בית הדין הרבני באריאל דן במסגרת תביעת כתובה שהגישה אישה בשאלה הלכתית הבאה; "האם הרשעה בהליך פלילי בבית המשפט האזרחי מהווה הוכחה הלכתית מספקת לקביעת עובדות לחיוב בכתובה".
דייני בית הדין הרבני נחלקו בשאלה, בעוד דעת הרוב סברה כי פסק דינו של בית המשפט שקבע את ההרשעה מדבר בעד עצמו ומהווה ראיה מספיקה לקבל את טענות האישה לחוויית אלימות מצד הבעל ומימלא יש לחייבו בכתובה באופן הרחב ביותר.
לעומת זאת דעת המיעוט חלקה וקבעה כי בית הדין חייב לדון בעצמו בחומר לשמוע בעצמו את העדים ולראות את הראיות ואין די בקריאת פסק דין של בית המשפט מזעזע ככל שיהיה, ומשלא הובאו העדויות והחומר בפני בית הדין מבחינה הלכתית הטענות לא הוכחו.
באותו מקרה היה מדובר על כתובה שנכתבה בשקלים ישנים (הצדדים נישאו בשנת 1983) ונכתב בכתובה סך של 1,000,000 שקלים ישנים שערכם כיום ללא הצמדה שווה ל-1,000 ₪ בלבד, דעת המיעוט סברה כי בנסיבות שנוצרו שבית הדין לא התרשם באופן אישי מהראיות בתיק ולא הוכח בפניו טענות האישה, יש לפסוק את חיוב הכתובה על דרך הצמצום כפי השיעור המנימאלי.
לעומת זאת דעת הרוב שקיבלה את הקביעות שבפסק דין בית המשפט, קבעה כי יש להצמיד את הכתובה לערכה כיום ופסק הלכה למעשה כי הבעל ישלם לידי האישה סכום כולל של 123,323 ₪
