילת החרדים בלונדון, בו נכתב כי הבעל הופיע בפניהם ומסכים לפשרות שהציע ביה"ד, אך עדיין יש חילוקי דעות בנושאים מסוימים. לשם כך ממנה הבד"צ הנ"ל מגשר מטעמו לצורך מו"מ בין הצדדים.

בהחלטה שהוציא ביה"ד הובהר כי הסמכות היחידה לדון בעניינם של הצדדים נתונה לביה"ד הרבני בבאר שבע, ועל כן אינו מקבל את מכתב ביה"ד באנגליה ואת מינויו של המגשר הנ"ל מטעמם. עם זאת, מאחר שהתברר כי למגשר הנ"ל ישנן הצלחות רבות בניהול מו"מ, מינהו ביה"ד כמגשר מטעם הבעל, לצורך ניהול מו"מ מהיר והכנת הסכם גירושין בהקדם האפשרי, בתוך 21 יום.

למרות האמור, ובחלוף כחודשיים וחצי ממועד ההחלטה הנ"ל, לא התקבלה פנייה או מכתב מצד הבעל או המגשר מטעמו לעדכון כלשהו בעניין הסכם הגירושין.

ביה"ד הבהיר בהחלטה נוספת כי התנהלותו של הבעל הינה חמורה ביותר, ומלמדת על ניסיון לגרור הליכים, ולהשאיר את האישה עגונה זמן רב ולשווא (מן הראוי להבהיר שאף הבעל נשאר עגון). ביה"ד הורה כי לאור האמור, ובהיעדר הסכמה לסידור הגט ללא תנאי, ידון בדיון הקרוב שיתקיים בהרכב מלא בכל הנושאים השנויים במחלוקת, כולל בקשת האישה לחיוב בגט ולסנקציות, וכן חיוב הבעל במזונות אישה מצד "מעוכבת מחמתו".

במכתב ששיגר הבעל לקראת הדיון שטח באריכות את התנהלות העניינים מנקודת מבטו, כאשר לדבריו ב"כ האשה הוא זה שטרפד מו"מ מול המגשר שמונה ע"י ביה"ד, זאת באמצעות דרישות לחתום על מסמכים וטפסים שונים קודם למו"מ. לדבריו, גם אבי האשה הטיח באביו כי אינם מתכוונים לנהל מו"מ עם המגשר. הבעל שב והדגיש כי אינו מעגן את האשה, והוא נכון ומזומן לתת את הגט לאחר חתימה על הסכם הוגן. עוד הלין על ניכור הורי שגורמת האשה. בסיום מכתבו הוסיף כי בעקבות התפטרות ועדת הדיור של החסידות עליה הם נמנים, מחיר חצי הדירה אותו האשה תצטרך לשלם יהיה עפ"י שמאות ומחיר שוק מקומי (נציין, כי מדובר במחיר יקר משמעותית מהמחיר עליו סוכם בעבר). את מכתבו חתם באיום כי אם יתקבלו החלטות נגדו, יתבע שותפות מלאה בנטל החובות, כספים שלדבריו הוסתרו ממנו ואף פיצוי על עגמת נפש.

בדיון האחרון שהתקיים, בחר הבעל שלא להשתתף באמצעות הזום. ביה"ד המתין זמן רב. גם מזכירות ביה"ד שלחה הודעה לבעל שיצטרף לדיון, אך הבעל לא הגיב. האשה וב"כ שטחו טענותיהם לחיוב בגט ולחיוב במזונות מעוכבת מחמתו (אותם טיעונים שטענו בדיונים הקודמים כאשר הבעל נכח באמצעות הזום).

בירור הדין

• קיום דיונים שלא בפני בעל דין

הדיונים נערכו בהשתתפותו של הבעל באמצעות שיחת וידאו ותוכנת "זום", בה הבעל יכול היה לצפות במתרחש באולם הדיונים. ביה"ד צפה בו והאזין לדבריו, להוציא הדיון האחרון, ממנו בחר הבעל להיעדר.

הלכה פסוקה היא שהדיון צריך להיערך בפני בעלי הדין.

לגבי דיני נפשות, מובא בגמרא בבבא קמא (מה, ע"א):

"'השור יסקל וגם בעליו יומת' – כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים בפניהם, אף שור בפניו".

וברש"י (שם) מפרש כי הדבר נלמד מ"עד עמדו לפני העדה למשפט".

גם בדיני ממונות מצינו שעל בעלי הדין להופיע לדיון ולעמוד בפני הדיינים, וכדמצינו בגמרא בשבועות (ל, ע"א):

"ת"ר ועמדו שני האנשים. בעדים הכתוב מדבר. אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין, כשהוא אומר 'אשר להם הריב', הרי בעלי דינין אמור…"

לפיכך אין בית דין יכול לפסוק דינו של אדם שלא הופיע בפניו, וכדמצינו בשולחן ערוך (חו"מ יג, ו):

"אם הוצרכו הדיינים לשאול דבר מבית דין הגדול, כותבין ושולחים, ובית דין הגדול מודיעים להם דעתם והם דנין אותם, דליכא למימר שיפסקו בית דין הגדול עליהם את הדין, דהא בעינן שיהיו בעלי הדין עומדים לפני הדיינים".

כלומר בית הדין הגדול אינו רשאי לפסוק דינו של אדם מבלי שעמד בפניו, אלא מודיע דעתו לבית הדין שדן בדבר בפני בעלי הדין, והם אלו שפוסקים את הדין.

מקורו של השו"ע הינו בנמוקי יוסף (סנהדרין י, ע"א בדפי הרי"ף), על דברי הגמרא בסנהדרין (לא, ע"ב).

אמנם הדבר סותר לכאורה את המובא בשולחן ערוך (חו"מ יח, ו):

"בית דין פוסקים בדיני ממונות שלא בפני בעל דין".

יסוד דבריו בתשובת הרשב"א (ח"א סי' אלף קיח), וז"ל:

"בית דין פוסקין ואפילו שלא בפני בעל דין ואף על פי שנחלקו (ב"ק מה) שאין גומרין דין השור אלא בפניו, הני מילי בדינו של שור, דכתיב 'השור יסקל וגם בעליו יומת' – כמיתת בעלים כך מיתת השור, מה בעלים בפניו, אף השור בפניו, אבל בממונא בעלמא מה איכפת לן, הא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. הילכך חותכין דינו היום ושומעין דבריו למחר, אם מביא ראיות לסתור את הדין".

הרשב"א מבאר כי בדיני נפשות, לאחר הכרעת הדין וביצועו, נוצר מצב בלתי הפיך, והוא "מעוות שאינו יכול לתקון" (עיין בסמ"ע יח, סקי"ג), לכן לא ניתן לפסוק שלא בפני בעל הדין, מפני שאם היינו שומעים דבריו, ייתכן שהיה יוצא זכאי בדין. שלא כמו בדיני ממונות, בהם בכל שלב יכול בעל דין לסתור את הדין באמצעות ראיות חדשות. לכן, ניתן לפסוק את הדין, אף שלא בפניו.

ביישוב הסתירה הנ"ל מצינו בסמ"ע (שם):

"ונראה פשוט דהיינו דוקא כשכבר טענו שני בעלי דינין לפני הדיינים, אזי קאמר דיכולין לומר הפסק דין לאחר מהן, או לכתוב הפסק ולשלחו לכל אחד לביתו…"

לדברי הסמ"ע, גם בדיני ממונות, אין להכריע מבלי שבעלי הדין טענו לפני הדיינים, ורק לאחר שכבר עשו כן, ניתן לומר את פסק הדין אף שלא בפניהם. גם משמעותם הפשוטה של דברי הרשב"א היא לגבי מתן פסק הדין בהיעדרו של בעל הדין, ולא ביחס לדיון עצמו, בו נוכחותו של בעל הדין היא הכרחית. כדברי הסמ"ע הכריע אף הש"ך (יג, סק"ח).

אולם הב"ח (סימן יג) מיאן לחלק בכך, וכתב בדעת הרשב"א שאף במקום שהבעל דין לא טען כלל בפני הדיינים, ניתן לפסוק שלא בפניו, וכתב ליישב:

"ואפשר ליישב על פי מה שכתב הרשב"א גופיה לשם אם הוא במקום קרוב שולחים אליו וכו', הרי דלכתחילה בעינן שיהו בעלי דינים עומדים לפני הדיינים, אלא דבמקום רחוק חשבינן ליה כדיעבד וחותכים את דינו, דבדיני נפשות דוקא אפילו בדיעבד לא הוי דין אלא בפניו, אבל לא בדיני ממונות, והשתא ההיא דנמוקי יוסף איירי בלכתחילה, דאפילו בדיני ממונות בעינן שיהיו בעלי דינין עומדים לפניהם, אבל בדיעבד חותכים את דינו, וכ"כ בהגהות מיימוני פכ"א מהלכות סנהדרין, דהא דבעינן שיעמדו בעלי דינים לפני הדיינים בשעת גמר דין, אינו אלא בלכתחילה, ומסיק וכן פוסק מורי רבינו בשם ריב"א…"

הב"ח מבאר שלכתחילה גם בדיני ממונות צריך שיעמדו בעלי הדין לפני הדיינים, אולם בדיעבד, מועיל אף שלא בפניהם, משא"כ בדיני נפשות, שהעיכוב הוא אף בדיעבד.

ועיין בקצות (יג, סק"א) שהכריע כדברי הב"ח, דלא בעינן בפניו אלא לכתחילה, והיכא דאי אפשר, כדיעבד דמי, וכן הכריע התומים (יג, סק"ד).

שיטה זאת היא העומדת בבסיס תקנות הדיון (סעיף קא):

"הופיע התובע ולא הופיע הנתבע, והוא הוזמן כדין – רשאי בית הדין להחליט על בירור התביעה, כולל שמיעת עדות וראיות, שלא בפני הנתבע, ולתת פסק דין, או לדחות את הישיבה לתאריך אחר".

[ועיין עוד ב"סדר הדין בבית הדין הרבני" עמ' 515, ובמקורות נוספים אליהם הפנה בהקשר לסעיף זה בתקנות הדיון].

באשר לדין ודברים שבין איש לאשתו, ובפרט בנוגע להכרעה בחיוב גט, לדברי הסמ"ע והש"ך הסוברים כי הן בדיני נפשות והן בדיני ממונות צריך שייטען בפני ביה"ד, פשוט שלא ניתן לחייב שלא בפני הבעל, דלא גרע מדיני ממונות.

יתירה מכך, נראה שהדברים נכונים אף לדעת הב"ח, מפני שהקולא בדיני ממונות בדיעבד היא מפני שבממונות יכול לסתור את הדין לאחר זמן כשיביא ראיה חדשה, משא"כ בנפשות, שהוא מעוות שלא יוכל לתקון, וכפי שחילק הרשב"א בין הנידונים. ממילא בענייני גיטין, דומה הדבר לדיני נפשות, שמן הסתם לאחר מסירת הגט, לא תאבה האשה לשוב אל בעלה הראשון, בפרט אם הלכה ונישאה לאיש אחר. אם כן, מדובר בצעד בלתי הפיך, ועל כן בעינן בפניו.

אם כי עדיין ניתן לחלק בין דיני נפשות לדיני אישות, וכפי שביאר גליוני הש"ס (בבא קמא מה ע"א) על פי השבות יעקב (סימן קמח) דהא דאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו הוא מפאת חיוב הצלה ד"והצילו העדה", שכאשר דנים בפניו יש להם רחמנות עליו יותר ומהפכים יותר בזכותו. ע"כ. ממילא זה אינו שייך בדין ודברים שבין איש לאשתו.

והנה בנדו"ד בו מדובר בבעל שנטש לחו"ל לפני כשנה וחצי ומעגן את אשתו, בזה יש לומר לכולי עלמא שניתן לדון אף שלא בפניו, וכפי שכתב הרשב"ש בתשובותיו (סימן מו):

"מי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת למדינת הים, אם הבית דין שבאותה העיר יכולים לכופו לתת גט זמן לאשתו מדינא אעפ"י שהיא לא תבעתו בגט, או אינן רשאין בכך כיון שלא תבעתו.

ונראה לי שרשאים הם הבית דין בכך אעפ"י שלא תבעתו, שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עגון. ותדע לך שהרי אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא, ובעדות אשה מעשים בכל יום שמקבלים. וכן נראה פשוט מכמה מקומות מהמשנה ומהגמרא.

ונראה לי שהטעם הוא כי כל ישראל בעלי דין בכל דבר שמסור לערוה, וגם בדבר העונות דנפיק מיניה חורבא שהרי כמה חללים הפילה ורבים ועצומים עד הארץ הכריעה והשפילה, ופריצי עמנו פרצות פרצו, וזנו ולא יפרוצו. וחובה על כל ישראל וכל בתי דינים לגדור פרצות לבל ישוטטו השועלים בחוצות. הלכך הוו להו בעלי דין בדבר בקבלת עדותם, וכן בתביעתם לענייני גט אעפ"י שלא תבעתו האשה, דכלהו הוו בעלי דין בדבר…

ואחר שכתבתי זה מצאתי שכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה לחכמי הה"ר ז"ל על ענין קבלת עדות אשה שלא בפני בעל דין ז"ל ועדות שקבלו אותה בית דין שלא בפני בעל דין, ודאי אפילו בדיעבד אינה עדות… אבל לענין קדושין וגיטין אמריתו האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה גרשני בעלי והרי עדים, איתמר [צ"ל: אי תימר] שאין מקבלים עדות עד שיבא בעלה ממדינת הים, אלא איסורא שאני וכלהו אינשי בעלי דין כדאמרינן התם לא חייבא לאחריתי הכא חייבא לאחריני. עכ"ל ז"ל, וזכיתי להסכים לדעתו. וכיון שעדות שנתקבלה שלא בפני בע"ד היא בטלה ובעדות אשה מקבלים שלא בפני בע"ד מטעמא דכלהו אינשי בעלי דין, הכי נמי בעינן גט מחשש עגונא. ובדבר איסורא כלהו אינשי בעלי דין נינהו וכופין אותו לתת גט זמן כדין האשה שתבעה מבעלה שיכתוב לה גט זמן כשהולך למדינה אחרת, כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה. ושלום על דייני ישראל. וכתב שלמה בר הרשב"ץ זלה"ה". 

מדברי הרשב"ש עולה כי כל ישראל הם בעלי הדין כאשר מדובר בעיגונא, מצד שכל ישראל נחשבים לבעלי דין בדבר שבערוה, בשל ההשלכה הנובעת לכולם, הן מצד להתיר האשה לעלמא או לאוסרה, הן מצד ההשלכות והעוונות החמורים העשויים להיווצר בשל מצב העגינות. הרשב"ש הוכיח יסודו זה מדברי הרמב"ן באשר לקבלת עדות אשה שמביאה עדים שגירשה בעלה במדינת הים, שמקבלין העדים שלא בפניו, שכל ישראל הם בעלי הדין.

הן אמנם הרשב"ש עסק במקרה בו העגונה לא הופיעה לדין ולא תבעה את הבעל המעגן, ולגבי זה אמר שכל ישראל הם בעלי דין לתובעו במקומה. אך נראה שהוא הדין במקום בו הבעל המעגן אינו מופיע בביה"ד, שכל ישראל נחשבים כבעלי דין לא רק מצד העגונה אלא גם מצידו של הבעל, שענייני האישות הם עניין הכלל. הדברים מבוארים יותר באבני נזר (אבן העזר רלח) שעמד על דברי הרשב"ש, וז"ל:

"ונ"ל הפירוש דבעידי קידושין שהדבר חוב לכל העולם כדאמר בגמ' [קידושין סה ע"ב] הכא חייבא לאחריני שאוסר האשה עליהם והכל בע"ד, וא"כ נקבץ כל העולם, ואי אפשר, ועל כן גם לא בפני' נקבל, ודי בקצת בע"ד יהי' מי שיהי', גם בהב"ד עצמם די, שהם ג"כ בע"ד שנאסרת עליהם, וכעין שהביא הב"י תשו' הרשב"א בסי' תי"ז מחודש א' עיין שם היטב, וכן בגירושין שכולי עלמא בע"ד לאפרושי מאיסורא, היינו דטעם קבלה בפני בע"ד פירשב"ם ריש פרק חזקת [כח ע"ב] שהבעלים יהיו שם שידעו לטעון להכחיש העדות או להזימם, היינו שהבעלים שהדבר נוגע להם יחפשו היטב אולי יש שמץ פסול בעדותם, ובאיסור שהכל בע"ד לאפרושי מאיסורא הכל ידקדקו אולי יש שמץ פסול בעדות ולא יתירו אשת איש שלא כדין, וא"ת מ"מ יקבלו בפני הבעל ג"כ, ליתא כיון של העולם בע"ד, ולקבץ הכל אי אפשר, די בקצת בע"ד יהי' מי שיהי' כיון שהכל בע"ד כתשו' רשב"א הנ"ל, כן נ"ל ביאור דבריו".

כלומר, בקבלת עדות על קידושי אשה, כל העולם הם בעלי דין, מפני שאותה אשה נאסרת עליהם, מחמת העדות, ואי אפשר לקבץ את כל העולם לשם כך, ודי בנוכחות בית הדין, שגם עליהם היא נאסרת, ונחשבים כבעלי דין. והוא הדין לעניין גירושין, שעל כל ישראל מוטלת החובה לאפרושי מאיסורא, שכולם בעלי דין לדקדק שלא יתירו אשת איש שלא כהוגן, וגם בזה די במקצת בעלי דין, שבפניהם ידון העניין. ועיין עוד ביסוד הדברים בשו"ת הרדב"ז (סימן ע).

יתירה מכך, עצם עגינותה של בת ישראל כשלעצמו הוא ענין כללי, ואינו נוגע לבעל דין פרטי בלבד, שמוטלת החובה על כלל ישראל להצילה מעגינותה (עיין "עזר משפט", עמ' שסא), ואף שהדין נוגע גם לבעל באופן פרטי, מ"מ העניין המרכזי הנידון נוגע לכלל.

והנה בנדו"ד, למרות שהבעל לא הופיע לדיוני ביה"ד, הרי שטח טענותיו באריכות רבה באמצעות הזום. על כן, אם הצורך לדון בפני בעל דין הוא מצד שמיעת הטענות, אזי בית הדין ראה את הבעל ושמע את דבריו באריכות ובסבלנות. ובעניין הסתמכות על שמיעת הבעל באמצעות אמצעים טכנולוגיים, עיין בתשובת מהרש"ג (ח"ב אה"ע סימן רנ) שהקל בזמן מלחמה לסמוך על ציווי הבעל לסופר ולעדי הגט דרך הטלפון, דלא גרע מהמושלך בבור ומצווה לכתוב גט, עי"ש. עוד מצינו בתשובת ה"בית יצחק" (שמעלקיש, אה"ע ח"ב, הג"ה לסימן נג) שכתב:

"בענין אם יכולה האשה לעשות שליח לקבלה אם בעלה מסוכן בעיר אחרת ע"י מכונה טעלעפאן הנעשה לקשר שני מקומות רחוקים זה אפילו כמה מאות פרסאות, נלע"ד להתיר במקום שיש חשש שתפול לפני יבם קטן. חדא, שיכול השליח להכיר קולה של האשה המדברת אליו, וכבר כתבתי לעיל דטב"ע דקלא מהני לענין היתר עגונה וה"ה לענין שליחות הסופר והשליח לקבלה. אמנם אף אם זה לא הוי שמיעת קול ממש, דלא ניכר טביעו' עינא דקלא, מ"מ לשליח לקבלה מהני באופן שיעמדו שני עדים בעת שהאשה מדברת לתוך המכונה וגם יעמדו שני עדים אצל השליח למען ישמעו כי הוא נעשה שליח… ולדעתי זה מקצוע גדול בהיתר עגונה".

והנה בעניינא דנן, שניתן הן לראות את הבעל, הן לשמוע קולו בבירור, פשיטא שהדבר מועיל מצד הצורך בשמיעת בעל הדין בפני הדיינים, ואכמ"ל.

זאת ועוד, הרי הבעל ידע היטב על מועדי הדיונים, ואם סבור היה כי עליו לשטוח טענותיו ביתר הרחבה ובהירות, יכול היה להגיע ולטעון בפני הדיינים.

גם אם נאמר שעל בעל הדין לעמוד ממש בפני הדיינים מכח גזירת הכתוב, הרי כבר הבאנו את דברי הב"ח וההולכים בשיטתו, שבדיעבד ניתן לדון אף שלא בפניו, ועל סמך זה נקבע הדבר בתקנות הדיון. מכל מקום, בנדו"ד דמיירי בעיגונא, נראה שגם החולקים על הב"ח יודו שניתן וצריך לדון בדבר אף שלא בפניו, וכעולה מדברי הרשב"ש.

נציין עוד כי ביה"ד בעסקו בתביעה לחיוב בגט כמעט שלא עסק בטיב יחסי הצדדים קודם לפירוד, אלא בעיקר בעובדה הידועה לכל והיא שהבעל עזב את הארץ. לפיכך, אי נוכחותו של הבעל בדיונים, אינה מגרעת מיכולתו האובייקטיבית של ביה"ד לדון בבקשה לחייב את הבעל בגט.

• כפיה על גט בבעל שברח

כתב הטור (אבן העזר סימן קנד), בשם תשובת הרא"ש (כלל מג, סימן יג):

"וששאלת אשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת ושואלת שיגרשנה או שישבע שלא ילך. תשובה: אם ידוע שדעתו לילך ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך".

כלומר, הרא"ש סובר כי כאשר ידוע על אדם העומד ללכת לארץ אחרת ולעגן בכך את אשתו, ניתן לכופו לתת גט לזמן, דהיינו שאם לא יחזור עד זמן מסוים, תהיה האשה מגורשת ממנו.

כן נפסק בשולחן ערוך (קנד, ח-ט):

"אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת, ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן. ".

יש לבאר מה טעמו של הרא"ש שניתן לכפות גט על מי שעזב לארץ אחרת, הרי לדעתו (יבמות פ"ו סי"א) יש להחמיר ואין לכוף אלא באותם שאמרו בתלמוד במפורש שכופין.

בשו"ת הריב"ש (סימן קכז) ביאר את דברי הרא"ש אגב עסקו בדין בעל שפרש מאשתו, עי"ש, וז"ל:

"…שהיו יכולין לעכבו שלא יצא מן העיר בזולת רשותה, בעד מצות עונה שהוא מחוייב בה מן התורה. ואם לא רצה לשוב במצות הב"ד, מנדין אותו, כמו שמנדין מן הדין לגברא דלא ציית דינא, וכ"ש שעובר על ד"ת. אף על פי שאין לוקין על לאו של עונתה לא יגרע, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, ואין לוקין עליו, מ"מ מנדין אותו, או מכין אותו, עד שיקבל עליו לקיימו. ואם הוא מעצמו, כדי להנצל מזה, יגרש, אין זה מעושה, שהרי אין ב"ד כופין אותו על הגט כלל, אלא לקיים מצות עונה כפי יכולתו, כמו שחובה עליו מן הדין […] וכתב בס' אה"ע, שנשאל הרא"ש ז"ל, באשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת, ושואלת שיגרשנה, או שישבע לה שלא ילך. והשיב: אם ידוע שדעתו לילך, ישביעוהו שלא ילך, או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך; ע"כ. הנה, שכיון שאומרים לו: או תעשה המוטל עליך מן הדין, או תגרשנה, אין זה כפיה על הגט במוחלט, אלא שכופין אותו על מה שיש לו לעשות מן הדין, ואם יגרשנה יפטר. עם היות שהרב ז"ל עצמו סובר, שלעולם אין כופין על הגט, אלא באותן שהזכירו כן חכמים בפירוש, כמ"ש בסמוך".

חזינן אפוא שהכפייה כלל אינה על הגט אלא בדרך ברירה על חיובו במצוות עונה, ואם אינו רוצה לקיים חיובו, ומעדיף לגרש, אין בכך עישוי על הגט.

גם בביאור הגר"א (שם, ס"ק מח) ביאר באופן זה עפ"י הריב"ש, וציין לדברי הרמ"א  (קנד, כא):

"וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש) […] אבל מי שאינו מקיים עונה, יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש, כי אין זה כפייה, רק לקיים עונתו, וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סימן קכ"ז)".

אמנם מדברי הגהות על הטור מהתוספות יום טוב, משמע שביאר אחרת את טעם הרא"ש, וז"ל:

"כיון שיש חשש עיגון, לא נאמר שאין כופין אותו אלא במה שאמרו חז"ל כדלעיל". 

מדבריו עולה כי הכפייה אינה בדרך ברירה על חיוב עונה, אלא שבמקום עיגון כופין על הגט, אף שלא בדרך ברירה.

לביאור זה בדברי הרא"ש מצינו סמך בראשונים, וכדלקמן.

הרשב"ש (סימן שפג) תלה את דברי הרא"ש בכך שסובר כדעת רב, לפיה "האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה" (כתובות סג, ע"א), ואף הפוסקים כשמואל, שעד שכופין אותו להוציא, יכפוהו לזון, מכל מקום, יודו שכאשר מבטל כל ענייני האישות, עונה ומזונות, יש לכופו לגרש, וז"ל:

"והסכמתם של בעלי סברא זו היא שבשביל מזונות בלבד לא כייפינן בשוטים, וכן גבי בטול עונה בלחוד לא כייפינן בשוטים, אבל בהתחבר שניהם כאחד בטול עונה ובטול מזונות כגון זה שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם שהרי מנע ממנה כל ענייני אישות כופין אותו. וכן אני אומר שמי שרוצה ללכת לארץ רחוקה ולעגן אשתו, אפילו מניח ביתו מלא, מונע ממנה כל ענייני אישות שמי נודע כמה יהיה מהלכו, א"כ הרי הוא מונע ממנה כל ענייני אישות וכופין אותו לגרש. וזכינו למצוא עיקר דין זה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובתו והוא מוסכם מהכל".

כן מצינו בתוס' (כתובות ע ע"א) לגבי כפייה על יבם, וז"ל:

"וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לכנוס או לפטור היינו לפי שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש המטה בין מזונות, אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לא".

וכן הוא בתוס' ביבמות (סד, ע"א).

הדברים נתבארו באר היטב בלשונו הזהב של הזקן אהרן (הלוי, סימן קמט):

"אבל כשאין הבעל עם האשה כלל אין צורך למשנת כופין, שלא אמרו חכמים תעמוד אשה בלתי בעל, כי לא תהו בראה לשבת יצרה לעמוד בלי שאר כסות ועונה ואין צורך שימנו אותו עם המומין כי אין היקש בין ההעדר ובין המציאות אף על פי שאינו מציאות שלם, על דרך שאמרו טב למתב טנדו מלמתב ארמלו […] וכן מי שהניח אשתו עגונא באלמנות חיות ואינו זן ומפרנס ובא עליה כדרך כל הארץ, כופין אותו לגרש".

דהיינו כל אותם מקרים בהם יש לדון אם כופין או לא, הם במקום בו יש מציאות של בעל, אך יש בה חסרון. אולם במצב עיגון, בו אין כלל מציאות של בעל, אין כל צורך במשנת כופין.

כן מצינו גם בשו"ת חכם צבי (סימן א) שכתב:

"אבל היותר נראה לי נכון הוא דבכל המצות כופין מלבד בגיטין וחליצות הוא דאין כופין. אלא משום עיגון דידה או כל הנך שמנו חכמים בפי'".

חזינן דאף הוא נקט בנפרד כפייה במצב עיגון של האשה וכפייה באותם שמנו חכמים.

לסיכום, מצינו בדעת הרא"ש, שנפסקה להלכה בשו"ע, כי מי שעוזב את אשתו והולך לארץ אחרת, כופין אותו לגרש. יש שביארו שכוונתו לכפייה על חיובו בעונה, וממילא אם מגרש מכח זה, אין בדבר עישוי על הגט. לעומתם, יש שביארו שהכפייה היא על הגט, מפני שמונע מהאשה כל ענייני האישות. לקמן נראה נפקא מינה בין הביאורים הנוגעת לנדו"ד.

• בעל שברח לחו"ל לאחר שאשתו מרדה בו

והנה בנדו"ד טען הבעל כי קודם עזיבתו, נמנעה האשה במשך שנתיים מהליכה למקווה. אם כן, היה מקום לטעון כי בכהאי גוונא אין להתייחס לבעל כמורד מענייני אישות, שהרי האשה היא זו שבתחילה מנעה את הבעל מכך, ובריחתו מהארץ לא שינתה מאום.

התשובה לטענה זו היא כי, ראשית, אין בידינו כל ראיה שאכן האשה היא זו שגרמה לפירוד בתקופה שקדמה לעזיבת הבעל. בשל היעדרו של הבעל מהדיונים, ביה"ד לא דן בהרחבה בנסיבות הקרע.

אולם, גם אם היינו מקבלים את דברי הבעל ככתבם, עדיין אין בכך כדי לשנות מהאמור לעיל, דהנה מצינו במשנה למלך (פ"ב מהלכות גירושין ה"כ) שהסתפק האם תשובת הרא"ש הנ"ל שכופין את הבעל, נאמרה גם במקום בו האשה מרדה בו, וז"ל:

"ונסתפקנו במורדת אם כופין שיגרשנה לזמן דאפשר דדוקא ביושבת תחת בעלה והוא רוצה לילך חוץ לעיר דין הוא דכפינן ליה שיגרשנה לזמן. אבל במורדת שאינה רוצה להיות עם בעלה לא כפינן ליה. שוב ראינו להרא"ש בתשובה (כלל מ"ג סי' ח') שנשאל על המורדת על בעלה שיש מקומות שנהגו לכוף את הבעל לגרש ודחה מנהג זה בשתי ידים, וכתב בסוף התשובה כדברים האלה ואתה דיין בדבר זה תחקור על הדבר אם יש ממש בדבריה ואם דעתו לעגנה ראוי הוא שתסמוך על מנהגכם בעת הזאת לכופו ליתן גט לזמן עכ"ד. והנה המדקדק בדבריו יראה דלא הסכים לכוף במורדת אלא באם יש ממש בדבריה ושדעתו לעגנה ודוקא במקומות שנהגו לכוף במורדת לגרשה בגט מוחלט הורה לכוף בגט לזמן. וא"כ במקומנו שמעולם לא נהגו לכוף במורדת פשיטא דאין כופין לגרש בגט לזמן".

יוצא אפוא, שלמנהגנו שאין כופין את הבעל לגרש את המורדת, אין לכופו ליתן גט לזמן כאשר האשה מרדה, אף שדעתו לצאת למקום אחר ולעגנה. וא"כ לכאורה בנידו"ד אם נכונה טענת הבעל על מרידת האשה, אין לכופו.

אמנם נראה שכל זה הוא דווקא במי שלא עזב את האשה, אלא רק דעתו לפרוש לעיר אחרת לתקופה לא מוגדרת, ונהגו בכגון זה לתת גט לזמן, אך במקום בו יצא לארץ אחרת לתקופה ארוכה, אזי אף שהאשה החלה במרידה, מאחר שכעת המרידה היא הדדית, יש מקום לכופו בגט, ובהתבסס על שיטתו הידועה של רבינו ירוחם (ספר מישרים נתיב כג ח"ח), וז"ל:

"כתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנים אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש."

בהסתמך על כך כתב הגר"א לביא שליט"א (תיק ‏ 1022249/6), אף הוא בנדון של בעל שברח לחו"ל, כי אין חילוק בין מקרה בו הפירוד החל במרידת הבעל, שעזב לחו"ל, לבין מקום בו הפירוד החל בעטיה של האשה, וז"ל:

"גם אם הבעל היה מתגורר בארץ בנסיבות המתוארות לעיל, כשהבעל פותח תיק גירושין ובמעשיו מוכיח שאינו רוצה שלום בית, אין לו זכות לעכב את הגט, ואפילו אם אשתו מרדה בו ואפילו אם האשה התחילה במרידתה הבעל אינו רשאי לעגנה, ואם הוא אינו רוצה לחיות עמה חייב לגרש וכופין אותו על כך, כמו שכתב רבינו ירוחם […] מדבריו למדנו שגם אם האשה החלה במרידה, אם הבעל מורד בה ואינו רוצה בשלום בית כופין אותו לגרש. ואע"פ שבמורדת אפילו במאיס עלי אין כופין או מחייבים את הגירושין, כדעת הראשונים החולקים על הרמב"ם, בכל זאת אם לאחר מכן גם הבעל הודיע שאינו רוצה בה אך אינו רוצה לתת גט, לאחר י"ב חודש כופין אותו".

יוצא אפוא שגם אם האשה היא זו שהחלה במרידה, מאחר שעתה אף הבעל מורד בה, כופין את הבעל לגרשה.

הן אמנם הבעל ציין בדיון הראשון כי מבחינתו היה עושה מאמץ עבור הילדים, אך נראה שדברים אלו הינם מהשפה ולחוץ. שהרי בעל שבאמת היה רוצה לנסות שלום בית, לא היה עוזב את אשתו וילדיו למשך שנה וחצי, וכלל אין נראה שמתכנן לחזור ארצה בקרוב.

נוסיף לכך את דבריו הידועים של הגר"ח פאלאג'י זצ"ל, בספרו חיים ושלום (ח"ב סי' קיב):

"אלא שבדרך כלל אני אומר כל שנראה לב"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ"ז ולתת גט […] פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לש"ש עתידים ליתן את הדין […] והנני נותן קצבה לדבר הזה אם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לב"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני."

ועיין בפסק דין בתיק 113995/3 מה שכתבנו בביאור שיטתו.

בנדו"ד כבר חלפו עברו להם קרוב לח"י חודשים בהם לא ראו איש את רעהו, ועוד טרם לכך, יותר מח"י חודשים בהם לא שרר השלום במעונם, על כן לדבריו ודאי שיש להפרידם.

• האם מי שמחייבין או כופין אותו לגרש יכול להתנות תנאים?

ידועה שיטת המהרשד"ם (אבן העזר סו"ס מא) לפיה אם הבעל ניאות לגרש את אשתו, אך רוצה להתנות תנאי סביר, לא ניתן לכופו לגרש אלא אם יתקיים תנאו, וז"ל:

"ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפי' שאותם שאמרו חכמים במשנה בפ' המדיר ואלו שכופין מוכה שחין כו' שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות ובחפשי בדין התנאי מצאתי בב"י א"ה סי' קמ"ג לשון א' נר' לי להעתיקו הנה כי נר' לע"ד מסכים לדברי ולא לבד אני אומר שמה שאמרתי הוא על צד היותר טוב אלא שהוא דין או קרוב לדין כמו שאבאר בס"ד וז"ל מצאתי בס"ה דינים שכתב בסוף ספר חזה התנופה אעפ"י שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים אין לשום אדם שישתדל בגט שיתן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה עכ"ל. ראיתי וישמח לבי שהרי כל מעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כונתו שהנה כתב שני פעמים מלת זה והיה ראוי שיאמר רק בתנאי ותו לא אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים לדידן דקי"ל דאין כופין אפי' במאיס עלי…".

אמנם בתשובת מהרש"ם (ח"ה סימן ס) העיר על כך, וכתב שמדברי הרשב"א (הו"ד על ידי הב"י בבד"ה סימן קמג) מוכח אחרת, דז"ל (ח"ד סימן רנו):

"אלא לעולם, כל שהוא חיוב להוציאה, אינו רשאי להתנות עליה שלא תנשא לכל מי שתרצה, וכל מי שגרש כן, כופין אותו שיחזור ויגרש בגט גמור, בלא תנאי. ואפי' במי שגרש מדעתו בתנאי כן, כופין אותו לגרש בגט גמור".

ב"עטרת דבורה" (סימן צא) העיר כי יש להניח שמהרשד"ם לא ראה תשובה זו של הרשב"א. בפני מהרשד"ם לא היה ספר בדק הבית של הבית יוסף שהודפס חמש עשרה שנה לאחר פטירת מהרשד"ם, וכן לא ראה את חלק ד' מתשובות הרשב"א שהודפס למעלה ממאה שנה לאחר פטירתו.

וב"ערך לחם" (סימן קמג) כתב על דיוקו של המהרשד"ם מספר "חזה התנופה":

"ונ"ל דלא שבקינן מאי דקאמר הרשב"א בהדיא משום דיוקא דאפשר דלרוחא דמלתא קאמר, א"נ כך היה המעשה שהשיב עליו, ולא תידוק מידי".

גם בשו"ת רשב"ש (סימן שפג) מצינו שלא כדברי המהרשד"ם, וז"ל:

"אבל שלא ברצונה אינו מתנה הוא, כגון אותן שכופין להוציא מחמת טענת אשה משום שהדין נותן לגרש, כגון אותם המוזכרים בפרק המדיר וזולתן שהדין נותן לגרש, למה יתנה עליה יקוב הדין את ההר, ואם אינו רוצה לגרש בלא תנאי רישיה להוי".

ובאמת יש לבאר בדעת המהרשד"ם, איזו תועלת יש בכפיה, אם יוכל הבעל להתנות כאוות נפשו ובכך לסכל את חיובו לגרש.

אכן ניתן ליישב כי גם המהרשד"ם הגביל את יכולת הבעל להתנות בכך שיהיה זה תנאי שנקל לקיימו. ויש לדון האם התנאים שמתנה הבעל בנדו"ד הינם אכן תנאים אשר נקל על האשה לקיימם, בפרט שחלק מתנאי הבעל הינם תנאים כספיים, שנראה כי עפ"י דין תורה אין האשה מחויבת בהם, כגון חובות שנצברו במהלך חיי הנישואין, שנכללים בגדר חיובו של הבעל לזון ולפרנס את אשתו, וכבר דנו בכך בכמה פסקי דין, ועיין בפד"ר (ח"ה עמ' 79) דלדעת הגריש"א זצ"ל יכול להתנות תנאים כספיים. אך ודאי שיש לבחון אם אכן נקל לקיימם, ראה פס"ד של הגר"ח איזירר זצ"ל (שורת הדין ח"י, עמ' קצב ואילך), וז"ל:

"בתנאים של דרישות כספיות. כתבנו בגוף הפס"ד שכל דרישה כספית שהאשה אינה חייבת בה מפחיתה את הכסף שהיא מקבלת מכתובתה, ולכן אין לבעל המחויב בגט זכות לגרום ע"י תנאיו לפחות מכתובתה.

במקרים שהדרישה הכספית אינה מפחיתה מערך הכתובה המגיע לאשה (כגון שאין לאשה זכות כתובה מאיזו סיבה שתהיה), אזי יש להבחין בין דרישה כספית מתמשכת שיש לדמותה לתנאי מתמשך של שב ואל תעשה. לבין דרישה חד פעמית. גם בדרישה חד פעמית יש פעמים שהדרישה כ"כ מקוממת שהאשה לא מסוגלת נפשית לקיימה ואז ביה"ד לא יאשר את התנאי". עי"ש.

עוד יש להתבונן אם דברי המהרשד"ם שייכים בנדו"ד, לאור האמור בפד"ר (כרך כא, עמ' 181) בפס"ד של הגר"נ פרובר, הגר"י גולדברג והגר"ש ביבי שליט"א, בו עמדו אף הם על השאלה הנ"ל, וז"ל:

"ולכאורה הדברים מוקשים וצריכים ביאור, הכיצד יתכן שאדם שכופין אותו לגט יוכל להטיל תנאי בגט והרי הגט ניתן שלא ברצונו, וא"כ איך יוכל לתת הגבלות בגט, הרי האפשרות לעשות תנאים לא נאמרה אלא בדבר שאדם נותן או מקנה ע"פ רצונו ולכן ביכולתו לתת או להקנות ע"פ תנאיו משא"כ במקום שהאדם כפוי לעשותו ולא ברצונו תליא כיצד יוכל לעשות תנאים.

ולפי דברינו הנ"ל יש לתת ביאור וטעם לדברי מהרשד"ם אלו, שהרי כל אלו הכופין שבסוף המדיר אין כל אשמה תלויה בבעל, ואין הוא אשם שנהיה בעל פוליפוס או מוכה שחין, וכמו"כ הרי האשה לא מעוניינת בו כלל, וסבר המהרשד"ם שכל סיבת החיוב במקרים אלו נובע מעיגון האשה ולא מחמת חיובי בעל לאשה שהרי אין היא מעוניינת בו ולא רובצת עליו אשמה, ולכן סבר המהרשד"ם אם כל חיוב הגט נובע מתביעת האשה שאין רצונה להיות עגונה, אם כן במקום שיש ביכולתה לקיים בנקל את תביעתו של הבעל לא נחשבת האשה כעגונה היות וביכולתה לפתור את עגינותה ע"י שתעשה את בקשת הבעל".

לדבריהם, דינו של המהרשד"ם אמור באותם שהוזכרו שכופין עליהם, שהאשמה אינה בבעל, אלא שיש לכוף על הגט מחמת מצבו, כגון בעל פוליפוס או מוכה שחין. ומאחר שאין הקולר תלוי בצוואר הבעל, זכותו להתנות תנאים סבירים. לפי זה בנדו"ד בו סיבת החיוב הינה בגרמתו של הבעל, בשל בריחתו לחו"ל, יש מקום לומר שאף המהרשד"ם יודה שאינו רשאי להתנות תנאים.

אמנם הדבר אינו מוכרח בדעת המהרשד"ם, אף שהתייחסותו אכן היתה לאותם שכופין עליהם, כמובא בסוף המדיר.

ונלע"ד להעלות הסתייגות נוספת בדבר שייכותה של שיטת המהרשד"ם בנדו"ד, לאור מה שחקרנו לעיל בדברי הרא"ש שכופין על הגט בבעל העוזב את אשתו לארץ אחרת, אם כוונתו לכפייה על הגט ממש, או שמא כוונתו לכפייה בדרך ברירה על מצוות עונה, וכעולה מהריב"ש, והגר"א בביאורו כנ"ל. ממילא, אם נאמר שהכפייה אינה ישירה על הגט, אלא על חיובו במצוות עונה, הרי אפשר שדברי המהרשד"ם אינם נוגעים לכך, שהרי דיבר רק על תנאי בגט, שכשם שהמגרש ברצונו יכול להתנות תנאים בגט, כך גם המגרש בכפיה יכול להתנות תנאים בגט (ראה פס"ד של הגר"ח איזירר זצ"ל, שורת הדין ח"י, עמ' קצד), אך כאשר הכפייה אינה ישירה על הגט, מנ"ל שיכול להתנות.

למרות כל האמור, ביה"ד סבור כי עדיין ניתן להגיע להסכמות באמצעות מו"מ רציני בין הצדדים. הצלחת המו"מ תלויה באשה ובב"כ לא פחות מאשר בבעל. עם זאת, בשל הזמן הרב שחלף, והתנאים החדשים שהבעל מציב, ביה"ד מבהיר כי לא יאפשר הצבת תנאים בלתי סבירים, ויגביל את זמן המו"מ לכ-30 יום נוספים בלבד. מן הראוי להבהיר, שאם ביה"ד יתרשם שהאישה וב"כ לא עושים כלל מאמץ לנהל מו"מ ענייני, ביה"ד יקפיא את החלטתו לחיוב בגט ולמזונות מעוכבת מחמתו, וכאמור להלן.

• חיוב הבעל בגט מצד מצוות פריה ורביה

נוסיף עוד, כי לבני הזוג שלשה בנים, וא"כ הבעל טרם קיים חיובו במצוות פריה ורביה, שהרי לא הוליד בת, מצווה שלא יוכל לקיימה כל עוד לא יגרש את אשתו ויישא אחרת תחתיה.

דין כפייה על מצוות פרו ורבו, מובא בשולחן ערוך (אבן העזר א, ג):

"מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח […] ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה […] הגה: ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה […] ואפילו נשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אף על פי שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים. (ריב"ש סימן ט"ו)"

חזינן מדברי הרמ"א כי בזמננו לא נהגו לכוף על קיום מצווה זו, (אמנם עיין בפת"ש שם, סק"ה, בשם קרית מלך רב), וודאי שאין לכוף כאשר הוליד בנים או בנות (עיין רמ"א קנד, ו), מ"מ יש לצרף ענין זה לחיובו של הבעל בגט.

אחר החיפוש, נמצאה תשובת רבי אליעזר אשכנזי (שו"ת הרמ"א, סימן צו), שנשאל אף הוא באשר לבעל שעזב את אשתו והיה נע ונד ממקום למקום, ובין דבריו דן אף בכפייה על מצוות פריה ורביה, וז"ל:

"עוד נראה לי דכיון שנראה לבית דין שרחל הנזכרת מחמת רוע מעללי ראובן מאסה בו, עתה שיש חרם רבינו גרשון שלא לישא אשה אחרת והוא לא קיים פריה ורביה שאין לו בת, ראוי לכופו מחמת פריה ורביה. כן השיב מוהר"ר יצחק בר משה הביאוהו בתשובה השייכת להלכות גירושין ועם היות שאחר כך כתב שקשה הדבר שאם כן עשינו תקנה לפרוצות, הנה תראה משם שבסוף דבריו מסר הדבר לב"ד. ודע שכן, שהרי מוהר"ר יצחק הנ"ל לא נשאל אם כופין על פריה ורביה אבל נשאל שהיא לא היתה רוצה בו, והוא משיב למה שלא נשאל, ומה מסר לב"ד אם קשה הדבר לעשות תקנה לפרוצות. אלא ודאי שמסר לב"ד לראות אם יש בדבריה חשש פריצות, ואם לאו שיכפוהו משום פריה ורביה וכו'. נראה מכל אלה שבכל מקום שאנו רואים שאין חשש לדבריה לפריצות ויש לנו מקום לכפותו כדין דהאי דפריה ורביה כופין אותו".

(ועיין שם בסימן לו, תשובת רבי ברוך עזיאל חזקיהו שדן באותו המקרה).

עולה מדבריו שכאשר אין מקום להמשך נישואי הצדדים, והבעל מנוע מלשאת אשה אחרת, בשל חרם דר"ג, ראוי לצרף כסניף לכפייתו או חיובו של הבעל גם את חובתו בפו"ר. יש לציין שגם בדברי ר"א אשכנזי מדובר במי שכבר הוליד, אך לא הוליד בן ובת.

בדבריו מסתמך רבי אליעזר אשכנזי על תשובת האור זרוע (הובאה בתשובות מיימוניות נשים סימן לד), וז"ל:

"ואשר שאלת במקודשת ודאי דהלכה והדרה בה איהי, אם יש כח ביד ב"ד לדחוק את המארס שיגרש או תשב עד שתלבין ראשה, לא פירשת אמאי הדרה בה […] מיהו נראה בעיני הואיל ואיכא השתא תקנת ר"ג זצ"ל שאינו יכול לישא אחרת והוא לא קיים פריה ורביה נראה בעיני שכופין אותו להוציא כדי שיוכל לישא אחרת ולקיים פריה ורביה, כההיא דסוף הבא על יבמתו (סה ב) הוא אומר הפילה פעמים והיא אומרת ג' אמר רבי יצחק עובדא הוה וכו', פי' הוא אומר הפילה תרי זימני ולא אוציא היא מהימנא וכופין אותו, ופר"ש זצ"ל לא שהיא תובעת גירושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה, אלמא שבעבור פריה ורביה כפינן ליה, הכא נמי הואיל שאינו יכול לישא אחרת בעבור תקנת ר"ג כפינן ליה לגרשה בגט. וכן נ"ל מדין תורה אך שקשה הדבר שא"כ עשינו תקנה לפרוצות, ולכופה להנשא לו אינה תקנה טובה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה הילכך יעשו ב"ד כפי ראות עיניהם. יצחק ב"ר משה נב"ה".

והנה אף שכך הכריע האו"ז בזמנו, הרי אין בכך כדי לשנות את עדותו של הרמ"א כי לא נהגו בזמננו לכוף על פו"ר. אמנם מדברי רבי אליעזר אשכנזי ששימש כאב"ד בקראקא לאחר הרמ"א, ונלב"ע ארבע עשרה שנים לאחר הסתלקות הרמ"א, יש מקום להביא ראיה. ואפשר שיש לחלק בין המצבים לגביהם כתב הרמ"א שאין כופין על פו"ר, לבין נדון זה.

ובאופן פשוט נ"ל שאף לשיטת הר"א אשכנזי לא נהגו לכוף על פו"ר, אך ודאי שהדבר חזי לאיצטרופי לנימוקים אחרים לכפייה או חיוב בגט, כבנדון דידיה, ואף בנדון דידן. ועיין ב"שורת הדין" (ח"ו, עמ' ריט) בפס"ד של הגרא"צ שינפלד זצ"ל שצירף זאת כסניף לחיוב הבעל בגט, וציין שם לפד"ר חלק יב (עמ' 341) שצירפו טעם זה כסניף לחיוב הבעל בגירושין ובפד"ר חלק ג (עמ' 16-18) שצירפו סברא זו אפילו לכפיית גט.

גם בזאת אפשר שלא שייך דיונו של המהרשד"ם, שדווקא כאשר חיובו הוא על הגט, אזי יכול להתנות תנאים, כשם שהמגרש ברצון יכול להתנות, אבל כאשר חיובו הוא על מצוות פו"ר מצד עצמו מהיכא תיתי שיוכל להתנות תנאים על חיובו זה.

• כפייה או חיוב גט באמצעות שליח

בשולי הדברים נעיר כי גם אם יש לכוף או לחייב את הבעל ליתן גט לאשתו, יש לדון אם ניתן להכריחו לעשות כן באמצעות שליח, וכפי שהעיר בשו"ת עונג יום טוב (סימן קסח):

"ודע דאפילו באותן שכופין אותו להוציא כגון מי שרוצה לעגן אשתו כמבואר (בסי' קנ"ד) מ"מ אם הוא כגוונא דאתא לפני כת"ר שהמגורשת אינה כאן רק שצריך לעשות שליח להולכה לגרשה אין יכולין לכופו לעשות שליח דנהי דמחויב לגרשה מ"מ אינו מחויב לגרשה ע"י שליח ותבא אליו ויגרשה ועשיית השליחות באונס לאו כלום הוא אם לא שיאמר בפירוש שעל עשיית השליחות אינו מקפיד אבל בלא"ה לא. ויש להביא דוגמא לזה ממ"ש התוס' בהא דאמרינן בזבחים (דף ג') אשה מסתמא לאו לגירושין עומדת דאפילו אם זינתה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת עי"ש. אלמא דאף דהא דמחויבת להתגרש עושה הכתיבה לשמה אף בסתמא. מ"מ כיון דמצי לגרש בגט אחר אינו חל על כתיבה זו לשמה דנימא סתמא כלשמה דמי וה"נ דכוותה דאע"ג דהחיוב שמחויב לגרשה עוקר דין אונס מהגירושין. מ"מ כיון דיכול לגרש בעצמו או ע"י שליח אחר לא חייל דין רצון על עשיית השליחות דהא יכול לגרשה ע"י שליח ומיקרי עשיית השליחות באונס. ואף לפי מה שהסברנו דברי הר"מ ז"ל דהטעם בגט מעושה ע"י ישראל כדין משום דכיון שאינו יכול להפיק זממו למנוע מלגרשה גמר ומגרש. וא"כ אפשר לאמר גם בזה כיון דמחויב לגרשה ואינו יכול למנוע עצמו מזה מחמת כפייתינו גמר ומתרצה גם על עיקר הגט גם על עשיית השליחות. מ"מ הא כתב הר"מ ז"ל שם דלהכי לא מקרי אונס דכל מה שאדם מחויב לעשות אין זה אונס וכאן נהי דמחויב לגרשה מ"מ אינו מחויב לעשות שליח כן נראה לי".

אם כן, בנדו"ד בו גילה הבעל דעתו מספר פעמים שאין מניעה מצידו משליחת הגט לאשתו, ניתן לסדר את הגט אף באמצעות שליח, בלא כל חשש.

• מזונות מעוכבת מחמתו

לאור מה שהעלינו בדבר חיובו של הבעל לגרש את אשתו, יש לדון בתביעת האשה במזונות מעוכבת מחמתו.

נזכיר בקצרה את יסוד הדברים מהגמרא בכתובות (צז ע"ב):

"אמר ר' זירא: כל מקום שאמרו מגורשת ואינה מגורשת – בעל חייב במזונותיה".

ופרש"י (שם), משום דמעוכבת בשבילו להינשא.

ובשו"ת מהרי"ט (ח"א סימן קיג) למד מכאן חיוב מזונות בבעל שחויב לגרש אשתו, וז"ל:

"ומכל מקום נהי דלא מצי כייף לה אלא אמרינן ליה שיוציא ויתן כתובה וכפיה במילי וקרינא ליה עבריינא אבל לכופו בשוטין כדין האומר איני זן ואיני מפרנס לא כייפינן ליה… ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינו מוציאה בגט שהרי גדולה מזו אמרו בפ"ק דמציעא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, אף על פי שנתן לה כתובתה, כל זמן שהיא מעוכבת מלינשא מחמתו."   

ועיין עוד פד"ר ח"א, עמ' 74, ח"ד עמ' 161 ועטרת דבורה (סימן מ), ואכמ"ל.

לפיכך, כל עוד הבעל נמנע מלסדר גט לאשתו, ובשל העובדה שפרנסתה של האשה בתחום הצילום אינה פרנסה עם הכנסה קבועה, ולדבריה, בחודשים האחרונים, בתקופת הקורונה, היא לא מרוויחה כלל, יש לחייבו במזונות האשה ע"ס 1,500 ₪ לחודש.

מסקנה

• יש לחייב הבעל לגרש אשתו בשל העובדה שבעזיבתו את הארץ הרי זה מונע מאשתו את כל ענייני האישות. גם לדבריו (שלא הוכחו), שהאשה החלה במרידה כלפיו זמן רב טרם עזיבתו, הרי שיש לחייבו לאור דברי רבינו ירוחם שיש לכוף על הגט בבני זוג המורדים זה על זה, אף במקום בו החלה האשה במרידה. בנדו"ד יש לצרף את העובדה שהבעל טרם קיים מצוות פריה ורביה. מדעת רוב הפוסקים עולה כי הבעל אינו רשאי להציב תנאים במקום בו הוא מחויב לגרש את אשתו, וגם לשיטת המהרשד"ם שיכול להתנות תנאים שנקל לקיימם, ספק אם זהו המצב בנדו"ד.
• לפיכך יש לחייב את הבעל במזונות מעוכבת מחמתו ע"ס 1,500 ₪ לחודש.
• למרות האמור, ובשל העובדה שהבעל הביע נכונות לנהל מו"מ, ביה"ד מקפיא את החלטתו זו למשך 30 יום. על המגשר מטעם הבעל ליצור קשר עם ב"כ האשה תוך 7 ימים, על ב"כ האשה לשאת ולתת עמו ללא כל תנאים מקדימים של שני הצדדים. על המגשר ועל ב"כ האשה לעדכן את ביה"ד באופן מפורט תוך 14 יום, ולאחר מכן כעבור 14 יום נוספים, על התקדמות המו"מ.

במידה שביה"ד יתרשם כי האשה וב"כ מטרפדים התקדמות במו"מ, ביה"ד יקפיא את החלטתו למשך זמן נוסף. במידה שביה"ד יתרשם כי הבעל מתנה תנאים לא סבירים או שאינו פועל באופן נמרץ להצלחת המגעים, תיכנס החלטה זו לתוקף בעוד 30 יום.

פסק דין זה ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ד בכסלו התשפ"ב (28/11/2021).

הרב אהרן דרשביץ – אב"ד              הרב עובדיה חפץ יעקב               הרב אברהם צבי גאופטמן

הפוסט חיוב גט לבעל שנסע לחו"ל ולא חזר הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הוגש לפנינו ערעור האישה על החלטת בית הדין האזורי ירושלים בראשות ראש אבות בתי הדין הרב מרדכי רלב"ג מיום י"ד במרחשוון התשפ"ב (20.10.21) אשר המליץ לבעל לתת גט לאשתו – אך לא חייב אותו – באומרו שאף ש"הפוסקים הסתייגו" מכפייה לגט בעילה לפירוד ממושך שהרי "היכן מצאנו בש"ס ובפוסקים הקדמונים שבפירוד ממושך יש עילה לכפייה על גט", אך "מכל מקום בוודאי יש בזה עילה להמליץ על גט ולנסות לשכנע את האיש לכך היות שכפי הנראה אין שום תוחלת וסיכוי לשלום בית בין הצדדים", ולכן קבע במסקנה: "בית הדין ממליץ לאיש לתת גט לאישה."

הכרעת בית הדין הגדול – חיוב בגט ולא רק המלצה

טענות הצדדים נכתבו בפרוטוקול בית הדין האזורי, נשנו בפסק דינו של בית הדין האזורי ושולשו בדיון לפנינו בבית הדין הגדול. על כן קחם משם. אלא שבדיון לפנינו, בבית הדין הגדול, נוכחנו כי מעיון בטענות הצדדים עולה כי יש מקום נרחב לחייב את הבעל בגט. טענות אלו הוכחו ולא ניתן להכחישן:

א.  טענת 'מאיס עלי' של האישה בבעלה 'באמתלא מבוררת'.

ב.  הצדדים – שניהם רוצים להתגרש.

ג.   הצדדים פרודים כשלוש שנים.

טענת 'מאיס עלי' אף שלא נאמרה בפירוש

האישה העלתה טענות קשות נגד הבעל (התעללות מינית, רועה בשדות זרים, אלימות פיזית – גזז לה את שערות ראשה, ואלימות כלכלית). טענות אלו ככל שהיו מוכחות – ברור הוא שהיה בהן כדי חיוב בגט ואף כפייה.

אכן כתב בית הדין האזורי בצדק כי טענות אלו לא הוכחו. אלא שלאחר עיון בדברי האישה בבית הדין האזורי וכן לפנינו מוכח שהאישה על כל פנים מואסת בבעלה 'באמתלא מבוררת'. ונציין כאן מהנאמר בפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי בתביעה לגירושין מיום ד' באדר התשפ"א (16.2.21) וכדלהלן:

האישה: אמרתי כבר. אני אספר איך הוא התנהג אלי בליל החתונה, היה לי מחזור בטעות אחרי החופה, בחופה הייתי בסדר, ועשינו את המסיבה בערב. הוא התנהג אלי בערב – אין מילה אחרת – הוא התנהג כמו כלב, הוא נתן לי לישון שם בכיתי כל הלילה, השנייה התחתנתי לא חושבים להתגרש […]

האישה: לא היה טוב, שהיה לנו ילדים קטנים לא חשבתי להתגרש זה לא היה בראש, רציתי למות, אמרתי לו "אני רוצה למות מלהיות איתך", אמרתי "מעדיפה להיות 'הומלס' מלהיות על ידך". היו לי ילדים קטנים, לא ראיתי את ההורים שלי רבים, שהוא לקח אותו לרב ולפסיכולוג שני ושלישי הבנתי את המצב.

גם אם משה רבנו יבוא אני גם אגיד לו. "לא!"

האיש: מה שחשוב לי היום זה לא הוא ולא היא, הם משחקים בילדים יש לי ילד שמכור לסמים, אני לוקח אותו היום ל'רטורנו', הילדים זה הכי חשוב לי הוא עושה משחק.

בית הדין: אז תתגרש.

האיש: אני מוכן להתגרש, אבל יש הסכם.

בית הדין: תריבו אחר כך, מה זה קשור לגט?

בית הדין: שניכם רוצים להתגרש אחד מהשני, תתגרשו, אחרי זה תדונו בכל הרכוש.

האיש: אני הייתי לא רוצה להתגרש בגלל הילדים, איך לי בעיה להתגרש אם יעמדו בהסכם.

בית הדין: תספרי במספר דקות למה את רוצה להתגרש.

האישה: אני רוצה להתגרש ממנו כי עשרים שנה לא היו [חיי] קלים בכלל. לא ראיתי שום דבר בנפש שלי טוב, היה אסור לי כלום, לפגוש משפחה שלי, אני הייתי רואה אותם זה בפחד, הכול היה אסור, הייתי צריכה לבקש ממנו רשות, עכשיו זה משתנה, זה היה "פעם ב…" אם הייתי מבקרת – זה בגלל שיש משהו, זה לא בצורה טובה ויפה, מדברת איתם ובורחת, רואה את אחות שלי ברחוב ובורחת.

בית הדין: איזה עוד דברים, מדוע היית מפחדת?

האישה: כשהוא לקח אותי לפסיכולוגים הבנתי, הוא פה כל הזמן, כל הזמן הוא משפיל אותי, אני לא אישה טובה, לא אימא טובה, לא מביאה לו כלום טוב, אני הייתי אומרת לו "כל מה שמעניין אותך זה כסף ויחסי מין", אמרתי לו לפני חמש־עשרה שנה. בזמנים של נידה, פתאום הוא כועס עליי, לא היה מדבר איתי חמש־עשרה ימים, כשהוא לא מדבר איתי.

בית הדין: הייתם שומרים על נידה?

האישה: כן, תמיד שמרנו.

גם יום יומיים לפני מקווה הוא נהיה טוב, אין לי אמון בו, אין לי ביטחון בו, אני מפחדת עד עכשיו, לא יכולה לקחת קפה איתו, אם לא רציתי לעשות איתו דבר [יחסי אישות] – "תצאי מהבית". גם ילדה בת עשר. אמר לי "צאי מהבית", ישנתי כמה פעמים באוטו, הוא שתלטן. עכשיו, [כ]שאני גרה לבד, אני מרגישה טוב. הילדים, תאמינו לי, הם בסדר, הוא עושה להם קשה בשביל שירגישו רע, שיגיד [שזה] בגללי, קורה לו עסק רע – "זה בגללך".

בית הדין: מה הוא דרש ממך ולא רצית?

האישה: שאני לא טובה, זה כל הזמן, זה תמיד ככה הייתה לי הרגשה כזאת, מהתחלה ועד עכשיו, הוא לקח אותי לפסיכולוגיות חרדיות, הבנתי הכול.

בית הדין: מה אמרו לך?

האישה: שזה לא אני הבעיה, הבעיה זה הוא, התחילו להגיד לי אני צריכה להשתנות. הוא עשה לנו מוות, חיתנו ילד אחד, הראשון – אם אני לא עושה יחסי מין, הוא לא בא ל'שבת חתן', בשלוש בבוקר יום שישי אמרתי לו "בסדר", בשלוש בבוקר אני הולכת לבית שלו בגלל שאמרתי לו מילה שלי. מבחינת כסף, כבוד למשפחה, גם הילדים, אי אפשר, הם לא מרגישים נוח או קל איתו.

עד כאן תמצית עיקרי הדברים שממנה אנחנו למדים את המצב לאמיתו.

מאיסות האישה וה'אמתלא' לה ברורה מעל כל ספק מכל מה שכתבנו לעיל: "הוא התנהג אליי בערב – אין מילה אחרת – הוא התנהג כמו כלב, הוא נתן לי לישון שם בכיתי כל הלילה"; "כל הזמן הוא משפיל אותי, אני לא אישה טובה, לא אמא טובה, לא מביאה לו כלום טוב"; "אם לא רציתי לעשות איתו דבר [יחסי אישות] – 'תצאי מהבית' […] אמר לי 'צאי מהבית', ישנתי כמה פעמים באוטו, הוא שתלטן"; "הוא עשה לנו מוות"; "אם אני לא עושה יחסי מין, הוא לא בא לשבת חתן – בשלוש בבוקר יום שישי אמרתי לו 'בסדר', בשלוש בבוקר אני הולכת לבית שלו בגלל שאמרתי לו מילה שלי".

אין ספק שכשהאישה מואסת בבעלה ומעלה טענות קשות של התנהגותו כלפיה במשך חיי הנישואין למעלה מעשרים שנה – על דא נאמר 'מאיסות באמתלא מבוררת' אף שלא אומרת כן במפורש. והארכנו בכמה פסקי דין להוכיח זאת ונציין כאן ממה שכתבנו בסייעתא דשמיא:

בתשובת תורת אמת (למהר"א ששון, סימן קפו, הובאה גם בבאר היטב סימן עז ס"ק יב ובאוצר הפוסקים שם ס"ק יד) נסתפק בכל דין מורדת האומרת 'מאיס עלי' אי בעי שתטעון כך להדיא, שמחמת מאיסותו בעיניה אינה יכולה להיבעל לו, ובלאו הכי לא תיחשב כאומרת 'מאיס עלי', או דנימא דאף באופנים שאין סיבת המאיסות נעוצה בבעילה עצמה אלא בסיבה אחרת מבחוץ, כבנדון דידן, שהתנהגותו הרעה במילי אחריני גורמת לה רצון להתרחק, ייחשבו דבריה כאומרת 'מאיס עלי'. וזו לשונו שם:

שהרי הרמב"ם ז"ל (בפרק יד מהלכות אישות [הלכה ח]) כשבא להזכיר דין מאיס עלי כתב "שואלים אותה מפני מה מרדה – אם אמרה 'מאסתיהו, ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי'" וכו' – נראה מתוך דבריו, המדוקדקים בכל מקום, שכוונתו לומר דמה שאמר גמרא (כתובות סג, ב) "מאיס עלי" היינו שתהיה טענתה שאינה יכולה להיבעל לו מחמת מיאוס, וכמו שמורה דקדוק תיבת "מאיס עלי כבשר חזיר". אבל אם לא היתה טענתה מחמת מיאוס הבעילה – לא הויא טענת "מאיס עלי", ואף שתאמר "איני רוצה בו כי שנאתיו או "לא יִקָּרא עוד בעלי" […] אין מורים אלו הלשונות על טענת "מאיס עלי", דאפשר שהשנאה לא תהיה מחמת מיאוס רק מחמת קטטה ומריבה או דבר אחר, ואז לא הויא טענתה "מאיס עלי" […]

ואפשר לומר גם כן להפך, ד"מאיס עלי" הוא פירוש "שנאתיו, איני רוצה בו" וכו', דהיינו "מאיס עלי" היינו "שנאתיו", וכמו שמצינו להרמב"ם עצמו שסיים בלשונו שם ואמר "שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה", ולא אמר "למאוס" […] ומאי דלא נקט גמרא "לא בעינא ליה" היינו לדיוקי שאנו צריכים לידע שיש שם אמתלאה לכשתהיה שם שנאה […] וכמו שכתבו [הרא"ש והטור] גם כן בשם רבנו מאיר [מרוטנבורג] […]

ויש ממה שכתב [בטור בשם רבנו מאיר מרוטנבורג] שם עוד ראיה לזה שהרי סיים שם וכתב "או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו" וכו', הרי שאף על פי שלא תהיה המאיסות מחמת הבעילה, רק מאיזה דבר נכון ומתקבל, סגי.

ועוד הביא ראיה מדברי הרא"ש בכתובות (פרק ה סימן לה).

וסיים התורת אמת: "מכל מקום המכוון אצלי הוא שכל 'איני רוצה בו', 'שנאתיו', 'לא נקרא עוד בעלי' כו' הויא כ'מאיס עלי' וכו'."

כמסקנת התורת אמת, שאין צריך שתטען 'מאיס עלי' מחמת הבעילה דווקא, אנו מוצאים בדברי תוספות רי"ד בסוגיין (כתובות סג, ב). ושם כתב כלשון הזו:

דכיוון דבעלה מאיס בעיניה, אנוסה היא בדבר, ולא מדעתה עושה כן. ואפילו אשה כשרה – אי אפשר לה להיבעל לשנאוי לה, ואף על פי שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל, וזה דומה לאדם שאין יכול במאכל השנאוי לו ונתעב עליו.

ומבואר בדבריו כצד השני שהוזכר בתורת אמת, שאף מחמת שנאה שייכת טענת 'מאיס עלי'. ועיין עוד באוצר הפוסקים (סימן עז ס"ק יד) שהביאו מה שכתב הר"מ בירדוגו בספרו לב מבין (סימן כט) בשם מהרש"ל (בשו"ת סימן פט) שאם אמרה "מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים, ששותה יין תמיד" – אין לך 'מאיס' יותר מזה (והובא גם בבאר היטב ס"ק לב). ואם כן יש לומר, דכל שאמרה 'מאיס עלי' מסיבה כלשהי, אכן דינה כאומרת 'מאיס עלי'. ושוב הביא שהתשב"ץ (חלק ג סימן קי) כתב שאם לא רצתה לילך לעירו דינה כדין האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", והוא סתירה לכאורה, וכתב לחלק דאם השנאה מחמת גופו או מעשיו הרעים, הוויא בכלל מאיס עלי, אבל אם השנאה מחמת סיבה חוץ מגופו וחוץ ממעשיו, הווי בכלל "בעינא ליה". ועיין עוד בשו"ת אמרי אמת (עמ' כג) מה שכתב בזה.

לפי מסקנת התורת אמת לדינא: אף שלא אמרה בפירוש "מאיס עלי" אלא אמרה "שנאתיו" וכדומה – כל שאנו מבינים בדבריה שהטענות והנסיבות יוצרות מאיסות של הבעל בעיניה, הרי היא כאומרת להדיא "מאיס עלי", ואין צריך שתאמר בפירוש שהיותה עם בעלה במעשה הבעילה מאוס בעיניה. ועיין באוצר הפוסקים (סימן עז סעיף ב ס"ק יד).

ואם כן, בנידון דידן שטענה דברים חמורים יותר ודאי שיש מאיסות גדולה של האישה בבעלה.

ואף שהבעל ניסה להכחיש חלק מהטענות, מכל מקום ניכר היה כי תשובותיו – לא היה בהן ממש, כמו שכתב בית המשפט על תשובותיו "חקירתו של הנתבע הותירה לפני רושם עגום ביותר: בעדותו נמצאו סתירות לא מעטות […] מאפיין מרכזי שחזר ונשנה בעדותו הינו תשובתו הלאקונית לשאלות שהופנו אליו […] 'לא זוכר' […]" וגם בדיון לפנינו נהג הבעל להשיב "על מה מדובר? לא יודע על מה אתם מדברים" (ראה פרוטוקול הדיון מיום י"ח בשבט התשפ"ב – 20.1.22, שורה 240.)

שני הצדדים רוצים להתגרש – שיטת רבנו ירוחם

בנידון דידן שני הצדדים רוצים להתגרש: האישה תבעה גירושין ועושה כל שביכולתה כדי להתגרש, גם הבעל רוצה להתגרש אלא שהוא מעוניין שהאישה תחתום תחילה על הסכם גירושין שמקפח אותה בחלוקת הרכוש. והדברים מדברים בעד עצמם:

בדיונים בבית הדין האזורי אמר הבעל פעמים רבות שהוא מוכן להתגרש אם תסכים האישה להסכם, וכדלהלן: "מה שחשוב לי היום זה לא הוא ולא היא"; "אני מוכן להתגרש, אבל יש הסכם"; "איך לי בעיה להתגרש אם יעמדו בהסכם". גם בדיון בפנינו אמר המשיב (שורה 103 לפרוטוקול): "אתה [בית הדין] רוצה גט, יש לי הסכם לפני זה."

בנימוק בית הדין האזורי לפסק דינו מושא הערעור כתב בית הדין: "אלא שהתרשמותנו בדיונים היא שהאיש אומנם כועס על האישה, אך לא ברור לנו שבאמת אינו רוצה בשלום בית כלל וכלל." התרשמות זו תמוהה ביותר בעיני בית הדין הגדול: אדם שמספר פעמים, למעלה מארבע פעמים, אומר בשתי ערכאות כי אם האישה תסכים לתנאים שלו בעניין הממון הוא מוכן להתגרש – הדבר מעיד כמאה עדים שכל עניינו הוא בממון ולא באישה!

וכבר אמר שלמה המלך "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו": אם האדם אוהב ורוצה את אשתו גם אם ייתנו לו כל הון שבעולם לא יוותר על אשתו.

אם אדם זה אומר מפורש שהוא מוכן להתגרש אם תחתום אשתו על הסכם ממון המקפח את זכויותיה, הרי מוכח לנו שכל מאווייו הם שלא לתת גט עד שתסכים לתנאיו – ובעת שיתמלאו תנאיו הוא ישמח לתת גט.

וכבר כתב בית הדין האזורי את דברי רבנו ירוחם במישרים (נתיב כג חלק ח דף ס טור ד):

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה "לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה", והוא אומר "אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט" – מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו. לאחר שנה כופין אותו לגרש, והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

כלומר: במקרה ששני הצדדים אינם מעוניינים זה בזה אלא שצד אחד מעכב את הגירושין מסיבות צדדיות – יש לחייב ואף לכפות לגרש.

הפירוד הממושך ותקנת הגאונים ב'מאיס עלי'

הצדדים אף פרודים כבר כשלוש שנים, ויש לצרף את שיטת הגאונים בדין 'מאיס עלי' המובאת ברי"ף (כתובות כז, א) ובבית יוסף (אבן העזר סימן עז):

בנידון דידן טענה האישה בבית הדין שאכן היא "שמה כסוי ראש" אולם "כל זה רק לילדים, מה אתם רוצים שאני אביא תמונות שלי עם גברים אחרים?" ומדובר באישה צעירה שכבר שלוש שנים לא חיה עם בעלה.

רבים מן הראשונים סוברים שאף דמדינא דגמרא אין כופין בטעת 'מאיס עלי', ודלא כרמב"ם, מכל מקום, מכל מקום מתקנת הגאונים כופין גם בזה. וראה בשו"ת יביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן יח אות ו) שהביא דבשו"ת הגאונים (חמדה גנוזה, סימן קמ) בתשובת רב שרירא גאון נכתבה תקנה זו, וזו לשונה:

כך ראינו, ששורת הדין היתה מעיקרא שאין מחייבין את הבעל לגרש את אשתו אם בקשה גירושין, חוץ מאותן ששנו רבותינו בהם שכופין אותם להוציא [וכו'] ואחרי כן רבנן סבוראי – כשראו בנות ישראל הולכות ונתלות בגויים ליטול מהם גיטין בכפיה מבעליהן, ויש כותבים גיטין באונס ומספק גט מעושה כדין או שלא כדין, וקא נפיק מיניה חורבא – תיקנו בימי רבה בר רב הונא להמורדת ותובעת כתובה, שכל נכסי צאן ברזל ואפילו מה שבלה ואבד ישלם לה, וכופין את הבעל, וכותב גט לאלתר, וכזאת מתנהגים זה כשלוש מאות שנים, ואף אתם עשו כן.

וכפי שכתב: תשובה זו הובאה להלכה בתוספות רי"ד, וכן בספר העיטור ובהגהת אשרי (כתובות סג, ב), בשם רב האי גאון, וכעין זה כתב הרי"ף (שם כז, א מדפי הרי"ף) דכך הוא מדינא דמתיבתא.

אולם בעל המאור העיר על דברי הרי"ף האלו וכתב "ומסתברא לי שתקנה הזאת הוראת שעה היתה, לפי הצורך ממה שהוא בדורנו. אבל בדורות הבאים, בדינא דגמרא דיינינן לה", וכן כתב הרשב"א בתשובה (חלק ו סימן עב), וזו לשונו:

גם מה שתמצא בהלכות הרי"ף, שהגאונים תיקנו לכוף הגט, לא ראינו בדורות הללו מי שעשה מעשה, ולא פשטה תקנתם זו ברוב המקומות, ואף הם, שמא לא תקנו אלא לדורם לצורך שעה, אבל עכשיו, אין מקילין בדבר.

וכן כתב הרא"ש (כלל מג סימן ח):

ועוד אני אומר שהגאונים שתיקנו תקנה זו – תקנוה לפי הדור ההוא, שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל תקנת בנות ישראל, והאידנא נראה הענין בהיפך, שבנות ישראל בדור הזה שחצניות הן, ואם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, ויתנו עיניהן באחרים וימרדו בבעליהן. לכן טוב להרחיק הכפיה.

אולם הרמב"ן במלחמות (שם) כתב:

ומה שכתב בעל המאור שתקנת הישיבה הוראת שעה היתה – הלא רבנו הגדול הרי"ף ז"ל יודע תקנות הגאונים יותר מכולנו, ומדבריו ניכר שלדורות תיקנו. אבל אין דברי בעל המאור כאן אלא פתוי דברים, שהוא רוצה לחלוק עליהם ולומר דבדינא דגמרא דיינינן, ואמרה בלשון נקיה.

אבל באמת תיקנו לדורות, ונהגו בה עד ימי רבנו ז"ל, וכחמש מאות שנה שלא זזה תקנה זו מבניהם, וכמו שידוע בתשובות שלהם, ותמצא זה גם כן מפורש בהלכות הראשונים לרבי שמעון קירא, ובכל חיבורי הגאונים ראשונים ואחרונים, והם ידעו היאך תיקנו. ומכל מקום מי שרוצה להחמיר שלא לכוף בגט, כדין הגמרא, לא הפסיד.

ובחידושי הרמב"ן (שם) הוסיף וכתב:

ולעולם לא הייתי חולק ח"ו על תקנת הגאונים, כי מי אנוכי לחלוק ולשנות במה שנהגו גאוני הישיבות מרבנו. ולא עוד, אלא שאני קורא תגר על האומרים, שאין ראוי לילך אחר תקנתם, אלא בדין התלמוד, אלא ראוי היה לשמוע להם, ולעשות כתקנתם, והמחמיר בכגון זה לא הפסיד.

ובפסק דין רבני במושבי בבית הדין בנתניה (תיק מס' 467862/1) כתבנו שחלק מהראשונים סבירא להו שאף שבטענת 'מאיס עלי' לא כופין, מכל מקום פסקינן דחייב לגרש. וכמו שכתב בשיטה מקובצת (כתובות סד, א), בשם רבנו יונה:

דאף על גב דאין כופין לתת גט ב'מאיס עלי' – היינו כפייה בשוטים, אבל בית הדין מודיעין אותו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ) "האי מאן דעבר אדרבנן – שרי למקריה עבריינא".

אלא שסיים: "ורבנו תם ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו, אלא שאם ימלך, בית דין נותנין לו עצה, לגרש לאלתר."

ובהגהת רמ"א (יורה דעה סימן רכח סעיף כ) כתב שאם אומרת 'מאיס עלי' – "חייב להוציא", והט"ז שם כתב דזו דעת הרמב"ם, אבל אנן לא קיימא לן הכי. אך מכל מקום לפי מה שנתבאר לעיל דברי הרמ"א מתאימים עם שיטת רבנו יונה שהובאה בשיטה מקובצת, ואין הכרח לומר שפסק כרמב"ם בפלוגתא זו. ובשו"ת ציץ אליעזר (להגרא"י וולדנברג זצ"ל, חלק ח סימן כו אות ד) הביא שהנודע ביהודה (קמא, יורה דעה סימן סח) נקט כשיטת הרמ"א הנ"ל לפסק הלכה, ותמך בה יסודותיו, ועל כן כתב דיש לשיטה זו מקום להשתמש בה בכל עת מצוא, לפי העניין ולפי הצורך בזמן השעה, בהתאם לנסיבות, והכל לפי ראות עיני הדיין. עד כאן תורף דבריו.

הכרעת מרן בעל היביע אומר בזמן הזה

ועיין עוד בשו"ת יביע אומר (שם) שהביא את הנ"ל והכריע בסוגיה זו, ודבריו הם כקילורין לעיניים, וזו לשונו:

וגם אני בעניי אומר שבזמן הזה – דאחסור דרי בארצות החופש והדרור, ואיש הישר בעיניו יעשה, ורבתה החוצפה בעולם, והנסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי, ואשתהויי אשתהו מבלי לפטרם בגט, הולכות ויושבות עם גברים אחרים וגם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו, ומרבין ממזרים בעולם – ובכהאי גוונא אמינא: קלקלתן תקנתן, דמה שכתב הרמב"ן (כתובות סג, ב) –

וחס ושלום לא הייתי חולק על תקנת הגאונים לכופו להוציא, ולא עוד אלא שאני קורא תגר על האומרים שאין ראוי לילך אחר תקנתן אלא בדין התלמוד, אלא ראויים הם לשמוע להם ולעשות כתקנתן, אלא שעכשיו ראוי לחוש הרבה בדבר שלא לנהוג כן, שכבר בטלה מפני פריצות הדור –

היינו דבזמנו שאף שהיו מעיזות לומר מאיס עלי, אבל לא הגיעו לשיא החוצפה לשבת עם גבר זר מבלי גט, כאשר עלתה בימינו בעוונות הרבים. 

אבל בעיקבתא דמשיחא כי השתא, ראוי להתחשב מאד בתקנת הגאונים. ומכל שכן כשהיא צעירה, ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה, ואין סיכויים כל כך שתחזור לבעלה, שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא, יש לו על מה שיסמוך, שהרי חזרה חששת הגאונים פן תצא לתרבות רעה, למקומה. והכל לפי העת והזמן.

וכן ראיתי לגדול הדור האחרון, הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (חלק ב סימן לה) בנידון בעל נכפה, שדעת כמה פוסקים ומרן הבית יוסף שאין לכופו להוציא, וכתב דמכל מקום לכולי עלמא אין כופין את האשה לדור עמו, ולכן כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זה מזו – נראה דכופין אותו לגרש, דאיכא תרתי: לאיש, שלא יוכל לעמוד בלא אשה (וכל היכא דאגיד בה, לא יהבי ליה איתתא אחריתי), וגם לאשה עצמה, שאינה יכולה לעמוד בלא איש. וכל שכן היכא שהיא ילדה, דחיישינן דילמא נפיק מינה חורבה, בהיותה אסורה בכבלי העיגון.

ופוק חזי כמה הקילו הפוסקים בעיגונא דאיתתא, ובפרט כשהיא צעירה, עד שהפריזו לומר דסמכינן על סברא יחידאה. וכל שכן שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה, כדי שלא יבאו לידי תקלה מצד האיש ומצד האשה. 

עד כאן תורף דבריו. והוא אילן גדול שראוי לסמוך עליו. כל שכן בזמנינו זה. והוא הדין בכל נידון שאפשר לצרף מחלוקת הפוסקים, לבד טענת מאיס עלי, דעבדינן עובדא להקל. ועיין עוד בשו"ת חיים ושלום חלק ב (סימן קיב) שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו, והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב, יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים, וכבר נלאו לתווך השלום, ואין להם תקנה, ונראה לבית הדין שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג, ויכופו אותו לתת גט, עד שיאמר "רוצה אני" […]

עד כאן תורף דבריו. ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה "עבריינא" וכדומה, וכדעת רבנו יונה והרמ"א הנ"ל.

מן האמור לעיל לנידון דידן

כבר כתבנו בפסקי דין אחרים שהן אמת שלעניין כפיית גט בטענת 'מאיס עלי', ואפילו 'באמתלא מבוררת', קיימא לן דאין כופין, וכפי שהאריכו בזה הפוסקים. אומנם לעניין חיוב גט, נקטינן שכשישנם טעמים נוספים שהוזכרו בפוסקים לחיוב גט, מצרפים אותם לטענת 'מאיס עלי' לחייב בגט".

וראה עוד בשו"ת יביע אומר (חלק ג סימן כ אות לד) שכתב:

ואף שרבים מהפוסקים אינם סוברים כן, וגם מרן השולחן ערוך סובר שאין כופין, מכל מקום כשיש עוד צירופים להקל שפיר סמכינן על זה הלכה למעשה.

וכן כתבו בפד"ר – בכרך א (עמ' 38) בפסק דינם של הרבנים הגר"ר כ"ץ, הגרי"מ בן מנחם והגר"ש כצס; בכרך ג (עמ' 12) בפסק דינם של הרבנים הגר"י נסים, והגר"ב זולטי הגרי"ש אלישיב זצ"ל; בכרך ח (עמ' 126) בפסק דינו של הגר"י רוזנטל זצ"ל [במותב עם הג"ר עזרא הדאיה והגר"ב רקובר] ובכרך ט (עמ' 184) בפסק דינו של הגרח"ג צימבליסט שליט"א [שצורפו גם בדברי הגר"ש ורנר שם, בעמ' 177].

הכרעה

מעתה בנידוננו, וכפי שתוארו באריכות טענות האישה במעללי מצעדי גבר, קיימות כמה סיבות הראויות לצרפן לטענת 'מאיס עלי' שמהן ניתן וראוי לפסוק לבעל חיוב בגט כאמור.

סופו של דבר: הערעור מתקבל, הבעל חייב בגט.

הנראה לעניות דעתי כתבתי, וצור יצילנו משגיאות, אמן.

הרב מיכאל עמוס

אף אנו מצטרפים.

הרב אליעזר איגרא                         הרב שלמה שפירא

מסקנות והוראות

א.         נפסק כאמור לעיל.

ב.         ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ג.         אין צו להוצאות.

ד.         בית הדין סוגר את התיק.

ניתן ביום ח' באדר א' התשפ"ב (9.2.2022).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                           הרב מיכאל עמוס

הפוסט חיוב גט בגין מאיסות אישה בבעל, פירוד ממושך ומשניכר כי פני הצדדים לגירושין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.