בצעד חריג וחד-משמעי, החליט בית הדין הרבני הגדול בירושלים לדחות על הסף, ללא קיום דיון כלל, ערעור שהגישה אישה על החלטת בית הדין האזורי בפתח תקווה לאשר הסכם מכר של דירה משותפת לצד ג'.
ההחלטה לדחות ערעור מבלי להזמין את הצדדים לדיון נחשבת לצעד קיצוני השמור למקרים בהם הערעור חסר סיכוי באופן מובהק. במקרה זה, קיבלו הדיינים – הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי והרב ציון לוז-אילוז – את עמדתו של המשיב, וקבעו כי אין טעם בבזבוז זמן שיפוטי על טענות סרק.
"אין לפנינו דבר הראוי להיקרא ערעור"
האישה ניסתה בערעורה לתקוף את מינוי כונס הנכסים ואת המכירה לצד ג', בטענה כי עומדת לה "זכות קדימה" לרכוש את הנכס. אולם, בפני בית הדין הוצגה על ידי המשיב תמונה ברורה של סחבת מתמשכת והחלטות קודמות שכבר הפכו לחלוטות (סופיות).
הדיינים קבעו: "המשמעות של דברינו היא כי למעשה אין לפנינו דבר הראוי להיקרא 'ערעור' על ההחלטה… כשמערער מרבה מלל אך אין בו אפילו טענה לכאורית לטעות – אין הדברים עומדים בתנאי הסף להיקרא 'ערעור', ואף אין צורך בקיום דיון".
המאבק על הדירה והטענה ל"זכות קדימה"
ראשיתו של ההליך בבקשת האישה לבטל את אישור הסכם המכר שכרת כונס הנכסים עם צד ג'. האישה טענה כי יש לאפשר לה לרכוש את הדירה בעצמה באותו המחיר, תוך שהיא מעלה טענות נגד עצם מינוי הכונס וההליכים שקדמו למכירה.
מנגד המשיב, הציג עמדה נחרצת לפיה מדובר בניסיון נוסף לסיכול הליכי הכינוס ולסחבת מכוונת והוכיח כי לאישה ניתנו הזדמנויות רבות ואורכות חוזרות ונשנות כדי להשוות את ההצעה הגבוהה ביותר, אך היא בחרה שלא לעשות זאת בזמן אמת.
כאמור הערעור נדחה על הסף
