סוגיה מעניינת שעלתה לדיון בפני בית הדין הרבני באשקלון והיא התניית האפשרות שקטין יצא לחו"ל בכך שיחדש את הקשר עם אביו.
כידוע על מנת שקטין יוכל לצאת לחו"ל הוא נדרש לדרכון, ובכדי להוציא דרכון נדרשים שני ההורים לחתום, האב סירב לחתום על הוצאת דרכון לבן, כאשר לטענתו הבן מסרב לכל קשר עמו, ולכן מתנה את הסכמתו לחתימה על הוצאת דרכון לבן בכך שהבן יפנה אליו ויבקש ממנו לחתום – האב סבר כי פניה של הבן אליו שיחתום תביא לכך שהאב יוכל לפתח שיח עם הבן וכך להחזיר את הקשר בניהם שנותק.
האם טענה כי על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא ניתן לפגוע את בחירותו של הקטין לצאת לחו"ל, רק בגלל שהוא מסוכסך עם האב, ולכן על בית הדין לאפשר לאם לבדה לחתום על הוצאת הדרכון.
בית הדין בהכרעתו כותב כך:
הקביעה כי מדובר בזכות יסוד המעוגנת בחוק כבוד האדם וחירותו יש לדון בה הרבה אחרי שהמחוקק עצמו קבע כי לשם יציאת קטין לחו"ל יש צורך בחתימת שני הוריו שהם אפוטרופוסיו הטבעיים, כמו שנזקקת הסכמת שניהם לעניינים רבים במהלך שנות גידולו (רישום למוסדות חינוך ועוד). בודאי סבור המחוקק כי אף שיש לקטין זכויות, מ"מ זקוק הוא להורים מחנכים ועל כן נזקקת הסכמת שניהם לעניינים מסוימים, כאשר הסכמתם כמובן כוללת שיקולים חינוכיים.
בעניין זה הרי שתואמים הדברים גם לדין תורה, אם כי נראה שאין לבסס את הדברים על זכותו של האב לקשר עם הקטין והשאלה האם היא גוברת על זכותו של הקטין, אלא על חובתו של האב לחנך את בנו ועל חובתו של הקטין לכבד את אביו.
אין סיבה לראות בהתנייתו של האב כי הקטין הוא זה שיפנה אליו בבקשה זו כנקמה, ואדרבה, נימוקו כי הדבר יכול להוות מנוף לחידוש הקשר יש בה הגיון רב, והינה שיקול חינוכי מן המעלה הראשונה.
על כן מקבל ביה"ד את עמדתו של האב כי על מנת שהוא יחתום על הסכמתו יהיה על הקטין לפנות אליו באופן ישיר, וביה"ד סמוך ובטוח כי האב מצידו לא יערים קשיים לחינם וינצל הזדמנות זו באופן המיטבי על מנת שאכן הקשר יחודש.
