במסגרת תביעת גירושין שהגישה אישה כנגד בעלה קבע בית הדין הרבני האזורי בפסק הדין את הקביעה הבאה "הבעל ייתן גט לאישה ניתן בזה פסק דין לגירושין", האישה כמובן שמחה שתביעת הגירושין התקבלה וכבר אצה לבקש להטיל סנקציות כנגד הבעל שהודיע שלא ייתן גט, הבעל לעומתה הגיש ערעור כנגד פסק הדין וטען בפני בית הדין הגדול כי יש לדחות את תביעת הגירושין שהגישה האישה כנגדו ויש להורות לאישה לשוב לשלום בית.
בית הדין הגדול בפסק דין נוקב, קובע כי ישנו קושי להתייחס בכלל לפסק דינו של בית הדין האזורי וזאת משום שפסק הדין נכתב בלשון מאוד לא ברורה.
כידוע פסיקת חיוב בעל או אישה בגירושין יכולה להיכתב בכמה אופנים, פעמים שבית הדין הרבני פוסק "חיוב בגירושין", פעמים שבית הדין הרבני פוסק כי הוא "ממליץ לצדדים להתגרש", פעמים מתנסח בית הדין האזורי בנוסח "מצווה להתגרש" וישנם אף פסקי דין בהם אף נקבע כי יש לכפות גירושין.
הנפקות המעשית בין הניסוחים השונים תהיה רמת האכיפה של פסק הדין, כשבעוד סרבן גט כנגדו נפסק חיוב או כפיה לגירושין יכול לקבל סנקציה של מאסר בגין הסרבנות, הרי שסרבני גט שפסק הדין שחייבם להתגרש נכתב בנוסח מצווה או המלצה, לא ישלחו לכלא והסנקציות כנגדם יהיו מקלות יותר.
במקרה זה קבע בית הדין הרבני הגדול כי הניסוח בו נקט בית הדין הרבני האזורי יכול להתפרש גם כחיוב וגם כהמלצה ולא ברור כלל, מה כוונתו, להלן ציטוט מתוך דברי בית הדין הגדול:
הנוסח שכתב ביה"ד האזורי "הבעל ייתן גט לאישה ניתן בזה פסק דין לגירושין". הינו נוסח עלום ואשר הכוונה העומדת מאחוריו ידועה אולי ליודעי ח"ן והעוסקים בחכמת הנסתר, אך בהחלט אינו יכול להיות ברור, ומהווה אך "חידה", לכל אדם.
בהמשך, בית הדין הרבני הגדול תוקף את הניסוח המעורפל וקובע כי פסקי דין צריכים להיות ברורים וכך כותב בית הדין הגדול:
הצדדים באים לפני ביה"ד בכדי לשמוע את מסקנתו והחלטתו ופסק דינו שייאמר הם בצורה ברורה וחותכת, ולא שהחלטת ביה"ד רק תהיה מקור חדש לספקות. הם אמורים לקבל תשובה ברורה שאין בה כל ספק אם "חיוב" או "מצוה" או "המלצה". מ"מ ברור כי כדי להורות על הטלת "חיוב" יש לכתוב זאת בצורה ברורה, דבר שאין בהחלטת ביה"ד האזורי שבפנינו.
בנסיבות אלו התקבל הערעור והתיק הושב להמשך התדיינות בפני בית הדין האזורי.
